תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב)· רבי עזרא אלטשולר
תקנת עזרא · פרק יח
שאלה, קב חטים של עכו"ם שנתערב בט' קבין חטים של ישראל אם מחויב הישראל להחזיר להעכו"ם קב חטים שלו, וכן להיפך קב של חטים של ישראל שנתערב בט' קבין של עכו"ם אם חייב העכו"ם להחזיר להישראל קב חטים שלו אם לאו:
תשובה, לכאורה כיון דקיי"ל דממונא לא בטיל מה לי ממון ישראל אצל ישראל או ממונא דישראל אצל עכו"ם או דעכו"ם אצל ישראל בכל אופן לא בטיל, אלא דבקב של עכו"ם שנתערב מאיליו בט' קבין של ישראל יש לומר דפטור הישראל מלהשיב לו הקב חטים שלו, מטעם זה דכיון שנתערב מאיליו ובהתירא אתי לידיה דמי להפקעת הלואתו דמותר, ואין לומר דדוקא בהלואה דלהוצאה נתנה ואינה בעין אז דוקא מותר להפקיעה, משא"כ בנ"ד כיון דממונא לא בטיל הרי מעורב אצלו ממונו של גוי ויש להעכו"ם חלק בהחטים לא אמרינן הפקעת דבר של עכו"ם מותר, זה אינו דהרי הט"ז כתב להדיא ביו"ד סי' ק"כ ס"ק י"א דגם במשכון של עכו"ם נמי מותר הפקעתו, וכ"כ גם התומים בח"מ סי' ע"ב ס"ק נ"ז דגם בזה שייך הפקעת הלואה, ועיין בב"ק (דף קי"ג ע"ב) רבינא זבין דיקלא הוא ועכו"ם אמר ליה לשמעיה קדם ואייתי וכו'. אך מרבינא נראה דס"ל גזל עכו"ם מותר אבל אנן לא קיי"ל כן רק דגזל עכו"ם אסור מה"ת, ולענ"ד יש להביא ראיה לזה מהא דח"מ סי' ע"ב סעי' ח' ראובן שאל משמעון סייף שהיה לו במשכון מעכו"ם ואבדו ושואל ממנו ממון הרבה כמו ששואל ממנו העכו"ם לא ישלם לו אלא דמי שוויו דסתם סייף בעלמא עכ"ל השו"ע ועיי"ש בסמ"ע ובש"ך, ולכאורה הדבר תמוה דהרי קיי"ל אין דיני שמירה לממון עכו"ם וא"כ מדינא פטור שמעון לשלם להעכו"ם אפי' דמי סייף דעלמא, וא"כ למה חייב ראובן לשלם לשמעון אפי' דמי סייף דעלמא כיון דהעכו"ם תובע מראובן אפי' דמי סייף פשוט רק באלמות ומדינא פטור ראובן לגמרי והיא תמיה עצומה, אע"כ לומר דכיון דהסייף בא ליד שמעון בהתירא ומדינא הפקעת הלואתו מותר, יכול שמעון לטעון נגד ראובן ולומר דל עכו"ם מכאן דהסייף נעשה שלי מדינא וחייב אתה לשלם לי עכ"פ דמי שוויו של סייף פשוט ודו"ק ועיין בפ"ת לח"מ סי' ש"א [עי' בהשמטות] ואם הפקיד עכו"ם קב חטין אצל ישראל על דעת שיניחנו הישראל עם חטין של הישראל וישיב לו קב חטין לאחר זמן ובתוך הזמן נגנב או נאבד קב חטים מהחטים ההם, נראה דכיון דאין לנכסי עכו"ם דין שמירה מקרא דרעהו, וגם חזקת מרא קמא ליכא בנכסי עכו"ם כמה שהביא השב שמעתתא ש"ד פ"ז, א"כ אפי' אי נימא דבדבר שלא ניתן להוצאה ליכא היתר דהפקעת הלואתו מ"מ יכול הישראל לומר לו שלך נגנב או נאבד, ואפי' במעות כה"ג נמי יכול הישראל לומר להעכו"ם שלך נאבד עיין לקמן פרק מ"ה שם דברנו בענין זה בארוכה וכאן הריני מוכרח לקצר:
וידוע שגם הקדש נתמעט מדין שמירה מהאי קרא דכי יתן איש אל רעהו ונתמעט הקדש דלאו רעהו הוא, ובב"ק (דף צ"ג ע"א) תניא לשמור ולא לחלק לעניים והביא מזה ראיה הרא"ש בתשובותיו כלל י"ג דין ח' דהקדש עניים דין חולין יש לו ומיקרי רעהו דאל"כ למה פריך ליה מקרא דלשמור ולא פריך מקרא דרעהו, והמל"מ פ"ד הלכה י"ד מה' מלוה ע"ש הקשה דלמ"ל להרא"ש להוכיח מפירכת אביי לרב יוסף מברייתא דלשמור אמאי לא הוכיח מגופא דקרא דל"ל לשמור תיפוק ליה מרעהו, ותירץ הגאון מהרא"ל צינץ ביו"ד סי' ק"ס דלר"ש בן מנסיא דדריש רעהו תם משלם חצי נזק אבל בהקדש משלם נזק שלם, א"כ גם רעהו דגבי שומרין דריש נמי דרעהו הוא דש"ח חלוק משומר שכר אבל בהקדש אפי' ש"ח חייב אגנבה ואבדה ואינו נפטר בשבועה, ולכן בעי קרא דלשמור ולא לחלק לעניים וא"כ י"ל דברייתא דמפיק לה מלשמור אתיא כר"ש בן מנסיא, ועיין תמורה דף כ"ז ע"ב לענין אונאה, אבל מאביי מוכיח הרא"ש שפיר דהרי להלכה ודאי ס"ל לאביי כסתם משנה דהקדישות פטורין לגמרי וא"ש, ומ"מ בדעת הפוסקים דס"ל דממון עניים לא נקרא רעהו יש לומר דאי לאו קרא דלשמור הוה אמינא דאע"ג דהקדישות פטורין מדיני שמירה, היינו שאין השומר מחוייב לשלם להקדש אבל הגזבר שהפקיד אצלו לחלק לעניים וכיון דפשע בו השומר הוה אמינא דצריך להחזיר לו פקדונו מאחר שלא נתן לו רק על דעת לחלק, ואפשר שהוא יתן מעות אחרים תחתיהן א"כ יש להשומר דין עם הדיוט שתובע מה שהפקיד אצלו ורוצה לחלקו לכן צריך קרא דלשמור. וכן נראה מהמרדכי פ"ק דב"ב שהקשה הרשב"א תיפוק ליה דהו"ל ממון שאין לו תובעין ותירצו דהאי גברא תבע מיניה ע"ש, וא"כ גם זה לק"מ דמה"ט הוה אמינא דמיקרי גם רעהו אי לאו קרא דלשמור ופלא על המל"מ שלא הרגיש בזה ונכנס שם בדחוקים. והוא עצמו מביא שם המהרי"ט שמביא שם את המרדכי פ"ק דב"ב:
ולכאורה יש להביא ראיה דגם הקדש עניים לא נקרא רעהו, דהרי בפ' הזהב (דף נ"ז ע"ב) מסיק דאין ריבית להקדש באבני בנין המסורות לגזבר, אע"ג דבונין בחול ואח"כ מקדישין וא"כ אין עדיין שם הקדש עליו אפ"ה אין להקדש ריבית ואונאה, וא"כ ע"פ סברת הלב גם הקדש עניים בכלל הקדש הוא שלא יהא בו איסור ריבית ואונאה וכ"כ באמת בספר ג"מ בהגהת מרדכי שם, אך מ"מ יש לחלק דהתם אע"פ שבונין בחול ואכתי חולין הם מ"מ עיקר התשלומין להקדש יבוא שהוא נותן אדעתא דהכי שאח"כ יהיה הקדש, וא"כ אינו נותן ריבית לאחיו רק על דעת שיהי' הקדש, ואפי' תימא דאסור לומר לחבירו הלוני מנה ואשלם ק"ך להקדש אע"פ שהמלוה יהיה גזבר דהקדש היינו משום דמשתעבד הגזבר מדין ערב, משא"כ הכא אין הגזבר משעבד עצמו מצד עצמו כלום והבעלים המקדישין אין יודעין מאומה לא שייך דין ערב, ועיין מש"כ בספרי תקנת השבים סי' ע"ב בשיטת הרמב"ם:
והנה בספרי תקנה"ש הנ"ל סס"י ב' כתבתי דממש"כ רש"י בב"מ (דף נ"ז ע"ב) שם דגזבר דין שליח יש לו ומ"מ בעינן קרא למעט הקדש מריבית הרי מוכח לכאורה דרש"י ס"ל דבהדיוט רבית ע"י שליח נמי אסור מה"ת דלא כמש"כ הרמ"א בשמו ביו"ד סי' ק"ס סעי' ט"ז, ועתה ראיתי שהגאון מהרא"ל צונץ עמד ע"ז ותירץ וז"ל, ואפשר לפמש"כ המהרי"ק דאם עשה השליח עם הלוה שטר על שם המלוה אסור דהמלוה הו"ל בעל דינו א"כ י"ל דהקדש אצטריך קרא להתיר בעשה הגזבר שטר עם הלוה על שם ההקדש, דבהדיוט כהא"ג אסור אפי' ע"י שליח ובהקדש שרי מ"מ דלאו אחיך הוא ומזה ראיה למהרי"ק עכ"ד אבל עדיין לא הונח לי בתירוצו דלענ"ד למ"ד דגזבר אין לו דין בעלים בהקדש אין להקדש דין בעלים כלל ועיין תוס' רידב"ז בירושלמי דמעשרות פ"א וקצרתי:
והנה המל"מ שם ח"ד מה' מלוה קרוב לסופו ז"ל, והא דהקדש גמור שהוקדש לבדה"ב מותר להלותו אפי' בריבית דאורייתא פשוט בב"מ (דף נ"ז ע"ב) ומוכח התם דלא משכחת ריבית דאורייתא בהקדש גבוה אלא באבני בנין המסורות לגזבר דליכא מעילה, אבל מעות של הקדש בהלואה כיון שמעל הגזבר יצא לחולין והו"ל כהדיוט ולא ידעתי למאי אצטריך מרן בב"י ליו"ד סי' ק"ס להביא דין זה בשם המרדכי מאחר שהוא מבואר בגמ' וכו', ודע שהתוס' הוקשה להם באוקימתא קמייתא דלספק סלתות והאריכו בזה ודבריהם מבוארים יותר במנחות (דף צ' ע"ב) ע"ש, וא"ת היכא משכחת לה ריבית בהקדש גבוה הא תנן בפ"ד דשקלים אין משתכרין בשל הקדש וכו', כבר הקשה כן הראב"ד בפ' ז' מה' כלי המקדש ותירץ דלא אמרינן אין משתכרין בשל הקדש אלא בדבר שאין בו צורך למזבח כגון פירות, אבל נסכים שהן צרכי ציבור לוקחין, וא"כ אבנים ג"כ מותר להשתכר בהן כיון שיש צורך מהם ודמי לנסכים עכ"ל המל"מ שם, ואתה רואה שתמיהתו על מרן הב"י שהביא הדין דאין איסור ריבית בהקדש משם המרדכי והיא גמרא מפורשת עצומה מאד, אכן לפ"מ שביארתי בספרי תקנת השבים סי' ע"ב דמשו"ה לא הביא הרמב"ם האי דינא דאין ריבית להקדש אע"פ שהיא גמ' ערוכה, משום דאיהו אזיל לשיטתיה דפסק כתנאי ואמוראי דס"ל דגזבר בהקדש אין לו דין בעלים רק דין שליח, וגם ס"ל דלא אסרה תורה אלא ריבית הבא מלוה למלוה וא"כ ע"י שליח כהך דהקדש אפי' בהדיוט מותר ואפי' אם נימא כהמהרי"ק דאם עשה השליח את השטר על שם המלוה אסור מה"ת ונימא כהמהרא"ל צונץ דהקדש גופא דין בעלים יש לו עיין בדברינו לעיל מ"מ לא הביא הרמב"ם הדין דאין ריבית בהקדש בעשה הגזבר השטר על שם הקדש משום דזה אין מפורש בגמ' ודו"ק] א"כ א"ש ודאי דהוכרח הב"י להביא מקור דין זה מהמרדכי דפוסק להלכה דגזבר דין בעלים יש לו או דאסרה תורה ריבית אפי' ע"י שליח ודו"ק:
וענין ריבית הואיל דאתא לידן נימא ביה מילתא זוטרתא, דהנה הדגול מרבבה בסי' קס"א סעי' ו' אהא דכתב המחבר דאין הבנים חייבין להחזיר ריבית קצוצה שלקח אביהם, כתב וז"ל נסתפקתי אם מת הלוה אם המלוה חייב להחזיר ליורשי הלוה כיון דעיקר החזרת הריבית היא משום וחי אחיך אהדר ליה כי היכי דניחי עמך וכיון שמת הלוה לא יבוא להחיותו עכ"ל הדגמ"ר:
ויש להוכיח דחייב להחזיר ליורשי הלוה. דיש להקשות מאי פריך הש"ס ר"פ א"נ למ"ל דכתב רחמנא לאו בגזל ניליף מריבית, וקשה הא אצטריך לאו בגזל דאי הוה ילפינן מריבית הוה אמינא כמו דבריבית לבריה לא אזהר רחמנא לאהדורי ה"נ בגזל ודיו לבא מה"ד להיות כנדון. אמנם הדבר הוא נכון דהרי הא דפסקינן שם סע"ה דאפי' בריבית קצוצה אין בי"ד יורדין לנכסי המלוה מקורו מהרשב"א הובא במל"מ שם שהוכיח כן מהא דאין היורשין מחויבים להחזיר הריבית ע"כ דאין כאן שיעבוד נכסים, והקשה המל"מ הא זהו גזה"כ וחי אחיך עמך לבריה לא אזהר רחמנא, ואי דמפרש טעמא דקרא אכתי למה גם כשהריבית בעין ואין צורך בנכסים כלל אין חייבים היורשים להחזיר וע"כ דגזה"כ הוא וא"כ מנ"ל להרשב"א דלא נשתעבדו הנכסים במלוה גופא. אכן הענין הוא כך דריבית מכי פרע לוה למלוה קנהו מלוה לגמרי וממון גמור הוא לו ומשו"ה אע"פ שהוא בעין הו"ל כאינו בעין ופטורים היורשים לשלם. כמש"כ הריטב"א דאם קידש המלוה אשה בריבית קצוצה מקודשת דממון שלו הוא, אלא דיש עליו גזה"כ להחזיר עיי"ש, משא"כ גזל דכל היכא דאיתא גבי גזלן ברשותיה דנגזל איתא, ומשו"ה מחויבים היורשים ג"כ להשיב הגזלה לנגזל, וא"כ מסברא ידעינן לחלק בין ריבית לגזל דבריבית אין היורשים מחויבים להחזיר ובגזל חייבים להחזיר, ולפי"ז שפיר יכולים אנו ללמוד לאו דגזל מריבית דמיד שנדע דיש לאו בגזל ממילא מסברא נדע דבגזל חייבים היורשים להחזיר כיון דהסברא בעצמה נותנת דלא קנה הגזלן להגזלה וכל היכא דאיתה ברשות מרה היא, והעיקר בקצרה הוא דבריבית החזרה היא רק כעין קנס ולדידיה קנסה תורה ולא לבנו משא"כ בגזל שההשבה היא דין:
אבל אם נימא כהדגול מרבבה דגם המלוה בעצמו א"צ להחזיר ליורשי לוה, א"כ הדרא קושיא לדוכתא איך מקשה הש"ס דלמ"ל לאו בגזל ניליף מריבית, הא אי הוה ילפינן מריבית הו"א דגם גזלן א"צ להחזיר ליורשי הנגזל כבריבית, ולענין יורשי הלוה והנגזל קשה לחלק מסברא הנ"ל, אלא ע"כ דביורשי הלוה באמת חייב המלוה להחזיר הריבית כבגזל, וידעתי שיש עוד לדבר בזה, ועיין בספר עדות ביהוסף מהגאון ר' יוסף רויזין אבד"ק סלאנים זצ"ל, ואני מקצר:
וכאן יש להזכיר דכעין זה יש להוכיח כשיטת הרמב"ם דס"ל דמהני מחילה בריבית דלא כהראב"ד והעומדים בשיטתיה החולקים עליו, דאי נימא דבריבית לא מהני מחילה קשה האיך אפשר למילף גזל מריבית ואונאה לפי המסקנא שם, הא י"ל שאני גזל דידע ומחל ועיי"ש ברש"י והרי בגזל ודאי מהני מחילה,, וא"כ לא שייך לומר ריבית תוכיח שהרי ריבית שאני דאפי' אם מחל לא מהני המחילה וע"כ לא דמי גזל לריבית, אלא ע"כ דגם בריבית מהני מחילה ועיין ש"ך שם סי' ק"ס ס"ק ז' ודברינו אלה המה רק הערות, לפי שכל עניני הפרק הזה אינו בא בספר הזה רק על דרך מענין לענין באותו ענין ואין בו שייכות להכללים שנתבארו ושיתבארו איה"ש בספרנו הזה, ומ"מ לא חדלתי מלהביאו כאן מפני שיש בו לענ"ד הערות נכונות אשר יהיו לתועלת לדידי ולדכוותי וכל פטפוטי דאורייתא טבין אמרו חז"ל: