אור ברסלב
תפארת שמואל (מיאנישפאלי) יורה דעה הלכות נדה › שאלה כח

תפארת שמואל (מיאנישפאלי)· רבי יעקב שמואל מיאנישפאלי

יורה דעה הלכות נדה · שאלה כח

שאלה כז

אשה שהיא בחזקת טהורה שלא בשעת וסתה ואירע לה ביום פחד פתאום. ובלילה שמשה מטתה בלי בדיקה. ולמחר מצאה בבוקר כתונת שלה מלוכלך בדם וברור לה שהי' הדם קודם תשמיש ומחמת הפחד לא הרגישה אם היא צריכה תשובה, וכן הבעל אם צריך לקבל תשובה ע"ז:

תשובה

א בדין זה השיב הרב מהרש"ק בספרו קנאת סופרים (תשובה כ"ח) וזה לשונו הנה דעתי בספרי בעזהי"ת שכל שהי' לה לבדוק ולא בדקה בעי תשובה וכאן אני מוסיף. דאף הסוברים דא"צ תשובה. היינו באשה דעלמא שהיא בחזקת טהורה שלא בשעת ווסתה. אבל בזה כיון דנפחדת אז והנה מבואר בסוטה דף כ' ובנדה דף ע"א דביעתותא מרפה ודרך לראות דם אז. וראי' מאסתר המלכה ומדין סוטה שהוציאוה מכח חשש שלא תטמא העזרה. א"כ בודאי הוי אז כהגיע שעת ווסתה והי' לה לבדוק ובודאי לא נחשבת אנוסה בזה ועיין ברש"י נדה דף ע"א ובסוטה דף כ' דרש"י פי' ביעתותא היינו פחד פתאום. והיינו ממש נ"ד א"כ זה ודאי הוי פשיעה שלא בדקה. ועכ"פ בזה ודאי הי' לה לבדוק ובעיא תשובה וכפרה. והבעל אם ידע מה דהוי לה ביעתותא גם הוא צריך כפרה. ואם לא ידע הוא א"צ כפרה עכ"ל הרב בספר הנ"ל:

ב אבל דעת הרב הג' חת"ם סופר (חיו"ד סי' קס"ג) בפירוש להיפך. וזה לשונו נפשו בשאלתו ע"ד אשה שאירע לה פחד פתאום וכו' ונסתפק אם צריכים כפרה דאע"ג דכ' רמ"א דשלא בשעת ווסתה בכה"ג הוו אנוסים וא"צ כפרה. מ"מ הכא כיון שקודם תשמיש נתפחדה והפחד עלול להביא דם כמשמעות פ' התינוקת (ס"ו א') דא"ל זיל בעתה ונפל ממנה חררת דם. וא"כ הי' לה לבדוק ולא בדקה תו לא הוי אונס אלא שוגג וצריכים כפרה וכו'. והנה מאי דאייתית ראי' מפ' התינוקת ס"ו זיל בעתה. ה"ל למימר מרגניתא ואמרת חספא. דמהתם אין ראי' דהחררה אינו דם נדה הרגיל אלא דמים יתירים וטבע אותן הדמים לצאת ע"י ביעתותא וכשבא אותו החררה שוב אין כח הפחד להדחיק דם שלא בשעת ווסת. אבל הי' לך להביא ראי' מש"ס מפורש (נדה דף ע"א א') דכתיב ותתחלחל המלכה שפירסה נדה. והעלו תוס' בסוטה (כ' ע"ב) דבפחד דעלמא כ"ע מודים. אלא דלפ"ז קשה טובא דא"כ ניתוסף לנו ווסת חדש בכל הנשים וכו' ונימא דמקרה הפחד הוי מקרה השוה בכל הנשים וצריכה לפרוש מבעלה כמו שקבעה ווסת למקרה ממקרי הגוף ולא היו להפוסקים לשתוק מזה וכו'. והאמת נלע"ד בזה שהפחד פתאום מרפיא ומתחלחל לשעה ברגע הפחד ומרגשת בעצמה. ואיננו כשאר מקריים שחיישי' שמא ראתה ט"ד כחרדל. או שמא ארגשה ולאו אדעתה וכדומה כי אם יצא ממנה דם יצא בשפע ולשעתו ובהרגשה רבה כי זה ענין חלחול דקרא ותתחלחל המלכה. ואם לשעתה לא הרגישה. תו לא חיישי' לה להצריכה בדיקה או פרישה כלל וממילא בנידון שלפנינו אינם צריכים כפרה עכ"ל:

הכרעה להחמיר כדע' הרב הש"ק ודחי' לסברת החת"ם סופר:

ג הנה מבואר לפניך שבדין זה מחולקים הנך שני גאונים וצריכים אנו לידע אנן לענין הלכה אחרי מי נלך בהוראה זה. ועם שאיני כדאי להכריע עכ"ז אענה אני העני את חלקי ודעתי הקלושה בזה. ואען ואומר דלענ"ד נראין טפי בזה דעת הגאון מהרש"ק. כיון דפשטות סוגיות הגמרא דנדה ודסוטה הנ"ל מוכיחין דביעתותא הכא פתאום מרפיא ופותח מקור הדמים. ועלולה לראות דם עי"ז אף שלא בשעת ווסתה. ודאי הי' לה לבדוק עצמה קודם התשמיש. וסברת דברי הרב חת"ם סופר דמחלק בין מקרה הפחד לשאר מקרים שבגופה. דבזה כשיוצא דם הוא יוצא בשפע ולשעה ובהרגשה רבה. הוא סברת הכרס. ואין לזה ראי' בש"ס ופוסקים. ואינה סברא מוכרחת. דבש"ס לא קאמר רק דביעתותא מרפי' ופירש"י שם דפותח המקור יעו"ש. והא מצינו דהמקור נפתח להוציא לפעמים דם מועט ביותר כטיפה או ב' טיפין. כההוא דתה"ד המובא בשו"ע ריש סי' ק"ץ אשה שנפתח מקורה וכו' טמאה משום דאמרי' שמא יצא טיפת דם כחרדל וכו' עיי"ש בב"י ובט"ז סק"ג. ומנלן לבדות סברות כאלה מלבנו להקל באיסור נדה בלא ראי' ברורה מש"ס ופוסקים. וגם מצד הסברא מסתבר דאין זה דבר קצוב ופסוק תמיד לעולם בשוה לומר דהפחד מוציא בשפע ובהרגשה רבה רק מסתבר שזה תלוי בטבע כל אשה. יש שהפחד מרפיה ביותר להוציא דם הרבה. ויש שטבעה חזק שאין הפחד מרפיה כ"כ לפתוח מקורה בחוזק רב. וגם הוא תלוי נמי בענין איכות ומהות הפחד והביעתותא. ואיך שייך בזה לומר דבר קצוב שתמיד הוא מוציא בשפע ובהרגשה רבה. הוא נגד הסברא והחוש לענ"ד:

תירוץ אחר על קושית הח"ס:

ד ומה שהכריחתו להרב ח"ס לסברא זה מכח הקושיא שהקשה דא"כ ניתוסף לנו ווסת חדש בכל הנשים ונימא דמקרה הפחד הוי מקרה השוה בכל הנשים וצריכה לפרוש מבעלה כמו שקבעה ווסת וכו' לענ"ד קושיא זו לק"מ. ומטעם אחר שנגיד בסייעתא דשמיא. דהנה שם בש"ס דנדה ובסוטה קאמר בגמרא. והאנן תנן שחרדה מסלקת הדמים. הא ל"ק פחדא צמית. ביעתותא מרפיא. ויש לומר דענין ביעתותא מרפיא שוה לענין פחדא צמית. והנה גבי ענין פחדא צמית כ' הב"י סי' קפ"ה. וז"ל אלא דקשה דא"כ היתה במחבא כיון דדמיה מסולקים נימא דלמ"ד ווסתות דרבנן לכתחילה נמי אינה חוששת כי היכא דאמרי' במעוברת וכו' ושמא י"ל וכו' לא משווינין להו אהדדי להתירן לכתחילה למ"ד ווסתות דרבנן. דמעוברת דחזינן דכל המעוברות דמיהן מסולקין אמרי' דלמ"ד ווסתות דרבנן לכתחילה נמי אינה חוששת. אבל היתה במחבא דלא בריר לן כולי האי דתהא מסולקת דמים דהא חזינן כמה נשי אע"ג דהוי במחבא לא ישנו את תפקידם. לא אמרינן בה אינה חוששת אפי' לכתחילה ומסתיין דנימא בה דהיכא דעבר יום ווסתה ולא בדקה שמותרת עכ"ל הב"י. ומביאו נמי הש"ך סי' קפ"ד ס"ק כ"א יעו"ש הרי מבואר דאע"ג דאמרי' בגמרא דפחדא וחרדה צמית ומסלק הדמים מ"מ אין זה דבר השוה בכל הנשים דאיכא כמה נשי דאע"ג דיראים ומפחדים מאיזו מורא ופחד מ"מ אין מסולק דמיהם מהם ע"י הפחד. ומש"ה סגי כשאנו אומרים דמועיל הפחד לזה שאם עבר יום ווסת ולא בדקה שמותרת. אבל לא מועיל שנימא דאינה חוששת לכתחילה כן ה"נ אמרי' בההוא דביעתותא מרפיא דאינו דבר השוה בכל הנשים. דאיכא כמה נשי דאין נפתח מקורם כלל לראות דם ע"י ביעתותא. ומש"ה לא שוה מקרה הביעתותא כווסת הקבוע ממש להצריכה לפרוש מבעלה. ושנימא דאף לענין דיעבד דינו כדין ווסת הקבוע שלדעת כמה פוסקים אם לא בדקה תוך הזמן אע"ג שאח"כ בדקה עצמה ומצאה טהורה טמאה דחזקה אורח בזמנו בא ונפל לארץ. אלא דמועיל זה הסברא דביעתותא מרפיא לענין לחוש לכתחילה להצריכה בדיקה. שתהא אסורה לשמש עד שתבדוק עצמה לכתחילה. מיהו עכ"פ לכתחילה אע"פ שלא הרגישה בשעת הביעתותא מ"מ כ"ז שלא בדקה עצמה אסורה לשמש. דאף אם לא יהא מקרה זה חשוב כווסת הקבוע. רק כווסת שאינו קבוע. מ"מ הא גם בווסת שאינו קבוע אם הוא ווסת ממקרה הגוף כמו פיהוק הוי דינא הכי דכשפיהקה אע"פ שלא הרגישה אסורה לשמש עד שתבדוק וגרע זה משאר ווסת הזמן שאינו קבוע כמ"ש הט"ז סי' קפ"ט ס"ק ל"ח דכיון שדרך הטבע הוא וכו' הוי ריעותא לפנינו שהיא טמאה יעו"ש (ועיין נמי פתחי תשובה סי' קפ"ד ס"ק כ"א) כן ה"נ בזה דביעתותא שהוא מקרה הגוף. ורגילות הוא שהפקד מרפיא ופותח המקור נהי דלא הוי ממש כווסת קבוע ואם בדקה עצמה אפי' אחר זמן ומצאה טהורה. טהורה ולא חיישי' דלמא נפל לארץ. אבל עכ"פ כווסת שאינו קבוע חשוב ואפי' לא הרגישה כיון שהטבע הוא שהפחד מביא דמים הוי ריעותא לפנינו שהיא טמאה ואסורה לשמש עד שתבדוק והשתא לק"מ קושיית הח"ס דניתוסף לנו ווסת חדש שוה בכל הנשים. דזה אינו שוה בכל הנשים ולא חשוב כווסת הקבוע ממש. והשתא לפי דברינו פשיטא דבעיא תשובה וכפרה על מה ששימשה בלא בדיקה. אע"פ שלא הרגישה כלום בשעת ביעתותא. ועד כאן לא כ' רמ"א בס"ס קפ"ה דאם שימשה שלא בשעת ווסת' הוי אונס. היינו דוקא באשה שיש לה ווסת קבוע. אבל אשה שאין לה ווסת כלל כ' בתשו' נוב"ת סי' פ"ה דכיון דלהרמב"ם והרא"ש צריכה בדיקה תמיד לפני התשמיש. אם לא בדקה אין זה אונס יעו"ש א"כ ה"נ כאן כיון דהי' לה ביעתותא והיתה אסורה לשמש עד שתבדוק. הילכך אם שימשה בלא בדיקה ודאי לא חשוב אונס כן נלע"ד:

חידוש דין דאף בסתם אשה דעלמ' בלא פחד ושימשה שלא בשעת וסת בלא בדיקה ונודע לה אח"כ שהיתה טמאה מקודם נמי לא נחשב אונס רק שוגג וצריכים שניהם כפרה:

ה בר מן דן נראה פשוט דאף לפי שיטתו דהרב ח"ס דאם לשעתה לא הרגישה תו לא חיישינן לה להצריכה בדיקה. מ"מ אף לפי שיטתו נמי הדין אמת כפסק הרב מהרש"ק דלא נחשב אונס ובעו שניהם כפרה. דהא דכ' רמ"א בס"ס קפ"ה דאם שימשה שלא בשעת ווסתה מיקרי אונס אפי' לא בדקה תחילה. נראה דזה הוא דוקא היכי דנטמאה בשעת תשמיש אבל בשעת התחלת התשמיש היתה באמת טהורה. דזה הוא באמת אונס דמה הי' להם לעשות הא היא שלא בשעת ווסת והיא היתה באמת טהורה. ואף אם היתה בודקת עצמה קודם לא היתה יכולה להשמר בזה מהמקרה האונס שאירע לה הטומאה בשעת התשמיש. משא"כ אם היתה באמת טמאה מכבר קודם התשמיש. ואילו היתה בודקת עצמה קודם התשמיש היתה נתוודעה שהיא טמאה. בזה אע"ג דהוא עומדת בחזקת טהרה שלא בשעת תשמיש ולא היתה צריכה כלל בדיקה מן הדין קודם התשמיש. אפ"ה אינה נחשבת אנוסה כ"א שוגגת ובעיא כפרה. כאשר ביארנו ב"ה זה הדין באר היטיב בתשובתינו ח"א הל' תשו' דבכ"ד עבירה שעשה. שלא ידע שהוא דבר איסור. וגם לא היה מוטל עליו כלל מן הדין לבדוק ולחקור תחילה אפ"ה כל שהוא בגוונא שאם הי' בודק הדבר היטב קודם עשייתו או בדרישה וחקירה היטב. הי' אפשר לו שיתוודע מהאיסור בכה"ג אין זה חשוב אונס רק שוגג ובעי כפרה ותשובה ושם ביארנו זה הדין באריכות בראיות ברורות. וא"כ גם הך דנ"ד אף בכל אשה דעלמא אף שלא נבעתה כלל. ויש לה ווסת קבוע ושימשה עם בעלה שלא בשעת ווסתה ונודע אח"כ שהיא היתה טמאה מקודם התשמיש אע"ג שמן הדין אין צריכה לחוש כלל לבדוק עצמה קודם תשמיש מ"מ סוף סוף מאחר שאילו היתה בודקת עצמה תחילה הי' נודע לה שהיא טמאה. ועי"ז ששימשה בלא בדיקה תחילה בא להם האיסור אין זה חשוב אונס. והך דנ"ד מוכח הוא להדיא ברמב"ם (והבאתיו נמי בתשובתינו שם אות ג') פ"ה מה' שגגות ה"ו שכ' וז"ל הבא על אשתו שלא בשעת ווסתה וראתה דם בשעת תשמיש הרי אלו פטורין מקרבן חטאת מפני שזה כאנוס הוא ולא שוגג. שהשוגג הי' לו לבדוק ולדקדק ואילו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא הי' בא לידי שגגה. ולפי שלא טרח בדרישה וחקירה ואח"כ יעשה צ' כפרה. אבל זה מה לו לעשות הרי טהורה היתה ושלא בשעת ווסתה בעל אין זה אלא אונס וכו' עכ"ל הרמב"ם לענינינו. מוכח להדיא מדבריו אלו דדוקא כשהיתה טהורה קודם התשמיש רק שנטמאה בשעת תשמיש הוא דחשוב כאונס. משום דמה הי' לו לעשות שלא לבוא לידי שגגה זו הא אף בשום חקירה ודקדוק נמי לא הי' יכול להשמר ולהנצל מבוא לידי שגגה זו שאירע לו שנטמאה בשעת תשמיש. וזה הוא שדקדק הרמב"ם וכתב הרי טהור"ה היתה ושלא בשעת ווסתה בעל, מוכח דדוקא בזה שהיתה טהורה. אבל אילו היתה טמאה באמת אף שלא בשעת ווסתה בעל לא חשוב אונס. וגם מדצייר בנטמאה בשעת תשמיש. הו"ל לצייר רבותא דאף בהיתה טמאה מקודם כל שלא בשעת ווסתה בעל חשוב אונס. אלא ש"מ דדוקא בנטמאה בשעת תשמיש. אבל בנטמאה מקודם אין זה חשוב אונס. וגם דזיל בתר טעמא שכ' שאילו בדק יפה יפה לא הי' בא לידי שגגה ולפי שלא טרח בדו"ח צריך כפרה. א"כ זה הטעם ממש שייך שפיר בזה שבעל שלא בשעת ווסתה והיא היתה טמאה מקודם. דאין זה חשוב אונס שאילו היתה בודקת עצמה תחילה לא הי' באים לידי שגגה זו דאין כונת הרמב"ם במה שמן הדין בעי בדיקה ודרישה וחקירה. אלא אף במידי דמן הדין הי' שרי לו לעשות הדבר בלא בדיקה ודו"ח כלל אפ"ה כל שאילו הי' טורח עצמו מתחילה בבדיקה ודו"ח לא הי' בא לידי העבירה. כה"ג לא חשוב אונס ובזה מדוקדק היטב לשון הזהב של הרמב"ם. ולפי שלא טרח בדו"ח וכו' משמע לשון זה דקאי בגוונא שמן הדין לא בעי דו"ח רק דמ"מ הי' לו לטרוח ולדרוש היטב מקודם. דאילו היכי שמן הדין הי"צ דו"ח. זה נקרא פושע במה שעשה בלא דו"ח. והו"ל לכתוב בלשון ולפי שפשע ולא בדק יפה בדו"ח. ועוד דהיכי שצריך מן הדין דו"ח לא נקרא שוגג כה"ג רק מזיד. אע"כ דכונת הרמב"ם ברור כדאמרן דמיירי אף במקום דלא בעי מן הדין בדיקה או דו"ח. ואפ"ה מאחר שאילו הי' טורח בדו"ח לא הי' בא לידי עבירה והוא לא טרח חשוב שוגג ולא אונס. וא"כ ממילא דגבי נ"ד בבעל שלא בשעת ווסתה והיא היתה טמאה מקודם. ולא בדקה עצמה תחילה אף שלא היתה צריכה בדיקה מן הדין מ"מ חשוב שוגג ולא אונס. והכי מוכח נמי מדברי הרמב"ם (פ"ב מה' שגגות ה"ח) שכ' וז"ל הבא על אשתו והרי היא נדה חייב חטאת מפני שלא שאלה ואח"כ יבעול עכ"ל. וסתימות לשונו משמע דמיירי אף בגוונא שהי' מותר לבוא עלי' בלא שאלה אם היא טהורה כגון שלא בשעת ווסתה דקיי"ל דמותר לבא עלי' בלא שאלה כמבואר בטור ובט"ז ריש סי' קפ"ד ובש"ך שם ס"ק ל"א. ואפ"ה גם בכה"ג מיחשיב שוגג ולא אונס. מאחר דאם הי' בודק תחילה לשאול אותה אם היא טהורה. הי' אפשר לו להתוודע שהיא טמאה. ומשום דלא שאל בא לידי עבירה מש"ה לא חשיב אונס. א"כ כן ה"נ בזה אע"פ שהיא לא היתה צריכה בבדיקה תחילה מן הדין מ"מ לא חשוב אונס כן נראה לענ"ד:

ו וההוא דשו"ת מאיר נתיבים המובא בפתחי תשובה סי' קפ"ה אות ט"ו נראה דגם הוא לא הקיל כ"א גבי כתם הנמצא בחלוקה. כיון דאיסור כתמים הם מדרבנן. וגם מטעם שכ' שם דלא מצינו שתהא האשה מחויבת לבדוק חלוקה שמא תמצ' בו כתם יעו"ש (וגוף הס' אינו ת"י) ולכאורה יש לדקדק בדבריו דלמה תלו הדבר בחלוק. דמשמע דרק חלוקה אינה מחוייבת לבדוק. הלא בלא"ה כיון דמיירי שם בשלא בשעת ווסתה. הלא אז אין האשה צריכה בדיקה כלל. לכן נראה לומר בכונתו דשלא בשעת ווסתה נהי דקיי"ל דאינה צריכה בדיקה לפני תשמיש מ"מ הא קיי"ל דשלא בשעת תשמיש אף שלא בשעת ווסתה כל המרבה לבדוק הרי זו משובחת כמבואר במתני' נדה ריש פרק כל היד. ובפוסקים וטור ושו"ע סי' קפ"ד סוף ס"א וסי' קצ"ו ס"ט יעו"ש. וזה הוא דכ' הרב מאיר נתיבים דלא מצינו שתהא האשה מחוייבת לבדוק חלוקה ר"ל אפילו במה שאמרו דכל המרבה לבדוק שלא בשעת תשמיש הרי זה משובחת אין לחשבה לזו שלא בדקה חלוקה מקודם שלא בשעת תשמיש ולומר דאינה נחשבת אונס דחז"ל והפוסקים לא כיונו על בדיקת חלוקה מכתמים רק על בדיקת עצמה וגופה. ואף דלפי דברי הרמב"ם הנ"ל גם כאן שייך לומר דאינו חשוב אונס אע"ג דלא היתה מחוייבת כלל לבדוק חלוקה מ"מ הא אילו היתה טורחת עצמה לבדוק חלוקה קודם לא הי' באין לידי שגגה. מ"מ נראה לי בזה להסכים עם דעת הגדול מאיר נתיבים ז"ל. די"ל דגם הרמב"ם לא כ"כ כ"א גבי איסורא דאורייתא. משא"כ בדרבנן י"ל דהיכי שלא הי' חל על האדם שום חיוב בדיקה ודו"ח על הדבר הזה. והי' שרי לו לעשות זה הדבר בלי שום בדיקה כלל. לא נחשב על מניעת הבדיקה כשוגג רק כאונס גמור. ולא בעי תשובה וכפרה כלל. דכמו דהקילו גבי דבריהם טפי מדאורייתא לענין ספיקו. דבדאו' לחומרא ובד"ס להקל. כן ה"נ לענין לחייבו כפרה ותשובה על מה שלא רצה לטרוח ולבדוק מספק. יש חילוק בין ד"ת לדרבנן. דבדאורייתא דספיקו חמור. אמרינן בי' שהי"ל לבדוק ולדרוש ולחקור וכיון שלא טרח לבדוק לא חשוב אונס. משא"כ בדרבנן דספיקו שרי לגמרי לכן בזה מה שלא הי"צ מן הדין לבדוק. אין לנו להחמיר עליו על מה שלא טרח לבדוק על הספק. וצ"ע. מיהו עכ"פ גבי טומאת ראיית דם נדה ממש נראה דגם המאיר נתיבים יודה דלא חשוב אונס. דמלבד טעם הנ"ל שאמרנו ע"פ דברי הרמב"ם הנ"ל. ניתוסף לנו עתה עוד טעם חדש. דאף שלא בשעת ווסתה. כיון דחז"ל אמרו דשלא בשעת תשמיש כל המרבה לבדוק בנשים הרי זו משובחת. והילכך אמרי' דהי' לה לבדוק עצמה הוטב קודם שלא בשעת תשמיש. ואז היתה נודע לה שהיא טמאה. ומאחר שזו לא בדקה עצמה כלל ועי"ז בא האיסור ודאי אינה נחשבת אונס. והנך טעמי הקולא שכ' הרב מאיר נתיבים לא שייכים כ"א גבי נידון דידי' בכתם הנמצא בחלוקה. אבל לא גבי טומאת נדה ממש כן נ"ל:

ז ומעתה אחר שביררנו בעזהי"ת דאף בסתם אשה דעלמא שלא בשעת ווסתה ששימשה עם בעלה בלא בדיקה. והיא היתה טמאה מקודם ולא ידעה ולא הרגישה. נמי אינה נחשבת אונס. ובעיא כפרה ותשובה. א"כ כ"ש בהך נידון דידן שנבעתה מקודם דניתוסף לה עוד חששא דע"י ביעתותא רגילה ועלולה לראות דם. הילכך אפי' לסברתו של הרב ח"ס הנ"ל דטבע הפחד להוציא דם בשפע ובהרגשה רבה וכיון שלא הרגישה תו לא חיישת להצריכה בדיקה. מ"מ אף דלא היתה צריכה בדיקה מן הדין. מ"מ עכשיו שנודע למפרע שבאמת נטמאה. ע"י סיבת הפחד ואילו היתה בודקת עצמה אחר הביעתותא הי' נודע לה שהיא טמאה. וע"י מה שלא טרחה לבדוק עצמה בא זה השגגה על ידה. ובפרט דבזה ודאי היתה מחוייבת לבדוק עצמה שלא בשעת תשמיש. דכיון דאף בכל סתם אשה דעלמא שיש לה ווסת קבוע ואף שלא בשעת ווסתה אמרי' דכל המרבה לבדוק ה"ז משובחת. מכ"ש בזה שנוסף לה סיבה חדשה יתר על כל נשי דעלמא הגורם לראיית דם נדה ודאי דעכ"פ הי' לה לטרוח ולבדוק עצמה אחר הביעתותא שלא בשעת תשמיש. ואז הי' נודע לה מהטומאה וכיון שלא בדקה עצמה כלל פשיטא דאינה נחשבת אונס כה"ג. אלא דלפי מה שכתבנו לעיל (אות ג' ד') דמן הדין אסורה לשמש עד שתבדוק נראה דכיון שלא בדקה אף שוגג נמי אינה נחשבת. כ"א עכ"פ קרוב למזיד ואף הרוצה להקל ולסמוך בזה על סברת הח"ס. מיהו עכ"פ זאת ברור ופשוט אצלי דאונס ודאי אינה נחשבת בזה. דכיון דאף בסתם אשה דעלמא. כ"ש וכ"ש בזה מסקנא דמלתא דודאי צריכים האשה והבעל תשובה וכפרה עכ"פ כשוגג ואפשר אף כקרוב למזיד. וכדעת הרב מהרש"ק ולא כהחת"ם סופר הנ"ל:

תוכן העניינים

תפארת שמואל (מיאנישפאלי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה