אור ברסלב
תפארת שמואל (מיאנישפאלי) יורה דעה הלכות נדה

תפארת שמואל (מיאנישפאלי)· רבי יעקב שמואל מיאנישפאלי

יורה דעה הלכות נדה

הלכות בשר בחלב

שאלה יט

בדין כתם שיש ספק בו להמורה במראיתו אם הוא נוטה למראה אודם:

תשובה

א כבר הערנו מזה בתשובתינו (ח"ג הלכות נדה). וכתבנו לצדד להקל. ומ"מ לענין מעשה סיימנו שם בצ"ע. וכאן ראיתי להעיר בו שנית. הנה גדול א' אמר לי ראי' להחמיר מההוא דמבואר ביו"ד (סי' ק"ץ סמ"ו) בדין כתם הנמצא בחלוק שלבשתו בימי נדתה ונתכבס דאם אינה בקיאה במקדיר או מגליד חוששת להחמיר. וכתבו שם הט"ז והש"ך בשם הרשב"א והראב"ד דלא אמרי' בזה ספיקא דרבנן לקולא בכתמים דרבנן. משום דספק הבא ממיעוט הכרה וחסרון ידיעה לא נחשב ספק יעו"ש. הרי מוכח משם דגבי כתם אף אם יש בו עוד איזו ספק אם הוא ספק חסרון ידיעה טמאה מספק. ולא מקלינין בי' לעשותו ספיקא דרבנן. וא"כ ה"ה לענין נ"ד דהו"ל נמי ספק חסרון ידיעה להמורה אין להקל. אלו דברי גדול א'. ואני עני אומר אי משום הא יש לשדות בי' נרגא קצת. דהא באמת גם התם הביא הטור דעה ראשונה דבאינה בקיאה יש להקל. וגם הש"ע כ' בלשון חוששת להחמיר לשון זה מורה שאינה טמאה מדינא רק דרך חשש וחומרא. וא"כ י"ל דדוקא התם חשו להחמיר דשם הוי ספק חסרון ידיעה ביותר. דהרבה בקיאים בזה להבחין בין מקדיר או מגליד כמ"ש הט"ז שם ס"ק ל"ה וז"ל כיון דאיכא אינשי טובא דמכירין בזה אין הולכין בספיקא להקל יעו"ש. משמע הלשון דגם עכשיו איכא הרבה דמכירין והוי חסרון חכמה טובא בזה שאינו מכיר. משא"כ בנ"ד דגם החכמים מדורות הראשונים לא היו בקיאין במראה הדמים להבחין בין טמא לטהור. ולא הוי כ"כ חסרון חכמה בזה. אפשר שפיר דבכה"ג יש לסמוך להקל. מטעמים שכתבנו בתשובתינו שם:

ב אולם מזה הוי ראי' שפיר להחמיר מההוא דסי' ק"ץ סל"א. דאנו מחמירין בכתמים בספק אם הוא דם או צבע וכתבו שם האחרונים הטעם דלא מקלינין לומר דהוי ספק דרבנן הוא משום דהוי ספק חסרון ידיעה כמ"ש שם בתוה"ש ובסד"ט ס"ק נ"ב. ובש"ע הרב מהרש"ז ז"ל ס"ק נ"ח יעו"ש הרי מבואר דלא מקלינין בכתמים אף שיש שם עוד איזו ספק אחר אם הוא ספק חסרון חכמה. והתם משמע דהאידנא כולם אין בקיאין להבחין בין דם לצבע ואפ"ה לא מהני להקל. וה"ה בנ"ד נמי אין להקל:

ג איברא דגם שם בתשובתינו שרצינו לצדד להקל. עיקר סמיכתינו לאו מהאי טעמא דספק דרבנן לחוד. כ"א מחמת הטעם האחר שאמרנו שם דבכתם שדיהה מראיתו יש להקל בין גבי כתם הנוטה לשחור ואינו שחור ממש בין באדום כשנוטה קצת לאדום. ואינו אדום ממש. כמו שהבאתי שם מהסד"ט והבית אפרים. ואף דשם אמור כן גבי שחור. כתבנו אנן בתשובתינו הנ"ל דה"ה באדום דאין טעם לחלק. יעו"ש. והכי מסתבר דהא דהחמירו לטמא כל מראה הנוטה לאדמימות אפי' בדיהה הרבה. הוא דווקא בראי' ממש או ע"י בדיקת עד הבדוק משא"כ בכתמים דהא מה שהחמירו גם בדיהה הוא רק גזירת חכמים משום שמא יבא א' לטהר מראה טמא ויבא לידי איסור תורה עי' בש"ע הרב מהרש"ז יו"ד סי' קפ"ח סק"ב. וא"כ מסתבר לומר דגבי כתמים לא גזרו כן. דהא לא יבא לעולם לידי איסור תורה דהא גופי' גזירה ולא גזרו בו בדיהה דהו"ל גזירה לגזירה. ולכן אמרנו שם בתשובתינו דאף אם תגמגם גם בזה עכ"פ בכה"ג דהמורה מסופק שמא הוא נוטה למראה (גע"ל) אף דהו"ל ספק חסרון ידיעה מ"מ מצטרף זה הסברא דדיהה להקל בכה"ג. וא"כ ודאי אין סתירה כלום מההוא דסי' ק"ץ סל"א וסמ"ו הנ"ל דשאני התם דאין שם עוד צירוף סברת היתר מלבד הספק חסרון ידיעה בזה הוא דאמרו להחמיר משא"כ בנ"ד דיש עוד האי סברא להיתר משום דיהה שפיר יש מקום להקל בזה:

ד ומ"מ לענין מעשה מסתפינא להקל בזה שלא מצאתי ההיתר מפורש והנה לכאורה עלה בדעתי ראי' דיש להקל במראה דיהה גבי כתמים מהא דנדה (דף ס"א ב') דבגד צבוע אינו מטמא משום כתם שלא תיקנו בגדי צבעונים לאשה אלא להקל על כתמיהן. ופירש"י שם וז"ל שאין הכתם ניכר בו כמראה דם גמור עכ"ל ומשמע דר"ל שנעשה מראהו דיהה. וא"כ מוכח מזה לכאורה דגבי כתם לא אסרו כ"א כשהוא מראה דם גמור. אבל אם דיהה מראהו הקילו בכתמים. אולם יש לדחות זה לפי שראיתי בספר מלבושי טהרה (סי' ק"ץ ס"ק ל"ז) שכ' וז"ל אמנם נלע"ד שהפירוש הוא בדברי רש"י ז"ל דבאמת קיי"ל דמדאו' אינה מטמאה אלא ה' מיני מראות וחכמים החמירו שלא לטעות בין דם לדם. וא"כ בנמצא על בגד צבוע יש כאן ס"ס ספק שמא זה הכתם מעלמא ואת"ל שהוא מגוף דלמא אין זה מראה טמאה. דהא על בגד צבוע א"א לשום אדם לבדוק וכו' ומש"ה אף מדרבנן שרי. ואין להקשות דא"כ בכל כתמים לישרי משום ס"ס שמא מעלמא ואת"ל שהוא מגופה דלמא אין זה מראה טמא ז"א דהוי ספק חסרון ידיעה ואין זה מיקרי ספק אבל בנמצא על בגד צבוע שזה הוא ספק לכל העולם זה ודאי מיקרי ספק עכ"ל. א"כ לפי דבריו מוכח דאין ללמוד מזה דבגד צבוע להקל בשאר כתם שדיהה מראהו ואפי' בספק אם הוא מראה טמא בשגם דהא אפילו בבגד צבוע יש מחמירין לטמא משום כתם. ועי' בס' לחם ושמלה דטעמייהו הוא משום דרוב דמים טמאים באשה. יעו"ש א"כ כ"ש בשאר כתם אין להקל בספק במראהו. לכן לענין מעשה אין להקל כלל בזה:

ה שוב אחר זמן רב שכתבתי זאת מצאתי בשו"ת שם ארי' סי' נ"ד שפסק בזה בפירוש להחמיר מטעם דהוי חסרון ידיעה ולא הוי ספק דרבנן יעו"ש. והנה זה ודאי ברור דמטעם ספק דרבנן לחוד אין להתיר כיון שהוא ספק חסרון ידיעה. אך כל עיקר סמיכתינו הי' רק אצירוף טעמא דדיהה. והרב הנ"ל לא העיר כלל בזה. אך מ"מ כיון שעכ"פ הרב הנ"ל הורה כן בפירוש להחמיר. והכי מוכח נמי מדברי הרב מלבושי טהרה הנ"ל. וראי' ברורה להיתר לא מצאתי. לכן אני מסכים ג"כ לענין מעשה דיש להחמיר. ועוד שמצאתי גדולה מזו בספר קנאת סופרים דאף בנאבד הכתם וא"י אם הי' אדום או ירוק נמי אסור יעו"ש ואפשר דטעם סברתו בזה הוא משום דאמרי' רוב דמים טמאים באשה. וכן ה"נ רוב כתמים הם אדומים. מש"ה לא נחשב לספק. א"כ כ"ש בזה דהוא לפנינו וא"א לעמוד עליו דגרע טפי מנאבד כ"ש דיש להחמיר ולאסור:

שאלה כ

במה דפליגי הש"ך סי' קפ"ד סק"א עם הכו"פ בדין אשה שלא קבעה לה ווסת עדיין. דס"ל להש"ך דבתוך עונה בינונית דהיינו בתוך ל' יום חשובה כיש לה ווסת קבוע ומותרת בלי בדיקה. והכו"פ חולק עליו וס"ל דתוך עונה בינונית לא מהני להקל והאחרונים מחזיקים דברי הש"ך עי"ש בסד"ט וחוו"ד. אחרי מי נלך בזה להלכה ולמעשה:

תשובה

א ראיתי להרב קנאת סופרים (בהשמטות) לחיבורו טוטו"ד וש"ט תשובה מ"ד שכ' וז"ל בגוף הדין נראה לי ג"כ כדעת הכו"פ ולא כדברי האחרונים וראי' ממ"ש בש"ס נדה (י"ב ע"ב) דקאמר שם בש"ס והאמר שמואל חדא זימנא דאמר ר"ז א"ר אבא בר ירמי' אשה שאין לה ווסת אסורה לשמש עד שתבדוק ואוקימנא בעסוקה בטהרות ומשני חדא מכלל חברתה איתמר וקשה ל"ל לדחוקי הרי אפשר לתרץ ברווחא. דהרי רש"י פירש וכו' ורבותא דשמואל הוי דאפילו באין לה ווסת לא בעי בדיקה לבעלה גרידא וא"כ מאי פריך דלמא הא דאמר שמואל חדא זימנא באין לה ווסת מיירי דאין לה ווסת קבוע אבל יש לה עונה בינונית בזה קאמר שמואל דלא בעי בדיקה וכאן קמ"ל אפילו אין לה עונה בינונית כגון דראתה ג"פ בימים מחולפים וחלפו ג' עונות בינונים ולא ראתה בהם א"כ זו אין לה ווסת כיון דהוי ימים מחולפים לא הוי קבוע בראי' זו וגם עונה בינונית אין לה כיון דנעקרו ג"פ ולא עדיפי מווסת גמור דנעקר בג"פ וקמ"ל שמואל דגם בזה לא בעי בדיקה לבעלה ואי הוי אומר רק זה הו"א דכאן מיירי ביש לה עונה בינונית לכך קמ"ל תרתי לאשמעי' דאף באין לה עונה בינונית נמי לא בעי בדיקה אלא בע"כ כדעת הכו"פ דודאי לקולא לא מהני עונה בינונית כלל והוי ממש כאין לה ווסת כלל והדבר פשוט ולא הוי צריך שמואל להשמיענו תרתי זימני ובחדא סגי ומוכח כדעת הכו"פ ודו"ק. עכ"ל הרב קנאת סופרים יעו"ש:

ב ואני עני אומר. דלענ"ד הקלושה אין זו ראי' ברורה. ואדרבא נראה לי לדון מכאן ראי' להיפך וכמו שנגיד דאי איתא כדעת הכו"פ דגם עונה בינונית מיחשיב כאין לה ווסת. א"כ סובל שפיר בלישנא דקאמר שמואל אשה שאין לה ווסת. לפרש דהיינו שאין לה ווסת קבוע אף שיש לה עונה בינונית דזה נמי מיקרי אין לה ווסת. והיינו יכולין לתרץ דבחדא אשמעי' ביש לה עונה בינונית. ובשני' אשמעי' דאפי' באין לה גם עונה בינונית והוצרך להשמיענו תרתי זימני דאילו בחדא היינו יכולין לטעות בטעות כדעתו של הש"ך ולפרש דזה מיירי ביש לה עונה בינונית. בהא הוא דקאמר שמואל דאינה צריכה בדיקה לבעלה אבל באין לה ווסת כלל לא שאר ווסת ולא עונה בינונית מודה שמואל דבעי בדיקה גם לבעלה. מש"ה קמ"ל תרתי זימני דאז ידעינין דגם באין לה עונה בינונית נמי ס"ל דלא בעי בדיקה לבעלה. ומדלא מתרץ כן ש"מ דעיקר כדעת הש"ך דעונה בינונית חשיב כיש לה ווסת קבוע וא"כ לשון אין לה ווסת דקאמר שמואל אינו סובל כלל ביש לה עונה בינונית דהא זו מיקרי יש לה ווסת. ומש"ה לא הי' יכול לתרץ כן דחדא מיירי ביש לה עונה בינונית וחדא באין לה כלל שום ווסת דהא גם מחדא הוי ידעי'. דלישנא דאין לה ווסת א"א לפרש כלל ביש לה עונה בינונית. דהא זו מיקרי יש לה ווסת. וגם עכשיו דנקט תרתי זימני בע"כ דתרווייהו מיירי באין לה כלל שום ווסת אף לא עונה בינונית כיון דלפ"ד הש"ך אינו סובל כלל לשון אין לה ווסת לפרש ביש לה עונה בינונית. וקשיא שפיר מה דהקשה הש"ס הא אמר שמואל חדא זימנא. וא"כ לענ"ד אדרבא מגמרא הנ"ל מוכח כדעת הש"ך. הילכך נראה דעיקר להלכה כדעת הש"ך והאחרונים שהסכימו עמו ודלא כדעת הכו"פ:

ג בשגם דהלא כל עיקר מה דחולק הכו"פ על הש"ך הוא מכח דהוי קשה לו דא"כ היכי משכחת לה אשה שאין לה ווסת. הלא לעולם אית לה עונה בינונית ואימתי תהי' דינה כאין לה ווסת להצריכה בדיקה. אבל לפי מה שביארו הס"ט והחוו"ד בכוונת הש"ך דמיירי בתחילת ראייתה כשעדיין לא נתחזקה שאין לה ווסת דאז אמרי' מסתמא תקבע לה הווסת מיום ל' כדרך רוב הנשים בזה אמרו דתוך ל' הוי כיש לה וסת קבוע. אבל לאחר שראינו ג"פ שאין לה ווסת קבוע אז גם עונה בינונית אין לה לקולא יעו"ש א"כ לפ"ז לק"מ קושיית הכו"פ ונכונים יפה דברי הש"ך. ובשגם דלפי זה לא הוי הש"ך יחידאה בזה שכ"כ גם הב"ח להדיא בריש סי' קפ"ד וז"ל כלומר אם לא קבעה לה ווסת ולא ראתה אלא פ"א אז מן הסתם לא תראה עד ל' יום ובא עלי' כל קודם ל'. דדינה של אשה זו כדין אשה שיש לה ווסת קבוע עכ"ל והוא ממש כדברי הש"ך לפי מה שביארו האחרונים. ובאמת ברור לכל מעיין היטב בלשון הרב ש"ך דכוונתו הוא כמו שביארו האחרונים. דהכי מדוייק היטב בלשונו הזהב שכ' אם לא קבעה ווסת אז מסתמא ווסתה כל ל' יעו"ש ומדלא נקט בלשון אם אין לה ווסת קבוע. אלא משום דלשון אם לא קבעה ווסת ר"ל שהיא עדיין בתחילת ראייתה ואין אנו יודעין עדיין איזו ווסת תקבע לה אז אמרי' דמסתמא תקבע לה מל' יום לל' יום. אבל לא מיירי במוחזקת לראות בלא ווסת קבוע דזו מיקרי אין לה ווסת קבוע אבל כאן בתחילת ראייתה לא מיקרי אין לה ווסת דעדיין אין אנו יודעין שאין לה ווסת קבוע רק דמיקרי לא קבעה ווסת. והבן היטב:

ד ואגב אעורר דגם בזה לא דקדק יפה הרב קנאת סופרים במ"ש דאם ראתה ג"פ בימים שאינם שוים דאז גם עונה בינונית אין לה כיון דנעקרו ג"פ ולא עדיפי מווסת קבוע הנעקר בג"פ דמשמע דאף להחמיר לחוש לו נמי הוא נעקר וז"א עי' כו"פ ריש סי' קפ"ד דאף אם עקרה העונה בינונית לג' ראיות אחרות בלתי שוין עדיין עונה בינונית במקומו כמו ווסת הקבוע דלא מצינו בשום דוכתא עקירה לעונה בינונית כל זמן שלא קבעה ווסת דאמרינן הואיל ואין לה קביעות לראי' אנו אומרים דדרך נשים לה כרוב הנשים מעונה לעונה להחמיר לחוש לו יעו"ש וא"כ דברי הרב הנ"ל שכ' סתם דעונה בינונית נעקר. הם נאמרים שלא בעיון. כן נראה לי:

(בסי' זה ועוד קצת סימנים. העתקתי השאלות מס' קנאת סופרים ואת אשר השיב עליהם. ואח"כ כתבתי את הנראה לענ"ד באלו השאלות):

שאלה כא

בדבר אשה אחת שראתה ג"פ מח"ת. ודמעתה על לחייה למצוא לה תרופה לחזור לבעלה. וכאשר חקרו אותה על ראיית הדם האיך הי'. השיבה כי בפעם הראשון יצא הדם אחר ליל טבילה בבוקר על הסדין ששכבה עליו וספרה לבעלה תיכף ובדק עד שלו ולא מצא כלום. ואחר ז' נקיים טבלה ושימשה ולא ראתה בלילה זו רק בלילה שלאחריו בדקה תיכף אחר התשמיש לאור הלבנה וראתה וגם הבעל ראה על עד שלו. ובפעם ג' שימשה ג"כ בליל טבילה והרגישה אחר התשמיש זיבת דבר לח מגופה ובדקה לאור הנר תיכף ומצאה דם על עד שלו ושלה. ועתה מה דינה אם מותרת לחזור לבעלה או לא. ובפרט שמרגשת בעצמה שחזרה לבריאותה בעבור שעסקה ברפואות עכ"ל השאלה:

תשובה

א הנה לחזור לבעלה אף אם מותרת לא טוב לה כי אולי תמצא עוד פ"א ותהיה נאסרת לו לעולם וכך טוב לה יותר שתבדוק בשפופרת תחילה. כי אף דיש דיעות דלא מהני בדיקה. היינו אם עכ"פ ראתה כבר ג"פ מ"ת דאז כיון דהוחזקה באיסור לא מהני בדיקת שפופרת. אבל כאן כיון דלא הוחזקה ג"פ. דהראשון אינו מן המנין כיון דהוי בבוקר גם כיון דאח"כ הי' ביאת היתר בינתיים אזיל לי' מציאה א' והוי רק ב' פעמים לכך מהני בדיקת שפופרת לכך טוב יותר שתבדוק עצמה בשפופרת כפי המבואר בש"ע ובנו"ב מה"ק. והנה בנידון מה שהראתה לבעלה בבוקר דאינו נמנה למנין הנה מלבד דלא הוי סמוך לתשמיש יש עוד צד היתר. כיוון דמפורש במשנה סוף נדרים דהאומרת טמאה אני לך אינה נאמנת דשמא ענ"ב. וא"כ דבזה"ז מה דרמ"ת אסורה היינו רק או דנמצא על שלו או על שלה וראה הבעל קודם בדיקה שהי' נקי. אבל אם לא ראה תחילה י"ל דהביאה דם ממקום אחר. ועיני' נתנה באחר דהרי באומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה אף שהי' דם די"ל דהביאה הדם ממקום אחר. ה"נ בזה י"ל דהביאה דם ממקום אחר ואין לה דין רמ"ת די"ל דעיני' נתנה באחר. וזה יהי' דבר חדש לי ואפשר להצטרף לזה בעלמא:

(הרב קנאת סופרים בהשמטות לחיבור שירי טהרה תשובה ב'):

ב א"ה ואני עני אומר זה ודאי דאם רוצת לבדוק תיכף בשפופרת רשות בידה לכו"ע ומהני לכו"ע. אך מ"מ מה שכתב דזה טוב לה יותר. איני רואה לה בעניי טובה יותר. כי אדרבא הא בדיקת השפופרת הוא טירחא גדולה מאוד כידוע. וא"כ כיון דעדיין עתה לא נאסרת לבעלה דלא ראתה עדיין ג"פ רצופים כיון דפעם הראשון לא הי' סמוך לתשמיש כ"א בבוקר ואינו מן המנין כמבואר בהג"ה סימן קפ"ז. ועוד כיון דה' ביאת היתר בינתיים פשיטא שאין ראי' הראשונה עולה בחשבון וא"כ היא מותרת לשמש עם בעלה עוד פ"א בלא בדיקת שפופרת. וא"כ למה נטריח אותה תיכף בבדיקת שפופרת. הלא טוב לה יותר שתחזור ותשמש עם בעלה עוד פ"א. וממ"נ אם לא תראה בפעם זו. הרי היא מותרת לבעלה. ואם תחזור ותראה עדיין הרי בדיקת שפופרת לפני'. כי אף דיש מפקפקים בבדיקה בשפופרת גבי בעלה הראשון אנן לא קי"ל הכי אלא העיקר הוא דגם בבעלה הראשון מועיל בדיקת שפופרת כדיעה הראשונה שבשו"ע סימן קפ"ז ס"ג וכמו שפסק מרן בהג"ה שם דיש לסמוך על סברא ראשונה להקל. והש"ך עצמו שם ס"ק י"ד שמפקפק בזה מ"מ סיים במסקנא וז"ל ומ"מ הב"ח ומהר"ם מלובלין ושאר אחרונים מקילין עכ"ל. יורה מזה דגם הוא עצמו מודה במסקנתו דיש רשות להקל ולסמוך על אותן דיעות רבים וגדולים ראשונים ואחרונים המקילין. ועיין ב"ח שמביא תשו' מיימוני בשם ריצב"א שכתב וז"ל שהרי כבר יצא מעשה לפני ר"ת והתיר לאשת ר"י ועליו אני סומך והבא לאסור אין שומעין לו לפי שכבר יצא הדבר להיתר והכי נקטינן דמעשה רב וכ"כ הרב בהג"ה ש"ע דיש לסמוך על סברא זו להקל ולבדוק ולהתירה לראשון עכ"ל. הרי כמה הגדיל וחיזק ואלים להך דיעה המתרת. ובודאי דיש לסמוך ע"ז למעשה:

ג וגם אחרוני אחרונים דבתר הרב ש"ך נמי חולקים אהרב ש"ך ומסכימים להתיר. עיין ס' תוה"ש (קפ"ז ס"ק י"ב) מסכים נמי ומביא דעת הב"ח ותשו' מהר"ם מלובלין ומביא גם דעת תשו' אמונת שמואל דס"ל כן והשיג על הש"ך שמפקפק קצת להחמיר עי"ש. ועיין תשו' כנסת יחזקאל סוף סי' ל"ב כתב וז"ל ולענין אם אין לחוש לדעת רש"י שלא תבדוק עד בעל שלישי דבר זה כבר התירו כל הגדולים כר"י באומרת ניחא לי וכ"ש במרגשת קצת כאב בעת התשמיש עכ"ל וגם הרב חת"ם סופר סימן קפ"א מביא בשם ס' התרומה שגם רש"י לא אמר אלא באשה שנשאת עתה ולא הוחזקה לעולם בבעילת היתר לבעל זה. בהא לא שריא לבדוק לבעלה הראשון אבל אם הוחזקה בעילת היתר בבעל זה יש לתלות יותר במקרה אחר ויש לבדוק בבעל ראשון. ועי"ש שתמה על הש"ך שלא הרגיש בס' התרומה הלז. ומתמה שם עוד על שאר דברי הש"ך בדברים נכונים וסיום דבריו וז"ל ומסתייען שכבר דחו כל האחרונים את דברי הש"ך בזה. ועכ"פ בדרבנן שומעים להקל דאיסור דאורייתא ודאי ליכא בווסת שע"י התשמיש ע"כ פשוט שאם ראתה ג"פ מ"ת תבדוק בשפופרת וכו' עכ"ל בקצרה יעו"ש שהאריך בזה. ועיין עוד בס' בית מאיר סי' קפ"ז ס"ג בסוף הפלפול הארוך כתב בתוך דבריו וז"ל ואף שמסקינין להלכה דלא כפירש"י ואף לבעל הא' מהני בדיקה וכו' יעו"ש ועיין בש"ע הרב הק' מהרש"ז סי' קפ"ז ס"ק ט"ז כתב נמי דהסכמת האחרונים דלא כהש"ך יעו"ש ועיין פתחי תשובה אות כ' מביא מראה מקום לכמה תשובות מגדולים דס"ל הכי יעו"ש ואינם ת"י:

ד וגם אני עני עם שאיני כדאי עכ"ז אבוא לסניף קטן לסיוע להנך כל גדולים ז"ל דס"ל דמותרת בבדיקה גם בבעל ראשון. ואען ואומר. הנה האוסרים הם הרמב"ם ורש"י. ע"פ מה שביאר הה"מ כוונת הרמב"ם עי"ש בסוף פ"ד מהא"ב וע"פ מ"ש התוס' והרא"ש (פ' התינוקת דף ס"ו) להוכיח כן בדעת רש"י יעו"ש. וכיון שהם עצמם ראו דברי רמב"ם ורש"י וביארו כוונתם לאיסור. ולענין דינא פליגי עליהם א"כ הלכה כבתראי. ועוד המעיין היטב יראה כמה קשה מאוד משמעות הסוגיא לפרש ע"פ דעת הרמב"ם ורש"י. ועוד כמה קושיות יש לפירש"י כמו שהקשה באשר"י ובהגמ"יי בשם ר"י. ומשמעות פשטות הסוגיא נוטה מאוד לפירוש הרא"ש והתוס' והרשב"א והרמב"ן ועוד הרבה מן המפרשים וגדולים ז"ל דכוונת הש"ס דקאמר תתגרש ותנשא לשני. היינו לומר שאם אינה רוצה לבדוק היא מותרת לשני ולשלישי בלא בדיקה אע"פ שהוחזקה עם הראשון לראות מחמת תשמיש לפי שאין כל האצבעות שוות. וכוונת הקושיא שהקשה בגמרא ותבדוק עצמה בביאה שלישית של בעל ראשון היינו פי' למה נתירנה לשני בלא בדיקה ומשני לפי שאין כל האצבעות שוות ואין חזקת הראשון קרוי' חזקה לשני. ולפ"ז אה"נ דאם רוצית לבדוק עצמה כדי לישאר תחת הראשון אם תמצא טהורה הרשות בידה. דאילו לפי דעת הרמב"ם ורש"י דהוי לפי דעתם פי' הקושיא למה תתגרש דוקא מהראשון למה לא יועיל לה בדיקה בבעל ראשון. לפי פירוש זה קשה מאוד דמלבד הקושיא שהקשה בהרא"ש והגמ"יי דלפי זה לא הוי כוונת ותבדוק בבעל ראשון ככוונת ותבדוק בביאה ראשונה של בעל ג' וכמו דאידך פירכא דפריך ותבדוק עצמה בביאה א' של בעל ג'הוי הכוונה של הפירכא שתהא אסורה לשמש בלא בדיקה כן ה"נ מה דפריך ותבדוק בביאה שלישית של בעל ראשון הוי נמי כן דהיינו דפריך שתהא אסורה לבעל שני בלא בדיקה. יעו"ש בדבריהם. מלבד זאת קשה מאוד לענ"ד גם תירוץ הגמרא דמשני לפי שאין כל האצבעות שוות. דלפי פי' רש"י והרמב"ם. לא הוי התירוץ מעין הקושיא. וכעין טענו בחטים והודה לו בשעורים דהוא מקשה על טעם האיסור למה תהא אסורה לראשון בבדיקה והוא מתרץ לו בטעם ההיתר לבעל שני. ועיקר טעם האיסור של בעל הראשון דעליו קאי עיקר יסוד הקושיא הוא חסר מן הספר. ואף שרש"י ז"ל פירש שם כוונת התירוץ יעו"ש. המעיין יראה שהוא רחוק מהפשטות. דהוי העיקר חסר מן הספר דהא כיון דלפירושו הוי הקושיא למה תיאסר לבעל ראשון בבדיקה. הוי לי' ליתן בפירוש טעם בתירוצו החשש שישנו בבדיקה בבעל הראשון. והגמרא לא הזכיר רמז מזה רק נתן טעם על היתר בעל השני בלא בדיקה. והא זה לא הוי בעי כלל הגמרא בקושייתו. ואילו לפי' שאר המפרשים ניחא. וא"כ צדקו מאוד דעת החולקים על רמב"ם ורש"י:

ה ועוד נראה לענ"ד דיש מקום לפרש בדעת הרמב"ם ורש"י שגם הם ס"ל דמותרת בבדיקה בבעל ראשון. ואם שכל הגדולים הבינו בדעתם דס"ל לאסור. עכ"ז בכדי שלא לאפושי פלוגתא. ובכדי להצדיקם שלא יהיה דעתם תמוה ומופרך. מוטב ליכנס בדוחק להסכים דעתם עם דעת שאר הגדולים. וכמו שנגיד בעזהי"ת. וראשון לציון הנה כבר מרן הגדול הרב ב"י פתח לנו פתח. וכתב דלדעתו גם דברי רש"י יוכל להתפרש כן כדעת הרא"ש יעו"ש והנה הסד"ט סי' קפ"ז סק"ח כתב בשם מהר"ם מלובלין בתשובה שכתב שאינו רואה שום אפשירות בדברי רש"י שיהי' אפשר שיתפרש כן יעו"ש. ולענ"ד נראה דצדקו דברי הב"י דשפיר אפשר ונעתיק לשון רש"י זה לשונו (בדף ס"ו א') ותבדוק בביאה שלישית של בעל ראשון כלומר מביאה שלישית של ראשון ואילך תשמש ע"י בדיקה ולמה תתגרש. לפי שאין כל האצבעות שוות. ושמא בבעל אחר לא תצטרך בדיקה ומוטב שתתגרש ותתתקן ולא תבא לידי שגגת כרת הילכך מתגרשת עד שתתחזק בג' אצבעות עכ"ל. והנה כולם הבינו בכוונתו מדפירש כפי' זה ולא פי' בכוונת הקושיא כדוגמא דפירכא אחרינא ותבדוק בביאה ראשונה של בעל ג' דהכוונה שתהא אסורה לשמש בלא בדיקה. כן ה"נ יפרש דהקושיא היא שתהא אסורה לשני בלא בדיקה. ומדפירש כפירושו דהקושיא הוא למה לא תשמש בבעל א' אחר ביאה ג' ע"י בדיקה ולמה תתגרש וגם מדכתב שלא תבוא לידי שגגת כרת. משמע מזה דס"ל דאסורה בבדיקה לבעל ראשון. משום דגם כשתבדוק אין הבדיקה מוציאה מידי שגגת כרת. ואין הבדיקה מתירה וכמו שפירש הב"ח בכוונת פי' רש"י וז"ל משמע מפירושו דאם תבדוק עצמה במכחול תחת הראשון אפילו לא תמצא דם בראש המכחול אכתי איכא ספק כרת. דשמא אצבע של ראשון גורם שנפתח המקור ומוציא דם אע"פ שע"י המכחול לא הוציא דם עכ"ל יעו"ש. וכן יראה שהבין הרא"ש בכוונתו שכתב וז"ל ומשמע מפירושו שאסורה לראשון מתשמיש שלישי ואילך אפילו בבדיקה שלא תהא בשגגת כרת. והנה לפי פי' זה באמת קשיא טובא כמו שהקשה הרא"ש שם וז"ל וקשה דאם כן דיש חשש בבדיקה זו ואסרינין לה לראשון ע"י בדיקה א"כ למה נתיר אותה לבעל ג' בפעם רביעית וכי מחמת תקנת נשואי אשה נתיר חשש איסור. ואם אין חשש איסור בבדיקה א"כ גם לא' תהא מותרת עכ"ל יעו"ש והוא קושיא אלימתא:

ו ולכאורה עלה ברעיוני דאפשר ליישב קושיא זה לדעת רש"י. והוא די"ל דרש"י חשש גבי בעל ראשון לדעת הראב"ד דס"ל דעכשיו אא"ב בבדיקה זו ונהי דגבי בעל שלישי דאין לה שום תקנה סמכי' על הבדיקה אבל גבי בעל א' כיון דיש לה תקנה אחרת חשש לזה. אבל הא בורכא וטעות וא"א לומר כן חדא דהא רש"י ס"ל בכל הש"ס דבכל דבר הצריך בדיקה גם עכשיו אנו בקיאין כדכתיב אל השופט אשר יהי' בימים ההם. ומסתמא גם בזה ס"ל כשיטתו ובפרט דדעת הראב"ד באמת הוא תמוה ומופרך מכל הפוסקים. ואף הרמ"א דמחמיר בכל שאר ענייני בדיקות לחוש להדיעות דס"ל שאא"ב בזה"ז. וגבי בדיקה זו פסק דיש לסמוך גם בזה"ז בבדיקה. ואיך נאמר דרש"י המיקל בכל הבדיקות יחמיר כאן אתמהה. ועוד הא אף הראב"ד לא קאמר רק דאנן אא"ב אבל בזמן הש"ס ודאי הי' בקיאין לכ"ע וא"כ רש"י דכ"כ לפרש כן בכוונת הגמ' לפי דינא דגמרא פשיטא שא"א לפרש כן לומר שאא"ב בבדיקה. וא"כ באמת קשיא טובא על פירש"י קושיית הרא"ש הנ"ל. וחס לי' למרן הגדול מאור עינינו רש"י ז"ל שיטעה ח"ו בדבר כזה וחיוב עלינו למשכוני נפשין ליישב דעתו. גם יש להתבונן בדעתו למה דחק לפרש כן בכוונת הקושיא של ותבדוק הראשון. ולמה לא הוי ניחא לי' לפרשו כפי' שאר המפרשים שיהי' ניחא טפי שיהי' דוגמת ודמיון ותבדוק בתרא:

ז ע"כ חלקי אמרה נפשי בכוונת ודעת מאור עינינו רש"י ז"ל דאין דעתו כלל כמו שהבינו הם ז"ל בדעתו. דהא לפי הבנתם תקשה לשון רש"י ז"ל שכתב בלשונו הטהור ומוט"ב שתתגרש וכו'. האיך שייך לנקוט בזה לשון ומוט"ב דמשמע שהוא רק עצהיו"ט ודרך עצה טובה. הלא לפי הבנתם הוא חיוב ואיסור שתשמש בבעל א' ע"י בדיקה וחיוב יש שתתגרש ואיך כתב בלשון ומוט"ב. ע"כ נלענ"ד דרך אחר בדעת רש"י באופן שיהי' דעתו כדעת שאר המפרשים. ויתיישבו כל הדקדוקים הנ"ל ונעתיק מ"ש הח"ס סי' קפ"א בשם ס' התרומה. ז"ל והקשו תוס' א"כ אין לשון קושיא ראשונה דומה לקושיא שני' ותבדוק עצמה בבעילה ראשונה של בעל שלישי. ובספר התרומה כתב ליישב דהכי מקשה. כי היכי דבשלישי אמרינן דאסורה לרביעי בלא בדיקה וכיון שע"כ תבדוק עצמה ממילא תשאר תחת השלישי ע"י בדיקה. א"כ ה"נ נימא שתהי' אסורה לשני בלא בדיקה וממילא תשאר תחת הראשון בבדיקה. ולפ"ז מאי דפריך ותבדוק עצמה בבעל הראשון פי' שתהי' אסורה לשני בלא בדיקה וממילא לא תתגרש מראשון ותשאר תחתיו בבדיקה והוי קושיא ראשונה כקושיא שני' עכ"ל הח"ס שם. והוא פי' יפה אף נעים אלא שעדיין לא ביאר כל הצורך. ולי עני הניחו מקום בזה בעזה"י. דעדיין קשה למה לא פירש"י כפשטי'. ונראה לי דרש"י ז"ל הוכרח לפרש כן משום דאילו איתא הפי' כפשטי' דעיקר הקושיא קאי רק למה תהי' מותרת לשני בלא בדיקה הו"ל להגמרא לנקוט הקושיא על בעל שני והכי הול"ל ותבדוק בביאה ראשונה של בעל שני. ומדנקט הגמרא הקושיא ותלה אותו בבעל ראשון דנקט ותבדוק בביאה שלישית של בעל ראשון ש"מ מזה דהקושי' קאי גם על הענין של הבעל ראשון גופי'. ולא על ענין של בעל שני לחוד ומש"ה פירש דהקושיא קאי באמת על תרווייהו דהיינו שתהי' אסורה לשני בלא בדיקה וממילא למה מתגרשת. תשאר תחת הראשון בבדיקה. ולזה כתב רש"י מביאה שלישית של ראשון ואילך תשמש ע"י בדיקה. ר"ל בין לראשון גופי' בין לשני תהא אסורה לשמש כ"א ע"י בדיקה. ולזה סיים ולמה מתגרשת כלומר וממילא כיון דהיא צריכה בדיקה קשיא למה תתגרשת כלל הלא תוכל להשאר תחת הראשון. וע"ז משני הגמ' שפיר תירוץ על ב' הקושיות לפי שאין האצבעות שוות. ר"ל אה"נ דאם היתה צריכה בדיקה לא היתה מתגרשת כלל אך כיון דלשני מותרת בלא בדיקה מטעם שאין האצבעות שוין הילכך אע"ג דיש לה תקנה להשאר תחת בעלה בבדיקה מ"מ מוטב שתתגרש ולא תבוא לידי שגגת כרת. ר"ל כפי' מהר"ם (בביאור על הש"ס) שפירש דשמא לא תבדוק יפה ותסמוך על הבדיקה. ואח"כ כשתשמש תחזור ותראה דם מן המקור יעו"ש. ומש"ה נקטה הברייתא גבי בעל א' וב' דמתגרשת. משום דזה הוא מוטב עצהיו"ט ומשיאין לה עצה טובה שלא תצטרך לבדוק לסמוך על הבדיקה. דשמא לא תבדוק יפה וכשתהא סומכת על הבדיקה הרי הוא נכנסת בספק שגגה. ונהי דאנן צריכין להאמין לה על בדיקתה שבדקה יפה. אכן היא עצמה טוב לה טפי כשלא תצטרך לזה. מאחר דיש לה תקנה אחרת טובה הימנה. זה הוא ביאור כוונת פירש"י הנ"ל בכוונת הגמרא. וממילא דלפי"ז גם לפירש"י אם אינה רוצת בגירושין ורוצת דוקא להשאר תחת בעלה הראשון אה"נ דהיא מותרת ע"י הבדיקה. דודאי הבדיקה מועיל יפה. אלא דרק עצה טובה היא לה שמוטב שתתגרש משום דשמא לא תוכל לבדוק יפה ולמה לה זאת כיון שאפשר לה תקנה אחרת. הילכך אנן משיאין אותה דמוטב שתתגרש. ומה"ט לא הזכירה הברייתא התקנה של הבדיקה גבי בעל ראשון ושני. אבל היכא שהיא רוצת דוקא בכך. אין מוחין בידה. ויתכן דלזה כיוון נמי רבינו הגדול הב"י ז"ל במ"ש דאפשר להתפרש דברי רש"י ג"כ באופן שיסכים עם תוס' והרא"ש. ולפי פירוש זה מתיישבים כל הדקדוקים והקושיות שהקשו על פירש"י ז"ל:

ח וגם בדעת הרמב"ם ז"ל נראה לי די"ל דאה"נ דמודה נמי דמותרת בבדיקה גם בבעל ראשון אלא מה דלא הזכיר כלל הבדיקה בג' בעלים הראשונים. היינו דהא ידוע דרך הרמב"ם ז"ל שאין דרכו לכתוב כ"א הדינים המפורשים בש"ס. ואין דרכו להוסיף דבר מדעתו (זולת במקומות מיוחדים מיעוטא דמיעוטא כידוע). מש"ה העתיק בספרו סתם כלשון הברייתא וסמך עצמו דכמו שנפרש את כוונת הגמרא כן נמי יתפרשו דבריו כדמצינו כיוצא בזה הרבה בדברי הרמב"ם. וכבר תמה הסד"ט סי' קפ"ז סק"ח דא"כ דהרמב"ם ס"ל דאסורה אף בבדיקה קשה למה כתב בפ"י מה"ג דהמוציא אשתו משום שרמ"ת ה"ז לא יחזיר לעולם שמא תנשא לאחר. ותתרפא ויאמר אילו הייתי יודע שכן לא הייתי מגרשה ונמצא הגט בטל. וקשה איך מצי למיטען הכי הא אפילו נבדקה בשפופרת ומצאה דם על הצדדין דהיינו רפואתה אפ"ה ס"ל להרמב"ם דאסורה לו א"כ לעולם היתה אסורה לו יעו"ש. והוא קושיא אלימתא. ואני עני אוסיף עוד להקשות דלמה הוצרך כלל לכתוב דלא יחזיר וגם למה הוצרך כלל האי טעמא משום שמא יאמר הבעל. הלא בלא"ה אי איתא דס"ל להרמב"ם דאף לאחר הבדיקה שנתרפאת אפ"ה אסורה לבעלה א"כ פשיטא דלא יחזיר ולא משום טעמא דשמא יאמר. רק כיון דאף בעודה תחתיו אחר הבדיקה אסורה לו מאיזה טעם תשתרי לו אחר שיצאה ממנו. איסורה להיכן הלך. ואע"כ דגם הרמב"ם מודה דאם בדקה עצמה תחת בעלה הראשון היא מותרת לו. והא דכתב (בפ"ד מהא"ב ה"כ) כשראתה פעם ג' אסורה לשמש עם בעל זה לעולם כוונתו בלא בדיקה, וכן מ"ש אח"כ (הכ"א) הר"ז תתגרש כוונתו נמי בלא בדיקה. ואולי דס"ל נמי דלכתחלה משיאין לה בדרך עצה טובה שמוטב שתתגרש. אבל אה"נ דאם אינה רוצת להתגרש ובדקה עצמה בעודה תחתיו היא מותרת לו. ומ"ש הרמב"ם אח"כ (שם הכ"ב) ואם לא נמצא על המוך בידוע שהדם שרואה מדוחק הצדדין וטהורה היא ומותרת להנשא לאחרים כמו שביארנו בהלכות אישות עכ"ל אין כוונתו במ"ש ומותרת להנשא לאחרים. דלבעלה שעודה תחתיו לא מהני הבדיקה. אלא כוונתו משום דקאי כשלא בדקה עד שנתגרשה דאז הרי היא אסורה לחזור לבעלה הראשון כמו שנתבאר בפכ"ה מה' אישות ובפ"י מה"ג. מש"ה קאמר דתנשא לאחרים דוקא ואסורה לחזור לו. ולזה כיון במה שסיים כמו שביארנו בה' אישות וכוונתו למה שנתבאר שם דהמוציא אשתו משום שרואה דם מ"ת הרי היא אסורה לחזור לו. והמעיין ברמב"ם שם יראה דמוכח דמ"ש גבי ג' בעלים הראשונים ה"ז תתגרש, מיירי כשעדיין לא נבדקה. דהא מסיים גבי בעל שלישי ואסורה להנשא עד שתבריא מחולי זה. יעו"ש. הרי מוכח דעד השתא מיירי כשעדיין לא נבראת מחולי זה דהיינו שלא נבדקה. ועוד דהא המגיד משנה עצמו שם כתב דגם להרמב"ם אם בדקה עצמה בין ראשון לשני או בין שני לשלישי ומצאה שהדם מן הצדדין מותרת היא לשני או לשלישי לעולם יעו"ש. והנה לפי זה ברור דאף לפי הבנתו בדעת הרמב"ם גם בבעל הראשון אם בדקה עצמה לאחר שראתה ב"פ קודם שהוחזקה בג"פ. נמי דינא הכי דמותרת לבעל ראשון לעולם והוא פשוט לכו"ע דהא זה שוה לבדקה עצמה בין ראשון לשני כיון דעדיין לא הוחזקה להיות רואה מ"ת מועיל לה הבדיקה לכו"ע. וכמ"ש בפירוש כאן הרב קנאת סופרים. וא"כ איך כתב הרמב"ם גבי שלשה בעלים הראשונים דתתגרש ותנשא לאחר. הא משכחת לה שפיר שתהא מותרת גם לבעלים הראשונים ע"י בדיקה אע"כ דהרמב"ם לא נחית לזה. ואיהו מיירי רק בשלא נבדקה. ואה"נ דבנבדקה מודה דמותרת גם בבעלים הראשונים. בהאי גוונא שנתבאר דהיינו כשבדקה עצמה אחר ב"פ או בין בעל לבעל שאחריו כמ"ש הה"מ. וא"כ כיון דאתית להכי שפיר נוכל לומר לגמרי דאה"נ דמודה הרמב"ם אף בבעל ראשון ואף לאחר שראתה ג"פ אם כבר נבדקה בעודה תחתיו דאינה צריכה להתגרש אלא דאיהו לא נחית לבאר זה. כיון שאין דרכו לבאר מה שלא נכתב בהדיא בגמרא. ומיירי רק כשלא נבדקה. ונראה לי דאף הה"מ עצמו לא החליט כן בבירור בדעת הרמב"ם שהרי מתחילה כתב שהרמב"ם מפרש מ"ש בגמרא ותבדוק עצמה בביאה שלישית של בעל א' דה"ק למה אנו מגרשין אותה מזה תבדוק עצמה ותשאר תחתיו. ומשני שאין כל אצבעות שוין ומוטב שתנשא לאחר מלסמוך על בדיקה זו. אח"כ כתב ואפשר שהוא מפרש דה"ק האיך מתירין אותה לינשא לאחר בלא בדיקה נצריכה בדיקה. וא"ל שלא הוחזקה עדיין שאין כל האצבעות שוין וכו' עכ"ל יעו"ש. הרי דהוא עצמו מסופק בדעת הרמב"ם דהא לפי פי' זה האחרון שהוא כפי' התוס' והרא"ש והגהמ"י משמע ודאי דאם רוצת לבדוק תחת הראשון היא מותרת לו. ומדכתב שאפשר שגם הרמב"ם מפרש כן ש"מ דס"ל נמי דאפשר שלפי זה גם הרמב"ם ס"ל דמותרת בבדיקה בבעל הראשון. בר מן דין כיון שאין מפורש להדיא בדברי הרמב"ם ורש"י בבירור גמור לומר בלי ספק שדעתם לאסור. מוטב יותר לפרש דעתם להסכימם עם דעת אינך מפרשים ופוסקים ז"ל. זהו הנראה לפי עניות דעתי:

ט נחזור לנידון השאלה מעתה כיון שנתבאר ת"ל שמותרת בבדיקה גם בבעל הראשון הילכך אדרבא טוב לה יותר שתשמש עוד פעם ג'. ולא נטריחה תיכף בבדיקה כיון דלא תפסיד הבדיקה גם אח"כ. למה נטיל עלי' טירחא זו תיכף דלמא כשתשמש פעם ג' לא תראה עוד דם ולא תהא צריכה בדיקה כלל. גם מ"ש הרב קנאת סופרים דקודם פעם ג' מותרת בבדיקה אף להדיעות האוסרים. הנה זה ודאי אמת לפי דעת הרמב"ם כפי מ"ש הה"מ בדעתו וכמו שכתבנו לעיל אכן אליבא דפירש"י לפי מה שהבינו הם ז"ל בדעתו יש לומר דלדעתו גם בכה"ג לא מהני. דכיון דלפי' רש"י לפי הבנתן בדעתו אין הבדיקה היתר גמור ואף ע"י הבדיקה עומדת בספק איסור כרת כשתחזור ותראה ע"י תשמיש א"כ מאי מהני כשבדקה מקודם אכתי כשתחזור ותראה פעם ג' ע"י תשמיש ונעשית מוחזקת. אין הבדיקה מועיל לה. וכן אף לפי' מהר"ם שהבאתי לעיל דמה"ט מוטב שתתגרש משום שמא לא תבדוק יפה ותסמוך על הבדיקה א"כ טעם זה שייך גם בבדיקה אחר פעם ב'. ואדרבא יותר יש לחוש בכה"ג כיון שעדיין לא נאסרה בהחלט. ואינה מחוייבת עדיין בבדיקה יש לחוש ביותר שמא לא תזהר לדקדק היטב בבדיקתה כדמצינו לענין נאמנות האשה על בדיקות איסורים. דגבי ספק איסור אינן נאמנות טפי מודאי איסור. משום דבספק איסור אינן מדקדקות כ"כ. כן ה"נ בזה. הילכך לענ"ד לא כיוון יפה הרב דהורה שתבדוק תיכף. אלא טוב לה יותר שתשמש תחילה עוד פעם ג':

י ומ"ש הרב עוד טעם על פעם הראשון שמצאה בבוקר דאינו מצטרף למנין משום שמא עיני' נתנה באחר והביאה דם ממקום אחר. וכ' שהוא דבר חדש אצלו תימא דאישתמיטתי' שכבר עמד על חקירה זו הרב בתשו' שיבת ציון הביאו הפ"ת סי' קפ"ז סק"ג. ועי' מ"ש הרב פ"ת ע"ז דבשני פעמים הראשונים כיון שאינה נאסרת עדיין עד שתראה ג"פ נאמנת אפי' לא אמרה לבעלה תיכף אחר התשמיש ולא חיישי' שמא עיני' נתנה באחר יעו"ש. א"כ בנידון זה דהרב לענין פעם הראשון אין מועיל טעם זה. גם בעיקר החקירה לדידי עני מסתבר דאין לדמות רואה מ"ת לאומרת טמאה אני לך. דשאני התם שהיא עצמה מודת שהרשיעה וזנתה תחת בעלה. א"כ כיון דהיא מחזקת עצמה במואסת בבעל נעורי'. ובוגדת בו תחת אישה תקח זרים שפיר יש לחוש שמא עיני' נ"ב. כיון דהיא מגלת לפנינו מצפוני לבה שאין לבה שלם עם בעלה. משא"כ ברואה מ"ת אין שייך זה ומנלן לחוש שלא להאמינה הלא התורה נתנה לה נאמנות על ענייני נדותה שנאמר וספרה לה. זה נראה לי כעת בלא עיון בספרים. ואי"ה עת חזון למועד יש לעיין בזה:

יא שוב ראיתי בכו"פ סי' קפ"ז הקשה שם ססק"ה וז"ל מה הועילו חכמים בתקנתם דאית' סוף נדרים משנה אחרונה אשה שאמרה טמאה אני לך א"נ משום שמא ענ"ב הלא תוכל להערים וליקח עמה במטה מוך מלוכלך בדמים ולו' דמצאה על העד לאחר קינוח ובכדי אותיום. והלא נאמנת לומר כי נדה היא דהתורה האמינה וא"כ ע"כ תצא ולא תפסיד כתובתה ומה הועילו חז"ל וצ"ל כיון דביד הבעל להשגיח לבדוק אחר תשמי' לעינו והוא יכול לומר אני אהי' רואה העד קודם בדיקה ולאחר בדיקה לא חששו חז"ל. ואם לא עושה כן איהו דאפסיד אנפשי' וצ"ע עכ"ל. הנה מבואר מדבריו דפשוט הוא דגבי רוא' מ"ת לא דמי לדין אומרת טמאה אני לך. ובזה שפיר נאמנת ולא חיישי' בה שמא ענ"ב ולא כמ"ש הרב לדמות זה לזה. (ובישוב הקושיא של הכו"פ הנ"ל י"ל עוד דדווקא באומרת טמאה אני לך כיון שגם מעיקר הדין א"נ להפקיע עצמה משעבודה לבעלה הוא דתיקנו חז"ל כן במשנה אחרונה דהעמידו אותה על עיקר הדין כמ"ש הר"ן והתוי"ט שם עי"ש משא"כ בזה דלפי דברי' אינה פושעת כלום. ויש לה נאמנות מן הדין בזה לא תיקנו חז"ל כלל להתיר איסור נדה משום חשש שמא ענ"ב ודו"ק. שוב ראיתי שהעיר בו עוד הרב קנאת סופרים תשובה י"א. וכ' נמי דאם אמרה שראתה ג"פ אינה נאמנת ויכול הבעל להכריחה לבדיקת שפופרת. אך בב"פ הראשונים נאמנת כיון דבזה אינה אוסרת עצמה על בעלה ויכול הבעל לבדוק בעצמו בפעם הג' והוי מלתא דעביד' לגלויי בזה שפיר נאמנת ואם הבעל לא עשה כן איהו דאפסיד אנפשי' יעו"ש. ודבריו צודקים וע"כ צ"ל דגם הכו"פ דקאמר הטעם איהו דאפסיד אנפשי' מיירי בב"פ הראשונים אבל אם לא גילתה לבעל עד פעם ג' אז תו לא שייך ה"ט דאפסי' אנפשי'. ודאי אינה נאמנת דומי' דטמאה אני לך. ויכול הבעל להכריחה לבדיקת שפופרת. אבל בלא בדיקה אסורה מאחר דאפשר לברורי ולצאת מן הספק והכי נ"ל נכון:

שאלה כב

אשה שהיתה מוחזקת לראות דם מחמת תשמיש. ובדקה עצמה בבדיקה המוזכר בשו"ע דהוא בדיקת שפופרת ומצאה דם בצדדין ולא על ראש המוך. דמבואר בש"ס ופוסקים ובש"ע דמהני בדיקה זו להתירה לבעלה אף אם תחזור ותראה עוד אח"כ ע"י תשמיש. מהו הדין אם צ' ז"ג להדם שמוצאת ע"י תשמיש. או אם טהורה לגמרי:

תשובה

א בדבר זה כבר נתעוררו גדולי האחרונים אך לפי שלענ"ד מאוד תמוה. איך נעלם מכולם תורת הרא"ש. אשר מפורש יוצא מפיו היפך דבריהם לכן עוררני זאת לכתוב בספר ולעיין בזה. ומסתמא אי"ה אין מדרש בלא חידוש. הנה ראש המדברים בזה הוא הרב נודע ביהודה חיו"ד סי' מ"ג. ואעתיק מקצת לשונו ז"ל והנה אי הוי אמרי' דברואה מ"ת כשבודקת ומצאה בצדדי השפופרת שוב כשרואה מחמת תשמיש טהורה לגמרי ואפי' נקיים א"צ א"כ חזינן דסמכי' אבדיקה זו אפילו באיסור דאורייתא והנה לשון הגמרא בנדה דף ס"ז בידוע שמן הצדדים הוא בא. לשון זה משמע דסמכי' ע"ז לפוטרה אפי' מנקיים. והנה לא מצאתי דבר זה מפורש לא בטור ולא בב"י ולא באחרונים ומרהיטא דלישנא דש"ך משמע בס"ק י"א וכו' מדכללם כחדא (נמצא מצדדים עם לא נמצא כלום) משמע דדין א' לשניהם. והא ודאי שאם לא נמצא כלל אם אח"כ תראה וכו' צריכה נקיים וא"כ ה"ה לנמצא בצדדים אמנם אין בזה כדי להכריע שהרי ע"כ אינם שוים לגמרי וכו'. והנה פשפשתי ומצאתי בתשובת הר"ן סי' מ"ט משמע שם להדיא לפי משמעות לשונו שאפי' נקיים א"צ עי"ש אף שאינו מפורש לגמרי. מ"מ מוכח שם להדיא. ועדיין אני נבוך בזה וכו' עכ"ל. ובתשו' חתם סופר סוף סי' קפ"א כ' וז"ל וקצת משמע מרש"י ותוס' דכל בדיקת שפופרת אינו אלא אחר ספירת ז' נקיים ושלא להתגרש דאלת"ה הומ"ל נפקותא בבדיקה שלא תצטרך לספור נקיים. ולמה להו למימר שלא תתגרש ויש לדחות זה עכ"ל. ובספר בית מאיר על יו"ד סי' קפ"ז ס"ב בסוף פלפול הארוך. כ' וז"ל ועוד צריך לי עיון מה שלא מצאתי מבואר אם לאחר בדיקת שפופרת ואף בנמצא מן הצדדים. אם מותרת אשה זו לבעלה בלא טבילה ע"י תשמיש. כי לפום ריהטא ודאי משמע דטהורה היא בדם זה וכן בדין. או נימא הואיל דמשמע מפירש"י דאף לאחר הבדיקה הוא בספק כרת. נהי דשלא להוציאה מבעלה סמכי' ע"ז ומתירין ואמרי' אף שתראה בשעת תשמיש נתלה במן הצדדים אבל טבילה עכ"פ צריכה. ואף שמסקי' להלכה דלא כפירש"י ואף לבעל הא' מהני בדיקה מ"מ איכא למימר דבזה לא מקלינין דלא כוותי' ומצרכינין טבילה. ואף דלשון הגמרא בידוע שהוא מן הצדדים. ודאי משמע דטהורה לגמרי. מ"מ הא חזי' דרש"י ז"ל לא חש לזה לכן צריך לי עיון עכ"ל. והרב חוו"ד סי' קפ"ז סק"ג כ' וז"ל ולפמ"ש דאינה מותרת במצאה הדם בצדדי השפופרת רק מטעם דווסתות דרבנן ומתירין מטעם ספק צדדין א"כ לפ"ז צריכה נקיים דנגד נקיים הוא ס' דאו'. ואדרבא רוב דם מהמקור. ואף שמצאה הדם בצידי השפופרת חייבין עליו דאימר הדם זה הי' בפרוזדור שירד מהמקור כבר לפרוזדור ומצאה אותו בשפופרת. ועוד היעלה עה"ד שאם תכניס אשה שפופרת פ"א למקור ותמצא דם בצדדין. שלא תיחוש שוב לדם שתמצא בתשמישין ובדיקות. דהא הכנסת מוך ג"כ דמי לשפופרת. ועוד אפי' באשה שיודעין בודאי שהי' לה מכה בצדדין. ודאי דחוששת לדם שתראה. אם לא שיודעת שעדיין מכה זו בקרבה. דאטו מכה אינה עשוי' להתרפאות וה"נ דכוותי'. ובודאי צריכה נקיים על כל דם שתמצא בתשמישים ובשפופרת. ושפיר כייל הש"ס וקתני לא נמצא על ראשו בידוע שהוא מהצדדים. פי' דאם הוא מחמת חולי הוא ודאי מהצדדין. וכן כשנמצא בצדדים אין ראי'. רק ממה שלא נמצא על ראשו. בידוע דלאו מחמת חולי במקור הוא דא"כ הי' לאשתכוחי בראשו. וכיון דלאו חולי הממלאה ונופצת היא מותרה לבעלה לעולם מהטעם שכתבתי. אבל על הדם גופי' שמצאה בשפופרת י"ל דדם של ווסת הוא שירד מהמקור ונתעכב בכותלי ביה"ר עכ"ל לענינינו:

ב א"ה הנה כל אלו הגדולים אמרו כולם להחמיר דצריכה ז' נקיים אף שבדקה בשפופרת. ואני בעניי בראותי דבריהם הייתי משתומם כשעה חדא. דכמדומה לי דנעלם מעיני כולם דברי הרא"ש בפ' תינוקות סי' ג' דהביא דברי הראב"ד שכ' דעכשיו אא"ב בבדיקה. ועוד אפי' ידוע שבא מן הצדדים הרי גזרו על כל רואה כחרדל שצריכה ז' נקיים. וכ' הרא"ש וז"ל ואין דבריו נראין להחמיר אדם מדעתו ולהוציא אשה מבעלה. דמאי בקיאות שייך בבדיקה זו. לראות אם הדם הוא בראש המוך או בצדדין וכו' ומ"ש שגזרו וכו' אפי' ידוע שבא מן הצדדים לא ידעתי אנה רמוזה גזירה זו בש"ס ר' זירא הוא דאמר וכו' בסתם ראי' הוא דקאמר. אבל אם הי' ידוע שבא מהצדדים בזה לא החמירו לטמאות דם המכה וכו' עכ"ל. מבואר להדיא מדברי הרא"ש אלו. דבדיקה זו מועיל לטהרה לגמרי דכל דם שהיא רואה ע"י תשמיש אמרי' דבידוע שהוא מהצדדים. ואינה צריכה ז' נקיים לראיית דם זו דבדם שמן הצדדים לא החמירו כלל לטמאותו. והנה הנו"ב כ' שמצא משמעות מפורש בתשו' הר"ן סי' מ"ט. וכוונתו למה שכ' שם וז"ל ועוד שהרי שנינו בפ' תינוקות ברואה דם מ"ת שבודקת עצמה בשפופרת וכו' נמצא דם על ראשו וכו' ואם לאו בידוע שהוא מן הצדדין ואע"פ שהראב"ד ז"ל כ' שעכשיו אא"ב בבדיקה וכו' ועוד שאפילו בידוע שהוא מן הצדדין הרי גזרו וכו' בין בא מן הצדדין. אעפ"כ מודה הרב ז"ל שאם בדקה עצמה ומצאה טהור טהורה וכן הרב אלפסי ז"ל שהביאה בהלכות נראה שדעתו לנהוג בה בזה"ז ואע"פ שגזרו בנות ישראל על כל דם היינו לפי שאין יודעות מאיזה מקום הדם בא אם מן המקור אם מן הצדדין. אבל היכא דאתא ודאי מן הצדדין טהורה וכ"ד הרמב"ם ז"ל בהלכותיו וכו' עכ"ל. לדברים אלו כיון הגאון נו"ב דמוכח מדברים אלו להדיא דכל שמוצאת בצדדי השפופרת דאמרי' דבידוע שהדם מן הצדדין ולא מהמקור היא טהורה לגמרי וא"צ לישב ז' נקיים על דם זה. דעל דם כזה שידוע שהוא בא מהצדדים לא החמירו בנות ישראל על עצמן לישב עליו ז' נקיים. כן נראה ברור כונת הנו"ב. והרי עין רואה דדברים אלו שבתשו' הר"ן הנ"ל הם הם ממש כהווייתן הדברים שכ' הרא"ש הנ"ל לדחות דברי הראב"ד. וא"כ גם מהרא"ש הנ"ל מוכח נמי כן. והשתא מוכח להדיא דהי' בהעלם עין הנו"ב דברי הרא"ש הנ"ל. דאילו הוי חזי לדבריו הו"ל להביא ראי' מהם כמו שהביא מדברי תשו' הר"ן הנ"ל. ובודאי דראוי לסמוך על דברי הרא"ש והר"ן. בשגם דהנו"ב והבית מאיר עצמם כתבו דמלישנא דגמרא עצמה בידוע שהוא מן הצדדים משמע להדיא דסמכי' ע"ז לפוטרה מנקיים וצדקו דבריהם בזה. והכי משמע מפירש"י שם שכ' על זה. וטהור. יעו"ש. משמע דר"ל דהדם גופי' הוא טהור. והנה דברי הח"ס הנ"ל הוא עצמו הודה שיש לדחות ובאמת אין זה ראיה כלל דעיקר הבדיקה ודאי ניתקנה בשביל שלא תתגרש דהא אם לא תבדוק דאנו חוששין שהדם בא מן המקור אז לא מהני לה ספירת ז' נקיים אלא היא צריכה להתגרש דווקא מבעלה. והבדיקה מבררת שהדם מן הצדדים וא"צ להתגרש. וממילא אז גם לענין זה מועיל שא"צ נקיים. מיהו עיקר תקנת הבדיקה ניתקנה בשביל מלתא רבתא וגדולה יותר להצילה מגירושין אשה מבעלה דהוא דבר קשה ביותר. ומש"ה תפסו בלשונם עיקר מה דמועיל הבדיקה לדבר הגדול טפי שהוא הגירושין. אבל אה"נ דמועיל ג"כ על ענין טהרתה מנקיים. וא"כ אין ראי' כלל:

ג והחשש שחשש הבית מאיר ז"ל כיון דלפירש"י אף לאחר הבדיקה היא בספק כרת. אין זה בית מיחוש כלל. מכמה טעמים. חדא דאף לפירש"י גופי' ואף לפי הבנת התוס' והרא"ש וסייעתם בדעתו. נמי י"ל דרש"י לא חשש לזה כ"א בבעל הא' כיון שאפשר לה בגירושין ואינה צריכה לבדוק כלל דאז אמרי' מוטב שתתגרש מלסמוך על הבדיקה. אבל בבעל הג' כיון שהיא מוכרחת לתקנת הבדיקה. ואנו מחזיקין שהבדיקה מבררת שהדם מן הצדדים בשביל שלא לעגנה לעולם. אז אה"נ די"ל דמודה נמי דסמכי' נמי על הבדיקה לגמרי אף לפטרה מז' נקיים. כדי שלא יהי' תרתי דסתרי אהדדי. דממ"נ אם אתה חוששת שהבדיקה אינו בירור גמור. ויש חשש שהיא רואה דם ע"י תשמיש מן המקור ומש"ה אתה מצריכה ז' נקיים א"כ איך אתה מתירה כלל שלא להתגרש מבעלה וכמו שהקשה הרא"ש על רש"י וכי משום תקנת נשואי אשה נתיר חשש איסור. ע"ש ומזה גופי' יש ראי' מדלא הקשה הרא"ש על רש"י רק על מה שאוסר בבעל הא' בבדיקה. ואי איתא דלרש"י גם בבעל הג' לא סמכי' על הבדיקה לענין לפטרה מנקיים. הו"ל להרא"ש להקשות על רש"י גם בזה. דגם בזה קשה כקושייתו ממש. ועוד דאף אי נימא דס"ל לרש"י דבמקום שיש לה תקנה אחרת לא סמכו על הבדיקה. מ"מ י"ל דמודה גבי בעל הג' דמועיל לגמרי אף לפוטרה מנקיים. דאם אתה מצריכה בכל פעם שתשמש ותראה דם שתספור ז"נ ותטבול. יש בזה נמי חשש עיגון דיהא לבו של בעל נוקפו ופורש. וממילא לדידן דפסקינן דלא כרש"י ומתירין בבדיקה גם בבעל הא'. פשיטא דסמכי' לגמרי על הבדיקה אף לפוטרה מנקיים כיון דאף לרש"י גופי' מודה דבמקום דסמכי' על הבדיקה לגמרי קסמכינן א"כ כ"ש לדידן דחולקים על רש"י דלא ניחוש למה דרש"י גופי' לא חש לזה ודו"ק:

ד ועוד אף אם תאמר דלפירש"י דינא הכי כיון דלדידיה אף לאחר הבדיקה היא בספק כרת מ"מ כיון דדעת רש"י הוא מודחית מכל הפוסקים ונקטינן דלא כוותי' והיינו משום דסבירא לן עיקר דהבדיקה הוא בירור גמור לברר שהדם הוא מהצדדים. ממילא ה"ה לעניין נקיים. מועיל שפיר לדידן. ולא חיישי' כלל לסברת פירש"י. וכמו שמוכח באמת מדברי הרא"ש ותשו' הר"ן הנ"ל וכמשמעות פשטות הגמרא. דידוע בבירור שהדם מהצדדים. ועל דם צדדים לא החמירו כלל להצריך עליו טבילה. ומכ"ש לפי מה שהראינו פנים יפות לעיל בתשובה הקודמת להוכיח שגם רש"י מודה ומסכים לדעת שאר הפוסקים דאם אינה רוצת בגירושין מועיל לה הבדיקה גם בבעל הא' יעו"ש א"כ פשיטא דאזלה לה לגמרי חשש הבית מאיר הנ"ל:

ה ודברי החוו"ד ג"כ אינם מוכרחים כלל דמ"ש דאנו מתירין מטעם ספק צדדין ומטעם ווסתות דרבנן אבל לגבי נקיים הוא ס' דאורייתא. הוא נגד פשטות משמעות הגמרא דקאמר בידוע שהדם מהצדדים. דמשמע דליכא בו שום ספק רק הוא ידוע ודאי. ומכ"ש דהוא נגד דברי הרא"ש ותשו' הר"ן הנ"ל. דכתבו לדחות דברי הראב"ד שלא להצריכה ז' נקיים דלא גזרו גזירא דר' זירא כ"א היכא שאין ידוע מאיזה מקום בא הדם. אבל היכא דאתא ודאי מהצדדים. טהורה. וכמו שהועתק לשונם לעיל. דמבואר להדיא מדבריהם דלאו משום ספק צדדין התרנוה בבדיקה זו. רק משום וודאי מהצדדים. ושמה"ט כתבו בפירוש דאין צריכה ז' נקיים כלל לדם זה הואיל שהיא ידוע בודאי שהוא מהצדדים ומ"ש דרוב דם הוא מהמקור. לק"מ. דזה הוא בסתם נשים. משא"כ בזה שרואות מחמת תשמיש א"כ יש רוב להיפך דרוב נשים אינן רגילות לראות מח"ת וזו דרואה מח"ת אינה מהרוב. הילכך גם זו הדם שרואה איננו מן הרוב דם שהוא מהמקור. ודו"ק. בפרט דידים מוכיחות לפנינו מדמצאה דם בצדדי השפופרת. דמוכח בהדיא שהוא מן הצדדים. ומ"ש דיש לחוש שדם זה כבר ירד מהמקור לפרוזדור וכותלי ביה"ר העמידוהו גם זה ליתא עי' בתשו' נו"ב סי' מ"ג. דלא חיישי' לזה משום דאף בית הלל דס"ל דחיישי' לזה הוא דווקא לקדשים משום סייג קדשים אבל לחולין לא חיישינן לזה. ואמרי' השתא הוא דאתא. משום דהעמד אשה על חזקתה חזקת טהרה יעו"ש שהאריך בזה ויתר דבריו ג"כ אינם מוכרחים כלל (וכמו שנכתוב אי"ה לקמן) ואין ספק אצלי דהרב חוו"ד לא ראה דברי הרא"ש ותשו' הר"ן הנ"ל. דאל"כ ודאי לא הי' כותב כן נגד דבריו. והו"ל להזכירו ומדלא הזכירו כלל מוכח דאישתמיטתי' ממנו. וא"כ ממילא אנן אין לנו לחוש לדבריו נגד דברי הרא"ש והר"ן. שהם פוסקים גדולים ומפורסמים עמודי ההוראה. בשגם דידוע דבמקום די"ל דהבתרא לא ראה דברי הפוסק הקדמון. בזה לא אזלי' בתר הבתרא דאמרי' דאילו הוי חזי לדבריו הי' מודה לו כמ"ש הרמ"א בהג"ה בחו"מ סי' כ"ה יעו"ש. א"כ בנ"ד אין לחוש לדברי הבתראי הנ"ל שהם נגד דברי הרא"ש מאחר שלא ראו דבריו. (וכבר הבאתי בחיבורי במק"א בשם תשו' חו"י בשם גדול א' שהי' כל לימודו בהרא"ש והי' פוסק אחריו כאילו ניתן מסיני ולא חש אפי' להכרעת רמ"א נגד הרא"ש):

ו שוב עיינתי בזה ומצאתי שכן דעת הרב הגדול הק' מהרש"ז ז"ל בש"ע שלו (יו"ד סי' קפ"ז ס"ק י"ג) בשם תשו' אמונת שמואל. וז"ל וגם טהורה היא וא"צ ספירת ז' וטבילה לא לראי' זו השלישית ולא בכל עת שתראה מחמת תשמיש אפי' כ"פ דכמו שדם זה שנמצא שלא על המוך שבראש המכחול בא מן הצדדים כך הוא כל דם שרואה מח"ת עכ"ל לענינינו ובקו"א שם אות י' הביא הרבה ראיות לזה מרש"י ור"ן שכתבו דהדם טהור (וראי' זו מרש"י הזכרנוה גם אנן לעיל) וכן מהרמב"ן ומרדכי שכתבו דהיא טהורה וכן מהג"מ ומסה"ת דכפל לשונו טהורה ומותרת. וכן הרמב"ם כפל לשונו טהורה ומותרת. יעו"ש:

ור"ל דהרמב"ם (סוף פ"ד מהא"ב) כ' וז"ל ואם לא נמצא על המוך כלום בידוע שהדם שרואה. מדוחק הצדדין וטהורה היא ומותרת להנשא לאחרים עכ"ל. הרי בע"כ דכוונתו במ"ש וטהורה היא ר"ל שהדם גופי' הוא דם טהור וא"צ עליו לא ספירת ז' ולא טבילה. דאילו לענין שלא תהא מוחזקת ברואה מח"ת להאסר לבעל הא כ' אח"כ ומותרת להנשא. והיא ראי' נכונה. וכ' שם עוד וז"ל וכ"מ בהדיא ברשב"א ורא"ש במחלקותם על הראב"ד במ"ש דהאידנא אף במן הצדדים צריכה לישב ז' נקיים מכלל דלדידהו ס"ל דא"צ ז"נ. דאף את"ל דס"ל להראב"ד דכיון שצריכה לישב ז"נ יש לאוסרה על בעלה דאין לחלק ביניהם כמ"ש הכו"פ לדעת רמ"א. א"כ ממילא לדידהו א"צ ז' נקיים וכ"מ עוד בתה"א הובא ב"י במ"ש גבי רואה מחמת מכה דא"צ שפופרת מדתניא בפ' תינוקת וכו'. וכ"מ עוד בתשו' הר"ן סי' מ"ט עי"ש שהתיר אף ברואה אח"כ ופשוט הוא דמ"ש דם שתראה מדם שראתה. עכ"ל בקונ"א הנוגע לענינינו הנה מבואר לפניך דהביא ראי' מהרשב"א והרא"ש ותשו' הר"ן במחלקותם על הראב"ד. והם הנה אותו הרא"ש ותשו' הר"ן שהבאתי לעיל ראי' מדבריהם. וב"ה קיימתי' לראי' זו מסברא דנפשאי. אך קצת תמוה לכאורה לשונו שכ' מכלל דלדידהו ס"ל דא"צ ז"נ. דמשמע מלשונו דאינו מפורש כן להדיא בדבריהם רק דהכי מוכח מכללא. והוא תמוה. דלאו מכללא איתמר אלא בפירוש איתמר כן בדבריהם להדיא. אכן נראה לי דהוא עצמו תיקן זאת במ"ש תיכף דאף אצ"ל וכו'. וביאור כוונתו דלא מיבעיא אם תפרש דברי הראב"ד דתרתי מילי קאמר. מתחילה קאמר דאא"ב בבדיקה. ומש"ה צריך להוציאה לגמרי מבעלה ואח"כ קאמר ועוד אפי' נסמוך על הבדיקה שהדם הוא מהצדדים. ומועיל שלא להוציאה מבעלה מ"מ עכ"פ צריכה. ז"נ משום שהחמירו גם בדם מהצדדים. ודי שמקילין בדם שמן הצדדים שלא להוציאה מבעלה מחמתו. א"כ לפי זה כשהרשב"א והרא"ש חולקין עליו. דלא החמירו כלל בדם מהצדדים. פשיטא דס"ל בפירוש דאף ז"נ א"צ. לאפוקי מהראב"ד דרצה להחמיר עכ"פ לענין ז"נ אלא אף את"ל דהראב"ד חדא קאמר. ושני הטעמים הם לענין להוציאה מבעלה לגמרי. ותחילה קאמר משום שאין בקיאין ואח"כ קאמר דאף אם בקיאין מ"מ הא החמירו גם בדם מהצדדים לישב ז"נ. ומש"ה יש לאוסרה על בעלה. לגמרי דאין לחלק ביניהם. וא"כ לפ"ז הי' אפשר לומר דכשחולקין על הראב"ד לומר שלא החמירו בדם צדדים. כוונתם הוא רק לחלוק על מה שאוסרה הראב"ד מחמת זה לגמרי להוציאה מבעלה. אבל לא חולקין בפירוש לענין להקל לטהרה לגמרי בלא ז"נ. לכן קאמר דאף את"ל דס"ל להראב"ד וכו'. מ"מ נמי מוכח ממילא דלדידהו א"צ ז"נ דכיון דכל עיקר יסוד האיסור של הראב"ד הוא מכח מה שצ' לישב ז"נ גם על דם מהצדדים. וממילא מה"ט אסורה לגמרי דאין לחלק ביניהם. מסתמא אינהו כשבאו לחלוק עליו. באו לחלוק גם על עיקר יסודו. דאף לענין ז"נ נמי לא החמירו. וממילא כ"ש דמותרת לבעלה. דאם לא באו לסתור גם היסוד. במה הפילו בנין הראב"ד הא שפיר קאמר דאין לחלק ביניהם. א"ו דגם היסוד הפילו וממילא נפל הבנין. כן נלענ"ד ביאור כוונת דבריו בזה:

ז ועיינתי עוד ומצאתי בנו"ב סי' מ"ד. שם העתיק תשו' הגאון אב"ד דק"ק הארחוב. שהשיג על תשו' הנו"ב. ומשיג שם נמי על מ"ש הנו"ב בסי' מ"ג להצריך ז"נ לדם שמצאה בשפופרת מן הצד. ומשיג עליו מכח דברי הרא"ש הנ"ל וז"ל מבואר בלשון הרא"ש והובא בב"י דמדחה דברי הראב"ד וז"ל בנות ישראל החמירו בסתם ראי' אבל אם ידוע שבא מן הצדדים בזה לא החמירו לטמאות דם מכה עכ"ל ולא כדעת מחו' שנסתפק באם נמצא מן הצד על השפופרת אם התירו בלא ז"נ. ולע"ד כך הוא משמעות הרא"ש בפי' וגם בתוס' דנדה וכו' הרי דסומכין אפי' בספק איסור דאו' בלא ז"נ עכ"ל לענינינו יעו"ש. והנה שם בנ"ב סי' מ"ו חזר הנ"ב לחזק דבריו להציל עצמו מהשגות הגדולים שבסי' מ"ד מ"ה. ושם כ' ע"ד השגה הנ"ל מהרא"ש. וז"ל ואני שמעתי ולא אבין אטו אנא אמינא להחמיר בדם צדדים. להצריך ז"נ חס לי מלומר כן. אלא על גוף הבדיקה קאמינא שאין השפופרת ראי' שהדם הוא מן הצדדים. שאף שנמצא בצדדי השפופרת כבר יצא מן המקור. ואישתהי בפרוזדור ובא עתה בצדדי השפופרת. והא דמועיל ברואה מ"ת. הוא מכח ממ"נ. שאם עתה יצא מחמת הבדיקה א"כ דם צדדים הוא. ואם כבר יצא. ועכשיו בבדיקה לא יצא כלום א"כ נתרפאה. ובזה שפיר השיג הרא"ש על הראב"ד. לפי הבנת הרא"ש בדברי הראב"ד. שהשפופרת לא מהני משום שאף שמצאה מן הצד מטמא דם צדדים ע"ז כ' הרא"ש שבזה לא החמירו בנות ישראל לטמא דם מכה. וממוצא דבר אתה למד שאין ללמוד מדברי הרא"ש הללו לטהרה בלי נקיים שאף שכ' הרא"ש שלא החמירו בדם מכה היינו בידוע שהוא מן המכה. אבל בבדיקת שפופרת יש ספק אם הוא דם צדדים או שדם זה יצא כבר. ועתה נתרפאה לגמרי. אלא לפמ"ש לעיל לפרש דברי הרמב"ם א"כ גם בנתרפאה לגמרי הוברר הדבר שהי' דם צדדים וא"כ יש להקל בלי נקיים וכו' אלא דאיכא למיחש שלא נתרפאה כלל ושפופרת לא הוציא דם מקור לפי שאינו שוה כמו אצבע דאף דלהתירה לבעלה לא חיישי' להחמיר ולומר כל האצבעות כמ"ש הב"י היינו משום שהוא איסור דרבנן דווסתות דרבנן אבל לעניין נקיים ספיקא דאורייתא הוא וספק כרת. דרך כלל אין אני מחליט עתה דבר זה אם צריכה נקיים אם לאו עכ"ל. עוד שם אח"כ כ' וז"ל ובר מן דין אינו ענין לנ"ד דאפי' אם הוי אמרי' כשמאי דכותלי ביה"ר לא מוקמי דם מ"מ הרי להלל חיישי' אימר עם סילוק ידי' ראתה וכו' וא"כ בבדיקת השפופרת אימר עם התחלת הכנסת השפופרת ראתה דם מן המקור וירד לצדדים ולחוץ לא יצא וכו' אלא דלענין רואה מח"ת כיון דלא מצאה על ראש המכחול מהני דעכ"פ הי' לה לראות כשדוחקת המכחול ברחמה וכו' א"ו נתרפאה זו. אבל אין זה הוכחה שהדם יוצא מצדדים לטהרה בלי נקיים ואפי' על דם זה שמצאה עתה בצדדי השפופרת צריכה שתשב ז"נ עכ"ל:

ח ואני בעניי אם כי ידעתי ערכי הקטן ובפרט מול האי ארי' דבי עילאה הגאון נו"ב מי אנכי זבוב קטן לפתוח פי מול הארי. ובפרט בהאי עניינא החמור והגאון הנ"ל הראה בה גודל חריפותו ובקיאותו בהנך שתי תשובות (סי' מ"ג מ"ו) ואיך אוכל אני עני בדעת לבוא להשיג על האי גאון. בהאי עניינא אשר העמיק בה הרבה. והעניין מצד עצמו הוא עמוק. באופן אשר יראתי וזחלתי מאוד להרים ראשי. לחוות קצת דעי בזה. עכ"ז לאהבת התורה והאמת לא אוכל להתאפק. ואמרתי יעבור מה. ואני את אשר בלבבי ודעתי ההדיוטית אפרש ואשיחה וירווח לי בעזה"י השוכן את דכא ושפל רוח ומאתו אחלה ואקוה להאיר עיני במאור תורתו:

ט ואען ואומר. הגאון הנ"ל האריך הרחיב והגדיל עצה ותושי' להעמיד על יסוד דבריו הראשונים. לחוש ולומר שהשפופרת אינו ראי' שהדם מן הצדדים אף שנמצא הדם בצדדי השפופרת ורק הוא מועיל להתיר האשה משום ממ"נ או שיצא עתה והוא מן הצדדים או שלא יצא עתה כלום וכבר נתרפאית. אבל לענין הדם עצמו לענין ז"נ חיישינן שאינו מהצדדים וכתב להעמיס כן גם בדעת הרא"ש. ומה מאוד אתמהה על נפשי איך יצא כזאת מפי גאון גדול. הלא האי סברא לתלות טעם ההיתר ברפואה אין זכר כלל בש"ס ואף לא בפוסקים (כי אף הרמב"ם שמשמע כן מהתחלת לשונו. מ"מ סוף לשונו מורה בהיפוך כמו שיבואר אי"ה) רק עיקר טעם ההיתר מבואר בש"ס ובכל הפוסקים דהוא מטעם דבידוע שהדם בא מן הצדדים. זולת הריצב"א שהוא חידש זאת הסברא ליתן טעם ההיתר כשלא נמצא כלל משום רפואה ואף בזה קהו בה טובה הרבה מן גדולי האחרונים ז"ל והוכיחו דקיי"ל דלא כוותי' בזה. רק עיקר הטעם הוא אף בלא נמצא כלל ג"כ הוא משום דהדם מן הצדדים מיהו עכ"פ בנמצא בצדדי השפופרת אין שום א' שיאמר דנתלה ההיתר ברפואה ולא במן הצדדים. ואיך עלה ע"ד האי גאון לחדש עוד ולומר דאף בנמצא הדם בצדדי השפופרת אינו בירור שהדם מן הצדדים רק ההיתר הוא משום רפואה. ח"ו שיאמר כן שום אדם נגד פשטות משמעות הגמרא וכל הפוסקים כולם אין א' מהם שיאמר דבר כזה. ותמה תמה אקרא. איך נבדה מלבנו דבר שלא הוזכר בש"ס. והלא בשלמא אם כדעת הריצב"א יש לומר עכ"פ דהש"ס מיירי בנמצא הדם בצדדין בזה קאמר הש"ס בידוע שהדם בא מן הצדדים. ומדין לא נמצא כלום הש"ס לא מיירי בזה. ואולי דהי' פשוט להו לבעלי הש"ס דבזה הרי חזינין דנתרפא אבל לפי מה דחידש לנו עתה הגאון הנו"ב דגם בנמצא בצדדים אין זה בירור שהדם בא מצדדים רק הטעם ההיתר של האשה הוא בצירוף טעם רפואה. תיקשה מאוד איך קאמר הש"ס ואם לאו בידוע שהדם בא מן הצדדים. שהוא דבר שאינו ח"ו. והו"ל להש"ס להזכיר ג"כ בהדיא טעם רפואה. ואיך החליטה ואמרה בהחלט שהדם בא מן הצדדים. הלא דלמא כבר יצא מן המקור ואישתהי בפרוזדור. ועכשיו יצא עם צדדי השפופרת אע"כ פשטות הגמרא מורה בעליל דליכא לאיסתפוקי כלל בהא בנמצא עכ"פ בצדדי השפופרת. אלא דודאי הדם בא מן הצדדים. וכן מה שהעמיס לפרש בלשון הרא"ש החולק על הראב"ד. כמה מהדוחק אני רואה בזה בעניי. ולא ידעתי איך ערבה בלבו לסבול דוחק כזה. הלא פשטות משמעות דברי הרא"ש מורין בפשיטות דעל דם הנמצא בצדדי השפופרת הוא בא לחלוק ולומר דא"צ ז"נ כיון שידוע בודאי שהוא בא מהצדדים. ועוד דא"כ איך דחו הרשב"א והרא"ש דברי הראב"ד בשתי ידים. דלמא הראב"ד גופי' לא קאמר דצריך ז"נ בדם שהוא בבירור גמור שהוא מן הצדדים. רק בהא היוצא בבדיקת השפופרת כתב דהחמירו להצריך ז"נ מאחר דאינו ברור שבא מן הצדדים. ואף דמשמעות לשון הראב"ד מורה דגבי סתם דם שמן הצדדים נמי קאמר הכי. מ"מ כיון דיש מקום כל דהו לדחוק ליישב דבריו. הי' מוטב לסבול זה הדוחק מלדחות דבריו מכל וכל. א"ו דבאמת הי' פשוט להו להרשב"א ולהרא"ש דגבי דם הנמצא בצדדי השפופרת אין ספק כלל לאיסתפוקי בי' במקור. אלא שהוא ברור במן הצדדים. וא"כ א"ש מה דדחו לגמרי דברי הראב"ד המצריך ז"נ:

י והנה לא בחנם אמרו טובה ציפרנן של ראשונים מכרי של אחרונים. דהלא מה שחשש כאן הגאון נו"ב בדם הנמצא בצדדים דלמא גם הוא כבר יצא מן המקור אלא דאישתהי בפרוזדור. הנה במחילה מכת"ה חפש בכאן חומרות רחוקות דמלבד מה שדחה דבריו מחותנו הגאון הנזכר בסי' מ"ד דחכמים פליגי על בית הלל וסברי דביה"ר לא מוקמי דם דהוא מלתא דלא שכיחא יעו"ש. ומה שחזר הנו"ב בסי' מ"ו וחזר ודחה דחיית מחותנו דאטו לחכמים אמרינן כותלי ביה"ר לא מוקמי דם כלל. אלא דס"ל דלא מוקמי זמן ארוך כולי האי כמו מפקידה לפקידה. אבל מודו שעכ"פ עונה א' מוקמי דם. ועולה א' מטמא למפרע מן הדין יעו"ש. הנה אני בעניי לא אבין דבריו כל עיקר ואף לא דברי מחותנו. הלא באמת מן הדין מה"ת הוי העיקר כבית שמאי דס"ל כל הנשים דיין שעתן ושמאי ס"ל דביה"ר לא מוקמי כלל דם. דאי איתא דהוי דם מעיקרא הוי אתי וכמו שאמר בגמרא (נדה דף ג' ע"א) ושמאי כותלי ביה"ר לא מוקמי דם יעו"ש דר"ל אפילו זמן מועט נמי לא שכיח דמוקמי דם. ועיין בגמרא שם בהמשך כל הענין ובמסקנא (שם ג' ב') דהלל עצמו א"ל לשמאי. אין טעמא קאמרת דאם איתא דהוי דם מעיקרא הוי אתי ומיהו עשה סייג לדבריך דמ"ש מכל התורה כולה דעבדי' סייג. א"ל א"כ בטלת בנות ישראל מפו"ר והלל מפו"ר מי קאמינא. לטהרות הוא דקאמינא ושמאי לטהרות נמי לא דא"כ לבו נוקפו ופורש יעו"ש. הרי מבואר מסוגי' הגמרא דמעיקר הדין הלכה כשמאי בזה דלא חיישינן למפרע כלל ואמרו דכותלי ביה"ר לא מוקמי כלל דם. אלא דהלל פליג עליו גבי טהרות משום סייג מדרבנן. ואף חכמים דפליגי גם על הלל וסברי דמעל"ע ממעט ע"י מפקידה לפקידה. ע"כ ודאי נמי הוא רק משום סייג דאינהו מכריעי לא כדברי זה דבי"ה דמחמרי בעשיית הסייג כולי האי. ולא כב"ש דלא עבדי סייג כלל. אבל מעיקר הדין ודאי מודו דמד"ת הוי הלכה כב"ש בזה. כיון דאף בי"ה עצמן נמי מודו לי' דרק משום סייג לטהרות וכ"כ בהדי' הרמב"ם בפי' המשנה ריש נדה והתויו"ט שם יעו"ש בד"ה דיין שעתן ובד"ה דייה שעתה. דמדאורייתא לעולם לא אמרינן למיחש דלמא הדם מקמי הכי הוי וכותלי ביה"ר העמידוהו רק משום סייג יעו"ש. וכל זה הוא רק לטהרות אבל לחולין גם ב"ה וחכמים מודו דלא חיישינן כלל אף מדרבנן והטעם דהעמד אשה על חזקתה. וא"כ בהך בדיקת שפופרת כשהאשה היא בחזקת טהרה. ומצאה דם בצדדי השפופרת לית בית מיחוש כלל לשמא הדם הזה כבר יצא מן המקור ואישתהי בפרוזדור דהעמידוהו כותלי ביה"ר דהא גבי חולין דהיינו לבעלה כ"ע מודו דלא חיישינן לה עכ"פ כשהאשה בחזקת טהרה. וא"כ תימא גדולה לי על הרב נו"ב איך כתב כאן לחוש להצריך ספירת ז"נ וטבילה להדם שמוצאה בצדדי השפופרת משום טעם דאין ברור דהוא מן הצדדים דדלמא כותלי ביה"ר העמידוהו בפרוזדור ושקיל וטרי בזה עם מחות' משום דאף חכמים מודו בזמן עונה אחת מן הדין דמוקמי דם בכבי"הר. והוא תימא רבתי דהא זה הוא רק לטהרות אבל לחולין לכו"ע לא חיישינן. ואף לטהרות אינו מד"ת רק משום סייג. ויותר תימא דהלא הוא עצמו בתשובתו סי' מ"ו הרגיש בזה דלבעלה לא חיישינן כלל לזה דלחולין אף ב"ה מודו עכ"פ היכא דיש לה חזקת טהרה יעו"ש. ואיך שכח כאן דבריו עצמו וחשש בזה לענין ז"נ. והוא תמי' גדולה ונפלאה:

יא אכן אי משום הא לחוד עדיין לא הצלנו עצמינו לכאורה מהחשש שחידש אח"כ הנו"ב בסי' מ"ו משום דלמא עם התחלת הכנסת השפופרת ראתה דם מהמקור וירד לצדדים ולא יכול לצאת לחוץ משום שהשפופרת ממלא כל רוחב הפרוזדור. ולא הי' לו מקום לצאת. ותו לא שייך בזה טעמא דשמאי אם איתא דהוי דם מעיקרא הוי אתי. ולא עוד דמה שמשמע מדברי הנו"ב דלב"ש אף לשעה מועטת כזה נמי לא חיישינן דכותלי ביה"ר מוקמי הדם. והוצרך דוקא לטעמא הנ"ל כיון דלא היה לדם מקום לצאת אישתמיטתי' מ"ש התוי"ט (נדה פ"ב משנה ד') בד"ה ב"ש. וז"ל וצ"ל דלהעמדת כותלי ביה"ר לפי שעה בעלמא הוא דחיישינן דלא תקשה אדריש מכילתין. ובלא"ה מוכרח דכותלי ביה"ר מדאצטריך קרא לרבויי בבשרה כדפי' הרב שם. ומתני' הוא ברפ"ה עכ"ל הרי דגם לב"ש חיישינן להעמדת כותלי ביה"ר לפי שעה בעלמא. וא"כ בכה"ג דשמא עם הכנסת השפופרת ראתה דהוא רק שעה מועטת בעלמא אפשר דחיישינן שפיר גם לב"ש שמא אישתהי בכותלי ביה"ר. וכבר יצא מהמקור בשעת התחלת הכנסת השפופרת. מלבד טעם הנו"ב הנ"ל שאין לו מקום לצאת. אכן נראה לי עני דבלא"ה בכה"ג דמצאה בצידי שפופרת אין לחוש כלל שום מיחוש לשמא הוא מן המקור. וירד אח"כ לצדדים. וכמו שכתב בתשו' מהרי"ו סי' כ"ה (גבי אשה המוצאת דם במ"ר) וז"ל ונ"ל דעדיף האי מאשה שיש לה מכה בא"מ כיון שמצערת בשעת הטלת מים. מוכח מלתא שבא הדם עם המ"ר. וכיון דודאי בא ממקום מי רגלים למה לנו לתלות לחומר' ולומר שבא ג"כ מן המקור. הוי כאן ספק וודאי דאין ספק מוציא מידי ודאי אפילו לחומרא כדאמר רבי טבל ועלה בפ"ק דחולין וכו' עכ"ל יעו"ש. א"כ ה"ה הכא כיון דנמצא על צדדי השפופרת דהוי ודאי שהדם הזה בא על השפופרת מן הצדדים. מטעם דאם מן המקור על ראש המוך הו"ל לאישתכוחי. למה לנו לתלות לחומרא שבא ג"כ תחילה מן המקור וירד אח"כ להצדדים הא הצדדים הו"ל ודאי שודאי הי' בצדדים ולא ירד מהמקור על השפופרת והמקור הו"ל ספק דלמא כבר ירד מן המקור ובא לצדדים ואין ספק מוציא מידי ודאי. וכיוצא בזה כתב הרב מהרש"ז (סי' קפ"ז בקונט"א אות י') ליישב קושיית הב"י שהקשה למה אמרינן בלא נמצא על ראש המכחול בידוע שהוא מן הצדדים הא איכא למיחש שמא מן המקור רגיל לבוא ומה שלא נמצא דם על ראש המכחול מפני שלא הי' עב כמו השמש שאין כל האצבעות שוות או מפני שלא הכניסו בכח שאין כל הכוחות שוות ע"ש וכ' הרב שם וז"ל דבנמצא על צדדי השפופרת לק"מ וכו' די"ל בפשיטות דכיון דחזינין דאתא דם מצדדים מהיכי תיתי לחוש שמא בא גם מהמקור הו"ל ספק וודאי כו' כמ"ש בתשו' מהרי"ו סי' כ"ה עכ"ל יעו"ש. א"כ נראה דה"ה לענין חשש הנו"ב הנ"ל ג"כ אין לחוש מה"ט. דכאן נמי הצדדים הו"ל ודאי והמקור הוא ספק:

יב ועוד נראה לי עני טעם אחר פשוט דודאי אין לחוש כלל לשמא מן המקור ירד ובא לצדדים. דהא קי"ל דכל הטומאות כשעת מציאתן ובמקום מציאתן. וממקום למקום לא מחזיקינן טומאה כמבואר בש"ס בכמה דוכתי ומהם בנדה (ד"א) יעו"ש ועוד שם בדף מ"ח א' ומי מחזקינין טומאה ממל"מ. והוא מבואר נמי בפוסקים ובטור ושו"ע סי' ק"ץ. דמה"ט בנמצא הדם שלא כנגד בית התורפה טהורה ולא חיישינן דלמא נגעה בידי' באותו מקום ונתלכלך בדם וחזרה ונגעה בידי' במקום זה שנמצא בו הכתם דאין מחזיקין טומאה ממל"מ כמבואר בב"י סי' ק"ץ בשם הרשב"א הובא בט"ז שם ס"ק י"ב יעו"ש. א"כ גם כאן כשנמצא בצדדי השפופרת. דידוע ודאי שמציאת אותו הדם הבא על השפופרת הי' נמצא בצדדים ולא במקור דאל"כ על ראש המוך איבעי לי' לאשתכוחי. א"כ אין לנו לחוש דלמא כבר יצא מן המקור וירד לצדדים. דהא אין מחזיקין טומאה ממל"מ. ולמה נחזיק שבא לכאן ממקום אחר דהיינו מן המקור. אלא אמרינן כאן נמצא כאן היתה מעיקרא ולא בא לכאן ממקום אחר. ובפרט דכאן איכא תרתי מזמן לזמן וממקום למקום דהא גם מזמן לזמן היכא דאיכא למימר השתא איתרע. והדבר הזה הי' לו חזקת בדוק מקודם אפילו מזמן רב קיי"ל דלא מחזיקינן טומאה ואיסור מזמן לזמן אלא אמרינן השתא איתרע. וזהו טעמא דב"ש דס"ל כל הנשים דיין שעתן ולא מחזקי' למפרע מזמן לזמן כיון שהאשה עומדת מכבר בחזקת טהרה והכי קיי"ל עכ"פ לחולין. ומש"ה לא חיישינן לבעלה דלמא הי' הדם כאן מכבר וכותלי ביה"ר העמידוהו. אכן שם ליכא כ"א מזמן לזמן ולא ממקום למקום אבל כאן בבדיקת שפופרת תרווייהו איכא בכאן דצריכין לחוש שהדם כבר יצא מן המקור מזמן הקודם וירד לצדדים. דהיינו נמי ממל"מ מש"ה לא חיישינן לזה כלל מספק דאין מחזיקין טומאה ממל"מ. ונמצא לפ"ז גם חשש שחידש הנו"ב לחוש דלמא בשעת הכנסת השפופרת בתחילתו יצא הדם מן המקור וירד לצדדים. אין לחוש לזה כלל מה"ט דאמרן כן נ"ל. וא"ש דברי הש"ס והפוסקים דכשלא נמצא על ראש המוך בידוע בודאי שהוא מהצדדים. משום דאמרינן כאן נמצא כאן היתה כן נראה לפענ"ד:

יג ונאמנים עלינו הנך שני גאונים הרב הק' מהרש"ז והרב מחות' של הנו"ב דכתבו שניהם דמהרא"ש הנ"ל מוכח בהדיא דבבדיקת שפופרת מהני אפילו לטהרה לגמרי בלי ז"נ וטבילה. ובטלו דברי הנו"ב נגדם. בפרט שהוכחנו שכן הוא פשטות סוגיית הש"ס ומשמעות דברי הרא"ש הנ"ל. וסתרנו כל חששות הנו"ב. ומכ"ש דהרי הרב מהרש"ז הביא עוד ראיות גדולות מהרבה פוסקים כמו שהבאתי לעיל. והנה מה שהביא ראי' מהרשב"א שהובא בב"י סי' קפ"ז שכתב דהא דתניא דתולה במכתה מיירי בלי בדיקת שפופרת גם זה הוא ראי' ברורה. וכוונתו ברור דאי איתא דבדיקת שפופרת אינו מועיל רק לענין שלא לאוסרה על בעלה אבל לא לענין נקיים. א"כ איך כתב דההוא דתולה במכתה מיירי בלי בדיקת שפופרת. משום דהא בבדיקת שפופרת אפילו בלא מכה נמי טהורה הא שפיר יש נ"מ דאילו בלא מכה בבדיקת שפופרת לחוד. הדם עכ"פ טמא וצריך ז"נ וטבילה. ומכה מועיל גם לטהר את הדם. אע"כ דבדיקת שפופרת מועיל גם לטהרה משבעה נקיים וטבילה:

יד והנה הנו"ב עצמו הודה דלטעם ההיתר משום דאמרינן דהדם מן הצדדים ודאי א"צ ז"נ. רק דחשש להטעם משום רפואה. ומש"ה כתב הוא בעצמו דאם נפרש בהרמב"ם שאף בנתרפאת ולא מצאה כלום ג"כ הוי הטעם משום דהדם הוא מן הצדדים. אז ודאי א"צ ז"נ. לפ"ז הרווחנו דלא מיבעיא בנמצא הדם בצדדי השפופרת. דאז הטעם פשוט בש"ס וכל הפוסקים דההיתר הוא משום דידוע דהדם מן הצדדים (ודלא כהנו"ב שכתב לפרש מטעם ממ"נ דדבריו דחויים ואין לחוש להם כלל). בזה ודאי דמועיל לטהרה לגמרי בלי ז"נ וטבילה. אלא אף באם לא נמצא כלום שום דם על השפופרת. דבזה אם נימא דהטעם ההיתר הוא משום רפואה. הי' נ"מ גדולה לענין אם תחזור ותראה אח"כ ע"י תשמיש. דחוזרת ונאסרת לבעלה ומכ"ש דהדם עצמו טמא. אבל אם נימא דגם בזה הוי טעם ההיתר משום דהדם מן הצדדים. אז מועיל דאף אם תחזור ותראה ע"י תשמיש לא נאסרה. וגם הדם עצמו הוא טהור. וא"צ ז"נ וטבילה:

טו והנה בדין זה איכא פלוגתא. והביאה הרב מהרש"ז סי' קפ"ז ס"ק י"ג דלהג"מ בשם ריצב"א והובא בד"מ וש"ך הוי ההיתר בלא נמצא כלום משום דאמרינן דנתרפאת. וא"כ צריכה ספירת ז' וטבילה לראי' השלישית ואם חזרה וראתה חוזרת לקלקולה. לדעת השואל שבתשו' א"ש אפי' בפ"א שראתה נמי חוזרת לקלקולה. ולדעת הד"מ והש"ך בג"פ שחוזרת ורואה חוזרת לקלקולה. אבל דעת הגש"ד דבין בשמשה פ"א ולא ראתה בין בבדיקת שפופרת שלא נמצא עלי' דם כלל אף שראתה אח"כ ג"פ רצופים לא נאסרה על בעלה. ואף א"צ ספירת ז' וטבילה משום דתלינין שהדם בא מן הצדדין. וכ"כ בתשו' א"ש סימן א' דאף בלא נמצא דם כלל על השפופרת או בשמשה ולא ראתה נתברר הדבר שבא הדם מן הצדדין והילכך כל מה שתראה אח"כ לעולם שלא בשעת וסתה. אלא מחמת תשמיש לבד טהורה וא"צ ספירת ז' נקיים וטבילה. עי"ש בדברי הרב מהרש"ז:

טז והנה בהך פלוגתא הנ"ל. אני רואה בעניי שדעת רבים וגדולים ז"ל מסכימים להך סברא דאף בלא נמצא דם כלל נמי אמרי' שהדם שהיתה רואה הוא מן הצדדים. ומועיל שפיר אף אם תחזור ותראה אח"כ ג"פ ויותר ואף לטהרה לגמרי בלי ז' נקיים וטבילה. והנה ידוע דכן הוא דעת אדונינו הגדול הרב ב"ח ז"ל עי"ש שכתב ליישב קושיית הב"י שהקשה מה מועיל בדיקה ניחוש שאין השפופרת שוה להאצבע. וכתב הוא ליישב וז"ל דאין הפירוש מ"ש בגמרא אין כל האצבעות שוות או אין כל הכוחות שוות דהאצבע כשהוא עב או כשהכח גדול הוא גורם שהמקור נפתח על ידו ויוצא דם ממנו ז"א דהא פשיטא הוא דאם הדם יוצא מן המקור. דטבע האשה הוא כך דכל איש שיבא עלי' נפתח מקורה מחמת תשמיש ויוצא דם והחסרון הוא מצד האשה ולא מצד האיש. דאפילו בעל שלא בכח ואין האצבע עב נמי נפתח המקור בשעת תשמיש ותלמודא ה"ק הא דאנן מקילין באשה זו להנשא לשני ולשלישי. הוא לפי דתלינין לומר שמא האצבע של ראשון הוא עב או בעל בכח גדול. ועי"כ ראתה דם מן הצדדין וכשתנשא לאחר לא תראה דם כלל. והילכך בבדיקת שפופרת אם ימצא דם על ראשו בידוע שהוא מן המקור והחסרון הוא מצד האשה שיהא נפתח מקורה מחמת תשמיש לעולם. ואם לא ימצא על ראש המכחול אפילו לא נמצא דם גם בצדדי השפופרת בידוע שהדם שראתה מחמת תשמיש כשהי' בא אלי' הבעל מתחילה לא הי' אלא מן הצדדים דאלו הי' מן המקור גם עכשיו הי' נמצא על ראש המכחול. דכשהחסרון מצד האשה שנפתח מקורה בשעת תשמיש אין חילוק בין אצבע עב לשאינו עב ובין בעל בכח גדול לבעל שלא בכח כלל. מיהו בסה"ת וסמ"ג מבואר שהם היו מפרשים לפי שאין כל האצבעות שוות דאף ע"פ שראתה מן המקור אולי לא תראה לשני וגם המרדכי העתיק לשונם. וזהו כמו שהבין הב"י ולפענד"נ דאינו כן אלא כדפרישית עכ"ל הב"ח:

יז וראיתי להסד"ט סי' קפ"ז סק"ו שהרבה להשיב אפו על הרב הב"ח וכתב שאין לדבריו שחר וקיום דא"כ למה שרינין לבעל שני טפי מלבעל ראשון דממ"נ אי חיישינן דלמא מהמקור הוא א"כ גם בבעל הב' ודאי תראה. ואי דמסתמא תלינן להתיר שהוא מן הצדדים גם לבעל הראשון נתיר וכתב שכבר השיגו בזה בשו"ת אמונת שמואל עי"ש. ואני עני אומר אמת שקושיא זה כבר הקשה גם הגאון מהו' משה בעל חלקת מחוקק להגאון הב"ח עצמו וקושייתו נדפסת בשו"ת גאונים בתראי סוף סי' ל"ד. ושם לא נמצא תשובה ע"ז. אכן הרב הב"ח השיב על קושיא זה תשובה נכונה והיא נדפסת בשו"ת ב"ח החדשות סוף סי' ל"ט וז"ל לא נתת לבך להבין דברי המפורשים לכל מי שיש לו מוח בקדקדו. והוא דבבעלה הראשון לא התירו אלא ג' ביאות דשמא לא תראה בפעם ג'. וכשלא תראה בפעם ג' אז ודאי דבשני פעמים הראשונים לא יצא הדם אלא מן הצדדים דאם היתה רואה מן המקור דטבע האשה הוא כך וכו' הי' נפתח גם בפעם ג' ומדלא נמצא דם בביאה ג' בודאי וכו' מצדדים הוא בא. ועכשיו בביאה ג' לא הי' דם בצדדים. אבל כשראתה דם גם בביאה ג' כיון שמוחזקת היא בג"פ בספק כרת עומדת לבעלה זו שמא הדם בא מן הצדדים לפי שבעל בכח א"נ אצבעו עב ולכן יצא דם מהצדדים. או שמא דם יוצא מן המקור והתירוה לבעל שני לפי שאם לא תראה דם בשעת תשמיש בג' ביאות אז ודאי כל מה שהיתה רואה מקודם לא יצא אלא מן הצדדים. דאם הי' יוצא מן המקור הי' יוצא דם בכל ביאה וביאה. דכשטבע האשה שיפתח מקורה בשעת תשמיש היתה רואה תמיד מן המקור ולא תפסיק בשום פעם אפילו אין אצבעו עב ושלא בכח. ומדלא ראתה בביאת ג' מבעל השני בודאי כל מה שראתה מקודם בתשמיש בין מבעל א' בין מבעל ב' הכל הי' מן הצדדים וע"ד זו התירוה לבעל השלישי עכ"ל הב"ח בתשובתו הנ"ל. שהשיב להגאון בעל ח"מ על קושייתו הנ"ל. והרב א"ש שכתב ג"כ על הב"ח ששגג בזה דלדבריו קשה למה מתירין לראשון יותר מהשני הובא במנ"י סי' קפ"ז סס"ק י"א. לא ראה דברי תשו' ב"ח הנ"ל. ובאמת דברי המנ"י שם בתירוצו על קושיא הנ"ל המה דחוקים ותמוהים מאוד כמו שכתב הסד"ט שם. אך עכ"פ מה שכ' המנ"י שם דדברי הב"ח נכונים יפה כתב אך לא מטעמו כ"א מטעם תשו' הב"ח הנ"ל בעצמו. וגם המנ"י לא ראה דברי תשו' הב"ח הנ"ל וכן הסד"ט שהניח דברי הב"ח בתימא אילו הי' רואה לדברי תשו' הב"ח הנ"ל לא הי' כותב כן. ומה שהקשה עוד הסד"ט שם דא"כ גם בעברה ושמשה פ"א ולא ראתה נמי נימא הכי דידוע שהדם הוא מהצדדים ואפילו הוחזקה לראות אח"כ שריא והא ודאי ליתא וכמ"ש לעיל (היינו דלעיל הקשה דדל מהכא ראיות הראשונים לא יהא אלא שלא ראתה מעולם והשתא נתקלקלה וראתה ג"פ רצופים דאסורה לו לעולם וכי זו שראתה גם מקודם ג' ראיות אלא שפסקה פ"א ולא ראתה עדיפא הא ודאי ליתא) לפי ענ"ד אין זה תימא ויתכן שפיר דלדעת הב"ח אה"נ דינא הכי דגם בשמשה פ"א ולא ראתה. נתברר שהדם שהיתה רואה מתחילה הי' מן הצדדים. ע"י בעילה בכח. ועכשיו לא בעל בכח ולא ראתה דם מן הצדדים דאילו יהי' דם הראשון מהמקור אתחזק שטבע זו האשה להפתח מקורה ע"י תשמיש ולראות דם גם עכשיו היתה צריכה לראות. דבמן המקור מחמת טבע האשה היתה צריכה לראות תמיד אף בלא בעל בכח כלל. וכמו שבאמת ס"ל הכי הרב א"ש שהובא בשו"ע הרב מהרש"ז ומה שהקשה וכי תהא זו עדיפא מאותה שלא ראתה מעולם. לא ידעתי מה זה תימא. יתכן שפיר דעדיפא ועדיפא דהתם מה שלא ראתה מתחילה אינו מציל להראיות שאח"כ. דאולי עד עכשיו לא נתקלקלה האשה וטבע שלה הי' שוה לטבע כל הנשים ועכשיו היא דאיתרע ונתקלקלה בטבעה. ומספקינן לה שפיר בדם שרואה עכשיו דלמא מן המקור. אבל כשחוזרת אחר שהוחזקה לראות וחזרה ושמשה ולא ראתה. איתגלי למפרע שגם מה שראתה תחילה הי' מן הצדדים דאילו טבעה כך להפתח מקורה ע"י תשמיש גם עכשיו היתה צריכה לראות. ומש"ה אף שחוזרת ורואה הוא דבר רחוק לתלות דמתחילה טבעה היתה מקולקלת ובפ"א ששימשה ולא ראתה. הוא משום דטבעה נתרפאית ונעשית ככל הנשים ומה שחוזרת ורואה הוא משום דחוזרת ונתקלקלה בטבעה הוא דבר רחוק ולא שכיח בזה. אלא יותר תלינן דע"כ מדלא ראתה הוא מחמת שגם מה שהיתה רואה מקודם הי' מן הצדדים. כן נלע"ד ליישב קושיא זה וא"ש:

תוכן העניינים

תפארת שמואל (מיאנישפאלי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה