אור ברסלב

תפארת שמואל (מיאנישפאלי)· רבי יעקב שמואל מיאנישפאלי

הלכות בשר בחלב

יורה דעה הלכות מליחה

שאלה ה

ביצים הנמצאים בתרנגולת שחוטה ואין להם חלבון רק חלמון לבד וערבו אותם בתוך דגים ובשלו אותם כך. מה דין אותם הדגים. מי נימא דאותן ביצים דינם כבשר ואסורים עם דגים מחשש סכנה. א"ד אין לחשבם להביצים לענין זה כבשר ממש בדיעבד עכ"פ:

תשובה

א לכאורה לפי דברי הש"ך ביו"ד סי' פ"ז סק"י דאותן הקטנים שלא נגמרו אלא בחלמון לבד אפי' אינן מעורות אסור אפי' דיעבד אם נתבשלו ונתערבו בחלב דכגוף הבשר נינהו. עי"ש. א"כ לכאורה ה"ה לענין סכנה דדגים עם בשר נמי דינו כן לחשבם כבשר. ואדרבא כ"ש הוא כיון דסכנתא חמירא מאיסור וכיון דאף לענין איסור חשבי' אותם כבשר אף דיעבד. כ"ש לגבי סכנתא. דהא ודאי גם בשר עוף בדגים אסור משום סכנה כבשר בהמה. כמבואר בתשו' שבו"י ח"ב סי' ק"ד עיי"ש שהביא ראי' ברורה לזה מההוא דדגים שנמלחו עם עופות. ומלבד חומרא דסכנתא יש עוד טעם להחמיר כאן טפי. דאילו התם בשר עוף ממש נמי אינו אסור בחלב כ"א מדרבנן. משא"כ בזה דהאיסור משום סכנה אין חלוק בין בשר עוף לבשר בהמה וכאמור. וא"כ מאחר דגם התם אסרי' אף בדיעבד משום דחשבי' אותם כבשר כ"ש לענין זה דסכנתא עם דגים כן הי' נראה לכאורה במושכל ראשון ב אמנם אחר העיון אמינא לענ"ד לצדד בזה להקל במקו' הפ"מ או לכבוד שבת ואורחים ע"פ דברי הרב חתם סופר ביו"ד סי' ק"א דכתב שם בטעמא דהרמב"ם שהשמיט בחיבורו האי מלתא דדגים עם בשר סכנה. דהוא משום דלפי עוצם חכמתו ברפואות וטבעיות ידע והבין או שניסה בחקירתו ומצא שנשתנו הטבעים בענין זה ומסיים שם וז"ל והשתא נהי שלא נסמוך ע"ז לעשות מעשה לאכלם זע"ז דאפשר דהו"ל כמו דבר הנאסר במנין ואפשר דלא שייך בזה כל הני תרוצים הנאמרים בגילוי ומש"ה אנו נזהרים ומנהג אבותינו תורה הוא מ"מ הרווחנו שיצאנו מחמירת סכנתא דהשתא מיהת ליכא סכנתא. ואפשר שגם בזמנם לא הי' הסכנה אלא במין ביניתא (הוא מין דג ידוע שנקרא כן) ולא במינים המצוים בינינו כלל וליכא אלא איסור קל דרבנן דנהי דדבר שבמנין דאורייתא הוא. היינו הנאסר משום סייג וגדר איסור אבל בכה"ג קילא טובא עכ"ל. וע"פ הנחה זה כ' שם הרב ח"ס לצדד להקל בנדון דידי' יעו"ש. וכן גם אנו נאמר ע"פ הנחה זה. לצדד להקל בנדון דידן דלפי הנחה זה שכל איסורא דדגים המבושלים עם בשר אינו אלא איסור קל דרבנן וחומרת סכנה כבר אזל בזה"ז אף בבשר ממש עם דגים. א"כ יש לומר דבכה"ג בביצים הנמצאים בעופות לענין איסורא דדגים קילא איסורו טפי מאיסורא דהנך ביצים לגבי חלב. חדא דאילו התם אם נימא דהנך ביצים חשובי כבשר הו"ל עכ"פ איסור דרבנן חמור. דבשר עוף בחלב לחד תנא הוא דאורייתא ועכ"פ מדרבנן הוא איסור חמור. עד שאפילו לגבי ספיקא דנשפך יש דיעות להחמיר בו כבאיסור דאורייתא. עיין ת"ח כלל פ"ה וט"ז סי' צ"ח ביו"ד סוף סק"ה וש"ך שם סק"ז. משא"כ בזה לענין איסורא דדגים דאף אם נחשבינהו כבשר אינו כ"א איסור קל דרבנן כאמור. ועוד דאילו התם כל שנימא כשיטת הדיעות דס"ל דחשובי כבשר. ממילא מסתמא איסורייהו לגבי חלב כבשר עוף ממש דמאי שנא. משא"כ לענין זה מאן לימא לן דאיכא סכנה בהו עם דגים דלמא לא אמרו כ"א בבשר ממש אפי' בזמניהם. מאחר דהך מלתא דסכנה תלייא בטבע אותן הדברים. יתכן שפיר דטבע אותן ביצים אינו שוה ממש כטבע גוף הבשר ממש. דהרי גם טעמו אינו שוה ממש כבשר. וכ"ש בזה"ז דליכא סכנה רק גזירה דרבנן משום דבר שבמנין. מאן לימא לן דגזרו גם בזה (ועיי"ש בתשו' חתם סופר שם להקל בנדון דידי' ג"כ בכעין חלוקים אחרים כיוצא באלו משום מאן לימא לן דאיכא סכנה בכה"ג ומאן לימא לן דגזרו בזה יעו"ש וה"ה דלגבי נ"ד יש להקל משום הנך חלוקים דכתיבנא):

ג וא"כ די"ל דנ"ד קיל טפי מאיסורא דהנך ביצים עם חלב כמו שבארנו לפ"ז ממילא יש לנו ללמוד מהתם להקל בנ"ד בהפ"מ. דהא גם התם באיסורא דהנך ביצים עם חלב כ' שם הש"ך דבהפ"מ מותר בדיעבד אפילו לא נגמר אלא החלמון והן מעורות יעו"ש. א"כ כ"ש דיש להקל בהפ"מ גבו נ"ד דקיל איסורו טפי מההיא דביצים עם חלב כמו שבארנו. ולא עוד דמאחר דבארנו דנ"ד קיל מהתם. מסתבר לומר דכיון דגם שם היקל הש"ך בהפ"מ ממילא דבזה דקיל טפי יש להקל אפי' בלא הפ"מ. בשגם דאף לגבי איסורא דביצים עם חלב אף כשאין להם רק חלמון לבד. ראיתי בספר ויכוח מים חיים דכ' להקל בדיעבד ומפרש כן גם בדעת הש"ע. ומשמע דכוונתו להקל אף באין הפ"מ. וז"ל וכ' עוד ונאסרו הכל וכו' ואין נראה כן מדברי ב"י שהרי בסמוך כ' דאפי' מעורין עדיין באשכול מותר לאכול אחריהם גבינה לכתחילה. ואם היינו מחזיקין אותן כבשר ממש לענין שאוסר תערובתו אף בדיעבד. א"כ כ"ש שראוי להחמיר שלא לאכול אחריו גבינה לכתחילה. וגם בכ"מ לא קאמר רק דאסור לאכלה בחלב ולשון זה משמע דווקא לכתחילה ולא שיאסרו את תערובתו בדיעבד עכ"ל. משמע סתימת לשונו דאף באין הפ"מ אינו אוסר תערובתו בדיעבד. א"כ לפ"ז כ"ש דהי' מקום להקל כאן בנ"ד אפילו באין הפ"מ אלא דמסתפינא להקל כולי האי מיהו עכ"פ בהפ"מ נראה ודאי דיש להקל דמאחר דצדדנו דהך דנ"ד קילא טפי מההוא דהתם. תיפוק לן מיהא שלא להחמיר בו טפי מההוא דהתם. והילכך יש להקל בזה עכ"פ בה"מ או לצורך שבת ואורחים. דבכה"ג אנו מקילין בו גם לגבי חלב כן נראה לענ"ד להלכה בזה:

ד ולענין חלב באותן ביצים העיקר כהש"ך להחמיר באין הפ"מ ואין לסמוך אדברי הרב ויכוח מים חיים הנ"ל. נגד דעת הש"ך. בשגם דכל עיקר ראייתו מההוא דמותר לאכול אחריו גבינה יש לדחות עי' שפ"ד סי' פ"ז ס"ק י"ב ודו"ק:

שאלה ו

אם בשלו דגים בכלי וזב תחת הכלי של דגים שומן או רוטב של בשר. או להיפך שתחת קדירה של בשר זב רוטב מבשול דגים ואין ס' במה שבתוך הכלי נגד מה שזב תחתיו (דביש ס' כבר הכריעו האחרונים ומכללם הרב בתשו' חתם סופר חיו"ד סי' ק"א כדעת הנה"ך דמועיל ס' בסכנתא דדגי' עם בשר עיי"ש שכ' שכן העלה ג"כ בתשו' חוה"ש בראיות ברורות יעו"ש וכן אני נוהג להורות תמיד). מה הדין של אותן הדגים או הבשר אם אסורי' מחמת סכנתא דדגים עם בשר אם לא:

תשובה

א עיקר החקירה בזה הוא דמי נימא דכיון דהרוטב של בשר לא נפל ממש לתוך הדגים עצמם רק תחת הכלי שנתבשלו בו ורק דחיישי' שיפעפע לפנים וכיון שא"א שתפעפע רק דרך דופן הכלי הוי כמו פליטת כלים דקיי"ל דבפליטת כלים ליכא בו משום סכנה א"ד דכה"ג גרע ול"ד לדין פליטת כלים מאחר דנפל עכשיו בשעת הבשול הוי כמו שנפלה הממש לתוך הדגים. ושאני ההוא דפליטת כלים דהתם מיירי שכבר נתבשל בה ועכשיו אין שם שום בעין משא"כ זה:

ב ונראה לי לענ"ד עיקר בזה דמותר אף בלא ס' ומטעם שאכתוב בעזה"י וראשון לציון נאמר דהכי מבואר ומוכח להדיא מדברי הרב פמ"ג ביו"ד סי' צ"ז (שפ"ד סק"ג) דכתב שם וז"ל ואם צלו בשר עם דגים וחזינין דזב אסורים הדגים מספיקא שמא זב תחת הדגים. וספיקא דאורייתא לחומרא. אבל אם ודאי שזב ולא זב תחת הדגים אף דמפעפע בכל התנור מ"מ פליטת כלים אין סכנה בדגים עכ"ל. והרי גם בזה כשזב השומן על התנור ולא זב תחת הדגים הוי ממש כההוא דנ"ד. דנראה לי ברור דהרב פמ"ג מיירי כאן כשהדגים נצלו על התנור גופא בלא כלי רק דהדגים גופייהו מונחים על קרקעית התנור. ומש"ה כ' תחילה דבספק שמא זב השומן תחת הדגים בעינייהו אסורים מספיקא אבל כשלא זב תחת הדגים אף דהשומן יפעפע בכל התנור ויפעפע מן התנור להדגים מותר דכל שבא להדגים דרך התנור הוי פליטת כלים דאין בו סכנה. כן נ"ל ברור פירוש כוונת הפמ"ג וא"כ מוכח להדיא דכעין נ"ד שזב תחת הכלי של דגים נמי שרי לדעתו דהוי נמי פליטת כלים. דהא ההוא דזב על התנור ולא זב תחת הדגים הוי ממש אחד עם ההוא דנ"ד. דכך לי התם שהשמנונית זב על התנור בשעת צליית הדגים על התנור כמו הך דנ"ד שזב תחת הכלי. דהא גם התם יש השומן בעין לפנינו על התנור והפעפוע שבתנור הוי בשעת בשול וצליית הדגים כמו הכא הפעפוע שבדופן הכלי. ומדהתיר שם מטעם פליטת כלים פשוט וברור לדעתו דה"ה בנ"ד. (דודאי אין לפרש כוונת הפמ"ג דמיירי בשהדגים הם בכלי וכשזב תחת הדגים אסר תחילה אף שהם בכלי. רק כשלא זב תחת הדגים התיר כשהדגים הם בכלי משום דצריך לפעפע תחילה בתנור. ומהתנור לכלי ואח"כ לדגים. הא בורכא. וא"א לפרש כן ואין זה משמעות פשטות דבריו כלל וכל המעיין באמת יודה לזה והוא ברור לדעתי. והמתעקש בזה הוא טועה ואין להאריך בחנם):

ג איברא דלפי דעת החוו"ד יש לדון דלדעתו אסור בנ"ד וה"ה התם אם זב על התנור ולא תחת הדגים ולא חשוב בכה"ג כדין פליטת כלים. דהא החוו"ד כ' בריש סימן צ"ה לענין דין נ"ט בר נ"ט. דלא הוי נב"נ בשעת בשול כגון אם נפל חלב על הקדירה שמבשלין בה דגים כנגד הרוטב ואח"כ בשלו הדגים עם בשר אפילו בדיעבד אסור אם לא הי' ס' בבשר נגד החלב שנפל בראשונה על הקדירה ולא אמרי' כיון שנפל על הקדירה ודרך הקדירה נכנס להדגים הוי נב"נ דהיינו להקדירה ומהקדירה להדגים . דכיון דנפל בשעת הבשול ובשול מפעפע בכל הכלי לחומרא. והבלוע מקושר הוא עם התבשיל חשבינון כאילו נפל לתבשיל והוי טעם ראשון עיי"ש. וכפל עוד הדברים בסימן צ"ז סק"ד. ותירץ בזה הקושיא שהקשו האחרונים בההוא דזב על התנור רחוק מהפת למה יאסר הפת הא הוי נב"נ. והוא תירץ זה בזה הסברא דבשעת בשול לא הוי נב"נ יעו"ש. א"כ לדעתו בהך דנ"ד אין לחשבו כדין פליטת הכלים וה"ה בהך דדגים בתנור של הפמ"ג הנ"ל. דכמו דלדעתו לענין ב' נ"ט חמור טפי בשעת בשול דחשבינון מה שנפל על הקדירה כאילו נפל ממש לתוך התבשיל ממילא ודאי דה"ה לענין זה לא חשוב כפליטת כלים רק כאילו השומן נפל לתוך הדגים:

ד מ"מ לענין דינא נראה לי עיקר להתיר בנ"ד חדא דגם לענין נב"נ הנ"ל אין דעת החוו"ד הנ"ל מוכרחת ועיין פתחי חשובה יו"ד סימן צ"ה סוף סק"א שהבית אפרים חולק בזה על החוו"ד יעו"ש. וממילא דדברי הבית אפרים עיקר דהוא בתרא וראה דברי החוו"ד והשיג עליו דגם בשעת בשול הוי נב"נ. והלכה כהבתרא. ובאמת דעת החוו"ד בזה הוא נגד האחרונים הכו"פ והפמ"ג בההוא דסימן צ"ז דהקשו הא הוי נב"נ עיין שם במש"ז סק"ב. מוכח דלא ס"ל כסברת החוו"ד. וכן מההוא דפמ"ג גבי דגים הנ"ל נמי מוכח דלא ס"ל כסברת החוו"ד. (וכן נראה לי עיקר להורות בזה להתיר זולת טעם שכתבתי דהב"א הוא בתרא רק דעכ"פ הוי פלוגתא בזה בין החוו"ד ובין הב"א ושאר האחרונים והוי עכ"פ ספיקא דפלוגתא. והא אפילו לדעת החוו"ד אין כאן כ"א איסור מספק דהיינו מספק שמא פעפוע לתוך התבשיל דהא מספקא לן בפ' דם חטאת אי בשול מפעפע בכל הכלי אי לא. ולפי פירוש הט"ז (סי' צ"ב ס"ק י"ט) הוי הספק שמא לא מפעפע כלל לתוך הקדירה אלא עומד במקומו יעו"ש וא"כ הו"ל ס"ס. ואף דתאמר דהך ספיקא הו"ל חסרון ידיעה מ"מ מועיל זה לצרף ולסמוך על דעת הב"א והאחרונים דחולקין על החוו"ד כן נ"ל) ועוד דעכ"פ מידי ספיקא דפלוגתא לא נפיק ואף דגבי מלתא דסכנה לא מהני אפילו ס"ס. מ"מ בהך דדגים עם בשר בזה"ז לפי מה שכ' הרב חתם סופר בתשובה הנ"ל בסי' הקודם דעכשיו ליכא סכנה רק דהוי איסורא דרבנן ולא עוד אלא דהוא קיל טפי א"כ כדאי בזה לסמוך על דעת הפמ"ג והב"א. וגם דהוי ספיקא דרבנן ולקולא. בשגם דלהחוו"ד גופי' לא הוי רק ספק' משום ספיקא דמפעפע כמו שאמרנו א"כ הו"ל ס"ס ופשיטא דשרי בזה בזה"ז לפי דעת הח"ס הנ"ל. וגם דשאר הסברות שכ' הח"ס שם להתיר בנדון דידי' שייכים נמי בנ"ד. דגם זה אינו ממש בשול דגים עם בשר. וי"ל דכה"ג אף בימיהם לא הי' סכנה בזה. א"כ כ"ש עכשיו בזה"ז. ומה"ט נ"ל דיש להתיר גם בנדון דהפמ"ג הנ"ל בזב על התנור וספק אם זב תחת הדגים שנצלו בעין על קרקעית התנור דהפמ"ג כ' לאסור משום דספיקא דאורייתא לחומרא וזה לפי שיטתו דחשבו לאיסור דאורייתא. אבל לפי מה שהעלה הח"ס דבזה"ז אף דגים עם בשר ממש אינו כ"א איסור קל דרבנן. ומחשש סכנה יצאנו עכשיו. א"כ ודאי דספיקא שרייא דלא גרע משאר איסורין דרבנן דאזלי' בספיקו לקולא. וכ"ש בזה דהוא קיל טפי. כן נראה לענ"ד להלכה ולמעשה.

שאלה ז

בדין רחיצת הידים שבין גבינה לבשר אם שרי לרחוץ על גבי קרקע:

תשובה

א הנה מבואר בש"ע יו"ד סי' פ"ט ס"ב דאחר גבינה אם רוצה לאכול בשר אם הוא בלילה צריך לרחוץ ידיו ועיי"ש בש"ך סק"י העתיק לשון הב"י באו"ח סי' קע"ג דכל הדברים הנוהגים במים אחרונים נוהגים באמצעים חוץ וכו' יעו"ש והוא בש"ע א"ח סי' קע"ג ס"ג והנה מדלא כ' נמי חוץ דמים האחרונים אין נוטלין עג"ק משמע דלענין זה שוה מים אמצעים למים אחרונים דאין נוטלין עג"ק:

ב והן אמת שבשפ"ד שם כ' בהדיא וז"ל ומיהו מים אחרונים אין נוטלין עג"ק ומים אמצעים נוטלין עג"ק עכ"ל. אבל תימא גדולה עליו דהגם שהפר"ח כ' נמי כן הא בשו"ת ח"צ סי' נ"ה השיג עליו עיי"ש שהעלה והוכיח בהרבה הוכחות דאין לרחוץ מים האמצעים שבין גבינה לבשר כ"א ע"ג כלי ולא עג"ק. וכמדומה שהרב שפ"ד לא ראה דברי שו"ת ח"צ דאילו הי' רואה אותו הי' מזכירו עכ"פ. ועיין שערי תשובה באו"ח סי' קע"ג הביא נמי דברי תשו' ח"צ הנ"ל. יעו"ש. ועיינתי עוד וראיתי להרב ברכי יוסף בחא"ח סי' קע"ג העיר בזה וכ' דהוכחות שהוכיח מהן הרב ח"צ הם בריאות וטובות וכן עיקר דצריך ליטול גם אמצעים ע"ג כלי ודלא כפר"ח יעו"ש גם בחלק יו"ד סי' פ"ט אות י"ט העיר שנית בזה הרב הק' האזולאי ז"ל והליץ קצת בעד המהרש"ל ופר"ח ומ"מ סיים וכ' וז"ל ולענין דינא הגם דמסתימות כל המחברים בדפוס וכו' משמע דדווקא באחרונים הוא דקפדינן ע"ג כלי ולא באמצעים וכדעת מהרש"ל והפר"ח מ"מ מאחר דהראב"ד והרשב"א סברי דגם באמצעים יש ליטול ע"ג כלי כדמוכח בהדיא מדבריהם וכן מוכח מדברי מרן בש"ע א"ח סי' קע"ג הכי נקטינן וכו' עכ"ל ובאמת דעת הרשב"א ברור שכן הוא עיי"ש בתה"ק בית ו' סער ה' שכ' וז"ל ודיניהם כדין מים אחרונים לכל דבר וכו' עיי"ש ועיין מנח"י כלל ע"ז אות ט"ז לשון זה יורה בעליל דגם לענין זה שוין למים אחרונים דאין נוטלין עג"ק:

ע"כ לענין הלכה למעשה נראה לי עני מאחר שכ"ד הרשב"א והראב"ד וכן משמעות הש"ע או"ח קע"ג וכ"ד הרב ח"צ והרב האזולאי ז"ל אין לזוז מדבריהם ודבר זה בהעלם מעיני המורים קטנים שסומכים עצמם על דברי הפמ"ג בשפ"ד הנ"ל והרי בררנו דאנו כן והעיקר כמ"ש:

ח

בפ"ת סי' פ"ט סק"ג כ' בשם תשו' ח"ס דחולה השותה חלב לרפואה אפי' חולה קצת א"צ להמתין אחר אכילת בשר יותר משעה עיי"ש ועיינתי בתשו' ח"ס עצמו וראיתי דשם אינו מבואר בהדיא דאפי' בחולה קצת. אך לדינא נראה דודאי כן הוא דבמקום קצת חולי לרפואה כדאי לסמוך על הפוסקים המקילין תמיד בשעור שעה א'. ונראה לי דה"ה לקטנים נמי יש להקל להם בשעור שעה א' דהא מבואר באו"ח סי' שכ"ח סעיף י"ז בהג"ה דסתם צרכי קטן כחולה שאין בו סכנה דמי יעו"ש. וממילא ודאי דיש לסמוך גבייהו אדעת המקילין בשעור שעה כן נלענ"ד:

שאלה ט

עובדא בא לפני שנשאלתי בדבר שחתכו בסכין חולבת תפוחים לחתיכות דקות והסכין הזה לא נשתמש עם חלב מכבר כמו ב' וג' חדשים וחתיכת התפוחים האלו הי' בשביל לעשות מהם תבשיל עם תערובות שומן לכבוד שבת הנקרא (קוגע"ל) ונשאלתי אם שוי לעשות מהם תבשיל זה והיה קצת הפסד בדבר וגם בשביל כבוד שבת ושעת הדחק קצת. והתרתי לעשו' מהם תבשיל זה לכבוד שבת:

תשובה

ראיתי בספר בית מאיר על יו"ד סי' צ"ו ס"ג על מ"ש הרמ"א שם וי"א אפי' אב"י כ' וז"ל יראה לי דלא כ' הרמ"א דיעה זו דס"ל ב' חומרות דדברים חריפים זולת צנון חומרא דגרע מנתבשל ואסור אפי' בנ"ט בר נ"ט וגם חומרא דחורפא משוי לה לשבח. רק לחוש לה לכתחילה אבל בדיעבד כגון במידי דשכיח שחתכו בצלים בסכין חולבת ונתנום בקדירה של בשר (פי' עם בשר) דסתמא הסכין אב"י מבליעת כ"ר כדקיי"ל סתם כלים אב"י ובפרט בסכין חולבת שרוב תשמישו בצונן ומצד מה דשמנונית סתמא על פניו זה לענ"ד תמיד בטל בס' תוך הקדירה א"כ ודאי בדיעבד שרי דהא אנן מתירין דיעבד נ"ט בר נ"ט אפי' בבשול ומכ"ש סתם סכין אב"י דלא להחמיר בתרי חומרות הנ"ל ולכן אפילו אין ס' נגד הסכין נמי בדיעבד שרי עכ"ל. הנה אף דדבריו הם חידוש בעיני דמשמעות האחרונים כולם לא משמע הכי אלא משמע דמפרשים בדעת רמ"א דהחמיר ב' חומרות אלו דלא אמרינן לא נ"ט בר נ"ט ולא אב"י גבי דברים חריפים אפילו לענין דיעבד מ"מ אני אומר גברא רבה אמר להאי מלתא ואין מזחיחין אותו. הילכך במקום צורך המיקל וסומך עצמו על דבריו להתיר בבשר ממש שבשלו בו בצלים שנחתכו בסכין חולבת אב"י לא הפסיד ומכ"ש במקום צרוף עוד צדדי היתר פשיטא דיש לסמוך על דברי הרב בית מאיר הנ"ל:

ב ומעתה בנ"ד אף דזה הוי לכתחילה מ"מ הך לכתחילה דנ"ד נראה לדמותו כדיעבד. מאחר דאותן התפוחים היו נצרכים בשביל תבשיל הנ"ל לכבוד שבת והוי שעת הדחק וקצת הפסד. וקיי"ל כל שעת הדחק כדיעבד דמי. עיין תשובתינו חלק ג' כתבנו שם כמה הוכחות דשעת הדחק אף לכתחילה כדיעבד דמי יעו"ש. וכן נמי יש להוכיח מההוא דיו"ד סי' ו' בהג"ה ס"א לענין סכין שיש בה פגימה לשחוט בה בכריכת מטלית דבשעת הדחק שרי אף לכתחילה יעו"ש מוכח נמי כן דשעת הדחק כדיעבד דמי. וממילא לפ"ז לפי דברי הבית מאיר הנ"ל שרי דלא מחמרי' ב' חומרות הנ"ל בשאר דברים חריפים. בדיעבד. וממילא בזה דהך לכתחילה חשוב כדיעבד כמו שאמרנו שרי גם לכתחילה. אך נהי דאין להקל כולי האי נגד דעת משמעות שאר אחרונים ובפרט בזה דאינו דיעבד ממש (הגם דהשבו"י ח"ג סי' ק"י כ' די"ל דשעת הדחק עדיף טפי מדיעבד עיי"ש מ"מ בפשטות לכאורה אינו כן) מ"מ גבי נ"ד שהי' עוד כמה צירופי סברות להתיר והוא חדא דאף אם נבוא לחוש לדעת שאר אחרונים בכל הדברים חריפים. מ"מ עכ"פ בתפוחים דאף בתפוחים חמוצים הוי דעת כמה פוסקים דאינו נחשב ד"ח כלל. הילכך בזה י"ל דשרי בפשיטות לסמוך על דברי הבית מאיר הנ"ל. ועוד כיון שהסכין חולבת לא נשתמש מכבר כמו ב' חדשים. דהרי דעת הרב שבו"י בתשו' (ח"א סי' כ"ז) דכשעבר ב' חדשים על הכלי נעשה פגום גמור עד שנעשה כעפרא עד שאמר דבנטל"פ כזה אין להחמיר אפי' בחמץ בפסח דאסרי' נטל"פ וכן החומרא שהחמירו גבי כיסוי קדירה לאסור אפי' באב"י ג"כ אין להחמיר בזה יעו"ש. והרב הנ"ל חזר וכפל וחזק דבריו בתשובתו ח"ב סי' י"ז יעו"ש. א"כ כ"ש וכ"ש דחומרות אלו להחמיר בשאר דברים חריפים ומכ"ש בתפוחים לאסור בהם נ"ט בנ"ט ואב"י ודאי דאין להחמיר בנפגם כל כך בב' חדשים שנעשה כעפרא (ובפרט דיש עוד צרוף הנ"ל דסתם סכין חולב כל עיקר תשמישו בחלב הוא בצונן ונגד הטוח בעין יש ס') ע"כ מחמת צירופי אלו הטעמים סמכתי בפשיטות להתיר לכבוד שבת ושעת הדחק אפילו לכתחילה לבשל אותן תפוחים עם שומן:

שאלה ט

פ"א לקחו מפה שאכלו עליה בליל שבת תבשילי בשר. וכסו בה על התנור חלב רותח העומר על התנור בקדירה. והקדירה היתה מכוסה בכסוי וע"ג הכסוי הי' מכוסה באותו מפה. ועמדה כך מכוסה כל הלילה עד שנעשה המפה חמה מאוד יס"ב ושאלוני על אותו החלב והוריתי להתיר:

תשובה

א פשוט דמ"ש ביו"ד סי' פ"ט ס"ד דאסור לאכול גבינה על מפה שאכלו בה בשר. מתפרש בא' מתרי פנים א'. היינו לאכול גבינה בעין על המפה שאכלו בה בשר בעין בלא שום הפסק כלי. ואז אפי' דיעבד אסור. ב'. אף לענין להשים קערה גבינה על מפה שאכלו בה בשר בקערה. אך רק לענין לכתחילה. אבל בדיעבד בכה"ג פשיטא דשרי. כ"ז שאין על המפה פירורים בעין. דאף אם נטף מהתבשילי בשר על המפה ונבלע בתוך המפה מ"מ אין אוסרת דיעבד את הקערה של גבינה שהושם עליו משום דאין בלוע הולכת מכלי לכלי בלא רוטב:

ב וראיתי בפתחי תשובה ס"ס פ"ט בשם תשו' הרדב"ז שכ' שאין דברי הרב אלא כשהיו מניחין הבשר והגבינה על המפה ואז יש לחוש שמא ידבקו זה בזה אבל מנהגינו להביא כל מאכל על השולחן בקערות כו' הילכך אפי' לצאת ידי חומרת הרשב"א ז"ל בהיפוך המפה לחוד ובהסרת הפתיתים סגי וכן נהגו ע"כ דבריו. מלשונו משמע דאף לכתחילה נמי שרי. ולענ"ד נראה דודאי לכתחילה יש להזהר. דאף שאוכלין בקערה מ"מ מצוי מאוד שנוטף טיפין הרבה על המפה ונהי שמסירין הפתיתין בעין מ"מ הטיפין לפעמים הם רותחים ונבלעים במפה. ונהי דאכתי כיון שאין אוכלין אח"כ על המפה בעינו רק בתוך הקערה והו"ל כשתי קדירות דאין בלוע יוצא מכלי לכלי בלא רוטב מ"מ פשוט דגם דינא דשתי קדירות אין אוסרין הוא רק בדיעבד אבל לכתחלה אסור:

ג ואיברא דלשון הרשב"א שהובא בת"ח כלל ע"ז דין ו' משמע כדברי הרדב"ז הנ"ל שזה לשון הת"ח שם וכתב הרשב"א בתשו' דאסור לאכול גבינות על מפה שאוכלין עליו בשר דנדבק המאכל ראשון במפה וחוזר ונדבק במאכל שני עכ"ל לשון זה יורה בעליל דמיירי כשהיו מניחין הבשר והגבינה על המפה עצמו בלא שום הפסק כלי. אכן מ"מ יפה כ' באמת המנ"י שם אות י"ז וז"ל ואפי' אם אינו מניח המאכל על המפה עצמו רק תוך הקערה ג"כ כ' הב"ח באו"ח בסי' קע"ג דג"כ יש להזהר עכ"ל. ומשמע סתימות לשונו דאפי' אם אין שם בעין שמנונית על המפה נמי יש ליזהר. והיינו לכתחלה עכ"פ. אמנם ראיתי בסולת למנחה שם כתב ע"ז וז"ל והיינו דוקא בפרורין אבל בלא"ה אין לחוש דאין הבליעה הולכת מכלי אל כלי כמ"ש המ"א באו"ח סי' קע"ג ומותר לשום קערה עם מאכל חלב במקום שעמד הקערה עם בשר עי"ש עכ"ל. מבואר מדבריו נמי דכשאין שם על המפה או על השולחן פירורים בעין אע"פ שיש בהם בלוע מותר להעמיד עליהם לכתחילה ולענ"ד הא ליתא דלכתחילה עכ"פ אסור בכל גווני כמבואר להדיא בס"ס צ"ב דשתי קדירות אסור לכתחלה. ותימא גדולה לי על הרב הסולת למנחה שהעתיק בשם המ"א דמותר לשום וכו' דבאמת המעיין במ"א שם יראה דלא כ"כ בפירוש רק דהעתיק שם דברי הב"ח שכ' כשמשים קערה של בשר על השולחן ואח"כ משים קדירה של חלב במקומה בולעת טעם הבשר הנבלע בשולחן וכו' ואוסרת כ"ק וכ' ע"ז המ"א וז"ל לא קיי"ל הכי כמ"ש ביו"ד ס"ס צ"ב דאין הבליעה הולכת מכלי אל כלי עכ"ל. וא"כ יש לפרש בכוונת המ"א דר"ל דלפי דמשמעות הלשון של הב"ח שהעתיק שם משמע דאף בדיעבד אסור בזה ע"ז כ' דלא קיי"ל הכי דודאי בדיעבד אינו אוסר אבל לכתחילה יודה גם המ"א דאסור:

ד ובאמת עלה בלבי להצדיק דברי הב"ח להצילו מקושיית המ"א די"ל דגם כוונת הב"ח הוא לענין לכתחלה דכיון דהשולחן בולע משומן שנוטף עליו ובולע השולחן עכ"פ כ"ק. לכך לכתחילה אסור להעמיד במקומה קערה של חלב ושוב ראיתי שכ"כ הפמ"ג באו"ח ליישב כן דברי הב"ח עי"ש. מיהו ודאי לכתחלה פשוט דאסור וא"כ תימא לי על דברי הסולת למנחה הנ"ל:

ה וכדי שלא לשויה להרב הגדול המנ"י כטועה ח"ו. ובפרט שדברי הרדב"ז הנ"ל מסייעין לו נראה לומר דס"ל דודאי אם הי' ידוע בבירור שנבלע בתוך השולחן או בתוך המפה שומן מבשר. אז ודאי אסור לכתחילה להעמיד שם קדירה או קערה של חלב. אכן כיון דאין זה בירור אם נטף שומן על השולחן או על המפה. והוי רק ספק אם יש בו בלוע שומן. דהא דרך שולי הקערה ודאי לא בלע המפה או השולחן דאין בלוע יוצא מכלי לכלי. והילכך בכה"ג לא מחזקי' איסור מספק ושרינן להעמיד קערה של חלב אפילו לכתחילה ואע"ג דהאי ספק אם נטף על המפה הוא ספיקא גרוע דחוש מעיד שמצוי ושכיח שיטוף מהתבשילין שבקערה על השולחן. מ"מ כיון דבדיעבד אין שום איסור אפי' בודאי בלוע שומן במפה או בשולחן. רק לכתחילה אסור והוא רק משום חומרא מש"ה בספיקא כ"ד תו שרינן גם לכתחלה ובפרט דע"פ רוב. אוכלין בקערה שהיא כלי שני וכשנוטף על המפה תו הו"ל מכ"ש לשלישי. דאין מבליע כלל. לכן כל שאין שם בעין בכה"ג אין איסור כלל אפי' לכתחילה כן נראה לי ליישב ולהצדיק דעת הרדב"ז והסולת למנחה הנ"ל:

ו ובהך דנ"ד דהוי דיעבד פשיטא דכל שלא הי' שומן בעין על המפה אפי' אם הי' בלועים בתוכו מ"מ אין אוסר את החלב שכיסו בו מאחר דהחלב הי' מכוסה עוד בכסוי מלמעלה והו"ל כשתי קדירות ושרי לכ"ע עכ"פ בדיעבד. והנה שמעתי מאחד שהי' מפקפק בזה ורצה לאסור מטעם דכיון דמפה יש בה נקבי האריגה יוצא הבלוע שבה דרך הנקבים ולא הו"ל כשתי קדירות. והבל יפצה פיהו דהרי מבואר לפניך מדברי הסולת למנחה הנ"ל דמפה חשבינן לה ממש לענין זה כמו קדירה וראי' עוד ממה שכ' בס' סולת למנחה כלל י"ב דין ב' בשם ס' תורת אשם דבגד פשתן חשוב כלי שא"מ לענין מליחה ע"ש ודו"ק. ואין להאריך:

שאלה י

בדין ב' קדירות א' של בשר וא' של חלב שעומדין זא"ז בתנור ושופך מהם על התנור ולא הגיע הקילוח מא' לחבירו מאי טעם נוהגין להתיר בזה ולא חיישי' לפעפוע בתנור:

תשובה

א הנה ראיתי בספר זכרון אברהם (הלכות תערובות סי' ק"ח) וזה לשונו ודע דכ"ז בצלי אבל בב' קדירות בפרט במכוסים באופן דיש לחוש דיעלה הרתיחה ויזוב על התנור יש לאסור אפי' בתנור גדול דאין לחוש שיזוב מא' תחת השני אלא שיזוב מכ"א תחתיו מ"מ אסור לפי מש"כ הש"ך בסי' צ"ז סק"ב עי"ש. דהרי כשיזוב הא' למשל החלב נעשה כל התנור בלוע חלב דע"י אש אמרי' חם מקצתו חם כולו. ושוב כשיזוב מהשני גם אם לא יתפשט להלן עד תחת השני נאסרה דבולע מן התנור וצ"ע. ומימי תמהתי כשמבשלים ב' קדירות על כירה רותחת של בשר ושל חלב. וזב מן החלב ואח"כ מן הבשר. דכ"ז שלא ניזב תחת הקדירה שני' אין בעיניהם שום איסור. ולדעת הש"ך שם איסור גדול הוא לדעתי לכאורה. וכשעומדים בב' צדדי האש אפשר דנגעל אותו מקום וכיון שהאש בוער אין מניח להתפשט לצד השני אבל כשעומדים בצ"א צ"ע. ויותר תמוה דכשזב והלך הקילוח מחלב רותחת תחת קדירה של בשר אין אוסרים רק הקדירה של בשר. והלא גם הקדירה של חלב עם מה שבתוכה נאסרה. דהרי כמו דהקדירה של בשר נאסרה מן החלב. כמוכן נאסרה החלב מן הקדירה. וחוזרים ואוסרות את הקדירה והחלב ולא ראיתי מימי מורי הוראות נזהרים בזה עכ"ל ספר הנ"ל:

ב הנה מבואר מתוך דברי הרב הנ"ל. דאף לדעת הש"ך בסי' צ"ז סק"ב דאוסר שם את הפת בזב מן הצלי על התנור אפי' לא הגיע השמנונית להפת מטעם ספק שמא בשול מפעפע בכל הכלי יעו"ש מ"מ כאן בב' קדירות חלב ובשר בתנור א' אף שזב מן הא' על התנור ולא הגיע עד השני. ומן השני לא זב כלום פשיטא לו להרב הנ"ל דאין שום איסור אף להש"ך. דעיקר חששא דילי' הי' רק באם יזוב גם מהשני. וכונתו נראה פשוט דהא דאוסר שם הש"ך את הפת היינו משום שהפת נאפה בעינו ע"ג התנור ולכן כיון שזב שומן ע"ג התנור רחוק מהפת נבלע השומן בכל התנור ובולע הפת מהתנור. דמכלי למאכל יוצא בלוע בלא רוטב ובבלוע שומן אוסר בכולו (כבש"ך סי' ק"ה ס"ק כ"ג יעו"ש) משא"כ כאן בב' קדירות אם לא זב רק מא' אף שנתפשט הבלע בכל התנור ונעשה כל התנור בלוע מחלב מ"מ אין יוצא מהתנור לקדירה השני' דאין יוצא בלוע מכלי לכלי בלא רוטב אפי' בלוע שומן (כבשפ"ד סי' ק"ה ס"ק כ"ב יעו"ש) אכן באם זב גם מהקדירה השני' אף אם לא נתפשט ליגע הבעין מא' לחבירו מ"מ מאחר דכל התנור בלוע מזיבת הא' הילכך אח"כ כשזב גם מן הקדירה השני' ויש רוטב תחתיו ס"ל דע"י הרוטב הזה בולע הקדירה מן התנור ונאסרה לדעת הש"ך כן נ"ל ביאור כונת דברי הספר הנ"ל:

ג והן אמת דדעת למדן א' המובא בהעתק השאלה בתשו' חתם סופר (חלק חו"מ סי' ר"ו) דלהש"ך אסור הקדירה בכה"ג אף בלא זב רק מן קדירה א'. אך באמת תפסו עליו שם הרב השואל והרב חתם סופר. ומפני שאין הספר בנמצא ת"י כל אדם והוא דבר מצוי בכל יום ונחוץ להוראה אעתיק לשונו. ז"ל צלי הי' עומד לפנים מן האש בתנור והוא השומן זב ממנו ורחוק מן הצלי הי' עומד בתנור קדירה חולבת ושפיכת השומן לא הגיע אל מקום הקדירה רק רחוק קצת הגיע השומן והי' בדעתי להתיר הקדירה משום דהוי כשני קדירות נוגעין ואף לסברת הש"ך בסי' צ"ז דסבר דאם זב הוי ספק א' שמא מפעפע אבל בכה"ג מודה להט"ז שהבליעה בין חרסי התנור והוי כשני קדירות. ולמדן א' מתווכח עמי דלהש"ך אסור הקדירה דהא השיג על הט"ז בנה"ך ולדעתי ז"א דהוא השיג רק על נידון הט"ז דהעמידו הקדירה על מקום הפשטידא ממש דשם הוי השומן בעין משא"כ אם זב ורחוק מהשפיכה הי' הקדירה והבליעה עומדת רק בחרסי התנור. אם מפעפע. גם הש"ך מודה דהוא כשני קדירות. והא דאסור הפת אף דאינו זב תחתיו משום דהוי רק ספק א' וכלי אוסרת מאכל אף בלא רוטב משא"כ בכלי כמ"ש בעצמו בסי' ק"ה ס"ק כ"ב עכ"ל הרב השואל שם:

ד והרב ח"ס שם השיב לו וז"ל הוראתו טב הורה ואפי' על הוראתו של ט"ז נמי יש לסמוך עליו כי בנה"ך לא דחה ההוראה אלא שכ' צ"ע ולא שבקי' פשיטותו של הט"ז מפני ספיקו של ש"ך ולק"מ כמ"ש ט"ז עצמו בס"ק שאח"ז דליכא שומן בעין במקום הפלאדע"ן אלא בלוע בעלמא הוא ועיין מ"א סי' קע"ג בתחילתו עכ"ל. הרי מבואר לפניך שדעת הרב השואל ודעת הרב חתם סופר תרווייהו דלא כדעת סברת אותו למדן ודבריהם ברורים ונכונים. ותימא גדולה באמת על אותו למדן איך עלה על דעתו לומר כן דודאי שאני האי דנידון הט"ז מנידון זה. ובנידון זה אין מקום להסתפק כלל דודאי הוי בלוע והוי כשתי קדירות ואין יוצא בלי רוטב וכ"ד הרב זכרון אברהם הנ"ל כמו שפירשתי דבריו:

ה וגם בנידון דהט"ז עצמו שהניחו קדירה על אותו מקום שזב מהפשטידא נמי צדקו דברי הרב ח"ס הנ"ל שיש לסמוך על הוראתו של הט"ז וקושית הנה"ך (שהקשה דלא דמי לשני קדירות דהתם האיסור בלוע בקדירה אבל הכא האיסור בחוץ על התנור יעו"ש) לק"מ דודאי הט"ז מיירי שהי' באופן שאין שם בעין ממשות על התנור רק בלוע והוי שפיר שני קדירות וכבר קדמוהו המנ"י כלל נ"ו ס"ק כ"ב והבל"י בסי' צ"ב סק"מ ובסי' צ"ז סק"ה והסכים שם עם הט"ז מה"ט והביא כן גם מהכנה"ג יעו"ש ועיין מש"ז סי' צ"ז סק"ג ותימא על הח"ס שלא הזכירם. ועכ"פ לדינא כיון ממש לדבריהם:

ו אמנם גם היכי שזב משני קדירות על התנור ולא הגיע הקילוח מאחד לחבירו. דדעת הרב זכרון אברהם הנ"ל דאסור לדעת הש"ך ותמה על מנהג העולם ומורי הוראות דאין בעיניהם שום איסור בכה"ג. גם בזה יצאתי לישע מנהגן של ישראל שלא להוציא לעז ח"ו על כל המורי הוראות. ואען ואומר ברוח שפלה. דלענ"ד הרב הנ"ל בחנם הרעיש העולם. דהא לפי דבריו יש לאסור לגמרי מלבשל בתנור א' ב' קדירות א' של בשר וא' של חלב אף כשהם מכוסים ורחוקים זה מזה. דהא שכיח ומצוי מאוד שכשמעלין הקדירות רתיחה זב מן הקדירות ע"ג התנור. והרי דין מפורש הוא בפוסקים דשרי לבשל בתנור א' ב' קדירות א' של בשר וא' של חלב כשהם מכוסים או רחוקים זה מזה בגוונא דלא יתזו ניצוצות מזו לזה כמבואר בט"ז סי' קי"ח ס"ק י"ב ובש"ך שם ס"ק ל"ו ובמנ"י כלל ל"ב אות י"ז יעו"ש ומשמעות סתימת דבריהם שם משמע להדיא דאין שום חשש כלל במה שזב מהקדירות ע"ג התנור כל שאין הקילוח נוגע מא' לחבירו. הן אמת ראיתי שהרב פמ"ג העיר בזה להחמיר עי"ש ביו"ד סי' ק"ח בשפ"ד ס"ק י"ח דין ח'. אבל לענ"ד הדבר תמוה דא"כ למה להו שם בסי' קי"ח ליתן טעם משום איחלופי או משום ניצוצות תיפוק להו משום חשש זיבה על התנור שהוא חשש מצוי ושכיח טפי מחשש דאיחלופי ונצוצות. אלא ודאי מוכח מזה דאין חשש בזה:

ז ונחזי אנן בעניותינו למצוא באמת טעם היתר לזה. והנה באמת כבר העיר בזה הרב חוו"ד (סי' ק"ה ס"ק ט"ו) וז"ל וכן מעשים בכל יום כשעומדין בשר וחלב על הכירה ותחת כל קדירה לח ממאכל הנשפך והרי נאסר הכירה הרותחת ממאכל שתחת קדירה זו ואוסר להקדירה א"ו דאין כלי מקבל טעם בלוע אפי' ממאכל אפי' שמן. ועוד דהא אמרו דאין טעם הבלוע יוצא מדופן לדופן בלא רוטב משמע דווקא רוטב אבל באמצעית מאכל אינו יוצא עכ"ל. אך מה אעשה שלא ירדתי לסוף דעתו. דלענ"ד לא ידעתי מאי שנא רוטב מאי שנא מאכל. כל שהוא לח צלול הו"ל דין רוטב ויכול שפיר הבליעה לצאת על ידו. ועוד דמי לא משכחת שיהי' נשפך מן הקדירה של בשר רוטב ממש דהיינו המים שמבשלין בו הבשר בקדירה וכן החלב שהוא צלול כמים מסתבר ודאי דהיא כרוטב שיכול בלוע ליצא על ידו. באופן שאין דברי הרב חוו"ד הנ"ל מספיקים לנו להצילנו מחשש זה. דמאחר דנאסר התנור ע"י קילוח של קדירה חולבת דנעשה כל התנור בלוע מחלב לפ"ד הש"ך א"כ אח"כ כשזב רוטב תחת קדירה של בשר מן הקדירה נאסרה אותו קדירה של בשר ממה שבולע מן החלב שבתנור ע"י אותו רוטב שתחתיו וכן נמי להיפך. ואמאי אנו בכל מקומותינו נוהגין להתיר בפשיטות בזה כל שלא הגיע הקילוח מא' לחבירו:

ח אכן באמת יש בזה כמה טעמים להיתר. והנה בעיקר הדין יש מקום היתר מצד דנימא דגם התם בההוא דסי' צ"ז אינו מוחלט להחמיר כדעת הש"ך לאסור אף בלא זב תחתיו. דהא באמת הכרו"פ שם תמה דהש"ך סותר עצמו דהוא עצמו ס"ל בסי' קכ"א דבשול במקצת כלי מותר להשתמש בצד השני בלא הגעלה דאינו מפעפע להבליע בכולו. ואיברא דהרב זכרון אברהם הנ"ל נשמר מזה במ"ש דע"י אש אמרי' חם מקצתו חם כולו. וכוונתו להציל בזה את הש"ך מקושיית הפלתי הנ"ל וכדבריו מבואר נמי בדברי הרב השואל שבתשו' חתם סופר הנ"ל וז"ל וראיתי להגאון בפלתי שהשיג על הש"ך מסי' קכ"א וכו' ואני לא הבנתי דבריו דהא הש"ך הסכים לקמן בסי' קכ"א (ס"ק י"ז) לבעל או"ה דע"י האש מוליך בליעתו בכולו ובנידון דהכא אם מעט רחוק מן האש זב מן הצלי הוי ע"י אש ושפיר מבליע ומפליט בכולו ורק ע"י חמין אמרי' דחם מקצתו חם כולו אבל אינו מבליע בכולו עכ"ל ולזה כיון נמי הרב זכרון אברהם הנ"ל דבזב מהקדירה ע"ג התנור שהוא חם ע"י האש מבליע ומפעפע בכל התנור:

ט אכן אי משום הא עדיין יש מקום להתיר ע"פ דברי הרב חתם סופר שם וז"ל מ"ש אהפלתי י"ל. ש"ך סי' קכ"א לא קאמר אלא אם האור מהלך תחתיו ממש אבל תנור גרוף ורק הקרקע והחרסית מלובנים מהאש אינו מפעפע יותר מבשול ואפשר גרוע מני'. ומכ"ש בתנורים שלנו העשויים מלבנים ואינם קרקע שוה וכל לבנה בפ"ע ככלי בפ"ע והו"ל קצת כמדופן לדופן יש לצרף לקולות אחרות וגם אם הי' אפר מפסיק בין השומן להקדירה החולבת נעשה פגם כשהי' היתר טרם נעשה איסור ה"ל כסרוח מעיקרא יש לצרף ג"כ עכ"ל וכל אלו הטעמים שייכים נמי בנ"ד. ואדרבא ע"פ דברי הח"ס יש מקום אתנו לו' דגם הש"ך שבסי' צ"ז מודה בהך דנ"ד דלא החמיר הש"ך כ"א התם בפת שנאפה בתנור דכיון דהתנור חם ביותר עד שראוי לאפיית הפת בזה ס"ל להש"ך דכיון שהתנור מלובן מהאש דינו כחם ע"י האש ומוליך הבליעה בכולו וגם דכיון דהתנור גרוף כדרך להיות בשעת אפיית הפת ואין שם אש דולק וגם אין שם גחלים ואפר ליכא שם צדדי היתר לומר דהאש שורף ומייבש והוי כנגעל אותו מקום ומתלבן וגם אין שם טעם היתירא דאפר פוגם משא"כ בהך דנ"ד שמבשלין בתנור דאז אין חום התנור גדול כ"כ. דלבשול קדירה א"צ חום גדול כאפיית הפת וא"כ בזה מודה הש"ך דחרסו של תנור אין דינו כחם ע"י האש ממש רק כבשול ואינו מבליע בכולו. דבמקום שהאש ממש דולק שם בשעת הזיבה מן הקדירה במקום הזה אדרבא האש שורף את השומן ומגעיל ומלבן אותו מקום וכמ"ש גם הרב זכרון אברהם בעצמו. דאף דבסי' צ"ב ס"ו בנפל על הדופן כנגד האש לא אמרי' האש שורף ומייבש כ"א בנפל מעט כגון טיפה אבל לא בנפל הרבה כמבואר שם. י"ל דהיינו דוקא בכנגד האש על דופן הקדירה משא"כ על התנור במקום האש ממש אז אפי' נפל הרבה נמי האש שורף ומייבש ואי במקום הקילוח אין שם אש דולק בשעה זו ממילא אין דינו כחום ע"י האש רק כבשול כיון שאין האור מהלך תחתיו ממש. וגם לא נתלבן הרבה ע"י האש. וגם בזה מסתמא יש אפר וגחלים עוממות בתנור במקום שפיכת הקילוח כדרך להיות בתנור שמבשלין בו ונעשה פגום ע"י האפר כמ"ש הרב ח"ס הנ"ל:

י והנה בהאי היתירא שכ' הרב ח"ס משום דהאפר פוגם יש להעיר בו דלכאורה הא הש"ך בסי' צ"ה ס"ק כ"א הניח בצ"ע האי היתירא דאפר פוגם. וגם המנ"י בכלל נ"ז ס"ק כ"ו כ' דצ"ע למעשה די"ל דבשעה קלה כזו אינו נעשה לפגם יעו"ש וכ"ד הלבוש"ר בחידושי דינים ס"ק קל"ה שאין לסמוך ע"ז יעו"ש. מ"מ נראה בנ"ד שפיר יש לסמוך ע"ז דהא בנידון זה בלא"ה הוי רק ספיקא אי בשול מפעפע בכל הכלי והו"ל ספיקא דרבנן. דהא גבי בב"ח אינו אסור מה"ת כ"א דרך בשול וכל שאין אפי' א' מהם בעין רק בלוע בכלי אין זה דרך בשול ונהי שמשום זה לחוד אין להתיר די"ל דהאי ספיקא חשוב חסרון ידיעה. או מטעם דהו"ל ספק דאורייתא ומצד אחר בא לו שהוא מדרבנן עיין כו"פ סי' צ"ז הקשה באמת על הש"ך דהו"ל ספיקא דרבנן שמא אין בשול במקצת כלי מפעפע בכל הכלי יעו"ש ועיין שפ"ד סי' צ"ז ססק"ב כתב דלא חשוב לספק דרבנן יעו"ש ועיין עוד בפמ"ג או"ח סי' תס"ז סס"ק ל"ו במ"א כ' נמי דבעיא זו אי בשול מפעפע בכל הכלי אף בדרבנן לא אמרי' ספיקו להקל יעו"ש ולא ביאר בפירוש משום טעמא מאי ולענד"נ דהוא מטעם שאמרנו. מ"מ עכ"פ בכה"ג יש לסמוך על הסברא דאפר פוגם. וכן הודה הלבוש"ר שם בס"ק קל"ו דבמקום שיש עוד צד להקל סמכי' אסברא זה דנפגם ע"י אפר יעו"ש בפרט כיון דיש כל הנך צדדי היתר שכ' הרב ח"ס הנ"ל בודאי יש לצרף כולן ולסמוך על האי היתירא דאפר פוגם באופן דנראה לומר דאף הש"ך ז"ל דהחמיר בסי' צ"ז יודה בנ"ד ומטעם דאמרן כן נ"ל:

יא עוד נראה לענ"ד לומר צד היתר בנ"ד מטעם אחר שאגיד בעז"ה דהנה הך סברא דחיישי' שהבלוע מתפשט ומפעפע בכל הכלי אף במקום שלא נגע שם האיסור לא נאמרה כ"א בבשול בקדירה במקצת כלי שיש שם רוטב והבל הקדירה. או אף באפי' בתנור באיסור שמן דווקא. כהאי דזב מן הפשטידא על התנור שבש"ך סי' צ"ז. משא"כ בכחוש אף אם אינו כחוש לגמרי ודאי אינו מפעפע בכל התנור באפי' וצלי' כ"א בבשול בקדירה ממש כמבואר להדיא במ"א סי' תס"ה ס"ק ל"ו יעו"ש. ואם אמנם שהרב פמ"ג שם תמה ע"ז דמנלן לחלק בין בשול לצלי' ואפי' והרי בש"ך יו"ד צ"ז מוכח דגם בצלי ואפי' נמי הוי ספק אי מפעפע בכולו ודווקא בחמץ שהוא כחוש לגמרי אין כח להתפשט בכל התנור. משא"כ באין כחוש לגמרי אף באינו שמן אין לחלק בין בשול לצלי' ואפי' יעו"ש. לענ"ד דברי המ"א נכונים וברורים דבהכרח לומר דמ"ש הש"ך בסי' צ"ז דגם באפי' הוי ספק אי מפעפע בכל. הוא דווקא בשמן ממש כמו דבאמת מיירי שם בכה"ג שזב מן הפשטידא שומן אבל באינו שמן ממש יודה הש"ך דאין ספק כלל דאין מפעפע בכל התנור באפי' וצלי' אף בחם ע"י האש ממש. דהא זה ידוע דלהבליע בתוך כלי קשה טפי מלהבליע למאכל וא"כ הא גם בלהבליע למאכל קיי"ל מעיקר הדין דדווקא בשמן ממש מפעפע בכולו אבל באינו שמן אינו מפעפע כ"א במקום נגיעתו בכדי שיעור נטילה שהוא כעובי אצבע. והאיך יתכן דלהבליע לתוך כלי יתפשט בכל אורך ורוחב הכלי בלא בשול ברוטב. ושאני ההוא דזבחים דמספקא לן אי בשול במקצת כלי מפעפע בכל הכלי דשם יש רוטב והבל הקדירה. וזה הוא נמי הטעם בהאי דטיפה נגד הריקן דמספקא לן שמא מפעפע בכלי דהוא נמי מה"ט כמבואר בכו"פ ובחוו"ד סי' צ"ב הובא דבריהם בתשובתינו (ח"ג) הלכות בשר בחלב משא"כ בצלי ואפי' בתנור דאין שם רוטב ולא הבל הקדירה ודאי דבכחוש אף באינו כחוש לגמרי אין יכול להבליע כ"א במקום נגיעת האיסור בכלי בכ"נ לא יותר במכ"ש מחתיכה ודו"ק:

יב אלא ברור דהש"ך בסי' צ"ז דקאמר דגם באפי' וצלי' הוי ספק אי מפעפע בכל התנור קאי בשמן ממש דווקא דבכה"ג בלהבליע למאכל ודאי מפעפע ומתפשט בכולו. ובכלי שהוא קשה טפי הוי ספק עכ"פ שמא מפעפע בכולו אף בלא רוטב משא"כ באינו שמן. וכן מורה פשטות דברי הח"י (סי' תס"א ס"ק י"ד) בחמץ הנאפה בתנור א"צ התנור הכשר כ"א במקום נגיעתו דבלא רוטב אין מפעפע בכולו בכחוש יעו"ש. ולאו דווקא בחמץ כחוש אלא ה"ה בכל איסור שאינו שמן ממש (והא דכ' המ"א סי' תנ"א ס"ק כ"ד דאמרי' חם מקצתו חם כולו לענין שמוליך בליעתו בכולו יעו"ש. התם מיירי בבשול במקום שיש רוטב והבל הקדירה משא"כ באפי' וצלי' והוא פשוט) וא"כ דברי המ"א סי' תס"א הנ"ל ברור מללו. וכן יראה להדיא מדברי החוו"ד סי' צ"ז סק"ד דדעתו כהמ"א הנ"ל ושהש"ך לא מיירי כ"א בשמן דווקא. ומטעם דבכחוש בלא רוטב לא עדיף כלי מאוכל דבצלי אינו אוסר יותר משיעור כדי נטילה יעו"ש:

יג ולפ"ז ודאי אין כאן בית מיחוש בשני קדירות חלב ובשר המתבשלים בתנור א' רחוקים זה מזה אף אם נשפך משני הקדירות תחתיהם. דהא קיי"ל דחלב הוי דבר שאינו מפעפע כמבואר בט"ז ובש"ך סי' צ"ב ס"ק ג' ובסי' ק"ה בט"ז ס"ק י"ג וט"ו ובש"ך ס"ק י"ז יעו"ש ומדין חלב נראה לי ללמוד דה"ה רוטב של מים המבושל בקדירה עם בשר אפי' הבשר הוא שמן מ"מ הרוטב צלול לא נחשב כשמן דלא עדיף מחלב דאע"פ דיש בו שמנונית של חמאה מ"מ הואיל והחלב מעורב עם הנסיובי דחלבא שהוא כחוש נחשב כולו כדבר שאינו מפעפע. ה"ה ברוטב של בשר הואיל ועיקרו הוא מים אע"פ שמעורב בו שמנונית של הבשר אין דינו כשמן ממש. וכן יש ללמוד מהא דמבואר בפוסקים אחרונים לענין המתנה בין חלב לבשר. דמרק של בשר הצלול אין דינו כבשר ממש רק כתבשיל של בשר. הובא דבריהם בתשובתינו ח"ג הלכות בשר בחלב יעו"ש וה"ה לענין זה. ושאני ההוא דסי' צ"ז דשם מיירי שזב שומן בעין מהפשטידא וא"כ השתא כשזב החלב מהקדירה ע"ג התנור שהוא איסור כחוש ונבלע בתנור שאין שם רוטב ולא הבל הקדירה. דאין כאן בשול רק נחשב כאפי' וצלי' אינו מפעפע בכל התנור כ"א במקום נגיעתו בתנור בשיעור כ"נ לא יותר. וממילא במקום שזב אח"כ (או אפי' בב"א) הרוטב מהקדירה של בשר תחת הקדירה של בשר שם אין התנור מובלע מחלב כלל וכן ה"ה מה שזב הרוטב של בשר ע"ג התנור נמי אינו יכול לפעפע ולהתפשט בתנור כ"א במקום נגיעתו בכ"נ לא יותר. דהרוטב הזה שנבלע בחרס התנור אין דינו כלל כבשול רק כאפי' וצלי דהא תיכף ומיד שמתחיל להתבלע בתנור אין שם שום רוטב ולא הבל הקדירה הגורם להבליעו רק חום התנור גופי' וזה ממש נחשב אפי' וצלי והוא פשוט. א"כ במקום שיש לחלוחית חלב תחת הקדירה של חלב שם אין התנור מובלע כלום מבשר דהרוטב של הבשר אין מפעפע כלל להתם (ואע"ג דאנן לא בקיאין בין כחוש לשמן מ"מ הא בבלוע אנן בקיאין וכאן אין כאן כ"א בלוע בתנור והוא פשוט):

יד באופן דבזה אין אנו צריכים לטעמי ההיתר שבתשו' ח"ס הנ"ל אלא אף אי נימא דתנור החם נחשב ע"י אור וגם נימא דכל התנור כולו נחשב כלי א' ולא הוי כמדופן לדופן וגם לא יהי' שם אפר כלום נמי אין איסור מטעם דאמרן. אכן נ"מ בטעמי ההיתר שבח"ס הנ"ל בגוונא דנידון של השאלה המבואר שם שהעתקנו לעיל (אות ג') דצלי בשר שמן שבתנור זב ממנו שומן בעין ע"ג התנור ורחוק ממנו עומד קדירה חולבת ונשפך ג"כ חלב הרבה (דאילו רק מעט י"ל דלא נחשב רוטב להפליט הבלוע מהתנור לקדירה כדמצינו חילוק בין מעט רוטב להרבה לענין צלי בתוס' פסחים דף ע"ה ע"ב ד"ה יטול יעו"ש) דבכה"ג כיון דשומן מפעפע בכל התנור להש"ך בסי' צ"ז הרי כל התנור בלוע משומן וע"י החלב שהוא צלול הנשפך תחת הקדירה חולבת דנחשב כרוטב יכול להפליט הבלוע מהתנור להבליעה בקדירה חולבת. בזה אנו צריכין לטעמי ההיתר שבתשו' ח"ס הנ"ל. ויש לסמוך עליו בזה וכדברירנא לעיל דיש לצדד דגם הש"ך מודה בזה להתיר כן נלענ"ד הקלושה:

טו ואין לומר דגם בכה"ג נמי אין צורך לטעם היתרים שבח"ס הנ"ל. רק דבלא"ה נימא דחלב אינו נחשב כרוטב לענין זה להפליט הבלוע מהתנור. משום דדוקא רוטב מים בעינן. הא ליתא לענ"ד דמשמעות הפוסקים משמע דעיקר הקפידא הוא שביבש בלא דרך בשול ורוטב רק כעין אפי' וצלי' אינו יוצא בלוע. משא"כ ביש חלב צלול דהוא משקה הוי שפיר דרך בשול. והא שכ' הכו"פ סי' צ"ב אות י"ב דחלב לא חשוב כרוטב יעו"ש נ"ל כוונתו דדוקא טיפת חלב שהוא מועט הוא דאינו נחשב רוטב. משא"כ חלב הרבה מסתבר לי דשפיר מיקרי רוטב לענין זה. והחילוק בין מעט להרבה כבר כתבנו לעיל ראי' לזה מתוס' פסחים דף ע"ה. אחר כותבי דברים אלו עיינתי וראיתי בחוו"ד סי' צ"ב אות כ' בביאורים ומבואר מדבריו להדיא כדברינו דגם חלב שנשפך ע"ג תנור מחשיב רוטב לענין שיוכל להפליט הבלוע שבתנור אל תוך הקדירה. רק דדווקא אם הוא חלב מועט אז לא חשוב רוטב לענין זה והביא ראי' מתוס' פסחים ע"ה כמו שכתבנו אנן לעיל ראי' זו דמועט לא חשוב רוטב (אך הראי' שהביא שם עוד מצלי דאין יוצא בלוע בלי רוטב אף שמסתמא הן לחין הרבה בראי' זו יש לשדות בי' נרגא. דשאני התם דמה שניתך לחלוחית מבשר הצלי לא חשוב רוטב. דהוא רק שמנונית מבשר הצלי והו"ל על האי רוטב דין בשר הצלי עצמו ואנן בעינן דוקא רוטב בשול ולא רוטב צלי ומה"ט משמע דשם אפי' רוטב הרבה לא חשוב רוטב כמו דמשמע נמי מתוס' הנ"ל דבצלי אפי' רוטב הרבה אינו אוסר רק כדי נטילה ולא אמרי' דע"י הרוטב יחשב כבשול. אע"כ דהיינו מטעם דאמרן. ומצינו דוגמתו גם לענין טבילה במשקה דבעי נט"י דמוהל היוצא מבשר הצלי לא חשוב משקה כמבואר בש"ע או"ח סי' קנ"ח ס"ה. עי"ש במ"א סק"י ובט"ז סק"ח):

טז והנה בההוא דחום תנור אי חשוב כאש ממש אי לא. דלדעת הש"ך סי' צ"ז דס"ל דחשוב כאש ומה"ט מפעפע ודעת הרב זכרון אברהם נמי כן הוא בהדיא וכ"ד הרב השואל שבתשו' ח"ס כמו שהבאתי לעיל (אות ח') ואין כן דעת הח"ס עצמו כמו שהובא לעיל (אות ט') ושום א' מהם לא הביאו שום ראי' ממקור לדבריהם רק ע"פ סברא. ולענ"ד יש סמך גדול וראי' לב' הסברות. דתליא בב' התירוצים שבפסחים (ע"ה א) דשם איתא תנור שהסיקו וגרפו וצלה בו את הפסח אין זה צלי אש שנאמר צלי אש ב' פעמים. והקשה שם מזה אדין ערלה ותירץ ב' תירוצים. התי' א' דגלי רחמנא גבי פסח דתנור גרוף אין זה צלי אש וילפינן מינה לשאר עניינים א"כ לפי תירוץ זה מוכח דחום תנור שהוסק לא חשוב כאש בכל דבר דבעי' אש. והתירוץ ב' שם דטעמא דכ' רחמנא צלי אש שני פעמים הא לא כ' רחמנא ב' פעמים הו"א אאש קפיד רחמנא ואפי' גרפו נמי צלי אש הוא. ולפי תירוץ זה מוכח דדווקא לענין פסח אבל לענין שאר דברים דבעי' אש הו"ל חום תנור כדין חום אש ממש. והנה מגמרא שם אין הכרע מי מהתירוצים עיקר. אך מתוס' שם ד"ה נכוה ולפי דברי המהרש"א שם דלפי דברי תי' א' ל"ק קושית התוס' יעו"ש משמע מזה דהתוס' שהקשו קושייתם ס"ל דתי' ב' יותר עיקר. ומיהו נראה כיון דיש סמך לב' הסברות ואין הכרע ברורה. לכן עכ"פ מסתבר לחלק דדוקא בתנור שהוסק הרבה בשביל אפי' או צלי' הוא דיש סברא דהוי כחום אש משא"כ בתנור שהוסק רק לבשול קדירות דאין חומו גדול כ"כ. ויש קצת ראי' מרש"י שם ד"ה אאש קפיד רחמנא וז"ל וחום התנור תולדות אש הוא ואם תתן בו בגד נשרף ונעשה פחם ואש עכ"ל א"כ משמע דווקא בהוסק הרבה בשעור שיוכל לשרוף בגד הוא דהוי כחום אש לתי' ב'. משא"כ בהוסק לבשול שלא הגיע לשעור זה. ויש ראי' למ"ש לעיל (אות ט') דאף הש"ך יודה בנ"ד. שוב לאחר זמן מרובה אחר כותבי דברים אלו ראיתי בשערי תשובה באו"ח סי' תנ"א ס"ק כ"ז שהעיר לענין אי תולדות האור חשוב כאור עצמו וכ' ממש כמו שכתבנו בעניותינו כאן דזה תלי בשני התירוצים דבפסחים הנ"ל. יעו"ש שהעיר בנידון דידי' כמו שהערנו אנן בעניותינו בעזהי"ת. ונהניתי. ועיין תוס' שם ד"ה וגרפו בשם הירושלמי. יש הוכחה מדבריהם דתנור גרוף מועיל טפי חום התנור לבשל מתנור שיש בו אש. דהאש נוצח כח התנור יעו"ש א"כ לפ"ז שפיר יש לומר דהש"ך בסי' צ"ז שהחמיר בחום התנור דמפעפע בכל התנור מיירי בתנור גרוף. כסתם תנור שאופין בו פת דסתמא הוא גרוף משא"כ בתנור שמבשלין בו קדירות שאינו גרוף אז מודה הש"ך משום דכח האש נוצח חום התנור ושורף ומייבש הלחלוחית ואין כח בחום התנור לפעפע וכבר כתבנו לעיל (אות ט') לחלק בזה בין תנור גרוף לאינו גרוף בסגנון אחר. יעו"ש. באופן דלכל הדברות יוצא דגבי ב' קדירות שמבשלין בתנור י"ל דמודה הש"ך להקל:

יז ומ"ש הרב זכרון אברהם וז"ל ויותר תמוה וכו' הועתק לשונו לעיל (אות א') נראה לי ג"כ דלק"מ כיון דלח לא חשיב חיבור כמ"ש החוו"ד סי' צ"א סק"ו וסי' צ"ב ס"ק כ' יעו"ש. מש"ה אף שנאסר החלב שתחת קדירה של בשר אינו יכול לאסור הקדירה של חלב כי הלחלוחית שרחוק מהקדירה של בשר אינו נאסר כלל משום דלח לא חשוב חיבור ודו"ק כן נלענ"ד בזה:

יח באופן דיצא לנו דמנהג המורים בדין ב' קדירות המבושלין בתנור א' של חלב וא' של בשר דאף אם זב משני הקדירות מ"מ אין אוסרין כ"א את הקדירה שהגיע אליו הקילוח של חבירו. כדין וכתורה הם מורים ובאים. ולא כהרב זכרון אברהם שתמה עליהם. הנלענ"ד בזה כתבתי:

שאלה יא

רוטב הבלוע מאיסור ונופל כשהוא חם על חתיכה חמה יבשה בלא רוטב אם נאסר החתיכה מאותו רוטב. א"ד אמרינן גם בזה שאין הבליעה שבאותו רוטב יכול לצאת ממנו בלא רוטב אחר:

תשובה

א ראיתי להרב חו"ד (סי' ק"ה ס"ק י"ג) שכ' שאף בדבר צלול שבלוע מאיסור אינו יוצא ממנו הבלוע בלי רוטב יעו"ש ולענ"ד הוא תמוה מאוד ונגד הסברא. ואדרבא מבואר בפוסקים דבדבר צלול לא שייך בלוע כלל רק שמתערב יחד כמו שהארכנו בזה בתשובתינו ח"ג הלכות תערובות. ועוד לענ"ד יש סתירה מפורשת לדבריו מדברי התוס' פסחים דף ע"ה ב' ד"ה יטול. דשם כתבו וז"ל וא"ת נגע בחרסו של תנור אמאי סגי לי' בקליפה הלא הרוטב שיש באותו קליפה נבלע בפסח עד כדי שיטול את מקומו. וכל דבר הנאסר בצלי דקי"ל דאינו נאסר אלא כ"ק מחמת הרוטב שבו יאסור עד כדי שיטול את מקומו ואיכא לאוקמי בשאין רוטב כ"א מעט וכו' עכ"ל יעו"ש. ומעתה אי איתא כדברי החו"ד קשה מאי הקשו התוס' דהנאסר כ"ק משום הרוטב שבו יאסור כ"נ. והוצרכו לתרץ ברוטב מועט הלא מעיקרא לק"מ דהא הרוטב שבכ"ק הוא איסור בלוע ואין בלוע יוצא בלי רוטב ובשלמא מה שהקשו תחילה מנגע בחרסו של תנור ניחא דשם הוי הקליפה איסור מחמת עצמו שנצלה מחמת דבר אחר אבל מה שהקשו אח"כ מדבר הנאסר בצלי אין זה רק בלוע. א"ו דכיון שהוא רוטב צלול לא שייך לומר בי' אין בלוע יוצא ממנו בלי רוטב. וראיות החו"ד שם מצלי ומליחה דאף שנמס השומן מהחתיכה הבלוע מאיסור ונפל על האחרת וכן הציר הנוטף מן החתיכה הבלוע מאיסור ע"י מליחה ונפל על חתיכה אחרת אף שהוא צלול אפ"ה אינו אוסר. אין זו ראיה די"ל שם הטעם משום דכיון דמהחתיכה אין יוצא בלוע בלי רוטב מש"ה הו"ל השומן והציר נפרד לגמרי ושרי בשאר איסורים דאין הנאסר אוסר אלא במקום שגוף האיסור עצמו הולך שם עי' מש"ז סי' ק"ה ס"ק י"ד (והתם בתוס' לא שייך לומר נפרד דהרוטב שבכ"ק כולו בלוע מאיסור) ואין להקשות א"כ לישתרי לאכול השומן והציר הנוטף בעינו לק"מ די"ל כיון דמהרש"ל ס"ל דבצלי ומליחה יוצא בלוע בלי רוטב ואוסר גם האחרת וגם כיון דהר"ן חולק אהך סברא דאין הנאסר וכו' יעו"ש בפכ"ה בסוגיא דטיפת חלב. ומש"ה חיישינן לסברתייהו להחמיר עכ"פ בגוף השומן והציר הבעין. אבל לענין לאסור אחרים סמכי' אסברא דנפרד ואין הנאסר וכו'. משא"כ בשאר דבר צלול ורוטב הבלוע מאיסור שפיר יכול לאסור אחרות ואין ראיות החו"ד מוכרחין כלל:

ב בשגם שעיקרו של הסברא הוא תמוה מאוד כמו שתמהנו לעיל דהא דמבואר בפוסקים דבדבר צלול המתערב לא שייך בלוע כלל וממילא דלא שייך בו ג"כ פליטה מאחר שהוא מעורב הכל יחד כמ"ש בתשובה (ח"ג הלכות תערובות) באריכות מזה יעו"ש. וביותר לפי המבואר בהרא"ש סוף מס' עכו"ם שכ' שם וז"ל ואין להגעיל כלי ב"י אם לא שיהי' במים ס' כנגד כל הכלי דמה שנפלט ממנו חוזר ונבלע בתוכו וכו' ויש שרוצים להתיר להגעיל אפילו כלי ב"י אע"פ שאין ס' במים ובלבד שישים הכלי במים בשעה שהן רותחין ומביאין ראי' מפכ"ה (ק"ח ב') כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב רותח בשר אסור וחלב מותר משום דמיבלע בלע מיפלט לא פלט בשר את החלב שבלע עד דנח מרתיחתו א"כ ה"נ מיבלע בליעו המים את פליטת הכלי מיפלט לא פלטו לתוך הכלי מה שבלעו ממנו. ולאו כלום הוא דלא שייך לומר כך בשמנונית המתערב עם המים דודאי בכל מקום שהמים נבלעים. השמנונית מיבלע עמהם. דדבר לח המתערב אינו נפרד זה מזה וגם אחר שיניחו המים מלבלוע כל פליטת הכלי שגמר הכלי כל פליטתו הדר פלטו (עי"ש בפלפולא חריפתא) וגם אין סברא לומר דכי היכי דאמר מיבלע בלע מיפלט לא פליט מה שבלע ה"נ מיפלט פליט מיבלע לא בלע מה שפלט. כי הכל מתערב עם המים ואינו נפרד ונבלע עם המים לכלי (יעו"ש בפלפולא חריפתא) עכ"ל הרא"ש. הנה מדברי הרא"ש אלו סתירה מפורשת ומבוארת לסברת החו"ד הנ"ל. חדא דכמ"ש הרא"ש לענין נידון דידי' דחילוק יש בין דבר גוש לדבר לח דגבי דבר לח לא שייך לומר הסברא מיבלע בלע מיפלט לא פליט משום דדבר לח המתערב אינו נפרד זה מזה ובכל מקום שהמים נבלעים. נבלע ג"כ השמנונית שבתוכם. כן ה"נ מה"ט ממש הוי חילוק בין דבר גוש לדבר לח לענין בלוע יוצא בלי רוטב. דגבי דבר לח הבלוע מאיסור לא שייך לומר שהבלוע לא יצא ממנו דכיון דהוא מעורב הכל אינו נפרד זה מזה ובכל מקום שהלח נבלע. גם הבלוע שבתוכו נבלע עמו. ועוד דלפי דברי החו"ד א"כ בהך דינא דהרא"ש הנ"ל גופי' נמי נימא כן דהשמנונית הבלוע במים אינו יוצא מן המים לתוך הכלי בלא רוטב אחר. ואיך כתב הרא"ש דלאחר שנחו פלטו. האגם אחר שנחו לא פלטו לפ"ד החו"ד. א"ו דהא ליתא כלל אף בלא טעם שכתב הרא"ש דדבר לח המתערב אינו נפרד זה מזה. והילכך אפילו אם נימא גם בלח הסברא דמיבלע בלע וכו' מ"מ סברא דאינו יוצא בלא רוטב ודאי לא שייך בדבר צלול. מטעם דלמה נצריך רוטב אחר להוציא את הבלוע מאחר דיש כאן רוטב ומאי שנא רוטב זה מרוטב אחר. ומש"ה שפיר כתב הרא"ש דלאחר שנחו פלטו. ומכ"ש דלפי דברי הרא"ש הקודמים שכתב דבדבר לח המתערב אינו נפרד זה מזה ולא שייך הסברא דמיבלע בלע וכו'. פשיטא דמכ"ש לענין בלוע יוצא בלי רוטב ודאי לא שייך גבי דבר צלול. והא גם דין זה נלמד מהא דאמרו (בחולין ק"ח ב') אי לימא לא ניער כלל מיבלע בלע מיפלט לא פליט וזה לא שייך בדבר לח כמ"ש הרא"ש לענין נידון דידי' כן נראה לפענ"ד ודו"ק:

שאלה יב

בא מעשה לידי שהי' נשפך מקדירה של בשר עד סמוך לקדירה של חלב והיה ספק אם בא הקילוח תחת הקדירה ונגע אליו בתחתיתו או שמא לא הגיע אל תחת הקדירה כלום והי' באופן דאף אם הגיע מעט תחת הקדירה יש בודאי ס' במה שבתוך הקדירה נגדו. והקדירה הוא כלי גדולה שדרכו להשתמש בשפע והתרתי את הקדירה ג"כ לאחר מעל"ע:

תשובה

א דע כי בתשובתינו (ח"ג הלכות בשר בחלב) הוכחנו להתיר את הקדירה בנפל עלי' טיפה כנגד הרוטב ויש ס' במה שבתוכו נגד הטיפה אם הוא כלי שדרכו להשתמש בשפע עיי"ש. אמנם כן יש להעיר בהאי דינא אם נזחל מקדירה חלב רותח ע"ג כירה צוננת ונזחל מעט תחת שולי הקדירה רותחת של בשר העומדת ג"כ על הכירה צוננת ויש ס' בקדירה נגד חלב המועט שתחת שולי הקדירה אם יש להתיר גם בזה את הקדירה כדין איסור מועט בכלי שדרכו בשפע בטיפה נגד הרוטב. ולכאורה נראה לומר דדבר זה תלייא בפלוגתא בין דעת הרמ"א והמנח"י. דלדעת הרמ"א בסי' צ"ב דס"ל דגם בפחות מס' כה"ג מותר התבשיל והקדירה אסורה. משום דמה שנשפך על הכירה צוננת לא הוי רק כלי שני ולכן הקדירה אסורה דבולע קצת והתבשיל מותר דתתאה גבר יעו"ש. א"כ לדידי' אין מקום בזה להתיר את הקדירה אף ביש ס' במה שבתוכו נגד הקילוח מועט ואף בכלי שדרכו בשפע דעד כאן כתבנו בתשובתינו דיש להקל להתיר הקדירה בטיפה נגד הרוטב. היינו משום הסברא דנגד הרוטב הוי כנפל לתבשיל ורק משום ספק שמא לא פעפוע כולו לפנים יעו"ש. משא"כ בזה דכשנזחל תחת שולי הקדירה הוי מה שנזחל תתאה והקדירה מחשיב עילאה. כדמשמע מהש"ך (סי' צ"ב ס"ק ל"ו) וכ"כ להדיא החו"ד סי' צ"ב ביאורים סוף ס"ק כ"ד יעו"ש ואמרינן תתאה גבר ובודאי לא נכנס כלום לתבשיל. וא"כ ל"ד כלל לטיפה נגד הרוטב ולא שייך כאן האי סברא הנ"ל להתיר הקדירה. אבל לפ"ד המנח"י (כלל נ"ו סס"ק כ"א) דס"ל בכה"ג לאסור התבשיל בפחות מס' דס"ל דאע"ג דהחלב שתחת הקדירה חשוב תתאה והקדירה עילאה מ"מ מאחר דגם החלב שתחת הקדירה אינו צונן ממש רק כלי שני הילכך אע"ג דכל כ"ש בעלמא אינו אוסר מ"מ הכא כיון שהקדירה ג"כ רותח אמרינן דמתבשל בקל אפי' ע"י כלי שני יעו"ש במנח"י. א"כ לדידי' ממילא גם כאן נצמח קולא להתיר הקדירה היכא שיש בתבשיל ס' נגד המעט חלב שתחת שולי הקדירה דכיון דלא אמרינן בזה תתאה גבר להתיר התבשיל בפחות מס' ממילא ביש ס' דינו שוה ממש לכל דין טיפה נגד הרוטב. דמשום ספק שמא נכנס כולו לתבשיל יש לסמוך בזה להתיר הקדירה באיסור מועט בכלי שדרכו בשפע כמו שכתבנו בתשובתינו שם יעו"ש:

ב ומעתה דנימא דהדבר תלייא בפלוגתא הנ"ל. צ"ע לענין דינא. דהרי לענין היתר התבשיל בכה"ג בפחות מס' משמעות דעת האחרונים להקל כרמ"א ולא כהמנח"י וכן כתבנו גם אנן בתשובתינו יעו"ש והשתא כיון דאף לקולא ס"ל להאחרונים דדעת הרמ"א עיקר. כ"ש לחומרא לענין לאסור הקדירה לעולם אף ביש ס' בתבשיל בפרט די"ל דהוי כעין ס"ס לאיסורא. שמא אמרינן בזה תתאה גבר ואת"ל כהמנח"י מ"מ שמא לא נכנס כולו בתוך התבשיל ונשאר עדיין בדופני הקדירה כנלענ"ד:

ג אך זאת נראה לי דמ"מ היכי שנזחל מעט בגוונא דתיכף כשבא תחת שולי הקדירה החמה נבלע תומ"י בדופן הקדירה בכה"ג מסתבר מאוד מן הסברא דלא שייך לומר בזה תתאה גבר להתיר התבשיל בפחות אס' דאין סברא כלל שיהי' כח באותו מועט לצנן הקדירה אלא אדרבא הקדירה החמה מחממתה ונרתח ונבלע בקדירה. וכן ראיתי נמי כ' סברא זה הרב הג' בספר חמודי דניאל הלכות כ"ר סי' ו' יעו"ש א"כ בכה"ג י"ל דגם הרמ"א מודה להמנח"י דלא אמרינן תתאה גבר להתיר התבשיל בפחות מס' (ואף במקום הפ"מ צ"ע בכה"ג) וממילא ביש ס' בתבשיל בכה"ג דינו כנגד הרוטב לענין היתר הקדירה באיסור מועט בכלי שדרכו בשפע. ועוד דלפי מה שהוכחנו בתשובתינו דעיקר כהרשב"א בדין זה דאיסור מועט בכלי שדרכו בשפע והוכחנו שם דשייך שפיר גם לדידן דין זה יעו"ש א"כ אף לפ"ד רמ"א ז"ל דאמרינן תתאה גבר מ"מ אם נזחל תחת שולי הקדירה מעט כמו ב' וג' טיפות אף דנאסר שוליה כ"ק במקום התפשטות הטיפות אכתי הא קי"ל דבכל כלי יש לעולם ס' נגד קליפתו. ובפרט נגד שיעור קליפה קטנה כזה אף במעט רוטב שישאר בקדירה ג"כ יהיה לעולם ס' נגדו. וא"כ אף לפ"ד רמ"א נמי נחשב זה איסור מועט בכלי שדרכו בשפע. דמותרת הקדירה להשתמש בה לכתחילה לאחר מעל"ע עכ"פ כמו שהוכחנו בתשובתינו שם יעו"ש. הילכך עכ"פ בכה"ג כיון דיש ג"כ צירופי הנך סברות שאמרנו. דלהמנח"י לא אמרינן בזה ת"ג ואפשר שגם הרמ"א מודה לו היכי שהוא איסור מועט שנבלע מיד בקדירה. וחשיב שפיר כדין טיפה נגד הרוטב. פשיטא שיש לסמוך בכה"ג להתיר הקדירה בכלי שדרכו בשפע כן נ"ל:

ד ומעתה לפ"ז נ"ל פשוט דכ"ש בהך עובדא דנ"ד דיש עוד ספק שמא לא בא כלום תחת הקדירה ודאי יש להקל להתיר הקדירה. דהו"ל כמה ס"ס להקל. דהיינו ספק שמא לא בא כלום תחת הקדירה. ואת"ל בא. שמא דעת המנ"י עיקר דלא אמרינן בזה תתאה גבר (וממילא לדידי' הוי כדין טיפה נגד הרוטב כמ"ש לעיל אות א') ואת"ל דדעת הרמ"א עיקר שמא בכה"ג היכי שהוא חלב מועט ביותר בגוונא דנבלע תומ"י בקדירה בזה אפשר דיודה הרמ"א דלא אמרינן ת"ג וחשוב שפיר כנפלה נגד הרוטב דיש ספק שמא נכנס כולו בתוך התבשיל. הילכך בכה"ג ודאי דיש להתיר הקדירה ועוד דבכה"ג באיסור מיעוט שתחת הקדירה החמה. אף אם נימא לאסור הקדירה הוא רק חומרא בעלמא. ונגד חומרא זו מועיל הספק שמא לא הגיע כלום תחת הקדירה. וכה"ג ראיתי שכ"כ נמי הרב בספר חמודי דניאל הלכות תערובות אות י"ג (ושם מיירי באופן שתחת הקדירה ככלי ראשון בגוונא דבפחות מס' אסור גם מה שבתוכו) וז"ל ועוד דאיכא ס"ס שמא לא בא תחתיו ואפילו בא שמא יש ס' בקדירה נגד מה שבא תחתיו וכשיש ס' חומרא בעלמא הוא לאסור הקדירה כמ"ש בט"ז סי' צ"ב ס"ק י"ט ובמנ"י כלל נ"ו סק"ב ואע"ג דמחומרא אסור הקדירה נגד החומרא סגי בספק א' שמא לא בא תחת הקדירה כלל כו' והוי כמו ס"ס נגד דאורייתא וספק א' נגד דרבנן דמותר וכו' ואם כלי זה שנפלה עליו הטיפה הוא כלי שמשתמשים בו בשפע וא"א לבא לידי נתינת טעם מותר להשתמש בקדירה לכתחילה כמ"ש בשו"ע יו"ד סי' צ"ט ס"ז וסי' קכ"ב ס"ה עכ"ל. ומינה דבנ"ד דיש בודאי ס' וא"צ ס"ס לענין מה שבתוך הקדירה. אז אף במקום הכירה צונן מ"מ עכ"פ לענין איסור הקדירה גופי' באיסו' מוע' בכלי שדרכו בשפע הוי איסור הקדיר' חומר' כמ"ש ומועיל נגד החומרא הספק שמא לא הגיע כלום תחת הקדירה להתיר הקדירה. והמקיל בכה"ג אף בודאי הגיע נמי לא הפסיד מטעם שכתבנו לעיל (באות הקודם) כן נראה לפי ענ"ד להלכה:

שאלה יג

עובדא אתא לקדמאי באיש עני א' שבשלו לו תבשיל מבשר ריאה. וידוע שדרך בשר הריאה לצוף למעלה מחוץ לרוטב ולקחה בעה"ב כף כדי לדחוף את קצה בשר הריאה שהי' קצתו צפה למעלה מחוץ לרוטב לשקעו בתוך הרוטב. ותיכף באותו רגע כשנגעה בו בקצה הכף. הרגישה שהכף היא חולבת והסירה ידה באופן שע"י נגיעתה הכף החולבת בקצה בשר הריאה לא נגע כלל הכף בתוך הרוטב וגם אותו קצה בשר הריאה לא נכנס בתוך הרוטב ע"י נגיעת הכף בו. והכף היא תוך מעל"ע מתשמיש חלב רותח אך כבר עבר עלי' לינת לילה א' ומה שיש בכל הקדירה מהבשר והרוטב יש בו ס' נגד מה שנתחב קצה מקצת הכף:

תשובה

א הנה אם היתה דוחפת את בשר הריאה לתוך הרוטב בשעת נגיעתה בו בכף הי' הדין פשוט בפשיטות להתיר התבשיל והקדירה משום דהרוטב תיכף מערב הטעם שבכף בכל הקדירה וכולו מצטרף לבטל את קצה הכף הנתחב בס' מאחר שניער מיד וכ"כ הרב בספר חמודי דניאל (הלכות תערובות אות ל"ד) וז"ל אם בישלו בשר הריאה בקדירה או ירקות וכדומה והוא צף למעלה מן המים ולקחו כף טריפה ודחפו למים לא אמרינן דנאסר תיכף כמו חתיכה מקצתה ברוטב בסי' צ"ב ס"ב לרש"י עי"ש ובסי' ק"ה ס"ז בהג"ה דכלי אוסר אפי' בלא רוטב עי"ש בש"ך ס"ק כ"ג דכאן הוי כמו ניער וכיסה דבא תיכף לקדירה וכל הקדירה מצטרף כמ"ש סי' צ"ב ס"ג עכ"ל הרב הנ"ל והוא פשוט. אך בגוונא דנ"ד איכא לעיוני בי':

ב דלכאורה כיון שלא נדחף לתוך המים א"כ הו"ל דין מקצתה ברוטב דלרש"י אין שאר הקדירה שברוטב מסייע לבטל האיסור שנפלה על אותו חתיכה ומכלי יוצא בלוע בלי רוטב ומסתמא יש שם באותו קצה בשר הריאה הצף למעלה רטיבות קצת דאוסר גם בכלי בלא רוטב כדי נטילה מדינא עי"ש בש"ך (ק"ה ס"ק כ"ג) א"כ נאסרה בשר זו כדי נטילה במקום נגיעת הכף דאף דלדידן דנהגינן לשער בס' קי"ל דברטיבות קצת אוסר גם בכלי בכולו עד ס' כמ"ש הש"ך שם. היינו רק להחמיר אבל מ"מ לא להקל דאף אם יש ס' בכל החתיכה מ"מ בעי נטילה ובכחוש הנטילה אסור מדינא אע"פ שיש ס' בחתיכה ואם בישלו אח"כ צריך בחתיכה גופיה ס' נגד הנטילה משום איסור דבוק. עיין מש"ז סי' ק"ה ס"ק י"א. א"כ גם כאן נאסר מבשר הריאה כדי נטילה אע"פ שיש בכל הקדירה ס' ואח"כ כשיבא לתוך המים צריך ס' בקדירה נגד כל אותו חתיכה דכולה נאסרה מהנטילה מחמת איסור דבוק (דכף הוי גוש והוי דינא הכי דדוקא בצלול והבל הקדירה נאסרה גם לרש"י אותו חתיכה כולה כמ"ש הש"ך סי' צ"ב משא"כ באיסור גוש לרש"י אינו נאסר אותו חתיכה כ"א כ"נ אלא דאח"כ כשנכנס בתוך הרוטב נאסרה אותו חתיכה כולה מחמת הנטילה משום איסור דבוק ובעי ס' בקדירה נגד כל החתיכה. עיין היטב ביאור אותן דינים בחו"ד סי' צ"ב ועיין מש"ז סי' צ"ד סק"ז בשאלה בכף שתחבוהו לגרויפי"ן) וכאן בשר הריאה אין בו שמנונית והבלוע חלב שבכף ג"כ אינו שמן עיין סי' צ"ב בט"ז וש"ך סק"ג דחלב לא חשוב איסור שמן. והוי הנטילה מדינא ואף להש"ך בסי' צ"ו סק"ט דבחצי חתיכה לא אמרינן חומרא דאיסור דבוק. י"ל דזהו דוקא גבי שאר איסורים דחתיכה נ"נ בהו הוא מדרבנן משא"כ בב"ח דחנ"נ מה"ת י"ל דמודה הש"ך להלבוש ומהר"ם לובלין שהביא שם דאמרינן דכשהנטילה נעשה נבילה אם בישלה אח"כ צריך ס' בחתיכה נגד הנטילה מחמת איסור דבוק יעו"ש. והכי משמע דעת החו"ד בסי' צ"ב גבי אותן דינים דחתיכה שמקצתה ברוטב יעו"ש דכתב שם דאמרינן איסור דבוק מחמת הנטילה יעו"ש. (שוב ראיתי שכ"כ להדיא החו"ד שם ביאורים ססק"ט דגם הש"ך מודה בבו"ח דאמרינן איסור דבוק בנטילה עיי"ש) והכי מסתבר להחמיר בבו"ח עכ"פ כיון דגם בשאר איסורים נוטה ג"כ דעת הפמ"ג בסי' צ"ו סק"ט ובסי' ק"ה מש"ז ס"ק י"א להחמיר וכן נוטה דעת הכו"פ בסי' צ"ו סק"ג יעו"ש א"כ תיפוק לן מיהא להחמיר בבו"ח וכן לפי מה שהסברנו בתשובתינו ח"ג הלכות בב"ח טעמו של דבר משום דלא הוי דרך בשול או משום דלא הוי איסור מסויים וניכר ודמיא ללח בלח דלא אמרינן חתיכה נ"נ יעו"ש א"כ הא גם בלח בלח ובמליחה וכבישה שאינו דרך בשול לא מקלינן לענין נעשה נבילה כ"א בשאר איסורים משא"כ בבו"ח עיין שפ"ד סי' צ"ב ס"ק ט"ז. ואף דלר"י דס"ל מקצתה ברוטב ככולה ברוטב לדידי' אין שום איסור בנ"ד דכל הקדירה מצטרף תיכף לבטל הכף מ"מ הא אנן נהגינן להחמיר מספק כרש"י לאסור אותו חתיכה אף שיש ס' בכל הקדירה ומכ"ש בבו"ח. א"כ לפ"ז לכאורה בנ"ד אסור כל התבשיל והקדירה דמאחר דלרש"י נאסר מתחילה כדי נטילה והנטילה מגיע תוך הרוטב נאסרה כל החתיכה מהנטילה משום איסור דבוק ושוב נאסר כל מה שבקדירה מאותו החתיכה כיון דאין במה שבתוכו ס' נגד כל החתיכה. וממילא דה"ה דגם גוף הקדירה נאסר. כן הי' נראה לכאורה במושכל ראשון:

ג אמנם כן אחר העיון היטב ראיתי בעזה"י בנ"ד כמה צדדי היתר וכמו שנבאר בסייעתא דשמיא ית'. ראש דבר נאמר דהנה בהך פלוגתא שבין רש"י לר"י במקצתה ברוטב כתב הש"ך בסי' צ"ב סק"ד וס"ק י"ג דדעת כל המחברים והאחרונים כר"י יעו"ש. ומשמע שכן דעתו נמי לפסוק הלכתא כר"י (דלא כט"ז שמצדד לקיים ההלכה כרש"י) ועיין מנח"י כלל כ"ז ס"ק י"ז וז"ל שמעתי ממ"ו חמי זקני הגאון המפורסם וכו' שאווזות שצולין באגנים וכו' ונשכח הלב בתוכו שהי' מפקפק קצת לאסור בזה מטעם שיש לחוש לדעת רש"י שהובא ביו"ד סי' צ"ב וכו' אך אמר שאין להחמיר בזה חדא דהא מבואר בש"ך סי' צ"ב סק"ד וי"ג שדעת כל האחרונים והמחברים כר"י וכו' אף שהט"ז בסי' צ"ב סק"ב כתב שמשמעות הרמב"ם והשו"ע משמע שפוסקים כרש"י מ"מ כבר האריך הש"ך בנה"ך להשיג עליו וכו' ודבריו מוכרחים וכו' עכ"ל לענינינו יעו"ש. מבואר מדבריו שדעתו כדעת הש"ך דדעת ר"י עיקר להלכה. ואף דשם בנידון הנך אווזות צירף שם עוד טעמים להיתר אף לפ"ד רש"י יעו"ש מ"מ עיקר יסודתו הוא על הטעם הנ"ל שהעתקתי משום דדעת ר"י עיקר (והבל"י בסי' ע"ג שהחמיר בהאי דינא דהנך אווזות אין דבריו מוכרחים) ועיין תשו' נו"ב קמא חיו"ד סי' כ"ה בדין הנך אווזות הנ"ל וז"ל ואני מורה להקל ולא מטעם זה לחוד דקי"ל כר"י בחתיכה שמקצתה ברוטב אלא גם מטעם אחר וכו' יעו"ש משמע משעור לשונו. דעכ"פ הוא מודה דלהלכה קי"ל עיקר כר"י ושגם מטעם זה לחוד הי' אפשר לסמוך להקל אלא שלרווחא דמלתא צירף עוד שאר הטעמים שכתב שם. ועי"ש עוד באמצע התשו' שכ' וז"ל וכיון שרוב הפוסקים מסכימין לדעת הר"י דקצתו תוך הרוטב מהני. ממילא אין חשש כלל וכו' יעו"ש משמע נמי כן. ולכן לולא דמסתפינא הוי אמינא בעניותי דאף דלכתחילה יש לחוש לחומרא לדעת רש"י מ"מ המורה להקל לסמוך על דעת הפוסקים כר"י אף במקום שאין שם צירוף שאר טעמים אין מזחיחין אותו מהוראתו. ומכ"ש במקום הפסד מרובה או שעת הדחק. אך מסתפינא לסמוך ע"ז לחוד. ואמינא דבנ"ד יש עוד טעמים להיתר:

ד דהנה בש"ס פכ"ה טיפת חלב שנפל על החתיכה אם יש בה בנ"ט אסורה. דפליגי בה רש"י ור"י דלר"י מיירי בכולה חוץ לרוטב ולרש"י מיירי במקצתה ברוטב. ומשמע ודאי מלשון אם יש בה בנ"ט אסורה. דאותו חתיכה כולה אסורה. דהא דמשמע במרדכי פכ"ה ע"ש ראבי"ה דלפי' רש"י במקצתה ברוטב אין הבליעה הולך כלל למקום הרוטב רק אותו מקום שחוץ לרוטב (והיינו בשיעור כדי נטילה) נאסר ונעשה נבילה. ומפרש אליבא דרש"י דמ"ש אם יש בה בנ"ט אין ר"ל בכל החתיכה. אלא ר"ל באותו מקצת שחוץ לרוטב. עיין ב"ח סי' צ"ב סוף ס"ד וכו"פ שם סק"ו שהביאו דברי המרדכי יעו"ש. הוא נסתר ונדחה מדברי הפוסקים. עי' ב"ח שם שכתב שהוא דוחק לפרש כן ואף שאח"כ כתב שבמרדכי משמע להדיא שכך צריך לפרש יעו"ש. מ"מ באמת דברי המרדכי עצמו דחוקים בזה. דמשמעות פשטות הלשון אם יש ב"ה משמע בכל החתיכה וכ"כ הכו"פ שם שדעת הפוסקים אליבא דפירש"י אינו כן דמשמע דכל החתיכה מצטרף לבטל וש"מ דהבליע בכולו עי"ש. והקשו האחרונים הט"ז והש"ך ומהרש"ל מההוא דסי' ק"ה דבלא רוטב אין אוסר כ"א כדי נטילה ותירצו לחלק בין איסור צלול לאיסור גוש (דהתי' הא' דחלב שמן נדחה יעו"ש) ומשמעות דבריהם משמע דגם לרש"י קאי החילוקים האלו והכי משמע נמי מהמנח"י שם בהך דאווזות הנ"ל יע"ש. אבל יפה דיבר בזה הרב פמ"ג (במש"ז סי' צ"ב סק"ג) דדוקא לר"י דמוקי למשנה בכולה חוץ לרוטב ואוסר כולה לדידי' בע"כ לחלק בין צלי להבל קדירה. או בין צלול לגוש. או בין דבר המפעפע וחלב מיקרי שמן. משא"כ לרש"י דמוקי במקצתה ברוטב אין צריך כלל לאלו החילוקים. אלא דכיון דמקצתה ברוטב מהני עכ"פ דכולה אסורה יעו"ש. **(הגה"ה איברא דהראי' שהבי' שם מהב"ח סי' ק"ה ס"ד דלא כ' רק תימא לר"י ש"מ דלרש"י במקצתה ברוטב א"ש יעו"ש לענ"ד לאו ראי' מוכרחת הוא די"ל דהב"ח לשיטתו אזיל שכתב בסי' צ"ב בשם המרדכי לפרש אליבא דרש"י דלא נאסר כ"א מה שחוץ לרוטב ור"ל בשיעור כדי נטילה ואם יש בה בנ"ט ר"ל אם יש באותו מקצת שחוץ לרוטב בנ"ט וא"כ לפ"ז אין קושיא אליבא דרש"י. אך י"ל דכיון דבאמת דברי הב"ח בסי' צ"ב בשם המרדכי דחוקים כמ"ש לעיל. א"כ י"ל דהב"ח בסי' ק"ה חזר בו ומש"כ שם תימא לר"י כוונתו משום דלרש"י א"ש דאה"נ כולה אסורה במקצתה ברוטב:)** ודבריו נכונים מאוד לענ"ד. דכללא נקטינן בידינו למיעוטי מחלוקת עדיף. והשתא כשנימא דלרש"י במקצתה ברוטב באיסור גוש אין אסור אף אותה חתיכה כ"א כדי נטילה הוי פלוגתא רחוקה בין רש"י לר"י דלר"י אוסר כל הקדירה כולה ולרש"י אף אותה חתיכה לא נאסרה כולה כ"א בכדי נטילה. הילכך מסתבר שגם רש"י מודה עכ"פ במקצתה ברוטב אף באיסור גוש דעכ"פ באותו חתיכה מתפשט בכולה (ומה"ט ג"כ דוחק לפרש בדעת רש"י כפי' המרדכי הנ"ל ודו"ק) ובפרט דהכו"פ כ' לפרש דגם רש"י מודה דמעיקר שורת הדין הוי במקצתו ברוטב תיכף מתפשט האיסור בכל הקדירה כולה רק לחומרא החמיר שלא יסייע הרוטב לבטל יעו"ש. הילכך עכ"פ באותו חתיכה גופי' הוי סברא אלימתא דגם רש"י מודה דמתפשט בכולה. וא"כ היכי דנפל על חתיכה שמקצתה ברוטב איסור גוש ויש ס' באותו חתיכה כולה נגד האיסור י"ל שפיר דגם לרש"י שרי גם אותו חתיכה ולא בעי נטילה כלל. ויש ליתן עוד סעד וחיזוק לסברא זה דהא אף בצלי ממש בכחוש הוי דעת הש"ד ומהרש"ל דאין שום חילוק בין חם ע"י בשול או צלי ובתרווייהו אסור מדינא עד ס' עי' ט"ז סי' ק"ה סק"ז ובמש"ז שם. א"כ עכ"פ בחום קדירה ומקצתה ברוטב ודאי מסתבר דעכ"פ באותו חתיכה ודאי מתפשט בכולה גם לרש"י וכל החתיכה כולה מסייע לבטל האיסור. ואין אסור מה שחוץ לרוטב אף בשעור כ"נ ואף אם תפקפק קצת מ"מ נראה דיועיל כל סברות אלו לחשוב זאת עכ"פ לספק דלמא גם לרש"י מפעפע באותו חתיכה בכולו אף באיסור גוש וכחוש. וא"כ היכי דיש ס' בכל החתיכה נגד האיסור. יש להקל להתיר גם הנטילה משום דהוי ס"ס דלמא עיקר כר"י. ואף את"ל כרש"י דלמא גם לרש"י אותו חתיכה כולה מסייעת לבטל דבאותו חתיכה אף לרש"י מפעפע בכולה. ובפרט כיון דנתבאר דבאמת קיי"ל עיקר כהר"י א"כ נהי דאנו מחמירין לחוש גם לדעת רש"י תיפוק לן מיהא דבצירוף איזו צד ספק מה דאפשר לספק ולומר דבכה"ג גם רש"י מודה פשיטא דיש להקל:

ה ועפ"ז נתעורר לנו תמי' על המנ"י כלל כ"ז ס"ק י"ז בדין הנך אווזות שצולין באגנים דמקצתה ברוטב ומקצתה חוץ לרוטב ונשכח הלב בתוכו. דכ' להתיר לצרף כל העוף לס' משום דאף אם רוצין להחמיר. ולחוש לדעת רש"י. מ"מ גם רש"י מודה דבאותו חתיכה מפעפע בכולה. וכ' שם דמ"מ יש להצריך נטילה במקום דביקות הלב וכמ"ש בסי' ק"ה ס"ה לענין צלי עכ"ל יעו"ש. והוא תימא לענ"ד דמאחר דבאנו לסברא זה דאף לרש"י באותו חתיכה מתפשט בכולה. א"כ אף נטילה א"צ אם יש באותו חתיכה ס'. דהא כל עיקר אותו סברא דבאותו חתיכה מתפשט בכולה לר"י בכולה חוץ לרוטב ולרש"י במקצתה ברוטב נאמר באחרונים בט"ז וש"ך ומהרש"ל ומנ"י עצמו שם כדי ליישב הסתירה והקושיא מדין דסי' ק"ה דצלי אינו אוסר כ"א כ"נ בכחוש וכאן אוסר כל החתיכה אם יש בה בנ"ט יעו"ש. א"כ ש"מ דזה לא דמי לצלי לענין נטילה:

ו ונראה ליישב דאין כוונת המנ"י לדמותו לצלי בכחוש דשם הנטילה מדינא. ולחומרא מחמרינן בס' משום דאא"ב. מש"ה אף דיש ס' בעי נטילה. דודאי ל"ד להתם דכאן לפי סברא זה דאף לרש"י מתפשט באותו חתיכה בכולה. ודאי אינו דומה לצלי בכחוש. אלא דכונתו לדמותו לצלי בשמן דאף דשם מדינא מפעפע בכולו עד ס' מ"מ כ' המחבר בסי' ק"ה ס"ה דאף אם יש ס' בחתיכה בעי נטילה. והיינו מטעם דאף דאמרי' דמתפשט בכל החתיכה מ"מ באותו מקום שהי' דבוק האיסור נשאר בו רושם. עיין ט"ז סי' ק"ה ס"ק י"א ומנ"י כלל ל"ז סק"א. כן ה"נ דעתו גם כאן במקצתה ברוטב לרש"י אף באיסור צלול אע"ג דמתפשט בכל החתיכה גם לרש"י מ"מ בעי ג"כ נטילה אף דאיכא ס' משום האי טעמא דבאותו מקום נשאר קצת רושם. וא"כ לא קשה מידי מה שהקשינו על דברי המנ"י הנ"ל כן נלענ"ד ליישב:

ז והרווחנו בזה דעכ"פ אף לדעת המנ"י הנ"ל גם לרש"י אין הנטילה איסור מדינא רק מחומרא בעלמא ובדיעבד אם נתבשל כך אין הנטילה אוסרת כלל להצריך ס' נגדה דומיא דצלי בשמן כמ"ש המש"ז (סי' ק"ה ס"ק י"א) בשם מ"כ ופר"ח יעו"ש. וגם אם אין ידוע מקומה א"צ ליטול מסביב אך דעתי הקלושה נוטה דכיון דאף בצלי ממש בשמן הוי דעת כמה דכשיש ס' א"צ נטילה והמחמיר הוי כסיל בחושך הולך עיין ש"ך סי' ק"ה ס"ק ט"ו. הילכך בזה דמקצתה ברוטב דעדיף טפי מצלי מאחר דלדעת ר"י הוי בשול ממש ואף לרש"י י"ל דמעיקר שורת הדין ס"ל נמי כהר"י דהוי כבשול ומפעפע בכל הקדירה כולה רק לחומרא החמיר שלא יסייע הרוטב לבטל וכמ"ש הכו"פ. יודו כולם דכשאנו אומרים דגם לרש"י מתפשט באותו חתיכה בכולה. יועיל זה דאם יש ס' באותו חתיכה א"צ להחמיר כלל וליטול כ"נ:

הערה בדין האווזות שצולין באגנים ונשכח הלב בתוכו והיה קצתו ברוטב:

ח והנה ראיתי להעיר בו בדין הנך אווזות המובא במנ"י שם דהנה הוא נמשך שם בתר שיטת הש"ך לחלק בין איסור צלול לגוש גם אליבא דרש"י במקצתה ברוטב. ולכאורה תמוה דהא שם הוי הלב איסור גוש וצ"ל דכוונתו דהא עיקר האיסור הוא משום דם שבתוך הלב. והדם הו"ל איסור צלול. ואחר שעלה זאת ברעיוני. ראיתי שכ"כ באמת הנו"ב שם בדין הנך אווזות יעו"ש. אולם לפי מה שכתבנו בלא"ה ניחא דאף באיסור גוש ממש נמי דינא הכי לרש"י דבאותו חתיכה מתפשט בכולה. ויפה אף נעים הוראתו של המנ"י שם בהנך אווזות. ותמוה מאוד לפענ"ד דברי הפמ"ג במש"ז סי' ע"ב סק"ט שתמה שם על דברי הסולת למנחה שכ' דיש הרבה צדדים לקולא. וכ' וז"ל ובאמת לא ידענא מה הם הצדדים רק דעת ר"י ורש"י ולפי מה שפסק הט"ז בצ"ב כרש"י יש לאסור האווז עכ"ל בקצרה יעו"ש. ולא ירדתי לסוף דעתו בזה. דהרי הצדדים מבוארים בהדיא במנ"י שם והם שלשה צדדים חדא דקיי"ל עיקר כר"י (ולא כהט"ז שפוסק כרש"י) ועוד דאף לרש"י מתפשט באותו חתיכה בכולה. וא"כ אף לרש"י מצטרף כל האווזא לבטל הלב. ועוד דקיי"ל לשער בס' גם בצלי אף בכחוש. ולכן כ' בסולת למנחה שם דאף דבזה הצד האחרון יש לפקפק ולומר דלהחמיר חיישי' ולא להקל מ"מ כיון דבלא"ה מותר מכח שני הצדדים הנ"ל יש לצרף גם זה הצד האחרון לסניף ונחשב עי"ז הרבה צדדים כמו שאמרו בשאר דוכתי דבמקום שיש הרבה צדדים מצרפים אף ספק גרוע. ולא עוד דלענ"ד גם אותו צד האחרון הוא צד חשוב. והוא דכיון דלהש"ד ומהרש"ל אין חילוק בין צלי לבשול. וגם צלי כחוש מדינא בס' ולדידהו פשיטא דבין להקל בין להחמיר וכיון דאנן חיישי' לדעתם וקיי"ל לשער בס' גם בכחוש. נהי דלדידן אינו מדינא רק משום חומרא. ויש לחלק דרק להחמיר חיישי' ולא להקל. מ"מ עכ"פ בזה דאינו צלי ממש רק מקצתה ברוטב שפיר י"ל דאף אנן נודה מיהא בהא לשער בס' אף להקל ולומר דהכל מצטרף. ואולי אפשר דזה הוא נמי כוונת המנ"י והסולת למנחה דבכה"ג דמקצתה ברוטב דיש צדדים בלא"ה יש לומר שפיר דאף להקל נמי משערינן בס' אף בכחוש וכדעת הש"ד ומהרש"ל. וא"כ נתבאר לנו מזה דפסק הוראתו של המנ"י בדין דאווזות הנ"ל נכון שפיר:

תוכן העניינים

תפארת שמואל (מיאנישפאלי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה