אור ברסלב
תפארת שמואל (מיאנישפאלי) יורה דעה הלכות מליחה

תפארת שמואל (מיאנישפאלי)· רבי יעקב שמואל מיאנישפאלי

יורה דעה הלכות מליחה

פתיחה בעזה"י

שאלה א

בדבר הטלפים של רגלי בהמה שנמלחו ולא חתכו מקודם את טלפיהם ונתבשלו כך בקדירה. אם אמרינן בזה נעשה נבלה ודבוק:

תשובה

א הנה במנ"י כלל ט"ו ס"ק ל"ד כ' וז"ל ומה"ט נ"ל דאם בשלו הרגל אחר שנמלח עם טלפים ולא חתך מה שבתוך הטלפים אף שאין ברגל עצמו ס' נגד מה שבתוך הטלפים שנאסר מ"מ משערין גם שאר הדברים שבקדירה עכ"ל. מיהו ראיתי בספר חמודי דניאל (ה' מליחה אות י"ט) כ' בזה אחר שהביא שם דברי המנ"י הנ"ל. מסיים וז"ל. ונראה דה"ה כאן ברגלים. אותה הרגל אסורה. דלמא הגביה אותה לבדה חוץ לרוטב או משום דאותה חתיכה מקבלת טעם יותר כמ"ש בפמ"ג סי' ע"ב מש"ז סק"י עכ"ל והמעיין שם בספר הנ"ל יראה דמדמה אותו לדין המבואר בת"ח כלל ל"ח ד"ב לענין מליחה דכיון דרוב הפוסקים מתירים במליחה בקליפה מש"ה אם יש ס' בכל מה שנמלח ביחד שרי ולא אמרינן חתיכה נעשה נבלה להצריך ס' נגד כל החתיכה שהאיסור דבוק בה. ומ"מ אותה חתיכה שהאיסור דבוק בה אסורה אם אין בה ס' נגד האיסור משום דדלמא נמלחה לבדה ואסורה עכ"ל הת"ח. וא"כ ה"נ אף שהמנ"י הנ"ל כ' להקל בזה לצרף ולשער גם מה שבקדירה נגד מה שבטלפים כיון דדעת הרבה פוסקים להתיר מה שבטלפים מש"ה זה מהני לענין שאר הקדירה אבל גוף הרגל אסורה כמו התם במליחה:

ב ואני אענה חלקי בזה דלפי דמיון הנ"ל לדין מליחה שבת"ח הנ"ל. א"כ פוק חזי מ"ש הרב בפמ"ג (שפ"ד סי' צ"ב ס"ק ט"ז) דבאיסור דבוק וידעינן ודאי שחתיכה זו לא נמלחה לבדה. רק מונחת עם אחרות דליכא טעמא אלא משום טעם דממהר לבלוע יותר. יש להתיר אותה חתיכה לצורך שבת ולעני בד"ח שהרי הרב בת"ח היקל משום דבשאר איסורין רוב הפוסקים סוברים דלא נ"נ. ודבוק רובא דרובא אף מאן דסובר חנ"נ בשאר איסורין אפ"ה דבוק לית לי' וא"כ יש להקל ומיהו בא"י אם נמלחה בפ"ע אסור. עיין ת"ח עכ"ל. א"כ נראה דה"ה בהך דין דרגלים הנ"ל דמדמי' אותו לדין מליחה נמי דינא הכי לענין גוף הרגלים דאם יש ספק שמא הגביה אותה לבדה חוץ לרוטב אז יש לאסור הרגל לבדה. אבל אם ידוע בבירור שלא היתה פ"א חוץ לרוטב דאין טעם כ"א משום ממהר לבלוע. יש להתיר לצורך שבת וכדומה דלא נימא בזה חומרא דאיסור דבוק אף לגבי אותה חתיכה. ואף בספק נמי צ"ע לפי מ"ש הפמ"ג והחוו"ד בכמה דוכתי וכ"ה נמי דעת הט"ז סי' ע"ב סק"י וסי' צ"ב ס"ק י"ב דבאיסור דרבנן לא אמרינן לאסור מספק זה דשמא היתה פ"א חוץ לרוטב. ואף דבמש"ז סי' ע"ב סק"י כ' דמת"ח מוכח דאף באיסור דם הכבד ודם שבישלו נמי אמרינן לאסור משום האי טעמא יעו"ש. מ"מ עכ"פ לענין זה דרגלים בטלפים שאינו אלא חומרא. ודעת כמה להתיר לגמרי מה שבטלפים. נראה דודאי יש להקל בזה שלא להחמיר מספק. כן נלענ"ד. וצ"ע:

שאלה ב

רגלי בהמה שלא הסיר הטלפים עד לאחר שנחרכו באש מה דינם ודין בשר שלא נמלח שנצלה קצת על האש אלא שלא נצלה כל צרכו אם שרי אח"כ לבשלו על ידי מליחה:

תשובה

א ראיתי בספ' חמודי דניאל (ה' מליחה סי' מ"ז) כ' וז"ל ומ"מ אם לא הסיר הטלפים עד לאחר שנחרכו באש. כיון דעכשיו אין נזהרין. ושוהין על האש הרבה. והוי קרוב לצלי'. דהא עכשיו חורכין באש אחר המליחה. לכך אין נזהרין אם שוהים באש הרבה. לכך צריך להסיר כדי קליפה או כדי נטילה נמי כדין צלי וכו' ואע"פ שאנו נוהגים לאסור בצלי עד ס' וכו' מ"מ כאן אפשר דלא הוי כצלי ממש. גם אפשר דאין ברגל שמנונית כ"כ ומוקמינן לי' אדינא דסגי בכ"נ. ואני רגיל לומר להסיר כל האבר שאצל הקליפה אלא שצריך לשער אם יש בזה כדי נטילה. ומ"ש בשו"ע יו"ד סי' ס"ח ס"ז המשימין רגלי הבהמה על האש עי"ש ע"כ מיירי שאינו שוהה על האש הרבה. דאי שוהה על האש הרבה א"כ מסתרך הדם הרבה ואינו יוצא ע"י מליחה כמ"ש בטור יו"ד סי' ס"ח. עכ"ל הספר חמודי דניאל:

ב ואני עני עם שאיני כדאי להשיג על הרב הג' הנ"ל. עכ"ז דעתי ההדיוטית לא כן ידמה. אלא לענ"ד נראה דאף כשנחרכו באש אחר מליחתן עם הטלפים ואף שעכשיו שוהין הרבה באש מ"מ אינו נאסר למעלה מהטלפים דהמעיין בד"מ סי' ס"ח ובשו"ע בהג"ה מסתימות דבריהם שכתבו דבהטמנה ברמץ בלא הסרת ראשי הטלפים אינו אסור כ"א מה שבטלפים. משמע דאין חילוק בין אם שהו הרבה ברמץ בין אם לא שהו בכל גוונא הדין כן. ואדרבא י"ל דכל ששוהים הרבה. עדיף טפי. דנורא מישב שייב הדם שבשאר הרגל למעלה מהטלפים. והא שכתב הטור בסי' ס"ח דכששוהה הרבה על האש מסתרך הדם ואינו יוצא עוד ע"י מליחה. שם קאי אעופות כמו שיראה המעיין. ובהכרח לפרש דכוונתו כמ"ש הב"י שם בשם הר"ן ובה"ע והרשב"א שיש לחוש להדם שבלב וכבד המונחים בתוך העוף. שיפליטו דמם בגוף התרנגולת. ודם זה שהוא בעין אין האש מפליטו. אלא מבליעו ומצמית צמית לי' ושוב אינו יוצא ע"י מלח. ואף ע"י צלי יש לחוש להדם שבכבד משום דכבדא עילוי בישרא אסור לכתחילה גם בצלי. אבל בשאר בשר דאין שם דם בעין רק דם בלוע אז אמרינן נורא מישב שייב את הדם ואין איסור אם שוהה הרבה על האש אפילו הוא לקדירה אח"כ. ולא חיישינן שמא נבלע בו הדם שפירש ע"י האש ונסתרך בו ואינו יוצא ע"י מליחה אח"כ לא חיישינן לזה מטעם שאכתוב אי"ה:

ג ויען שראיתי בענין זה מבוכה רבה ושערוריה גדולה אשר לפענ"ד יש בכאן תמי' על דברי קצת אחרונים והוא נ"מ רבתי לענין דינא וכמה הלכתא גבוורתא איכא למשמע מן הדא פלפולא שאכתוב אי"ה. והואיל אשר בעוה"ר שערי הבינה ננעלו ממני מוכרח אני להאריך בזה ואשיחה וירוח לי בסייעתא דשמיא יתברך. ומקודם אבקש מהבורא שיאיר עיני בהלכה ויעמידני על האמת וינצרני מלהכשל בהלכה:

ד ואען ואומר הנה מדברי הרב חמו"ד הנ"ל מבואר דס"ל דבשר קודם שנמלח ששמוהו על האור ושהה הרבה עד קרוב לצלי' אלא שלא נצלה כל צרכו. אסור לבשלו בקדירה אח"כ ע"י מליחה. משום טעם דע"י האש נבלע בו הדם שנפרש ממנו בתוכו. ונסתרך הרבה ושוב אינו יוצא ממנו ע"י מליחה. ומה"ט לדעתו גם ברגל בהמה אם חורכין אותו קודם מליחה אין היתר כ"א בלא שהה כ"א מעט אבל אם שהה הרבה אסור לקדירה דלא מהני ליה אח"כ מליחה. והנה באמת מבואר כן דעת כמה אחרונים עיין חוו"ד ביאורים ריש סי' ע"ו. וז"ל. ומה"ט נ"ל דאם הונח בשר שלא נמלא אצל תנור חם דמותר לצלי וכו' אמנם לקדירה ע"י מליחה נראה מדברי הרשב"א בתה"א דף ע"ב דאסור רק לצלי מותר וז"ל דכל דם שנפרש ע"י האש ונבלע במקום אחר אינו יוצא ממקום שנבלע ע"י מלח אלא בכח האש וכו' עי"ש עכ"ל החוו"ד יעו"ש. ועיין פתחי תשובה סי' ס"ח סק"א וז"ל עיין בתשובות הר הכרמל במעשה ששחטו אווז והניחוה על הספסל שלפני תנור בית החורף וכו' עד שכמעט נצלה מקום זה שבאווז. דלא נכשר האווז לקדירה ע"י מליחה. דע"י החום נתעורר ופירש הדם ממל"מ ואינו יוצא במליחה. אבל לצלי יש להתיר בזה ואחר הצלי כראוי מותר לבשלו עכ"ל הפ"ת. ועיין פמ"ג שפ"ד סי' ס"ח ס"ק י"ב וז"ל. ודע דקשיא לי על מליגה הנזכרת בש"ס ופוסקים רישא בכבשא שהוא ברמץ חם. נהו שהמליגה אמרינן ברמץ נמי נורא מישב שייב מ"מ כיון שאח"כ מלחו לקדירה. וכבר נצלה קצת ע"י הרמץ חם שיס"ב לא גרע מכלי ראשון שהוסר מהאור ומה תוסיף תת כח המליחה להוציא הדם שבתוכו מאחר דנצלה בחוץ המקצת והרי נשאר בתוכו דלא נצלה כחצי צלייתו וכו' ודאי הבשר שנצלה בחוץ מעכב הדם מלצאת עוד. בשלמא צלי' כח"צ יוצא כל הדם משא"כ במליגה ומליחה. ואולי המליגה הוא במקום שאינו ראוי לצלות ולהתבשל כלל וצ"ע. ועמ"ש בסי' ס"ט בשר שהניחו אצל התנור יד סולדת בו דנצלה מבחוץ אף הדיחו תחילה. יש לאסור לקדירה דאין הדם יוצא עוד עכ"ל. הנה כל כת ד' גדולים אלו תופסים כולם בשיטה א' דבשר שנצלה קצת ע"ג האש. ולא נצלה לגמרי כחצי צלייתו אסור לקדירה ע"י מליחה. ומה אעשה אני עני אף שידעתי שקרסוליהם עבה ממתני עכ"ז לענ"ד אין הדבר הזה מוכרח. ותורה היא וללמוד אני צריך. וכתלמיד הדן בקרקע לפני רבותיו אדון בזה מה שנראה לי לפי קט שכלי ומיעוט ידיעתי בהוראה זו:

ה ואען ואומר ברוח נמוכה. דלענ"ד מהך דינא דמליגה ברמץ המוזכר בש"ס ופוסקים מוכח דאף ע"ג שנצלה הבשר קצת. מ"מ מוכשר אח"כ לקדירה ע"י מליחה. דהא משמע מהש"ס והפוסקים. דאחר המליגה מותר אח"כ לבשלו ע"י מליחה. וא"א לומר כמ"ש הפמ"ג והחמודי דניאל הנ"ל דמליגה הוא במקום שאינו נצלה כלל אפילו מעט כגון שאינו שוהה כלל הא ליתא וכמו שאבאר. הנה בשו"ע סי' ס"ח ס"ו כתב וז"ל כשמולגים ראש או רגלים א"צ למולחם תחילה ומולחם אח"כ וכו' יעו"ש. הרי מבואר דאחר המליגה שריין לקדירה ע"י מליחה אח"כ. ואי איתא דאינו שרי כ"א בשלא שהו שם בגוונא דלא נצלה כלל. לא הוי ליה להשו"ע לסתום. והו"ל לפרש בהדיא בלבד שלא ישהו הרבה. וכן אח"כ בס"ז כתב וז"ל המשימין רגלי הבהמה על האש להסיר הטלפים ולחרוך השער בלא מליחה תחילה מותר וכו' יעו"ש משמע נמי מסתימות הלשון דאין איסור אף לקדירה אף אם שהו הרבה על האש דאל"כ לא הו"ל לסתום. והכי משמע להדיא בר"ן פ' ג"ה דהך מליגה ברמץ גבי רישא ורגלים דשרי בלא מליחה באותבי' אנחיריו ובחיתוך הטלפים מיירי אפילו בהטמנה בתוך הרמץ לא בהבהוב בעלמא. ובאופן דמשהה אותם בתוך הרמץ טובא ואפ"ה שרייא אח"כ גם לקדירה. דז"ל הר"ן ומסתברא נמי דלהסיר את השער בלחוד אפילו אותבי' אצדדין שרי דלא משהו ליה כולי האי ובשעור מועט כזה אין הדם הולך ממל"מ. ואפילו דאיב פורתא ע"י מליחה נפיק. וכן אלו שמשימין רגלי הבהמה על האש להסיר שערו ולהסיר הטלפים מסתברא דשרי משום דטלפים גופיהו מונעין האש שלא יזוב הדם ממל"מ. ואפילו דייב פורתא ע"י מליחה נפיק אלא שיש מחמירין וחותכין הטלפים בסכין מעט ומניחין החתך למטה כדי שיזוב הדם דרך שם אם יפרוש ממקומו ומנהג יפה הוא. וכן הללו שמהבהבין התרנגולת באור להעביר הנוצה שרי שבשעור מועט כזה אין לחוש שמא יזוב הדם ממל"מ. ואפי' יזוב מעט יוצא הוא ע"י מלחו אלא שכ' בה"ע ז"ל שצריך שלא לשהותו כל כך באש כדי שיוכל הלב והכבד להתחמם ולהפליט הדם בגוף התרנגולת. וכתב הרשב"א ז"ל שלקדירה צריך לחוש לזה שאין המלח מוציא בליעת דם כזה. אבל בצלי אין לחוש שכיון שהאש מבליעו אף האש מפליטו וכו'. וכתב בשם ר"י שצריך להדיח יפה ביה"ש כדי שלא ישאר שם דם בעין ומתבשל שם ואוסר. ומטעם זה ג"כ אם הוציא במ"ע תחילה צריך שידיחנו יפה בפנים קודם שיהבהבנו לפי שהגוף מלא דם ואין כח באש להפליטו לחוץ שאין האש מוציא דם אלא הבלוע אבל דם שהוא בעין אין האש מפליטו אדרבא מצמית צמית ליה ואסור עכ"ל הר"ן. והביאו נמי הב"י בסי' ס"ח יעו"ש. הרי מדברי הר"ן אלו מוכח להדיא כדברינו כמו שאבאר. דהא מדכ' דלהסיר את השער בלחוד אפי' אותבי' אצדדין שרי משום דלא משהו ליה כולי האי ובשעור מועט אין הדם הולך ממל"מ. ש"מ מזה דס"ל דהא דמבואר בגמרא דרישא בכבשא צריך ליתבי' אנחיריו מיירי דשוהה שם באש טובא בגוונא דבשעור רב כזה שולט בו האש ומפריש הדם ממנו טובא. ואפי"ה שרי באותבי' אנחיריו. והיינו דאע"ג דדוקא בדייב פורתא קאמר דנפיק ע"י מליחה דש"מ דבדייב ממנו טובא ונבלע בו ע"י האש לא נפיק תו ע"י מליחה היינו דוקא היכא דאין לו מקום שיזוב הדם דרך שם כמו באותבי' אצדדים. אבל באותבי' אנחיריו שיש מקום לדם לזוב. אז לא איכפת לן אפילו אם שוהה שם טובא בלא מליחה. דאמרינן דמה שישלוט בו כח האש להפרישו ממקומו נורא מישב שייב ליה לחוץ ולא יבליענו כלל במקום אחר. ומש"ה אף מה שנשאר דם בתוכו. יצא אח"כ ע"י מליחה. דדוקא מה שנבלע ע"י האש אין כח במלח להוציאו. אבל מה שנשאר בתוכו שלא נפרש כלל ממקומו שלא שלט בו האש להפרישו. (דאילו הי' שולט בו האש להפרישו הי' מוציאו תיכף לאור דנורא מישב שייב לי') נפיק שפיר אח"כ ע"י מליחה ומוכשר גם לקדירה:

ו וכן מ"ש הר"ן אח"כ אלו שמשימין רגלי הבהמה על האש וכו' מוכח להדיא דרצונו לומר אף במטמין אותם ברמץ ומשהה אותם טובא לא בהבהוב בעלמא בשעור מועט דאי איתא דמיירי דוקא בהבהוב בעלמא בשהי' מועטת א"כ למה הוצרך בזה לטעמא שכתב דהטלפים גופיהו מונעין האש שלא יזוב הדם ממל"מ. הו"ל לומר גם כאן כטעם שכ' תחילה גבי רישא. וכטעם שכתב נמי אח"כ בהבהוב בעלמא להסיר הנוצה בתרנגולת משום שבשעור מועט כזה אין לחוש שמא יזוב הדם ממל"מ ואפי' דייב פורתא נפיק ע"י מליחה ומדהוצרך כאן לטעמא אחרינא ש"מ דהכא מיירי בהטמנה בשהי' על האש טובא. והכי מוכח נמי ממ"ש להסיר שערן ולהסיר הטלפים. מוכח בלא"ה דמיירי בשהי' טובא דדוקא לעיל גבי רישא להסיר שערו בלחוד. וכן אח"כ גבי תרנגולת להסיר הנוצה בלחוד הוא דהוי רק שעור מועט משא"כ כאן דצריך להסיר גם הטלפים מסתברא דשוהין על האש טובא דא"א בלא"ה. וכן באמת הבין הב"י בכוונת הר"ן וכמ"ש הד"מ שם אות ג' והוא עצמו כתב שמשמעות דברי הר"ן מורין כהבנת הב"י דמיירי בהטמנה לא בהבהוב לחוד יעו"ש (ואף שהוא עצמו מדחיק לפרש דברי הר"ן דמיירי בהבהוב בעלמא להסיר השער דומיא דלעיל גבי רישא. הנה מלבד שהוא דוחק מאוד כדאמרן אך גם הד"מ כל עיקר לא נחית בזה רק לענין הצרכת חתוך ראשי הטלפים לומר דבהטמנה יודה גם הר"ן דצריך לחתוך ראשי הטלפים קודם המליגה. אבל גם הוא יודה דבחתוך הטלפים שרי להטמין אותם ברמץ אפילו בשהי' טובא בלא מליחה. גם לענין דיעבד אם לא חתך ראשי הטלפים פסק שם בד"מ ובשו"ע בהג"ה דאף בהטמנה דהיינו ששוהין ברמץ טובא לא בהבהוב בעלמא נמי אינו אסור כל הרגל כ"א מה שבטלפים) והשתא נתבונן בדבריו. דמה הועיל בטעמו שנתן משום דהטלפים מונעין האש וכו'. דהא תינח להדם שבמקום הטלפים. אבל מה יועיל זה לשאר כל הרגל כולו וניחוש דשם שולט האש שפיר מאחר דשוהה שם טובא ומפליט הדם שברגל ממל"מ ותו לא נפיק ע"י מליחה ומכ"ש להיש מחמירין שכ' אח"כ דחותכין ראשי הטלפים דאז לכו"ע שרי וליכא שום חשש אפילו בהטמנה טובא. והרי השתא תו ליכא שום הגנה נגד האש למונעו שלא ישלוט האש בהם להפליט הדם. וא"כ מאיזה טעם שרי כאן מאחר דמיירי אפילו בשהי' באש טובא. דתו לא שייך בהיתר הנ"ל דבשיעור מועט אין הדם זב ממל"מ. אלא ע"כ הטעם פשוט כמו שאמרנו. דעד כאן לא הוצרך להיתר של שיעור מועט רק היכא שהדם הוא במקום סתום. והלכך גם כאן במקום הטלפים אם לא חתך ראשי הטלפים דהוי שם הדם במקום סתום שאין לו מקום לזוב. בזה אי הי' הדם פורש ממל"מ הי' אסור משום שאין האש יכול לשואבו ולהוציאו לחוץ. והי' נבלע שם ממל"מ ע"י האש ותו לא נפיק ע"י מליחה. לכך הוצרך ליתן טעם שהטלפים גופיהו מונעים האש וכו' אבל לשאר הרגל דשם אין המקום סתום ויש לדם מקום לזוב. שם בלא"ה אין איסור מטעם דנורא מפליטו לחוץ ומישב שייב לי' כל מה ששולט בו להפרישו ממקומו. והלכך כשחותך ראשי הטלפים דאז יש לדם מקום לזוב פשיטא שאין שום חשש אפילו בשהי' טובא דאף שישלוט בו האש להפרישו ממקומו יזוב תיכף לחוץ ולא ישאר כלל במקומו או במקום אחר רק יפול לאור ומה שנשאר בו מהדם כיון שלא נצלה בחצי צלייתו זה יצא שפיר אח"כ ע"י מליחה כיון שלא נפרש כלל ממקומו ולא שלטה בו האש כלל. ומה"ט נמי אין איסור אף לדעת הד"מ בהטמנה ברמץ ושהי' טובא בלא חתוך ראשי הטלפים כ"א מה שבטלפים דאיהו חושש להחמיר כהיש מחמירין שבר"ן הנ"ל (והובא נמי בשו"ע ס"ז והרמ"א הגיה שם והכי נהוג יעו"ש) ולא רצה לסמוך אטעמא דהר"ן הנ"ל דהטלפים גופיהו מונעין האש וכו' אלא דס"ל דכיון דהטמין אותם ושוהין שם באש טובא שולט האש שפיר גם במקום הטלפים ומפריש הדם ממנו ע"י חמימות האור וכיון שהמקום סתום שם ואין לדם מקום לזוב א"א לומר דנורא מישב שייב לי' ומוציאו לחוץ ופורש ממל"מ ונבלע ע"י האור ושוב אינו יוצא ממנו כלל מש"ה אסור מה שבטלפים אבל שאר כל הרגל אין שום איסור דשם יש מקום לדם לזוב ומה ששולט בו האש להפרישו ממקומו שאבו והוציאו לגמרי לחוץ. ומה שנשאר בתוכו משום שלא שלט בו האש להפרישו יוצא שפיר על ידי מליחה:

ז והכי מוכח נמי ממ"ש הר"ן אח"כ לענין הבהוב תרנגולת דכתב שם בשם בה"ע והרשב"א דלקדירה צריך לחוש שלא ישהנו באש כדי שיוכל הלב והכבד להתחמם ולהפליט הדם בגוף התרנגולת שאז אין המלח מוציא אח"כ בליעת הדם שנבלע בתרנגולת ע"י האש. משמע להדיא דעיקר החשש גם לקדירה בשהי' טובא הוא רק משום הבמ"ע הלב והכבד שבתוכו. אבל באין הבמ"ע בתוכו והדיחו יפה מבפנים שאין שם דם בעין משמע להדיא דשרי להשהותו טובא אפילו במבשלו אח"כ לקדירה ע"י מליחה אף שלא נצלה תחילה כחצי צלייתו. וקשה דאף בלא הבמ"ע אכתי יש חשש בשהי' טובא משום שהדם של בשר התרנגולת עצמו על ידי החמימות יופלט ויופרש ממל"מ ותו לא נפיק ע"י מליחה וכמ"ש החוו"ד ותשו' הר הכרמל הנ"ל. או כקושיית הפמ"ג הנ"ל דהא ודאי בשהי' טובא ע"ג האש נצלה קצת עכ"פ וכיון שלא נצלה ח"צ ועדיין יש בו דם איך מוכשר אח"כ לקדירה ע"י מליחה. ומדלא חששו הר"ן ובה"ע והרשב"א בשהי' טובא לקדירה ע"י מליחה אח"כ רק משום חשש פליטת דם הלב והכבד שבתוכו. מוכרח ומוכח בפירוש דס"ל דלדם של עצמו ליכא חשש משום דכיון דיש לדם של עצמו מקום לזוב דאינו במקום סתום וגם אינו דם בעין אמרינן בי' נורא מישב שייב לי' ומפליטו לגמרי לחוץ. ומה ששלט בו כח האש להפרישו ממקומו. תיכף מפליטו לגמרי לחוץ ואם ישאר בו קצת דם שלא שלטה בו האש כלל להזיזו ממקומו יצא שפיר אח"כ ע"י מליחה. דא"א לומר בו שאין המלח מוציא מה שנבלע ע"י האור מאחר שלא שלטה בו האש כלל להפרישו והוא כנוס ומובלע בבשר כבתחילתו ולמה לא יפעול בו המלח להוציאו כשאר בשר ממש. אך כשהלב והכבד בתוכו חששו שלא לשהותו על האש. דמאחר שהם סגורים בתוכו הוי אצלם כמקום דחוק ומה שנפלט מהם בתוך התרנגולת אין לומר בו האש שואבו ומוציאו לחוץ (ואף דאפשר דבצלי ממש שרי גם בזה מ"מ בזה דגרע קצת מצלי אין האש יכול לשואבו בכה"ג הואיל שהוא מונח במקום סתום) או מטעם דדם הנפלט מהלב והכבד לתוך התרנגולת חשוב קצת כדם בעין ונהי דלענין לצלי לא חשיב כדם בעין ממש (עש"ך סי' ס"ח ס"ק י"ד) מיהו לענין לקדירה חשוב כדם בעין שאין האש הזה שבמליגה יכול להפליטו אלא מבליעו ושוב אינו יוצא ע"י מליחה משא"כ בבשר התרנגולת עצמו באין הבמ"ע בתוכו לא חיישינן כלל לדם של עצמו אף אם שוהה הרבה מטעם האמור.

ח והכי מוכח נמי מדברי הטור. דהרי מתחילה כשכתב דין מליגת הראש והרגלים ברמץ לא כתב שם כלל שצריך שלא ישהה הרבה באש רק אח"כ כשכ' דין הבהוב האווזים ותרנגולים כ' בשם הרשב"א (דמ"ש שם הרמב"ם הוא ט"ס רק צ"ל הרשב"א כדכתב שם הב"י וכ"ה באמת ברשב"א בתה"ק בית ג' שער ג' יעו"ש וכן העתיק כן בסתם הד"ח פג"ה אות ס"ג) שלא ישהה אותן הרבה על האש כדי שלא יבלע דמו בבשרו ע"י האש ושוב אינו יוצא ע"י מליחה ומדלא כ"כ תחילה מוכח דדוקא בתרנגולת משום דם הלב והכבד שבתוכו ולא משום חשש דם של עצמו בפרט כיון דמקור הדברים הוא מהרשב"א. והא הרשב"א ודאי כונתו כן כמ"ש הר"ן הנ"ל בשמו ובשם בה"ע. והכי מפורש להדיא בדברי השו"ע סי' ס"ח סעיף ט' וז"ל ואם הוא לקדירה יזהר שלא ישהנה כ"כ באש כדי שיכול הלב והכבד להתחמם ולהפליט עכ"ל. והמראה מקום מציין רשב"א בתה"א ור"ן יעו"ש מבואר בפירוש דדעת הרשב"א והר"ן והטור והשו"ע דכשאין הבמ"ע בתוכו אין חשש בשהיה טובא במליגתו אפילו לקדירה אחר כך וע"כ דהטעם הוא כמו שאמרנו:

ט וכן מוכח מדברי הרא"ש והמרדכי ושאר פוסקים. דהנה הרא"ש (פג"ה סי' ט"ו) כתב וז"ל. יש שמגלגלין תרנגולת ברמץ למולגה ולכאורה הי' נראה דאסור דלא שרי ברישא אלא אבי נחירי'. וזה לא שייך בתרנגולים. ויש לחלק דדוקא בראש של בהמה שיש עצמות ודברים המעכבים את הדם מלצאת אבל בתרנגולת האש שואב הדם ואינו מתקבץ בשום מקום עכ"ל. וכ"כ המרדכי בפג"ה (סי' תרס"א) וז"ל ויש מקומות כשרוצין להסיר הנוצה שטומנין אותה ברמץ ושפיר דמי דליכא עצמות שיעכבו הדם לצאת וכו' וכן רגילות לתת רגלי בהמה באור להסיר שער והטלפים כמו כן מותר דאף בראש אין איסור אלא משום קרום של מוח דמלא דם ומתבשל המוח בדמו. אבל דם בשאר מקומות מישב שייב נורא וה"ה ברגלי בהמה דנורא מישב שייב דמא עכ"ל ודברי הרא"ש הנ"ל הובא נמי בב"י סי' ס"ח ובט"ז שם סק"ה ובש"ך ס"ק ט"ז יעו"ש וכדברי המרדכי הנ"ל הובא נמי בב"י שם בשם ספר התרומות יעו"ש ובכל דברי הפוסקים הנ"ל לא נזכר כלל דצריך שלא ישהה הרבה באש מוכח דשרי אפילו אם שוהה הרבה. וגם הכי מוכח דמיירי במשהה אותם טובא על האש מדלא כתבו טעם ההיתר משום דבשעור מועט אין לחוש שיפרוש הדם ממל"מ כמ"ש הר"ן הנ"ל ש"מ דהם מיירי להתיר אף במשהה טובא. ומכ"ש משכתב הרא"ש לכאורה היה נראה דאסור וכו' ואי איתא דמיירי באינו שוהה רק שעור מועט איך הוי ס"ד לאסור הא ודאי מסתברא להתיר משום דבשעור מועט אין הדם הולך ממל"מ ואפי' בראש גופא כ' הר"ן דבשעור מועט אפי' אותבי' אצדדין שפיר דמי מה"ט אע"כ דהרא"ש מיירי כאן בשוהה הרבה בגוונא דברישא לכו"ע אסיר באותבי' אצדדין מש"ה היה ס"ד גם בזה לאסור ואפ"ה כתב להתיר משום דבמקום שיש לדם מקום לזוב אמרינן נורא מישב שייב דמא. וסתימת דברי הפוסקים הנ"ל משמע דמיירי אפילו לקדירה ע"י מליחה מותר:

י והכי מוכח נמי מדברי תה"ד והד"מ סי' ס"ח ססק"ו ורמ"א בהג"ה ס"ט והש"ך שם ס"ק י"ט דכתב דלא נהגי עכשיו למלוג תרנגולת ברמץ משום טעם שמא לא יפתחו אותה להוציא במ"ע וימלגו בעוד הבמ"ע בתוכה והוי ככבדא עילוי בישרא דאסור לכתחילה אפילו בצלי וכ"ש בכה"ג. והשתא אי איתא דגם באין הבמ"ע בתוך התרנגולת יש איסור במליגה כששוהה הרבה משום דנצלה קצת ונבלע הדם ע"י אור ואין יוצא לקדירה ע"י מליחה למה להו ליתן טעם משום שמא ימלגו עם הבמ"ע הוי להו ליתן טעם משום דאף בלא במ"ע בתוכה שמא ישהנו על האור הרבה ויצלה קצת מבחוץ ואחר כך יבשלנו בקדירה ע"י מליחה וזה אסור אלא ש"מ דאין בזה איסור אף אם שוהה הרבה כשאין הבמ"ע בתוכה אפילו לקדירה אחר כך על ידי מליחה:

**(הג"ה. ודע דלשון אפילו תרנגולת שכתב רמ"א לכאורה תמוה. וכן תמה באמת הד"ח פג"ה אות ס"ג וזה לשונו ותמהני על רמ"א שכתב שאין מולגים אפילו תרנגולת דהא לפי הך טעמא דוקא תרנגולת ותו לא עכ"ל. ולי עני נראה ליישב דשייך שפיר לשון אפילו דכיון דהרא"ש והטור ושאר פוסקים כתבו דמותר למלוג תרנגולת ברמץ ולא דמי לרישא בכבשא דאסור באותבי' אצדדים משום דבתרנגולת אין שם מקום שיתקבץ הדם לכך שייך שפיר לשון אפילו וכוונתו כלומר דלא מיבעיא בהמה ודאי אסור למלוג הראש כי אם באותבי' אנחירי' אלא אפילו תרנגולת. כן נלענ"ד ליישב:)**

יא וכן יש להוכיח נמי מד' המרדכי שהובא נמי בב"י סי' ס"ח וז"ל. יש נשים שנהגו למלוח ביה"ש כשמתקנין הראש באש גזירה שמא יצלה וטעות הוא בידם וכו' רק ידיחו ביה"ש ולא יותר ואי משום שמא יצלה הא קי"ל דלצלי לא בעי מליחה עכ"ל יעו"ש והב"י שם דחק למצוא טעם למנהגם וסיים וז"ל אבל מ"מ דברי המרדכי נראין עיקר דבשעור מועט כזה ליכא למיחש שמא יצלה ואפילו אם יצלה לית לן בה שהרי כמה פוסקים סוברים דלא בעי מליחה בצלי עכ"ל הב"י יעו"ש. הנה מדכתב המרדכי הטעם דלא חיישינן שמא יצלה משום דלצלי לא בעי מליחה ולא כתב מטעם הב"י משום דבשעור מועט וכו' מוכח דאיהו מיירי בגוונא דשוהה הרבה ג"כ הראוי לצלות. וכן ג"כ כוונת הב"י דאתי עלה מתרי מעמים. חדא משום דבשעור מועט. ועוד דאפילו בשוהה הרבה בגוונא דיש לחוש שמא יצלה מ"מ הא קי"ל דלצלי לא בעי מליחה. והשתא אי איתא קשה הא יש טוב טעם למנהג הנשים הנ"ל משום דיש לחוש שמא יצלה קצת ולא כחצי צלייתו ואח"כ יבשלנו בקדירה ע"י מליחה וכיון שנצלה קצת אסור אח"כ לקדירה ע"י מליחה. אלא ש"מ דגם לזה לא חיישינן דאף ששוהה שם בגוונא דנצלה קצת מ"מ אמרינן נורא מישב שייב דמא. ומה שישאר בתוכו מהני מליחה אח"כ לקדירה מטעם האמור לעיל.

יב והתבוננתי בטעמים וראיות שנתנו החוו"ד והפמ"ג והחמו"ד הנ"ל ולא מצאתי בהם בענ"ד טעם מספיק. דמ"ש החוו"ד שם ראי' מדברי הרשב"א בתה"א שכתב שכל דם שנבלע ע"י כח האש אינו יוצא תו ע"י מלח אין זה ראיה כלל דאף שיהיה כן מ"מ מנ"ל לחוש שכשנצלה הבשר קצת נבלע בו דמו ע"י האש אדרבא אמרינן דנורא מישב שייב ומוציאו לחוץ ואינו מבליע אותו בו כלל ולא מצינו להרשב"א שחשש לזה לקדירה כ"א משום דם הלב והכבד שבתוכו אבל לא בדם של עצמו וכמו שביארנו לעיל. והראי' שכתב הפמ"ג ממה שכתב הב"י בנתבשל המוח מה תועלת יש במליחה אח"כ. לא הבנתי כלל ראי' זו דמאי דמיון צלי או הטמנה ברמץ ונצלה קצת לבשול בקדירה דשאני בשול בקדירה דלא שייך לומר בו נורא מישב שייב ונתבשל דמו בתוכו ואז ודאי אין תועלת עוד במליחה אח"כ. משא"כ בצלי דשייך לומר ביה נורא מישב שייב ואין דמו נבלע בו ע"י האור שפיר יש תועלת להדם הנשאר בו שלא שלט בו כח האור להזיזו ממקומו שיצא אח"כ ע"י מליחה. וכן הראי' של החמודי דניאל מהטור יו"ד סי' ס"ח כבר בארנו דאיהו לא קאי כי אם בתרגולת שבני מעי' בתוכה משום דם הלב והכבד. וגם הטעם שכתב בתשו' הר הכרמל דע"י החום נתעורר ופירש הדם ממל"מ ג"כ אינו טעם של קיימא דלמה ניחוש לזה טפי ממליגה שנתבאר דמעיקר הדין מותר למלוג תרנגולת ברמץ ומותר אח"כ לבשלו בקדירה ע"י מליחה אפילו אם שוהה הרבה כל שאין הבמ"ע בתוכה ולא חיישינן לומר דע"י החום נתעורר ופירש הדם ממל"מ. ומשמעות הר הכרמל שבפ"ת הנ"ל משמע דלאו משום הבמ"ע שבתוכה קאתי עלה רק משום דם של עצמו. והא ליתא דהרי סתירה מפורשת לדבריו מדין מליגת תרנגולת. דאף דאסרו עכשיו מליגת תרנגולת ברמץ היינו רק לכתחילה אבל בדיעבד לא מצינו איסור. ועוד דאף לכתחילה לא מצינו דאסרו רק משום טעם שמא ימלגנו ברמץ עם הבמ"ע ואי איתא כדברי הר הכרמל הנ"ל הוי להו ליתן טעם בפשיטות משום דחיישינן שע"י החום יתעורר ויופרש הדם ממל"מ ושוב אינו יוצא על ידי מליחה. ש"מ דלא חיישינן להכי משום דאמרי' דכל מה ששלטה בו כח האש לפורשו ממקומו יצא לגמרי לחוץ. איברא יש אתי מקום לישב קצת דברי הר הכרמל די"ל שאני בנידון דידיה שהאווזא לא הונח על אש או על גחלי אש ממש רק אצל מקום בית התנור החם. ואפשר לומר דדוקא כשמונח על אש ממש או רמץ כמו במליגה המוזכר בש"ס ופוסקים הוא דאמרינן נורא מישב שייב משא"כ בכה"ג שאין כאן אש ממש רק חמימות אפשר דאין כחו חזק כ"כ לשואבו ולהוציאו לגמרי רק שנעשה פירש בתוכו ממל"מ ונבלע בו הדם ע"י כח החום ושוב אינו יוצא ע"י מלח דומיא דבשול וצ"ע בזה כי כעת לא מצאתי גלוי מפורש לזה. מיהו עכ"פ בהונח על אש ממש ונצלה קצת אין מקום לאסור:

יג ונשוב ונחזי בעיקר דינא דצלי בלא מליחה. הנה בטור יו"ד סי' ס"ט כתב וז"ל במקום שאין מלח מצוי יצלו הבשר עד חצי צלייתו ואח"כ יבשלוהו והכי נמי הוא בהדיא בהרא"ש פג"ה סי' ז' וז"ל ושדרו ממתיבתא באתרא דלית להו מילחא ליטוי טווייה דשייב לי' נורא. ובתר דמטוי פלגא אי בעי לבשולי בקדירה ש"ד עכ"ל. (ואשתמיטתי' להב"י דברי הרא"ש אלו כמ"ש המעדני יו"ט שם) ובב"י שם שכ"כ הגהות אשר"י בפכ"ה בשם א"ז ומשום שבחצי צלייתו זב כל דמו. וכתב שם עוד בשם או"ח שכתב בשם הרי"ף ור"ם כשצולים יונים וכיוצא בהם שרגילים לטגן במחבת אח"כ קודם שיצלו כל צורכן צריכין למלוח ולשהות כדי מליחה לקדירה לפי שמטגנים אותה קודם גמר צלייתה עכ"ל. הנה מה דמבואר בכאן דדוקא אחר חצי צלייתו שרי לבשלו בקדירה אבל קודם גמר חצי צלייתו אסור לבשלו. יש לומר דר"ל בלא מליחה אח"כ אז כשלא נגמר ח"צ עדיין יש בו דם מש"ה אסור לבשלו בלא מליחה אבל ע"י מליחה אח"כ אין ראי' מכאן לאסור. דאי איתא דאף ע"י מליחה אסור כל כה"ג ודאי הו"ל לפרושי. דהא מעצמנו א"א לנו לידע זאת דהא אפילו בבשול בלא מליחה גבי ראש שנתבשל עם מוחו כתב במרדכי שמצא כתוב דאחר שנתבשל קורעו ומוציא את דמו ומולח הראש שרי אפילו לבשל עם שאר בשר הקדירה. ונהי שהב"י בסי' ס"ח דחה זאת שאחר שנתבשל עם דמו מה תועלת יש במליחה מיהו עכ"פ בצלי' דיש טוב טעם דכאן לא נתבשל עם דמו דנורא מישב שייב ליה ומה שנשאר בתוכו לא שלט בו האש כלל אפילו להזיזו ממקומו. א"כ מנלן לנו לומר דלא מהני בזה מליחה אח"כ. ועכ"פ אינו פשוט כ"כ בפשיטות. ואי איתא דאיסור יש בזה לבשלו אפי' ע"י מליחה ודאי חדוש דין כזה לא הוי להו להפוסקים לשתוק מזה. ועוד כיון דפירש אח"כ הב"י בהדיא בשם הפוסקים גבי יונים דכיון שמטגנים אותם קודם גמר צלייתם צריכין מליחה כשעור מליחה לקדירה. הו"ל לפרש כאן בפירוש דדוקא המליחה קודם הצלייה מועטת שלהם מועיל אבל אחר שנצלו קצת בלא מליחה לא מהני שוב מליחה אח"כ כשרוצים לטגנן במחבת ומדלא פירש כן בהדיא משמע דע"י מליחה בכל גווני שרי לטגנם אח"כ. ואף שבדרכי משה שם כתב בפירוש צריכין למולחן קודם הצלייה יעו"ש. המעיין שם יראה דאיהו לא נחית לענין הך דינא אי המליחה תהיה דוקא קודם הצלייה רק נחית שם לענין אחר ודרך אגב כתב בלשונו קודם הצלייה ואין מזה ראי' מכרחת לאסור במליחה שאחר הצלייה. די"ל דלאו דוקא נקיט. או משום דאפשר דלכתחילה בכה"ג כיון דממילא יהיה צריכין למולחן קודם הבשול והטגון טוב יותר למולחן קודם הצלייה לחוש להסוברין דגם צלי בעי מליחה או משום שמא ישכח ויבשלם אח"כ בלא מליחה אבל בדיעבד אה"נ דאם לא מלחם קודם שרי לבשלם ע"י מליחה שלאח"כ מדלא פירש כן בהדיא דאחר הצלייה לא מהני מליחה דודאי מעצמנו לא נוכל לידע זאת דיש לומר מאי שנא ממליגה ברמץ. עיין דרכי משה סי' ס"ח סק"ד דהרוצה לעשות רק מליחה אחת. המליחה שאחר המליגה הוא עיקר יעו"ש. הרי דמועיל המליח' אחר שנמלג ברמץ ומ"ש זה שנצלה קצת מהמליג' דהתם. דהא כבר בארנו לעיל דגם התם מיירי אפי' בשוהה שם טובא. וא"כ כל כה"ג אי הוי ס"ד דאסור הוי ליה לרמ"א ז"ל לפרושי בהדיא כדי שלא נטעה להקל אלא ש"מ דאה"נ דשרי גם בזה:

יד ובטור סי' ע"ו כתב וז"ל הצלי א"צ מליחה לפי שהאור שואב הדם ואם ישאר בו שום דבר ממנו הוי דם האברים שלא פירש וא"צ מליחה כו' יעו"ש. וכתב שם הב"י בשם התוס' והרא"ש דל"מ אם נצלה יפה דאז נפלט כל הדם לחוץ אלא אפילו לא נצלה יפה ולא נפלט כל הדם לחוץ שרי כי מה שיוצא לחוץ נורא מישב שייב ליה ומישרק שריק ומה שנשאר בתוכו הוי דם האברים שלא פי' ולא חשוב כפי' מה שהולך מצד זה לצד זה יעו"ש. והביאו נמי הש"ך סי' ע"ו סק"ב. והביא בשם הדרישה שכתב על דברי הרא"ש אלו וז"ל ונ"ד וכו' דהתם מחיים נתעורר לצאת והוי דם שפי' משא"כ כאן שלא נתעורר לצאת רק מחמת האש אמרינן כל מה שבא אליו כח האש לזוזו ממקומו הוציאו לגמרי ונפל לאש עכ"ל וגם הלבוש כתב נמי כן דמה שפירש האש שואבו ומה שלא פי' מותר יעו"ש. והנה הש"ך שם תמה על הלבוש והדרישה. דהא הרא"ש קאמר דלא הוי כפירש כלל מה שפירש ממל"מ. $$ציור בספר$$ ואני עני אומר הלא ידוע כמה רב גוברייהו דהני רבנן הרב דרישה והרב הלבוש ז"ל. וחלילה להם מטעות ומצוה ליישב דבריהם ע"כ אחר העיון בזה נלע"ד דדבריהם הם לנו קילורין לעינים וכבר גם הרב עצי לבונה כתב ליישב דברי הדרישה וז"ל וי"ל דכונת הדרישה לתרץ אף לדידן דס"ל דמולח בכשא"מ אסור כולו כמ"ש רמ"א סי' ס"ט והיינו מטעם שפירש ממל"מ והרא"ש לשיטתו וכו' א"כ לדידי' אינו אסור פי' ממל"מ אלא בפי' מחיים וכו' משא"כ לדידן אסור אף אח"כ בפי' ממל"מ כמו במולח בכשא"מ לכך הוצרך הדרישה לסיים כל מה שבא עליו כח האש הוציאו לגמרי ומותר אף לדידן דלא הוי כלל בזה פי' ממל"מ וא"ש עכ"ל העצי לבונה. ודבריו נראין נכונים אך עדיין דבריו אינם מספיקים דאכתי קשה מנא להו להדרישה והלבוש עט"ז סברא זו ובפרט דהדרישה כ"כ אליבא דהרא"ש דמשמע דס"ל דגם הרא"ש עצמו ס"ל כן סברא זה וקשה באמת מנ"ל זה אליבא דהרא"ש הלא יש לומר דהרא"ש ס"ל דאין ה"נ דכשלא נצלה כל צרכו נעשה פי' ממקום למקום אלא דאיהו ס"ל דפי' ממל"מ שלא מחיים לא הוי פי' וא"כ לדידן אה"נ דאסור:

טו ונראה לי עני דהדריש' והלבוש ס"ל דמ"ש הרא"ש דלא חשוב כפירש מה שהולך בתוכו מצד זה לצד זה כ"כ רק לרווחא דמלתא אבל אה"נ דס"ל באמת דבזה אף למאן דאוסר בפי' ממל"מ מודה הכא משום דלא הוי כלל פי' ממקומו. וטעמו בזה נראה לי כמו שאגיד בעזהי"ת דהכי מוכח שפיר מדברי הרא"ש ונקדים תחילה איזה הערות נכונות דהנה בשו"ע סי' ס"ט סעיף י"א פסק המחבר דבשר שנתבשל בלא מליחה ויש ס' נגדו מותר הכל אף אותו חתיכה. והוא דעת הטור בשם י"א ושלזה הסכים הרא"ש וכתב שם הט"ז ס"ק כ"ז הטעם דמה שיצא נתבטל בס' ומה שנשאר בו הוי דם האברים שלא פי'. וכתב שהב"ח הקשה דהא בשובר מפרקתה של בהמה אף הרא"ש ס"ל דאסור משום פי' ממל"מ וה"נ יהיה אסור מה"ט. ותירץ הט"ז דהכא בבשול כל מה שפירש יוצא לחוץ וכל מה שלא יצא לחוץ לא פירש כלל יעו"ש ויש להעיר בזה דמנא לי' להט"ז סברא זה אליבא דהרא"ש הלא יש לומר כפשוטו דהרא"ש לטעמי' דס"ל דדוקא פי' מחיים כמו בשובר מפרקת הוא דחשוב פירש אבל פירש לאחר מיתה ע"י מליחה וצלייה ממל"מ בתוך החתיכה לא חשוב כפי' כ"ז שלא יצא לחוץ כמו דהוא מתיר מה"ט בבשר שנמלח בכשא"מ ובצלי שלא נצלה כל צרכו. ויותר תמוה דהא הב"ח באמת תירץ כן על קושיא הנ"ל יעו"ש וא"כ מ"ט לא הוי ניחא לו להרב ט"ז בתירוץ זה והוצרך לתירוצא אחרינא הנ"ל וגם מנא לי' באמת כן מאחר דאפשר לתרץ כתירוץ הב"ח. ולפי תירוץ זה י"ל דלדידן דס"ל דנמלח בכשא"מ אסור משום דפי' ממל"מ אה"נ דגם בזה שנתבשל בלא מליחה אסור אותו חתיכה אפילו ביש ס' ומנא לי' הך סברא לומר דלא הוי פירש כלל. עוד יש להעיר אדעת מרן רמ"א בד"מ סי' ס"ט ובשו"ע בהג"ה דפסק להתיר במקום צורך בחתיכה שנתבשלה בלא מליחה ויש ס' נגדה להתיר אף אותו חתיכה. הלא איהו ס"ל כדעת ר' פרץ דבשר שנמלח בכשא"מ אסור משום דפי' ממל"מ ולא היקל שם אפי' בהפסד מרובה ולמה היקל כאן בה"מ כדעת הרא"ש הלא י"ל דהרא"ש לטעמו דאיהו מתיר גם בנמלח בכשא"מ משא"כ לדידן. והנה באמת העיר בזה הרב פמ"ג בסי' ס"ט מש"ז ס"ק כ"ט וכ' לתרץ דכאן הטעם משום דמה שניזוז ממקומו נפלט לחוץ ובטל בס' כמ"ש הט"ז באות כ"ז עכ"ל יעו"ש אך טעם לטעמו צריך כי על הט"ז גופו תימא מנא לי' הא כמו שתמהנו דדלמא הרא"ש דמתיר אינו מטעם זה רק משום דהוא מתיר פי' ממל"מ. ואם כן אנן לדידן דאסרינן פירש ממקום למקום על מה נסמוך להתיר:

טז אמנם נראה לי בישוב הקושיות שהערנו. דדברי מרנן הרב רמ"א ז"ל והרב ט"ז נכונים שכן באמת מוכח מדברי הרא"ש ונעתיק לשון הרא"ש בפכ"ה סי' מ"ה. ז"ל ובשר שנתבשל בלא מליחה כו' ואם יש ס' בתבשיל אז התבשיל מותר ויש אוסרין הבשר כיון שנתבשל בדמו ויש מתירין לפי שהדם שנפלט נתבטל בס' ואם נשאר בו מקצת הוי דם האברים שלא פירש וכן מסתבר דלא שייך הכא אפשר לסוחטו אסור דלא נאסר הבשר מעולם. ודמיא לצלי בלא מליחה דמה שנפלט האור שואבו ומה שנשאר בתוכו הוי דם האברים שלא פי'. ועוד ראוי להתיר יותר במבושל שהרי בצלי שמהפכין בשפוד אצל האש הדם המופרש ממנו מתגלגל סביב הבשר אפ"ה שרי כ"ש במבושל שמה שנפלט ממנו מתבטל מיד במים עכ"ל הרא"ש והובא נמי בב"י סי' ס"ט אצל דין בשר שנתבשל בלא מליחה יעו"ש. והרי יש להתבונן בדבריו דהא פשוט דטעם סברת היש אוסרים הבשר כיון שנתבשל בדמו שהביא הרא"ש עיקר כוונתם הוא משום שהדם שבתוכו פי' ממל"מ כמ"ש הש"ך ס"ק מ"ו יעו"ש. והכי מוכח להדיא במרדכי פכ"ה סי' תשל"א בשם ראב"ן וז"ל והשיב לו חמיו ראב"ן דהא דאמרינן דם שלא פי' שרי ה"מ באומצא וכו' אבל כי נתבשל בו וכו' ואפי' את"ל דדם לא אסור בנ"ט בחתיכה אא"כ פירש ממנה והדר נבלע בה אפ"ה איכא למימר דאסורה דדלמא עם יציאת הדם מחתיכה בחד צד לא סליק לי' דיקולא דמיא וחזר ונבלע בחתיכה עצמה שיצא ממנה. ודקאמרת מלח מוציא ורוטב מוציא לא דמי דמלח מוציא ולא מבלבל טעם הדם בחתיכה אבל רוטב מוציא ומבלבל טעם הדם בחתיכה הלכך נאסרה ומשנאסרה שוב לא הותרה דאפשר לסוחטו אסור וטעמו ולא ממשו אסור מדאורייתא עכ"ל ראב"ן עכ"ל המרדכי. הרי מבואר דעיקר טעמו הוא משום שהרוטב בלבל טעם הדם והיינו ר"ל שעי"ז פורש הדם בתוכו ממל"מ כמ"ש הש"ך שם. ועל פי זה צריכין לפרש נמי דמאי דקאמר תחילה דדלמא עם יציאת הדם חזר ונבלע בחתיכה עצמה אין כוונתו שלאחר שיצא לגמרי לחוץ חזר ונבלע אלא דר"ל שבתוך החתיכה עצמה כשיצא הדם ממקומו ונתעורר לצאת חזר ונבלע בתוך החתיכה עצמה ממל"מ ואף שמשמעות לשונו זה מורה לאחר שיצא לגמרי מ"מ בהכרח כן צריך לפרש דומיא דמסקנתו שכ' שהרוטב מבלבל הטעם. ועוד דאילו כפשוטו תקשה עליו הא זה הוא חששא רחוקה דמיד שנפלט ויצא לחוץ תיכף מתבטל במים ולמה ניחוש להחמיר כולי האי באיסור דם שבשלו דרבנן אלא ברור דעיקר טעמו הוא משום פי' ממל"מ והוא דעת היש אוסרין שברא"ש הנ"ל. והשתא אי איתא דטעמו של הרא"ש שמתיר הוא משום דס"ל דם שפי' ממל"מ לאחר מיתה לא חשוב לי' כפירש א"כ הו"ל עיקר חסר מן הספר דהא לא הזכיר הרא"ש כאן כלל בדבריו הך טעמא דאין זה חשוב פי' מה שפי' בפנים ממל"מ. ולא כתב רק משום דמה שנפלט נתבטל בס' ומה שנשאר בתוכו הו"ל דם האברים שלא פירש ואין בדברים אלו משמעות כלל על מה שפי' ממל"מ דאינו חשוב פירש ומאחר דעיקר טעם היש אוסרים הוא משום פי' ממל"מ הו"ל להרא"ש לכתוב בהדיא בטעם סברתו שמתיר משום דמה שפי' בפנים לא חשוב פירש כמו שכתוב בהדיא בפ"ק דחולין סי' י"ט גבי צלי שלא נצלה כל צרכו יעו"ש אע"כ דכונת הרא"ש הוא בטעמו שכתב כאן לומר דאף למאן דס"ל דדם שפי' בפנים ממל"מ חשוב פירש מ"מ מותר כאן משום דאמרינן דלא פירש כלל ממקומו אלא מה שיוצא לחוץ תיכף נתבטל בס' ומה שנשאר בתוכו הו"ל דם האברים שלא פירש. והיינו משום דמה שנשאר בתוכו אמרינן שלא פירש ולא הוזז כלל ממקומו. וא"כ צדקו שפיר דברי הט"ז הנ"ל דלא הוי ניחא ליה בטעמו של הב"ח וכתב טעמא אחרינא הנ"ל משום דהכי מוכח באמת מדברי הרא"ש עצמו כמו שבארנו. וממילא נתיישב נמי דעת רמ"א שהתיר כאן בהפ"מ עכ"פ משום דכאן איכא טעם הנ"ל דאמרינן דמה שהגיע אליו כח חום הבשול לפורשו ממקומו. נפרש ויצא לגמרי ונתבטל בס' ומה שנשאר בתוכו לא פירש כלל ממקומו:

יז והשתא לפ"ז מוכח נמי דגם בצלי שלא נצלה כל צרכו שייך נמי טעם זה להתיר אפי' למאן דס"ל פי' ממל"מ אסור משום דזה דומה לבשול ביש ס' דכאן בצלי שייך נמי האי טעמא הנ"ל דמה ששלט בו כח האש הוציאו לגמרי. ומה שנשאר בתוכו הוא משום שלא הגיע אליו כח האש ולא הוזז כלל ממקומו והכי מוכח נמי מדברי הרא"ש הנ"ל דקאמר דדמיא לצלי בלא מליחה דמה שנפלט האור שואבו ומה שנשאר בתוכו הוי דם האברים שלא פי' ובודאי כונתו הוא לצלי שלא נצלה כל צורכו. דאי בנצלה ח"צ הא קי"ל דבחצי צלייתו זב ויצא ממנו כל דמו ולא נשאר בתוכו כלום עש"ך סי' ע"ו ס"ק י"ד ועיין במעדני יו"ט על הרא"ש פג"ה סי' ז' אות פ'. ומדקאמר כאן ומה שנשאר בתוכו וכו' בע"כ דכונתו בצלי שלא נצלה חצי צלייתו. וא"כ מדקאמר כאן לדמות הבשר שנתבשל בלא מליחה ביש ס' לדין צלי שלא נצלה ח"צ. משמע דהן דומים ממש זה לזה דטעם של בשול שייך נמי גבי צלי. דהיינו לומר דמה שנשאר בתוכו לא פירש כלל ממקומו ושרי אף למאן דס"ל פירש ממל"מ אסור. ומה"ט סתם כאן הרא"ש גם גבי צלי וכתב הטעם סתם משום דמה שנשאר בתוכו הוי דם האברים שלא פירש ולא סיים כאן בפירוש כמו שסיים בפ"ק דחולין משום דלא חשוב פירש מה שהולך בתוכו מצד זה לצד זה והיינו משום דכאן כונתו לומר דמותר לכו"ע אף למאן דס"ל דחשוב פי' מה שפי' בפנים ממל"מ משום דאמרינן דמה שנשאר בתוכו לא פירש כלל ממקומו. ומש"ה ניחא שפיר מה שכתב לדמות כאן בשר שנתבשל לדין צלי. משום דס"ל דגם גבי צלי הוי נמי כן דמותר משום האי טעמא דמה שנשאר בתוכו לא פירש כלל ממקומו. דאי איתא דלהרא"ש אין טעם להתיר בצלי שלא נצלה ח"צ כ"א משום שיטתו דמה שפירש בפנים ממל"מ לא חשוב פירש. תקשה איך כתב כאן להתיר בשר שנתבשל ולדמותו לדין צלי והא כבר נתבאר דכונתו להתיר בבשול לכו"ע משום טעמא דאמרינן דמה שנשאר בתוכו לא פי' כלל. ואיך הוי זה דמיון לדין צלי. ועוד דקמסיים הרא"ש וכתב דראוי להתיר במבושל יותר מבצלי ואי איתא דגבי צלי אין שייך שם סברא הנ"ל לומר דלא פירש כלל. הו"ל לכתוב עוד טעם זה. שראוי להתיר במבושל טפי מבצלי דהא בצלי הוי פי' ממל"מ ואפ"ה שרי כ"ש במבושל דאיכא טעמא דמה שנשאר בתוכו לא פירש כלל. אע"כ משום דבאמת גם בצלי שייך האי טעמא כמו במבושל. וצדקו שפיר דברי הדרישה והלבוש הנ"ל דכתבו הטעם משום דאמרינן דכל מה שבא אליו כח האש הוציאו לגמרי ונפל לאור וכוונתם הוא לומר דאף לדידן דס"ל לאסור בנמלח בכשא"מ משום דפי' ממל"מ. מ"מ הכא שרי דאמרינן שלא נעשה פי' כלל וכמ"ש הרב עצי לבונה הנ"ל דהכי מוכח באמת מדברי הרא"ש כמו שבארנו בעזרת השי"ת ובחנם תמה הש"ך ז"ל עליהם:

יח ונראה לי עני עוד לחזק דברי הדרישה והלבוש הנ"ל ודברי הט"ז ס"ק כ"ז הנ"ל. דהנה הרא"ש בפכ"ה סי' מ"ט גבי דין נמלח בכשא"מ בהשיגו על הר"פ שאוסר כולו אף מה שחוץ לציר מטעם פי' ממל"מ כתב עליו וז"ל אע"פ שמה שבתוך הציר אינו יכול לפלוט מה שחוץ לציר פולט כדינו ומי הוא הנביא שהגיד שפי' ממל"מ ואינו יוצא לגמרי אין אלו אלא דברי נביאות להשחית ממונן של ישראל עכ"ל. ומשמע מדברים אלו דכוונתו למה ניחוש לזה לומר שנעשה פי' ממל"מ וקשה הא לדידיה בלא"ה אפי' פי' ממל"מ נמי הו"ל כדם האברים שלא פירש. וראיתי בכו"פ סוף סי' ס"ט שהביא בשם פר"ח שתירץ דבפכ"ה כ"כ לדעת ר"פ ומדבר בלשונו ולי' לא ס"ל וכו' יעו"ש. מבואר מזה דדעת הרא"ש הוא דאפי' למאן דס"ל דפי' ממל"מ אסור מ"מ מספיקא אין לנו לחוש לזה שמא פי' ממל"מ. והשתא לפ"ז נראה לי דיש סברא טובה לומר דאף לדידן דאנו מחמירין גבי נמלח בכשא"מ לאסור כולו אף מה שחוץ לציר מטעם פי' ממל"מ מ"מ גבי צלי שלא נצלה כל צרכו וגבי חתיכה שנתבשלה בלא מליחה ביש ס' נגדה גם לדידן יש טעם להקל מטעם דהא עכ"פ אינו אלא ספק שמא פי' ממל"מ. דא"א לומר שהוא ודאי פי' ממל"מ דהא אפי' גבי נמלח בכשא"מ כתב הרא"ש דמי הוא הנביא שהגיד שפי' ממל"מ כ"ש בזה דיש סברא טובה לומר דמה ששלט בו כח האש וכח הבשול הוציאו לגמרי ומה שנשאר בו לא פי' כלל מכ"ש דיועיל לנו למשויה לספק עכ"פ שמא לא נעשה פי' ממל"מ. וא"כ שפיר יש לנו להתיר כאן משום ספיקא דרבנן לקולא. דהא מה שפירש ע"י צליה או בשול הוי דם שבשלו שאינו אסור אלא מדרבנן ומאחר שאינו אלא ספק אם פי' בתוכו ממל"מ אם לא הו"ל ספיקא דרבנן. ומש"ה דוקא בנמלחה בכשא"מ אנו אוסרין מספק שמא נעשה פי' ממל"מ. דשם הו"ל דאורייתא דעל דרך זה תירץ נמי הכו"פ ליישב הסתירה דברי ר"ת אהדדי שאסר גבי נמלחה בכשא"מ והתיר גבי צלי שלא נצלה כל צרכו וז"ל וליישב נראה לחלק בצלי וכו' הדם שפי' הוא דם שצלאו מדרבנן ולא החמירו בדם שפי' וע"ז קאי מלתא דר"ת בצלי שלא נצלה כל צרכו אבל בעובדא דר"פ תיכף התחיל הדם לפרוש וכו' וא"כ אז עדיין לא היה ממש דם מלוח ואיסורו קודם למליחתו אסור משא"כ בצלי צלייתו קודם עכ"ל. ועד"ז נאמר גם אנן דמה"ט יש לחלק גם לדידן בין נמלחה בכשא"מ דשם יש לאסור מספק שמא פי' ממל"מ דהו"ל כספק דאורייתא מה שאין כן בצלי ובשול אין לאסור מספק דהו"ל ספק דרבנן:

יט ולפי דרכינו צריכין אנו להבין למצוא טעם לדעת מרן רמ"א בהג"ה סי' ע"ו (לפי הבנת הש"ך בדעתו) והש"ך שם דס"ל דבנצלה מעט אסור אף לאוכלו כך דמשמע הטעם משום שאנו חוששין לפי' ממל"מ. ולפי מה שנתבאר דאף להאוסרין בפי' ממל"מ נמי יש להתיר בזה כמ"ש הדרישה והלבוש הנ"ל דאנו אומרים שלא נעשה פי' כלל או עכ"פ מספק יש להתיר א"כ קשה לכאורה על דעת רמ"א והש"ך הנ"ל. ונראה על פי פשטות דהם נמשכו אחר פשטות משמעות הרא"ש בפ"ק דחולין והתוס' שם דהתירו בצלי שלא נצלה כל צרכו מחמת דס"ל שהדם שפי' ממל"מ לא חשוב פי' ומשו"ה ס"ל דלדידן דאנו מחמירין גבי נמלח בכשא"מ גם בזה אסור. וא"כ לפי מה שבארנו בעזה"י והוכחנו כדעת הדרישה והלבוש הנ"ל דהרא"ש מתיר באמת בצלי שלא נצלה כל צרכו אף לדעת האוסרין בפי' ממל"מ ומשום הנך טעמים שנתבארו. א"כ לכאורה אין מקום לדעת רמ"א והש"ך הנ"ל. אכן כדי שלא נשווינהו כטועים ח"ו מצאתי מקום לדעתם. דהנה הרמב"ם ס"ל דאף דם האברים שלא פי' כלל נמי אסור מה"ת עיין רמב"ם (פ"ו מהמ"א הי"ב) ובכסף משנה שם. והילכך נהי דאנן לא קי"ל הכי מ"מ בצלי שלא נצלה כ"צ דלא יצא עדיין כל דמו דלהרמב"ם אסור לאוכלו חי משום הדם שנשאר בתוכו אף אם לא פירש כלל וכיון דיש בזה ג"כ ספק עכ"פ שמא פירש הדם ממל"מ הילכך בכה"ג ודאי יש לחוש להחמיר דהוי ס"ס לאיסורא שמא כהרמב"ם ושמא פי' הדם ממל"מ כן נלע"ד. והרוחנו בזה דעכ"פ במקום דליכא הך חומרא דהרמב"ם הנ"ל. אז שפיר אנו תופסים עיקר כסברת הדרישה הנ"ל דלא חיישינן בצלי שלא נצלה כל צרכו שמא פי' הדם ממל"מ כן נראה לי:

כ וא"כ זכינו לדין דצלי שנצלה מעט מותר לקדיר' ע"י מליחה שמולחין אותו אחר הצליי' דכל עיקר חששת האחרוני' הנ"ל (החו"ד ופמ"ג והר הכרמל וחמודי דניאל) הוא משום דע"י הצלייה נפרש הדם בתוכו ממל"מ וכיון שנבלע בו הדם ע"י חום הצלי נסתרך בו הרבה ושוב אינו יוצא ע"י מליחה והרי לפי מה שבארנו דעיקר כדברי הדרישה והלבוש הנ"ל אזיל ליה האי חששא. וכיון דכאן ליכא חומרא דהרמב"ם דהא הדם שנשאר בתוכו שלא פירש כלל יוצא אח"כ ע"י מליחה ואין חשש רק משום הדם שפי' ממל"מ והרי נתבאר באר היטב דאין לחוש לזה כלל. דאנו אומרים שכל מה שהגיע אליו כח האש לזוזו ממקומו יוצא לגמרי לאור דנורא מישב שייב לי' ומה שנשאר בתוכו לא פירש כלל ממקומו והוא יוצא שפיר ע"י מליחה אח"כ והיינו דאף אם אינו ודאי שלא פירש רק ספק נמי שרי משום ספיקא דרבנן להקל:

כא ונ"ל שכן נמי יש לדייק מדברי הב"י סי' ע"ו בשם הגהות מרדכי חולין וז"ל ומיהו אם רוצים אח"כ לעשות מהם ציבי"א בלע"ז צריך למולחם כמו לקדירה. דלפעמים אין צולין אותם כ"א מעט ואח"כ מבשלין אותם והדם פורש וחוזר ונבלע עכ"ל. ומדלא כתב כאן בהדיא דאפי' אם ימלח אותם אח"כ לא מהני לבשלם בקדירה דמשמעות לשונו מורה שלא חשש כ"א כשיבשלנו אחר הצלייה בלא מליחה כלל דאסור משום דכיון שלא נצלה כ"א מעט עדיין יש בו דם וע"י בשול יהי' פי' ממנו ויחזור ויבלע בו. משמע דע"י מליח' אח"כ אין איסור. דאל"כ כל כה"ג הו"ל לפרושי בהדיא. ועוד דלשונו מורה שלא חשש כ"א שע"י הבשול הדם פי' וחוזר ונבלע ולמה לא הזכיר ג"כ להך חששא דע"י הצלייה גופיה פי' הדם ממל"מ ש"מ דלהא לא חיישינן. וכן יש לדייק מלשון הגהות מיימוני (פ"ו מהמ"א) אות נ' לענין דצלי אין צריך מליחה וז"ל והטעם שדם האברים שלא פי' מותר ואותו שפי' בשעת צליה נופל לארץ וכ' בס"ה שטעם זה אין שייך בעופות שנצלים שלמים שהם חלולים. ופי' הדם מלמעלה למטה בתוך החלל והוי כאילו פי' מחתיכה לחתיכה, ופעמים שאווז ותרנגולת נצלים יפה מצ"א ופלטה כל דם אותו צד, ואין נצלין יפה מצד אחר ולא פלט כל דם שלו וכמו כן לא פלט כל דם שבא לו מלמעלה לפ"ז נכון שמו שירצה לצלות עוף שלם שימלח מבחוץ ומבפנים ושישהה כשעור מליחה ואח"כ ידיחנו ויצלה אותו עכ"ל. הרי מבואר דלא חששו באותו צד שלא נצלה יפה כ"א משום שלא פלט כל דם שלו וגם לא פלט להדם שבא לו מלמעלה ולמה לא חששו ג"כ משום דם של עצמו שבאותו הצד שלא נצלה יפה שנעשה בתוכו פי' ממל"מ ש"מ דלהא לא חיישינן רק דדוקא להדם שפי' בפנים מלמעלה למטה בתוך החלל הוא דחיישינן שאין האור שואבו ומפליטו כמו דאינו מפליט לדם של עצמו אבל לדם של עצמו לא חיישינן ומכ"ש בבשר אחר שאינו חלול. מטעם שכל שהגיע אליו כח האש לפורשו ממקומו הוציאו לגמרי לחוץ ומה שנשאר הו"ל דם האברים שלא פירש:

כב ולכאורה יש לומר טעם לאסור מטעם אחר. והוא דכיון שנצלה מעט א"כ אפשר שבמקום א' ממנו שלט בו האור טפי ופלט כל דמו ואח"כ כשימלחנו אח"כ יבלע מקום שפלט כ"ד ממקום שלא פלט עדיין כ"ד כדין בשר שנמלח ופלט כ"ד וצירו שנמלח ביחד עם בשר שלא פלט עדיין דמו דקי"ל דאסור. אך יש לדחות דאין לחוש מספיקא להחמיר בדרבנן (דם שמלחו) בפרט דיש מקילין ומתירין אפי' בודאי פלט כ"ד שנמלח ביחד עם בשר שלא נמלח. הילכך עכ"פ בכה"ג דאינו אלא ספק אין לחוש כולי האי. דכה"ג מצינו שכתב הרשב"א בתה"ק (בית ג' שער ג') דבשר שצולין אותו בלא מליחה אין נותנין כלי תחתיו לקבל שמנונית עד שיגיע לכדי שיהי' ראוי לאכילה בצלי זו אע"פ שניצוצות הניתזות ממנו על האש מעלין תמרות עשן ואין דם מעלה תמרות עשן אפ"ה חוששין שמא פנים התחתונים הם שהגיעו לכלל צלייה אבל העליונים לא הגיעו ועדיין יש דם גמור בתוכן. וסיים וז"ל ויראה לי דאם עבר ועשה אפי' נתן בו מלח הרבה מותר לפי שאין כאן דם אסור מדאורייתא דדם שבשלו הוא ואינו אסור ד"ת ועוד דאינו ודאי אלא ספק שמא משעלתה תמרות נתבשל הכל ואפי' העליון ולכך מותר עכ"ל. כן ה"נ לענין נ"ד י"ל כן כיון שאין כאן אלא איסור דם שמלחו דהוא מדרבנן ואינו אלא ספק דאפשר במעט צלייתו יצא כל דמו או להיפך דאפשר שמא בשום מקום ממנו לא פלט עדיין כ"ד ונשאר בו עדיין מקצת דם ואמרינן איידי דיפלוט דם דידי' יפלוט גם מה שבלע ומאחר דיש מתירין כאן בלא"ה בכל גוונא לכן יש לסמוך עכ"פ להתיר כאן בספק. ומה"ט אף דשם גבי בי דוגי לא התיר הרשב"א כ"א בהעלה תמרותו ונתן מלח עיין ב"ח ס"ס ע"ו. מ"מ כאן בנ"ד בלא"ה מותר מספיקא דרבנן דכאן עדיף טפי מהך דהתם חדא דכאן איכא צד המתירין בכל ענין ועוד דשם הוי הספק שמא נתבשל הכל משהעל' תמרו' לכך בעי' העל' תמרו' וכאן הוי הספ' להיפך שמא בשום מקום ממנו לא יצא עדיין דמו לגמרי ודו"ק:

כג ועיין בת"ח כלל ט' דין ט' העתיק שם בסתם לשון הג"ה מרדכי סוף חולין בעופות שרוצים לעשות מהן ציב"א דצריך למולחן כמו לקדירה דלפעמים אין צולין אותם כ"א מעט ואח"כ מבשלין אותן והדם פורש וחוזר ונבלע בתוכו וכו' עד ובאו"ה כתב דכל צלי יצלה לכתחילה כחצי צלייתו כדי שיזוב דמו ואז מותר לבשלו אח"כ ולא כמו הר"ם דמצריך מליחה אם רוצה לבשלו אח"כ עכ"ל הת"ח יעו"ש. גם מדברים אלו יש הוכחה טובה דע"י מליחה שרי לבשלו אחר שנצלה מעט דאל"כ לא הוי סתם מלהשמיענו דין גדול כזה דאם לא נצלה אלא מעט ורוצה לבשלו אח"כ אף מליחה אחר הצלייה לא מהני. ועוד דאי איתא דגם ע"י מליחה אח"כ אסור. למה תולה טעם האיסור משום שהדם פורש וחוזר ונבלע דהיינו שהוא פורש עתה ע"י הבשול שזה אינו טעם מספיק כ"א אלבשלו בלא שום מליחה. יותר הו"ל ליתן טעם משום שהדם כבר פי' ממל"מ ונבלע בתוכו ע"י חום האש ושוב אינו יוצא אף במליחה אח"כ. וכבר הזכרנו ראי' זו לעיל מדברי הב"י. והנה באמת משמעות דברי הרב בת"ח הנ"ל נוטין דדוקא לבשלו אסור (ר"ל בלא מליחה) אם נצלה מעט אבל לאוכלו כך צלוי שרי וכמו שרצה גם הש"ך סי' ע"ו ס"ק י"ג לפרש כן תחילה בדעת רמ"א שם בהג"ה. והיינו אף שהרמ"א ס"ל דדם שפי' ממל"מ אסור אף בפי' לאחר מיתה ודלא כהרא"ש מדאוסר כולו בנמלח בכשא"מ. מ"מ איכא למימר שפיר דבזה מתיר לאוכלו כך צלוי מטעם סברת הדרישה הנ"ל דאמרינן דלא פירש כלל. וכמו שבארנו כבר. אך אף אם נניח לפרש דעת הרמ"א כדעת האו"ה דאסור לאוכלו כך צלוי מטעם פי' ממל"מ מ"מ עכ"פ ע"י מליחה אח"כ יתכן שפיר דמודו להתיר לבשלו אחר כך. וכבר בארנו לעיל (אות י"ט) סברא לחלק בין לאוכלו כך צלוי ובין לבשלו אחר כך ע"י מליחה:

כד וכעת נראה לומר עוד סברא טובה לחלק ביניהם. דשאני לענין לאוכלו כך צלוי דיש לחוש שמא ברגע קודם הסירו מעל האש נתעורר בתוכו דם ונפרש ממקומו ומחמת שהסירוהו מעל האור לא הספיק האור לשואבו ולהוציאו לחוץ ונשאר בתוכו. והיינו לא שנסרך בו ונבלע בו ע"י חום האש. ז"א דהא כבר הוסר מעל האור רק שנשאר כך מונח בתוכו ולא היה יכול לצאת לחוץ משום שכבר הוסר מהאור וממילא עכ"פ מה"ט אסור לאוכלו כך צלוי כיון שיש בתוכו דם איסור שנפרש כבר ממקומו. ולכן ע"י מליחה שפיר שרי דכיון דהדם שפירש לא נסרך בו להתבלע בו ע"י האש יכול שפיר לצאת ממנו ע"י מליחה. דהרשב"א והטור לא אמרו רק בשנסתרך הדם בתוכו דהיינו שנבלע בו ע"י כח האש אז שוב אינו יוצא ע"י מלח משא"כ בכה"ג. ולהא ליכא למיחש שמא באמת כשפירש ממל"מ נבלע ג"כ ע"י כח חום האש. הא ליתא דאי איתא שהיה האש אצל הבשר אחר שנפרש הדם עד שניחוש שנבלע בו ע"י האש. אז תיכף ומיד היה מוציאו לגמרי לחוץ כטבע האש דשאיב דם ולא היה מניחו להתבלע בתוכו. וכיוצא בזה ממש כתב הט"ז בסי' ע"ו סק"ט לענין היתר הבשר שהוסר מן האור דלא ניחוש שבולע מן השפוד וז"ל. ממילא כ"ש דמותר הכל כ"ז שיש לו מה לפלוט והוסר מן האש והטעם דכ"ז שחום האש על הבשר אז מפליט הבשר דם שבתוכו לחוץ וכשנתקרר החום ההוא אינו מפליט כלל והוי דם האברים שלא פי' עכ"ל יעו"ש. א"כ באמת מסברת הט"ז הנ"ל יש ג"כ לומר מה"ט להתיר בנצלה מעט לאוכלו כך צלוי שלא ניחוש שפי' ממל"מ אך תיפוק לן עכ"פ דדי לנו בחומרא זו שניחוש שמא לא נתקרר עדיין חום האש לגמרי עד שהפריש את הדם ממקומו. וטרם שהספיק להוציאו לחוץ ולהפליטו נתקרר החום ונשאר הדם עומד בתוכו והוא דם שפירש ואסור אבל איך נבוא לחוש עוד יותר שגם נבלע ונסתרך בו ע"י חום האש הא ודאי ליתא דכיון שלא נתקרר תיכף החום אחר שנפרש ממקומו. אז אדרבא כח חום האש מפליטו ושואבו לחוץ ולא שמבליעו בקרבו וא"כ זהו סברה טובה מאוד לחלק דאף לדעת האו"ה והש"ך והרמ"א ז"ל לדעתו דס"ל דאסור לאוכלו כך צלוי בנצלה מעט גם הם יודו דמהני' בו אחר כך מליחה להתירו לקדירה:

כה סוף דבר לא מצאתי בענ"ד מקום מבורר לאסור בבשר שנצלה מעט שיאסור אח"כ לקדירה ע"י מליחה. ודעתן של הנך אחרונים הנ"ל שאסרו בזה נפלאת ממני ולא ירדתי לסוף דעתן בזה. והשתא ממילא לפי סברתינו קם דינא ברגלים שנמלחו בלא חתיכת טלפיהם והבהבו אותן אח"כ כך באש אף ששוהים טובא על האש מ"מ לא נאסרו טפי ממה שבטלפיהם הנאסר מתחילה ע"י מליחה כיון דאף אם הי' מהבהבים אותן כך בלא שום מליחה לא הי' נאסרים טפי רק מה שבטלפים. דעל השאר הרגל הוי אמרינן נורא מישב שייב וממילא גם השתא אף שנאסר מה שבטלפים מכח נמלח בכשא"מ מ"מ אין אוסר טפי ע"י הצלייה והבהוב באש דאין הנאסר אוסר אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לאסור וכיון שאף אם לא היה נמלח כלל לא הי' יכול לאסור למעלה מהטלפים משום דאמרינן נורא מישב שייב מש"ה גם הטלפים שנאסרו תחילה אינם אוסרים יותר מהאוסר עצמו. ועיין כיוצא בזה בפמ"ג שפ"ד סוף ה' מליחה וז"ל. ומ"מ הא ודאי אף שהבצלים אסורים אין הבשר נאסר דנורא מישב שייב ולא בלע וכו' וחתיכה נ"נ לא שייך דאין הנאסר יותר מהאוסר ופשוט עכ"ל. וה"ה ממש בנ"ד כן לפי סברתינו:

כו והנה בגוף האי דינא דבשר שנצלה מעט שהעלינו ב"ה בכחא דהיתרא לומר דמותר אחר כך לקדירה ע"ד מליחה אף שהוכחנו כן ב"ה באריכות גדול מ"מ מסתפינא להחליט הדבר כן לענין מעשה נגד הנך ד' גדולי אחרונים הנ"ל ואני מניח הדבר בצ"ע עדיין. ואיני אומר בזה לא איסור ולא היתר עד שיסכים עמי עוד גדול א'. כי אני מסתפי להקל נגד דעת הגדולים הנ"ל לענין מעשה. מיהו עכ"פ לענין רגלים שנחרכו והבהבו באש אני מחליט הדבר להיתר כמו שאמרנו מאחר דכבר נמלחו קודם. והא גופי' מה שאוסרין מה שבקליפתם אם לא נחתכו ראשי הטלפים הוא חומרא ויש דיעות המתירין לגמרי. (דמה"ט מתיר הש"ך מה שחוץ לטלפים אף בעומדים על טלפיהם יע"ש) הילכך בכה"ג פשיטא שיש לסמוך על סברתינו שלא לאסור כלל למעלה ממה שבטלפים אע"פ שצלו אותן אח"כ באש עם טלפיהם ושהו שם טובא ודלא כהרב חמודי דניאל שהחמיר בזה כן נלענ"ד:

שאלה ג

נשאלתי בבשר שנמלח ע"ג עצים מבוקעים והי' בתוך העצים גומא א' גדול קצת וקצה חתיכת בשר א' מונחת בתוך הגומא ההוא והוריתי לאסור מה שהיה מונח באותו גומא וקצת למעלה ממנו כדי קליפה ושאר כל החתיכה מותרת והיה א' מפקפק בדבר לומר שאסור בזה כל הבשר כולו כדין בשר שנמלח בכשא"מ דקי"ל דאסור כולו אף מה שחוץ לציר לכן כתבתי בזה לברר דהדין אמת וברור כמו שהוריתי:

תשובה

א נראה לי דשאני היכא שכל החתיכה כולה מונחת בכשא"מ בזה הוא דפסקינן הכי לאסור כולו כיון שמונחת כולו במקום דחוק. משא"כ בנ"ד שכל החתיכה כולה נמלחה בכלי מנוקב כראוי רק קצה א' מן הבשר המונח במקום הגומא הוא לבדו מונחת בכשא"מ. הילכך שאר הבשר כולו המונחת בכלי מנוקב פשיטא שכשירה דאין המקום דחוק שבגומא ההוא מונע את שאר הבשר מלפלוט. ונראה ראי' לדברינו דזה דומה ממש לדין הרגלים שנמלחו בטלפיהם ולא חתך ראשן דקי"ל דאינו אסור אלא מה שבתוך הטלפים אבל השאר מותר כדאיתא בסי' ס"ח ס"ח בהג"ה. וכתב שם הש"ך ס"ק י"ג וז"ל. וכתב האו"ה ריש כלל י"ז ואין לדמותו ממש למולח בכשא"מ לאסור אף מה שלמעלה מהטלפים משום דבדבר מועט שבטלפים אינו מעכב כל הרגל מלפלוט אבל מדברי מהרא"י וכו' נראה לאסור כשעומדין על טלפיהן דכ' ולא דמי למולח בכשא"מ דהכל אסור דהתם המקום דחוק מלצאת הדם אבל כאן סתם רגלים מונחים לאורכן ויש להן ריוח לכל הרגל שמחוץ למנעל לצאת דרך ארכו ולמה נאמר שהוא זב והולך דרך המנעל כי אין דרך הדם שיזוב למטה אלא להתפשט לצדדין עכ"ל יעו"ש א"כ נראה דגם בנ"ד אפי' לדעת המהרא"י וסייעתו הנ"ל. עכ"פ בנ"ד דומה ממש כמו התם ברגלים המונחים לאורכן דהא גם כאן כל הבשר מונח דרך שכיבה לארכו ואינו זקוף ועומד א"כ יש ריוח לכל הבשר לצאת הדם. הילכך פשיטא שאינו נאסר רק זה המעט מן הבשר המונח במקום הגומא. דאין זה הדבר מועט שבמקום הגומא מעכב על כל הבשר מלפלוט עכ"פ בכה"ג שאינו זקוף ועומד רק מונח דרך שכיבה כדרכו. כן נ"ל והיא ראיה ברורה לענ"ד:

ב וכיוצא בזה מצינו עוד בסי' ס"ט סעיף י"ח בהג"ה דאינו אסור אלא אותה חתיכה המונחת למטה בכלי אבל שאר חתיכות שעליה הנמלחים עמה מותרות וכתב האו"ה הטעם הובא בט"ז שם ס"ק מ"ה וז"ל. אין חתיכה אחת דחוקה כ"כ ע"ג חברתה שיעכבו התחתונות את העליונות מלפלוט ואפי' קליפה לא בעי עכ"ל יעו"ש. הנה נ"ד אדרבא עדיף טפי מהתם דהא התם גם החתיכות העליונות מונחים כולם בכלי שאינו מנוקב אלא דמ"מ כיון שהם אין מונחים למטה רק מונחים על הבשר ואצלם אין מקום דחוק לדם מלצאת דאין התחתונות מעכבות על העליונה לפלוט מש"ה הם מותרים. כן ה"ה וכ"ש בהך דנ"ד שכל שאר החתיכה כולה מונחת בכלי מנוקב ויש לה מקום לדם לצאת רק שבקצה א' מהחתיכה המונח במקום הגומא יש שם מקום דחוק פשיטא דשאר כל הבשר כולה מותרת דכמו דהתם אין התחתונה מעכב את העליונה מלפלוט כן ה"נ אין מה שבגומא מעכב על שאר הבשר מלפלוט:

ג ומיהו נראה לי דמ"מ בנ"ד אסור כדי קליפה מעט למעלה ממקום הגומא. דאע"פ דהתם גבי שאר החתיכות שעלי' מבואר דאף קליפה לא בעי. שאני התם דהוי שני חתיכות משא"כ בנ"ד דהוי חתיכה אחת אסור עכ"פ כדי קליפה למעלה ממקום שנוגע בציר כדין חתיכה שמקצתה בציר ומקצתה חוץ לציר (היכא דאין בו דין נמלח בכשא"מ) דקי"ל דמה שלמעלה מהציר מותר ומ"מ אסור כ"ק עיין סוף סי' ע' בהג"ה ובש"ך שם ס"ק מ"ה. ובאמת לדעת הש"ך שם סק"י גבי דגים מונחים על העופות דכ' דהדגים צריכין קליפה יעו"ש מבואר דדעתו דאף בשני חתיכות צריכין קליפה למעלה מהציר אך המנח"י כלל כ' ס"ק כ"ב כתב שם וז"ל דוקא בחתיכה אחת אמרינן דמפעפע עכ"פ כ"ק וגם משום שא"א לצמצם בחתיכה אחת וכו' משא"כ בשני חתיכות כמו הכא דגים ועופות לא אמרינן שמפעפע כלל אפי' בכ"ק עכ"ל יעו"ש א"כ עכ"פ בנ"ד דהוי חתיכה א' אסור לכ"ע גם מה שלמעלה מהגומא בכ"ק בפרט כיון שמונח דרך אורכו דמפעפע לצדדין עכ"פ כ"ק דדוקא ממטה למעלה אין דם מפעפע משא"כ לצדדין ואע"ג דגבי דין הרגלים שנמלחו בטלפיהם ולא נחתכו ראשן דמבואר בפוסקים דאינו אסור כ"א מה שבטלפים ולא מבואר שם לאסור גם למעלה מהטלפים בכ"ק כדין למעלה מהציר אע"ג דהתם הוי נמי חתיכה א' שאני התם דיש אומרים דאין המנעל מעכב הדם מלצאת ואינו אסור לדידהו אף מה שבטלפים. הילכך הקילו שם במה שלמעלה לגמרי משא"כ בנ"ד דודאי מה שבגומא המונח בציר אסור מדינא דהוי ממש כלי שא"מ. הילכך גם למעלה ממנו יש לאסור כ"ק כדין חתיכה שמקצתה בציר ועיין ספר חמודי דניאל ה' מליחה אות מ"ז כ' נמי כן בדין הרגלים שנמלחו בלא חתיכת טלפיהם דא"צ קליפה למעלה ממה שבטלפים משום ה"ט הואיל ויש פוסקים המתירים אף מה שבתוך הטלפים יעו"ש. הארכתי קצת בזה להוציא מלב הטועה בהך דנ"ד וסבר לדמותו ממש לדין נמלח בכשא"מ לאסור כל הבשר והוא טעות המפורסם כמו שבררנו בעזהי"ת. הנראה לענ"ד כתבתי:

שאלה ד

בדין קרקע המרוצפת באבנים או בלבנים דחשוב כלי שא"מ אם היא משופעת אם מועיל השפוע לחשבו ככלי מנוקב:

תשובה

א הנה בתשובתינו (ח"ג הלכות מליחה). הבאתי בשם הדברי חמודות דכשהקרקע הוא מדרון חשוב ככלי מנוקב ושם תמהני על שלא הביאו זאת שאר האחרונים. עתה מצאתי בסולת למנחה כלל ו' ד"ח כ' שם וז"ל ונראה דכ"ז בקרקע מעפר אבל משא"כ ברצפת מאבנים או לבנים דהוי ככלי אבן ולא מיקרי כלי מנוקב אם לא שיש לו מקום לזוב כגון ביני ביני או שהוא בשיפוע וכה"ג ועיין במ"א סי' תנ"ט סק"ט עכ"ל הסולת למנחה. ומוכח מדבריו דאף בקרקע מרוצפת באבנים או לבנים או בנסרים נמי אם הוא מקום שיפוע י"ל דהוי ככלי מנוקב. והנה מהמג"א תנ"ט סק"ט לא מוכח כ"א בקרקע מעפר דאם הוא משופעת הוי ככלי מנוקב. דשם כתב בשם רש"י דבקרקע במקום מדרון נבלעים המים בקרקע מהרה יעו"ש וה"ה לענין נ"ד כיון דהציר נבלע מהרה בקרקע הוי ככלי מנוקב אבל לענין קרקע מרוצפת לא שייך טעם זה. ואפשר דמ"מ כיון שהוא בשיפוע הציר אינו מתכנס במקום א' רק מה שזב מן הבשר תיכף מתפשט למטה ויש מקום לציר לזוב ומיקרי שפיר כלי מנוקב וצ"ע:

תוכן העניינים

תפארת שמואל (מיאנישפאלי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה