תפארת שמואל (מיאנישפאלי)· רבי יעקב שמואל מיאנישפאלי
יורה דעה הלכות נדה · שאלה כה
אם בבעילה ראשונה של בתולה לא הי' נמצא דם. ואח"כ נמצא דם, או שבביאה ראשונה לא בדקו כלל מחו הדין בזה. אם הוחזקה אח"כ לרמ"ת ע"י ג"פ ולא לתלות בדם בתולים מאחר דבפעם א' לא הי' נמצא דם ואילו הי' דם בתולים בראשונה הי' נמי נמצא א"ד בזה נמי תלי' בדם בתולים:
תשובה
א בדין זה מחולקים הרב חוו"ד עם הרב מהרש"ק הרב חוו"ד ס"ס קפ"ז כתב וז"ל ולכן אם התשמיש הראשון הי' בלא דם שוב אינה תולה דקיי"ל כר"ח ריש פרק התינוקת. וכן נראה דאם לא בדקה עצמה פ"א ג"כ שוב אינה תולה. וראי' לזה מנדה (י"א ב') דאמרי' התם שא"צ להיות בודקות אח"ת וקשה דתבדוק מחשש דאימר תפסוק פ"א מח"ת דאינה תולה אע"כ דאף אם אינה בודקת אינה תולה וא"כ הבדיקה הוא רק לתקנתא דידה ומשום זה לא שייך לחייבה בבדיקה עכ"ל והרב מהרש"ק בקנאת סופרים תשובה ט' כ' וז"ל והנה בנידון החוו"ד דגם אם לא בדקה פעם ראשון כלל ואח"כ בפ"ב בדקה ומצאה דם אין תולין בדם בתולים והביא ראי' מנדה וכו' בזה יפה כ' רו"מ דהתם מיירי לענין אם תהי' טמאה או טהורה דהוי חשש דאורייתא אבל לענין רמ"ת דהוי רק דרבנן י"ל בלא בדקה תולין לקולא. גם מה דהחליט החוו"ד דקיי"ל כר"ח כמו שפסק הרמב"ם. גם זה אינו ברור לדעתי דהן אמת גם מהרא"ש פ' התינוקת משמע כן אך מלשון המחבר שכ' הבועל בתולה וכו' לעולם תלי' בדם בתולים עד שתשמש פ"א ולא תראה דם וכו'. ולמה לא כ' רבותא זו ג"כ דאם בתחילה לא ראתה דם אין תולין בדם בתולים דהוי רבותא יותר משמע דווקא אם כבר ראתה דם בתולים לתלות לעולם בדם בתולים לא תלי' אבל אם לא ראתה בתחילה כלל דם בתולים תולין אח"כ בדם בתולים מכח דתחילה תלי' בהטייה כמפורש בש"ס. וכן הב"י לא הביא כלל האי דר"ח משמע דלא ס"ל כן. והטעם נראה דהי' קשה לו קושיית התוס' מה דר"ח ס"ל דשמואל לא שכיח ובפ"ק דמס' כתובות אמרי' דרוב בקיאין בהטייה ולכך ס"ל להב"י דש"ס דכתובות לא ס"ל כר"ח רק ס"ל כמ"ד דטהורה דהטייה שכיח וכיון דסתמא דגמרא ס"ל דלא כר"ח קיי"ל כן. ועי"ל יותר דבאמת קשה דבסוגיא דפ"פ מוכח שם דדם נדה לא שכיח שלא בעת ווסתה כמ"ש המהרש"א שם בחידושיו וכן הב"ש באה"ע סי' פ"ח יעו"ש וא"כ מה בכך דהטייה לא שכיח. הרי דם נדה נמי לא שכיח שלא בעת ווסתה. ולומר דרמ"ת הוא מכ"ש דזה לא שכיח והדרא קושיא לדוכתי' למה לא נתלה בהטייה לכך ס"ל להב"י דבאמת כל הני פוסקים דמפרשים שם בפ"פ דמיירי בלא מצא דם אבל במצא א"י לטעון פ"פ ס"ל דלא כר"ח רק תלי' בהטייה אף דלא שכיח או י"ל יותר דבאמת מהרי"ף ורמב"ם אין ראי' כלל לומר דבלא ראתה דם תחלה יהי' דינה כרמ"ת רק הגמרא והרי"ף והרמב"ם מיירי לענין לטהר הדם גופו דהוי חשש דאורייתא. אבל לענין רמ"ת דהוי רק דרבנן מודים דתלי' בדם בתולים מכח די"ל דתלי' בהטייה וכו'. ולכך לדידן דאין נ"מ מדם בתולים רק לענין רמ"ת לכך לא הביאו הב"י והש"ע ולכך נ"ל דלא כהחוו"ד דהיכי דבתחלה לא ראתה אין לה דין רמ"ת דתלי' בהטייה עכ"ל הרב קנאת סופרים:
ב ובתשובה י"ב העיר עוד בזה וז"ל והנה עיקר דין זה הוי פלוגתא בש"ס (ס"ד ב') איתמר בעל ולא מצא דם וחזר ובעל ומצא דם ר"ח אמר טמאה ור' אסי אמר טהורה ר"ח אמר טמאה דאם איתא דם בתולים מעיקרא הוי אתי ור' אסי אמר טהורה דלמא איתרמי לי' כדשמואל. וכו' ואידך שאני שמואל דרב גוברי' וכו'. והנה חזינין דלר' אסי סמכינן אהך סברא אפי' נגד איסור תורה ואיסור כרת. ואמרינן דדם גופו טהור מכח דאפשר כדשמואל. והיינו מכח דלראות דם נדה לא שכיח שלא בשעת ווסתה ומדלא מחלק ר' אסי בין יש לה ווסת או לא מוכח דאף דאין לה ווסת תולין יותר בדם בתולים מדם נדה ובע"כ דזה מצוי יותר ותולין במצוי וא"כ אף ר' חנינא דמטמא וקיי"ל כן היינו רק לענין איסור דאורייתא דאז כיון דשמואל לא שכיח אף דדם נדה נמי לא שכיח בעת תשמיש מ"מ הדבר שקול והוי ספד"א ולחומרא אבל לדידן דמטמאין אף דם בתולים רק הספק לענין להיות רואה מח"ת וא"כ בזה הוי רק ספק דרבנן ובזה הוי לקולא ובזה מודה ר"ח דלמעט בפלוגתא עדיף ואין לומר דהוי נולד הספק בדאו' דלא אמרי' ספק דרבנן להקל ז"א חדא די"ל דלענין שלא להוציא אשה מבעלה אף בזה הוי ספד"ר להקל ותדע בכמה קולות מקילין מכח ווסתות דרבנן ור"מת דרבנן ולא אמרי' דהספק נולד בדאורייתא. ועוד דלא נחשב בא מצד אחר רק כגון בבא ע"י תערובות או אחר שהיית מעל"ע אבל בדרבנן דגם הדרבנן הוי מגופה לחוש לרמ"ת ובאמת היא בחזקת טהורה א"כ גם דרבנן הוי מגופה לכך ראוי לומר בי' ספד"ר להקל. ובפרט בזה כיון דלר' אסי אף בשל תורה מיקיל לכך ראוי להקל לכ"ע בדרבנן. וראי' לזה דלמה לא כתבו הפוסקים דין זה דאם בפ"א לא מצאה דם דאין תולין בדם בתולים ולמה לא העתיקו זה הפוסקים רק הרמב"ם. בע"כ דאין נ"מ מזה לדין רמ"ת רק הרמב"ם שמעתיק הדין שהי' נוהג בימי התנאים העתיקו. מוכח דלרמ"ת אין לחלק בזה די"ל כדשמואל וכו' ולדינא הנני מסכים שאין לה דין רואה מח"ת עכ"ל הרב מהרש"ק:
השגה על המהרש"ק ז"ל ודחיית ראייתו מהש"ע ממה שלא הביא דין זה בש"ע. דאדרבא מזה הוי ראיה להיפך:
ג ואחר שהעתקתי לפניך סברות שני אלו הגדולים ז"ל אענה גם אני העני את חלקי ודעתי העניה בזה וראשון לציון נאמר. דמה שדקדק הרב מהר"שק מדעת המחבר מדלא כ' דין זה דאם בתחילה לא ראתה דם אין תולין אח"כ בדם בתולים משמע דדוקא אם כבר ראתה דם בתולים הוא דאם פסקה פ"א שוב אין תולין משא"כ אם בתחילה לא ראתה כלל תולין אח"כ בדם בתולים. ואמרי' דתולין ביאה ראשונה בהטייה וכן כפל ראי' זו בתשו' י"ב הנ"ל דמדלא העתיקו הפוסקים דין זה ש"מ דאין נ"מ מזה לדין רואה מח"ת. אני העני אומר אחר המחילה הראויה מכ"ת ראי' זו חלושה מאוד ואדרבא יש להביא ראי' מזה להיפך דאי איתא דהמחבר וכן שאר הפוסקים ס"ל דלענין רואה מח"ת שפיר תלינן בדם בתולים אף אם בתחילה לא ראתה כלל ותלינן בהטייה. א"כ כל כי האי חידושא רבה לא הוי להו לסתומי. והוי להו לכתוב בפירוש זה הדין להשמיעינו חידוש גדול כזה. דאף דאמרי' בש"ס דהטייה לא שכיח דשאני שמואל דרב גוברי' ומה"ט פסקינן הילכתא כר"ח דהדם גופי' הוא טמא ולא תלינן בבתולים לטהרה בזמן שהיו מטהרין דם בתולים כדפסקו בהדיא הרי"ף והרמב"ם והרא"ש. אפ"ה לא מחמרי' כן לענין לחשבה רמ"ת ותלינן שפיר בהטייה ואמרי' שהדם של עכשיו הוא דם בתולים. כל בר דעת יבין מדעתו דזה הוי חידושא רבה והו"ל להשמיעינו זאת בפירוש. כחא דהיתירא כזה. דאף שלגבי איסורא דנדה של טומאת הדם עצמו פסקי' דהילכתא כר"ח מ"מ לגבי דין איסור דרמ"ת סמכי' אר' אסי או שר"ח ג"כ מודה בזה. ובפרט מאחר שהמחבר כ' דתולין בדם בתולים אא"כ ששימשה פ"א ולא ראתה. הו"ל לכתוב בפירוש דדוקא כשמתחי' ראתה ואח"כ פסקה פ"א הוא דאין תולין שוב. משא"כ כשתחילה שימשה ולא ראתה. ומדסתמו המחבר וכן שאר הפוסקים. משמע אדרבא דס"ל דאף כשמתחילה לא ראתה נמי שוב אין תולין בדם בתולים ולא הוצרך לכתבו בפירוש דממילא מישתמע כן ממשמעות סתימות לשונו שכ' דכששימשה פ"א ולא ראתה דם שוב אין תולין אח"כ בדם בתולים ממילא נכלל בזה בכל גווני בין שיהי' בתחילה בין אח"כ דהא גם בתחילה אינו יוצא מכלל משמעות שימשה פ"א ולא ראתה. ואף דבאמת זה הוי רבותא טפי מאחר דלר' אסי טהור בזה. מ"מ לא רצה להאריך ולכתוב כן בפירוש. מאחר דגם ממילא מסתימות הלשון נמי מוכח כן מדלא חילק בזה. וכיון דאין בזה חידוש מאחר שכן באמת פסקו הרי"ף והרמב"ם דהילכתא כר' חנינא דהטייה הוא מלתא דלא שכיח אין זה תימא כ"כ על מה שסתמו וכללו לזה הדין דרך סתימות הלשון ולא פירשו בהדיא. משא"כ אילו נימא דס"ל להיתר בזה. זה הוי חידושא רבה. ובמשמעות הסתימות משמע להיפך. תיקשה שפיר דלא הוי להו לסתומי והו"ל להשמיעינו זאת בפירוש כדכתיבנא. אע"כ דבאמת המחבר וכן שאר הפוסקים כולם ס"ל דגם לענין רואה מח"ת שוה בזה כדין טהרת הדם גופו דלא תלינן בהטייה. וכיון דלא ראתה בתחילה ש"מ דשוב אין לה דם בתולים. מדלא אתי מעיקרא באופן דלענ"ד הראי' העיקרית והראשונה אשר בנה עלי' היסוד לאו ראי' היא כלל ואדרבא הוי ראי' להיפך:
ד ומ"ש דהב"י ס"ל דסוגיית הגמר' דכתובות דמוכח משם דהטיה שכיחא סבירא לה דלית הילכתא כר' חנינא ומש"ה ס"ל להב"י דלא קיי"ל כר"ח. דברים אלו מרפסין אגרא וכל מי שיש לו ידיעה והבנה בדרכי הפוסקים יבין גודל זרות דברים אלו. דהא אף בדינים דפליגי בי' בהדיא הפוסקים בחר לו מרן הב"י דרכו בקודש לקבוע ההלכה כהנך תלתא עמודי הוראה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש. ואף בשנים מהם המסכימים יחד וכ"ש וק"ו ב"ב של ק"ו בנידון זה דהנך תלתא יחד מסכימים דקיי"ל כר' חנינא ולא מצינו כלל לשאר דיעות דיחלוקו עמהם בזה האיך יעלה עה"ד לומר דהב"י מסברת עצמו משום קושיית התוס' יחלוק עליהם ויפסוק הילכתא כר' אסי דלא כר' חנינא. בשגם דהקושיא מהך סוגיא דכתובות כבר תירצו התוס' בעצמם בנדה דף ס"ב ב' ד"ה שאני יעו"ש באופן דלפי תירוצו של התוס' גם הסוגיא דכתובות אינה חולקת על הך סוגיא דנדה דהטייה בבעילה גמורה לא שכיחא. וטפי עדיף לומר כתירוצם בכדי להשוות סוגיא דנדה עם סוגיא דכתובות מלומר דסוגיא דכתובות חולקת על סוגיא דהכא. בפרט דאין שום זכר כלל בב"י מענין זה ואיך יתכן לומר דשתיקתו הוא משום דס"ל דלא קיי"ל כר' חנינא נגד דעת הנך שלושה עמודי הוראה. אדרבא כל כי האי לא ניתן ליסתם. סוף דבר דדברים אלו מה שרצה להעמיס בדעת הב"י לומר דאיהו ס"ל דלא קיי"ל כר' חנינא המה דברים זרים מאוד במחילה מכ"ת ואין הדעת סובלתן כלל. ומ"ש עוד לפרש בדעת הב"י דכיון דדם נדה לא שכיח שלא בעת ווסתה. תלינן בהטייה אע"ג דלא שכיח. גם זה תמוה מאוד. דלא מיבעיא לענין איסור תורה כיון דזה לא שכיח וזה לא שכיח יש לנו לילך לחומרא. אלא אף לגבי רמ"ת דהוא מטעם ווסתות דרבנן נמי אין זה הוכחה להתיר דדלמא הטייה הוי טפי לא שכיח ולא תלינן בו אף באיסור דרבנן. ועוד נראה לי עני קצת טעם דהא הטייה דלא שכיחא תלייא בהאיש הבועל. ודם נדה דלא שכיח תלייא בהאשה. וכיון דהאשה איתרע במה דחזייא דם והבעל לא איתרע דלא ראינו שום ריעותא בו להוכיח על בעילתו שהי' בהטייה דחינן לא שכיח דהאשה מקמי לא שכיח דהאיש מש"ה לא תלינן כלל בהטייה אף לגבי מלתא דרואה מח"ת דהוא דרבנן כן נלענ"ד:
ה ומ"ש דמהרי"ף והרמב"ם אין ראי'. דהגמרא והם מיירו לענין הדם גופו דהוי חשש דאורייתא. אבל לענין רמ"ת דהוי רק דרבנן מודים דתלינן בדם בתולים מכח די"ל דהי' בהטייה. אני עני אומר דבשלמא אי יהי' מפורש להדיא במחבר ושאר פוסקים דבלא ראתה דם תחילה אין דינה כרמ"ת משום דתלי' בהטייה. והדם שראתה אח"כ הוא דם בתולים. אז שפיר היינו יכולין ליישב דעתו שלא יקשה עליו מהרי"ף והרמב"ם דפסקו כר' חנינא. והיינו אומרים כנזכר לעיל דהם מודים נמי לענין איסורא דרבנן דרואה מח"ת. אבל עכשיו דמרן המחבר סתם הדבר ולא פירש להדיא להתיר בלא ראתה מתחילה מנלן להקל ולחלק. דלמא מאחר דגבי איסורא דדם עצמו מפורש להדיא דאסור ולא תלינן בהטייה לומר שהוא דם בתולים. משום דהטייה הוא מלתא דלא שכיחא וכיון דמחזקי' לה שהיא רואה דם נדות ממילא דמוחזקת לרואה מח"ת בג"פ כשאר אשה בעלמא ומנלן לומר דבזה גם הם מודים מאחר דאין לנו ראי' ברורה ע"ז. ומהא דלא כתבו בפירוש זה הדין לאסור. אין מזה ראי' כלל להתיר אדרבא יותר משמע מזה ראי' להחמיר כדאמרן לעיל מדלא כתבו בפירוש להתיר שהוא חידושא רבה:
ו ועוד דלענ"ד מסתבר הדבר יותר לאסור מכמה טעמים. וטרם כל אומר. דהנה המעיין היטב בתוכן דברי שני התשובות של הרב מהרש"ק הנ"ל שהעתקנו יראה דעיקר יסודו להיתר הוא משום דדוקא לענין טומאת הדם שהוא איסור תורה פסקו הגמרא והרי"ף והרמב"ם להחמיר דלא תלי' בהטייה אבל לגבי רואה מח"ת שהוא דרבנן י"ל דגם הם מודים דתלי' בהטייה. ולענ"ד יש ראי' ברורה ומפורשת להיפך דאף לגבי איסורא דרבנן לא תלינן כלל בהטייה. והוא מדברי הרא"ש ז"ל ריש פ' התינוקת שכ' וז"ל וכיון שהחמירו בביאה זו לעשותה כנדה הילכך אפילו בעל ולא מצא דם כיון דרוב נשים יש להם דם בתולים חיישי' שמא הי' שם ט"ד כחרדל ונאבד או שמא חיפהו ש"ז דבהטייה לא תלינן דמלתא דלא שכיחא הוא כדאמרי' בעל ולא מצא דם וחזר ובעל ומצא דם ר"ח אמר טמאה וכו' עד שאני שמואל דרב גוברי' עכ"ל והרי האי איסורא דטומאת דם בתולים שהחמירו לעשותה כנדה היא רק איסורא דרבנן ואפ"ה החמירו בו לטמאות גם כלא מצא דם ולחוש לשמא הי' טיפה וחיפהו ש"ז. ומשום טעמא דלא תלינן בהטייה דהוא מלתא דלא שכיחא ש"מ דגם לגבי איסורא דרבנן נמי לא מקלינן לתלות בהטייה וא"כ ה"ה לענין זה דווסתות דרבנן דמאי שנא. ועוד דמניה וביה דהא הרא"ש ז"ל הביא ראי' לזה מההוא דר"ח דקיי"ל כוותי' דלא תלי' בהטייה ש"מ מזה גופי' ראי' ברורה דס"ל דאף לגבי רואה מח"ת דהוא דרבנן נמי ס"ל לר"ח דאין תולין בהטייה וקיי"ל כוותי'. דאי איתא כסברת הרב מהרש"ק הנ"ל דר"ח גופי' מודה בהא או דעכ"פ אנן לא קיי"ל כוותי' לגבי רואה מח"ת דהוא דרבנן. דרק לגבי איסור תורה דוקא לא תלינן בהטייה. איך הביא ראי' מההוא דר"ח לנידון דידי' שהוא איסורא דרבנן אע"כ מוכח בפירוש דהרא"ש ז"ל ס"ל בפשיטות דקיי"ל כר' חנינא דלא תלינן בהטייה אף לגבי רואה מח"ת שהוא איסורא דרבנן. והוא ראי' ברורה וחזקה לענ"ד:
ז והשתא דאתינן להכי ממילא דראי' זו לאו מדברי הרא"ש ז"ל לבדו הוא. כ"א גם מהרבה פוסקים ז"ל. דהא ההוא דינא דהחמירו לטמאותה כשבעל בעילת מצוה ולא מצא דם הוא מוסכם מכל הפוסקים. שכ"כ נמי הר"ן בפ"ב דשבועות. וכ' שם נמי כן דבהטייה לא תלינן שהוא מלתא דלא שכיחא. וכ' שם שכ"ד הגאונים וכ"כ נמי המרדכי בשבועות בהל' נדה יעו"ש והביאם נמי הב"י בטור יו"ד סי' קצ"ג. ושם בב"י הביא עוד דעת הרשב"א ועוד כמה פוסקים דס"ל הכי וכ' שם דאין לחוש לדברי המקילים. שכל הפוסקים חלוקים עליהם ומסכימים לאסור יעו"ש והכי פסק בסתם רבינו הטור ביו"ד שם והמחבר בש"ע והגהת רמ"א דבביאה גמורה אין להקל יעו"ש בסי' קצ"ג וא"כ מכל הפוסקים הנ"ל דקיי"ל כוותייהו מוכח להדיא דאף גבי איסור דרבנן לא תלינן בהטייה וא"כ שפיר נלמוד מזה לנ"ד דאף לגבי איסורא דרמ"ת אף דהוא מטעם ווסתות דרבנן אפ"ה לא תלינן בהטייה:
הוכחה דר' חנינא דמטמא הוא משום ודאי נדה לא משום ספק. ודלא כהרש"ק:
ח ומש"כ הרב רש"ק (בתשובה י"ב) דר"ח עצמו דס"ל דטמאה הוא משום ספק דאורייתא לחומרא. דכיון דשמואל לא שכיח. אף דדם נדה נמי לא שכיח בעת תשמיש מ"מ הוי הדבר שקול והוי ספד"א ולחומרא אבל לגבי רמ"ת הוי רק ספק דרבנן ובזה מודה ר"ח עצמו דתלינן בהטייה. לא נהירא לפי ענ"ד. דמשמעות הש"ס והפוסקים משמע דר"ח דמטמא הוא משום ודאי נדה לגמרי ולא משום ספיקא. דהכי משמע פשטות סתימות הלשון דקאמר בסתם טמאה. וביותר משמע כן להדיא מלשון המרדכי בהלכות נדה דכ' וז"ל אמר ר' חנינא טמאה דכיון דלא בא לכתחי' ודאי דם נדה הוא ולא דם בתולים וכו' עכ"ל. הרי דכ' בלשון ודאי דם נדה משמע דמטמא משום ודאי ולא משום ספק. והכי משמע נמי סתימות לשון הרמב"ם (פ"ה מה' איסורי ביאה הכ"ה) וז"ל ה"ז דם נדה שאילו הי' דם בתולים הי' בא בתחילה עכ"ל לשון זה יורה נמי על ודאי ולא משום ספק. ואף בלשון הרי"ף בפ"ב דשבועות דמשמע לכאו' דמשום ספק איסורא אתינן עלה דכ' וז"ל והילכתא כר"ח דספק איסור לחומרא עכ"ל יש לומר נמי דמודה דלר"ח עצמו טמאה משום ודאי נדה אלא דקאמר דהילכתא כר' חנינא. דכיון דפליגי בי' ר"ח ור' אסי. הוי ספק פלוגתא וספק איסור לחומרא:
טעם לסברתו של ר' חנינא דמשוי לי' ודאי ולא ספק. אע"ג דלא שכיח דם נדה בשעת תשמיש:
ט וטעמו דר' חנינא יתכן לומר דס"ל דאף על גב דלא שכיח נמי לראות דם נדה בשעת תשמיש מ"מ הטייה הוי טפי לא שכיח ואינו נחשב ספק השקול מש"ה חשיב לי' לודאי דם נדה. ולעיל (אות ד) כתבנו עוד טעם דהאי לא שכיח דהאשה איתרע והאי דהבעל דלא שכיח בהטייה לא איתרע. וכעת עלה בלבי ההדיוטית לומר עוד טעם לסברתו של ר"ח. והוא דאע"ג דנחזיק דתרווייהו לא שכיחי שוין המה אפ"ה לא מיחשיב ספק השקול מאחר דהאי לא שכיח של הטייה בא בראשונה. דתיכף בשעת בעילה ראשונה כשבעל ולא מצא דם החזקנוה אז לודאי אין בה עוד דם בתולים משום דהטייה לא שכיח ואילו הי' בה דם בתולים מעיקרא הוי אתי. ואז בהאי שעתא לא הי' שום דבר שינגד ויסתור חזקה זו. מש"ה אע"ג דאח"כ כשחזר ובעל ומצא דם נולד דבר המעד ומוכיח להיפך דלא שכיח שתראה דם נדה בשעת תשמיש. מ"מ שוב אינו מועיל זה שבא באחרונה לדחות את החזקה שהחזקנוה בראשונה ולשווי משום זה לספק שקול דאזלינן אחר החזקה קמייתא שהחזקנוה אותה מתחילה דודאי אין בה עוד דם בתולים ונדחה לא שכיח בתרא מקמי לא שכיח קמא. וסברא זו קרובה לשמוע לענ"ד כמו דקיי"ל בכל דוכתי דהחזקה קמייתא עדיף טפי. ולכשתעיין ותעמיק בזה תמצא הרבה דוגמאות כיוצא בו בש"ס ופוסקים. וממיעוט זכרוני אין בידי כעת למצוא מקום דוגמתו אך אחת מצאתי כעת דוגמתו בספר לבוש"ר ה' טריפות העצמות (סי' ג' ס"ט סק"ה) דכ' שם דדוקא היכא דליכא מידי למיתלי לא מחיים ולא אח"ש הוא דמיחשיב ספק שקול. אבל היכא דאיכא מידי למיתלי בתרווייהו לא הוי שקול משום דכיון דאיכא במה לתלות במחיים ואילו לא נעשה הדבר ההוא אח"ש היינו מחזיקין בודאי דמחיים נעשה א"כ מאי בצע במה שנעשה הדבר ההוא גם לאח"ש מה יושיעינו זה דכיון דכבר נשבר קודם השחיטה מה נ"מ אם דרסה גם אח"ש ע"כ תו"ד יעו"ש. וביאור טעם סבר' הרב לבוש"ר הנ"ל נלענ"ד דהוא נמי כדבריו וכמו שנבאר:
באור סברת הלבוש"ר מ"ש דהיכא דאיכא לתלות במחיים וגם בלאח"ש לא מיקרי ספק שקול דלכאור' דבריו תמוהין:
י דהלא יש להבין דבריו. למה בזה לא חשיב ספק השקול. הלא כיון דכמו שיש במה לתלות במחיים יש נמי כנגדו במה לתלות שנעשה אח"ש ואוקי חד לגבי אידך והוי שקול דמ"ש כיון שכבר נשבר קו"ש מה נ"מ אם דרסה גם אח"ש. הוא תמוה לכאורה. דאטו אנן יודעין בודאי שנשבר קודם השחיטה. הלא רק ממה שיש לפנינו דבר לתלות במחיים תלינן בו. א"כ הא כנגדו יש נמי לפנינו לתלות בלאח"ש. ומה חזית ליזיל בתר תלי' דמחיים טפי מהך תלי' דלאח"ש ומש"כ דכיון דאילו לא נעשה הדבר ההוא אח"ש היינו מחזיקין בודאי דמחיים נעשה א"כ מה בצע במה שנעשה הדבר ההוא גם לאח"ש. הוא ג"כ תמוה לכאורה כתפל בלי מלח. דבשלמא כשלא נעשה אח"ש שום דבר לתלות בו אז שפיר יש להחזיק בודאי דמחיים נעשה. מאחר דבמחיים יש מידי למיתלי ובלאח"ש ליכא כנגדו שום דבר לתלות. אבל משא"כ עכשיו שנעשה גם לאח"ש מין דבר דאפשר למיתלי בו. איך תאמר שבודאי מחיים נעשה מאחר דאיכא מידי למיתלי בו. הלא דלמא זה הסיבה שנעשה אח"ש הוא הי' עיקר הגורם מאחר דגם בו איכא מידי למיתלי ומאי חזית:
יבואר כוונת הלבוש"ר דכוונתו הוא משו' דמה שבא בראשונה הוא העיקר לילך אחריו ולא בתר בתרא:
יא ונלענ"ד דגם בזה עיקר הטעם והסברא הוא כדברינו. דמאחר שאותו דבר דאיכא למיתלי בו במחיים בא בראשונה טרם שנולד הדבר ההוא שנעשה אח"ש. ומיד בעת שנעשה בו זה הדבר מחיים איתחזיק לודאי מכח תליית אותו הדבר שבודאי מחיים נעשה השבירה מאחר שאז עדיין לא הי' שום דבר המנגדו מש"ה כיון דכבר איתחזיק באותו התלי' דמחיים שוב אינו נדחה מפני אותו דבר שלאח"ש הבא אח"כ. דאין אותו דבר שלאח"ש הבא אח"כ יכול להוציאו מחזקתו הראשונה שנתחזק בודאי מתחילה דמחיים נעשה ע"י התלי' שמחיים הבא בראשונה. ונראה להעמיס זאת בכונת דברי הרב לבוש"ר הנ"ל שהוא ז"ל ג"כ כיוון לדברינו אלה. אלא שקצר בדברים וזה הוא שכ' דכיון דאילו לא נעשה הדבר ההוא אח"ש היינו מחזיקים בודאי דמחיים נעשה וכו' וכיון דכבר נשבר קודם השחיטה וכו' כוונתו כלומר דכמו שאילו לא נעשה כלל אח"ש היינו מחזקין בודאי שמחיים נעשה א"כ כמו כן עתה בעת שנולד זה התלי' שמחיים. דאז כבר איתחזיק בודאי שנשבר מחיים כיון שאז לא הי' שום דבר המנגדו. הילכך מאי נ"מ אם דרסה גם אח"ש דאע"ג שאז נולד ג"כ תלי' בלאח"ש מ"מ לא מהני זה להוציא מחזקתו דאיתחזיק בודאי ע"י תלי' דמחיים הבא בראשונה כן נראה לי עני. והן הן הדברים שייכים ממש גבי ההוא דנ"ד בטעמו של ר' חנינא כמו שאמרנו לעיל:
חידוש בסברתו של ר"ח דאפי' אם דם נדה בש"ת לא שכיח טפי מהלא שכיח דהטייה נמי לא תלי' בהטייה אף למשוויי' ספק:
יב ולפי הדברים האלו נרויח עוד לומר חידוש בסברתו של ר' חנינא דאפילו אם ההוא דדם נדה לא שכיח בעת תשמיש הוא טפי לא שכיח מהאי דהטייה. אפ"ה ס"ל שפיר דלא נחשב אף לספק שקול. דהא שם כ' הרב לבוש"ר דאפי' איכא טפי למיתלי בההוא מעשה דאח"ש יותר מהמעשה דמחיים אפ"ה כיון דהמעשה דמחיים נמי איכא למיתלי בה טריפה משום דלא מיקרי כלל בכה"ג ספק השקול יעו"ש וסברא זה הוא נמי מה"ט דאף בכה"ג נמי המעשה הבא בראשונה דאיתחזיק מתחילה עלידו הוא אלים ועדיף טפי מהדבר הבא באחרונה. א"כ גם בההוא דר"ח נמי כן דאף אם יהי' יותר לא שכיח לראות דם נדה. מההוא לא שכיח דהטייה אפ"ה כיון דהאי דהטייה בא מקודם טרם שנולד אח"כ הדבר לא שכיח טפי שכנגדו מש"ה כיון שכבר החזקנוה מקודם דודאי אין בה עוד דם בתולים הוי שפיר הדם שבא אח"כ ודאי דם נדות ולא נחשב לספק השקול כדאמרן:
קושיא על דעתו דר"ח וישוב ע"ז:
יג ובזה יתיישב שפיר מה שיש לדקדק על דעתו דר' חנינא. דהנה הר"ן בפ"ב דשבועות כ' אההוא דאמר ר' חנינא אם איתא דהוי דם בתולים מעיקרא הוי אתי. וז"ל הילכך אמרי' דדם נדות הוא זה. והאי דלא אישתכח דם בתולים אפשר שהי' מועט ונסתר בש"ז או שנבעלה קודם לכן עכ"ל והועתק לשונו זה נמי במעדני יו"ט ריש פ' התינוקת אות פ' יעו"ש. ומעתה לכאורה קשה הא גם ההוא תלי' שהי' דם מועט ונחפה בש"ז הוא נמי קצת מלתא דלא שכיחא כמובא אצלינו בתשובתינו סי' הקודם יעו"ש ונהי דהטייה ס"ל לר"ח דהוי טפי לא שכיח מש"ה תלינן טפי בחיפוי ש"ז מבהטייה. אכתי עכשיו שמצא דם בבעילה שני'. דזה נמי לא שכיח דם נדות בשעת תשמיש. א"כ זה הוי טפי לא שכיח מחמת ב' טעמים חדא האי דחיפוי ש"ז דלא שכיח והאי דדם נדה לא שכיח וע"י צירוף תרווייהו. אישתכח דזה חשוב טפי לא שכיח, שיהי' דם נדות. יותר מההוא דהטייה. א"כ מצד הסברא יותר מסתבר למיתלי בהטייה שהוא מלתא דלא שכיח רק מחד דרגא מדניתלי בחיפוי ש"ז ושהדם של עכשיו הוא דם נדות דהוא מלתא דלא שכיח יותר מתרי דרגי כאמור. והשתא לפי דברינו הנ"ל (באות הקודם) ניחא דאע"ג שהדבר שבא באחרונה הוי מלתא דלא שכיחא טפי מהך מלתא דלא שכיח הקודמת אפ"ה נדחה מקמי החזקה שהוחזקה באיסור ודאי מחמת מלתא דלא שכיח הבא מתחילה. ולא מיחשיב ספק שקול בכה"ג רק מחזקינין להדם שהוא רואה עכשיו לודאי דם נדות. ואתי שפיר סברתו ודעתו של ר' חנינא וכאמור כן נ"ל:
דקדוק ותמי' על דעתו דר' אסי בש"ס:
יד ועפ"ז נראה לי עני לומר קצת פרפרת גם בסברתו של ר' אסי. דהרי יש לדקדק בלשונו דבש"ס ר' אסי אמר טהורה דלמא איתרמי לי' כדשמואל. דמלשון דלמא דנקט משמע דספק הוא. וקשה איך התיר משום ספק איסורא דאורייתא הא ספק דאורייתא לחומרא. וע"כ צ"ל לדידי' דאיהו ס"ל דהטייה מצוי ושכיח ולא חשיב ספק כלל ותולין בו אף לגבי חששא דאורייתא דקיי"ל תולין במצוי בין להקל וכו'. א"כ קשה לשון דלמא דנקט בש"ס והו"ל לנקוט סתם טהורה דאמרינן דאיתרמי לי' כדשמואל. גם יש לדקדק דלפי הנראה הוי דבר תימא קצת שיחלוקו ר"ח ור' אסי בהאי סברא דשמואל אי שכיח אי לא שכיח דהוי כעין פלוגתא במציאות בשגם שיהי' כ"כ רחוק הפלוגתא ביניהם בדבר זה מהיפך להיפך דר"ח סבור דאינו שכיח כלל עד שנתחזקה עי"ז לודאי טמאה ור' אסי ס"ל דאדרבא הוא דבר מצוי ושכיח עד שאפי' לא מספקי' בי' כלל רק חשוב כודאי לטהרה. פלוגתא רחוקה כי האי בגדר מציאות הוא דבר תמוה:
ישוב על תמי' הנ"ל. ופירוש בכוונת ר' אסי:
טו ונ"ל עני לפרש דכוונת ר' אסי הכי הוא. דכלפי מה דקאמר ר"ח דטמאה משום דאי איתא דהוי דם בתולים מעיקרא הוי אתי. ורוצה לומר דתיכף בשעת בעילה ראשונה כשלא מצא דם איתחזקה אז דודאי אין בה עוד יותר דם בתולים כלל וכמו שביארנו לעיל. ע"ז קאמר ר' אסי דאינ' כן דבשעת בעילה הראשונה הי' הדבר ספק דלמא איתרמי לי' כדשמואל. והיינו משום דס"ל לר' אסי דהטייה הוא בגדר ספק השקול. לא מצוי ולא אינו מצוי. או דאפי' אם אינו שכיח קצת מ"מ לא יותר מסברא של חיפוי דם בתולים בש"ז. וכיון דגם לתלות שהדם הי' מועט ונחפה בש"ז הוא ג"כ קצת לא שכיח. ומש"ה אוקי חד לגבי חד. ועומד בגדר ספק לומר דלמא איתרמי לי' כדשמואל. ומש"ה כיון דגם בשעת בעילה ראשונה לא נתחזקה לודאי אין בה דם בתולים רק דעמדה בספק. הילכך עכשיו שמצא דם בבעילה שני' דהוי מלתא דלא שכיח שיהי' דם נדות בעת תשמיש שוב מחזקי' השתא למפרע שהדם של עכשיו הוא. דם בתולים ושבעילה קמא הי' בהטייה. וע"ז קאמר הש"ס דר"ח ס"ל שאני שמואל דרב גוברי' כלומר דלשאר בני אדם הוי הטייה מלתא דלא שכיח כלל עד שיצא מתורת ספק רק נתחזקה לודאי שבודאי אין בה עוד דם בתולים ומש"ה הוי ודאי טמאה אח"כ אע"ג דלא שכיח ביותר שתראה דם נדה בשעת תשמיש וכאמור לעיל. והשתא נתיישב שפיר אלו הדקדוקים הנ"ל דשפיר נקט בלשון דלמא. וגם לא הוי כ"כ רחוק הפלוגתא ביניהם בהך מלתא דשמואל. רק גם ר' אסי מודה עכ"פ דאינו חשוב למצוי ושכיח רק שהוא בגדר ספק השקול או דעכ"פ אינו חשוב מלתא דלא שכיחא טפי מחיפוי ש"ז. ור"ח ס"ל דאינו שכיח טפי מהאי דחיפוי. וא"ש הכל בעזהי"ת כן נ"ל:
הוכחה דגם לענין רואה מח"ת ס"ל לר"ח דלא תלי' בהטייה:
טז והשתא לפי מה שנתבאר היטב דעתו וסברתו של ר' חנינא דלאו משום ספיקא ס"ל דטמאה. לפ"ז אין טעם לחלק לדידי' בין איסורא דאורייתא דגוף הדם עצמו לאיסורא דרבנן דרואה מח"ת. דגם באיסורא דרבנן אין להתיר משום ספיקא דשמא הי' בהטייה מאחר דהטייה לא שכיח ולא חשיב ספק השקול אע"ג שגם לראות דם נדה לא שכיח לא מהני זה לחשבו לספק השקול כמו שנתבאר. וא"כ כיון דקיי"ל הילכתא כר' חנינא לגמרי קיי"ל כותי' אף לגבי איסורא דרבנן ולא מיבעיא אם נימא בטעמא דפסקי' כר"ח. דלאו משום ספיקא דפלוגתא באיסורא דאו' דיש לילך אחר המחמיר. כ"א משום דהכי נראה מסקנת הש"ס במה דקאמר ואידך שאני שמואל דרב גוברי'. דמוכח שהסתם גמרא במסקנא ס"ל כר"ח דמהדר לאוקמי דעתו ודוחה סברת רב אסי. אם נימא כן פשיטא דאין לחלק בין איסור דאורייתא לדרבנן אלא אף לפי משמעות דברי הרי"ף בפ"ב דשבועות דמשמע מדבריו דמשום ספיקא דאיסורא לחומרא פסק הילכתא כר"ח וכלומר משום ספיקא דפלוגתא באיסור תורה. א"כ לכאורה לפ"ז הי' מקום לומר דלגבי רואה מח"ת שהוא איסורא דרבנן יש לנו להקל ולסמוך ע"ד ר' אסי ולומר דהוי ספיקא דרבנן דהיינו ספיקא דפלוגתא ובשל סופרים הלך אחר המיקיל. אכן באמת גם זה ליתא ואין להקל בזה מעצמינו בדבר שאינו מפורש להדיא להתיר. מאחר דבאמת יש כמה טעמים להחמיר בזה גם בדרבנן וכמו שנבאר בס"ד:
השגה על המהרש"ק במ"ש דברואה מ"ת יש להקל טפי אף בספק שמצ"ע הוא איסור תורה ומצד אחר בא לו שהוא מדרבנן. ושאף התה"ד דמיקיל בספק פלוגתא יודה באיסור חמור דנדה דאין להקל:
יז חדא דאין זה חשוב ספק דרבנן מאחר שעיקר הפלוגתא שבגוף הדם הוי איסור דאורייתא אלא מצד אחר בא לו שהוא דרבנן. דמ"ש הרב מהרש"ק לדחות זה אין דבריו מוכרחים כלל דמ"ש די"ל דלענין שלא להוציא אשה מבעלה יש להקל טפי דהא בכמה קולות הקילו מכח ווסתות דרבנן ורמ"ת דרבנן ולא אמרי' דהספק נולד בדאורייתא לדידי עני יראה דז"א דהן אמת שמצינו דהקילו טפי לגבי רואה מח"ת מה שהחמירו בו לענין ז' נקיים דאיסור הדם גופו כמ"ש הש"ך סי' קפ"ז סק"כ וס"ק ל"ב יעו"ש. אכן משם אין ראי' די"ל שאני התם. מאחר דגם באיסור הדם גופי' יש סברות מצד הדין להקל ורק שהחמירו בחומרא לגבי איסור הדם גופי' בהא הוא דאמרו להקל בכזה לגבי רואה מח"ת שלא להוציאה מבעלה. משא"כ בהך דנ"ד דלגבי גוף איסורו של הדם אין שום מקום להקל מצד הדין דהילכתא כר"ח בכה"ג לא מצינו להקל ברואה מח"ת מחמת הספק דפלוגתא דהוי בגוף הדם דהוי מצ"ע איסור תורה. ומצד אחר בא לו שהוא מדרבנן. שניקיל בזה טפי מבשאר איסורין. ומה שהקילו בכמה קולות מכח ווסתות דרבנן היינו היכא שהספק הוא על ענין הווסת גופי'. לא היכי שהספק הוא על ענין הדם שהוא מצ"ע איסור תורה (ומ"ש עוד הרב מהרש"ק דכאן גם הדרבנן מגופה הם דברים תמוהים ומגומגמים ואין להם שחר והבנה כלל ושלא בדיוק נכתבו) ואף דהתה"ד המובא בש"ך יו"ד ס"ס נ"ז ס"ל להקל בספיקא דפלוגתא גבי טריפות להקל למוכרו לעכו"ם ושנימא דהואיל דאיסור המכירה הוא מד"ס הולכין אחר המיקיל אע"ג שהפלוגתא בגוף הטריפות והוי מצ"ע איסור תורה אלא שמצד אחר שהוא המכירה לעכו"ם בא לו שהוא מדרבנן. משום דגבי ספיקא דפלוגתא הקילו טפי יעו"ש. מ"מ הא הש"ך עצמו שם ס"ל דדוקא ביש עוד צדדים להקל. ועוד די"ל דאף התה"ד גופי' יודה דאין להקל גבי איסור נדה דעיקרו הוא איסור כרת וחמור מאוד דהא מצינו דמה"ט החמירו בו לענין ספיקא דרבנן ממש כמו שתירץ הכסף משנה על טעם החומרא דכתמים עיין בסד"ט סי' ק"צ סק"ב דראו חכמים להחמיר הואיל דאיסור חמור הוא יעו"ש ובתשובתינו במק"א ביארנו שזה הוא עיקר התירוץ הנכון יעו"ש. א"כ כ"ש בספק גרוע כי האי דמצ"ע הוא ספיקא דאורייתא. נהי דבשאר איסור כמו איסור טריפות וכדומה שהוא איסור לאו לחוד ס"ל להתה"ד להקל בזה בספיקא דפלוגתא. אבל עכ"פ גבי איסור נדה החמור יתכן דגם הוא יודה דיש להחמיר. ומכ"ש דעכ"פ אנן אין לנו לסמוך על התה"ד בזה כיון שגם בשאר איסורים פקפק עליו הש"ך בס"ס נ"ז ודו"ק:
טעם אחר שאין להקל בזה לתלות בדם בתולים אף לגבי רמ"ת שהוא דרבנן:
יח ועוד כיון דגם עיקרא דהאי דינא שחידש לן הב"י בס"ס קפ"ז להקל בבתולה ברואה מח"ת בלא פסקה מלראות פקפקו בו קצת מהאחרונים ז"ל. והבו דלא לוסיף עלה ואיך נבוא להקל עוד גם בלא ראתה מתחילה. והרי הרב מהרש"ק עצמו כתב (הועתק לשונו בתשובתינו סי' הקודם בראש הסי') דמש"ה הטור לא הביא האי דינא דתולין בדם בתולים משום דאיהו ס"ל דלדידן דאין בועלין על דם טהור ומחזקי' הכל לדם נדה. יש להם גם דין רואה מח"ת. והרב ז"ל שם אסברה לדעת הטור דהוא משום דס"ל דכיון דנ"מ בדם זה לענין דאורייתא לגבי הדם גופי'. וגם לענין דרבנן לענין רמ"ת מש"ה גם בדרבנן הולכין להחמיר מכח כדי שלא לזלזולי בדרבנן יעו"ש. א"כ לפי דברי הרב עצמו סתירה לדבריו כאן ומדויל ידו משתלם דמאחר דלהטור בכל גווני יש לה דין רואה מח"ת ואפילו היכא דמצד הדין הוי בודאי הדם גופו דם בתולים שהוא דם טהור. רק שמצד חומרא החמירו חז"ל ועשאוהו כדם נדה לישב עליו ז"נ ואפ"ה ס"ל להטור דמאחר דהחמירו בו לטמאות גוף הדם תו אין להקל בו אף לענין רמ"ת דהוא דרבנן. א"כ עכ"פ תיפוק לן מיהא דאף לדעת הב"י ורמ"א דס"ל להקל לענין רמ"ת לתלות בדם בתולים בלא פסקה פ"א. זהו דוקא בגוונא דאיכא עכ"פ בתולה בעלמא מה שמעיקר הדין מחזקי' להו בדם בתולים וכמ"ש הב"י דכיון דחזי' דאיכא בתולה בעלמא דכל שלא פסק' מח"ת מחזקי' להו לדם בתולים. בהכי סגיא למילף לכולהו בתולות אף להגיע זמנה וראתה לענין שלא להחזיקה לרמ"ת יעו"ש משא"כ בזה דבפ"א לא ראתה דבכה"ג ליכא שום בתולה בעלמא כלל להחזיקה גם מעיקר הדין לדם בתולים. לדידן דקיי"ל הילכתא כר"ח ודאי בהא יודו כ"ע דכיון דבכה"ג לא מחזקי' להדם שהוא דם בתולים בשום בתולה. אלא דמחזקי' שהוא דם נדות. דה"ה גם לענין רמ"ת נמי מחזקי' לה בדם נדות ולא תלי' בדם בתולים. דעכ"פ בכה"ג יודו להטור וגם משום דלא לזלזולי בדרבנן:
עוד טעם נכון להחמיר בזה שלא לתלות בדם בתולי' אף לענין רמ"ת:
יט ועוד הא הב"י עצמו בס"ס קפ"ז מסיק דאין להקל בזה בלא פסקה מלראות כ"א בגוונא דהוי ידים מוכיחות שהוא דם בתולים יעו"ש ומה"ט החמירו באין לה צער בשעת תשמיש דאז לא הוי ידים מוכיחות. א"כ כ"ש וכ"ש בזה דלא ראתה בפ"א דגרע טפי מההוא דאין לה צער. דלא זה לחוד שאין כאן ידים מוכיחות שהוא דם בתולים. אלא אדרבא יש כאן ידים מוכיחות שהוא דם נדה וכמו דאמר ר"ח דאי איתא דהוי דם בתולים מעיקרא הוי אתי פשיטא דבכה"ג מודה הב"י דלא מקילי' גם לענין רואה מח"ת וזה גרע טפי מההוא דאין לה צער בשעת תשמיש דהא לענין הדם גופיה מעיקר הדין כשלא חייתה המכה דהיינו כ"ז שלא פסקה מלראות בשעת תשמיש אף שאין לה צער בשעת תשמיש מחזקי' להדם שהוא דם בתולים וטהורה. ומה"ט חולק באמת הב"ח בזה ומיקל יעו"ש. א"כ לדידן דמחמרי' בזה כ"ש בההוא דמעיקר הדין ג"כ הדם גופיה טמא ולא מחזקי' לי' בדם בתולים. ואף הב"ח שהיקיל באין לה צער יודה בזה. ומכ"ש לדידן דס"ל להחמיר באין לה צער. והיינו משום דבעינן ידים מוכיחות. וכיון דדם בתולים בלי צער בשעת תשמיש אינו רגיל כ"כ תו לא הוי ידים מוכיחות כ"ש בזה דלתלות בהטייה הוא ודאי מלתא דלא שכיחא. והוי ידים מוכיחות להיפך מדלא אתא הדם מעיקרא מוכח שהדם של עכשיו אינו דם בתולים כדאמר ר"ח בש"ס. הילכך אין ספק כלל דגם לענין רואה מח"ת לא מקלי' בזה ודו"ק:
הוכחה בדעת הרב מהרש"ז דג"כ ס"ל להחמיר בלא ראתה בפעם ראשונה שלא לתלות בדם בתולים ועוד קצת סמך מלשון הרי"ף ז"ל:
כ והנה כבר כתבנו לעיל (אות ג') דמשמעות סתימ' המחבר בשו"ע ס"ס קפ"ז שכ' עד שתשמש פ"א ולא תראה מח"ת. דכוונתו בזה לכלול גם האי דינא דלא ראתה ע"י תשמיש של בעילה ראשונה ונלענ"ד דכן נמי משמעות דעת הרב מהרש"ז בשו"ע שלו סי' קפ"ז ס"ק נ"ו. שכ' וז"ל שבידוע שכלו בתוליה דאי איתא דהוי דם הוי אתא (גמרא) וכו' עכ"ל. מדציין על הך טעמא דאי איתא דהוי דם וכו' גמרא. משמע דר"ל היינו מה דקאמר בגמרא פ' התינוקת דברי ר"ח גבי בעל ולא מצא דם וחזר ובעל ומצא דם דקאמר שם בגמרא האי טעמא דאי איתא דהוי דם בתולים מעיקרא הוי אתי. דאילו יהי' כוונת הרב מהרש"ז להאי דרב גידל לחוד מה דאמר בפ"ק דנדה (י"א ב') דפסקה מח"ת וראתה טמאה. אע"ג דבאמת גם בזה הוי הך טעמא משום דודאי כלו בתוליה דאי איתא דהוי דם הוי אתי וכמ"ש שם התוס'. מיהו בהדיא לא איתמר בגמרא בפירוש הך טעמא כ"א גבי האי דר"ח וש"מ מזה דגם הרב מהרש"ז הבין בדעת הש"ע כמ"ש דכוונתו לכלול בזה גם האי דינא דר"ח. ושהכי ס"ל להלכה גם לענין רואה מחמת תשמיש. וקצת סמך נראה לי עוד מלישנא דהרי"ף בפ"ב דשבועות דנקט והלכתא כר"ח דספק איסור לחומרא. מדלא נקט בהדיא דספק איסור תורה לחומרא רק נקט סתם איסור. משמע נמי דס"ל דגם לענין רואה מ"ת שהוא משום ווסתות דרבנן נמי פסקי' בזה כר"ח לחומרא ולאו דוקא באיסור תורה גבי הדם גופי':
מסקנא דעיקר להלכה כהחו"ד ולא כמהרש"ק אך בלא בדקה בביאה ראשונה יש להקל דלא כהחו"ד שהחמיר גם בזה:
כא מכל הלין טעמי דכתיבנא בעזהי"ת נראה לי עני דהעיקר להלכה ולמעשה כדעת החו"ד. דאם לא ראתה בביאה ראשונה ואח"כ ראתה ג"פ שוב לא תלי' עוד בדם בתולים ונאסרת על בעלה (בלא בדיקת שפופרת) ואין לסמוך כלל על דברי הרב מהרש"ק שהיקיל בזה. וכמו שהוכחנו בעז"ה אכן מה שהחמיר החו"ד גם בלא בדקה. בזה נראה לי עני להכריע. דאם בביאה ראשונה לא בדקה כלל ונאבד הסדין ואין אנו יודעין אם ראתה דם אם לא. בזה יש לסמוך להקל לענין רואה מח"ת. דיש להעמידה על החזקה דמסתמא ודאי ראתה דם בתולים. דאפשר דאף לגבי הדם גופי' שתראה אח"כ מודה בזה ר"ח לר' אסי דטהורה. דהוי ס"ס שמא באמת ראתה. ואת"ל דלא ראתה שמא בעל בהטיה ואף דהטיה לא שכיח מ"מ אמרי' סמוך מיעוטא דהטיה לפלגא דספק שמא ראתה ובפרט דלאו פלגא לחוד הוי ספק זה דשמא ראתה. אלא דהוי יותר מפלגא. דרוב הנשים יש להם דם בתולים ושכיח טפי לומר שראתה דם בתולים בבעילה הראשונה. ומצטרף שפיר עכ"פ ספק הב' שמא בהטיה. והכי מסתבר קצת דגם ר"ח מודה בכדי למיעוטי במחלוקת ואף אם תפקפק קצת בזה מ"מ בכה"ג לענין איסורא דרואה מח"ת נראה לי ברור להקל בכה"ג אבל בראתה בפעם ראשונה ואח"כ בתשמיש השני לא בדקה בזה ודאי יש להחמיר. כיון דבודאי לא ראתה מודה גם ר' אסי דטמאה בראי' שאח"כ וכדפסק רב גידל וכמ"ש התוס' בפ' תינוקת ובפרק קמא דנדה דגם ר' אסי מודה לדרב גידל יעו"ש משום הכי יש להחמיר גם בלא בדקה וכמ"ש החוו"ד להוכיח מהש"ס. אבל בפעם ראשונה כשלא בדקה נראה לי ברור לסמוך להקל. ודלא כמשמעות דברי החוו"ד דמשמע דמחמיר גם בהא. זה נראה לפי עניות דעתי נכון לדינא: