אור ברסלב
תפארת שמואל (מיאנישפאלי) יורה דעה הלכות נדה › שאלה כג

תפארת שמואל (מיאנישפאלי)· רבי יעקב שמואל מיאנישפאלי

יורה דעה הלכות נדה · שאלה כג

שאלה כב

ע"ד שאלתו באשה שנשאת. ואחר בעילת מצוה הראשונה ספרה ז"נ כדינה ובבוקר אחר טבילתה מצאה דם על הסדין. ובשעת תשמיש לא הי' לה צער כלל וע"ז נסתפק אם להחמיר עלי' שלא תשמש בליל טבילתה:

תשובה

א הנה תמהתי מה זו שאלה. דנהי דקצת החמירו בליל טבילה היינו רק אם ראתה בשעת תשמיש בענין שאם תראה כן ג"פ. תחשב רמ"ת אז בפ"א נמי ראוי לחוש כדין ווסת שאינו קבוע. אבל במצאה רק בבוקר על הסדין הרי אף אם יהי' כ"פ אין לה דין רמ"ת. א"כ מכ"ש דבפעם א' אין לחוש לפרוש בליל טבילתה. וגם נראה אף אם מצאה כן בשעת תשמיש נהי דקצת מחמירין וס"ל דאין תולין בדם בתולים מ"מ היינו רק אם הוחזקה ג"פ אבל בפ"א מודים דאין להחמיר בזה לפרוש בליל טבילה כן נראה נכון לדינא. ומה שרצה להתנצל עצמו על שאלתו במצאה דם בבוקר על הסדין מ"ש דמשמע לו כן מלשון הש"ך שכתב שמצאה על הכתונת. משמע דוקא על הכתונת אין חוששת אבל לא בנמצא על הסדין. הנה דבר זה מביא לידי גיחוך לחלק בין כתונת לסדין. ואין בזה לא טעם ולא ריח להחמיר בסדין יותר מכתונת. גם מ"ש די"ל דדוקא בראתה ג"פ לענין לומר דתצא דהוי חומרא גדולה בזה אמרינן דאין להחמיר בנמצא על הכתונת. אבל לא בראתה פ"א. גם זה אינו דהרי משנה מפורשת בפ"ב דנדה (דף י"ד) דלאח"ז בכדי שתרד מן המטה וכו' אינה מטמאה את בועלה. הרי דגם לענין חשש דאורייתא תלינן דאחר זמן הוא בא אף די"ל דהוי מקודם וכותלי ביה"ר העמידוהו. ומ"מ לא חיישינן ואמרינן דאח"כ הוא בא. וגם להחמיר בזה לפרוש בליל טבילה הוא רק מכח חשש ווסתות דרבנן לכך אין להחמיר בזה כלל כמ"ש בתחילה. ובפרט לווסת שאינו קבוע ואין להתעקש בזה כלל וכמ"ש בעצמו שכן מורה לשון הב"י שנקט רק אם ראתה ג"פ אח"כ דינה כרמ"ת. ומ"ש דמלשון הרמ"א נראה להיפוך שכתב דאם אין לה צער כלל דינה ככל הנשים. הנה זה אין דיוק. דכל עיקר דינו דבפ"א תפרוש בליל טבילה. אינו מפורש ברמ"א כלל. רק האחרונים החמירו כן. ואפשר הרמ"א לא ס"ל כן. ומלשון הרמ"א שכתב בס"א אבל אם לא ראתה סמוך לתשמיש לא נאסרה על בעלה. ומותרת לו לאחר טהרתה תמיד. מוכח מלשון תמיד דאף בלילה אחת אין צריך לפרוש. ולכך אין להחמיר בזה כלל:

(הרב קנאת סופרים בהשמטות לחיבור שירי טהרה תשובה ח'):

ב א"ה ואני העני אענה חלקי בענין שאלה זה. הנה מקור האי דינא דחומרת ליל טבילה בפ"א שראתה מת"ת בליל טבילה הוא מהגמ"י בשם הר"ם הובא בב"י סי' קפ"ז. והעתיקו נמי במחבר בש"ע סי' קפ"ז ס"י. וז"ל הרואה דם בשעת תשמיש מותרת לשמש פעם שנית כשתטהר. מיהו מיחש חיישינן חדא זימנא אחר ראייתה. כגון אם ראתה פ"א או פעמיים בליל של טבילתה (ושם בב"י הוי הגירסא בליל ב' של טבילתה) כשתגיע טבילה אחרת צריכה לפרוש ליל של טבילתה וא"צ לפרוש ליל של טבילה שלישית דכל מידי דלא קבעה ווסת לא חייש אלא חדא זימנא עכ"ל. והנה זה לשון החו"ד (קפ"ז ביאורים ס"ק י"ד) משמע דקאי אראתה בשעת תשמיש שהתחיל בו. דהיינו כשראתה מח"ת בליל טבילה אז צריכה לפרוש בליל טבילה שנית אבל כשראתה בליל טבילה שלא בשעת תשמיש אינה צריכה לפרוש בליל טבילה שני' דטבילה כקפיצה דמייא וכו' דלא חיישא בפ"א כמבואר בסי' קפ"ט. ולטבילה ולתשמיש חיישא. דהוי כמו ווסת המורכב לקפיצה וימים דחיישא בפ"א. ומכאן מוכח דלא כש"ך ס"ק ל"ה שכתב דתשמיש כקפיצה דמי. דאי תשמיש ג"כ כקפיצה דמייא מהיכי תיתי יהי' לה קביעות ווסת לטבילה ולתשמיש. אטו ווסת שנקבע מחמת שני אונסין הוי קביעת ווסת אתמהה. וכל שבג"פ לא הוי ווסת קבוע לא חיישא בפ"א. א"ו דתשמיש כאכילת פלפלין דמיא כמ"ש התוס' נדה ס"ו מש"ה חיישא ג"כ להרכבה וכו' ולפ"ז נראה דאפילו לא ראתה בשעת תשמיש ממש. רק שראתה בליל טבילה אחר התשמיש זמן רב. דלכל ווסת הן לקפיצה הן לאכילת פלפלין הוי ווסת כשראתה באותה עונה של הקפיצה ואכילת פלפלין וה"נ דכוותי'. רק לענין רואה מח"ת כדי להפקיע אותה מבעלה בעי' רואה בשעת תשמיש ממש. דמשום עונה הסמוכה לתשמיש לא מפקינן אותה מבעלה. רק משום שעת ווסתה כמ"ש בריש סי' זה אבל לענין ווסת סגי כשרוא' באותה עונה עכ"ל והנה מ"ש דכשראתה בליל טבילה שלא בשעת תשמיש א"צ לפרוש בליל טבילה שני'. זה הוא ברור ופשוט כמו שכתב שם החו"ד ראיות לזה יעו"ש. וכ"כ נמי הרב הק' מהרש"ז ז"ל בסי' קפ"ז בקו"א אות כ"ב וז"ל והיינו ברואה מח"ת דווקא כמבואר בהדיא ס"א בהג"ה דמותרת לו לאחר טהרתה תמיד אם לא מצאה מיד וכ"מ בהדיא בטשו"ע וכל האחרונים סי' קפ"ט שכל הווסתות מנוים וגמורים שם בדבריהם. וזה לא נמנה עמהם לחוש לליל טבילה וכו' וע"ש בטור ורמ"א סי"ג שהאריכו לבאר איך האשה חוששת בתחילה לווסת החודש והפלגה. ולא הזכירו ווסת שלישי שהוא ווסת הטבילה א"ו שז"א אלא ברואה מח"ת עכ"ל לענינינו עי"ש הרי מבואר נמי כן. וביותר תמוה לי מ"ש החוו"ד דאף אם לא ראתה סמוך לתשמיש רק שראתה בליל טבילה אחר התשמיש זמן רב כל שהוא באותו עונה צריך לחוש לו פ"א. דהלא ממ"ש בריש הסעיף הרואה דם בשעת תשמיש וכו' מיהו מיחש חיישי' חדא זימנא וכו' משמע דזה הדין דמיחוש חדא זימנא בליל טבילתה שני' הוא דווקא כשראי' הראשונה שבליל הטבילה הי' בשעת תשמיש ממש דהיינו עכ"פ סמוך לתשמיש (בגוונא דהי' נאסרת לגמרי בג"פ) וכן ממ"ש בסוף הג"ה שבס"א דאם לא ראתה סמוך לתשמיש מותרת לו לאחר טהרתה תמיד. משמע דאף פ"א לא חיישא בכה"ג וסתימות הלשון משמע ודאי דאפי' ראתה באותו עונה כל שלא הי' סמוך לתשמיש אין חוששת כלל ומותרת לאחר טהרתה דלישנא דאחר טהרתה משמע סתמא אפי' בליל טבילה. וכן מדסיים ודינה כמי שאין לה ווסת. משמע דאין לה שום ווסת. והא החשש הזה של ליל טבילה הוא משום חשש דלמא קבעה לה ווסת מורכב מטבילה ומתשמיש. וש"מ דבכה"ג לא חיישת כלל לשום ווסת. והנה מרא דהאי דינא גופי' הוא ההג"ה מיי'. שכ"כ בפ"ד מהא"ב אות ל'. והם עצמם כתבו שם באות ס' דדוקא מיד אח"ת או בשיעור חיוב אשם תלוי אבל אם ראתה אח"ז אינה אסורה לו בכך אפילו פעמים רבות אלא מותרת לו אחר ז' נקיים עיי"ש. משמע נמי מסתימות לשונו דא"צ לפרוש כלל:

ג ומה שכ' החוו"ד בטעם הדבר כמו דקיי"ל. דאף שראתה בעונה של הווסת הוי נמי ווסת זהו בווסת גמור כמו בקפיצה לימים ידועים. משא"כ בזה בווסת מטבילה ומתשמיש. דאף בראתה בשעת תשמיש ממש ג"כ יש לדון טובא למה צריכה לחוש בחדא זימנא. דלפי מ"ש הש"ך בסי' קפ"ז ס"ק ל"ה דתשמיש כקפיצה דמייא. קשיא למה צריכא לחוש לטבילה ולתשמיש בחדא זימנא מאחר דשניהם דמי לקפיצה דהוי אונס. וכמו שהקשה החוו"ד. וכן הקשה באמת הרב בית מאיר וז"ל צ"ע לפי מה שביאר הש"ך סי' קפ"ט ס"ק מ"ח דברי הגה"מ (דלווסת הקפיצה אינה חוששת בפחות מג"פ) וכו' ועש"ך ס"ק ל"ה ג"כ מבואר הכי ולדעתי הטבילה נמי כקפיצה ולמה ניחוש לה בחדא זימנא עכ"ל. וכוונתו ממש כדברי החוו"ד הנ"ל. דכיון דתשמיש הוא כקפיצה. כמ"ש הש"ך ס"ק ל"ה והטבילה ג"כ כקפיצה. והוי שניהם ווסת האונס דלא מיקבע ואין חוששין לו כלל בפ"א:

ד ומ"ש החוו"ד דתשמיש אינו כקפיצה רק כאכילת פלפלין כמ"ש התוס' דף ס"ו וכונתו דשם ע"א בד"ה ונאמנת כתבו התוס' וז"ל ור"י מפרש דאפילו רבי מודה ברואה מח"ת דבעי ג' זימני לאחזוקה. דומיא דהך דלעיל (ס"ג ב') דאמר לימים ב' ולמה שלא מנו חכמים ג' כגון אכלה שום או פלפלין דאפי' לרבי בעי תלת זימני עכ"ל הרי דהתוס' כ' דתשמיש הוי דומיא דאכילת שום ופלפלין והתם בדף ס"ג כתבו התוס' עצמם לחלק בין קפיצה לאכילת שום ופלפלין. דדווקא קפיצה מיחשיב אונס ולא מיקבע אפי' בג' זימני אבל אכילת פלפלין לא חשוב אונס יעו"ש. והם הם הדיעה האחרונה שבהגהת רמ"א סי' קפ"ט סעיף כ"ג יעו"ש והרי מדכתבו התוס' לדמות תשמיש לאכילת פלפלין ש"מ דלא הוי ווסת האונס כקפיצה רק כאכילת פלפלין דלא חשיב אונס. לענ"ד נראה דאין קושיא על הרב ש"ך מדברי תוס' הנ"ל. ובתחילת העיון עלה ברעיוני לומר. די"ל דגם התוס' מודים דתשמיש הוי כקפיצה וגרע מאכילת פלפלין ולא כתבו לדמות אותו לאכילת פלפלין לגמרי. אלא כוונתם דהא מצינו דאף אכילת פלפלין אף דעדיף מקפיצה מ"מ כיון דלא הוי ווסת גמור כשאר ווסת מודה רבי דבעי ג' זימני וא"כ כ"ש תשמיש פשיטא דמודה רבי דבעי ג' זימני כיון דלא הוי ווסת גמור. ואפי' אם הוא כאכילת פלפלין ג"כ ניחא מה דבעי ג'. וכ"ש אם הוא דומה לקפיצה פשיטא דכן הוא דמודה רבי ורק משום דהאי מלתא דמודה רבי דבעי ג' זימני איתמר בפירוש גבי אכלה שום ופלפלין מש"ה כתבו כן דהוי דומיא דהתם. אבל אה"נ אפשר דגם אינהו מודו דאדרבא תשמיש גרע טפי דהוא דומה לקפיצה. כן עלה ברעיוני. ואחר שעלה זאת ברעיוני עיינתי ומצאתי בתשו' נו"ב סי' מ"ו בהג"ה. שהרב מוהר"ח מצאנ"ז ז"ל רצה להשיג על הש"ך שכ' דתשמיש חשוב אונס כמו קפיצה. וכ' שנעלם מהש"ך דברי התוס' דף ס"ו בד"ה ונאמנת הנ"ל דהתוס' שם משוו תשמיש לאכלה שום ובאכלה שום דעת התוס' דהוי כווסת הגוף. וכ' ע"ז הנו"ב שם וז"ל ואני אומר שבאמת אין כוונת התוס' דתשמיש שוה לאכלה שום. אדרבא תשמיש גרוע ודמי לקפיצה. אלא שדבר זה שמודה רבי במה שלא מנו חכמים דבעי' תלת זימני מצינו בגמרא בדף ס"ג ע"ב דמפרש לה אביי באכלה שום לכך הביאו התוס' כאן אכלה שום. ובאמת ק"ו הוא אם באכלה שום מודה רבי דבעי' ג' זימני ק"ו קפיצה. אלא שהתוס' אחזו בלשונם דבר המפורש בגמרא. ובחנם כ' הרב מוהר"ח על הש"ך שנעלם ממנו דברי התוס' עכ"ל. הנה מבואר שדבריו הם ממש דברינו שעלה ברעיוני הנ"ל:

ה אולם ראיתי בספר לחם ושמלה (סי' קפ"ז שמלה אות ד') כ' וז"ל ובנו"ב שם רצה לדחות ולומר דגם דעת התוס' כדעת הש"ך דתשמיש גרע מאכלה שום ולא הוי רק כקפיצה ובמחכ"ת דבריו דחוקים. והאמת הברור הוא כדעת הגאון מהרח"ץ ז"ל דהתוס' לא ס"ל כהש"ך. והגע בעצמך בשלמא אם אכלה שום מיחשיב ג"כ אונס כמו קפיצה אז היה אפשר לומר דגם תשמיש חשיב אונס אבל לדעת התוס' דאכלה שום לא חשיב אונס. איככה נוכל לומר דתשמיש יחשוב אונס א"ו דלדעת התוס' הוי ווסת גמור עכ"ל לענינינו יעו"ש:

ו ואני עני אענה אבתרי'. דנכונים שפיר דברי הנו"ב הנ"ל וכמו שעלה נמי על רעיוני ההדיוטית. דבשלמא אם היו התוס' כותבים דברים אלו לענין מה דתשמיש חשוב ווסת גמור והיו כותבים דברים אלו לדמותו לאכלה שום. אז שפיר הי' משמע כדבריו. אבל מאחר דהתוס' הציגו דבריהם אלו אדרבא לגרע כח ווסת התשמיש ולומר דאינו חשוב ווסת ממש כשאר ווסתות ומה"ט אף לרבי המחמיר בשאר ווסתות בתרי זימני מודה בזה דבעי ג' זימני. וע"ז כתבו דמיון לווסת של אכלה שום דג"כ אינו חשוב כשאר ווסת ומודה רבי דבעי ג' זימני. א"כ כיון דהתוס' עיקר יסוד דבריהם הוא לגרוע כח ווסת התשמיש משאר ווסתות. שפיר י"ל כדברינו ודברי הנו"ב הנ"ל. דרק משום דהוי סגי להו לעניינם בטעם הצרכת ג' זימני. בדמיונם אותו לווסת של אכלה שום. הוא דכתבו כן אבל אה"נ דלאו לגמרי משוו אותו לאכלה שום. כיון דאדרבא אם הוא חשוב כקפיצה כ"ש דניחא מה דמודה רבי בי' דבעי ג' זימני ודו"ק:

ז בר מן דין נראה לי עוד דרך אחר ליישב דברי הש"ך שלא יוקשה עליו מדברי התוס' הנ"ל. די"ל דגם התוס' מודים דלענין מיחוש בפ"א אף אכלה שום ופלפלין גופי' דומה לקפיצה דלא חוששת לו בפ"א. ומטעם שאגיד דהכי מסתבר. דהא כללא בידינו דלמיעוטי פלוגתא עדיף. והרי הרשב"א חולק על התוס' וסוברים דאכלה שום ופלפלין חשוב אונס ממש כמו קפיצה. ולא קבעה ווסת אפי' בג' זימני. וגם התוס' עצמם כתבו שם בדף ס"ג דאכלה שום לא הוי ווסת ממש ומה"ט אף לרבי המחמיר בכל ווסת דנקבע בב' זימני מודה בזה דבעי ג' זימני. א"כ מסתבר דמודו עכ"פ התוס' דבמקצת דומה לקפיצה. היינו לענין שאינה חוששת לו כ"א עד שנקבע בג' זימני דדווקא בווסת הגמור הוא דחוששת לו גם בפ"א. משא"כ בזה אף דבג' זימני הוא נקבע כשאר ווסת לדעת התוס'. מ"מ כיון דקיל מעט משאר ווסתות הגמורים ומה"ט גם לרבי אינו נקבע כ"א בג' זימני. כן ה"נ קיל אליבא דרבנן דס"ל בכל הווסתות דאינו נקבע כ"א בג' זימני לענין זה דבכל ווסתות גמורים חוששת לו אף בפ"א. וכאן אף למיחוש בעלמא נמי אינה חוששת לו קודם שנקבע ממש בג' זימני. משום דמאחר דאינו ווסת גמור כשאר ווסתות תלינין בפ"א ובפ"ב דמקרה בעלמא הוא דקרה לה. ולא חיישי' דלמא תקבע לה ווסת בזה. ואף שדבר זה הוא דבר חדש מ"מ מצד הסברא הוא מסתבר מאוד. בפרט לענין הדין דלכאורה כיון דווסתות דרבנן ומאחר דיש בזה פלוגתא בין הרשב"א והתוס' דלהרשב"א אכילת שום דמי לקפיצות הי' מן הדין ראוי לילך לקולא במידי דרבנן ולפסוק כהרשב"א. הילכך אף אם נימא דיש לחוש לחומרא בזה. וכמ"ש בתורת השלמים דראוי לחוש להחמיר יעו"ש תיפוק לי' עכ"פ בזה ודאי ראוי לסמוך על דעת הרשב"א לענין שלא לחוש לווסת זה בפחות מג"פ. ודוגמא לזה נראה לי דיש לדמות זה לדין לא הגיע זמנה לראות המבואר בסי' קפ"ד ס"ג ובסי' קפ"ט סכ"ז בט"ז שם ס"ק מ"א. דאם ראתה ג"פ היא קובעת ווסת כשאר כל הנשים. אבל בפחות מג"פ אינה חוששת כלל אף כדין ווסת שאינו קבוע משום דמאחר דלא הגיע זמנה לראות אמרי' מקרה בעלמא הוא יעו"ש. ובב"י סי' קפ"ד כ' וז"ל והטעם מבואר שהוא מפני שהיא מוחזקת באינה ראויה לראות מש"ה חשבי' ראיותי' מקרה עד שתוחזק בג"פ ע"כ והעתיקו נמי הרב מהרש"ז סי' קפ"ד ס"ק י"ח עי"ש. א"כ נראה דה"ה ההוא ראי' הבא לה ע"י אכילת שום ופלפלין כיון דלהרשב"א חשוב לי' ראיית אונס שאינו נקבע כלל אף בג"פ. א"כ עכ"פ אף להתוס' הו"ל כאין דרכה לראות בגרם דברים אלה. וחשבי' לראיותי' מקרה בעלמא עד שתקבע בראי' זו ג"פ. ומש"ה בפחות מג"פ כ"ע מודו דאין חוששת כלל ומסתבר דבר זה לענ"ד מאוד עד שנ"ל לפסוק כן להלכה דלא כהרב לחם ושמלה והרב מלבושי טהרה שכתבו בסי' קפ"ט דכשם שחוששת לווסת הגוף בפ"א כן נמי לווסת שע"י אכילת שום ופלפלין יעו"ש. ולענ"ד לא נהירא כן. ומה"ט נראה לי דלא הגיה שם רמ"א (בסי' קפ"ט סכ"ו) כן בהדיא דודאי אילו הי' הדין כן דחוששת לא הו"ל לשתוק. כי הוא חידוש גדול דאף בווסת כזה שלהרשב"א הוא כווסת הקפיצה. אפ"ה לדעת התוס' חוששת לו אף בפ"א. א"ו דס"ל דבזה מודו גם התוס'. או דעכ"פ אנן יש לנו להקל בזה ולסמוך ע"ד הרשב"א. ולפ"ז צדקו שפיר דברי הש"ך שבס"ק ל"ה שכתב דתשמיש חשוב אונס כמו קפיצה. ר"ל דלענין לחוש לו בפ"א לכ"ע חשוב כמו קפיצה. דאכילות שום ופלפלין גופי' נמי חשוב כקפיצה לענין מיחוש בפ"א כמו שנתבאר. ולפי דברי הש"ך הוי הטעם בפשיטות הא דאינה חוששת לתשמיש לחודי' בפ"א וא"צ לטעם הט"ז ס"ק ט"ז בסי' קפ"ז שכ' הטעם משום דלא אסרי' לה עולמית כל שלא הוחזקה בג"פ יעו"ש. ולפ"ד הש"ך א"צ לזה אלא מעיקר הדין כן הוא. משום דתשמיש חשיב כקפיצה. דלא חוששת לו בפ"א:

ח והנה הרב הש"ך לאו יחידאה הוא בזה. דכן הוי ג"כ דעת המנ"י והנו"ב בכמה תשובות דתשמיש חשוב כקפיצה. אולם הס"ט סי' קפ"ז ס"ק כ"ג חולק על הש"ך. יעו"ש. ולפי הדרך שכתבנו דאה"נ דבג"פ עדיף לי' תשמיש מקפיצה. דדמי לאכילת שום ופלפלין דנקבע בג' זימני אכן לענין חשש בפחות מג"פ חשיב כקפיצה. דלא צריכא למיחש לו. לפ"ז יתיישבו כל הדקדוקים והקושיות שהקשה הסד"ט שם על סברת הש"ך דמה שהקשה לדידן דקיי"ל דלקפיצות לא קבעה וסת אלא בימים קבועים א"כ קשה מ"ט אסורה ברואה ג"פ מח"ת יעו"ש זה לק"מ לפי דרכינו דאה"נ דבג"פ נקבע בזה כמו באכילת שום ופלפלין דלא חשיב אונס ונקבע בג"פ אף בלא ימים שוין לדעת התוס' ומש"ה ניחא אף לדעת ר"ן שהביא שם דס"ל דלווסת מחמת אונס אינה חוששת אף בג"פ. וכן מה שהקשה לדעת הש"ך למה הצריך הרמ"א לומר הטעם דעברה ושימשה מועיל משום דעדיף מבדיקת שפופרת תיפוק לי' משום דנעקר בפ"א יעו"ש ולפי דרכינו לק"מ דכיון דראתה ג"פ חשיב לי' שפיר ווסת קבוע ואינו נעקר בפ"א זולת הטעם משום דהו"ל כבדיקת שפופרת. אבל לענין חדא זימנא שפיר צדקו דברי הש"ך דחשיב כקפיצה ואינה חוששת לו בפ"א

ט ומעתה יש להתבונן באמת בטעמא דהאי דינא דסי' קפ"ז ס"י דצריכה לחוש חדא זימנא בליל טבילה שני' דאמאי יהי' כן מאחר דטבילה ותשמיש שניהם חשובים כקפיצה לענין חשש בפ"א וכמו דבכל א' לבדו לא היתה חוששת בודאי בפ"א. כן ה"ל אף בצירוף שניהם למה יגרע כיון דשניהם חשובי אונס לענין פ"א כמו שנתבאר דמה לי אונס א' או שני אונסין וכמ"ש החוו"ד הנ"ל:

י וראיתי להכו"פ סי' קפ"ט ס"ק כ"ג דהקשה שם אדברי המחבר בסי' קפ"ז ס"י דמבואר שם דאם קבעה בג"פ לראות בליל ב' של טבילתה דקבעה ווסת בזה. ואמאי והא טבילה חשוב ליה אונס כמו קפיצה. ומסיים וז"ל ואולי י"ל דס"ל להמחבר דאף דטבילה דמיא לקפיצה ואינה קובעת ה"מ כשרואה בלי תשמיש. אבל ברואה מח"ת. כיון דבלא"ה התשמיש עלול לראות דם. א"כ בהצטרף עמו קפיצה והדומה לו חוששת והוי כווסת המורכב מימים וקפיצות דהוי ווסת ואף זה נמי כן כיון דלתשמיש לחוד קבעה ווסת וא"כ בהצטרף עמו קפיצות וטבילה הוי ווסת עכ"ל. מבואר מדבריו דתשמיש לא חשיב כקפיצה. ומועיל התשמיש לגבי הטבילה דהוא כקפיצה כמו דמועיל היום קבוע לגבי קפיצות. להיות נחשב בצירוף שניהם ווסת קבוע בג"פ. וממילא לפי דבריו ניחא נמי מה דחוששת לו בפ"א בצירוף שניהם. והנה קרוב לדרכו נוכל לומר לפי דרכינו דתשמיש באמת עדיף מקפיצה ומה"ט נקבע בג' זימני דחשוב כאכילת פלפלין דבג' זימני חשוב שפיר ווסת. ורק בפ"א הוא דחשוב לי' כקפיצה. הילכך י"ל דכיון דתשמיש עדיף עכ"פ מקפיצה. מש"ה אף בפ"א מועיל עכ"פ דבהצטרף עמו ווסת הטבילה אף דהוא כקפיצה. להחשב בצירוף שניהם כשאר ווסת שאינו קבוע לחוש לו בפ"א:

יא אך עדיין אינו מספיק דא"כ דטבילה ותשמיש שניהם חשובים כווסת המורכב. א"כ קשה מה דכתבו ההגמ"יי והמחבר בסי' קפ"ז ס"י דאינה חוששת לליל טבילה שלישית דמשמע סתימות הלשון דכל שעבר ליל טבילה שני' ולא ראתה אף אם לא שימשה כלל בל"ט השני' נמי אינה חוששת לל"ט השלישית. וקשיא קושית הסד"ט (קפ"ז ס"ק כ"ד) דכיון דחיישי' שהטבילה והתשמיש תרווייהו בהדדי גרמו לראי' א"כ אמאי לא תיחוש לל"ט ג' דהא אכתי לא עקרה. ומה שלא ראתה ל"ט ב' משום דלא שימשה הוא כמו דאמרי' בכל ווסת המורכב ממקרה וזמן דאינו נעקר אא"כ בא המקרה והזמן. והן אמת שהרב חוו"ד ס"ק ט"ו כ"כ באמת דדווקא כשעברה ושימשה בל"ט שנית ולא ראתה דעקרה לווסת בהרכבה אז דווקא אינה חוששת לל"ט ג' יעו"ש. אבל דבריו תמוהין דאינו משמע כן לשון המחבר וכן תמה עליו הרב בספר מלב"ט דהוא נגד דברי הגהמ"יי והמחבר יעו"ש. וא"כ הדרא קושיא לדוכתי'. ומ"ש הסד"ט שם ליישב הוא תמוה ביותר דכ' שם דצ"ל דהכא עיקר חששא אינה אלא משום דשמא הטבילה גרמה. ומה דראתה בשעת תשמיש. לאו דתשמיש נמי גרמה. אלא שקרה במקרה שראתה בשעת תשמיש אבל לא חיישי' לצירוף שניהם כ"ז שלא הוחזקה לכך. ומש"ה די בשלא תשמש עוד בל"ט ב' יעו"ש. הם דברים תמוהים מאוד לענ"ד. דהא לטבילה לחוד לא חיישי' כלל דהא טבילה לכ"ע דמיא כקפיצה. וכמו שמשמע באמת דעת ההגמ"יי והמחבר דדוקא משום שראתה בשעת תשמיש הוא דחיישת בפ"א. אבל בליל טבילה לחוד בלא תשמיש אם היתה רואה לא היתה צריכה לחוש כלל משום דווסת הטבילה אינו חשוב ווסת כלל לכ"ע. וכמ"ש הרב מהרש"ז והחוו"ד והכו"פ הנ"ל. אלא ודאי דחששא דכאן הוא רק משום צירוף התשמיש עם הטבילה. וא"כ הדרא ק"ל. ודברי המלב"ט שם הם תמוהים עוד יותר שכ' בטעם הדבר דאינת חוששת לל"ט ג' משום דהטבילה הוי כמו קפיצה ורחוק לומר שהטבילה גורם הראי' אלא שלכתחילה לחוש על יום א' חייש הגהמ"יי יעו"ש והוא תמוה מאוד דאדרבא היא הנותנת דכיון דהטבילה לחוד הוא כקפיצה א"כ אפי' על פ"א נמי א"צ לחוש כלל שמא הטבילה לחוד גרמה. אלא עיקר החשש הוא משום התשמיש ואיך נעקר בטבילה לחוד בלא תשמיש. הלא י"ל דהא דלא ראתה בל"ט ב' הוא משום דלא שימשה. דטבילה לחוד רחוק מאוד שיגרום הראי' ובודאי מה דלא ראתה הוא משום דלא שימשה. ואיך מותרת לשמש בל"ט ג'. ודברי החוו"ד שכ' דדוקא בעברה ושימשה בל"ט שני' מלבד שאינו כן במשמע מדברי הגהמ"יי והש"ע. מלבד זאת הם דחוים דהא גם הסד"ט והרב מהרש"ז והרב מלב"ט כולם כתבו בפי' להיפך דאף בלא שימשה נמי אינה חוששת לל"ט ג'. והיינו משום דאזלו בתר פשטות משמעות הש"ע. וא"כ קשיא באמת קושיית הסד"ט הנ"ל:

יב והנה הרב מהרש"ז בקו"א (קפ"ז ס"ק כ"ב) הקשה עוד אהך דינא דהגמ"יי והש"ע. וז"ל והנה כל הלחץ והדחק הזה שנדחקו הש"ך וא"ש ומנ"י וכו"פ ברמ"א וט"ז גרם להם שפירשו כשתגיע טבילה אחרת שבלשון מהר"ם בהגמ"יי והש"ע. היינו כשתטבול לראי' זו שראתה מח"ת. ואין זה במשמע לשון אחרת וגם כל עיקר לשון זה כשתגיע וכו' הוא שפת יתר דודאי קודם שתטבול טמאה היא וה"לל בקצרה שתפרוש בליל טבילתה וכו' ובר מן דין אעיקרא דדינא פליאה נשגבה לחוש לליל טבילה והיינו ברואה מח"ת דווקא וכו' וא"כ יש להפליא ע"ז הפלא ופלא שתהא הטבילה גורמת לראות מח"ת דווקא אפי' בליל ב' וה"ה מליל ב' ואילך. ואינה גורמת כלל לראות שלא מח"ת אפי' בליל טבילתה. ויותר פליאה בשימשה בליל טבילה ולא ראתה ובליל ב' שימשה וראתה שגורמת הטבילה לראות מח"ת בליל ב' דווקא ולא בליל א' כמ"ש הא"ש לגירסת הג"מ וב"י וכו' ולחידוש גדול כזה הי' מהר"ם צ' להביא ראי' ולא לכתוב בפשיטות כ"כ עכ"ל ומשום קושיות אלו בחר לו הרב דרך אחר בדעת הגמ"יי והש"ע דאין הכוונה במ"ש שתפרוש ל"ט שנית אותו הטבילה שטובלת לראי' זו שראתה מח"ת. אלא ר"ל אחר שתטבול לראיית נדתה של ווסתה. אזי יש לחוש שתחזור ותראה מח"ת בכשיעור הפלגה שהפליגה לראות מח"ת אחר ראייתה בעת נדתה בפעם הראשונה לפי שהן הפלגות שוות מסוף ראיית ווסתה עד ליל טבילה. וחיישי' שמא תקבע לה ווסת לראות מח"ת בשיעור הפלגה זו. וליל טבילתה לאו דווקא אלא ה"ה לילב' או אחר. דהעיקר הוא תולה בהפלגות שוות. דחיישינן שמא תקבע לה ווסת לראות מחמת תשמיש בשיעור הפלגה זו וצריכה לפרוש מבעלה משום חשש שמא תקבענו. ומש"ה כיון שדילגה פ"א ולא ראתה אע"פ שלא שימשה מ"מ הרי אין ראיות הראשונים שמח"ת מצטרפות עם השלישית. שתראה אח"כ לקבוע וסת בצירוף שלשתן (כיון שאין כאן הפלגות שוות) וכיון שאין מצטרפות לקביעת ווסת אינה חוששת להן ע"כ תו"ד בקיצור יעו"ש בס"ק ל"ט מ' מ"א מ"ב. והנה ודאי דדרכו יפה וטוב מאוד דנתיישבו כל הדקדוקים לפי דרך זו אכן מה נעשה לפי הבנת שאר האחרונים שהבינו בכוונת ההגמ"יי והש"ע כפשט המשמעות דצריכה לפרוש ליל טבילה שטבלה לראי' זו שראתה מח"ת דלפ"ז ליכא לפרש דהטעם הוא משום הפלגה שוה אלא דעיקר הטעם דחיישי' דהטבילה והתשמיש גרמו לראייתה. אם כן קשה כל הקושיות הנ"ל:

ישוב ותי' חדש על הקושיות הנ"ל. לפי דרכו של הש"ך ז"ל וטעם חדש לדעת הגמ"יי בדין חוששת לליל טבילה.

יג ונלענ"ד לישב ע"פ דרכו של הש"ך דתשמיש דמי לקפיצה וכן טבילה נמי חשוב כקפיצה. אלא דטעמו של הגמ"יי והמחבר בדין זה הוא דאע"פ דלטבילה לחוד או לתשמיש לחוד לא הוי חיישי' כלל מ"מ כאן כשראתה מח"ת בליל טבילה איכא ג' חששות בב"א. דשמא הטבילה גרם לה שתראה. ושמא התשמיש גרם לה. ושמא תרווייהו יחד גרמו לה. הילכך אף דהם כקפיצה יש לחוש לה דכיון דאיכא בב"א כל הג' חששות יחד גרע טפי. דכמו דאם ראתה ג"פ ע"י אונס כקפיצה ס"ל להגמ"יי דאף דאינו נקבע מ"מ חיישית לה פ"א. כן נמי בזה שיש בפ"א ג' מיני חששות של קפיצות ואבאר הדבר בטעם דהא מה דלאונס כקפיצה א"צ לחוש הטעם הוא משום דאין דרכו של רוב נשים לראות במקרים כאלה. מיהו עכ"פ מיעוט נשים איתנייהו דחזיין ע"י מקרים של קפיצה מש"ה בא' לחוד הוא דאין חוששת משא"כ בג' יחד. דאמרי' סמוך מיעוטא למיעוטא והו"ל פלגא וסמוך מיעוטא לפלגא והו"ל רובא וכעין ס"ס לאיסורא שמא הטבילה גרם לה ואת"ל דאין הטבילה גורם שמא התשמיש גרם ואת"ל דגם התשמיש לא גרם שמא תרווייהו ביחד גרמו מיהו בשני ספיקות לחוד לא הוי חשש כאן בווסתות דהוא דרבנן. כיון דהם ספיקות דלא שכיחי ורק משום סמוך מיעוטא למיעוטא והו"ל פלגא אתינן עלה א"כ שני הספיקות הוויין רק ספק א' השקול ובדרבנן להקל. רק בג' ספיקות יחד דהוי ג' מיעוטי מועיל שפיר להחמיר גם מדרבנן:

ראי' להך סברא דאמרי' סמוך מיעוטא למיעוטא:

יד ומנא לי דבר זה. מדברי הכו"פ סי' ט"ו סק"ב שכ' שם וז"ל אבל סמוך תרי מיעוטי מיעוט דלא כלו חדשיו ומיעוט דא"י לעמוד איתרע רובא ה"ז ספק ואסור עכ"ל וכ"כ עוד בסי' ק"צ ס"ק ט"ז וז"ל וא"כ דיש כאן ב' ספיקות אף דכ"א לא שכיחי והוא ספק דחוק מ"מ בהצטרף שניהם יחד הוי כאן ספק א' ובדרבנן להקל עכ"ל. הרי מבואר דבין לחומרא בין לקולא אמרי' סמוך מיעוטא למיעוטא והו"ל פלגא. ומה שהשיגו בהגהות הגאון מהר"ב דלא מחוור לומר כן. דהוי כצירוף ב' מיעוטי דכל מיעוט בפ"ע מתנגד לרוב יעו"ש כבר כתבנו בעניותינו בתשובתינו במקום אחר. ליישב דברי הכו"פ יעו"ש. והשתא לפ"ז א"ש מה דא"צ לחוש לל"ט ג' אע"ג דלא שימשה בליל טבילה ב' אע"ג דלא עקרה הווסת בהרכבה דהא לפי דברינו לאו משום ווסת בהרכבה לחוד אתינן עלה רק משום צירוף הג' חששות ביחד מש"ה כיון שהגיע ל"ט ב' ולא ראתה דמוכח דהטבילה לחוד ודאי לא גרמה הראי'. ותו ליכא עוד ג' חששות ביחד. ומשום תשמיש לחוד או אף משום טבילה ותשמיש בהרכבה לא חיישי' כיון דהוי רק כקפיצה כן נראה לי ולפי דרך זו נראה די"ל דמש"ה שינה המחבר בש"ע הגירסא של ליל ב' רק ליל טבילה דהא בליל ב' כיון דבל"ט עצמה לא ראתה מוכח דטבילה לא גרמה ותו ליכא ג' חששות ביחד. כן נראה לי בישוב דבר זה:

הסכם עם דעת מהרש"ק. בהוספת טעם נכון ודלא כחוו"ד:

טו והשתא נבוא לנידון השאלה הנה מה שכ' הרב קנאת סופרים שתמה מה זו שאלה דרק בראתה בשע"ת הוא דחוששת בפ"א משא"כ במצאה בבוקר על הסדין פשוט דאין כוונתו דווקא במצאה בבוקר אלא אף אם מצאה בלילה כל ששעת מציאת הדם הי' זמן רב אחר התשמיש בגוונא דבג"פ לא היתה נחשבת רואה מח"ת הוי דינא הכי דאין לחוש לליל טבילה אח"כ בפ"א. והגם דהחוו"ד לא ס"ל כך כמו שהבאתי דבריו לעיל מ"מ לדינא נראה נכון להסכים עם דברי הרב מהרש"ק הנ"ל ומטעם דהרי גוף האי דינא דחוששת לליל טבילה הוא חידוש והוא תמוה הרבה כמו שהארכנו בזה בעזה"י לכך הבו דלא לוסיף עלה. ואין להחמיר כ"א ברואה בליל טבילה סמוך לתשמיש וגם לפי הטעם שכתבנו בטעמו של דין זה דהוא מאחר דאיכא ג' חששות ביחד חיישי' לה בפ"א אף דהם כקפיצה א"כ זה דווקא בראתה סמוך לתשמיש אז איכא גם האי חששא דשמא התשמיש לחוד גרם לה הראי' משא"כ ברחוק מן התשמיש בגוונא דלא הו' נחשב רואה מח"ת בג"פ תו ליכא כאן האי חששא. וגם כבר כתבנו לעיל דהכי משמע נמי מלשון המחבר והרמ"א והגמ"יי. ואף שלא הרגיש בזה הרב קנאת סופרים מ"מ יפה כיון לדינא בזה וזה ההיתר שייך אף באשה שאינה בתולה ופשוט

השגה על מהרש"ק בפרט א' מהשאלה:

טז אך מש"כ דאפי' בראתה בשעת תשמיש יש להקל לתלות בדם בתולים אף אם אין לה צער וכ' דאף דקצת החמירו וס"ל דאין תולין בדם בתולים באין לה צער היינו רק אם הוחזקה בג"פ. אבל בפ"א מודים דאין להחמיר בזה לפרוש בליל טבילה. בהא מלתא יש לגמגם בה לענ"ד. דהאי מלתא שלא לתלות בדם בתולים כשאין לה צער לאו חומרא בעלמא הוא. דרק הב"ח הוא שהתיר בזה אבל כל האחרונים משיגים עליו ומסכימים לדינא עם מרן רמ"א דאף אם לא פסקה מלראות אם אין לה צער כלל הרי היא ככל הנשים וא"כ י"ל אדרבא מדהחמירו בזה אף לענין להחזיקה ברואה מח"ת להוציאה לגמרי מבעלה כ"ש דיש להחמיר בזה להצריכה לפרוש מבעלה פ"א בליל של טבילתה ולשמש בליל שני' דאין בזה חשש עיגון. ואדרבא אפשר לומר להיפוך דגם הב"ח לא היקל כ"א שלא לאוסרה על בעלה עולמית ברואה ג"פ אבל מודה עכ"פ להחמיר לפרוש ליל טבילה. ומכ"ש לפ"ד רמ"א ואחרונים. וצדקו לענ"ד דברי הרב השואל בזה שכ' דמשמעות הרמ"א שכ' דאם אין לה צער הרי היא ככל הנשים משמע דלגמרי היא שוה לכל הנשים והיינו גם לענין האי דינא דחוששת בפ"א ליל טבילתה. ומש"כ הרב רש"ק לדחות ראי' זה דכל עיקר דינא דתפרוש בפ"א בליל טבילה אינו מפורש ברמ"א רק האחרונים החמירו כן ואפשר דהרמ"א לא ס"ל כן הם דברים תמוהים. דהלא האי דינא דפרישת ליל טבילה הוא דין מפורש בש"ע סי' קפ"ז ס"י והרמ"א שתיק ולא הגיה כלום. ושתיקתו כהודאה דמייא וש"מ דגם הרמ"א ס"ל להאי דינא. ויש לדחוק בכוונת דבריו דר"ל דהא לישנא דהגמ"יי והמחבר אפשר לפרש כפירוש הרב מהרש"ז הנ"ל רק שהאחרונים החמירו לפרשו כפשוטו. וא"כ אפשר שפיר דהרמ"א לא ס"ל כן. מיהו עכ"ז נראה לדינא להחמיר לפרוש בליל טבילה פ"א היכי דראתה בשעת תשמיש אף שלא פסקה מלראות פ"א אם אין לה צער כלל בשעת תשמיש. ודלא כהרש"ק:

תוכן העניינים

תפארת שמואל (מיאנישפאלי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה