אור ברסלב
תפארת שמואל (מיאנישפאלי) יורה דעה הלכות נדה › שאלה כב

תפארת שמואל (מיאנישפאלי)· רבי יעקב שמואל מיאנישפאלי

יורה דעה הלכות נדה · שאלה כב

שאלה כא

אשה שהיתה מוחזקת לראות דם מחמת תשמיש. ובדקה עצמה בבדיקה המוזכר בשו"ע דהוא בדיקת שפופרת ומצאה דם בצדדין ולא על ראש המוך. דמבואר בש"ס ופוסקים ובש"ע דמהני בדיקה זו להתירה לבעלה אף אם תחזור ותראה עוד אח"כ ע"י תשמיש. מהו הדין אם צ' ז"ג להדם שמוצאת ע"י תשמיש. או אם טהורה לגמרי:

תשובה

א בדבר זה כבר נתעוררו גדולי האחרונים אך לפי שלענ"ד מאוד תמוה. איך נעלם מכולם תורת הרא"ש. אשר מפורש יוצא מפיו היפך דבריהם לכן עוררני זאת לכתוב בספר ולעיין בזה. ומסתמא אי"ה אין מדרש בלא חידוש. הנה ראש המדברים בזה הוא הרב נודע ביהודה חיו"ד סי' מ"ג. ואעתיק מקצת לשונו ז"ל והנה אי הוי אמרי' דברואה מ"ת כשבודקת ומצאה בצדדי השפופרת שוב כשרואה מחמת תשמיש טהורה לגמרי ואפי' נקיים א"צ א"כ חזינן דסמכי' אבדיקה זו אפילו באיסור דאורייתא והנה לשון הגמרא בנדה דף ס"ז בידוע שמן הצדדים הוא בא. לשון זה משמע דסמכי' ע"ז לפוטרה אפי' מנקיים. והנה לא מצאתי דבר זה מפורש לא בטור ולא בב"י ולא באחרונים ומרהיטא דלישנא דש"ך משמע בס"ק י"א וכו' מדכללם כחדא (נמצא מצדדים עם לא נמצא כלום) משמע דדין א' לשניהם. והא ודאי שאם לא נמצא כלל אם אח"כ תראה וכו' צריכה נקיים וא"כ ה"ה לנמצא בצדדים אמנם אין בזה כדי להכריע שהרי ע"כ אינם שוים לגמרי וכו'. והנה פשפשתי ומצאתי בתשובת הר"ן סי' מ"ט משמע שם להדיא לפי משמעות לשונו שאפי' נקיים א"צ עי"ש אף שאינו מפורש לגמרי. מ"מ מוכח שם להדיא. ועדיין אני נבוך בזה וכו' עכ"ל. ובתשו' חתם סופר סוף סי' קפ"א כ' וז"ל וקצת משמע מרש"י ותוס' דכל בדיקת שפופרת אינו אלא אחר ספירת ז' נקיים ושלא להתגרש דאלת"ה הומ"ל נפקותא בבדיקה שלא תצטרך לספור נקיים. ולמה להו למימר שלא תתגרש ויש לדחות זה עכ"ל. ובספר בית מאיר על יו"ד סי' קפ"ז ס"ב בסוף פלפול הארוך. כ' וז"ל ועוד צריך לי עיון מה שלא מצאתי מבואר אם לאחר בדיקת שפופרת ואף בנמצא מן הצדדים. אם מותרת אשה זו לבעלה בלא טבילה ע"י תשמיש. כי לפום ריהטא ודאי משמע דטהורה היא בדם זה וכן בדין. או נימא הואיל דמשמע מפירש"י דאף לאחר הבדיקה הוא בספק כרת. נהי דשלא להוציאה מבעלה סמכי' ע"ז ומתירין ואמרי' אף שתראה בשעת תשמיש נתלה במן הצדדים אבל טבילה עכ"פ צריכה. ואף שמסקי' להלכה דלא כפירש"י ואף לבעל הא' מהני בדיקה מ"מ איכא למימר דבזה לא מקלינין דלא כוותי' ומצרכינין טבילה. ואף דלשון הגמרא בידוע שהוא מן הצדדים. ודאי משמע דטהורה לגמרי. מ"מ הא חזי' דרש"י ז"ל לא חש לזה לכן צריך לי עיון עכ"ל. והרב חוו"ד סי' קפ"ז סק"ג כ' וז"ל ולפמ"ש דאינה מותרת במצאה הדם בצדדי השפופרת רק מטעם דווסתות דרבנן ומתירין מטעם ספק צדדין א"כ לפ"ז צריכה נקיים דנגד נקיים הוא ס' דאו'. ואדרבא רוב דם מהמקור. ואף שמצאה הדם בצידי השפופרת חייבין עליו דאימר הדם זה הי' בפרוזדור שירד מהמקור כבר לפרוזדור ומצאה אותו בשפופרת. ועוד היעלה עה"ד שאם תכניס אשה שפופרת פ"א למקור ותמצא דם בצדדין. שלא תיחוש שוב לדם שתמצא בתשמישין ובדיקות. דהא הכנסת מוך ג"כ דמי לשפופרת. ועוד אפי' באשה שיודעין בודאי שהי' לה מכה בצדדין. ודאי דחוששת לדם שתראה. אם לא שיודעת שעדיין מכה זו בקרבה. דאטו מכה אינה עשוי' להתרפאות וה"נ דכוותי'. ובודאי צריכה נקיים על כל דם שתמצא בתשמישים ובשפופרת. ושפיר כייל הש"ס וקתני לא נמצא על ראשו בידוע שהוא מהצדדים. פי' דאם הוא מחמת חולי הוא ודאי מהצדדין. וכן כשנמצא בצדדים אין ראי'. רק ממה שלא נמצא על ראשו. בידוע דלאו מחמת חולי במקור הוא דא"כ הי' לאשתכוחי בראשו. וכיון דלאו חולי הממלאה ונופצת היא מותרה לבעלה לעולם מהטעם שכתבתי. אבל על הדם גופי' שמצאה בשפופרת י"ל דדם של ווסת הוא שירד מהמקור ונתעכב בכותלי ביה"ר עכ"ל לענינינו:

ב א"ה הנה כל אלו הגדולים אמרו כולם להחמיר דצריכה ז' נקיים אף שבדקה בשפופרת. ואני בעניי בראותי דבריהם הייתי משתומם כשעה חדא. דכמדומה לי דנעלם מעיני כולם דברי הרא"ש בפ' תינוקות סי' ג' דהביא דברי הראב"ד שכ' דעכשיו אא"ב בבדיקה. ועוד אפי' ידוע שבא מן הצדדים הרי גזרו על כל רואה כחרדל שצריכה ז' נקיים. וכ' הרא"ש וז"ל ואין דבריו נראין להחמיר אדם מדעתו ולהוציא אשה מבעלה. דמאי בקיאות שייך בבדיקה זו. לראות אם הדם הוא בראש המוך או בצדדין וכו' ומ"ש שגזרו וכו' אפי' ידוע שבא מן הצדדים לא ידעתי אנה רמוזה גזירה זו בש"ס ר' זירא הוא דאמר וכו' בסתם ראי' הוא דקאמר. אבל אם הי' ידוע שבא מהצדדים בזה לא החמירו לטמאות דם המכה וכו' עכ"ל. מבואר להדיא מדברי הרא"ש אלו. דבדיקה זו מועיל לטהרה לגמרי דכל דם שהיא רואה ע"י תשמיש אמרי' דבידוע שהוא מהצדדים. ואינה צריכה ז' נקיים לראיית דם זו דבדם שמן הצדדים לא החמירו כלל לטמאותו. והנה הנו"ב כ' שמצא משמעות מפורש בתשו' הר"ן סי' מ"ט. וכוונתו למה שכ' שם וז"ל ועוד שהרי שנינו בפ' תינוקות ברואה דם מ"ת שבודקת עצמה בשפופרת וכו' נמצא דם על ראשו וכו' ואם לאו בידוע שהוא מן הצדדין ואע"פ שהראב"ד ז"ל כ' שעכשיו אא"ב בבדיקה וכו' ועוד שאפילו בידוע שהוא מן הצדדין הרי גזרו וכו' בין בא מן הצדדין. אעפ"כ מודה הרב ז"ל שאם בדקה עצמה ומצאה טהור טהורה וכן הרב אלפסי ז"ל שהביאה בהלכות נראה שדעתו לנהוג בה בזה"ז ואע"פ שגזרו בנות ישראל על כל דם היינו לפי שאין יודעות מאיזה מקום הדם בא אם מן המקור אם מן הצדדין. אבל היכא דאתא ודאי מן הצדדין טהורה וכ"ד הרמב"ם ז"ל בהלכותיו וכו' עכ"ל. לדברים אלו כיון הגאון נו"ב דמוכח מדברים אלו להדיא דכל שמוצאת בצדדי השפופרת דאמרי' דבידוע שהדם מן הצדדין ולא מהמקור היא טהורה לגמרי וא"צ לישב ז' נקיים על דם זה. דעל דם כזה שידוע שהוא בא מהצדדים לא החמירו בנות ישראל על עצמן לישב עליו ז' נקיים. כן נראה ברור כונת הנו"ב. והרי עין רואה דדברים אלו שבתשו' הר"ן הנ"ל הם הם ממש כהווייתן הדברים שכ' הרא"ש הנ"ל לדחות דברי הראב"ד. וא"כ גם מהרא"ש הנ"ל מוכח נמי כן. והשתא מוכח להדיא דהי' בהעלם עין הנו"ב דברי הרא"ש הנ"ל. דאילו הוי חזי לדבריו הו"ל להביא ראי' מהם כמו שהביא מדברי תשו' הר"ן הנ"ל. ובודאי דראוי לסמוך על דברי הרא"ש והר"ן. בשגם דהנו"ב והבית מאיר עצמם כתבו דמלישנא דגמרא עצמה בידוע שהוא מן הצדדים משמע להדיא דסמכי' ע"ז לפוטרה מנקיים וצדקו דבריהם בזה. והכי משמע מפירש"י שם שכ' על זה. וטהור. יעו"ש. משמע דר"ל דהדם גופי' הוא טהור. והנה דברי הח"ס הנ"ל הוא עצמו הודה שיש לדחות ובאמת אין זה ראיה כלל דעיקר הבדיקה ודאי ניתקנה בשביל שלא תתגרש דהא אם לא תבדוק דאנו חוששין שהדם בא מן המקור אז לא מהני לה ספירת ז' נקיים אלא היא צריכה להתגרש דווקא מבעלה. והבדיקה מבררת שהדם מן הצדדים וא"צ להתגרש. וממילא אז גם לענין זה מועיל שא"צ נקיים. מיהו עיקר תקנת הבדיקה ניתקנה בשביל מלתא רבתא וגדולה יותר להצילה מגירושין אשה מבעלה דהוא דבר קשה ביותר. ומש"ה תפסו בלשונם עיקר מה דמועיל הבדיקה לדבר הגדול טפי שהוא הגירושין. אבל אה"נ דמועיל ג"כ על ענין טהרתה מנקיים. וא"כ אין ראי' כלל:

ג והחשש שחשש הבית מאיר ז"ל כיון דלפירש"י אף לאחר הבדיקה היא בספק כרת. אין זה בית מיחוש כלל. מכמה טעמים. חדא דאף לפירש"י גופי' ואף לפי הבנת התוס' והרא"ש וסייעתם בדעתו. נמי י"ל דרש"י לא חשש לזה כ"א בבעל הא' כיון שאפשר לה בגירושין ואינה צריכה לבדוק כלל דאז אמרי' מוטב שתתגרש מלסמוך על הבדיקה. אבל בבעל הג' כיון שהיא מוכרחת לתקנת הבדיקה. ואנו מחזיקין שהבדיקה מבררת שהדם מן הצדדים בשביל שלא לעגנה לעולם. אז אה"נ די"ל דמודה נמי דסמכי' נמי על הבדיקה לגמרי אף לפטרה מז' נקיים. כדי שלא יהי' תרתי דסתרי אהדדי. דממ"נ אם אתה חוששת שהבדיקה אינו בירור גמור. ויש חשש שהיא רואה דם ע"י תשמיש מן המקור ומש"ה אתה מצריכה ז' נקיים א"כ איך אתה מתירה כלל שלא להתגרש מבעלה וכמו שהקשה הרא"ש על רש"י וכי משום תקנת נשואי אשה נתיר חשש איסור. ע"ש ומזה גופי' יש ראי' מדלא הקשה הרא"ש על רש"י רק על מה שאוסר בבעל הא' בבדיקה. ואי איתא דלרש"י גם בבעל הג' לא סמכי' על הבדיקה לענין לפטרה מנקיים. הו"ל להרא"ש להקשות על רש"י גם בזה. דגם בזה קשה כקושייתו ממש. ועוד דאף אי נימא דס"ל לרש"י דבמקום שיש לה תקנה אחרת לא סמכו על הבדיקה. מ"מ י"ל דמודה גבי בעל הג' דמועיל לגמרי אף לפוטרה מנקיים. דאם אתה מצריכה בכל פעם שתשמש ותראה דם שתספור ז"נ ותטבול. יש בזה נמי חשש עיגון דיהא לבו של בעל נוקפו ופורש. וממילא לדידן דפסקינן דלא כרש"י ומתירין בבדיקה גם בבעל הא'. פשיטא דסמכי' לגמרי על הבדיקה אף לפוטרה מנקיים כיון דאף לרש"י גופי' מודה דבמקום דסמכי' על הבדיקה לגמרי קסמכינן א"כ כ"ש לדידן דחולקים על רש"י דלא ניחוש למה דרש"י גופי' לא חש לזה ודו"ק:

ד ועוד אף אם תאמר דלפירש"י דינא הכי כיון דלדידיה אף לאחר הבדיקה היא בספק כרת מ"מ כיון דדעת רש"י הוא מודחית מכל הפוסקים ונקטינן דלא כוותי' והיינו משום דסבירא לן עיקר דהבדיקה הוא בירור גמור לברר שהדם הוא מהצדדים. ממילא ה"ה לעניין נקיים. מועיל שפיר לדידן. ולא חיישי' כלל לסברת פירש"י. וכמו שמוכח באמת מדברי הרא"ש ותשו' הר"ן הנ"ל וכמשמעות פשטות הגמרא. דידוע בבירור שהדם מהצדדים. ועל דם צדדים לא החמירו כלל להצריך עליו טבילה. ומכ"ש לפי מה שהראינו פנים יפות לעיל בתשובה הקודמת להוכיח שגם רש"י מודה ומסכים לדעת שאר הפוסקים דאם אינה רוצת בגירושין מועיל לה הבדיקה גם בבעל הא' יעו"ש א"כ פשיטא דאזלה לה לגמרי חשש הבית מאיר הנ"ל:

ה ודברי החוו"ד ג"כ אינם מוכרחים כלל דמ"ש דאנו מתירין מטעם ספק צדדין ומטעם ווסתות דרבנן אבל לגבי נקיים הוא ס' דאורייתא. הוא נגד פשטות משמעות הגמרא דקאמר בידוע שהדם מהצדדים. דמשמע דליכא בו שום ספק רק הוא ידוע ודאי. ומכ"ש דהוא נגד דברי הרא"ש ותשו' הר"ן הנ"ל. דכתבו לדחות דברי הראב"ד שלא להצריכה ז' נקיים דלא גזרו גזירא דר' זירא כ"א היכא שאין ידוע מאיזה מקום בא הדם. אבל היכא דאתא ודאי מהצדדים. טהורה. וכמו שהועתק לשונם לעיל. דמבואר להדיא מדבריהם דלאו משום ספק צדדין התרנוה בבדיקה זו. רק משום וודאי מהצדדים. ושמה"ט כתבו בפירוש דאין צריכה ז' נקיים כלל לדם זה הואיל שהיא ידוע בודאי שהוא מהצדדים ומ"ש דרוב דם הוא מהמקור. לק"מ. דזה הוא בסתם נשים. משא"כ בזה שרואות מחמת תשמיש א"כ יש רוב להיפך דרוב נשים אינן רגילות לראות מח"ת וזו דרואה מח"ת אינה מהרוב. הילכך גם זו הדם שרואה איננו מן הרוב דם שהוא מהמקור. ודו"ק. בפרט דידים מוכיחות לפנינו מדמצאה דם בצדדי השפופרת. דמוכח בהדיא שהוא מן הצדדים. ומ"ש דיש לחוש שדם זה כבר ירד מהמקור לפרוזדור וכותלי ביה"ר העמידוהו גם זה ליתא עי' בתשו' נו"ב סי' מ"ג. דלא חיישי' לזה משום דאף בית הלל דס"ל דחיישי' לזה הוא דווקא לקדשים משום סייג קדשים אבל לחולין לא חיישינן לזה. ואמרי' השתא הוא דאתא. משום דהעמד אשה על חזקתה חזקת טהרה יעו"ש שהאריך בזה ויתר דבריו ג"כ אינם מוכרחים כלל (וכמו שנכתוב אי"ה לקמן) ואין ספק אצלי דהרב חוו"ד לא ראה דברי הרא"ש ותשו' הר"ן הנ"ל. דאל"כ ודאי לא הי' כותב כן נגד דבריו. והו"ל להזכירו ומדלא הזכירו כלל מוכח דאישתמיטתי' ממנו. וא"כ ממילא אנן אין לנו לחוש לדבריו נגד דברי הרא"ש והר"ן. שהם פוסקים גדולים ומפורסמים עמודי ההוראה. בשגם דידוע דבמקום די"ל דהבתרא לא ראה דברי הפוסק הקדמון. בזה לא אזלי' בתר הבתרא דאמרי' דאילו הוי חזי לדבריו הי' מודה לו כמ"ש הרמ"א בהג"ה בחו"מ סי' כ"ה יעו"ש. א"כ בנ"ד אין לחוש לדברי הבתראי הנ"ל שהם נגד דברי הרא"ש מאחר שלא ראו דבריו. (וכבר הבאתי בחיבורי במק"א בשם תשו' חו"י בשם גדול א' שהי' כל לימודו בהרא"ש והי' פוסק אחריו כאילו ניתן מסיני ולא חש אפי' להכרעת רמ"א נגד הרא"ש):

ו שוב עיינתי בזה ומצאתי שכן דעת הרב הגדול הק' מהרש"ז ז"ל בש"ע שלו (יו"ד סי' קפ"ז ס"ק י"ג) בשם תשו' אמונת שמואל. וז"ל וגם טהורה היא וא"צ ספירת ז' וטבילה לא לראי' זו השלישית ולא בכל עת שתראה מחמת תשמיש אפי' כ"פ דכמו שדם זה שנמצא שלא על המוך שבראש המכחול בא מן הצדדים כך הוא כל דם שרואה מח"ת עכ"ל לענינינו ובקו"א שם אות י' הביא הרבה ראיות לזה מרש"י ור"ן שכתבו דהדם טהור (וראי' זו מרש"י הזכרנוה גם אנן לעיל) וכן מהרמב"ן ומרדכי שכתבו דהיא טהורה וכן מהג"מ ומסה"ת דכפל לשונו טהורה ומותרת. וכן הרמב"ם כפל לשונו טהורה ומותרת. יעו"ש:

ור"ל דהרמב"ם (סוף פ"ד מהא"ב) כ' וז"ל ואם לא נמצא על המוך כלום בידוע שהדם שרואה. מדוחק הצדדין וטהורה היא ומותרת להנשא לאחרים עכ"ל. הרי בע"כ דכוונתו במ"ש וטהורה היא ר"ל שהדם גופי' הוא דם טהור וא"צ עליו לא ספירת ז' ולא טבילה. דאילו לענין שלא תהא מוחזקת ברואה מח"ת להאסר לבעל הא כ' אח"כ ומותרת להנשא. והיא ראי' נכונה. וכ' שם עוד וז"ל וכ"מ בהדיא ברשב"א ורא"ש במחלקותם על הראב"ד במ"ש דהאידנא אף במן הצדדים צריכה לישב ז' נקיים מכלל דלדידהו ס"ל דא"צ ז"נ. דאף את"ל דס"ל להראב"ד דכיון שצריכה לישב ז"נ יש לאוסרה על בעלה דאין לחלק ביניהם כמ"ש הכו"פ לדעת רמ"א. א"כ ממילא לדידהו א"צ ז' נקיים וכ"מ עוד בתה"א הובא ב"י במ"ש גבי רואה מחמת מכה דא"צ שפופרת מדתניא בפ' תינוקת וכו'. וכ"מ עוד בתשו' הר"ן סי' מ"ט עי"ש שהתיר אף ברואה אח"כ ופשוט הוא דמ"ש דם שתראה מדם שראתה. עכ"ל בקונ"א הנוגע לענינינו הנה מבואר לפניך דהביא ראי' מהרשב"א והרא"ש ותשו' הר"ן במחלקותם על הראב"ד. והם הנה אותו הרא"ש ותשו' הר"ן שהבאתי לעיל ראי' מדבריהם. וב"ה קיימתי' לראי' זו מסברא דנפשאי. אך קצת תמוה לכאורה לשונו שכ' מכלל דלדידהו ס"ל דא"צ ז"נ. דמשמע מלשונו דאינו מפורש כן להדיא בדבריהם רק דהכי מוכח מכללא. והוא תמוה. דלאו מכללא איתמר אלא בפירוש איתמר כן בדבריהם להדיא. אכן נראה לי דהוא עצמו תיקן זאת במ"ש תיכף דאף אצ"ל וכו'. וביאור כוונתו דלא מיבעיא אם תפרש דברי הראב"ד דתרתי מילי קאמר. מתחילה קאמר דאא"ב בבדיקה. ומש"ה צריך להוציאה לגמרי מבעלה ואח"כ קאמר ועוד אפי' נסמוך על הבדיקה שהדם הוא מהצדדים. ומועיל שלא להוציאה מבעלה מ"מ עכ"פ צריכה. ז"נ משום שהחמירו גם בדם מהצדדים. ודי שמקילין בדם שמן הצדדים שלא להוציאה מבעלה מחמתו. א"כ לפי זה כשהרשב"א והרא"ש חולקין עליו. דלא החמירו כלל בדם מהצדדים. פשיטא דס"ל בפירוש דאף ז"נ א"צ. לאפוקי מהראב"ד דרצה להחמיר עכ"פ לענין ז"נ אלא אף את"ל דהראב"ד חדא קאמר. ושני הטעמים הם לענין להוציאה מבעלה לגמרי. ותחילה קאמר משום שאין בקיאין ואח"כ קאמר דאף אם בקיאין מ"מ הא החמירו גם בדם מהצדדים לישב ז"נ. ומש"ה יש לאוסרה על בעלה. לגמרי דאין לחלק ביניהם. וא"כ לפ"ז הי' אפשר לומר דכשחולקין על הראב"ד לומר שלא החמירו בדם צדדים. כוונתם הוא רק לחלוק על מה שאוסרה הראב"ד מחמת זה לגמרי להוציאה מבעלה. אבל לא חולקין בפירוש לענין להקל לטהרה לגמרי בלא ז"נ. לכן קאמר דאף את"ל דס"ל להראב"ד וכו'. מ"מ נמי מוכח ממילא דלדידהו א"צ ז"נ דכיון דכל עיקר יסוד האיסור של הראב"ד הוא מכח מה שצ' לישב ז"נ גם על דם מהצדדים. וממילא מה"ט אסורה לגמרי דאין לחלק ביניהם. מסתמא אינהו כשבאו לחלוק עליו. באו לחלוק גם על עיקר יסודו. דאף לענין ז"נ נמי לא החמירו. וממילא כ"ש דמותרת לבעלה. דאם לא באו לסתור גם היסוד. במה הפילו בנין הראב"ד הא שפיר קאמר דאין לחלק ביניהם. א"ו דגם היסוד הפילו וממילא נפל הבנין. כן נלענ"ד ביאור כוונת דבריו בזה:

ז ועיינתי עוד ומצאתי בנו"ב סי' מ"ד. שם העתיק תשו' הגאון אב"ד דק"ק הארחוב. שהשיג על תשו' הנו"ב. ומשיג שם נמי על מ"ש הנו"ב בסי' מ"ג להצריך ז"נ לדם שמצאה בשפופרת מן הצד. ומשיג עליו מכח דברי הרא"ש הנ"ל וז"ל מבואר בלשון הרא"ש והובא בב"י דמדחה דברי הראב"ד וז"ל בנות ישראל החמירו בסתם ראי' אבל אם ידוע שבא מן הצדדים בזה לא החמירו לטמאות דם מכה עכ"ל ולא כדעת מחו' שנסתפק באם נמצא מן הצד על השפופרת אם התירו בלא ז"נ. ולע"ד כך הוא משמעות הרא"ש בפי' וגם בתוס' דנדה וכו' הרי דסומכין אפי' בספק איסור דאו' בלא ז"נ עכ"ל לענינינו יעו"ש. והנה שם בנ"ב סי' מ"ו חזר הנ"ב לחזק דבריו להציל עצמו מהשגות הגדולים שבסי' מ"ד מ"ה. ושם כ' ע"ד השגה הנ"ל מהרא"ש. וז"ל ואני שמעתי ולא אבין אטו אנא אמינא להחמיר בדם צדדים. להצריך ז"נ חס לי מלומר כן. אלא על גוף הבדיקה קאמינא שאין השפופרת ראי' שהדם הוא מן הצדדים. שאף שנמצא בצדדי השפופרת כבר יצא מן המקור. ואישתהי בפרוזדור ובא עתה בצדדי השפופרת. והא דמועיל ברואה מ"ת. הוא מכח ממ"נ. שאם עתה יצא מחמת הבדיקה א"כ דם צדדים הוא. ואם כבר יצא. ועכשיו בבדיקה לא יצא כלום א"כ נתרפאה. ובזה שפיר השיג הרא"ש על הראב"ד. לפי הבנת הרא"ש בדברי הראב"ד. שהשפופרת לא מהני משום שאף שמצאה מן הצד מטמא דם צדדים ע"ז כ' הרא"ש שבזה לא החמירו בנות ישראל לטמא דם מכה. וממוצא דבר אתה למד שאין ללמוד מדברי הרא"ש הללו לטהרה בלי נקיים שאף שכ' הרא"ש שלא החמירו בדם מכה היינו בידוע שהוא מן המכה. אבל בבדיקת שפופרת יש ספק אם הוא דם צדדים או שדם זה יצא כבר. ועתה נתרפאה לגמרי. אלא לפמ"ש לעיל לפרש דברי הרמב"ם א"כ גם בנתרפאה לגמרי הוברר הדבר שהי' דם צדדים וא"כ יש להקל בלי נקיים וכו' אלא דאיכא למיחש שלא נתרפאה כלל ושפופרת לא הוציא דם מקור לפי שאינו שוה כמו אצבע דאף דלהתירה לבעלה לא חיישי' להחמיר ולומר כל האצבעות כמ"ש הב"י היינו משום שהוא איסור דרבנן דווסתות דרבנן אבל לעניין נקיים ספיקא דאורייתא הוא וספק כרת. דרך כלל אין אני מחליט עתה דבר זה אם צריכה נקיים אם לאו עכ"ל. עוד שם אח"כ כ' וז"ל ובר מן דין אינו ענין לנ"ד דאפי' אם הוי אמרי' כשמאי דכותלי ביה"ר לא מוקמי דם מ"מ הרי להלל חיישי' אימר עם סילוק ידי' ראתה וכו' וא"כ בבדיקת השפופרת אימר עם התחלת הכנסת השפופרת ראתה דם מן המקור וירד לצדדים ולחוץ לא יצא וכו' אלא דלענין רואה מח"ת כיון דלא מצאה על ראש המכחול מהני דעכ"פ הי' לה לראות כשדוחקת המכחול ברחמה וכו' א"ו נתרפאה זו. אבל אין זה הוכחה שהדם יוצא מצדדים לטהרה בלי נקיים ואפי' על דם זה שמצאה עתה בצדדי השפופרת צריכה שתשב ז"נ עכ"ל:

ח ואני בעניי אם כי ידעתי ערכי הקטן ובפרט מול האי ארי' דבי עילאה הגאון נו"ב מי אנכי זבוב קטן לפתוח פי מול הארי. ובפרט בהאי עניינא החמור והגאון הנ"ל הראה בה גודל חריפותו ובקיאותו בהנך שתי תשובות (סי' מ"ג מ"ו) ואיך אוכל אני עני בדעת לבוא להשיג על האי גאון. בהאי עניינא אשר העמיק בה הרבה. והעניין מצד עצמו הוא עמוק. באופן אשר יראתי וזחלתי מאוד להרים ראשי. לחוות קצת דעי בזה. עכ"ז לאהבת התורה והאמת לא אוכל להתאפק. ואמרתי יעבור מה. ואני את אשר בלבבי ודעתי ההדיוטית אפרש ואשיחה וירווח לי בעזה"י השוכן את דכא ושפל רוח ומאתו אחלה ואקוה להאיר עיני במאור תורתו:

ט ואען ואומר. הגאון הנ"ל האריך הרחיב והגדיל עצה ותושי' להעמיד על יסוד דבריו הראשונים. לחוש ולומר שהשפופרת אינו ראי' שהדם מן הצדדים אף שנמצא הדם בצדדי השפופרת ורק הוא מועיל להתיר האשה משום ממ"נ או שיצא עתה והוא מן הצדדים או שלא יצא עתה כלום וכבר נתרפאית. אבל לענין הדם עצמו לענין ז"נ חיישינן שאינו מהצדדים וכתב להעמיס כן גם בדעת הרא"ש. ומה מאוד אתמהה על נפשי איך יצא כזאת מפי גאון גדול. הלא האי סברא לתלות טעם ההיתר ברפואה אין זכר כלל בש"ס ואף לא בפוסקים (כי אף הרמב"ם שמשמע כן מהתחלת לשונו. מ"מ סוף לשונו מורה בהיפוך כמו שיבואר אי"ה) רק עיקר טעם ההיתר מבואר בש"ס ובכל הפוסקים דהוא מטעם דבידוע שהדם בא מן הצדדים. זולת הריצב"א שהוא חידש זאת הסברא ליתן טעם ההיתר כשלא נמצא כלל משום רפואה ואף בזה קהו בה טובה הרבה מן גדולי האחרונים ז"ל והוכיחו דקיי"ל דלא כוותי' בזה. רק עיקר הטעם הוא אף בלא נמצא כלל ג"כ הוא משום דהדם מן הצדדים מיהו עכ"פ בנמצא בצדדי השפופרת אין שום א' שיאמר דנתלה ההיתר ברפואה ולא במן הצדדים. ואיך עלה ע"ד האי גאון לחדש עוד ולומר דאף בנמצא הדם בצדדי השפופרת אינו בירור שהדם מן הצדדים רק ההיתר הוא משום רפואה. ח"ו שיאמר כן שום אדם נגד פשטות משמעות הגמרא וכל הפוסקים כולם אין א' מהם שיאמר דבר כזה. ותמה תמה אקרא. איך נבדה מלבנו דבר שלא הוזכר בש"ס. והלא בשלמא אם כדעת הריצב"א יש לומר עכ"פ דהש"ס מיירי בנמצא הדם בצדדין בזה קאמר הש"ס בידוע שהדם בא מן הצדדים. ומדין לא נמצא כלום הש"ס לא מיירי בזה. ואולי דהי' פשוט להו לבעלי הש"ס דבזה הרי חזינין דנתרפא אבל לפי מה דחידש לנו עתה הגאון הנו"ב דגם בנמצא בצדדים אין זה בירור שהדם בא מצדדים רק הטעם ההיתר של האשה הוא בצירוף טעם רפואה. תיקשה מאוד איך קאמר הש"ס ואם לאו בידוע שהדם בא מן הצדדים. שהוא דבר שאינו ח"ו. והו"ל להש"ס להזכיר ג"כ בהדיא טעם רפואה. ואיך החליטה ואמרה בהחלט שהדם בא מן הצדדים. הלא דלמא כבר יצא מן המקור ואישתהי בפרוזדור. ועכשיו יצא עם צדדי השפופרת אע"כ פשטות הגמרא מורה בעליל דליכא לאיסתפוקי כלל בהא בנמצא עכ"פ בצדדי השפופרת. אלא דודאי הדם בא מן הצדדים. וכן מה שהעמיס לפרש בלשון הרא"ש החולק על הראב"ד. כמה מהדוחק אני רואה בזה בעניי. ולא ידעתי איך ערבה בלבו לסבול דוחק כזה. הלא פשטות משמעות דברי הרא"ש מורין בפשיטות דעל דם הנמצא בצדדי השפופרת הוא בא לחלוק ולומר דא"צ ז"נ כיון שידוע בודאי שהוא בא מהצדדים. ועוד דא"כ איך דחו הרשב"א והרא"ש דברי הראב"ד בשתי ידים. דלמא הראב"ד גופי' לא קאמר דצריך ז"נ בדם שהוא בבירור גמור שהוא מן הצדדים. רק בהא היוצא בבדיקת השפופרת כתב דהחמירו להצריך ז"נ מאחר דאינו ברור שבא מן הצדדים. ואף דמשמעות לשון הראב"ד מורה דגבי סתם דם שמן הצדדים נמי קאמר הכי. מ"מ כיון דיש מקום כל דהו לדחוק ליישב דבריו. הי' מוטב לסבול זה הדוחק מלדחות דבריו מכל וכל. א"ו דבאמת הי' פשוט להו להרשב"א ולהרא"ש דגבי דם הנמצא בצדדי השפופרת אין ספק כלל לאיסתפוקי בי' במקור. אלא שהוא ברור במן הצדדים. וא"כ א"ש מה דדחו לגמרי דברי הראב"ד המצריך ז"נ:

י והנה לא בחנם אמרו טובה ציפרנן של ראשונים מכרי של אחרונים. דהלא מה שחשש כאן הגאון נו"ב בדם הנמצא בצדדים דלמא גם הוא כבר יצא מן המקור אלא דאישתהי בפרוזדור. הנה במחילה מכת"ה חפש בכאן חומרות רחוקות דמלבד מה שדחה דבריו מחותנו הגאון הנזכר בסי' מ"ד דחכמים פליגי על בית הלל וסברי דביה"ר לא מוקמי דם דהוא מלתא דלא שכיחא יעו"ש. ומה שחזר הנו"ב בסי' מ"ו וחזר ודחה דחיית מחותנו דאטו לחכמים אמרינן כותלי ביה"ר לא מוקמי דם כלל. אלא דס"ל דלא מוקמי זמן ארוך כולי האי כמו מפקידה לפקידה. אבל מודו שעכ"פ עונה א' מוקמי דם. ועולה א' מטמא למפרע מן הדין יעו"ש. הנה אני בעניי לא אבין דבריו כל עיקר ואף לא דברי מחותנו. הלא באמת מן הדין מה"ת הוי העיקר כבית שמאי דס"ל כל הנשים דיין שעתן ושמאי ס"ל דביה"ר לא מוקמי כלל דם. דאי איתא דהוי דם מעיקרא הוי אתי וכמו שאמר בגמרא (נדה דף ג' ע"א) ושמאי כותלי ביה"ר לא מוקמי דם יעו"ש דר"ל אפילו זמן מועט נמי לא שכיח דמוקמי דם. ועיין בגמרא שם בהמשך כל הענין ובמסקנא (שם ג' ב') דהלל עצמו א"ל לשמאי. אין טעמא קאמרת דאם איתא דהוי דם מעיקרא הוי אתי ומיהו עשה סייג לדבריך דמ"ש מכל התורה כולה דעבדי' סייג. א"ל א"כ בטלת בנות ישראל מפו"ר והלל מפו"ר מי קאמינא. לטהרות הוא דקאמינא ושמאי לטהרות נמי לא דא"כ לבו נוקפו ופורש יעו"ש. הרי מבואר מסוגי' הגמרא דמעיקר הדין הלכה כשמאי בזה דלא חיישינן למפרע כלל ואמרו דכותלי ביה"ר לא מוקמי כלל דם. אלא דהלל פליג עליו גבי טהרות משום סייג מדרבנן. ואף חכמים דפליגי גם על הלל וסברי דמעל"ע ממעט ע"י מפקידה לפקידה. ע"כ ודאי נמי הוא רק משום סייג דאינהו מכריעי לא כדברי זה דבי"ה דמחמרי בעשיית הסייג כולי האי. ולא כב"ש דלא עבדי סייג כלל. אבל מעיקר הדין ודאי מודו דמד"ת הוי הלכה כב"ש בזה. כיון דאף בי"ה עצמן נמי מודו לי' דרק משום סייג לטהרות וכ"כ בהדי' הרמב"ם בפי' המשנה ריש נדה והתויו"ט שם יעו"ש בד"ה דיין שעתן ובד"ה דייה שעתה. דמדאורייתא לעולם לא אמרינן למיחש דלמא הדם מקמי הכי הוי וכותלי ביה"ר העמידוהו רק משום סייג יעו"ש. וכל זה הוא רק לטהרות אבל לחולין גם ב"ה וחכמים מודו דלא חיישינן כלל אף מדרבנן והטעם דהעמד אשה על חזקתה. וא"כ בהך בדיקת שפופרת כשהאשה היא בחזקת טהרה. ומצאה דם בצדדי השפופרת לית בית מיחוש כלל לשמא הדם הזה כבר יצא מן המקור ואישתהי בפרוזדור דהעמידוהו כותלי ביה"ר דהא גבי חולין דהיינו לבעלה כ"ע מודו דלא חיישינן לה עכ"פ כשהאשה בחזקת טהרה. וא"כ תימא גדולה לי על הרב נו"ב איך כתב כאן לחוש להצריך ספירת ז"נ וטבילה להדם שמוצאה בצדדי השפופרת משום טעם דאין ברור דהוא מן הצדדים דדלמא כותלי ביה"ר העמידוהו בפרוזדור ושקיל וטרי בזה עם מחות' משום דאף חכמים מודו בזמן עונה אחת מן הדין דמוקמי דם בכבי"הר. והוא תימא רבתי דהא זה הוא רק לטהרות אבל לחולין לכו"ע לא חיישינן. ואף לטהרות אינו מד"ת רק משום סייג. ויותר תימא דהלא הוא עצמו בתשובתו סי' מ"ו הרגיש בזה דלבעלה לא חיישינן כלל לזה דלחולין אף ב"ה מודו עכ"פ היכא דיש לה חזקת טהרה יעו"ש. ואיך שכח כאן דבריו עצמו וחשש בזה לענין ז"נ. והוא תמי' גדולה ונפלאה:

יא אכן אי משום הא לחוד עדיין לא הצלנו עצמינו לכאורה מהחשש שחידש אח"כ הנו"ב בסי' מ"ו משום דלמא עם התחלת הכנסת השפופרת ראתה דם מהמקור וירד לצדדים ולא יכול לצאת לחוץ משום שהשפופרת ממלא כל רוחב הפרוזדור. ולא הי' לו מקום לצאת. ותו לא שייך בזה טעמא דשמאי אם איתא דהוי דם מעיקרא הוי אתי. ולא עוד דמה שמשמע מדברי הנו"ב דלב"ש אף לשעה מועטת כזה נמי לא חיישינן דכותלי ביה"ר מוקמי הדם. והוצרך דוקא לטעמא הנ"ל כיון דלא היה לדם מקום לצאת אישתמיטתי' מ"ש התוי"ט (נדה פ"ב משנה ד') בד"ה ב"ש. וז"ל וצ"ל דלהעמדת כותלי ביה"ר לפי שעה בעלמא הוא דחיישינן דלא תקשה אדריש מכילתין. ובלא"ה מוכרח דכותלי ביה"ר מדאצטריך קרא לרבויי בבשרה כדפי' הרב שם. ומתני' הוא ברפ"ה עכ"ל הרי דגם לב"ש חיישינן להעמדת כותלי ביה"ר לפי שעה בעלמא. וא"כ בכה"ג דשמא עם הכנסת השפופרת ראתה דהוא רק שעה מועטת בעלמא אפשר דחיישינן שפיר גם לב"ש שמא אישתהי בכותלי ביה"ר. וכבר יצא מהמקור בשעת התחלת הכנסת השפופרת. מלבד טעם הנו"ב הנ"ל שאין לו מקום לצאת. אכן נראה לי עני דבלא"ה בכה"ג דמצאה בצידי שפופרת אין לחוש כלל שום מיחוש לשמא הוא מן המקור. וירד אח"כ לצדדים. וכמו שכתב בתשו' מהרי"ו סי' כ"ה (גבי אשה המוצאת דם במ"ר) וז"ל ונ"ל דעדיף האי מאשה שיש לה מכה בא"מ כיון שמצערת בשעת הטלת מים. מוכח מלתא שבא הדם עם המ"ר. וכיון דודאי בא ממקום מי רגלים למה לנו לתלות לחומר' ולומר שבא ג"כ מן המקור. הוי כאן ספק וודאי דאין ספק מוציא מידי ודאי אפילו לחומרא כדאמר רבי טבל ועלה בפ"ק דחולין וכו' עכ"ל יעו"ש. א"כ ה"ה הכא כיון דנמצא על צדדי השפופרת דהוי ודאי שהדם הזה בא על השפופרת מן הצדדים. מטעם דאם מן המקור על ראש המוך הו"ל לאישתכוחי. למה לנו לתלות לחומרא שבא ג"כ תחילה מן המקור וירד אח"כ להצדדים הא הצדדים הו"ל ודאי שודאי הי' בצדדים ולא ירד מהמקור על השפופרת והמקור הו"ל ספק דלמא כבר ירד מן המקור ובא לצדדים ואין ספק מוציא מידי ודאי. וכיוצא בזה כתב הרב מהרש"ז (סי' קפ"ז בקונט"א אות י') ליישב קושיית הב"י שהקשה למה אמרינן בלא נמצא על ראש המכחול בידוע שהוא מן הצדדים הא איכא למיחש שמא מן המקור רגיל לבוא ומה שלא נמצא דם על ראש המכחול מפני שלא הי' עב כמו השמש שאין כל האצבעות שוות או מפני שלא הכניסו בכח שאין כל הכוחות שוות ע"ש וכ' הרב שם וז"ל דבנמצא על צדדי השפופרת לק"מ וכו' די"ל בפשיטות דכיון דחזינין דאתא דם מצדדים מהיכי תיתי לחוש שמא בא גם מהמקור הו"ל ספק וודאי כו' כמ"ש בתשו' מהרי"ו סי' כ"ה עכ"ל יעו"ש. א"כ נראה דה"ה לענין חשש הנו"ב הנ"ל ג"כ אין לחוש מה"ט. דכאן נמי הצדדים הו"ל ודאי והמקור הוא ספק:

יב ועוד נראה לי עני טעם אחר פשוט דודאי אין לחוש כלל לשמא מן המקור ירד ובא לצדדים. דהא קי"ל דכל הטומאות כשעת מציאתן ובמקום מציאתן. וממקום למקום לא מחזיקינן טומאה כמבואר בש"ס בכמה דוכתי ומהם בנדה (ד"א) יעו"ש ועוד שם בדף מ"ח א' ומי מחזקינין טומאה ממל"מ. והוא מבואר נמי בפוסקים ובטור ושו"ע סי' ק"ץ. דמה"ט בנמצא הדם שלא כנגד בית התורפה טהורה ולא חיישינן דלמא נגעה בידי' באותו מקום ונתלכלך בדם וחזרה ונגעה בידי' במקום זה שנמצא בו הכתם דאין מחזיקין טומאה ממל"מ כמבואר בב"י סי' ק"ץ בשם הרשב"א הובא בט"ז שם ס"ק י"ב יעו"ש. א"כ גם כאן כשנמצא בצדדי השפופרת. דידוע ודאי שמציאת אותו הדם הבא על השפופרת הי' נמצא בצדדים ולא במקור דאל"כ על ראש המוך איבעי לי' לאשתכוחי. א"כ אין לנו לחוש דלמא כבר יצא מן המקור וירד לצדדים. דהא אין מחזיקין טומאה ממל"מ. ולמה נחזיק שבא לכאן ממקום אחר דהיינו מן המקור. אלא אמרינן כאן נמצא כאן היתה מעיקרא ולא בא לכאן ממקום אחר. ובפרט דכאן איכא תרתי מזמן לזמן וממקום למקום דהא גם מזמן לזמן היכא דאיכא למימר השתא איתרע. והדבר הזה הי' לו חזקת בדוק מקודם אפילו מזמן רב קיי"ל דלא מחזיקינן טומאה ואיסור מזמן לזמן אלא אמרינן השתא איתרע. וזהו טעמא דב"ש דס"ל כל הנשים דיין שעתן ולא מחזקי' למפרע מזמן לזמן כיון שהאשה עומדת מכבר בחזקת טהרה והכי קיי"ל עכ"פ לחולין. ומש"ה לא חיישינן לבעלה דלמא הי' הדם כאן מכבר וכותלי ביה"ר העמידוהו. אכן שם ליכא כ"א מזמן לזמן ולא ממקום למקום אבל כאן בבדיקת שפופרת תרווייהו איכא בכאן דצריכין לחוש שהדם כבר יצא מן המקור מזמן הקודם וירד לצדדים. דהיינו נמי ממל"מ מש"ה לא חיישינן לזה כלל מספק דאין מחזיקין טומאה ממל"מ. ונמצא לפ"ז גם חשש שחידש הנו"ב לחוש דלמא בשעת הכנסת השפופרת בתחילתו יצא הדם מן המקור וירד לצדדים. אין לחוש לזה כלל מה"ט דאמרן כן נ"ל. וא"ש דברי הש"ס והפוסקים דכשלא נמצא על ראש המוך בידוע בודאי שהוא מהצדדים. משום דאמרינן כאן נמצא כאן היתה כן נראה לפענ"ד:

יג ונאמנים עלינו הנך שני גאונים הרב הק' מהרש"ז והרב מחות' של הנו"ב דכתבו שניהם דמהרא"ש הנ"ל מוכח בהדיא דבבדיקת שפופרת מהני אפילו לטהרה לגמרי בלי ז"נ וטבילה. ובטלו דברי הנו"ב נגדם. בפרט שהוכחנו שכן הוא פשטות סוגיית הש"ס ומשמעות דברי הרא"ש הנ"ל. וסתרנו כל חששות הנו"ב. ומכ"ש דהרי הרב מהרש"ז הביא עוד ראיות גדולות מהרבה פוסקים כמו שהבאתי לעיל. והנה מה שהביא ראי' מהרשב"א שהובא בב"י סי' קפ"ז שכתב דהא דתניא דתולה במכתה מיירי בלי בדיקת שפופרת גם זה הוא ראי' ברורה. וכוונתו ברור דאי איתא דבדיקת שפופרת אינו מועיל רק לענין שלא לאוסרה על בעלה אבל לא לענין נקיים. א"כ איך כתב דההוא דתולה במכתה מיירי בלי בדיקת שפופרת. משום דהא בבדיקת שפופרת אפילו בלא מכה נמי טהורה הא שפיר יש נ"מ דאילו בלא מכה בבדיקת שפופרת לחוד. הדם עכ"פ טמא וצריך ז"נ וטבילה. ומכה מועיל גם לטהר את הדם. אע"כ דבדיקת שפופרת מועיל גם לטהרה משבעה נקיים וטבילה:

יד והנה הנו"ב עצמו הודה דלטעם ההיתר משום דאמרינן דהדם מן הצדדים ודאי א"צ ז"נ. רק דחשש להטעם משום רפואה. ומש"ה כתב הוא בעצמו דאם נפרש בהרמב"ם שאף בנתרפאת ולא מצאה כלום ג"כ הוי הטעם משום דהדם הוא מן הצדדים. אז ודאי א"צ ז"נ. לפ"ז הרווחנו דלא מיבעיא בנמצא הדם בצדדי השפופרת. דאז הטעם פשוט בש"ס וכל הפוסקים דההיתר הוא משום דידוע דהדם מן הצדדים (ודלא כהנו"ב שכתב לפרש מטעם ממ"נ דדבריו דחויים ואין לחוש להם כלל). בזה ודאי דמועיל לטהרה לגמרי בלי ז"נ וטבילה. אלא אף באם לא נמצא כלום שום דם על השפופרת. דבזה אם נימא דהטעם ההיתר הוא משום רפואה. הי' נ"מ גדולה לענין אם תחזור ותראה אח"כ ע"י תשמיש. דחוזרת ונאסרת לבעלה ומכ"ש דהדם עצמו טמא. אבל אם נימא דגם בזה הוי טעם ההיתר משום דהדם מן הצדדים. אז מועיל דאף אם תחזור ותראה ע"י תשמיש לא נאסרה. וגם הדם עצמו הוא טהור. וא"צ ז"נ וטבילה:

טו והנה בדין זה איכא פלוגתא. והביאה הרב מהרש"ז סי' קפ"ז ס"ק י"ג דלהג"מ בשם ריצב"א והובא בד"מ וש"ך הוי ההיתר בלא נמצא כלום משום דאמרינן דנתרפאת. וא"כ צריכה ספירת ז' וטבילה לראי' השלישית ואם חזרה וראתה חוזרת לקלקולה. לדעת השואל שבתשו' א"ש אפי' בפ"א שראתה נמי חוזרת לקלקולה. ולדעת הד"מ והש"ך בג"פ שחוזרת ורואה חוזרת לקלקולה. אבל דעת הגש"ד דבין בשמשה פ"א ולא ראתה בין בבדיקת שפופרת שלא נמצא עלי' דם כלל אף שראתה אח"כ ג"פ רצופים לא נאסרה על בעלה. ואף א"צ ספירת ז' וטבילה משום דתלינין שהדם בא מן הצדדין. וכ"כ בתשו' א"ש סימן א' דאף בלא נמצא דם כלל על השפופרת או בשמשה ולא ראתה נתברר הדבר שבא הדם מן הצדדין והילכך כל מה שתראה אח"כ לעולם שלא בשעת וסתה. אלא מחמת תשמיש לבד טהורה וא"צ ספירת ז' נקיים וטבילה. עי"ש בדברי הרב מהרש"ז:

טז והנה בהך פלוגתא הנ"ל. אני רואה בעניי שדעת רבים וגדולים ז"ל מסכימים להך סברא דאף בלא נמצא דם כלל נמי אמרי' שהדם שהיתה רואה הוא מן הצדדים. ומועיל שפיר אף אם תחזור ותראה אח"כ ג"פ ויותר ואף לטהרה לגמרי בלי ז' נקיים וטבילה. והנה ידוע דכן הוא דעת אדונינו הגדול הרב ב"ח ז"ל עי"ש שכתב ליישב קושיית הב"י שהקשה מה מועיל בדיקה ניחוש שאין השפופרת שוה להאצבע. וכתב הוא ליישב וז"ל דאין הפירוש מ"ש בגמרא אין כל האצבעות שוות או אין כל הכוחות שוות דהאצבע כשהוא עב או כשהכח גדול הוא גורם שהמקור נפתח על ידו ויוצא דם ממנו ז"א דהא פשיטא הוא דאם הדם יוצא מן המקור. דטבע האשה הוא כך דכל איש שיבא עלי' נפתח מקורה מחמת תשמיש ויוצא דם והחסרון הוא מצד האשה ולא מצד האיש. דאפילו בעל שלא בכח ואין האצבע עב נמי נפתח המקור בשעת תשמיש ותלמודא ה"ק הא דאנן מקילין באשה זו להנשא לשני ולשלישי. הוא לפי דתלינין לומר שמא האצבע של ראשון הוא עב או בעל בכח גדול. ועי"כ ראתה דם מן הצדדין וכשתנשא לאחר לא תראה דם כלל. והילכך בבדיקת שפופרת אם ימצא דם על ראשו בידוע שהוא מן המקור והחסרון הוא מצד האשה שיהא נפתח מקורה מחמת תשמיש לעולם. ואם לא ימצא על ראש המכחול אפילו לא נמצא דם גם בצדדי השפופרת בידוע שהדם שראתה מחמת תשמיש כשהי' בא אלי' הבעל מתחילה לא הי' אלא מן הצדדים דאלו הי' מן המקור גם עכשיו הי' נמצא על ראש המכחול. דכשהחסרון מצד האשה שנפתח מקורה בשעת תשמיש אין חילוק בין אצבע עב לשאינו עב ובין בעל בכח גדול לבעל שלא בכח כלל. מיהו בסה"ת וסמ"ג מבואר שהם היו מפרשים לפי שאין כל האצבעות שוות דאף ע"פ שראתה מן המקור אולי לא תראה לשני וגם המרדכי העתיק לשונם. וזהו כמו שהבין הב"י ולפענד"נ דאינו כן אלא כדפרישית עכ"ל הב"ח:

יז וראיתי להסד"ט סי' קפ"ז סק"ו שהרבה להשיב אפו על הרב הב"ח וכתב שאין לדבריו שחר וקיום דא"כ למה שרינין לבעל שני טפי מלבעל ראשון דממ"נ אי חיישינן דלמא מהמקור הוא א"כ גם בבעל הב' ודאי תראה. ואי דמסתמא תלינן להתיר שהוא מן הצדדים גם לבעל הראשון נתיר וכתב שכבר השיגו בזה בשו"ת אמונת שמואל עי"ש. ואני עני אומר אמת שקושיא זה כבר הקשה גם הגאון מהו' משה בעל חלקת מחוקק להגאון הב"ח עצמו וקושייתו נדפסת בשו"ת גאונים בתראי סוף סי' ל"ד. ושם לא נמצא תשובה ע"ז. אכן הרב הב"ח השיב על קושיא זה תשובה נכונה והיא נדפסת בשו"ת ב"ח החדשות סוף סי' ל"ט וז"ל לא נתת לבך להבין דברי המפורשים לכל מי שיש לו מוח בקדקדו. והוא דבבעלה הראשון לא התירו אלא ג' ביאות דשמא לא תראה בפעם ג'. וכשלא תראה בפעם ג' אז ודאי דבשני פעמים הראשונים לא יצא הדם אלא מן הצדדים דאם היתה רואה מן המקור דטבע האשה הוא כך וכו' הי' נפתח גם בפעם ג' ומדלא נמצא דם בביאה ג' בודאי וכו' מצדדים הוא בא. ועכשיו בביאה ג' לא הי' דם בצדדים. אבל כשראתה דם גם בביאה ג' כיון שמוחזקת היא בג"פ בספק כרת עומדת לבעלה זו שמא הדם בא מן הצדדים לפי שבעל בכח א"נ אצבעו עב ולכן יצא דם מהצדדים. או שמא דם יוצא מן המקור והתירוה לבעל שני לפי שאם לא תראה דם בשעת תשמיש בג' ביאות אז ודאי כל מה שהיתה רואה מקודם לא יצא אלא מן הצדדים. דאם הי' יוצא מן המקור הי' יוצא דם בכל ביאה וביאה. דכשטבע האשה שיפתח מקורה בשעת תשמיש היתה רואה תמיד מן המקור ולא תפסיק בשום פעם אפילו אין אצבעו עב ושלא בכח. ומדלא ראתה בביאת ג' מבעל השני בודאי כל מה שראתה מקודם בתשמיש בין מבעל א' בין מבעל ב' הכל הי' מן הצדדים וע"ד זו התירוה לבעל השלישי עכ"ל הב"ח בתשובתו הנ"ל. שהשיב להגאון בעל ח"מ על קושייתו הנ"ל. והרב א"ש שכתב ג"כ על הב"ח ששגג בזה דלדבריו קשה למה מתירין לראשון יותר מהשני הובא במנ"י סי' קפ"ז סס"ק י"א. לא ראה דברי תשו' ב"ח הנ"ל. ובאמת דברי המנ"י שם בתירוצו על קושיא הנ"ל המה דחוקים ותמוהים מאוד כמו שכתב הסד"ט שם. אך עכ"פ מה שכ' המנ"י שם דדברי הב"ח נכונים יפה כתב אך לא מטעמו כ"א מטעם תשו' הב"ח הנ"ל בעצמו. וגם המנ"י לא ראה דברי תשו' הב"ח הנ"ל וכן הסד"ט שהניח דברי הב"ח בתימא אילו הי' רואה לדברי תשו' הב"ח הנ"ל לא הי' כותב כן. ומה שהקשה עוד הסד"ט שם דא"כ גם בעברה ושמשה פ"א ולא ראתה נמי נימא הכי דידוע שהדם הוא מהצדדים ואפילו הוחזקה לראות אח"כ שריא והא ודאי ליתא וכמ"ש לעיל (היינו דלעיל הקשה דדל מהכא ראיות הראשונים לא יהא אלא שלא ראתה מעולם והשתא נתקלקלה וראתה ג"פ רצופים דאסורה לו לעולם וכי זו שראתה גם מקודם ג' ראיות אלא שפסקה פ"א ולא ראתה עדיפא הא ודאי ליתא) לפי ענ"ד אין זה תימא ויתכן שפיר דלדעת הב"ח אה"נ דינא הכי דגם בשמשה פ"א ולא ראתה. נתברר שהדם שהיתה רואה מתחילה הי' מן הצדדים. ע"י בעילה בכח. ועכשיו לא בעל בכח ולא ראתה דם מן הצדדים דאילו יהי' דם הראשון מהמקור אתחזק שטבע זו האשה להפתח מקורה ע"י תשמיש ולראות דם גם עכשיו היתה צריכה לראות. דבמן המקור מחמת טבע האשה היתה צריכה לראות תמיד אף בלא בעל בכח כלל. וכמו שבאמת ס"ל הכי הרב א"ש שהובא בשו"ע הרב מהרש"ז ומה שהקשה וכי תהא זו עדיפא מאותה שלא ראתה מעולם. לא ידעתי מה זה תימא. יתכן שפיר דעדיפא ועדיפא דהתם מה שלא ראתה מתחילה אינו מציל להראיות שאח"כ. דאולי עד עכשיו לא נתקלקלה האשה וטבע שלה הי' שוה לטבע כל הנשים ועכשיו היא דאיתרע ונתקלקלה בטבעה. ומספקינן לה שפיר בדם שרואה עכשיו דלמא מן המקור. אבל כשחוזרת אחר שהוחזקה לראות וחזרה ושמשה ולא ראתה. איתגלי למפרע שגם מה שראתה תחילה הי' מן הצדדים דאילו טבעה כך להפתח מקורה ע"י תשמיש גם עכשיו היתה צריכה לראות. ומש"ה אף שחוזרת ורואה הוא דבר רחוק לתלות דמתחילה טבעה היתה מקולקלת ובפ"א ששימשה ולא ראתה. הוא משום דטבעה נתרפאית ונעשית ככל הנשים ומה שחוזרת ורואה הוא משום דחוזרת ונתקלקלה בטבעה הוא דבר רחוק ולא שכיח בזה. אלא יותר תלינן דע"כ מדלא ראתה הוא מחמת שגם מה שהיתה רואה מקודם הי' מן הצדדים. כן נלע"ד ליישב קושיא זה וא"ש:

יח והנה כל האחרונים כולם מתנבאים כולם בסיגנון א' דפשטות לשון הגמרא מורה בעליל דאף כשלא נמצא כלום על השפופרת נמי מוכח שהדם שראתה הוא מהצדדים. מדנקט בגמרא בזה הלשון לא נמצא דם על ראשו בידוע שהדם בא מן הצדדים מדלא נקט נמצא דם על הצדדים מוכח בהדיא דבין שנמצא מן הצדדים בין שלא נמצא כלום. דהכל הוא בכלל לא נמצא על ראשו. ובשניהם אמרינן שבידוע שהדם בא מצדדים שכ"כ הסד"ט שם ריש סק"ו וז"ל אמת שכן משמע מדברי הפוסקים וכ"מ לכאורה מלשון הברייתא וכו'. ומדתני לא נמצא דם על ראשו ולא תני נמצא על הצדדים בידוע כו' א"ו דכיון דלא נמצא על ראשו בין וכו' ובין שלא נמצא דם כלל לעולם תלינן שהוא מהצדדים ע"כ. וכ"כ הרב מהרש"ז בקונט"א וז"ל וסתימת לשון הגמ' והפוסקים שלא פירשו ואם לאו בידוע שמן הצדדים דמיירי דוקא שנמצא בצדדין מסייע להו להגש"ד והב"ח והט"ז והא"ש. והילכך אף שחזרה וראתה אח"כ טהורה כמבואר בהגש"ד ע"כ. וכ"כ המ"ב עצמו בסי' מ"ו וז"ל באופן שדברי מוהרר"ח (הוא הגאון ר' חיים מצאנ"ז ז"ל) הוא ממש דברי הב"ח. ולדבריהם דברי הגמ' רהיין שפיר שהרי אמרו בגמ' לא נמצא דם על ראשו בידוע כו' ולפ"ד הפוסקים אם לא נמצא דם כלל לא בראשו ולא בצדדי השפופרת אין כאן הוכחה רק שנתרפאה כמבואר בש"ך ס"ק י"א. ואיך אמרו בגמרא בידוע שהוא מן הצדדים. משא"כ לפי דברי מוהרר"ח שהם בשיטת הב"ח אתי שפיר דאף שלא נמצא דם כלל אמרינן בידוע שהוא מן הצדדים ע"כ. וכ"כ הבית מאיר סי' קפ"ז ריש ס"ב וז"ל (על מ"ש בשו"ע ואם לאו בידוע שהוא מהצדדים) כלשון הזה הוא נמי לשון הטור וכ"ה לשון הרי"ף ולשון הרא"ש וכ"ה לשון התוה"ב. ולשון הרמב"ם הוא ואם לא נמצא על המוך כלום כו'. ולשון הגמרא ואם לא נמצא דם על ראשו בידוע שהוא מהצדדים. וכל מעיין ישפוט בצדק שא"א בשום פנים לפרש אחת מלשונות הללו כ"א דאף אם לא נמצא נמי מן הצד השפופרת נמי בידוע וכו'. דאטו אם לא נמצא כלום אינו בכלל לא נמצא על ראשו וכו'. עי"ש באריכות גדול שהאריך לחזק סברא זה וליישב קושיית הסד"ט. עוד שם אח"כ (בד"ה את כל הנ"ל) וז"ל לכן לבי אומר לי בטח שכל הפוסקים הרי"ף ורמב"ם וטור כולם חולקים על הריצב"א וסוברים דהבדיקה שבש"ס הנאמר עלי' בידוע שהוא מן הצדדים אף בלא נמצא כלל נאמר. דאילו כדעת הריצב"א והגאון אביר מפראג (הוא הנו"ב) שהגמרא לא איירי אלא בנמצא מן הצד. כך הי' ראוי לומר נמצא מן הצד ולא על ראשו בידוע שהוא מן הצדדים. לא כן עתה שלא נאמר אלא לא נמצא על ראשו בידוע וכו' הרי לשון זה כולל אפי' לא נמצא כלל כו' נמי בידוע שהוא מן הצדדים ודם טוהר הוא ושרי' לעולם ע"כ (ושם האריך מאוד בזה יעו"ש). וכ"כ הרב ח"ס סי' קפ"א וז"ל ודברי הב"ח נכונים. שהרי כ"כ הרמב"ם בפירוש בסוף פ"ד וז"ל ואם לא נמצא על המוך כלום בידוע שהדם שהוא רואה מדוחק הצדדים הוא עכ"ל. ולשון הש"ס נמי משמע כן דקאמר וכו' ואע"ג דבתוספתא תניא ואם נמצא על הצדדים בידוע כו' משמע בלא נמצא כלל לא תלי' מ"מ אש"ס דילן סמכי'. ואפשר שהש"ס הרחיב לשון הברייתא וביארה יותר ע"כ. וכדבריו אלה כ' נמי הבית מאיר שם וז"ל ואולם מהתוספתא ודאי ראי'. אבל לבי אומר לי בטח דאדרבא מזה ראי' איפכא מדחזי' דתלמודן שינתה לשון התוספתא בכיוון וכתבו לא נמצא על ראשו. בודאי כן דרך הש"ס לשנות לשון התוספתא במקום דנראה להם שאין לשונה מסודר כדקא יאות ותדע תו הרי הרי"ף וכו' ומ"מ לבסוף משמיט לשון התוספתא וכו' וממנו למדו כל המורים לכתוב לשון זה המורה בהיפוך התוספתא. א"ו שסמכו על תלמודן שהוא עיקר ע"כ:

הנה הבאתי לפניך מכל גדולי האחרונים שכולם פה א' עונים ואומרים דפשטות לשון הגמרא והפוסקים מסייע לי' להב"ח וסייעתו דאף בלא נמצא כלום נמי אמרי' דמוכח שהוא מן הצדדים:

יט וגם בדעת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל. נראה העיקר בדעתו דס"ל דאף בלא נמצא כלום הוי ההיתר משום דאמרי' דהדם הוא מן הצדדים. ולא מטעם דאמרי' שנתרפאת. הגם כי ראיתי לרבינו הק' מהרש"ז ז"ל בקו"א שלא כ"כ בדעת הרמב"ם. עי"ש שכ' וז"ל וכ"מ בהדיא ברמב"ם ספ"ד עי"ש שכתב גבי רואה מח"ת ג"פ לג' אנשים אסורה עד שתבריא כו' כיצד בודקין לידע אם נתרפאה מביאין שפופרת וכו'. ור"ל דכשלא נמצא דם כלל בידוע שנתרפאה. וכשלא נמצא על המוך כלום אלא על צדדי השפופרת בידוע שהוא מן הצדדים ומש"ה בסיפא כשלא נמצא על המוך כ' בידוע שהדם שהוא רואה מדוחק הצדדים כו' ולא כ' הדם שהיא רואה מחמת תשמיש כמ"ש בתחילה ברישא אלא שהדם שהיא רואה סתם. וקאי בין אשעת תשמיש בין ע"ז שנמצא בצדדי השפופרת. ולא הוצרך לפרט דבלא נמצא כלל טהורה שסמך על שסתם להיתר בלא נמצא על המוך כלום. דמשמע אפי' נמצא על הצדדים וכ"ש בשלא נמצא כלל דאמרי' דנתרפאה כמובן מתחילת דבריו. וכבר נודע דרכו ששנה דרך קצרה וסמך על המבין. וכיון דהרמב"ם ס"ל כהריצב"א כו' ע"כ לשון הרב מהרש"ז. הרי מבואר דדעתו בדעת הרמב"ם הוא דהרמב"ם ס"ל כהריצב"א. דטעם ההיתר בלא נמצא כלום הוא משום דנתרפאה ולא משום שהדם מן הצדדים. ואני עני רואה בזה יותר דעת שאר האחרונים שהבינו בדעת הרמב"ם דהוא כדעת הב"ח (והרב מהרש"ז עצמו כ' אח"כ דבב"י ובכ"מ לא הבין כך דעת הרמב"ם יעו"ש) דודאי אין דרכו של הרמב"ם לכתוב מה דלא נמצא מפורש בגמרא. וכיון דבגמרא לא מצינו בפירוש ענין טעם ההיתר משום רפואה. רק שהדם מן הצדדים. איך יכתוב הרמב"ם טעם זה של רפואה בלא נמצא כלום. מה דאינו מפורש כלל בגמרא ומה שכ' הרמב"ם בריש דבריו לשון עד שתבריא כיצד בודקין לידע אם נרפאת וכו' אין כוונתו כלל בזה לטעם ההיתר של רפואה רק דהרמב"ם קורא להיתר האשה וטהרתה שנטהרת לבעלה ע"י זו הבדיקה הוא קורא ומכנה אותו בשם רפואה. אבל עיקר טעם ההיתר הוא כמו דמסיק משום דאמרי' דבידוע שהדם הוא מהצדדים. והיינו בין בנמצא בצדדי השפופרת בין שלא נמצא כלום. דשניהם נכללים בלשון זה שכ' ואם לא נמצא על המוך כלום וכו'. ועל שניהם קאי מה דמסיים שבידוע שהדם הוא מן הצדדים. וראיתי שגם הסד"ט סי' קפ"ז סוף סק"ו הולך ג"כ בשיטתו של הרב מהרש"ז. עי"ש שתמה על דברי הרמב"ם דמתחילה כ' כיצד בודקת עצמה לידע אם נתרפאת וכו' משמע שהבדיקה הוא להבחין אם נתרפאת ואח"כ כ' שהבדיקה הוא לידע אם מן הצדדים או מן המקור וא"כ סוף כל סוף בין שהוא מן המקור או מן הצדדים היא לא נתרפאת ולא אישתנית ממה שהי' מקודם. וכ' דאפשר ליישב בדוחק דמ"ש הרמב"ם ואם לא נמצא על המוך כלום כוונתו דמ"מ נמצא דם על הצדדים דאז ידעי' בודאי שהוא מדוחק הצדדים. וממילא משמע דאם לא נמצא דם כלל לא בצדדים ולא בראשו אמרי' שנתרפאה עכ"ל הסד"ט יעו"ש. והוא ממש כדרך הרב מהרש"ז הנ"ל בדעת הרמב"ם. ולענ"ד לא נהירא זה כלל לפרש כן בכוונת הרמב"ם. אלא דהעיקר מה שכ' ואם לא נמצא על המוך כלום כוונתו בתרתי בין שנמצא בצידי השפופרת בין שכלל כלל לא נמצא ועל שניהם הוי ההיתר משום דהדם שראתה ע"י תשמיש הוא מצדדים ומה שתמה עליו דמתחילה כ' דהבדיקה הוא להבחין אם נתרפאה זה לק"מ. כמ"ש לעיל דכוונת הרמב"ם דכשבודקת עצמה ונתברר מזה שהדם הוא מהצדדים. זה הוא רפואתה. דהיינו שנרפאת ונטהרת לבעלה. ונתרפאת מאיסורה. והוא ברור לענ"ד. וכ"כ נמי הרב בית מאיר שם וז"ל ודע שאף שתחילת לשון הרמב"ם מורה לסברת ריצב"א מ"מ סוף לשונו מורה על ריש דבריו שאינו אלא מליצה שתפס בלשון מושאל וכינה לטהרתה בשם רפואה ודוק ותשכח עכ"ל וכפל זה עוד אח"כ שם יעו"ש והוא ב"ה כדברינו. והוא נכון וברור לענ"ד בכוונת הרמב"ם. וכבר הזכרתי לעיל שגם הח"ס ס"ל בדעת הרמב"ם כן:

כ והנה הגאון נו"ב סי' מ"ו עם שכ' תחילה שפשטות הגמרא והרמב"ם מורין כדעת הב"ח דגם לא נמצא כלום תלינן בדם צדדים. לא הוי ניחא לו בזה ובחר לו דרך אחר בכוונת הגמרא והרמב"ם. ולענ"ד אין דבריו מוכרחים כלל. בשגם שעיקר יסודו הוא בכדי ליישב תמיהתו מה שמתמה שם על הגמרא והרמב"ם. לענ"ד תמיהתו מעיקרא אינו תמי' כלום. ודברי הגמרא והרמב"ם ניחא בלא"ה ומוכרחני להעתיק בקיצור מקצת לשונו ז"ל והנה אף שדברי מוהרר"ח המה דברי חכמה וכו' עכ"ז אין דעתי מסכמת עמו לדינא כלל כי דברי הגמרא אין נוטים אחר פירושו. דלפ"ד מוהרר"ח אין חילוק כלל בין שנמצא דם מצדדי השפופרת ובין שלא נמצא כלל לעולם תצא לאור משפטו שדם שרואה בשעת תשמיש מדוחק הצדדים הוא וכו' ואף שתחזור ותמצא בשעת תשמיש לעולם לא תחזור לאיסורא וכו' והנה דעתי אינו נוחה בזה לפי מה שאמרו בגמרא וכו' ומקשה בגמרא שפופרת איפגורי מפגרא לה אמר שמואל בשפופרת אבר ופיה רצוף בתוכה. ופירש"י איפגורא שהעץ אינו חלק ומסרטט ומוציא דם. והנה יש לדקדק על המקשה שלא ידע המצאה זו של אבר. והי' סבור בדעתו דכל השפופרת מפגרי לה. וא"כ מאי קושייתו הכי בשביל זה לא תבדוק כלל ותהי' נשארת באיסור' ותבדוק ומה בכך. ואטו חיוב הוא שהשפופרת יפגיר לה. ואולי יזדמן שלא יפגר ולא תמצא דם כלל ותחזור להיתר לדור עם בעלה. ומוטב לה לבדוק על ספק משתשאר אסורה וכו' בשלמא אם הי' ע"י הסירטוט יכול לבוא קלקול להתיר האיסור הי' שפיר מקשה. והנראה משום דלפי מ"ש הפוסקים יש חילוק גדול בין נמצא בצדדי השפופרת ובין לא נמצא כלל וכו' דבלא מצאה כלל שאז ההיתר רק משום שנתרפאה אז אם תחזור ותראה וכו' תהי' נאסרת כבראשונה וא"כ שפיר מקשה בגמרא שפופרת איפגורי מפגרא לה ויסרטט בצדדים ויוציא דם וימצא דם בצדדי שפופרת ונתלה בדם צדדים ונתירנה בחנם אם תחזור ותראה בשעת תשמיש לתלות בדם צדדים. וכ"ז לפי דברי הפוסקים. משא"כ לפי דברי מוהרר"ח באמת אין חילוק כלל בין נמצא בצדדי השפופרת ללא נמצא כלל וא"כ אין מקום לקושיית הגמרא והא דאמרו בגמרא לא נמצא דם בראשו ב ידוע שהוא מן הצדדים בא דמשמע אפי' לא נמצא כלל ג"כ בידוע שהוא מן הצדדים. הנה לשון רבינו הגדול הרמב"ם תמוה יותר שז"ל בפ"ד מא"ב נשאת לשלישי וכו' ה"ז תתגרש ואסורה להנשא עד שתבריא כיצד בודקת עצמה לידע אם נתרפאת או לא נתרפאת מביאה שפופרת וכו' ואם לא נמצא על המוך כלום בידוע שהדם שרואה הוא מדוחק הצדדים. ודבריו תמוהים וקשים להולמם עד שבתחילת העיון אין להעלות על דעת להעלות ארוכה לדבריו וכו' עכ"ל. אלו הם תמיהותיו של הנו"ב שתמה על הגמרא והרמב"ם. ומפני תמיהות אלו בחר לו דרך אחר לפרש בכוונת הגמרא והרמב"ם. דכשלא נמצא כלום אמרי' דבידוע שהדם שהיתה רואה הי' מהצדדים ועכשיו נתרפאה דאלו דם מקור אין לו רפואה (זולת הפלת חררת דם) ולפ"ז אם תחזור ותראה ג"פ חוזרת לקלקולה יעו"ש:

כא ואני עני לא ידעתי מה הרעש הגדול הזה שהרעיש עלינו בתמיהותיו על הגמרא והרמב"ם. הנה דברי המקשה שהקשה שפופרת מפגרא לה הכי הי' כוונתו איך קאמר' בברייתא דכשנמצא דם על ראש המוך בידוע שהדם מן המקור ונאסרת לעולם. הלא אפשר שהשפופרת שהוא של עץ דא"א להיות פיו רצוף לתוכו. וא"כ ודאי יסרט בראש השפופרת (דבשלמא בצדדים גם של עץ אפשר להחליקו באופן שלא יסרט רק עיקר הקושיא הוא על ראשו דא"א להיות רצוף וא"כ ודאי יסרט בראשו. עי' מעדני יו"ט על הרא"ש שכ"כ) ויוציא דם מן הצדדים ויפול הדם לתוך חלל השפופרת בראשו. וכשיכניס המכחול עם המוך לתוך השפופרת יתלכלך ראש המוך בדם שבתוך השפופרת ממה שנסרט ע"י ראשו. וא"כ תקנה זו של הבדיקה. בא אדרבא לקלקל אותה בחנם שתהא נאסרת על בעלה לעולם בחנם וגם דקשה על הברייתא איך קאמר דנמצא על ראש המוך. בידוע שהדם מן מקור ולפ"ז א"ש דאין קושיית הגמרא על מה שיסרט וימצא דם בצדדי השפופרת דזה לא איכפת לן כלל דאין חילוק כלל בין נמצא בצידי' בין לא נמצא כלום רק עיקר תמיהת המקשה הי' לחוש על תקנת בנות ישראל שלא לאסור אותן לעולם בחנם וכדכתיבנא. ולזה משני שמואל בשפופרת של אבר ופיו רצוף לתוכו דאז לא יסרט בפיו כלל ויהי' שפיר בחינה מבוררת במה שימצא דם על ראש המוך שהוא מהמקור ואם לא ימצא דם על ראשו בידוע שהוא מהצדדים. ואדרבא מדלא חש רק לפי השפופרת שיהי' פיו רצוף לתוכו ומה"ט בעינן של אבר או שאר מתכות שיוכלו להעשות פיהן רצוף שלא יסרטו בפיהן. משמע דצידי השפופרת אין קפידא בהם כלל אם יסרטו. מזה ראי' דאין שום חילוק בין נמצא דם בצדדי השפופרת ובין לא נמצא כלום ומש"ה לא איכפת לן מה שיסרט השפופרת בצידיו. דאף שאפשר שהדם שבצדדי השפופרת בא ע"י הסירוט ולולא זאת לא הי' נמצא עליו שום דם מ"מ מועיל שפיר בדיקה זאת דעיקר הבדיקה הוא ממה דלא נמצא דם על ראש המוך. ודו"ק. וא"כ אדרבא לענ"ד ממקום שהביא הגאון נו"ב קושיא על שיטת הב"ח ומהר"ר חיים צאנזיר ז"ל מלבד דקושיתו לק"מ מעיקרא דהמקשה חש לתקנת בנות ישראל וקא מתמה על הברייתא שאיך יהי' בדיק' זו תקנה לה להתירה אדרבא הבדיק' זו ע"פ הרוב יאסור אותה איסור עולם ובחנם ואע"ג דאפשר דיקרה לפעמים שלא יפגר ולא יסרט. אכתי כיון דע"פ הרוב שכיח ודאי שיסרט. ואיך תקנו תקנה זו לטובתה והוא אדרבא מקלקל אותה בחנם וטובה קושיתו מאוד. מלבד זה אדרבא יש ראי' מגמרא זו לשיטת הב"ח וסייעתו וכדכתיבנא כן נלענ"ד. והתמי' גדולה שקמתמה הנו"ב על דברי הרמב"ם וכ' דדבריו תמוהים וקשים להולמם. יראה כוונתו דהי' קשה לו תמיהת הסד"ט בדברי הרמב"ם. דבריש דבריו נקט דהבדיקה הוא להבחין אם נתרפאת ומסיים בסיפא שהדם מן הצדדים ולכן כדי ליישב זה בחר לו שיטתו שם דכשהדם מן הצדדים אז יתכן שתהא נרפאת בלא נמצא כלום. ובאמת התמי' הנ"ל בדברי הרמב"ם מעיקרא הוא תמי' של חנם. דדברי הרמב"ם נוחין בפשטות דטהרת האשה והיתירה לבעלה ע"י זו הבדיקה המבררת שהדם מן הצדדים כשלא נמצא דם על ראש המוך זו היא רפואתה וכמ"ש לעיל. והוא דרך מליצה ולשון מושאל והוא ברור ונכון. אלא העיקר הוא בין בפשטות הגמרא והפוסקים בין בפשטות דברי הרמב"ם הוא כשיטת הב"ח והט"ז והא"ש והגש"ד ושאר פוסקים אחרונים. דאף בלא נמצא כלום נמי אמרי' דהדם שראתה הוא מן הצדדים. דאילו הי' מן המקור גם עכשיו היתה רואה. דבמקור אין שייך חילוק בין אצבעות וכוחות:

כב וסברת הב"ח חזינין דאסכימו לה הגאון מו"ה תחתיים אאנזער ז"ל בתשו' נו"ב סי' מ"ה. והגאון הח"ס סי' קפ"א. עי"ש דאסברו לה לסברתו בטוטו"ד גם הגאון הבית מאיר הליץ הרבה להסכים עם סברתו יעו"ש ומעתה כיון דנתבאר ב"ה דעיקר ההיתר בין בנמצא בצדדי השפופרת בין בלא נמצא כלום הוא רק משום דאמרי' דהדם הוא מן הצדדים. ולא מטעם רפואה ודלא כשיטת הריצב"א. ועי' בית מאיר כ' עוד וז"ל עכ"פ נשמע דכל הפוסקים אינם אזלי בשיטת סברת הריצב"א ומהתימא על הש"ך שהעתיקו בסתם וכו' וזה נמי טעם הרמ"א שהשמיט בש"ע דברי הריצב"א שמביא בד"מ משום שחזר בו ופוסק כסתימת הש"ע שמשמע ודאי אף כי לא תמצא כלל טהורה ותלינן שהדם מן הצדדים וה"ה אם עברה ושימשה ולא ראתה כמבואר בט"ז עכ"ל א"כ השתא ממילא הרווחנו דכ"ש דנדחה לגמרי חששת הנו"ב שחשש להצריכה ז"נ אף בנמצא הדם בצידי השפופרת מטעם דלמא זה הדם מן המקור דאתי מקודם ואישתהי בפרוזדור. וההיתר של האשה הוא בצירוף טעם דלמא נתרפאת ומטעם ממ"נ. יעו"ש. וז"א דהא גם בלא נמצא כלום לא תלינן טעם ההיתר ברפואה רק בטעם שהדם מן הצדדים. א"כ פשיטא וכ"ש בנמצא מן הצדדים והילכך ממילא דגם לענין ז"נ וטבילה מועיל להתירה לגמרי בלא שום ז"נ וטבילה בין בנמצא בצידי השפופרת בין בלא נמצא כלום וכמשמעות הרשב"א והרא"ש והרמב"ם ורש"י ושאר פוסקים וכמו שהוכיח הרב מהרש"ז ז"ל ודברי הכו"פ סי' קפ"ז סוף סק"ז שכ' דאלף שפופרת אינם מועילים לטהרה מנדה המה תמוהים מאוד. וכבר תמה עליו הבית מאיר שם יעו"ש גם הרב מהרש"ז בקו"א תמה עליו וכ' דדבריו צע"ג מלבד שסותרים זא"ז שבסק"ה העלה שאין לחלק בין לבעלה בין לטהרה לגמרי יעו"ש:

כג איברא שדעת הבית מאיר הוא להחמיר בזה לענין ז"נ. עי"ש שכ' וז"ל אמנם הא ודאי צ"ע אם לאחר הבדיקה ואפילו בנמצא נמי מן הצד אם מותרת לבעלה בלא טבילה על דם זה שתחזור ותראה מחמת תשמיש אם לאו. ועי' בנו"ב שמסופק בו ובכו"פ ססק"ז החליט וכו' וא"י מנ"ל הא כי לפום ריהטא לשון הגמרא בידוע שמן הצדדים אינו מורה לכוונה זו. וכן במרדכי מבואר להדיא שכ' בידוע שמן הצדדים ולא מן המקור וטהורה. ולענ"ד זה תלייא בפלוגתת רש"י ותוס' אי מהני בדיקה תחת הראשון כי לשיטת התוס' משמע שאין שום ספק בבדיקה זו וכדכ' הרמב"ן בלשון זה. שאין אחר בדיקה זו של חכמים בית מיחוש. וא"כ למה לא תהא אף הדם טהור וכן משמעות לשון הר"ן בתשו' סי' מ"ט וכו'. ואולם לשיטת רש"י שכתב ומוטב שתתגרש ולא תבא לידי כרת משמע שאף אחר הבדיקה כל שרואה אח"כ י"ל דמן המקור הוא. ומה שנאמר בידוע שמן הצדדים ע"כ דמפרש בידוע שיש לתלות במן הצדדים. כדמפרשי התוס' ריש פ' התינוקת בידוע שחיתה המכה עי"ש. וא"כ ודאי י"ל ע"כ לא תלינן אלא כדי שלא תיאסר עולמית. ואך הספק דשמא תראה. הא הדם גופי' לא מטהרינן וי"ל נמי מ"מ דמפני שהאשה בחזקת טהורה אף הדם מטהרינן מכח התלי' דמן הצדדים וכו' אמנם בדברי תשו' מיימון סי' ג' איתא בלשון זה ועוד יש להקל ולהתיר באשה זו אם נמצא הדבר בענין זה שלא הרגישה עד שעבר זמן שאחר אתיום. ואפילו ספק אשם תלוי אין כאן ומשמשת לעולם בענין זה פ"א עכ"ל וכו' וא"כ נשמע מני' מדכתב ומשמשת לעולם בענין זה פ"א. דמצריך לה טבילה על דם זה אף אחר הבדיקה עכ"פ לשיטת רש"י. וא"כ נהי דהאחרונים הסכימו להקל דלא כרש"י כדי שלא להוציא מבעלה. אבל לטהר הדם יש לחוש לשיטתו ומה גם שאפשר אף תוס' סוברים כוותי' בזה וצ"ע עכ"ל הבית מאיר:

כד ולענ"ד הקלושה נראה עיקר להקל בלא ז"נ וטבילה דהנה הוא עצמו כ' של לשיטת רש"י י"ל הכי וי"ל הכי. וא"כ הואיל שבשיטת רש"י גופי' אין זה בירור גמור שלדעתו אסור בלא ז"נ. וכיון שבשאר הפוסקים משמע בפירוש דס"ל דע"י הבדיקה היא טהורה לגמרי א"כ לא נניח וודאן של שאר הפוסקים מפני ספיקותן בדעת רש"י ומכ"ש דדעת רש"י המחמיר גבי בדיקה בבעל הא' וחושש לומר שגם אחר הבדיקה יש חשש שמא תראה מן המקור היא דיעה מודחית מכל הפוסקים. א"כ לדידן דלא קי"ל כרש"י בהא. וסבירא לן דאחר הבדיקה אין בית מיחוש ודאי דאין לחוש כלל לדעת רש"י אף לענין טהרת הדם גופי'. דאין לחלק ביניהם דממ"נ כיון שאנו מתירין אותה לבעלה ע"י הבדיקה בטעם שזו הוא דם מן הצדדים. האיך נחוש לטמאותה משום דם זה להצריכה ז"נ משום דלמא הוא מן המקור. הו"ל תרתי דסתרי. ועוד דמסתבר טפי לומר דגם רש"י יודה דבמקום דסמכי' על הבדיקה. לגמרי קסמכינן כמו שמשמע פשטות לשון הגמרא בידוע שהדם מן הצדדים. דפשטות לישנא דבידוע מורה על הבירור בלי ספק. הגם דכתבו התוס' בר"פ תינוקות על בידוע שלפני הכיבוס דאיתא בדף נ"ו. דהפירוש הוא דיש לתלותו בלפני הכיבוס וכן ההוא בידוע שחיתה המכה נמי ה"פ בידוע שיש לתלות שחיתה המכה. יעו"ש בתוס' (ס"ד ב' ד"ה ע"ג כולם). מ"מ מדבריהם גופי' מוכח דפשטות הלשון הי' מורה על הוכחה ובירור. רק דבהנך מקומות מוכרח לפרשם על תלי'. ואין ראי' משם להך בידוע. ואדרבא מדלא כ"כ התוס' בהדיא לפרש כן גם כאן ש"מ דס"ל דהך בידוע שבכאן סתמו כמשמעו. דמורה על הוכחה ברורה לא על ספק. וכדמשמע נמי מדברי הרא"ש במחלוקתו על הראב"ד דבידוע שהוא מן הצדדים אין צריך ז"נ מוכח דמפרש להך בידוע. כפשוטו שהוא דרך בירור וודאי. **(ובאמת ראיתי בס' לחם ושמלה סי' קפ"ז בהג"ה בגליון הביא דבס' שערי חכמה שער י"א אות ט' קשקיל וטרי טובא בסוגיא זה להוכיח דהא דאמר בידוע אין הכוונ' על הבירור הגמור עי"ש. ואנן אין שערי חכמה פתוחים לנו (כי אין הס' הנ"ל ת"י) ואין אתנו להבין טוב טעמו וסברתו בזה. כי לפי הנראה מהפשטו' המשמעו' הסוגיא והפוסקים בענין זה מורה להיפך כדאמרן. וצ"ע בגוף הספר:)** וכבר כתבנו לעיל לדחות חששת הבית מאיר שחשש בזה לשיטת רש"י. וכעת נ"ל אדרבא קצת הוכחה מדברי פירש"י עצמו שכתב ומוטב שתתגרש ותתקן ולא תבוא לידי שגגת כרת דמשמע מלשונו דתיכף בהתחלתה לשמש עם בעלה. אף קודם ראייתה הדם ע"י תשמיש נמי היא נכנסת בספק שגגת כרת. וקשה הא מקודם הרא' אין איסורה לבעלה כ"א מדרבנן משום חששא דווסתות. ואיך כ' רש"י דכשתשמש עם בעלה אחר ביאה ג' ע"י בדיקה היא נכנסת בספק כרת הלא אף בלא בדיקה אין איסורה לבעלה כ"א משום איסור ווסתות דמדרבנן. וצריך לדחוק ולפרש דכוונתו הוא משום דכשתחזור ותראה ע"י תשמיש ושמא הדם מן המקור הוי לה נבעלת לבעלה בנדותה. אכן משמע מלשונו דאף בהתחלת תשמישה גם קודם ראייתה דם נמי הוא בספק כרת. וע"כ צ"ל דהוא משום דכשתבדוק עצמה בשפופרת אחר ביאה ג' ותמצא דם בצדדי השפופרת אז תחזיק עצמה לטהורה. ולא תצטרך לטבול כלל גם על דם שראתה בביאה שלישית ותשמש עם בעלה בלא ז"נ ובלא טבילה וחיישי' דלמא לא בדקה יפה ובאמת הדם מן המקור והיא תסמוך על הבדיקה לשמש בלא ז"נ וטבילה וא"כ הרי הוא בהתחלת התשמיש תיכף נכנסת בספק שגגת כרת. וא"כ לפ"ז מוכח מדברי פירש"י גופי' דכשסמכי' על הבדיקה לגמרי קסמכינן אף לטהר הדם גופי'. וטהורה בלא ז"נ ובלא טבילה. ומה שהביא הבית מאיר מתשובת מיימוני. לענ"ד נראה ברור דפי' דברי התשו' מש"כ ומשמשת לעולם פ"א. זה לא קאי כלל על אחר הבדיקה אלא דר"ל דבזה מותרת גם בלא בדיקה משום דכשמוצאת הדם בענין זה אינה מוחזקת כלל ברואה מחמת תשמיש. ומותרת תמיד לשמש בכה"ג אחר הטבילה. ומ"ש הבית מאיר שם דא"א לפרש כן דאיך לא חש לשיטת הראב"ד דאא"ב ולעולם חיישי' בסמוך לתשמיש. תמי' זה מביאה לידי גיחוך לענ"ד. דיתכן שפיר דהריב"א שבתשו' מיימוני הנ"ל לא חייש ולא ס"ל כהראב"ד. דהא כן נמי בהגמיי' עצמו (פ"ד מה' א"ב אות ס') מביא רק דעת הסה"ת דכל שאינו בחיוב אשם תלוי אינה מוחזקת ברואה מחמת תשמיש ומותרת לשמש אחר ספירת ז"נ וטבילה יעו"ש ולא הביא כלל דעת הראב"ד וכן הרי המחבר בש"ע פסק כן דלא כהראב"ד. ומה שהקשה שם עוד ממ"ש אח"כ בתשו' מיימוני וגם אם תמצא רפואה יעו"ש לק"מ דכונתו במ"ש וגם כלישנא דמה גם. ור"ל דכ"ש באם תמצא רפואה וכו'. ור"ל דאף אם נחמיר גם בהא (וכסברת הראב"ד) עכ"פ בזה אם תמצא רפואה ודאי תוכל לסמוך לשמש ולבדוק אם נתרפאית. סוף דבר נראה לי ברור דכוונת תשו' מיימו' הנ"ל במ"ש משמשת פ"א דלא קאי כלל על זה דלעיל בבודקת עצמה בשפופרת רק הוא מלתא אחריתי דבזה יש להקל גם בלא בדיקה שאינה נחשבת כלל לרואה מחמת תשמיש וא"כ אין ראי' כלל דלשיטת רש"י אין סומכין על הבדיקה לטהרה מז"נ:

כה ואחר אחרון אני בא הוא ניהו הרב לחם ושמלה עי"ש בסי' קפ"ז (שמלה סק"י) וזה לשונו בנוב"ק סי' מ"ג נסתפק אם בדיקת השפופרת מהני לגמרי לטהר את הדם שאפי' אם תראה אח"כ מח"ת הדם טהור א"ד לא מהני אלא לענין שאין אוסרין אותה לבעלה. משום דזה לא הוי רק דרבנן דווסתות דרבנן אבל לעולם צריכא הוא ז"נ ע"ש. ולפע"ד אין שום מקום להסתפק בזה דודאי לישנא דגמרא והפוסקים מורה להדיא דדם צדדין הוא וטהורה לגמרי. וליתר שאת הנה לשון רבינו ירוחם וכו' עד שתבדוק עצמה אם בא מן הצדדין והיא מכה וטהורה וכו' עכ"ל והרי הוא כמבואר וכו' ומ"ש שלא מצא דבר זה מבואר לא ידעתי מאי צורך ביאור בזה ודאי אם הי' דעת הפוסקים שיש חילוק בזה לא הוי שתקי מלבאר החידוש הגדול הזה שאנו חולקין בדם א' לצ"א הוא טהור ולצ"א הוא טמא אבל מאחר שלא חילקו. הנה סתמו כפירושו שהוא טהור גמור אמת כי ראיתי בחו"ד פשיטא לי' לחלק בזה. אבל לפענ"ד אינו נראה כלל. אלא נראה ברור כי טהורה היא לגמרי ואתי' על הדם שראתה מח"ת קודם שנבדקה. אם אח"כ נבדקה ועלתה בטהרה אגלאי מלתא דגם הך דם שראתה מח"ת הוי דם צדדין וא"צ עליו לא ז"נ ולא טבילה ואין לבי נוקפי בזה כלל עכ"ל. ודבריו נכונים. אכן לא ראה דברי הרב מהרש"ז דהוכיח כן מדברי כמה פוסקים וא"כ באמת הדבר מבואר ואנן ג"כ הוכחנו שכ"ה מבואר מדברי הרא"ש. ואין צורך להוכחתו משתיקת הפוסקים ואיך שיהי' לדינא נכונים דבריו. והנה הוא כ' סתם על דברי החוו"ד דלא נראה לו. ולא כ' שום סברא לדחות דבריו. אכן אנן כתבנו לעיל דחיות לדבריו. ונכפול עוד כאן דמה שכ' הא רוב דמים מהמקור ודם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו משום דאמרי' דירד מהמקור ואישתהי בפרוזדור. הא ליתא דשאני בסתם נשים בסתם דם הנמצא בפרוזדור דבהם אזלי' בתר רוב דמים דהם מן המקור. אבל משא"כ באשה זו הרואה דם מח"ת דאיכא רוב להיפך דרוב נשים אינן רואות דם מח"ת בזה ליכא למימר דהם הם כשאר רוב דם הבא מן המקור. והוי עכ"פ ספק בדם זה. ומש"ה כשנמצא דם בצדדי השפופרת מחזקינן דגם דם הרואה מח"ת הוא מהצדדים. ולא חיישי' בי' דלמא ירד תחילה מהמקור. אלא אמרי' כאן נמצא הדם וכאן הי' מתחילה דדווקא בסתם נשים דאיכא בהו רוב לאיסור דרוב דם מהמקור הוא דלא אזלי' בהו בדם הנמצא בפרוזדור בתר מקום מציאות משא"כ בזה דליכא בהו רוב הנ"ל. אזלי' טפי בתר מקום מציאות הדם. ואין מחזיקין ממל"מ **(הג"ה זה כתבתי ב"ה מסברא ושוב אחר כותבי זאת ראיתי בקו"א מהרב מהרש"ז שכ' נמי וז"ל אלא ודאי צ"ל כמ"ש לקמן דרואה מח"ת ספק שקול הוא אם בא מן המקור או מן הצדדים. ולא דמי לשאר דם הנמצא בפרוזדור שחזקתו מן המקור עכ"ל והרי הוא כדברינו. ונתיישב שפיר תמיהת החוו"ד. כמו שכתבנו.)** ומה שכ' החוו"ד וז"ל ועוד אפי' באשה שיודעין בודאי שהי' לה מכה בצדדין ודאי דחוששת לדם שתראה אם לא שיודעת שעדיין מכה זו בקרבה. דאטו מכה אינה עשויה להתרפאות וה"נ דכוותי' עכ"ל דבריו תמוהים מאוד. דהא כאן כ"ז שמוצאת דם מח"ת איתבריר שעדיין מכה זו בקרבה ולא נתרפאה עדיין מחולייה זה. ומש"ה מחזיקינן לכל דמים שרואות מח"ת שהוא דם מהצדדין:

כו סוף דבר בהא סליקנא ובהא נחיתנא. דהעיקר הוא דכשנבדקה בבדיקת שפופרת ונמצאת טהורה. דהיינו שלא נמצא דם על ראש המוך רק על צידי השפופרת אז היא טהורה לגמרי אף בלא ז"נ ובלא טבילה אכן בלא נמצא כלום בזה אני רואה לענין מעשה להכריע כהכרעת הבית מאיר וז"ל ומעתה אכתוב מה דנלענ"ד לנהוג להלכה בעסק זה. אשה הרואה מח"ת ע"י שנמצא על שלו שבזה אין ספק שרואה מח"ת יש לנהוג כדעת ס"ט שלא להתירה ע"י הבדיקה לעולמים זולת בנמצא על צדדי השפופרת הגם כי לענ"ד העיקר כדביררתי שהבדיקה היא מעליותא אפי' בלא נמצא כלל שבידוע שמן הצדדים מ"מ הואיל שבלא"ה גדולי הראשונים הראב"ד ורמב"ן דעתייהו דלא בקיאינן בבדיקה זו. אנן יתמי דיתמי אף דמפני דוחק חשבינן עצמינו לבקיאים מ"מ עכ"פ יש לחוש לנו לדעת התוספתא דמשמעותה דצריך להיות נמצא מן הצד. ובאם לאו יש לחוש אולי לא היתה הבדיקה כראוי. ובע"כ אז לבוא ולסמוך על משמעות הריצב"א לומר דנתרפאה. וזה לא יועיל ולא יתיר כ"א עוד פ"א לשמש. ולכל היותר עד דתתחזק בג' זימני. וכ"ז בבדיקת שפופרת דיש לספק בה אם היתה כהוגן. אבל אם נבעלת באיסור. דבבדיקה זו לענ"ד ודאי דאין לספק וכמשמעות הרמ"א דעדיף מבדיקת שפופרת אין לזוז ממשמעות השו"ע דאפילו לעולמים ניתרת. וכ"ז בנמצא על שלו. אבל בנמצא על שלה דאך מצד חסרון בקיאות מחזקינין אותה ברואה מח"ת. בזה הסומך על משמעות תלמודן וכל גדולי הפוסקים להתירה לעולמים ע"י בדיקת שפופרת ואפילו בלא נמצא כלום לא הפסיד לענ"ד דהיינו שתשמש פ"א ותספור ז"נ ותטבול על דם הנמצא עכ"ל והנה הא דהחמיר גם בנמצא על שלה שתשמש אחר ז"נ וטבילה אזיל לשיטתו דהוא מסופק בזה אליבא דשיטת רש"י וכמו שהעתקתי לשונו לעיל. והנה אף דאנן העלינו דהעיקר הוא דהבדיקה מועיל לטהר לגמרי מ"מ היכי דלא נמצא על העד כלום. גם אני מיראי הוראה לחוש עכ"פ להחמיר להצריכה ז"נ אף בנמצא על שלה. מטעם כיון דדעת הריצב"א והש"ך להחמיר לגמרי ודעת כמה מהאחרונים להחמיר לענין ז"נ אף בנמצא בצדדי השפופרת הילכך אין בידינו להקל נגדם כולי האי. והילכך עכ"פ בזה דלא נמצא כלום יש לחוש להחמיר עכ"פ להצריכה ז"נ. אבל בנמצא בצדדי השפופרת. יש לסמוך בפשיטות להתירה אף בלא ז"נ בלא טבילה אף אם נמצא על שלו. (וידוע דהיתר בדיקת שפופרת או שימשה ולא ראתה הוא דוקא היכא שאין לחוש לווסת המורכב מתשמיש והפלגה וכיוצא בזה. עיין בשו"ע הרב מהרש"ז. ועיין בשו"ת רב משולם סימן י"א. חילוקי דינים בזה. משם תדרשנו):

תוכן העניינים

תפארת שמואל (מיאנישפאלי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה