תפארת שמואל (מיאנישפאלי)· רבי יעקב שמואל מיאנישפאלי
יו"ד הלכות שמחות · שאלה מו
לבאר כוונת הש"ס ופירש"י במס' גיטין (כ"ו ב') דהוא לכאורה תמוה דאיך שייך לשון עגון בגרושה:
תשובה
א נדרשתי במה שעוררני למדן א' בהבנת דברי הגמ' (גיטין כ"ו ב') ופירש"י שם. דאיתא שם רב חסדא אמר אבימי משום תקנת עגונות וכו' זימנין דהוי לי' קטטה בהדה ורתח עלה וזריק לה ניהלה ותעגן ומותיב לה. ופירש"י שם וז"ל ומעגן ומותיב לה כשהיא מגורשת ע"כ. והוא מוקשה דמאי עיגון שייך באשה המגורשת. וכן הקשה הר"ן ז"ל בחידושיו לגיטין שם וז"ל פירש"י ז"ל דמיעגן לה כשמתגרשה. ולא אשכחן בשום דוכתא דקרי עיגון למגורשת אלא הכי פירושא דאיירי ברתח עלה וזריק לה גיטא. וזמנין דהוי ספק קרוב לו ספק קרוב לה ולא הויא מגורשת גמורה עכ"ל הר"ן ז"ל יעו"ש. מבואר מלשון הר"ן ז"ל דהוא דוחה פירושו של רש"י ז"ל. משום דמשמעות פירש"י הוא דאף כשתהי' מגורשת גמורה נמי שייך בה חשש עיגון. והי' קשה לו דהא לא מצינו בשום דוכתא דקרי עיגון למגורשת. כלומר דלשון עיגון שבש"ס בכל דוכתא היא כשאינה יכולה להנשא ויושבת עגונה בלא בעל. משא"כ במגורשת מה עיגון יש בה הא היא יכולה להנשא שפיר. ומש"ה לא הוי ניחא לו להר"ן בפירש"י הנ"ל. ופירש בכוונת הגמרא פירוש הנ"ל. ועכ"פ לפי דעת הר"ן נשאר דברי פירש"י ז"ל בתימא. ואמר הלמדן הנ"ל דנראה לו ליישב פירש"י הנ"ל דשייך שפיר עיגון במגורשת גמורה. והיינו דרש"י ז"ל אזיל לשיטתו ביבמות (כ"ו א') והובא דעתו באה"ע סי' ט' בהג"ה. דאשה שנתגרשה ב"פ אסורה להנשא עוד וא"כ כוונת רש"י כאן כן הוא. דזמנין מתרמי דרתח עלה ויהיב לה גיטא. והיא היתה כבר גרושה פ"א. ונמצא דעל ידי גירושין אלו השניים. תהי' נאסרת להנשא עוד ותותיב עגונה כל ימיה ע"י גירושין אלו. ואתי שפיר דברי פירש"י ז"ל הנ"ל וא"צ לפרש כפי' הר"ן הנ"ל. אלו דברי למדן א':
ב ואני עני אענה חלקי בזה. ואען ואומר. הנה בפירושו של הלמדן הנ"ל בכוונת פירש"י אם כי לכאורה דבר חכמה אמר עכ"ז יש לשדות בי' נרגא. חדא דנהי דיש ליישב כן דברי פירש"י הנ"ל. לפי דעת רש"י ז"ל עצמו שביבמות הנ"ל. אכתי בפירוש דברי הגמרא עצמו. אינו עולה יפה לפי דעת התוס' והוא דעת י"א שבהגה"ת רמ"א באה"ע שם דס"ל דבגירושין לא שייך איסור זה דחזקה והוא דעה העיקרית אליבא דהלכתא. וא"כ א"א לפרש כן בכוונת הגמרא אליבא דהלכתא באופן דלפי פירוש הלמדן הנ"ל מתוקנים דברי פירש"י ז"ל לעצמו. ודברי הגמרא גופי' עדיין אינם מתוקנים דאינו עולה יפה אליבא דהילכתא וצריך בהכרח לפרש בדברי הגמרא פירוש אחר באופן שיעלה גם אליבא דאותו דעה שהיא עיקר והוא דעת התוס' הנ"ל. ועוד דאף לפי דעת רש"י ז"ל עצמו ג"כ קצת דחוק הוא. דמשמעות הגמרא ופירש"י עצמו משמע סתמא דגם בהך גירושין גופי' לחודא אף שלא נתגרשה מתחילה פ"א נמי שייך בה חשש עיגון (דאין לומר דיש לפרש מ"ש רש"י כשהיא מגורשת. ר"ל כשהיא מגורשת כבר פ"א מתחילה. דזה ודאי דוחק ורחוק הוא מפשט המשמעות) ואפשר דמה"ט לא הי' ניחא לו להר"ן ז"ל לפרש כן דברי הגמרא. וליישב ולקיים פירש"י הנ"ל. אף שגם הוא ז"ל סובר כדעת רש"י בדין אשה שנתגרשה ב"פ. כרשום בהגה"ת רמ"א שם. והיינו משום שהוא דוחק לפרש כן כמו שכתבנו. דאין זה במשמעות הגמרא והוי עיקר חסר מן הספר. והי' ניחא לו טפי לפרש כפירושו הנ"ל. דיש לפירוש זה קצת הוכחה בלשון הש"ס דנקט בלשון וזריק לה. ולא נקט בלשון ויהיב לה. היינו משום דאילו ביהיב לה בידה באמת אין שייך חשש של עיגון בגירושין. רק בזריק לה דרך זריקה מרחוק אז שכיח חששא דעיגון בגירושין דזמנין דיפול ספק בגירושין שבדרך זריקה מרחוק. אי הי' קרוב לה או קרוב לו. כן נלע"ד בדעת הר"ן ז"ל. ושוב ראיתי בחידושי הרשב"א בגיטין שם שכתב נמי כדברי הר"ן הנ"ל. וז"ל הא דאמרינן זימנין דהו"ל קטטה וזריק לה ומעגן ומותיב לה. פירש"י ז"ל דכי משכח גט מזומן יהיב לה ניהלה ומעגן ומותיב לה כשהיא מגורשת. וק"ל שאין לשון מעגן נופל בשום מקום במגורשת אלא במי שעומדת בלא בעל ואינה יכולה להינשא. ועוד דלשון זריק לה אינו מתחוור לפירושו דהל"ל ויהיב לה ונ"ל לפרש זימנין דרתח עלה וכי משכח גט מזומן זריק לה בריתחי' ואזיל לי' ופעמים דמעגן ומותיב לה שיהא ספק קרוב לו ספק קרוב לה ומיעגנה ודאי ויתבה עכ"ל. וב"ה כוונתי מדעתי בסברת הר"ן כמו שמבואר להדיא בדברי הרשב"א הנ"ל דלישנא דש"ס דנקט וזריק הוי משמע טפי כפירושם הנ"ל. וא"כ פירושו של הלמדן הנ"ל אינו עולה יפה מתרי טעמי חדא דאינו אליבא דהלכתא. ועוד דהו"ל עיקר חסר מן הספר. ואין לפי' זה שום רמז וסיוע בלשון הגמרא. והוא פירוש דחוק:
ג אמנם גם בפירוש הר"ן והרשב"א הנ"ל. הגם כי גברי רבוותא אמרו למלתא. וטובה ציפורנן של ראשונים ז"ל וכו' עכ"ז הרשות נתונה אף לתלמיד קטן שבקטנים כמוני. ואדון לפני רבותי מה דנראה לי בשיטתו של מאור עינינו רש"י ז"ל. ליתן טעם בסברתו למה דלא הוי ניחא לו ז"ל לפרש נמי כפירושו של הר"ן והרשב"א וגם ליישב פירושו מהקושיא שהקשו עליו הר"ן והרשב"א. ואען ואומר דנראה לי עני דבכוונה כיוון מאור עינינו רש"י ז"ל בד"ה ורתח עלה שכתב שם וז"ל וכי משכח לגט מזומן יהיב לה ניהלה עכ"ל. הרי דרש"י ז"ל דדרכו בקודש לדייק בלשונו הטהור. שינה מלשון הגמרא דנקט בלשון וזריק לה ניהלה וכ' בלשון יהיב לה ניהלה. ונראה לי עני דכוונתו הטהורה הי' בזה לשלול פירוש הר"ן והרשב"א הנ"ל. שלא נפרש דהעיגון גבי גירושין תליא דוקא כשנתינת הגט הי' דרך זריקה מרחוק. אלא דאף ביהיב לה הגט בידה ממש באופן שאין שום ספק בהגירושין והיא מגורשת גמורה נמי שייך חששא דעיגון. ודלא כפי' הר"ן והרשב"א ז"ל ויש ליתן טעם במה דלא הוי ניחא לו לפרש כפירושם משום דלפי פירושם הוי ג"כ עיקר חסר מן הספר. ועוד דלשון וזריק ל"ה ניהל"ה דהוא כפל לשון מורה להיפך. דהיינו שהגט יגיע בודאי אצלה ממש או עכ"פ קרוב לה בודאי. ומה"ט הי' נראה לרש"י ז"ל טפי לפרש דגם בודאי מגורשת ביהיב לידה ממש מיירי הש"ס. ושגם בזה נמי שייך לומר מעגן ומותיב לה. ומעתה חל החיוב עלינו ליישב באמת קושיית הר"ן והרשב"א הנ"ל על פירוש רש"י ז"ל דמאי עיגון שייך במגורשת:
ד ונראה לי עני דרך אחר פשוט בפירוש דברי הגמרא ופירש"י הנ"ל. והוא כמו שאגיד בעזה"י. דהא דין פשוט ומפורש בגמרא (סוף מס' גיטין) וברמב"ם (פרק י' מהלכות גירושין ה' כ"ב) ובטוש"ע אה"ע (קי"ט ס"ה) דאשה שנתגרשה משום פריצות אין ראוי לאדם כשר שישאנה. משום זה הוציא רשעה מביתו וכו' עיי"ש ועיין פירש"י על התורה בפרשת כי תצא בפסוק ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר יעו"ש. והשתא בכל אשה שבעלה יגרשה משום כעס וקטטה ושנאה אף לא משום דבר ערוה ופריצות שייך בה שפיר חששא דעיגון. אף שלפי האמת היא רשאה להנשא לאחר. מ"מ הגירושין גורם לה עיכוב ועיגון שלא תוכל להנשא דכל סתם אדם מישראל המוחזק בכשרות לא ירצה לישאנה מחמת זה שנתגרשה מבעלה דלאו כ"ע ידעי סיבת הגירושין. וחשבי בדעתם אולי משום איזו דבר פריצות וערוה גרשה בעלה הראשון. ובפרט דמסתמא בעלה שהוא כועס ורתח עלה עד שהוא מגרשה מכעסו ורתיחתו עלי'. יוציא עלי' קול פריצות בכוונה בכדי להצדיק עצמו בפני העולם על בוגדו באשת נעוריו וימנעו כל אדם כשר שבישראל מלישאנה. ואין לך עיגון גדול מזה. ועוד גם בלא חשדא דפריצות וערוה. ימנעו סתם רוב העולם מלישא גרושה. דחושבין בדעתם מסתמא לא בחנם גרשה בעלה הראשון אם לא שהיא אשה רעה מר וכו' כעסנית ומקנטת את בעלה ומחרחרת ריב ומדון ומי פתי יכניסנה לביתו. ובפרט דהכתוב מגנהו זה הוציא רשעה וזה מכניסה ומבשרו שסופו לשנאותה או ח"ו וכו' (עיין פירש"י על התורה שם) א"כ מה"ט באמת בכל גרושה יש חששא דעיגון. והוא ג"כ דבר הנראה בחוש ובסברא. וא"כ דברי פירוש הגמרא הוא כפשוטו. דזימנין דהוי לי' קטטה עמה ורתח עלה ויתן לה גט. ותהא מעוגנת ויושבת. שלא ירצה שום אדם כשר לישאנה בסיבת מה שהיא גרושה. דמי ידע אמיתות ענין סיבת גרושתה מה זה הי'. וכמו שאמרנו. ולפ"ז ממילא א"ש דברי רש"י הנ"ל שכתב דמעגן לה כשהיא מגורשת ול"ק קו' הר"ן והרשב"א הנ"ל וביאור כוונת פירש"י במה שהוסיף שתי תיבות אלו (כשהי"א מגורש"ת) על דברי הגמרא שהוא לכאורה קשה מה בעי רש"י ז"ל בזה. ונראה לי דכוונתו לשלול פי' הר"ן והרשב"א. ולזה כ' כשהיא מגורשת כלומר אף שהיא מגורשת גמורה ולא כפי' הר"ן והרשב"א דהעיגון הוא משום ספק גירושין וגם כלל רש"י ז"ל בזה לבאר דזה גופי' שהיא מגורשת מבעלה הוא הסיבה לעגנה וכמו שכתבנו. וקיצר כדרכו. וסמך על המבין שיבין מדעתו שהן הן הדברים שאמרנו. כן נלענ"ד בפירוש דברי הגמרא לפי שיטת רש"י. ובביאור דברי רש"י ז"ל. ומה שדייקו הרשב"א והר"ן מה דנקט בלשון זריק לה ולא נקט יהיב לה. נראה לי דרש"י ז"ל ס"ל דזה אינו דיוק. דכיון דקאמר זימנין דרתח עלה. ומסתמא הגירושין כשהוא דרך כעס ורתיחות ובעל כרחה של האשה. דרכו להיות דרך זריקה. ולא דרך נתינה לידה בנחת ובמתון. רק הוא זורק לה הגט בכעס. ואה"נ דמיירי במגיע הגט לידה באופן שאין ספק בהגירושין. זה נראה לי עני: