אור ברסלב
תפארת שמואל (מיאנישפאלי) יו"ד הלכות שמחות

תפארת שמואל (מיאנישפאלי)· רבי יעקב שמואל מיאנישפאלי

יו"ד הלכות שמחות

יו"ד הלכות מזוזה

שאלה לז

נדרשתי לבאר דברי הגמרא במס' מועד קטן (דף כ' ע"א) דאיתא התם. רב נתן בר אמי אתא לי' שמועה רחוקה מבי חוזאי אתא לקמי' דרבא. א"ל הרי הכי אמרו שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום א' בלבד. איתבי' במד"א בה' מתים אבל על או"א ז' ול' א"ל יחידאה הוא ולא קיי"ל כוותי'. דתניא מעשה ומת אביו של ר' צדוק בגינזק. והודיעוהו לאחר ג' שנים ובא ושאל את אלישע בן אבויה וזקנים שעמו אמרו נהוג ז' ול' ע"כ לשון הש"ס. והוא תמוה. דמביא ראי' לסתור דאדרבא הא אלישע עם הזקנים שעמו ס"ל כן והו"ל רבים ואיך אמר יחידאה הוא. וסבור הייתי לומר בתחילת העיון. דכיון דאלישע אחר הורה כן חשבי' ליחידאה אבל עדיין קשה דדל סברת אלישע. מ"מ הא גם הזקנים שעמו ס"ל כן והם רבים היו כמשמעות לשון זקנים:

תשובה

א מצאתי בס' זכור לאברהם ח"ב (ה' אבל אות ש') שעמד ג"כ בזה. ושאל זה לרבו. והשיב לו משום דאלישע אחר ס"ל כן הו"ל יחידאה. וחזר המחבר והשיג על דבריו וז"ל ראיתי דברי מי שגדול וכו' שתירץ למה שהקשיתי והעולה מדבריו דכיון דאמרה אלישע הו"ל יחיד ואין הלכה כמותו. ולדידי עדיין צ' לידע ולהבין וכו' דאפשר לא נאמר זה הכלל רק בסברת אלישע עצמו. אמנם כשיש זקנים אחרים שמסכימין עמו למה נאמר דיחידאה הוא כיון דלפי האמת יש רבים עמו ודל מהכא סברת אלישע עכ"ז יש רבים שס"ל כן ומנ"ל דאין הלכה כוותייהו ג"כ וכו'. אשר ע"כ לבי אומר לי אדרבא לאידך גיסא דמאי דמייתי ראי' מדתניא הכוונה דברייתא זו דמחלק בין או"א לשאר קרובים סברת יחידאה הוא. ולא מצינו שיאמר כן לשום א' מן התנאים שדברו בענין זה. וע"ז מייתי דתניא דברייתא זו מביא ב' מעשיות א' באו"א וא' בשאר קרובים ונשאלו ע"ז התנאים ועשו מעשה לנהוג ז' ול' דנמצא מפורש יוצא דעכ"פ ר' אחיי' לא ס"ל כן לחלק כלל וכו'. ואלישע ג"כ לא מצינו לו שום גילוי בדבריו שמחלק כלל וכו' ומה שמצינו עוד להתנאים הם דברי ר"ע וחכמים שהובא בגמרא לעיל ולא מצאנו להם שום גילוי בזה. דכיון דסתמא קאמרו. ודאי דל"ש או"א ול"ש שאר קרובים נמצא דברייתא זו דמחלק ממילא יחידאה הוא וכו' דכולהו ס"ל דאין חילוק דמאן דס"ל ז' ול' הוא בין באו"א בין בשאר קרובים ומאן דס"ל שעה א' הוא ג"כ בין באו"א בין בשאר קרובים כן נלע"ד עכ"ל:

השגה על פירוש הרב זכל"א הנ"ל בכוונת הגמ' הנ"ל:

ב ואני עני אומר. דלענ"ד אין פירושו עולה יפה לפי סוגיא דש"ס בכל המקומות. דבכל דוכתא דאמר כדרך זה הוי הכוונה כפשוטו דהאי ברייתא דאותבית לי מינה אתייא כהאי תנא דתניא וכו' ולא כדרך פי' הנ"ל ועוד דלפי פירושו. כיון דהגמרא ס"ל דכל התנאים שדברו מענין זה ס"ל דאין חילוק. א"כ הו"ל האי ברייתא דמחלק דלא כמאן כלל ואף כיחידאה נמי לא אתייא. וא"כ איך קאמר הגמרא יחידאה הוא דמשמע דעכ"פ ליחיד מצינו שס"ל כן. ואדרבא לפי ראייתו שהביא לפי הפי' הנ"ל. אף יחיד לא נמצא שיסבור כן לחלק והו"ל להגמרא לומר גדולה מזו דהאי ברייתא דלא כמאן ומשבשתא הוא:

חיזוק לדעת רבו:

ג אלא היותר נלע"ד. כפירוש רבו. דהך ברייתא של אלישע וזקנים ס"ל לחלק בין או"א לשאר קרובים. ואף דלא מצינו לי' גילוי ס"ל להגמרא דמסתמא הכי הוא. דכיון דמצינו הך ברייתא דאותיב מינה ס"ל כן ומצינו להך ברייתא דאלישע שהורה כן גבי או"א ולא מצינו לו בפירוש שיורה כן גבי שאר קרובים. תלינן דמסתמא הוא סברת אלישע כן לחלק בין או"א בין שאר קרובים. ובזה סרה תלונת הרב זכור לאברהם שם שהקשה מנא לי' להש"ס דאחר ס"ל דיש חילוק עיי"ש. ולפי ענ"ד לק"מ כדכתיבנא:

תירוץ הגון על הקושי' מהזקנים:

ד ובפירוש כוונת הגמרא דאמר יחידאה הוא. אחר העיון נ"ל נמי יותר כמ"ש רבו דסברת אלישע שהוא אחר מחשיב יחידאה. וכמו דסלקא נמי אדעתן העני' מעיקרא לפרש כן. ות"ל שמצאתי בע"ה רב גדול שפירש כמו שפירשנו ומה דהוי קשה לן אזה הא יש זקנים אחרים שאמרו כן וכמו כן הקשה הרב זכור לאברהם הנ"ל. נראה לי עני ליישב אחר שנדקדק בלשון הגמרא דנקט וזקנים שעמ"ו דלמה לו לנקוט כן. הו"ל לנקוט סתם וזקנים. אלא נראה לי דנקט בלשון זה לדווקא דלשון שעמ"ו משמעותו דר"ל אותן שהם נטפלים תמיד לאלישע ונמשכין תמיד אחריו. וא"כ השתא א"ש דהו"ל סברת יחידאה אף שגם הזקנים אמרו כן. שאין ראי' כלל מדעת הזקנים האלו כיון שהם זקנים שעמו ר"ל שנטפלים ונגררים תמיד עמו. וכמו דאין הלכה כאלישע אחר כן נמי לית הילכתא כזקנים שעמו שהולכים תמיד בשיטתו ונחשבים שפיר כיחידאה אף שהן רבים. דוגמא לדבר מצינו שכ' הש"ך ביו"ד סי' מ"ו ס"ק י"ד וז"ל משום דהטור ור' ירוחם הם תלמידי הרא"ש הנמשכים תמיד לשיטת הרא"ש ואין ראי' מהכרעתם עכ"ל. והה"נ בנ"ד ודו"ק כנ"ל:

תירוץ על קושי' בגמרא דנקט כפל לשון:

ה ונ"ל ליישב ג"כ מאי דהגמרא נקט כפל לשון. יחידאה הוא ולא ס"ל כוותיה. דהוקשה זה לרבו של הרב זכור לאברהם שם למה כפל הענין והי' די לו לומר לא ס"ל כוותיה או יחיד הוא. ועיי"ש שדחק ליישב זאת דר"ל דהאי ברייתא סברת יחיד הוא דהיינו אלישע אחר שהוא יחיד. ואפי' יהיו רבים לא קיי"ל כוותייהו דהלכה כדברי ר"ע המיקל באבל עיי"ש. ופירושו דחוק. דא"כ הו"ל לנקוט ולא ס"ל כוותייהו לשון רבים. וגם דלפי פירושו חסר כמה תיבות בש"ס (דהיינו ואפי' יהיו רבים) ואין זה דרך הגמ' לחסר כ"כ תיבות. אלא נראה לי עני לומר דכוונת הגמרא יחידאה הוא וגם לא ס"ל כוותיה. ר"ל דתרתי מילי קאמר. חדא שסברת יחיד הוא. ב' וגם לא ס"ל כוותיה. כלומר דלעולם תמיד אין הלכה כאותו התנא דהוא אלישע אחר. ותמיד לית הילכתא כמותו. אף דביחיד אחר מצינו לפעמים דהלכה כיחיד כמ"ש התוס' שם ד"ה כל מקום יעו"ש אבל כאותו תנא יחיד תמיד לעולם לית הילכתא כוותיה. כן נ"ל בפי' הש"ס. ונתיישב שפיר כפל הלשון. וגם נתיישב מה שקשה לפי פירושו שהקשינו לעיל. ולפי פירושינו הכל ניחא בעזה"י. זהו לפי הנראה לפי עניות דעתי בפירוש סוגיא זה:

שאלה לח

נשאלתי במעשה שאירע. לא יארע עוד כזה בישראל אשה מעוברת נעדרה בר מינן ושבקה לן חיי:

ובאו לשאול אותי אם לקוברה כך שלימה עם עוברה שבמעי'. או אם מחוייבים לעשות פעולות שיצא הולד ממנה. או שצ' עכ"פ להשהותה איזה ימים משום זה שמא בתוך איזה ימים יצא ולדה. והשבתי דאסור להשהותה בשביל זה. וצ' לקברה כיום זה שלא לעבור על איסור הלנת המת. ואין לעשות שום פעולה שיצא הולד וכ"ש ח"ו לפתוח בטנה להוציא ולדה. והי' הדבר לפלא גדול בעיני כמה אנשים מבני עירי. ואמרו שזוכרים מנהג קדום מימי קדם שבכה"ג רח"ל צ' לעשות פעולות והשתדלות להוציא הולד. ושלא לקוברה כך. ומפני להוציא הדבר מלב ההמון. ולברר שטעות הוא בידם כתבתי זאת לזכרון בספר שאמת הוא כאשר הוריתי כמו שאבאר בס"ד:

תשובה

הנה ראי' ברורה ומפורשת מן הש"ס (עירוכין דף ז' א') דאיתא התם במתני' האשה שיצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד (ופירש"י שם וז"ל אלא הורגין ולדה עמה דחד גופא הוא עכ"ל) האשה שישבה על המשבר ממתינן לה עד שתלד (פירש"י דכיון דעקר ונע הולד ממקומו גופא אחרינא הוא עכ"ל) ובגמרא שם הכי גרסינן פשיטא (וקאי ארישא) גופה היא אצטריך סד"א דבעל הוא ולא ליפסדי' מני' קמ"ל. ואימא ה"נ א"ר אבהו אר"י אמר קרא ומתו גם שניהם לרבות את הולד וכו'. ישבה על המשבר וכו' מ"ט כיון דעקר גופא אחרינא הוא. אמר רב יהודה אמר שמואל האשה היוצאה ליהרג מכין אותה כנגד בית הריון כדי שימות הולד תחילה. כדי שלא תבוא לידי ניוול ופירש"י וז"ל שאם יהא חיות בולד יצא לאחר מיתת אמו וניוול הוא. למימרא דהיא קדמה ומתה ברישא. והא קיי"ל הולד מיית ברישא וכו'. ה"מ לגבי מיתה איידי דולד זוטר חיותי'. עיילה טיפה דמה"מ ומחתך להו לסימנים. אבל נהרגה היא מייתא ברישא וכו'. אמר רב נחמן אמר שמואל האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין ומקרעים את כריסה ומוציאין את הולד (פירש"י דזימנין דמיקרי דהיא מייתה ברישא וכו') ומאי קמ"ל דמספיקא מחללי' שבתא תנינא וכו' מהו דתימא וכו' אבל הכא דלא הוי לי' חזקה דחיותא מעיקרא אימא לא קמ"ל ע"כ לשון הש"ס הרי מבואר להדיא מדברי הגמרא הנ"ל דיציאת הולד מהאשה לאחר מיתה ניוול הוא לה. וגדולה מזו דבאשה היוצאה ליהרג מכין אותה בכוונה בידים כנגד בית הריון כדי שימות הולד ברישא. כדי שלא יצא הולד ממנה לאחר מיתה ולא תינוול. והוא היפוך מטעות ההמון מקצה אל קצהו. דהם סוברים דצ' לעשות בכוונה פעולות להוציא ממנה הולד לאחר מיתה. וכאן מבואר אדרבא דלא זו דא"צ להוציא. אלא אף זו דמשום דחיישינן שמא יצא הולד ממנה מעצמו לאחר מיתה ויהי' ניוול לה. מש"ה צ' לעשות פעולה להמית הולד בבטנה כדי שלא יצא ממנה לאחר מיתה כדי שלא תינוול. וקוברין אותה כך עם עוברה והשתא יש ללמוד ק"ו. דהשתא ומה באשה היוצאת ליהרג בב"ד דהיא חוטאת חטא חמור שחייבת עליו מיתת ב"ד. חסו חז"ל על תקנתה שלא לנוולה ביציאת הולד ממנה לאחר מיתה אפי' ביציאה ממילא מעצמו. ק"ו עאכ"ו באשה כשירה שמתה מיתת עצמה בידי שמים. פשיטא ופשיטא דיש לחוס עלי' שלא לנוולה ביציאות הולד ממנה לאחר מיתה:

ולא זו שאין לחפש פעולות כדי להוציא הולד אדרבא הי"צ לחפש כל טצדקי דאפשר. ולעשות לה פעולה. שאף מעצמו לא יצא הולד ממנה לאחר מיתה. כמו שנתבאר והוא ראי' ברורה וחזקה.

ב ועפ"ז תמוה מאוד לענ"ד דברי תשו' שמן רוקח שהביא בפתחי תשובה סי' שס"ד סק"ה. שז"ל עיין בתשו' שמן רוקח שנשאל באשה מעוברת שמתה. וא"א בשום אופן להוציא ולדה. אם יש לפתוח את בטנה ולהוציא ולדה. והשיב דבגוף המנהג שנהגו להרעיש ע"ז נעלם ממנו מקום מונח לזה ובש"ס משמע איפכא דניוול הוא להוציא ולדה אחר מיתה. ולפ"ז גם לעכב קבורתה אין מהראוי לעבור על הלנת המת ובפרט בנשים אך הואיל וכעת הנהוג להרבות מפעלות להוציא ולדה יש לעכב קבורתה עד יום שלישי ולאיים עליה בכל איומים. ולהרבות מפעלות מה שיש באפשרי ואם ח"ו בתוך הזמן לא תצא ולדה אז יש לקוברה כך ולא לפתוח בטנה ולזלזל בכבודה ח"ו ע"ש עכ"ל הפתחי תשובה. והנה אין גוף הס' שמן רוקח לפני. ומאוד תמוה לי כיון דהוא עצמו לא נעלם ממנו דבש"ס משמע איפכא דניוול הוא לה ובודאי כוונתו ברור לדברי הש"ס שהבאתי. וא"כ איך החזיק במנהג הרע שהוא מנהג בטעות. וכ' לעכב קבורתה ולהרבות מפעלות הא אדרבא אנן הוכחנו דאדרבא יש לעשות פעולות שלא יצא הולד ובודאי דמנהג הזה שהוא נגד ש"ס מפורש. ואין לו שום מקור ושום טעם דראוי לבטלו. ומכ"ש שלא לחוש לו להחזיקו. ובפרט לעכב קבורתה משום שמא יצא הולד הוא איסור בתרתי דעובר על הלנת המת ואם יועיל זה להוציא הולד הוא מנוול אותה. ע"כ לענ"ד מאוד תמוהין דברי שמן רוקח הנ"ל:

ג והא פשיטא א"צ לפנים כלל דאין לחוש ולומר דאם יקברוה כך עם עוברה שבמעיה. נמצא דהו"ל שני מתים נקברים בקבר א'. והא קיי"ל דאין קוברין ב' מתים בקבר א'. הא ליתא דהא גדולה מזו מבואר בש"ע יו"ד (סי' שס"ב ס"ג) דנקבר האיש עם בתו קטנה. והאשה עם בנה קטן. דכל שיישן עמו בחייו נקבר עמו במותו יעו"ש. כ"ש בזה באשה עם עוברה שבמעי' בפרט דהא מבואר בש"ס הנ"ל דחד גופא הוא א"כ אין כאן רק קבורת מת א' והוא פשוט. וכתבתי זה מפני מי שטעה בזה:

ד והא ג"כ פשוט דאין לומר סמך למנהג ההמון מההוא דאמרינן בש"ס הנ"ל דהאשה שישבה על המשבר ומתה מביאין סכין וקורעין את בטנה ומוציאין את הולד אפי' בשבת. וכ"ש בחול. ופסקוהו הרמב"ם (בפ"ה מה' שבת הלכה ט"ו) והטור וש"ע או"ח סי' ש"ל ס"ה. הא ליתא דאדרבא משם גופי' מוכח ראי' להיפוך דהא כל עיקר טעמא דהתם. הוא משום שמא ימצא הולד חי דלפעמים מיקרי דהיא מייתה ברישא. והולד אפשר עדיין יוציאו אותו חי מש"ה מחללין שבת דספק פיקוח נפש דולד דוחה שבת החמורה ומכ"ש בחול דנדחה איסור ניוול המת מפני ספק פיקוח נפש וא"כ זה דווקא התם דיש ספק שמא ימצא הולד חי עדיין כיון דמתה בשעה שישבה על המשבר וכבר נעקר הולד לצאת אבל היכי דידוע בבירור גמור שהולד כבר מת במעיה אז אף בחול אסור לעשות כן משום בזיון המת דניוול הוא לה יציאת הולד ממנה כמו שנתבאר. והא כ' המג"א שם ריש סק"ט דכשלא נעקר הולד אז הולד מיית ברישא ואע"פ שפירכס אין בו חיות יעו"ש. ואף לפי מסקנתו שם דאין חילוק ואף כשלא נעקר נמי יש ספק שמא ימצא חי מ"מ הא ודאי לכ"ע דווקא ביושבת על המשבר שכבר אחזוה חבלי לידה עכ"פ וכמ"ש הרב בתפארת ישראל על משניות פ"א דערכין משנה ד' יעו"ש וגם דווקא בכלו לו חדשיו כמ"ש המג"א שם ס"ק ט"ו יעו"ש. אבל בסתם מעוברת שלא אחזוה עדיין חבלי לידה. ומתה מיתת עצמה שלא מחמת כורעה ללדת בהא מודו כ"ע דודאי בלתי ספק כלל דהאם מייתה ברישא ואין כאן ספק חיות הולד כלל. דמדהאם כבר מתה כ"ש הולד שבתוכה. וא"כ בכה"ג לא אמרו כלל הש"ס והפוסקים להוציא הולד. ומש"ה דייקו הש"ס והפוסקים ונקטו יושבת על המשבר. משום דדווקא בזה איתמר כן ולא בסתם מעוברת שמתה והוא ברור:

ה ועוד דהא גדולה מזו מבואר שם בהגהת רמ"א דאין נוהגין לעשות כן אף בחול אף ביושבת על המשבר משום דאין בקיאין להכיר במיתת האם בקרוב כ"כ שאפשר לולד לחיות יעו"ש. ומבואר שם במג"א דצריכים להמתין קצת משום שמא נתעלפה. וממילא אדהכי והכי מיית הולד עי"ש ובמחצית השקל בשם ס' תו"ש. וא"כ כ"ש בסתם מעוברת כששוהין קצת עד שנתוודע בבירור שהאם מתה לגמרי ולא נתעלפה. אז פשיטא ופשיטא שאין שום דררא דספק לחוש על הולד שמא הוא חי. ואין כאן ספק פיקוח נפש'. ובזה הדרינן לכללן. דכיון דאזלה לה ספק פיקוח נפש דחיות הולד. ודאי אסור לעשות שום תחבולה לגרום יציאת הולד ממנה לאחר מיתה משום דניוול הוא לה. וכמו שביארנו לעיל בראי' ברורה מן הש"ס:

ו וראי' מפורשת עוד לטעות ההמון שטועים וסוברים דיש איסור בקבורת האם המעוברת עם הולד ממתני' וסוגיא דגמרא הנ"ל דקאמר האשה שיצאה ליהרג אין ממתינין לה שתלד. ומתמה ש"ס פשיטא חדא גופה הוא ומשני דסד"א משום פסידא דבעל בולדות. משמע בהדיא דלולא טעם זה פשיטא וא"צ קרא כלל דאין ממתינין לה עד שתלד. ואי איתא כטעות ההמון דיש חשש איסור לקוברה עם עוברה. תיפוק לי' דבלא טעמא דפסידא דבעל בולדות נמתין לה עד שתלד כדי שלא יקברוה יחד עם העובר. ואיך הוי פשיטא לי' דאין ממתינין עד שקמתמה פשיטא א"ו דהא מלתא דסברת ההמון הוא מלתא בדותא ואין חשש שום איסור בזה. והכי מוכח נמי מההוא דאיתא במס' סוטה (כ"ו א') מעוברת שמתה. ופירש"י שם ולא אמרינן לא ניקטלי' לולד יעו"ש ופסקו הרמב"ם פ"ב מה' סוטה ה"ז יעו"ש ומלבד מה דתמהו שם התוס' אפירש"י דמאי איכפת לן למה לא נמתין עד שתלד יעו"ש אי איתא דיש איזה חשש על קבורתה עם הולד תיקשה עוד ביותר למה לא נמתין לה מלהשקותה המים עד שתלד. כדי שלא תמות היא בעוד הולד במעיה ויצטרכו לנוולה להוציא הולד או לקברה עם ולדה ויהי' ממ"נ איסור או איסורא דניוול או איסורא דקבורה עם הולד. א"ו דאין שום איסור כלל בקבורת האם עם הולד. אך א"צ לזה דהא לעיל הבאתי מהש"ס הנ"ל דמס' ערכין. ראי' יותר גדולה דאדרבא יש איסור במה שיגרמו הוצאת הולד. ודו"ק:

ז אחר כתבי זאת עיינתי בשו"ת שבו"י (ח"א סי' י"ג) ומצאתי שם עוד סיוע גדולה לדברינו. הנה הביא שם סוגיא דערכין וכ' וז"ל ומ"מ נראה דגם רש"י מודה דדווקא ביושבת על המשבר שכבר נעקר הולד אז זימנין דמיקרי דהיא מייתא ברישא. אבל בלא נעקר הולד ממנה ודאי מיית הולד ברישא מטיפה דמה"מ. וכמבואר להדיא מדקדוק לשון הש"ס דאמר רבא אמר שמואל האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין וכו'. ולא קאמר סתם אשה מעוברת שמתה. א"ו דווקא כשישבה על המשבר שכבר נעקר הולד ממנה אפשר דהיא מייתה ברישא משא"כ בלא נעקר הולד ממנה ודאי הולד מיית ברישא וכמ"ש התוס' וכו' והרמב"ם בפ"ב מה' שבת והטור בסי' ש"ל שכתבו ג"כ יושבת על המשבר. משמע ג"כ דדווקא קאמר ביושבת על המשבר כיון דנעקר לצאת כ"ז נ"ל ברור וכו ודלא כמ"א וכו' ובאמת אין כאן כלל סתימה בדבריהם כיון שנקטו לשון הש"ס יושבת על המשבר משמע דווקא קתני עכ"ל יעו"ש הרי כדברינו הנ"ל (באות ד') וכבר נתבאר דממילא כיון דבלא יושבת על המשבר ודאי הולד מיית ברישא ואין כאן ספק פיקוח נפש ודאי אסור לגרום יציאת הולד משום ניוול. והנה הביא שם גדולה מזו בשם תשו' הגאונים שכ' וז"ל שאלת אשה שמתה על המשבר והולד מפרכס במעיה מי קרעינן לכריסה לאפוקי את הולד או לא. תשובה. לא קרעי' לה אלא משהי' לה ומחתינן אבנא אכריסה עד דימות הולד וקברי' לה עכ"ל תשו' הגאונים. הרי מפורש יוצא מפי תשו' הגאונים דאף ביושבת על המשבר ואף בחול ואף בראינו שהולד מפרכס בה נמי אין פותחין בטנה להוציא הולד. אלא קוברין אותה כך עם ולדה שבמעיה. ואף שהרבה קהה בה בתשו' שבו"י שם שהוא נגד הש"ס דמחמת ספק פיקוח נפש מקרעין בטנה ומוציאין הולד ולבסוף סיים דדעת הגאונים הוא כדעת או"ה ורמ"א בהג"ה משום שאין בקיאין להכיר במיתת האם יעו"ש. מיהו עכ"פ יש לנו להוכיח מזה דהיכי שכבר הולד מיית אז אין שום ספק שאין מוציאין את הולד. והנה נראה לי מדקדוק לשון תשו' הגאונים הנ"ל שכתבו לא קרעינן לה ולא כתבו א"צ לקרוע אותה. משמע דהגאונים קאמרו דאיסור יש לקרוע אותה. והיינו ודאי משום טעמא דניוול. וגם מדכתבו משהי' לה עד דימות הולד וכו' וקברינן לה. משמע דרק עד שימות הולד במעיה הוא דמשהי' אותה קצת אבל אין משהין אותה מלקברה עד שיצא הולד מעצמו ממנה אלא קוברין אותה כך תיכף עם הולד שבתוכה. והיינו לא דא"צ אלא דאדרבא איסור בזה. והיינו משום שהיית המת ומשום ניוול יציאת הולד כן נ"ל משמעות דברי הגאונים. והשתא אם הגאונים ס"ל כך אף ביושבת על המשבר. אף דשם איכא לפקפק כאמור. תיפוק לן מיהא מזה דעכ"פ בסתם אשה מעוברת שמתה ודאי הדין כן. וא"כ דברי תשו' שמן רוקח שבפ"ת שהבאתי לעיל (אות ב') ודאי הם תמוהים דהם נגד דברי הש"ס ונגד דברי תשו' הגאונים. ומה שחשש להמנהג בזה הוא תמוה מאוד דודאי מנהג זה הוא מנהג בטעות. ועיין מה שכתבנו בתשובתינו (ח"א הלכות ת"ב) דמנהג שיש בו נדנוד עבירה אף דגופו של המנהג הוא ענין של מצוה נמי אין חייבין לעמוד במנהג זה יעו"ש כ"ש במנהג זה שאין כאן שום ענין של מצוה. ואדרבא יש בו עבירה ממש. פשיטא ופשיטא דכל המבטל מנהג זה תע"ב. כן נראה לענ"ד ברור להלכה:

ח שוב מצאתי בעזה"י רב גדול בדור מסכים נמי כן. והוא הרב בית מאיר יו"ד סי' שס"ד ס"ד ובעזה"י כוונתי ממש לכל דבריו שם. והנה אף שלמותר קצת להעתיק לשונו. אך מפני מעט מזעיר שהוסיף שם קצת מילין שלא הרגשנו בו. וגם כדי לקבוע הלכה ברורה לחזק דברינו ולבטל מנהג הרע הקדום ראיתי להביא כל לשונו. זה לשונו. היום אירע פה בר מינן שמתה אשה מעוברת בחודש ז' או ח' לעיבורה ושאל אותי השמש בביהכ"נ מה דין אשה זו אם לקוברה כשאר מתים או להמתין בהקבורה עד שיצא הולד ממעיה השבתי לו שלדעתי אין בכך כלום. והוא מנהג שאין לו עיקר אלא הוא הגין לקוברה והולד בתוכה. וכששמעו זה אנשי הח"ק חיברו עלי כתרנגולים. והעידו שהוא מנהג קדמונים וכשבאתי לביתי עיינתי קצת ורואה אני שלדעתי ראוי לבטל מנהג זה. והוא מנהג בטעות הנובע ממה שאפשר אירע פעם אשה כורעת לילד. וכבר יושבת על המשבר ומתה שבזה אפשר כיון שהולד נעקר שיחי' אחריה כדאיתא בש"ס בשבת מביאין סכין וקורעין שמא ימצא הולד חי. ואנן לא נהגי' הכי כדאיתא בשו"ע או"ח סי' ש"ל. שבאופן זה הורה גאון שאל יקברוה מהר פן ואולי יצא הולד חי אחרי מותה. והנשים סברו שקפידת הגאון הוא שלא תקבר והולד בתוכה. ומזה יצא להם המנהג בטעות. ולדעתי אדרבא איסור גמור הוא. כדאיתא (ערכין דף ז') אר"י אמר שמואל אשה היוצאה ליהרג וכו' הרי לך בהדיא שיציאת הולד לאחר מיתה ניוול הוא לה ואין לו' דווקא אם יצא חי הוא ניוול. מלבד דאיפכא מסתברא כשיוצא מת הוא ניוול יותר. אלא דאף נמי מוכח הכי מהרמב"ם. שהרי בפט"ו מה' סנהדרין ה"ח כ' מ"ע לקבור כל הרוגי ב"ד ביום ההריגה ובפי"ד סותם וכ' ומכין אותה כנגד בית הריון עד שממית הולד. ולמה לא מחלק שבזו ממתינין מלקברה עד שיצא הולד מת ממנה א"ו שאין הבדל וקוברין אותה ביום זה. לכן לענ"ד הברור שהוא מנהג בטעות וחלילה לנוול אותה. ולהמתין בקבורה עד שיצא הולד מת. זולת ח"ו אם יארע כדרך שכתבתי ביושבת על המשבר השם ישמרנו. שאז לא ימהרו מלקוברה. ומ"מ חלילה לא להלין את המת בעבור זה. כי אז בודאי כבר מת הולד. כדמשמע בש"ס דדוקא מיד קורעין. ולהכי אנו נמנעים אף בחול משום דלא בקיאין וזהירין בשעה מועטת כזה. אבל במתה פשוט דודאי הולד מת ברישא חלילה להמתין בשביל זה וכו' אלא קוברין אותה כשאר המתים ואם יצא יצא. ואם לאו קוברין אותה עם הולד. ובהגיע דברים אלו לידידי התורני המופלא מוה' מאיר נ"י הביא לי סיוע מדברי הגאונים שבתשו' שבו"י ח"א סי' י"ג דז"ל שאלה אשה שמתה על המשבר וכו' עכ"ל הגאונים הגם שדבריהם צ"ע רב כדמבואר שם. ומכ"ש דלמה ממיתין הולד בידים כשיושבת על המשבר אדרבא שמא יצא הולד חי ויהי' בן קיימא בשלמא מה דבגמרא נאמר דמכין אותה כדי שלא יצא חי היינו משום אף שיצא חי סתמא יהי' נפל כיון שלא מלאו חדשיו אבל ביושבת על המשבר מאי כולי האי. ולדעתי באמת בכזה הורה הגאון להשהות בקבורתה קצת. מ"מ זה נשמע עכ"פ דקברי' אותה מיד ואין ממתינין כלל עד שיצא הולד כי זה ניוול הוא לה והוא ברור. וכו'. ויהא בלע המות לנצח. אני כותב להלכה ברורה לבטל המנהג ולנהוג כמ"ש לעיל עכ"ל ס' בית מאיר. הרי עיניך הרואות כי כל דבריו הם דברינו ממש. ואנן בעניותינו קיימנוה מסברא דנפשין בתוס' ביאור והרחב קצת. שוב ראיתי בס' עיקרי הד"ט (ח"ב סי' ל"ה אות ט"ו) כ' בשם שו"ת זרע אמת לאסור אפי' בחול לפתוח בטן מעוברת שמתה להוציא הולד והאי דאו"ח סי' ש"ל ס"ה מיירי דווקא כשכבר נעקר הולד לצאת עיי"ש אכן לאו דווקא לפתוח בידים ממש אלא אף להמתין ולהשהות קבורתה או לעשות פעולות אחרות שיצא הולד נמי אסור כמו שנתבאר וכן עיקר להלכה ולמעשה.

ט ובענין התמיה הגדולה שתמה הרב בית מאיר על דברי תשו' הגאונים הנ"ל. דלמה ימותו הולד בידים כשיושבת על המשבר אדרבא שמא יצא הולד חי ויהי' בן קיימא. הנה כדי שלא לשווייה לדברי הגאונים כטועים ח"ו נראה לי עני ליישב. דיש לדקדק בלשונם שכתבו אלא משהינן לה ומחתינן אבנא אכריסה וכו'. דמשמע דמתחילה משהין לה קצת. ואח"כ מחתי' אבנא אכריסה. וטעם השהי' קצת תחילה היינו באמת כמ"ש הרב בית מאיר דדלמא יצא הולד חי. דאע"ג דס"ל דגם ביושבת על המשבר מחזקי' שכבר מת הולד מדלא קרעי' לה מ"מ שהי' קצת בלא קריעה עבדי' עדיין משום ספק שמא יצא הולד חי. אך אחר ששוהין אותה קצת דאז ודאי ברור שכבר מת הולד. ומה שהוא מפרכס הוא רק כזנב הלטאה. וא"כ בזה אף אם יצא ממנה לא יהי' קיים כלל. והילכך בזה חיישי' שמא ע"י הפירכוס יצא עוד ממנה אח"כ ותנוול ביציאת הולד. לכך אחר השהי' קצת כשאנו רואין שעדיין מפרכס בתוכה. מחתינן אבנא אכריסה כדי שימות הולד לגמרי ולא תינוול ביציאתו ממנה. והשתא ניחא ונתיישב תמיהתו על הגאונים. כן נראה לענ"ד ליישב דבריהם:

שאלה לט

מי שאירע לו אבל ח"ו בע"ש ונקבר המת סמוך לשקיעת החמה ומפני שהי' קרוב מאוד להתחלת השבת לא התחיל לנהוג אבילות כלל אפילו שעה מועטת אפילו חליצת מנעלים או מחמת ששגג וטעה שא"צ הואיל שהוא קרוב לשבת או משום סיבה אחרת וביום ש"ק נהג בדברים שבצינעה. אימתי מפסיק האבילות אי מתחיל החשבון מיום ו' או מיום שבת או מיום א' שאחר שבת ואת"ל דבכה"ג מתחיל מיום ו' כיון שנקבר המת קודם שקיעת החמה. מהו הדין אם תיכף אחר הקבורה שקעה החמה והתחיל כניסת השבת ולא הי' באפשרי כלל לנהוג מקצת אבילות כמו חליצת המנעל וישיבה עג"ק קודם השבת. מהו הדין בזה מי נימא דיום השבת אינו נכנס בחשבון כיון דאין נוהגין אבילות בשבת ואף דבשאר אבילות נכנס השבת בחשבון היינו דוקא כשהתחלת האבילות הי' קודם השבת משא"כ כאן. א"ד אף בהתחלת אבילות כה"ג נמי מתחיל לחשוב מיום השבת כיון שכבר נקבר המת וחל עליו אבילות ונוהג עכ"פ דברים שבצינעא מש"ח לעולם נכנס בחשבון. גם איך הוי מסקנת הדין בשמע שמועה קרובה בשבת אי יום השבת עולה למנין או לא. גם איך הדין לענין הנחת תפילין ביום הראשון של אבל היכי דהקבורה לא הי' ביום המיתה:

תשובה

א הנה היכי שהי' הקבורה קודם שקיעת החמה. דבר פשוט הוא דמתחיל החשבון מיום ו'. דהא דין פשוט ומבואר בטור סי' שצ"ו בשם תשו' הרא"ש ופסק כן בש"ע שם ס"ב. דמי שזלזל במקצת הימים ולא נהג בהם אבילות א"צ להשלים. ומונה שבעה מיום הראשון יעו"ש ואין שם שום חילוק כלל על דין זה א"כ גם כאן בנ"ד. כיון דהי' שהות עדיין לנהוג אבילות בשעה מועטת קודם הלילה. והי' נחשב ליום דמקצת היום ככולו. רק שלא נהג מאיזה סיבה שהי' לו אפי' בפשיעה מ"מ לא גרע מזלזל הנ"ל ושפיר מונה מיום ו'. וליכא לספק בזה כלל. כן נלענ"ד:

ב אך באופן שתיכף אחר הקבורה שקעה החמה. בהא יש לעיוני קצת. והנה בתחילת העיון הי' נראה לי דגם בזה פשוט דמתחיל למנות מיום השבת דהא מבואר בשו"ע יו"ד (סי' ת' ס"ב) וז"ל גררתו חי' או לסטים הרגוהו ובשבת נתייאשו מלבקשו. כיון דדברים שבצינעא נוהג בשבת עולה לו ליום א' וכ' הש"ך שם וז"ל דכיון דנתייאשו לבקשו הו"ל כנקבר. ושבת עולה אפילו בתחילת המנין כדלקמן סי' ת"ב ס"ז עכ"ל ושם בסי' ת"ב איתא השומע שמועה קרובה בשבת השבת עולה לו ליום א'. והו"ל יום ששי שביעי לאבילות יעו"ש הרי מבואר כאן בשני אלו הדינים דשבת עולה מן החשבון אפילו בתחילת המנין. א"כ ה"ה בהך דנ"ד. דמאי שנא זה מזה. אולם עדיין יש להסתפק בזה דראיתי בטור סוף סי' ת"ב גבי דין הנ"ל דשומע שמועה קרובה בשבת כתב דרבינו יחיאל כ' שאין שבת עולה לו בתחילת המנין. אלא יתחיל למנות מיום א'. ואם אמנם שהמחבר בשו"ע הכריע דלא כרבינו יחיאל הנ"ל. אך הלא ראיתי בספר ברכי יוסף יו"ד סי' ת' בשיורי ברכה שכ' וז"ל מי ששמע שמועה קרובה בשבת יש להחמיר שאינו עולה בתחילת המנין הרב כנה"ג בתשובה סי' רל"ט עכ"ל. א"כ לפ"ד הר"ר יחיאל והכנה"ג הנ"ל לכאורה גם בנ"ד דינא הכי אליבייהו דאין השבת עולה לו בתחילת המנין:

ג אמנם לאחר העיון הא ליתא. דבאמת גם בהאי דינא דשמע שמועה קרובה בשבת העיקר הוא דלא כר' יחיאל הנ"ל. ובאמת לא ידעתי טעמו דהכנה"ג בזה. ולא זכיתי לספרו לראות טעמו וסברתו שפסק להחמיר כדעת ר' יחיאל ואפשר שטעמו כמ"ש המהרי"ק בתשו' הובא בב"ח סוף סי' ת' שהכריע כר' יחיאל כיון שהוא בתראה. ור' פרץ בעל הגהת סמ"ק הביא דבריו יעו"ש. ואי באמת זה הוא טעמו. אין זה מוכרח. דנכונים יותר דברי הב"ח שכתב שם וז"ל מ"מ כיון דרבים נינהו דמקילין בה"ג והסמ"ג והסמ"ק והמרדכי בשם ריב"ם. וכ"פ בשו"ע סי' ת"ב ס"ז הכי נקטינן. ותו דהלכה כדברי המיקל באבל עכ"ל וגדולה מזו דמשמע מדעת השו"ע והרמ"א. דדעת ר' יחיאל דעה דחויה הוא לגמרי מדסתמו ולא הביאו כלל דעת ר' יחיאל אף בלשון יש מי שאומר. ולא חלקו כבוד כלל לדעתו להזכירו עכ"פ ש"מ דס"ל דדעה דחויה הוא לגמרי. וכן הט"ז והש"ך סתמו ולא הביאו כלל דעת ר' יחיאל הנ"ל. הילכך נראה לי דהעיקר להלכה כדעת המקילין דשבת נכנס בתחילת המנין:

ד ולא עוד. דנראה לי דבנ"ד גם ר' יחיאל מודה דהשבת נכנס במנין אפילו אם השבת בתחילת המנין ולא דמי לדין שמע שמועה קרובה כמו שאגיד בעזה"י. דהנה יש להבין בדעת ר' יחיאל הנ"ל. דלכאורה קשה עליו מאי שנא זה מדין גררתו חיה. דהוא דין פשוט לכו"ע דהשבת נכנס במנין אפי' בתחילת המנין. וראיתי בב"ח שם שעמד בזה וז"ל וקשה דמ"ש מגררתו חי' וכו'. וי"ל דס"ל לר' יחיאל דשאני יאוש דבשעת היאוש הוי כשעת קבורה. משא"כ בשמועה קרובה ודוחק עכ"ל. הנה הרב ב"ח נתן קצת טעם לסברתו של ר' יחיאל לחלק בין דין נתייאשו מלבקשו בשבת לדין שמע שמועה קרובה. אכן לא ביאר יפה סברת החילוק וחשבי' לדוחק. ולי עני נראה להסביר טעם החילוק כמו שאגיד. דסברת ר' יחיאל הוא דשאני גררתו חיה או לסטים הרגוהו. ובשבת נתייאשו מלבקשו. דכבר נודע ממיתתו קודם השבת. ובשבת כשנתייאשו מלבקשו הו"ל כמו שנקבר אז בשעת היאוש והו"ל כמו שנקבר בשבת. דחל כבר האבילות אחר הקבורה. אלא דבשבת אינו נוהג אבילות מש"ה אמרינן דכיון דדברים שבצינעא נוהג. שפיר נכנס גם יום השבת בכלל המנין של הז' ימי אבילות. משא"כ בשמע שמועה קרובה ביום השבת. דקודם שבת לא ידע כלל עדיין ממיתתו. ושעת השמועה הו"ל אצלו כשעת המיתה. והו"ל כמי שמת בשבת ולא נקבר עדיין. דא"א לומר דשעת השמועה שבשבת הו"ל כנקבר אז. ז"א כיון דעדיין לא ידע כלום ממיתתו אז הו"ל יום השמועה רק כיום המיתה. דהא לענין הנחת תפילין נמי מחשיב יום השמועה כיום המיתה. וא"כ הו"ל כמו שמת לו המת בשבת דאז שעת הקבורה הוא לאחר השבת. והילכך אין האבילות מתחיל מיום השבת כמו במת בשבת. דהאבילות לא מתחיל עד אחר הקבורה. כן נראה לי טעם סברת ר' יחיאל. ונראה דיתכן שזה הוא נמי טעמו של הכנה"ג שפסק להחמיר שאין השבת עולה בתחילת המנין בשמע שמועה קרובה והוא סברא נכונה. ומטעם זה נראה לי עני ג"כ לענין מעשה דטוב להחמיר כדעת ר' יחיאל והכה"ג. אך המיקל לא הפסיד. והשתא שנתבאר בעזה"י טעמו של ר' יחיאל הנ"ל. נלמד מזה. דבנ"ד כיון דשעת מיתת המת הי' קודם השבת. ובתחילת השבת כבר בא המת לקבורה. א"כ בזה גם ר' יחיאל מודה דהשבת עולה אף בתחילת המנין. דכיון דאף בגררתו חיה וכו' דשעת היאוש הי' באמצע יום השבת דהו"ל כמו שנקבר באמצע יום השבת מודה ר' יחיאל דיום השבת עולה למנין. מאחר דכבר נקבר בתוך השבת ומתחיל האבילות אחר הקבורה אפי' ביום השבת שהוא בתחילת המנין מטעם כיון דנוהג בו דברים שבצינעא. א"כ כ"ש בזה דבאמת גם הקבורה הי' קודם השבת. אלא שתיכף אחר הקבורה שקעה החמה וא"א לנהוג אבילות בשבת. מ"מ שפיר נכנס יום השבת בכלל המנין אף בהתחלת אבילות משום טעם כיון דנוהג בו דברים שבצינעא דהו"ל כ"ש מדין גררתו חיה. ושאני מדין שמע שמועה קרובה בשבת דשם הו"ל כמו שנקבר אחר השבת כמו שביארנו בעזהי"ת ולפי מה שביארנו נראה דאפי' אם יארע ח"ו בגוונא דהי' אונס ונמשך הקבורה עד תוך השבת ממש מ"מ הוי דינא הכי דעולה השבת מן המנין. דסוף סוף כיון שכבר נקבר המת בשבת שפיר מתחיל האבילות אחר הקבורה אפי' ביום השבת בתחילת המנין אפילו לדעת ר' יחיאל הנ"ל כנלע"ד:

ה ולענין הדין של שמע שמועה קרובה בשבת. כבר כתבנו דעיקר הדין נראה כדעת המקילין אלא דטוב להחמיר כר' יחיאל. והנה עיינתי עוד ומצאתי להרב עיקרי הד"ט (ח"ב סי' ל"ו אות ב') הביא בשם הרב בעי חיי במי שבאה לו שמועה ביום ש"ק. וז"ל ומ"מ מטעם אחר העלה להחמיר ולומר דיום שבת קודש אינו עולה בתחילת המנין וכמ"ש הטור סי' תקמ"ח באו"ח. ועיין בכנה"ג שלו ואף דמרן שם וביו"ד סי' ת"ב פסק כסמ"ק דעולה. הרי הראנ"ח דהוא בתרא פסק בח"ב סי' כ"א כר' יחיאל דאינו עולה. ואף דאמרי' הלכה כמיקל. כבר אמרו תוס' בפ"ק דכתובות דזה דווקא בתנאים. ואף דמרן במקומות רבים אמר דהלכה כמיקל אף בפוסקים. היינו דוקא בצירוף הכלל דהלכה כבתראי משא"כ כאן דהראנ"ח בתרא טובא עכ"ל הס' עיקרי הד"ט. ולי עני יראה דעיקר להלכה כמ"ש תחילה. הנה מ"ש כמ"ש הטור סי' תקמ"ח כוונתו דהביא שם דעת ר' יחיאל. (ולא ידעתי למה לא הביא מהטור יו"ד סי' ת"ב דגם שם הביא דעת ר' יחיאל). ואי משום הא לא מוכרע דאף אי נימא דמשמע דעת הטור מסכים לדעת הר' יחיאל מדהביאו באחרונה מ"מ הא המחבר בשו"ע הוא בתרא לגבי הטור. הוא פסק בסתם כדעת הסמ"ק שמיקל דיום השבת עולה לו ובפרט דהמקילין הם רבים וכמ"ש הב"ח. וגם הא הרמ"א והב"ח והט"ז והש"ך שהם ודאי בתראי וכולם מסכימים להקל ודאי יש לסמוך עליהם בצירוף הסברא דהלכה כדברי המיקל באבל. וכמ"ש הוא בעצמו. לכן נראה לי ודאי דהמיקל בזה וסומך עצמו על דעת המקילין לא הפסיד. אך מ"מ לכתחילה נראה דטוב להחמיר כדעת ר' יחיאל והראנ"ח וכנה"ג. מאחר דהסברנו לעיל טעם סברתו אכן בגוף זה הסברא שהסברנו לעיל קצרנו עדיין. כי מ"ש לעיל בטעמו משום דשעת השמועה ששמע בשבת הו"ל רק כיום המיתה. לכאורה אדרבא הא ברמב"ם וגם בטור ושו"ע יו"ד סי' ת"ב איתא בהדיא דכללו של דבר דיום השמועה הו"ל כיום הקבורה. לכן כעת נסביר הדבר יותר. ומוכרחני להאריך קצת וירוח לנו בסייעתא דשמיא:

חדוש דין בדין תפילין ביום א' דאבל שאינו יום המיתה:

ו ואען ואומר. דהנה בהאי דינא דאבל ביום ראשון אסור להניח תפילין יש בו מחלוקת בין האחרונים. דהט"ז באו"ח (סי' ל"ח סק"ג) כתב דהיינו אף ביום הקבורה לחוד שאינו יום המיתה. יעו"ש. אבל המהריט"ץ בחידושיו פ' איזהו נשך. הובא בבאה"ט שם סק"ד כתב דנקטינן דוקא יום המיתה ויום הקבורה פטור מן התפילין יום ראשון. אבל כשהמיתה הי' יום א' והקבורה יום אחר חייב בתפילין אפילו ביום ראשון (פי' ביום הקבורה) עיי"ש. והנה הברכי יוסף חא"ח סי' ל"ח אות ב' כ' וז"ל. מהריט"ץ בחידושיו העלה וכו'. והביאו הרב יד אהרן בסתם וק"ק עליו דהרי הט"ז חולק עליו בהדיא. וכן כל האחרונים דאסרי להניחם בשמועה קרובה ודאי סברי דלא כמהריט"ץ. וק"ק על הרב מהריט"ץ דמדברי הרמב"ן בתורת האדם והביאם מרן בב"י ביו"ד סי' ת"ב משמע דיום ראשון משמועה קרובה אסור בתפילין וכמו שהוכיחו הט"ז והש"ך ביו"ד סי' שפ"ח. וא"כ ה"ה ליום קבורה עכ"ל הברכ"י. ובחיו"ד סי' שפ"ח אות א' כ' נמי וז"ל אם מת יום א' ונקבר ביום אחר אסור להניח ביום קבורה ודלא כמהריט"ץ וכו' וכמ"ש באו"ח וכו' ובס' בית הרואה מגמגם בה. ולי נראה כמ"ש עכ"ל. ועוד שם בשיורי ברכה. וז"ל יום קבורה אסור להניח תפילין כמ"ש בעניותי בברכי יוסף ומחב"ר א"ח סי' ל"ח עכ"ל יעו"ש. והביאם בקצרה ג"כ הרב בשע"ת באו"ח שם יעו"ש. גם בפתחי תשובה יו"ד סי' שפ"ח כ' בשם דג"מ ובשם בעל משנת חכמים דהשיגו על מהריט"ץ הנ"ל. והעלו דאפי' אם הוא יום קבורה לחוד אסור בתפילין יעו"ש:

ז ואני עני אענה את חלקי ודעתי הקלושה בזה. ואען ואומר אף כי רבים וגדולים קמו על מהריט"ץ. לפי ענ"ד הקלושה דברי הג' מהריט"ץ יש להם מקום. דמ"ש הט"ז באו"ח סי' ל"ח דבע"כ מ"ש אבל ביום ראשון אסור להניח תפילין פי' ביום הקבורה. דהא ביום המיתה בלא"ה פטור גם מכל המצות יעו"ש. לדידי אין הדבר מוכרע. דהא שפיר אפשר לפרש דביום ראשון היינו יום המיתה אחר הקבורה שנקבר ג"כ בו ביום. דאז בכל המצות חייב רק מתפילין לחוד פטור כיון שהוא ג"כ יום המיתה. אבל אה"נ דביום הקבורה לחוד שאינו יום המיתה חייב גם בתפילין גם מ"ש הברכ"י דמהרמב"ן וכל האחרונים שהביאוהו דביום השמועה קרובה פטור מתפילין נמי אין ראי'. דשאני יום השמועה. דהא דאמרי' דיום השמועה הוי כיום הקבורה פירושו כיום המיתה ויום הקבורה ביחד וא"כ אין ראי' משם לענין קבורה לחוד. כן נלע"ד להליץ בעד הגאון מהריט"ץ. ובקשתי לי חבר לסברא זה. ומצאתי רב. הוא הרב בספר חיי אדם (כלל י"ד סי' כ') ובספרו חכ"א (כלל קנ"א סי' ח"י) שדעתו כדעת מהריט"ץ הנ"ל. דבחיי אדם שם כתב וז"ל ונ"ל דאם אינו יום המיתה יניח בלא ברכה. ומה שכתב הט"ז אינו מוכרח די"ל דנקבר באותו יום עכ"ל ובחכ"א שם כתב וז"ל ואם הקבורה לא הי' ביום מיתה כתבתי בחיי אדם שיניח בלא ברכה ויום שמועה קרובה כיום מיתה וקבורה דמי ופטור מן התפילין עכ"ל הנה אתה רואה בדבריו הקצרים הנ"ל כוון ממש לכל דברינו שכתבנו להליץ בעד המהריט"ץ. ומה"ט פסק באמת כהמהריט"ץ דחייב להניח תפילין ביום הקבורה רק לענין ברכה היקל שלא לברך דספק ברכות להקל וברכות אינן מעכבות. (ונהניתי שכוונתי ב"ה לדברי הרב הנ"ל) עוד מצאתי בספר זכור לאברהם ח"ג (ה' אבל אות ת' או"ק מ"ב) שהביא ס' דברי מרדכי שסתר כל דברי הברכי יוסף ומחב"ר והחזיק דחייב להניח התפילין ביום הקבורה לחוד אם הוא בדיעה מיושבת וכדעת מהריט"ץ. ומסיים ואפילו לא יהי' אלא ספק מ"מ מספיקא אין לו לבטל מצוה גדולה כזאת עכ"ל יעו"ש. והנה גוף הספר דברי מרדכי אינו ת"י. ואולי שסברותיו הם נמי כמו שכתבנו אנן בעניותינו להליץ בעד המהריט"ץ. הגם הלום ראיתי עוד שבא לידי ברגע אחד מידי עברי דרך איזה מקום וראיתי ספר באר יצחק להרב הגאון המפורסם חכם הזמן מוהר"ר יצחק אלחנן אב"ד דק' קאוונא ממדינת ליטא וראיתי שם שהאריך בפלפול עצום ורב להוכיח כדעת מהריט"ץ והעלה שם כן להלכה יעו"ש הרי עכ"פ דדעת מהריט"ץ יש לו מקום:

ח והשתא לפי האמור יתבאר יפה סברת ר' יחיאל הנ"ל וכמו שאגיד די"ל דהוא ס"ל כדעת מהריט"ץ הנ"ל. והילכך בע"כ דהא שאמרו דיום השמועה קרובה פטור מתפילין היינו משום דיום השמועה דינו כיום המיתה והא שאמרו דיום השמועה דינו כיום הקבורה בע"כ דר"ל כיום הקבורה שהוא כיום המיתה. דאי כיום הקבורה לחוד למה פטור מתפילין ביום השמועה. והילכך מה"ט ס"ל דכששמע השמועה בשבת. דאז א"א לומר דיום זה הו"ל כיום הקבורה. דכיון דעכשיו הו"ל נמי לדידי' כיום המיתה והו"ל כמו שמת בשבת דא"א להיות הקבורה באותו יום. מש"ה אין השבת עולה לו בתחילת המנין דהו"ל כמו שנקבר אחר השבת דאין האבילות מתחיל עד אחר הקבורה. זהו טעמו של ר' יחיאל לפי ענ"ד הקלושה. וגם נראה לי דאפשר דזהו נמי טעמו של המהריט"ץ וסייעתו. והוא משום דהם ס"ל להחמיר כדעת ר' יחיאל דהשומע שמועה בשבת אין השבת עולה דלפ"ז בע"כ דהא שאמרו דיום השמועה הוי כיום הקבורה. היינו כיום המיתה ויום הקבורה יחד. ומשו"ה שפיר ס"ל דיום הקבורה לחוד חייב בתפילין. דאין ראי' מיום השמועה. זה נראה לי עני:

ט ולענין פסק הלכה בהנך שני דינים (דין שמועה בשבת ודין תפילין ביום הקבורה שאינו יום המיתה) הגם שאין דעתי דעת עני מכרעת מ"מ לא אמנע מלומר חוות דעתי הקלושה. ואומר. דלפי דברינו הנ"ל שכתבנו דהנך שני דינים תליין זה בזה. א"כ ממילא מוכח נמי דהמחבר והרמ"א והב"ח והט"ז והש"ך דס"ל כולם כהסמ"ק וסייעתו דלא כדעת ר' יחיאל הוא משום דאינהו ס"ל דיום השמועה הוא כיום הקבורה לחוד. וכששמע בשבת שמועה קרובה. הו"ל נמי כמו שנקבר בשבת ושפיר עולה השבת מן המנין כיון שהוא כבר אחר הקבורה. וא"כ לפ"ז מוכח נמי מדעתם דיום הקבורה לחוד פטור מתפילין. מהא דפטור מתפילין ביום השמועה דהוא כיום הקבורה. ויתכן נמי דזהו טעמן של כל האחרונים הנ"ל שהשיגו על מהריט"ץ משום דאינהו גרירי עיקר בתר דעת הש"ע דהשומע שמועה בשבת עולה לו יום השבת מן המנין דמוכח מזה דיום השמועה אינו כיום המיתה רק כיום הקבורה. ומדפטור מתפילין ביום השמועה. ש"מ דגם ביום הקבורה שאינו יום המיתה פטור מתפילין וממילא נראה לי דכיון דכבר אמרנו דהעיקר להלכה הוא כדעת הסמ"ק והש"ע המקילין בשמועה בשבת דיום השבת עולה מן המנין ומ"מ טוב להחמיר לכתחילה כדעת ר' יחיאל והראנ"ח והכה"ג. א"כ ממילא דכ"ש בזה טוב להחמיר לחוש לדעת המהריט"ץ וסייעתו לענין חיוב תפילין שעולה דעתם יפה ע"פ דעת הר' יחיאל. ותימא לי מזה על הרב ברכי יוסף שלענין דין של שמועה בשבת פסק להחמיר כדעת הכנה"ג שפסק כדעת ר' יחיאל ולמה בזה היקל נגד דעת המהריט"ץ הלא לפי מה שאמרנו תלוי אידך באידך. ומדהחמיר בדין שמועה בדין אבילות דקיל כ"ש דהו"ל להחמיר בדין חיוב תפילין החמור. ובאמת כבר השיג הרב דברי מרדכי על הברכ"י שהיקל בזה בדין של התפילין כמו שהבאתי לעיל (אות ז') בשם ספר זכור לאברהם. ובאמת נכונים דבריו דאפי' יהי' ספק. מספיקא אין לבטל מצוה גדולה כזה איברא ראיתי גם בס' קנאת סופרים שכ' דלא יניח כלל תפילין ביום הקבורה דלא כמהריט"ץ וכ' שגם בספר ישועות יעקב כתב נמי כן יעו"ש. ועם כי הם בתראי חכמי הזמן. עכ"ז הלא לנגדם דעת הרב בס' באר יצחק שהוא ג"כ מחכמי הזמן ממש. באופן כי בדין זה יש מערכה מול מערכה. והילכך נראה לי דאף אם נחזיק דמעיקר הדין אין הלכה כמהריט"ץ. עכ"ז כיון דהרבה גדולים מסכימים עמו בפרט שהוכחנו ב"ה דדעתו יש לו מקום. ודאי נכון לחוש להחמיר כדבריהם בענין מצות תפילין שהוא מצוה רבה מאוד. ושלא לבטלה להניחם עכ"פ בלא ברכה. אם לא במקום שכבר נתפשט המנהג שלא להניח כלל. אין למחות בהם מאחר שיש להם על מי שיסמכו. אבל במקום שאין מנהג נראה לי דטוב להחמיר להניחם:

י נחזור לדין שאלתינו במי שנקבר בע"ש בין השמשות דעכ"פ לענין דין זה פשיטא לי דגם לפ"ד הר' יחיאל וסייעתו נמי יום השבת עולה מן המנין אף שהוא בתחילת אבילות אף אם יהי' ח"ו בגוונא דהקבורה נמשך עד תוך השבת ממש דסוף סוף כיון שיום השבת הוא כבר אחר הקבורה (אף רק מקצת מיום השבת ולא כולו) דהוא זמן התחלת האבילות וכיון שנוהג בו דברים שבצינעא שפיר הוא עולה מהמנין לכ"ע דומיא דגררתו חיה או לסטים ונתייאשו מלבקשו ביום השבת. ושאני שמועה בשבת לדעת ר' יחיאל דאז לדעתו הוי רק כמו שיום השבת כולו עדיין מתו מוטל לפניו ולא נקבר עדיין. וכמו שביארנו. בפרט דגם בדין שמועה בשבת נמי כתבנו דהעיקר להלכה דיום השבת עולה מן המנין רק דטוב להחמיר כהר' יחיאל. א"כ בזה אין שום ספק כלל דיום השבת עולה מן המנין. ואין להחמיר כלל:

יא והנה היכי דשעת הקבורה הי' בע"ש ביה"ש. אף דתיכף אחר הקבורה התחיל ספק חשיכה ספק אינה חשיכה ולא נהגו מקצת אבילות כלל בזה יש סברא לומר דגם יום ו' עולה מן המנין. כי כן מצאתי ראיתי מבואר להדיא בספר זכור לאברהם (ח"ב ה' אבל אות ש') בשם תשו' דבר משה וז"ל מת שקברוהו בה"ש אף שלא הגיעו לבית עד שחשיכה ולא יכלו לנהוג אבילות עד ליל יום ב'. יום הקבורה עולה למנין ז' (דב"מ ח"א סי' צ') עכ"ל וכן כפל עוד בח"ג (ה' אבל אות ה' או"ק ה') וז"ל ועיין דב"מ ח"א סי' צ' דכ' דכיון דנסתם הגולל בביה"ש עולה לו אותה שעה ליום א' אפי' שלא נהג אבילות וכ"פ מהראנ"ח. וכמו כן הדין בנקבר בע"ש בה"ש אף שלא נהג אבילות עולה לו יום ששי ליום א' עכ"ל. אולם ראיתי בס' עיקרי הד"ט (ח"ב סי' ל"ו אות ל"ט) אחר שהעתיק שם נמי דברי תשו' דב"מ הנ"ל סיים ע"ז וכ' וז"ל ופה פירינצי אין מונין מיום הקבורה אא"כ נהג איזה דבר של אבילות קודם שחשיכה ולכן נהגו דכשנסתם הגולל קרוב לחשיכה עודם האבלים בבה"ק חולצים מיד מנעליהם קודם חזרתם לביתם. ואם לא עשו כן מונין ממחרת עכ"ל. ולי עני הי' נראה להכריע מסברא דבחול דהיו יכולים האבלים תיכף אחר שנסתם הגולל לנהוג מקצת אבילות כחליצת מנעלים. הילכך אף שלא עשו כן מסתבר כדעת הדב"מ הנ"ל דמונין מיום הקבורה דומיא דזלזל ופשע ולא נהג אבילות במקצת הימים דאפ"ה עולה מן החשבון. משא"כ בנקבר בע"ש כה"ג כיון דהמניעה הי' שלא יכלו האבלים לנהוג מקצת אבילות משום ספק שבת בזה מסתבר כמנהג פירינצי הנ"ל דכיון שלא עשו שום דבר של אבילות משום דחשבו אותו זמן ללילה. ומשום ספק שבת. ואיך תחשוב אותו ליום למנות מיום ו'. הא הו"ל תרתי דסתרי. מש"ה בזה יש למנות מיום השבת דומיא דההיא דמבואר בש"ע סי' שע"ה סעי' י"א. וסי' ת"ב סעי' י"א דהוא נמי משום טעמא דתרתי דסתרי אהדדי כמבואר במרדכי. עיי"ש בבאר הגולה כן ה"נ יש לומר בזה. כן עלה בדעתי בתחילת העיון. אכן נתיישבתי אח"כ דאין ראי' משם. חדא דדווקא התם דכיון דכבר התפלל ערבית ועשה אותו ודאי לילה לתפילת ערבית אל תעשהו יום. משא"כ כאן דלאו משום ודאי לילה פירש מלנהוג אבילות. רק משום ספק לילה. הילכך הא דשבת דהוי ספק דאו' החמירו לפרוש מאבילות משום ספק לילה ספק יום. אבל לגבי דאבילות דהוא דרבנן אמרי' דכיון דאותו זמן אחר הקבורה הי' ספק לילה ספק יום. הוי לי' ספק דרבנן להקל דדלמא הי' עדיין יום. ואין זה כלל תרתי דסתרי רק דהכא והכא תרווייהו משום ספק לילה ספק יום אתינן עלה. אלא דהכא ספיקו לחומרא והכא ספיקו לקולא. ועוד יש לחלק דדווקא התם אמרי' כן משום דאל"כ יהי' תרתי קולי דסתרי אהדדי. משא"כ הכא דליכא כאן תרתי קולי. דהא מה שפירש מאבילות הוי משום חומרא דשבת. וחומרא הוא ולא קולא. ועיין ט"ז סי' ת"ב סק"ז משמע נמי כן דהיכא דחדא מהם הוא לחומרא לא קפדי' מה דהוי תרתי דסתרי. ועוד יש לחלק דדוקא התם דעביד מעשה ממש בקום ועשה שהתפלל תפלת מעריב ובאותו מעשה עשה אותו זמן ללילה. אינו יכול לחזור ולעשות אותו יום. דאם יעשה כן יהי' ממש תרתי מעשה דסתרי אהדדי. משא"כ כאן דלא עביד מעשה כלל רק שלא נהג אבילות והי' בשב ואל תעשה ולא הי' כאן מעשה ממש על הוראת לילה. שפיר יש לחשוב אותו ליום לענין חשבון אבילות. דהא מניעת האבילות אינו מזיק להחשבון כדקיי"ל בההוא דזלזל ולא נהג אבילות. ומש"ה יש לומר דאף לפי מ"ש הש"ך בסוף סי' שע"ה בשם גדול א' בטעם דאותו שעה דמתפלל ערבית הוי סניף ותוספות ליום שאחריו. ולכך לענין אבילות לא חשיב כיום. דהא סניף הוא ותוספות ליום שלאחריו יעו"ש א"כ לכאו' לפי טעם זה גם בנ"ד. דהא מה שפירש מאבילות משום קבלת שבת הוי סניף ותוספות ליום שאחריו. ואיך יחשוב אותו ליום לענין אבילות. ולפי מ"ש ל"ד זה לזה. דהתם עביד מעשה בתפילה. משא"כ כאן שלא עביד שום מעשה על הוראת קבלת שבת באותו שעה. הילכך נראה לי דצדקו דעת הדב"מ וכ"ד הראנ"ח הובא בבאה"ט ס"ס שע"ה דמונין מיום ו' אף בנקבר בע"ש ביה"ש מיהו אף הרוצה להחמיר שלא למנות מיום ו' בנקבר בע"ש ביה"ש וכדעת מנהג פרינצי הנ"ל. מיהו יום השבת פשיטא דעולה מן המנין בכל גווני ומטעם שביארנו. הנלענ"ד כתבתי:

שאלה מ

מי שהוגד לו ע"פ עכו"ם שמת ח"ו א' מקרוביו שחייב להתאבל עליהם במיתתם. אם חייב לנהוג אבילות ע"פ דיבורו של העכו"ם אם לא:

תשובה

א הנה אם העכו"ם אמר כן בדרך מתכוין להגיד ולהעיד. פשיטא לכ"ע דאין נאמן העכו"ם ואין מתאבלין על פיו. אך באומר כן במסל"ת. בזה איכא פלוגתא דרבוותא. דדעת הרמב"ן והראבי"ה דנאמן לגבי אבילות כי היכי דנאמן עכו"ם מסל"ת גבי עדות אשה. ומהר"ם מרוטונבורג ס"ל דאינו נאמן. והנה בש"ע יו"ד סי' שצ"ז ס"א פסק בסתם דנאמן עכו"ם מסל"ת וכן סתם ושתק ליה מרן רמ"א בהג"ה. וכן נראה דעת הש"ך שם וכ' שכ"פ הב"ח. אולם הט"ז שם בשם רש"ל מביא תשו' אור זרוע דהר' ישעי' אומר דאין עכו"ם נאמן במסל"ת כ"א בעדות אשה. אבל בכל עדיות דעלמא אין עכו"ם נאמן לא להקל ולא להחמיר יעו"ש. ומשמע שכן מסכמת דעתו של הט"ז עצמו גם הרב ברכי יוסף כ' על דברי הש"ע וז"ל אבל רבינו ישעי' הראשון בתשו' כו' סי' קכ"ח כ' בפשיטות דאינו מתאבל ע"פ גוי במסל"ת והאריך בזה עכ"ל הרי דפליגי בזה הפוסקים. ואין אתנו הכרעה ברורה לדעת אחרי מי נלך בדין זה. ונחזי אנן בעניותינו. ולכאורה הי' אפשר לומר כיון דקיי"ל בכמה דוכתי דהלכה כדברי המיקל באבל. כן גם כאן נלך אחרי המקילין דאין העכו"ם נאמן לענין אבילות אף במסל"ת. אולם ע"ז לחוד צ"ע כיון דיש אומרים והוא ע"פ דעת התוס' דלא נאמר כלל זה כ"א בדברי מחלוקת התנאים ולא בדברי מחלוקת הפוסקים. בשגם דלן בעניותן נהירא לן ראיות הרמב"ן המחמיר הם חזקים. דבמלתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי והילכך לא בעינן בכה"ג עדות גמורה. וסיים שם הרמב"ן וז"ל וזה הכלל כל עדות שמשיאין אשה על פיו קרובים מתאבלין עליו הובא בהרא"ש פ' אלו מגלחין סי' ל"ב. וכ' שם הקרבן נתנאל וז"ל הכוונה כיון דמשיאין האשה על פיו ש"מ דמחזיקין בחזקת מת. ואם נאמר שאין נאמן להתאבל עליו דמחזיקינן בחזקת חי א"כ הוי כתרתי מילי דסתרי אהדדי. וכיון דהימנוהו אפי' במקום אחר נמי נאמן. דאין דין א' חלוק. פ"א יהי' נאמן. ופ"א כשאין לו אשה לא יהי' נאמן עכ"ל. ודבריו נכונים בפירושו להרמב"ן אך כבר קדמו בזה הב"ח שכ' נמי כן לפרש כן דברי הרמב"ן יעו"ש. ועכ"פ לפי ביאור זה. הוויין דברי הרמב"ן נכונים מאוד. גם מבואר שם בהרא"ש עוד כמה ראיות גדולות להחמיר באבילות ע"פ עכו"ם מסל"ת ומסקנת הרא"ש נראה דדעתו נמי כהרמב"ן והראבי"ה כמו שיראה המעיין שם. גם הטעם שכ' הרמב"ן דנאמן משום דהוי מלתא דעבידא לגלויי הוא טעם נכון מאוד. דהא אף להקל בנאמנות עכו"ם מסל"ת שאומר שאין טעם איסור בקדירה. או באומר על הפרה שכבר ילדה ואין ולד זה בכור כ' הש"ך ביו"ד סי' צ"ח סק"ב ותשו' חוות יאיר סי' ל"ו דנאמן עכו"ם משום ה"ט דהוי מלתא דעבידא לגלויי יעו"ש. כ"ש דמהני האי טעמא להאמין עכו"ם להחמיר ומעתה מאחר שהמחמירין מביאין ראיות גדולות וחזקות לדבריהם וגם בעלי הש"ע המחבר ורמ"א פסקו כן בסתם. וגם הש"ך דהוא בתרא לגבי הט"ז פסק נמי כן. וכ"פ הב"ח. קשה מאוד להקל נגדם. הגם הלום ראיתי בשו"ת מהרשד"ם חיו"ד סוף סי' ר"א משמע מתוך לשונו שדעתו נמי כדעת רמב"ן וסייעתו לחייב להתאבל ע"פ עכו"ם מסל"ת יעו"ש. גם דעת הגהות מיימוני פ"ז מה' אבל נמי כן יעו"ש. ע"כ דעתי הקלושה ג"כ להחמיר בזה ע"פ עדותו של עכו"ם מסל"ת:

ב וסבור הייתי לומר. דאף היכא שהעכו"ם מתכוין להעיד. מ"מ היכא דאיכא רגליים לדבר. יש להחמיר להאמין את העכו"ם ולהתאבל על פיו. ומטעם דהא הגאון נו"ב (חלק אה"ע סוף סי' ל"א) חידש מלתא חדתא דעדות גוי שאינו מסל"ת. עם צירוף מעלה דרגליים לדבר עדיף ממסל"ת היכי דאין רגליים לדבר. וא"כ בעדות אשה שנאמן מסל"ת אף דליכא רגליים לדבר ק"ו היכי דאיכא רגליים לדבר שנאמן אף בלי מסל"ת יעו"ש. וא"כ גם בזה בעדות דאבילות לפי דעת הפוסקים דמסל"ת נאמן להתאבל על פיו וכמו שהוכחנו באות הקודם להסכים עמהם. א"כ כ"ש וק"ו במעלה דרגליים לדבר בעדות עכו"ם במתכוין להעיד דעדיף טפי ממסל"ת. אולם נתיישבתי דז"א דהא הנו"ב שם מסיק שחלילה לסמוך ע"ז אפי' לצירוף בעלמא יעו"ש וגם הרב חתם סופר חלק אה"ע (ח"א סי' מ"ו) חולק בזה על הנו"ב יעו"ש וא"כ מאחר דלענין עדות אשה אין סומכין להתיר בזה. יש לומר דאדרבא יש למחות במי שירצה להחמיר ולנהוג אבילות ע"פ עדות זה. וכ"כ הרב בס' זכור לאברהם (ה' אבל אות א') דאם ירצה איש להחמיר ולהתאבל אף במתכוין להעיד. דיש למחות בידו דאתי למיטעי להתיר האשה יעו"ש. וכן נראה עיקר דכיון דאף במסל"ת דלכ"ע נאמן לגבי עדות אשה אפ"ה איכא בזה פלוגתא דרבוותא לגבי אבילות אם נאמן. כ"ש בזה דאף גבי עדות אשה אין זה ברור לסמוך על עדות עכו"ם במתכוין להעיד אף ברגליים לדבר. פשיטא שאין לסמוך עליו לגבי אבילות. וכן נראה להביא ראי' לזה ממ"ש הרב ברכי יוסף סי' שצ"ז והרב עיקרי הד"ט (ח"ב סי' ל"ו אות ב') בשם תשו' פנים מאירות דמי שכתב לו סוחר עכו"ם בבי דואר שמת אחיו. כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אי מתאבלין בעכו"ם מסל"ת ומדברי הרמב"ם נראה דאף בנאמנות עכו"ם מסל"ת להשיא אשה ה"מ אם מגיד בע"פ אבל בכתב לא מהני ה"ה הכא דאין להתאבל עכ"ל יעו"ש ע"כ נראה דה"ה לענין נ"ד וכדאמרן. והנה בהאי סברא דרצה הנו"ב לחדש גבי היתר אשה. לדעתי הקלושה ג"כ הוא תמוה. דהוא נגד דברי הגהות רמ"א באה"ע סי' י"ז סוף סעיף ט"ו. דמבואר שם דאף ביש אומדנות המוכיחות שמת אסורה לינשא ע"פ עדות עכו"ם שאינו מסל"ת ורק אם נשאת לא תצא יעו"ש. ולכאורה רגליים לדבר לא עדיף מאומדנות המוכיחות. ע"כ נראה ודאי דה"ה וכ"ש לגבי אבילות אין נאמן להתאבל על פיו אף ביש אומדנות המוכיחות שמת אם אינו מסל"ת. אך זאת אפשר לומר דאם הוא קצת מסל"ת אף שאינו מסל"ת ממש. אז בצירוף אומדנות מוכיחות יש להחמיר להתאבל על פיו לפמ"ש הבית שמואל בקונטרס עגונות (קיצור פסקי תשו' מהר"ם לובלין) אות שט"ז בשם תשו' מהר"ם לובלין להתיר בכזה בעדות אשה יעו"ש א"כ אפשר לומר דהה"נ לגבי אבילות לפי מה דהסכמנו להשוות אבילות בזה לדין היתר אשה. וצ"ע הנלענ"ד כתבתי. (ומיהו ביש רגליים לדבר טובא אפשר נמי דיש להחמיר אף באינו מסל"ת כלל דאז מסתבר מסברא דיהי' עדיף ממסל"ת. ועיין תשו' ח"ס חיו"ד סי' קי"ב משמע שם דאף לגבי איסורין נאמן עכו"ם היכא דיש רגליים לדבר טובא):

שאלה מא

מי ששמע שמועה מקרוביו והוא מסופק אם הוא עדיין תוך שלשים דהו"ל שמועה קרובה. וחייב באבילות. או אם הוא כבר אחר שלשים דהו"ל שמועה רחוקה שאינו חייב לנהוג כ"א שעה א'. מה הדין בזה ואם יש חילוק בזה בין שאר קרובים לבן בשמועה מאו"א ח"ו בספק זה:

תשובה

א הנה אם אבוא להעתיק פה כל דברי מחלוקתן של המחברים בזה ולפלפל בדברי סברותיהם. יהי' אריכות גדול. ע"כ אכתוב בקיצור. ואעתיק לך דברי הרב ברכי יוסף יו"ד סי' שצ"ז אות ג' וזה לשונו. אם שמע שמת לו מת. ומספקא לי' אם הוא בתוך שלשים. דעת מהריב"ל ח"ג סי' ע"ב והרשד"ם יו"ד סי' ר"א. והר"א די בוטין סי' קמ"ו. ומהר"א ששון סי' קס"ז והרדב"ז ח"ב סי' ס"ב ושו"ת ב"ח סי' קכ"ט. והרב ש"ך ומהר"ם מינץ סי' פ"ה והרב חוות יאיר סי' ר"א והרב שמ"ח. כולהו סברי דחייב להתאבל. וכ"נ דעת הרב כנה"ג סי' ת"ב והרב בית דוד יו"ד סי' ר"א והרב דבר משה סי' ע"ד והרב משאת משה. אמנם לענין דינא נראה דיש לסמוך על המקילין והם הרב ט"ז בדין זה והרב שבות יעקב ח"א סי' צ"ח דכתב דלדינא דברי הרב ט"ז קיימין. והרב מהר"צ אשכנזי בתשובה סי' ג' והרב בנו בשו"ת שאילת יעב"ץ סי' קכ"ח דהסכימו עם הרב הט"ז. גם מהריק"ש בהגהותיו סי' ת"ב כ' שלא נהגו העולם כן. ומודעת זאת דקיי"ל הלכה כדברי המיקל באבל אף בפוסקים וכו' ואף ביחיד נגד רבים. ודון מינה בנידון שלנו דמאחר דאיכא כמה אחרונים דסברי להקל וגם הרב מחנה אפרים בה' אישות סי' ג' כ' דבספק שמועה אם קרובה או רחוקה אזלי' לקולא עיי"ש הכי נקטי' כוותייהו ומה גם לדברי הרב מהריק"ש שלא נהגו העולם כמהריב"ל ומהרשד"ם וסייעתם עכ"ל הרב ברכי יוסף. והעתיק נמי לשונו להלכה בס' זכור לאברהם ח"ב (ה' אבל אות ש') וסיים עליו דכ"פ הרב קול אלי' סי' מ"א וכן הסכים בס' חק"ל חיו"ד סי' קט"ז עיי"ש. ובס' עיקרי הד"ט מביא נמי בשם טוב עין שהביא בשם תשו' בשמים ראש דפסק להקל נגד י"ד המחמירים יעו"ש:

ב ועתה אנן מה נענה אבתרייהו אחר שכבר פסקו זקנים בתראי הוראה פסוקה להקל כדעת המקילין. הגם כי ראתה עינינו גם להרב בינת אדם בשער רוב וחזקה (סי' מ"ד) שהוכיח להחמיר דאמרי' השתא איתרע ומעמידין אותו עד עכשיו בחזקת חי יעו"ש. עכ"ז אין דעתו מכרעת עלינו טפי משאר הנך גדולים הנ"ל המחמירין בשגם שראיתי עוד גדול אחרון הרב בית מאיר על יו"ד סי' שצ"ז שפסק נמי להקל בזה והביא ראיות ולבסוף מסיק וז"ל ובר מכל דין אמינא דאפי' יהי' חזקה לחייבו באבילות ע"פ החזקה של העמדת המת בחזקת חי כסברת המחמירין מ"מ באבילות ודאי פטור. דידוע דאבילות מיתה בלא יום קבורה אינ' אלא דרבנן. והא לענין ספק דרבנן להקל אפילו במקום חזקה דגופי' מבואר בסי' ק"י דהש"ך פסק להחמיר ע"פ הפלוגתא דר"מ ור' יוסי בעירובין דהלכה כר"י והרמב"ם ופר"ח פסקו להקל ע"פ הסתם מתני' כר"מ. וכיון דלר"מ הוא פטור מטעם ספק דרבנן לקולא אפי' במקום חזקה. לו יהא אפי' כשיטת הש"ך דאין הלכה כר"מ באיסורין הא מ"מ הלכה כדברי המיקל באבל כדפסק היש"ש בבעל שהי' לו קטט עם אשתו עד שנתן עיניו לגרשה ושוב מתה דפטור להתאבל ע"פ דברי ר"ש דאמר כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות אף דלכ"ע אין הלכה כר"ש. ואף שגמגמתי בספרי (א"ע סי' צ"ב) על פסקו הוא מטעם אחר וע"ש. לכן הוריתי הלכה למעשה (בעובדא דידי' במי שנכתב לו שמת אביו ולא נודע אם הוא שמועה קרובה או רחוקה) שפטור להתאבל עכ"ל הנה לפי דבריו יש טוב טעם לדחות סברת המחמירין. שכולם ראש סברתם להחמיר הוא מטעם דאוקמי' בחזקת שהי' חי עד עכשיו והשתא מת יעו"ש ולפי דברי הרב בית מאיר הנ"ל נדחה סברתם. וגם מ"ש המהרשד"ם ביו"ד סוף סי' ר"א להחמיר מכח דלא אמרי' הלכה כהמיקל באבל רק בדברי מחלוקת התנאים לא בדברי האמוראים וכ"ש בפוסקים יע"ש זה נדחה נמי לפי דברי הרב ברכי יוסף הנ"ל שהביא שם דאנן קיי"ל דהלכה כהמיקל באבל אף לגבי פוסקים אחרונים יעו"ש. הילכך ודאי דהכי יש לנהוג הלכה למעשה כאשר הורה הזקן הרב ברכי יוסף הנ"ל והרב האחרון הבית מאיר הנ"ל שהסכימו ועבדו עובדא לקולא כדעת הפוסקים האחרונים המקילין דבספק שמועה אם קרובה אם רחוקה אין מתאבלין מספק. והכי הוריתי גם אני העני ועשיתי כ"פ מעשה להורות להקל בזה באבילות:

ג והנה כל זה הוא רק בשמועה משאר קרובים. אבל בנכתב לבן כתב והודיעו לו ממיתת אביו או אמו בר מינן ולא הודיעו לו בהמכתב הזמן של מיתתם. ומסתפק לו אי השתא כבר עברו שלשים או לא. בזה מבואר בשו"ת שבו"י (ח"א סי' צ"ח) דחייב להתאבל. וסברתו טובה. וזה לשונו ומ"מ מאחר שהני אשלי רברבי יש להם חילוקי דיעות בזה לענין אבילות מזה ומזה אל תנח ידך. ונ"ל להכריע בסברא מוכרעת מה שדעתי נוטה. דהא פסק רמ"א בסי' ת"ב דנהגו להודיע בבנים זכרים כדי שיאמרו קדיש אבל לשאר אבלים אין להודיע כי מוציא דבה הוא כסיל עכ"ל וכן נהוג עלמא וא"כ נראה דאם הם זכרים והוא אבילות דאו"א אמרי' כיון דאפשר הי' להודיעם תוך שלשים בודאי זריזין מקדימין ולמצוה גדולה יחשב. כדי שיאמרו קדיש מסתמא כל מה דאפשר לאקדומי קדמו והודיעו להם ע"כ יש לנהוג כשמועה קרובה שבעה ושלשים. משא"כ בשאר אבלים דמסתמא לא הודיעו להם כ"כ מהרה כי מוציא דבה הוא כסיל אזלי' בתר מסקנת הסוגיא שכתבתי דהוי ספיקא דדינא ומקילין באבילות עכ"ל ודבריו נכונים ומסתברים והעתיקו נמי להלכה הרב ברכי יוסף סי' שצ"ז אות ד' יעו"ש וכ"כ הרב בספר בית מאיר שם מסברת עצמו וז"ל ואולם בבוא האגרת על הבי דואר ושכחו לכתוב היום על האגרת יש להחמיר ע"פ המנהג שמקדימים להודיע לבן מפני אמירת קדיש עכ"ל אך תימא עליו שכ"כ מסברתו ולא הזכיר שכבר קדמו בזה הרב שבו"י הנ"ל. אך עכ"פ הדין הוא דין אמת ונכון מסברא:

ד אולם נראה מתוך דברי הרב ב"מ הנ"ל דגם בכתב ואגרת הנכתב לבן נמי יש חילוק. דהא מבואר בדבריו שגם בעובדא דידי' בכתב שנכתב לבן ממיתת אביו או אמו. אפ"ה הורה למעשה שפטור מלהתאבל. ורק בבוא האגרת ע"י הבי דואר ושכחו הזמן של היום הוא דכ' דחייב להתאבל משום הך סברא שמקדימים להודיע לבן בשביל הקדיש ולכאורה אינו מובן למה תלוי הדבר דווקא בנשלח האגרת ע"י הבי דואר. ונראה לי דטעם סברתו הוא כך. דודאי אם כתב בהאגרת היום שנכתב בו האגרת וידוע מזה שלא שהה האגרת כלל מזמן כתיבה עד זמן שהגיע לבן. אז הדין שוה בכל אגרת הנשלח להבן להודיעו ממיתת אביו. שחייב להתאבל מטעם האמור בתשו' שבו"י הנ"ל וכמו שחידש ג"כ מסברתו הרב בית מאיר. אך באם לא נכתב בהאגרת זמן של היום שנכתב בו האגרת. אז יש חילוק בין נשלח ע"י הבי דואר לנשלח ע"י אחר. דכשלא נשלח ע"י הבי דואר יש לחוש ולהסתפק שמא מאיזה סיבה נתעכב האגרת ביד השליח בדרך. ועבר זמן רב מזמן כתיבת האגרת עד זמן שהגיעה ליד הבן. ועי"ז כבר עברו שלשים יום מזמן המיתה. וא"כ תו לא שייך כאן האי טעמא להחמיר מפני שמקדימים להודיע לבן. ורק בבוא האגרת ע"י הבי דואר. דידוע דרך שליחות אגרות הנשלחים ע"י הבי דואר. דאין שוהין כלל בשליחתם. מש"ה בזה הדין דחייב להתאבל משום טעמא דמקדימים. ואפשר לפרש עוד בכונתו דבמקום שאין שם בי דואר אז יש להסתפק דלמא לא נזדמן לידם שליח לשלוח האגרת. ולפ"ז אף אם נכתב הזמן של היום שנכתב האגרת נמי לא שייך טעמא דמקדימים. משא"כ בבוא האגרת ע"י הבי דואר אז כיון שיש באותו מקום בי דואר לכאן וידוע דרכו של הבי דואר שהוא הולך בכל יום ויום. מש"ה יש להתאבל משום טעמא דמקדימים. ונראה דכיון שהרבה פוסקים מחמירים תמיד אף בשמועה משאר קרובים. והשבו"י הכריע עכ"פ כותייהו גבי בן. ואיהו לא חילק כלל בין נכתב היום ללא נכתב ובין בי דואר לשליח אחר. הילכך נראה עכ"פ דאין להקל גבי בן אא"כ בתרתי לגריעותא דהיינו שלא נכתב באגרת הזמן של היום שנכתב בו האגרת ונשלח שלא ע"י הבי דואר. דאז איכא תרי ספיקי שמא לא הי' להם שליח לשלוח האגרת עד שעברו שלשים. כיון שאין שם בי דואר. ושמא נשתהה האגרת ביד השליח בדרך. אבל בנכתב הזמן אף בנשלח ע"י אחר או בנשלח ע"י הבי דואר אף שלא נכתב הזמן. יש להחמיר גבי בן. כיון דליכא רק חדא ספיקא. מיהו אינו ברור לי זה דא פשר אף בחדא ספיקא יש להקל מאחר דכל עיקר הסברא דאמרי' להחמיר גבי בן הוא משום טעמא דמקדימים וכשיש ספק שמא נתעכב בדרך או שמא לא הי' להם שליח. תו אזיל האי טעמא ושוה לשאר קרובים דפסקי' להקל בספק. וצ"ע בפרט זה ואני נבוך בו:

ה מיהו לולא דמסתפינא מחבירי וכ"ש מרבותי הוי אמינא מלתא חדתא. דיש לומר טעם אחר להחמיר גבי בן על שמועה מאו"א טפי משמועה משאר קרובים. והוא דהא איכא בש"ס מועד קטן (דף כ' ע"א) דעת חדא ברייתא דסבירא לה דיש חילוק בין שאר קרובים לאו"א לענין דין שמועה רחוקה. דגבי או"א אפי' בשמועה רחוקה נוהג ז' ול'. וכן ס"ל לאלישע בן אבויה והזקנים שעמו ונהי דלא קיי"ל כן. מיהו עכ"פ מהני לן לצרף דעת סברא זה בספק אם היא שמועה קרובה או רחוקה. דהוי בלא"ה דעת כמה גדולים להחמיר לחייב להתאבל בספק. ויועיל לצרף זה הסברא דס"ל להחמיר על או"א אפי' בשמועה רחוקה. והוי כעין ס"ס לחומרא והילכך מאחר דגם השבו"י והברכ"י מחמירים גבי בן מטעם סברא דמקדימים הנ"ל. ואינהו לא מחלקי כלל בשום חילוק. בין בי דואר או לא. ולפום הך סברא דחידשנו אנן נמי אין שייך לחלק. לכן קשה קצת לסמוך להקל על סברת הבית מאיר דמחלק בזה. וכיון דגם בסברתו יש לפרש בב' פנים כמו שכתבנו לעיל. הילכך יש להחמיר עכ"פ ושלא להקל בזה כ"א בתרתי לגריעותא שלא נכתב הזמן של כתיבת האגרת ונשלח ע"י אחר במקום שאין שם בי דואר. כן נראה לענ"ד בזה:

שאלה מב

במי שנפטרו אבותיו בר מינן ביום שבת או יו"ט. אי יאמר הכן קדיש בשבת או יו"ט קודם הקבורה או לא:

תשובה

א ידוע דהוא מחלוקת אחרונים ז"ל. דהרב ט"ז (ביו"ד סי' שע"ו ססק"ד) והרב שבו"י ח"א סי' ח והרב בל"י סי' שע"ו סק"ה והרב ברכי יוסף יו"ד סי' שמ"א אות י"ב והרב זכור לאברהם (ח"ב ה' אבל אות ק') והרב פמ"ג באו"ח סי' ע"א (מש"ז סק"ב) כולהו הנהו רבנן בחדא שיטה קיימי דיאמר הבן קדיש בשבת ויו"ט קודם הקבורה יעו"ש. והרב נה"ך ביו"ד שם סי' שע"ו והרב עבוה"ג בתשובה סי' ס"ב והרב לחה"פ בקונט"א סי' שע"ו ס"ל דאין לומר כלל קדיש קודם הקבורה. ונראה לענין הלכה למעשה דלא מיבעיא במקום דאיכא מנהגא לומר קדיש. או אם כבר הורה המורה פשיטא דאין למחות בידם. וכמ"ש גם הרב מטה אפרים בדיני קדיש יתום שער א' דין ו' יעו"ש. אך גם במקום דלא ידוע שם שום קביעות מנהג בזה והשואל בא לשאול. יש להורות לו דיאמר קדיש עכ"פ במקום שאין גוזל שאר אבלים (כדברי המש"ז באו"ח שם יעו"ש). דנראה עיקר בזה כהנך דיעות הנ"ל דסברי להצריך לומר קדיש גם קודם הקבורה. חדא דאינהו רבים ובתראי נינהו לגבי הנך דיעות דס"ל שלא לומר. ועוד דדבריהם יותר נראין כי כל עיקר טעם הנה"ך והעבוה"ג והלחה"פ. הוא משום דס"ל דעיקר אמירת הקדיש של האבל הוא להציל את הנפטר מענשו של גיהנם כמעשה המבואר במדרש. ודיני של גיהנם ליתא עד אחר הקבורה יעויין שם בדבריהם וטעם זה דחהו יפה הרב בל"י שם וז"ל ומה שכ' מפני שאין בו דין גיהנם כ"ז שלא נקבר קשה א"כ לא יאמרו קדיש בשבת ויו"ט כלל דהא אין בו דין גיהנם א"ו דיש טעם אחר ולכן אומרים קדיש בשבת ה"ה כאן. ועוד הא כ' בי"נ הקדיש הזה אינו תפילה שיתפלל הבן על האב לפני ה' שיעלהו משאול מטה. אלא זכות ומצוה הוא למת כשבנו מקדש השם ברבים. והקהל יענה אחריו אמן. וה"ה שאר מצות וזכיות שעושה הבן אחר מיתת אביו הוא כפרה לנפש האב עכ"ל. וזה יכול לעשות משום כבוד אב ואם להיות כפרה לנפש אפי' קודם קבורה עכ"ל הבל"י לענינינו ודבריו נכונים מאוד. גם הרב שבו"י שם כ' דברים נכונים לדחות טעם זה וז"ל ובאמת אין זו השגה כלל על הט"ז דאע"פ שאין בו דין גיהנם. מ"מ כיון שהוא כבר מת מוטל לפנינו. והוא מעותד ומוכן לדין גיהנם ואיתא בש"ס (סנהדרין מ"ד ב') א"ר אליעזר לעולם יקדים אדם תפלה לצרה וכו' וכן הוא במדרשים דיש להקדים תפלה לצרה. וא"כ שפיר י"ל קדיש תחילה. כמת שנקבר בתוך היו"ט שאומרין קדיש עכ"ל ועוד הא העבוה"ג עצמו שם מביא מהזוהר הק' פ' ויקהל שכ' וז"ל וכו' הרי קמן שאדם נידון קודם שיובל לקבר ממילא היה נראה שיש מקום לומר קדיש קודם הקבורה כדי להצילו מאותם הדינים שהם קודם הקבורה וכו' יעו"ש הרי דהעבוה"ג עצמו הודה שיש מקום לאמירת הקדיש קודם הקבורה. ומה שדחה אח"כ דעיקר אמירת הקדיש הוא בשביל הצלת דין גיהנם שהוא אחר הקבורה אין זה דיחוי כלל. דמסתבר שמ"מ מועיל יפה לנפש האב הזכות שעושה הבן קודם הקבורה. להגין עליו גם מפני הדינים העוברים עלו גם קודם הקבורה. וממילא כיון שזכות אמירת הקדיש מועיל להצילו מדינה של גיהנם כן ה"נ הוא מועיל גם על הדינים העוברים עליו מתחילה ואף שבחול אין נוהגין כן כיון שהוא טרוד באנינות ובעסק קבורת המת. מיהו בשבת ויו"ט שפיר יש מקום לנהוג כן. גם בברכי יוסף יו"ד סי' שע"ו בשיורי ברכה שם אות ח' וט' כ' בשם רבינו האר"י זצ"ל דהקדיש מועיל ג"כ להעלות נשמתו אף במקום שאין בו דין גיהנם. ומה"ט כ' שם דנראה לו שיאמר קדיש כל הי"ב חודש אלא מפני ההמון יפחות שבוע א'. וגם כ' שם דלפ"ד רבינו האר"י ז"ל האמור יש לומר קדיש גם בשבתות וימים טובים וכן נוהגין יעו"ש. א"כ לפ"ז יש לומר שפיר דגם קודם הקבורה אף שעדיין אין בו דין גיהנם מ"מ שייך לומר קדיש לתיקון ועילוי הנשמה בצד מה. איברא שהשבו"י שם כ' שלא ראה נוהגין כן יעו"ש. אכן הא הבל"י כ' שם שראה בכמה קהילות קדושות ומדינות שנוהגין כהט"ז וכ' שם שכן הורה אחיו הגאון מוה' יעקב וכן פסק גם הוא כ"פ יעו"ש. ע"כ מכל האמור אני רואה בזה דהעיקר לנהוג בזה למעשה כדעת המורים הנ"ל דס"ל שיאמר קדיש בשבת ויו"ט קודם הקבורה. אכן מפני דעת החולקים יש להכריע דדווקא במקום שאינו גוזל שאר האבלים כמ"ש המש"ז באו"ח שם כן נלענ"ד בזה למעשה:

שאלה מג

אם היאר צייט הוא ביום המיתה או ביום הקבורה:

תשובה

א ביו"ד סי' ת"ב כ' דמתענין ביום המיתה ולא ביום הקבורה. ועיי"ש בט"ז ובש"ך שהשיגו שניהם על תשובת מ"ב דיצא לחלק בין שנה ראשונה לשאר שנים. והשיגו עליו בדברים נכונים והעלו דאין חילוק אלא אף בשנה ראשונה. לעולם זמן היאר צייט הוא רק ביום המיתה ולא ביום הקבורה. והנה הש"ך מסיק שם דאם אירע דיום המיתה מרוחק מיום הקבורה ג' או ד' ימים או יותר אז יש להתענות בשנה ראשונה ביום הקבורה כדי שיעשה היא"צ בתשלום האבילות. אבל מי שמת אביו ונקבר ביום שלאחריו יש להתענות ביום המיתה אף בשנה ראשונה יעו"ש. אבל דעת הט"ז שם נראה דס"ל דאין חילוק כלל ובשום גוונא לא יעשה היא"צ אף בשנה ראשונה כ"א ביום המיתה יעו"ש. ועיין באה"ט ס"ק י"א מסידור לשונו שהעתיק דעת הט"ז במסקנא נראה דדעתו עיקר כהט"ז ולא כהש"ך. גם בבאה"ט באו"ח סי' קל"ב סוף סק"ה כ' בסתם וז"ל היא"צ הוא לעולם יום המיתה ולא יום הקבורה אף שנתעכב הקבורה ימים רבים ואפי' בשנה ראשונה עכ"ל יעו"ש והוא כדעת הט"ז ולא כהש"ך. וכן ראיתי שהעלה כן הרב בתשו' כנסת יחזקאל (סי' מ"ד) וז"ל יא"צ נמנו וגמרו כל האחרונים שלעולם הוא ביום מיתה אף בשנה ראשונה וכו'. והש"ך מחלק בין הרבה ימים ליום א' ואיני מבין דבריו וכו' ולענ"ד לענין קדיש ותענית פשיטא יום המיתה. אם הטעם משום איתרע מזלא או משום שהדין על המת. ומה שקשה להם דלא נשלמו ימי אבילות יב"ח תמהני פה קדוש יאמר זאת הא כבר פסק מלומר קדיש אחר י"א חדשים. וכן התענית אין שייך לאבילות וכן שינוי מקום חומרא בעלמא. ואם בעל נפש הוא שרוצה לקיים שאר דברים כגון לילך על הסעודה וכדומה יב"ח שלימים מיום הקבורה הרשות בידו אמנם לענין קדיש ותענית אין שום חילוק רק לעולם יום המיתה וכו' אף שנתעכב הקבורה ימים רבים. כן אני נוהג לפסוק הלכה למעשה עכ"ל. וראיתי להרב מטה אפרים דיני קדיש יתום (שער ג' ס"ה) שהעתיק בפנים להלכה כדעת הש"ך דבנתרחק ג' או ד' ימים יש לעשות היא"צ בשנה ראשונה ביום הקבורה יעו"ש. ותימא לי הלא הוא עצמו באלף למטה הביא דברי הכנסת יחזקאל שחולק על הש"ך. א"כ למה לא קבע הלכה כוותי' בפנים כי מאחר שהוא אחרון וחלק על הש"ך בדברים נכונים. יותר יש לקבוע ההלכה כוותי'. בפרט שגם הט"ז ס"ל נמי כן. והבאה"ט פסק נמי כוותי' כמו שביארנו. גם הרב זכור לאברהם (ה' אבל אות י') שפסק נמי כהש"ך. נראה דנעלם ממנו דברי תשו' כנסת יחזקאל. מדלא הביאו ולא זכרו כלל לכן אני אומר דאילו הוי חזי לדבריו. הי' מכריע כדבריו ולא כהש"ך מטעם שכתבתי. סוף דבר לענין הלכה נראה לנהוג דהעיקר דלעולם בשום גוונא אין חילוק לענין הקדיש והתענית והדלקת הנרות בביהכ"נ ושאר דברים הנהוגים ביום היא"צ כולם יש לעשות דווקא ביום המיתה אף בשנה ראשונה אף בנתרחק יום הקבורה מיום המיתה ימים טובא ואף לענין שינוי מקום יש לעמוד על מקומו מיום היא"צ מיום המיתה רק לענין הליכה על סעודה יש להחמיר עד כלות יב"ח מיום הקבורה וכדעת כנסת יחזקאל הנ"ל וכאמור:

שאלה מד

מי שהוא אומר קדיש בשביל אחר אי נדחה מלומר קדיש בביהכ"נ שיש שם אבלים או לא:

תשובה

א ראיתי להרב חת"ם סופר חיו"ד סי' שמ"ה. האריך בזה והוכיח דאין להאחר השכיר שום זכי' במקום האבלים. מטעם דענין הזכיות בהקדישים ותפילות שבבהכ"נ מדין שותפות אתינן עלה והילכך למה דקיי"ל גבי שותפים כיון שמת שותף א' בטל שותפותן ה"ה בזה אין שום זכי' להמת ולהשכיר העומד במקומו. והא דכ' הרמ"א בסי' שע"ו דשאר קרובים יש להם עכ"פ קדיש א' אף במקום האבלים על אב ואם. היינו דווקא קרובים האומרים קדיש בשביל קרוביהם דיש להם זכי' מצד עצמם להציל קרוביהם בחייהם גם כי אחר מותם יש להם שייכות וקצת חיוב להציל נפש קרוביהם מני שחת. אבל אחר שאינו קרוב ולא אתי אלא מחמת המת עצמו. והמת עצמו כבר בטל שותפותו ואינו נוטל בריוח אין לו שום זכי'. ומש"ה לא נקיט רמ"א רק קרובים ושביק שכיר עכ"ד בקצרה יעו"ש:

ב ולענ"ד הדמיון של הרב שדימה אותו לדין שותף שמת דבטל שותפותו אינו עולה יפה. חדא דאפשר לומר דזה לא נאמר כ"א גבי שותפות דעסקי ממון משום דיכולים השותפים לומר להיורשים. אביכם הי' נוח לנו שהוא הי' בקי במו"מ או טעם אחר כדאיתא במקומו (בחו"מ סי' קע"ו סעיף י"ט בסמ"ע) יעו"ש וטעם זה לא שייך כ"כ בהך שותפות דביהכ"נ בעניני הריוח העולה ממנו מקדישים ותפילות. וא"כ אפשר דכולהו מודו דלא אמרי' כאן דכיון שמת בטל שותפותו. אלא כל זכות שהי' לו להמת בחיים חיותו בריוח העולה מהביהכ"נ גם היום במקומו עומד. ועוד הא באורענד"א וריחים ששכרו מהשר מבואר שם בש"ך בשם הב"ח דלכ"ע אין לדחות להיתומים יעו"ש. והטעם מבואר שם בס' נתיבות המשפט כיון שהוא דבר שא"א בחלוקה יעו"ש. א"כ האי שותפותא דעניני ביהכ"נ יתכן לדמותו לשותפות דריחיים ואורענד"א. שגם זה הוא דבר שא"א בחלוקה בר מן דין אף לפי סברת הגאון מ"מ כיון שהרמ"א ס"ל והוא ג"כ מודה בזה לדבריו דשאר קרובים יש להם זכי' אפי' במקום האבלים של אב ואם. א"כ מי יאמר בכאן שהשכיר שהשכירו לא' שיאמר קדיש לא יהי' דינו שוה כמו שאר הקרובים. דהא מסתמא כיון שהמת לא הניח בנים שיאמרו קדיש וחל המצוה על שאר הקרובים שיאמרו הם קדיש בשביל להציל נפש קרוביהם. א"כ אלו הקרובים כיון דיש להם זכיה יכולים שפיר לשכור אחר במקומם שהוא יאמר קדיש והוי השכיר האחר שלוחו של שאר הקרובים וכיון דקיי"ל בכל התורה שלוחו של אדם כמותו עומד השכיר הזה במקום שאר הקרובים של המת וכיון דאינהו יש להם זכיה. כן ה"נ יש לו להשכיר. וא"כ אף שהמת עצמו בטל שותפותו. מ"מ השכיר האחר שהשכירו קרובי המת אינו מחמת המת עצמו. רק דהוא אתי מחמת כח שאר הקרובים. ומה"ט לא הוצרך הרמ"א לכתוב בהדיא הדין כן לענין שכיר. דכיון דנקט הדין לענין שאר הקרובים ממילא נדע דה"ה לענין שכיר. דהוא הוא. דהא השכיר הוא במקום שאר הקרובים שמינוהו ושכרוהו לעמוד במקומם ולא יגרע כוחו מהם. ואדרבא דוק מרמ"א ז"ל איפכא דהא מקור דין של הרמ"א הוא מהמהרי"ק. ובמהרי"ק עצמו מבואר דגם השכיר יש לו דין א' עם שאר הקרובים. א"כ אילו איתא דרמ"א ז"ל לא ס"ל כן לא הו"ל לשתוק אלא לפרש בהדיא דשכיר אין לו שום זכי' כלל במקום האבלים של אב ואם. ומדסתם ולא פירש כן ש"מ דס"ל נמי כמהרי"ק בזה ופסק כן בקרובים וה"ה לשכיר כן נ"ל:

ג וראיתי בנו"ב תניינא (חא"ח סי' ח') שהעיר בענין כזה. ויראה המעיין שמוכח להדיא מדבריו דעכ"פ כח השכיר האחר לא גרע מכח שאר קרובים האומרים קדיש בשביל קרוביהם. דהא לפי דעת הח"ס הנ"ל משמע ודאי דגם במקום שאין שם אבלים על אב ואם בביהכ"נ. רק יש שם שאר קרובים האומרים קדיש בשביל נפש קרוביהם. ויש שם א' שאומר קדיש בשביל איש זר בעד שכירות ג"כ אין להשכיר זכיה כ"כ בהקדישים כמו שאר הקרובים. דלשיטת הח"ס השכיר לא אתא כ"א מחמת המת עצמו ואין לו זכיה כלל דכיון שמת בטל שותפותו. משא"כ שאר הקרובים יש להם שפיר זכיה כיון דעליהם חיוב ומצוה לגאול נפש קרוביהם מדינה של גיהנם. והרי המעיין בנו"ב שם יראה דשם מבואר להדיא איפכא דהנה שם הי' השאלה בדבר שתושב א' מבני הקהילה מת הוא ואשתו ולא הניחו בנים ושכרו קרוביו מלמד א' שיאמר קדיש בעד הזוג איש ואשה הנ"ל. והי' שם עוד א' שהי' לו בן בחור ומת הבחור ורוצה האב לומר קדיש בשביל בנו הבחור והי' דעת הרב השואל שם שלהמלמד השכיר יש זכיה ב' חלקים. דהיינו שיש לו שני קדישים. ולאב אין לו כ"א קדיש א' יעו"ש בטעמו. והרי דעתו דאדרבא השכיר הוא קודם משאר הקרובים האומרים בחנם קדיש בשביל נפש קרוביהם. והנו"ב שם השיג על דעת וסברת הרב השואל וכ' ז"ל ומה שכ' כי לא מצינו שיאמר האב קדיש עבור בנו זה הי' טענה אם הי' כאן אבל האומר על אב ואם. אבל המלמד הזה אומר בשביל איש זר. וכי אביו גרע מאיש זר עכ"ל. הרי מוכח מדבריו דלא השיג על הרב השואל. רק שאביו לא גרע מאיש זר השכיר ומשמע דמודה עכ"פ דהאיש הזר השכיר יש לו זכיה כמו אבי הבן האומר בשביל בנו. עוד כ' שם וז"ל ומה שכ' שהמלמד קודם בשביל שהוא בא בשכרו תמהני וכו' אבל שיהי' לזה יתרון נגד אחר שאומר בחנם הוא דבר שאין הדעת סובלתו עכ"ל. הרי דלא השיג עליו כ"א במה שהי' דעתו דהמלמד הזר השכיר יש לו יתרון טפי מאבי הבן האומר בחנם קדיש בעד נפש בנו. וכ' הוא דאין לו יתרון. אבל מודה עכ"פ דגם אבי הבן אין לו יתרון על המלמד. ועיי"ש עוד אחר שהשיג על דעת המצאתי כתוב שהובא בב"י בסוף ה' אבילות בשם מו"ה יוחנן טריוו"ש מסיים וכ' וז"ל וא"כ לפי מה שביארנו אין להמלמד שום יתרון על אבי הבחור יעו"ש. הרי דרק אין לו יתרון אבל עכ"פ ס"ל דהוא שוה לזכות אבי הבן. וגדולה מזו מסיים שם וז"ל אבל אעפ"כ אמינא שיפה הורה. והמלמד יש לו שני חלקים ואבי הנער אין לו אלא חלק א' וכו' בנ"ד ששום א' מהם אינו אומר קדיש בשביל אב או אם רק בשביל מתים דעלמא וא"כ הזוג דהינו איש ואשתו שמתו היו קרובי האיש יכולים לומר קדיש בשביל האיש וקרובי האשה יכולים לומר בשביל האשה ואבי הבחור בשביל בנו והיו קרובי האיש אומרים קדיש האיש וקרובי האשה בשביל האשה ואבי הבחור בשביל בנו ולא הי' מגיע על אבי הבחור רק חלק שליש וכו' א"כ גם עתה שהמלמד בא מכח האיש והאשה (פי' מכח קרוביהם) יש לו כח שניהם דיכול לומר לאבי הבחור אי שתקת ומסתפקת בשליש הרי טוב. ואם לאו הנני מסלק עצמי מזכות האשה ואני אומר קדיש בשביל האיש וקרובי האשה יעמידו אחר בשביל האשה וכו' ולכן זה משפטם שהמלמד יאמר שני קדישים ואבי הבחור קדיש א' עכ"ל הרי מבואר בדבריו להדיא שהאיש הזר השכיר שאומר קדיש בשביל איש זר הוא שוה במעלה ממש כמו הקרוב שאומר קדיש בשביל קרובו. וזה מבואר ההיפוך מדברי הח"ס הנ"ל. דהא לפי דברי הח"ס הנ"ל הי' הדין נותן שאף במקום שאין שם אבלים על אב ואם כמו בעובדא דהנו"ב הנ"ל שמ"מ יהי' לאבי הבן יותר זכיה ממלמד הזה דאבי הבן הוא קרוב ויש לו זכיה מצד עצמו להציל נפש קרובו דהיינו בנו והשכיר הזה הוא בא מכח המתים והם כבר אבדו זכותם כדין שותף שמת דבטל שותפתו. א"ו דדברי הנו"ב ברור מללו דס"ל כמו שאמרנו דעכ"פ השכיר הזה שהעמידוהו קרובי הנפטר דינו וזכותו ממש כמו הקרובים עצמם. דמכחם הוא בא ושליח שלהם הוא. דהא אם לא היו שוכרים שום אדם. היו הם בעצמם אומרים קדיש בשביל קרוביהם ועכשיו ששכרו איש אחר בשבילם הוא זוכה ממש כזכות הקרובים עצמם דהא שלוחו של אדם כמותו. וא"כ ודאי ממילא מוכח דגם במקום שיש אבלים האומרים קדיש בשביל אב ואם. נהי דאין דין השכיר שוה להאבלים. היינו משום דלא עדיפי מהקרובים עצמם הבאים מכחם. דגם הם אין שוה זכותם כהאבלים עצמם האומרים בשביל אב ואם. אבל מ"מ לא גרעי מכח הקרובים ולפי מנהג של דעת מהרי"ק והרמ"א דס"ל דגם במקום שיש אבלים על אב ואם מ"מ יש להקרובים ג"כ חלק א' כן ה"נ שוה ממש דין השכיר הזר וא"כ לפ"ז בע"כ צ"ל דמ"ש הנו"ב שם וז"ל שהרי כיון שיש כאן שאר אבלים שהם בנים ממש אין לזה הבא בשכירות לומר קדיש כלל עכ"ל. זה הוא לפי דיעה ראשונה שבהגהת רמ"א סי' שע"ו. דגם שאר קרובים נדחים לגמרי במקום שיש אבילים שהם בנים ממש. אבל לפי דעת הב' של הפשרה שגם להקרובים יש חלק א' כמבואר ברמ"א שם. ודאי אה"נ דכן הדין גם בשכיר. דאי איתא כדעת הח"ס דכח השכיר גרע מכח הקרובים במקום אבלים על אב ואם. הצ"ל גרע כוחו ג"כ נגד שאר הקרובים אף במקום שאין שם אבילים על אב ואם. ומדחזי' בדברי הנו"ב הנ"ל שכח השכיר שוה ממש לכח הקרובים במקום שאין שם בנים ממש. פשוט וברור דלדעתו ה"ה גם במקום בנים ממש לא גרע כח השכיר מכח שאר הקרובים. ומטעם דאמרן. ותימא גדולה לענ"ד על הרב ח"ס. כי הלא כיון שהי' לנגד עיניו דברי הנו"ב הנ"ל כמו שהזכיר שם בתשובתו. איך כ' דדין השכיר אינו דומה לדין שאר הקרובים והלא סתירה מפורשת לזה מדברי תשו' הנו"ב. בפרט שכל עיקר טעמו שכ' לא מסתבר כדכתיבנא לעיל אות ב:

תוכן העניינים

תפארת שמואל (מיאנישפאלי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה