תפארת שמואל (מיאנישפאלי)· רבי יעקב שמואל מיאנישפאלי
יו"ד הלכות מזוזה
שאלה לו
בדבר מה דאיתא בש"ס (מנחות מ"ד א') ובטור וש"ע יו"ד סי' רפ"ו סכ"ב דהשוכר בית בחוץ לארץ פטור ממזוזה ר' יום. ראיתי להעיר בו מה שיש להסתפק בו איזו ספיקות (א) אי הכוונה דווקא בשכר הבית רק על זמן ל' יום הוא דפטור אבל בשכר על שנה חייב לקבוע מזוזה מיד אף תוך ל' יום. א"ד בכל גוונא פטור כל ל' יום. (ב) היכא דהשוכר רוצה להחמיר ע"ע ולקבוע מזוזה תוך ל' אי מיקרי הדיוט כהא דאמרו כל הפטור מן הדבר ועושהו וכו' א"ד שאני הכא. (ג) אם רוצה לקבוע מזוזה תוך ל' אם רשאי לברך על קביעתה. או דלמא כיון דפטור לא יברך:
תשובה
א הנה על דבר הספק הראשון. ראיתי שהעיר בו הרב נחלת צבי ביו"ד סי' רפ"ו סכ"ב. וזה לשונו. משמע דאף אם שכר הבית על שנה תמימה אינו קובע המזוזה עד לאחר ל'. וכן משמע לשון הברייתא כל שלשים יום פטור וכו'. אולם בסידור תפלה של הגאון מליסא העתיק השוכר בית עד שלשים יום פטור. משמע דאם שכר על יותר מל' חייב מיד. וצ"ע מנין לו זה מאחר דקיי"ל דשוכר אינו חייב רק מדרבנן אחר ל' משום דמיחזי כשלו. וא"כ בתוך ל' דלא מיחזי כשלו. מה חילוק יש אם ידור בו גם לאחר ל'. ונראה דנמשך אחר דברי הש"ך ס"ק כ"ח שכ' הטעם דעד ל' פטור שאינו נקרא עדיין דירה. יעו"ש. ור"ל דהוי דירת עראי וטעם זה איתא בתוס' במנחות דף מ"ד. ושם כתבו כמו דאמרי' בב"ב דאם דר בעיר ל' יום הרי הוא כאנשי העיר עיי"ש וא"כ שפיר אמר דאם ידור בו גם לאחר ל' דלא הוי דירת עראי חייב מיד. דהא גם לענין צדקה אם דעתו להשתקע חייב מיד כדלעיל סי' רנ"ו ס"ה. אבל באמת דברי הש"ך צ"ע כמו שתמה עליו בתשו' מאור הגולה רע"א ז"ל סי' ס"ו. דהתוס' לא כתבו שם כן רק למה דרצו לומר דשוכר חייב מדאורייתא אבל למאי דכתבו שם עוד סברא. דמדאורייתא לעולם פטור דבעי' ביתך דידך. רק מדרבנן חייב אחר ל' דמיחזי כשלו. ונראה מדבריהם דס"ל עיקר כסברא זו. וכ"כ בתוס' (ע"א דף כ"א) והרא"ש בהלכות קטנות ממילא הא דתוך ל' פטור דאוקמוה אדינא עיי"ש לפ"ז נראה ברור דאף אם רוצה לדור כמה שנים אינו חייב לקבוע עד לאחר ל' יום עכ"ל הנח"צ:
השגה על הנח"צ במה שתמה על הש"ך. דדברי הש"ך הם כנים:
ב ואני העני לבבי ההדיוטית לא כן ידמה. והנה מ"ש דדברי הש"ך צ"ע וכו' לענ"ד דברי הש"ך כנים הם. והש"ך לאו מסברת עצמו כ"כ דהא כן מפורש להדיא בב"י סימן רפ"ו בשם הר"ר מנוח. שז"ל וכ' הר"ר מנוח וכו' דטעמא דשוכר בית בחוץ לארץ פטור מן המזוזה עד ל' יום היינו משום דכיון דמזוזה חובת הדר הוא. פחות מל' הוי דירת עראי ולא מיחייב עכ"ל. ומעתה לפי דברי הרב נחלת צבי הנ"ל יקשה כן גם על הר"ר מנוח והב"י. איך כתבו טעם זה דלאו אליבא דהילכתא הוא לפי מה דקיי"ל דמדאור' לעולם פטור. אכן באמת לענ"ד כנים דבריהם. דבע"כ אף לפי מה דקיי"ל דמה"ת לעולם פטור ממזוזה. דבעי' ביתך. רק מדרבנן חייב אחר ל' משום דמיחזי כשלו. מ"מ הטעם דפטור קודם ל' הוא כמו שכתבו הר"ר מנוח הנז' לעיל והב"י והש"ך משום דפחות מל' הוי דירת עראי כמו שאבאר בעזרת השי"ת:
ביאור כוונת דברי התוס' דלכאורה קשה וישוב דברי ש"ך והוכחה לדעת סדור הגאון מליסא דלא כהנחלת צבי:
ג דהנה בתוספות במנחות שם כתבו לענין טלית שאולה וזה לשונם. ועוד הכא דלא מיפטר אלא עד ל' יום. משום דעד ל' יום סברי אינשי דשאול הוא. אבל אחר ל' יום נראית כשלו דאין דרך שאלה יותר. אבל מדאורייתא פטורה לעולם וכו' יעו"ש. ובמס' ע"ז (כ"א א') בתוס' ד"ה הא כתבו וז"ל דהא אמרי' פ' התכלת השוכר בית בח"ל וכו' מ"מ אין חיוב זה מה"ת. דמדאור' פטורה לעולם. כדכתיב ביתך ולא של אחרים וכו' אבל רבנן הוא דחייבוהו לאחר ל' יום. מפני שהוא נראית כשלו מידי דהוי אטלית שאולה. דכל ל' יום פטורה מן הציצית וכו' ורבנן הוא דגזרו לאחר ל' יום מפני שנראית כשלו עכ"ל. והנה יש להתבונן בדבריהם. דלכאורה קשה. דגבי מזוזה. מה טעם הוא לחלק בין תוך ל' לאחר ל' בענין חיוב מדרבנן. דבשלמא גבי טלית שאולה ניחא. דהתם עד ל' יום סברי אינשי דשאול הוא אבל אחר ל' יום נראית כשלו. דאין דרך שאלה יותר. אבל לענין מזוזה בשכירות בית האיך שייך לומר כאן דעד ל' יום לא מיחזי כשלו. דסברי אינשי דהיא שכורה. אבל אחר ל' יום נראית לשלו ולא כשכורה בתמי'. אטו אין דרך אינשי למיגר בתי אפילו על כמה שנים. כאשר עינינו רואות מעשים בכל יום. ע"כ נראה דכוונת התוס' במה שהשוו מזוזה לטלית שאולה. הוא רק לענין זה דלאחר ל' חייבוהו מדרבנן מפני שנראית כשלו. אבל לענין טעם הפטור דקודם ל' באמת לא שוה כלל טעם מזוזה לטעם טלית שאולה. דגבי טלית הוי הטעם. משום דקודם ל' לא נראית כשלו דסברי אינשי דשאול הוא. והכא גבי מזוזה טעמא אחרינא איכא. והיינו דבאמת גבי שכירות אף דידעי אינשי שהיא רק מושכרת לו מ"מ חייבוהו רבנן משום דמיחזי כשלו. דשכירות ליומא ממכר הוא. והשוכר בית הוא משתמש בה בכל צרכיו. כאדם העושה בשלו. ומשום זה גופה מיחזי כשלו ומדרבנן קרינן בו ביתך כאילו הוא שלו ממש. אך זה דווקא לאחר ל' דאז כיון דלאו דירת עראי הוא. אז הוא דחייבוהו מדרבנן משום דמיחזי כשלו. אבל קודם ל' גם מדרבנן פטור משום דלא מיקרי עדיין דירה. דדירת עראי הוא. ולולא טעם זה. גם קודם ל' הי"צ לחייבו עכ"פ מדרבנן. משום דגם קודם ל' מיחזי כשלו. דהכא אין שייך לחלק בין קודם ל' לאחר ל' לענין מיחזי כשלו כדאמרן. רק עיקר טעם דפטור קודם ל' הוא מטעם דלאו דירה הוא. ולא הוצרכו התוס' לבאר זה. דסמכו על מ"ש שם במנחות לפי מה דרצו לומר שם מתחילה. דשוכר בית חייב במזוזה מה"ת. דגבי מזוזה לא בעי' ביתך דווקא. וכתבו שם דטעם דפטור קודם ל' הוא משום דלאו בית דירה הוא יעו"ש וכלומר דהוא דירת עראי. וממילא כיון דהאי טעמא מועיל אף לענין חיוב מדאורייתא אע"ג דלא בעינן שיהי' שלו. כן ה"נ וכ"ש לענין המסקנא. דמדאור' לעולם פטור רק דמדרבנן חייב משום דמיחזי כשלו. האי טעמא דפטור קודם ל' במקומו עומד. דאע"ג דגם קודם ל' מיחזי בזה כשלו והי"צ להתחייב עכ"פ מדרבנן. מ"מ פטור קודם ל' מטעם דלאו בית דירה הוא כלל. ושפיר צדקו דברי הר"ר מנוח והב"י והש"ך בטעם שכתבו דפטור קודם ל' משום דדירת עראי הוא. וסרה בזה תלונת הרב הג' רע"א ז"ל ובחנם תמה על הש"ך כן נלענ"ד. ומעתה ממילא מוכח דזה דווקא היכא דשכר מתחילה רק על ל' יום. אבל בשכר על שנה. אז גם קודם ל' לאו דירת עראי הוא. כמו גבי צדקה אם דעתו להשתקע חייב מיד:
ראיה אחרת דבשוכר בית לשנה חייב מיד במזוזה:
ד עוד נראה ראי'. דהנה גם לענין התחייבות בעול המסים וצרכי ציבור. דקי"ל דאינו חייב עד שידור בעיר יב"ח קיי"ל התם דבין אם קנה בית באותו עיר או ששכר בית על יב"ח. מיד הוי כאנשי אותה עיר. עיין בחו"מ סי' קס"ג ס"ב. דהמחבר כ' שם או שקנה בה בית דירה וכו'. וכ' בסמ"ע שם וז"ל דקדק וכ' שקנה. לאפוקי ניתן לו במתנה. או נפלו לו או וכו' יעו"ש.
ביאור כוונת הסמ"ע לענין חיוב במסים והוכחה דשכר בית ליב"ח הוי כקנה לענין חיוב במסים:
וכוונת הסמ"ע ברור. דאין כוונת המחבר במ"ש קנה לומר דווקא קנה אבל שכר בית לא. דז"א. דה"ה שכר בית ליב"ח הוי מיד כאנשי אותה העיר. כדעת הריב"ש בתשובה שהביא הרמ"א בהג"ה שם. דהמעיין בב"י שם יראה להדיא דדעתו מוסכמת לדעת הריב"ש שהביא שם. דכל שנתחייב מתחילה לדור כאן יב"ח. הרי הוא כאנשי אותה העיר מיד. דמסתמא דעתו להשתקע בכאן. ומסיק שם עוד וז"ל וכבר כתבו קצת מן האחרונים. דל"ד קנה בית דירה. דה"ה אם שכר בה בית דירה. כל ששכר ליב"ח מיד הוא כאנשי העיר עכ"ל יעו"ש. וגם דעת הרמ"א משמע נמי דדעתו מסכים עם דעת הריב"ש הנ"ל שהוא הי"א שהביא בהג"ה בראשונה. והי"א בתרא שהביא באחרונה דאפילו לגור. וכלומר דהי"א אלו חולקין ע"ד המרדכי. שהוא הי"א האמצעי שהביא בהג"ה שם דס"ל דבעי' דווקא קנה בית דירה. אבל שכר בית ליב"ח לא מהני. ומטעם שבאר המרדכי (פ"ק דב"ב סי' תע"ז) דדווקא קנין מוכיח שדעתו להשתקע אבל בשכירות בית אולי אין דעתו להשתקע יעו"ש. והי"א בתראי חולקין עליו וס"ל דכל שבא לדור שם כדי להשתקע הוי כקונה בית דירה. עיין בד"מ סי' קס"ג אות ה' בשם מהרא"י ומהרי"ו. וכוונתו לתשו' מהרי"ו סי' ק"ו דמשמע שם דדעתו כדיעה הא' שבמרדכי. דלא בעי' דווקא קנה בית אלא ה"ה שכר בית ליב"ח. וכבר ידוע בכללים דכ"מ שמובא פלוגתא בש"ע בלשון יש אומרים ויש אומרים דדיעה בתראי שהובא באחרונה הוא עיקר להלכה. א"כ גם בזה דעת הרמ"א עיקר כאותו דיעה דגם שכר בית ליב"ח הוי מיד כאנשי העיר (ועיין שע"ת או"ח סי' תכ"ט בשם וועד לחכמים דאם שכר בית דירה גם קודם יב"ח הוי כאנשי אותה העיר יעו"ש). א"כ כמו דלענין חיוב צדקה וחיוב מעות חטים. וחיוב בעול המסים וצרכי ציבור. אף דעיקר החיוב הוא אחר יב"ח או עכ"פ לאחר ל' יום. מ"מ אמרי' דכששכר בית ליב"ח הוי כקנה בית. וחייב מיד בכל הדברים כאנשי אותה העיר. ה"ה בזה דחיוב מזוזה בשוכר בית. דאף דאינו חייב עד לאחר ל' היינו דווקא בשכר רק עד ל' דאז מחשיב רק דירת עראי כיון שאין דעתו להשתקע ולדור שם רק זמן מועט אבל בשכר הבית על יב"ח דאז מוכח מעיקרא דדעתו לעשות ישיבה קבועה בתוך דירה זה ולאו דירת עראי לחוד מש"ה חל עליו תיכף חיוב קביעת מזוזה. ועוד דנראה לי דנ"ד הוי כ"ש וק"ו מהתם. דהשתא ומה דמהני שכירות הבית ליב"ח. לענין ראי' והוכחה על ישיבה קבועה באותה העיר להתחייב בחיובי העיר. כ"ש דהוי הוכחה וגלויי מלתא על ישיבה קבועה באותה בית להתחייב בחיובי הבית (ואפשר דאף המרדכי דהתם יודה בכאן דיש לחלק בין הכא להתם ואין להאריך) והוא ראי' נכונה לענ"ד:
ה וגדולה מזו הי' נראה לי דלאו דווקא שכר ליב"ח אלא אף אם שכר לשלשים יום שלמים נמי דינא הכי דהש"ס והפוסקים דאמרו השוכר בית בח"ל פטור כל ל' יום. היינו בשכר על פחות מל' יום משום דפחות מל' יום דירת עראי הוא. אבל כל דשכר על זמן של שלשים יום דזמן זה חשוב דירת קבע המחייב מכאן ואילך בחיוב מזוזה ממילא כיון דידעינן דדעתו לדור בבית זה שיעור דירת קבע אז מיד חייב במזוזה. וכמו דהתם גבי חיוב נשיאות בעול צרכי ציבור וצדקה דשיעור הזמן להיות נחשב כאנשי העיר הוא יב"ח. אמרינן דשכירות בית על יב"ח הוי מיד כאילו דר כבר כאן יב"ח. ה"ה הכא דהשיעור הוא ל' יום מהני שכירות הבית על ל' יום שלימים. דיהא נחשב מיד כאילו כבר דר בבית זה ל' יום **(הג"ה. ולפ"ז גם בצדקה וחיוב מעות חטים. לפי מ"ש הרמ"א בשם סמ"ק בסי' רנ"ו ס"ה דסגי בל' יום. והובא נמי כן לענין מעות חיטים במג"א סי' תכ"ט סק"ב ובח"י שם יעו"ש. נמי י"ל כן דשכר בית על ל' יום שלמי' הוי כדין דעתו להשתקע וחייב מיד. ומ"ש בשע"ת שם דדווקא שכר ליב"ח. י"ל דקאי לפי עיקר הדין דהשיעור הוי יב"ח:)** ואף אם נימא דהפי' הוא בגמרא כל ל' יום פטור. היינו דאף במשלם יום ל' נמי פטור. משום דגם ל' יום שלמים נמי חשוב דירת עראי רק דווקא אחר יום הל' מתחיל החיוב מ"מ עכ"פ בשכר הבית לכתחילה על יותר מל' יום אף ביום א' יותר כיון דזה הוי שיעור דחשוב דירת קבע ממילא חל עליו מיד חיוב קביעת מזוזה. ולאו דווקא בשכר על יב"ח. דזיל בתר טעמא. כיון דעיקר טעם הפטור בתוך ל' הוא משום דעד ל' הוא דירת עראי כמו שנתבאר. א"כ זה לא שייך רק בשוכר על ל' אבל לא בשוכר על זמן יותר מל'. דכיון דדעתו לדור שם שיעור כזה איגלי למפרע דלאו דירת עראי הוא משעה ראשונה. וחייב מיד. וכההוא דיו"ד סי' רנ"ו וחו"מ סי' קס"ג דכשידעי' מעיקרא שידור כאן שיעור הקצוב לחיובו במסים. אזי מיד חל עליו החיוב. וה"ה הכא דמ"ש זה מזה כנ"ל ברור לענ"ד:
השגה על ראית הנ"ץ:
ו ומ"ש הרב נחלת צבי דמשמע מלשון הש"ע וברייתא דאף בשוכר לשנה תמימה. אינו קובע המזוזה עד לאחר ל' בענ"ד איני רואה שום משמעות מלשונם. ואי כוונתו ממה דסתמו סתם משמע מזה דבכל גוונא מיירו. לענ"ד מהא לא מיכרע כלל. ולא עוד דאדרבא מדסתמו משמע דבשוכר בית סתם מיירו. ולא מיירי בשוכר בפי' לזמן קצוב דהכי משמע לישנא דשוכר בית. דהיינו ששכר סתם בלא שום זמן קצוב והילכך בכה"ג דווקא דינא הכי דפטור כל ל' יום משום דסתם שכירות בית הוא לכ"ע רק עד שלשים יום ולא יותר. וטפי נוטה הדין דאף בתוך ל' אם רוצה המשכיר להוציאו יכול להוציאו. וכן השוכר יכול לצאת אם ירצה (ולקמן נעורר בו אי"ה) ומש"ה לא חשיב כ"א דירת עראי ופטור כל ל' יום ממזוזה. משא"כ בשוכר בית לזמן קצוב על יותר מל' יום. בזה לא מיירי כלל הברייתא והפוסקים והש"ע ובכה"ג אה"נ דחייב אפי' תוך ל' כן נ"ל:
פרפרת בכוונת הברייתא לדייק שהברייתא איירי בשוכר סתם:
ז ועוד נראה לי דרך פרפרת א' בדיוק לשון הברייתא והש"ע וכמו שאגיד בעזה"י. דהנה לשון הברייתא (במנחות מ"ד א') כך הוא. הדר בפונדקי בא"י והשוכר בית בחו"ל כל ל' יום פטור מן המזוזה. מכאן ואילך חייב אבל השוכר בית בא"י עושה מזוזה וכו' ע"כ והרי יש לדקדק למאי הוצרכה הברייתא להאריך ולסיים מכאן ואילך חייב הא ממילא נוכל לידע זאת ממה דקאמר כל ל' יום פטור. ש"מ דדווקא עד ל' פטור אבל לאחר ל' חייב בפרט דזה הוא עיקר החידוש דין מה דבחו"ל פטור כל ל' יום. אבל מה דחייב לאחר ל' אינו חידוש. ואף את"ל דגם זה חידוש. דהו"א לפטור לגמרי כמו דבאמת מדאור' פטור לעולם. עכ"פ מדיוקא דרישא דכל ל' יום פטור נשמע זה ממילא. ונראה לי דע"פ דברינו ניחא. דהברייתא לא מיירי כאן בשוכר לזמן קצוב כמו לשנה וכדומה (דבכה"ג אפי' תוך ל' חייב) אלא דמיירי בשוכר סתם. דכיון דסתם שכירות הוא רק על ל' יום או גם פחות ואין זה חשוב דירה קבועה. רק דירת עראי מש"ה פטור ממזוזה. וא"כ בזה הי הסברא נותנת דגם לאחר ל' יום נמי יפטור ממזוזה. מטעם דהא מה שעבר כבר עבר. ואלהבא כיון דגם עכשיו אין זה דירת קבע דהא גם עכשיו הו"ל רק שכירות סתם שאין זמנו נמשך רק עד ל' יום. ומכ"ש לפי הדיעה דסתם שכירות בכל יום מצי המשכיר להוציאו אפי' תוך ל'. וא"כ גם עכשיו אין זה רק דירת עראי וליפטר לעולם. דלא יהי' ל' יום השניים טובים מהראשונים מש"ה קמ"ל דמ"מ מכאן ואילך חייב. והשתא מהדיוק דרישא לא הוי ידעי' זאת. דאדרבא מסברת פטורו דל' יום הוי אמינא דגם אח"כ יפטר עד שישכור אותו בפירוש לזמן קצוב. דהא טעמא דל' יום הראשונים שייך גם באחרונים. מש"ה הוצרכה הברייתא לפרש החיוב בהדיא. והא תינח לפי דברינו משא"כ לפ"ד הרב נחלת צבי דהברייתא איירי אפי' בשוכר בית לשנה. וטעם הפטור קודם ל' הוא משום דאוקמוה אדינא דאורייתא. א"כ ממילא מהדיוקא דרישא הוי ידעי' דאחר ל' חייב ותיקשה קושייתנו. אבל לפי מ"ש ניחא. כן נראה לי לומר דרך פרפרת:
ח ועוד נראה לי דיוק נכון. מהא דכללו הברייתא והפוסקים והש"ע. יחד דין דהשוכר בית בחו"ל עם דין הדר בפונדקי. ש"מ דגם האי דהשוכר בית מיירי בכעין דומיא דפונדקי. דהיינו דכמו סתם פונדק אינו מיוחד לדירת קביעות. רק לעראי להעוברים ושבים שחונים ודרים שם זמן מועט. כן ה"נ בכעין זה מיירי בכאן ההוא דהשוכר בית דנקט עמו. דהיינו שלא שכר לזמן קצוב ומרובה. רק לזמן מועט דרך עראי עד שיעור ל' יום או בשכר סתם. דאז ג"כ אין שכירותו קבוע לזמן מרובה. בכה"ג דווקא הוי דינא הכי דפטור עד ל' יום. משא"כ בשוכר בפירוש לזמן יותר מל' יום בזה לא מיירי כאן. וממילא נשמע דבכה"ג חייב אפי' תוך ל' יום. משום דבכה"ג לאו דירת עראי הוא:
ראי' נכונה מפירש"י וחדוש בדין סתם שכירות. דעיקר כהסמ"ע ולא כהש"ך:
ט ועוד נראה לי להביא ראיות לזה מהמפרשים. רש"י ונימוקי יוסף ז"ל ונקדים תחילה דין סתם שכירות. הנה בסמ"ע (שי"ב סק"ו) כ' דהמשכיר בית לחבירו סתם. יכול להוציאו אחר יום א' או פחות יעו"ש. והש"ך שם סק"ז חולק עליו. וס"ל דסתם שכירות הוא ל' יום יעו"ש. ונראה לענ"ד הקלושה. דהעיקר בזה כהסמ"ע. מהא דהירושלמי והרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור ושו"ע סי' שי"ב ס"ד. השכיר לו ללינה אין פחות מיום א'. לשביתה וכו'. לנשואין אין פחות מל' יום. ומדלא חשב נמי השכיר לו סתם אין פחות מל' יום. ש"מ דבסתם שכירות יכול להוציאו אפי' אחר שעה א'. וראיות הש"ך מהאי דפ"ק דר"ה יש לדחות. דשאני התם כיון דאמר לו השוכר למשכיר לשנה זו. דגילה דעתו דרוצה לשכור על זמן ימים רבים בהא הוא דאמרי' דלא טרח אינש למיגר ביתא בציר מתלתין יומין עכ"פ. משא"כ בסתם. וכן שאר ראיותיו יש לדחות כן נ"ל. שוב עיינתי ומצאתי בספר עטרת צבי בחו"מ סי' שי"ב דדעתו נמי כן כהסמ"ע מכח ראי' זו שכתבתי יעו"ש ונהניתי. ועכשיו נבוא לנ"ד. דהנה ברש"י במנחות אההוא דהשוכר בית פטור כל ל' יום. פירש"י הטעם משום דשמא יחזור בו. וכוונתו שמא יחזור בו השוכר או המשכיר ויצא מהבית תיכף בתוך ל' או בסוף ל'. וא"כ לא הו"ל דירה קבועה. רק דירת עראי. וא"כ לפי טעם זה לא שייך כ"א בשכירות סתם. דבזה להסמ"ע יכולין לחזור בהן אפי' בתוך ל' ואף להש"ך עכ"פ בסוף ל' יכולין לחזור. משא"כ בשוכר בפירוש על שנה או איזה חדשים וכדומה. דאז אין שניהם יכולין לחזור קודם הזמן. גם נראה לי דאפשר לפרש כוונת פירש"י במ"ש שמא יחזור בו דר"ל דדעתו נמי כדעת הסמ"ע דבסתם שכירות יכול המשכיר לחזור בו אפי' אחר שעה א' ולהוציאו מהבית. וא"כ קודם ל' יום לא מחשיב השוכר בעה"ב על בית זו דהא מזוזה הו"ל חובת הדר. וכאן בכל שעה הוא עומד בספק שמא בשעה זו יחזור המשכיר ויוציאנו מהבית ולא ידור בה ולא חל עליו כלל חיובא דמזוזה. עכ"פ לב' הפירושים הנ"ל מוכח בהדיא דרש"י ז"ל ס"ל דהברייתא מיירי דווקא בשכירות סתם באופן דזמן השכירות לכ"ע לא הוי על יותר מל'. (ויותר נוטה דאף על ל' לא הוי כדכתיבנא) בזה דווקא פטור ממזוזה כל ל'. משא"כ היכי דשכר בפי' על זמן יותר מל'. דא"א להם לחזור בו קודם הזמן והוי דירת קבע ממש. וגם דהשוכר הוי איהו הדר בבית זה וחל עליו חיובא דמזוזה מש"ה חייב מיד. והוא ראי' נכונה לענ"ד:
י ויותר מזה מפורש בדברי הנימוקי יוסף בהלכות מזוזה שכ' וז"ל ואפי' שוכר בחוץ לארץ כיון שלא שכרה לשלשים יום אינו חייב במזוזה עכ"ל הרי בהדיא דדווקא בלא שכרה לשלשים יום הוי דינא הכי דפטור והיינו דמוקי לה בשכרה סתם וכדעת הסמ"ע הנ"ל דסתם שכירות יכול המשכיר להוציאו מיד. וכיון דהוא פחות מל' יום הו"ל דירת עראי אבל בשכרה בהדיא על שלשים יום. משמע דס"ל דחייב במזוזה גם בתוך ל' דזמן ל' יום מחשיב דירת קבע וכמ"ש לעיל (אות ה'). ומינה דכ"ש בשוכר בית על איזה חדשים וכ"ש על שנה. פשיטא דחייב אפי' תוך ל'. והרי ראי' ברורה מפירש"י ונימוקי יוסף הנ"ל כדברינו:
יא ואבא היום אל העי"ן באחרונים ומצאתי ב"ה תנא דמסייע לדעתינו הוא הרב הק' האזולאי ז"ל בספרו יוסף אומץ. כי מצאתי בס' זכור לאברהם (ח"ג חיו"ד אות מ"ם מזוזה) כ' וז"ל ועיין בספרו המשובח יוסף אומץ סי' ל' גדולה תשובה בזה. וזאת הלכה העלה דאם שכרה לשנים או לשנה. ועשו כתב ע"ז. והוליך שם כל מטלטליו. ומה גם אם תיקן ע"י אומנים וכו' חייב במזוזה מיד ויקבענה ויברך תיכף הכונס לגור שם עכ"ל. הנה נראה דדעתו הגדולה הוא כדעתינו. דכל ששכר לשנה (ולאו דווקא על שנה אלא כל שהוא על יותר מל' יום) והי' באופן ששוב לא יוכל לחזור בו לא המשכיר ולא השוכר. דאז מיד הו"ל דירת קבע וחייב תיכף במזוזה. ועשו כתב דנקט היינו כדי שיהי' באופן שלא יוכלו לחזור בהם. ולכן נראה דהוא לאו דווקא דה"ה בגוונא אחרינא. שלא יוכלו לחזור:
יא אמנם כן דראיתי בס' הנ"ל בח"ב חיו"ד אות מ' מזוזה. שהביא בשם הרב חק"ל שהביא דברי הרב יוסף אומץ הנ"ל. וכתב עליו דפשט הסוגיא ומסתימות הפוסקים נראה שחולקים ופטרי גם בשכר לשנה. ושכן המנהג פשוט להורות לכל שואל. והמיקל לא הפסיד דנפיק מינה קולא לברכה. וגם דהוי קביעות קודם זמנה. ומסיק שם דאין לקבוע כלל תוך ל'. ואי קבעה תוך ל' קרוב הדבר דלא קיים העשה גם לאחר ל' ואין תקנה כ"א להסירה ולחזור ולקובעה עכ"ל. ואני עני תמה מאוד על הרב חק"ל הנ"ל שהשיג על הרב יוסף אומץ:
דאדרבא כבר הוכחנו בעזה"י דפשט הסוגיא ומסתימות הפוסקים נראה דמיירו דווקא בשכירות סתם. אבל לא בשכר לשנה ובפרט מרש"י ונימוקי יוסף שהבאתי יש ראי' ברורה לזה וגם לפי מה שהוכחנו דעיקר הטעם הוא משום דירת עראי ממילא מוכח דבשוכר לשנה חייב. ע"כ אני עני אומר דשארי לו מארי' להרב חק"ל שבחנם השיג על הרב יוסף אומץ. והעיקר להלכה לענ"ד כדעת הרב יוסף אומץ הנ"ל:
יג שוב ראיתי בסוף ספר ארץ חמדה בחידושים ליו"ד שהעיר בזה והביא פלוגתת האחרונים בזה. ודעתו נוטה דחייב מיד במזוזה ויברך כמו דקיי"ל בפת הבאה בכסנים דמברך במ"מ באוכל פחות משיעור סעודה. אבל אם רוצה לאכול שיעור קביעות אזי מברך תיכף המוציא אפי' על כזית הראשון דתיכף אכילה ראשונה מחשיב קביעות. וה"ה כאן באם רוצה לדור שם שנה. אזי אפילו יום הראשון מחשיב קביעות דירה יעו"ש. רק דכדי לצאת ידי כל הדיעות כ' שם דאחר ל' יטלנה ויחזור ויקבע אותה אבל לא יברך פעם ב' יעו"ש עכ"פ הרי דגם דעת הרב הנ"ל הוא כדעתינו והראי' שהביא מפת כסנים. אף שלכאורה אין ענין זה לזה מ"מ הדמיון נכון מצד הסברא. דהתם פטור מברכה מטעם אכילת עראי והכא פטור ממזוזה מטעם דירת עראי א"כ הרי הוויין שניהם מחמת טעם עראי. דבקבע יש חיוב כאן וכאן. א"כ שפיר יש ללמוד ענין זה מזה דכמו דהתם לענין אכילת עראי אמרי' דכיון שידעי' שדעתו לאכול אכילת קבע אזי גם משעה ראשונה חייב תיכף לברך כעל אכילת קבע. אף הכא לענין דירת עראי כיון שידעי' שדעתו לדור כאן דירת קבע אזי משעה ראשונה חייב כעל דירת קבע. והוא דמיון נכון:
יד ע"כ מכל הלין טעמי נראה עיקר לפסק הלכה. דהשוכר בית לשנה (וכבר כתבנו דל"ד אלא כל דהוא על יותר מל' יום) ועשה קנין גמור באופן שלא יוכלו שוב לחזור בהם שניהם. אזי חייב תיכף לקבוע מזוזה בשעת כניסתו לדור שם. ויברך ברכה הראויה בשם ומלכות. ולדעתי אף לאחר ל' לא יטלנה כלל משם לחזור ולקובעה אך מ"מ מהיות טוב לצאת ידי כל הדיעות יעשה כן כמו שכ' הרב ארץ חמדה הנ"ל:
טו ולענין הספק הב' אם רוצה להחמיר בתוך ל' יום ולקבוע מזוזה (היכי דשכרה סתם או רק על פחות מל' יום) אי מיקרי הדיוט. עיין בשו"ת שבו"י ח"ב סי' מ"ד דמביא שם דהטעם דאמרו כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. היינו במקום דמיחזי כמו יוהרא וגסות הרוח. ומה"ט כ' שם דבצינעא רשאי להחמיר על עצמו אף היכא דפטור מן הדבר. דבצינעא ליכא בו משום יוהרא יעו"ש. ועיין בספר ברכי יוסף או"ח סי' ל"ב הביא בשם יד מלאכי שכ' נמי וז"ל כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. היינו דווקא כשעושה אותו ליוהרא. אבל כשעושה לשם שמים אז יש לו שכר וכו' עכ"ל גם הביא שם בשם המרדכי ריש ברכות דמשם נמי יש סעד. דהא דנקרא הדיוט היינו משום יוהרא יעו"ש. גם בחיו"ד בברכי יוסף סי' של"ג הביא דברי ס' ארחות חיים שכ' וז"ל יש מפרשים כי נקרא הדיוט היכא דליכא אחרינא דעביד כוותי'. וכו' ע"כ נקרא הדיוט משום דמיתחזי כגסי הרוח כלומר ראו שאני חסיד. אבל אי איכא אחריני דעבדי כוותי' ודאי אינו נקרא הדיוט אף שהוא פטור מן הדבר כדחזינן רב יוסף דהוי סגי נהור וסומא פטור ממ"ע ואעפ"כ הי' עושה אותם כיון דגם אחרים עושים אותם א"כ נראה לי דבנ"ד כיון דכולי עלמא קובעים מזוזה בפתחי בתיהם. ואף שהוא פטור בתוך ל' מ"מ לא מיחזי בזה כגסות הרוח כיון שאינו דבר שבפרהסיא. רק הוא נעשה בתוך ביתו. ועוד דהא כ"ע עבדי כן שקובעים מזוזות בבתיהם. ומזה שהוא עדיין פטור לאו כ"ע דינא גמירי. ולא יעלה על דעתם כלל שזה השוכר הוא פטור ממזוזה וליכא כאן חשד לא מיחזי כגסות הרוח ויוהרא כלל. הילכך בכה"ג ודאי מאן דמחמיר הוא זכור לטוב ויקבל שכר ואינו נקרא הדיוט כלל ועיין עוד בספר חסדי אבות להרב האזולאי ז"ל (פ"ב דאבות משנה א') ושם השיג על חילוקא דהרב שבו"י בין צינעא לפרהסיא אך משם מבואר דיש כמה אופנים דלא מיקרי הדיוט. ואופן א' כ' שם דהיינו כשהוא יודע שא"צ מן הדין אבל מהיות טוב מחמיר ע"ע בכה"ג שרי יעו"ש אך בנ"ד נראה ודאי דאינו נקרא הדיוט מטעם הנ"ל:
טז ולענין הספק הג'. עיין באחרונים דיש פלוגתא בזה. עיין פתחי תשובה ונחלת צבי שם ושו"ת רב משולם סי' א' וברכי יוסף יו"ד סי' רפ"ו. וע"כ אני עני אומר כיון דקיי"ל ספק ברכות להקל. לכן מאחר דדעת הרב תורת חסד והרב ברכי יוסף שלא לברך תוך ל' וכן נוטה דעת שאר אחרונים. ע"כ יותר טוב שלא לברך אז. הנלע"ד כתבתי: