תפארת שמואל (מיאנישפאלי)· רבי יעקב שמואל מיאנישפאלי
יו"ד הלכות שמחות · שאלה מד
מי שהוא אומר קדיש בשביל אחר אי נדחה מלומר קדיש בביהכ"נ שיש שם אבלים או לא:
תשובה
א ראיתי להרב חת"ם סופר חיו"ד סי' שמ"ה. האריך בזה והוכיח דאין להאחר השכיר שום זכי' במקום האבלים. מטעם דענין הזכיות בהקדישים ותפילות שבבהכ"נ מדין שותפות אתינן עלה והילכך למה דקיי"ל גבי שותפים כיון שמת שותף א' בטל שותפותן ה"ה בזה אין שום זכי' להמת ולהשכיר העומד במקומו. והא דכ' הרמ"א בסי' שע"ו דשאר קרובים יש להם עכ"פ קדיש א' אף במקום האבלים על אב ואם. היינו דווקא קרובים האומרים קדיש בשביל קרוביהם דיש להם זכי' מצד עצמם להציל קרוביהם בחייהם גם כי אחר מותם יש להם שייכות וקצת חיוב להציל נפש קרוביהם מני שחת. אבל אחר שאינו קרוב ולא אתי אלא מחמת המת עצמו. והמת עצמו כבר בטל שותפותו ואינו נוטל בריוח אין לו שום זכי'. ומש"ה לא נקיט רמ"א רק קרובים ושביק שכיר עכ"ד בקצרה יעו"ש:
ב ולענ"ד הדמיון של הרב שדימה אותו לדין שותף שמת דבטל שותפותו אינו עולה יפה. חדא דאפשר לומר דזה לא נאמר כ"א גבי שותפות דעסקי ממון משום דיכולים השותפים לומר להיורשים. אביכם הי' נוח לנו שהוא הי' בקי במו"מ או טעם אחר כדאיתא במקומו (בחו"מ סי' קע"ו סעיף י"ט בסמ"ע) יעו"ש וטעם זה לא שייך כ"כ בהך שותפות דביהכ"נ בעניני הריוח העולה ממנו מקדישים ותפילות. וא"כ אפשר דכולהו מודו דלא אמרי' כאן דכיון שמת בטל שותפותו. אלא כל זכות שהי' לו להמת בחיים חיותו בריוח העולה מהביהכ"נ גם היום במקומו עומד. ועוד הא באורענד"א וריחים ששכרו מהשר מבואר שם בש"ך בשם הב"ח דלכ"ע אין לדחות להיתומים יעו"ש. והטעם מבואר שם בס' נתיבות המשפט כיון שהוא דבר שא"א בחלוקה יעו"ש. א"כ האי שותפותא דעניני ביהכ"נ יתכן לדמותו לשותפות דריחיים ואורענד"א. שגם זה הוא דבר שא"א בחלוקה בר מן דין אף לפי סברת הגאון מ"מ כיון שהרמ"א ס"ל והוא ג"כ מודה בזה לדבריו דשאר קרובים יש להם זכי' אפי' במקום האבלים של אב ואם. א"כ מי יאמר בכאן שהשכיר שהשכירו לא' שיאמר קדיש לא יהי' דינו שוה כמו שאר הקרובים. דהא מסתמא כיון שהמת לא הניח בנים שיאמרו קדיש וחל המצוה על שאר הקרובים שיאמרו הם קדיש בשביל להציל נפש קרוביהם. א"כ אלו הקרובים כיון דיש להם זכיה יכולים שפיר לשכור אחר במקומם שהוא יאמר קדיש והוי השכיר האחר שלוחו של שאר הקרובים וכיון דקיי"ל בכל התורה שלוחו של אדם כמותו עומד השכיר הזה במקום שאר הקרובים של המת וכיון דאינהו יש להם זכיה. כן ה"נ יש לו להשכיר. וא"כ אף שהמת עצמו בטל שותפותו. מ"מ השכיר האחר שהשכירו קרובי המת אינו מחמת המת עצמו. רק דהוא אתי מחמת כח שאר הקרובים. ומה"ט לא הוצרך הרמ"א לכתוב בהדיא הדין כן לענין שכיר. דכיון דנקט הדין לענין שאר הקרובים ממילא נדע דה"ה לענין שכיר. דהוא הוא. דהא השכיר הוא במקום שאר הקרובים שמינוהו ושכרוהו לעמוד במקומם ולא יגרע כוחו מהם. ואדרבא דוק מרמ"א ז"ל איפכא דהא מקור דין של הרמ"א הוא מהמהרי"ק. ובמהרי"ק עצמו מבואר דגם השכיר יש לו דין א' עם שאר הקרובים. א"כ אילו איתא דרמ"א ז"ל לא ס"ל כן לא הו"ל לשתוק אלא לפרש בהדיא דשכיר אין לו שום זכי' כלל במקום האבלים של אב ואם. ומדסתם ולא פירש כן ש"מ דס"ל נמי כמהרי"ק בזה ופסק כן בקרובים וה"ה לשכיר כן נ"ל:
ג וראיתי בנו"ב תניינא (חא"ח סי' ח') שהעיר בענין כזה. ויראה המעיין שמוכח להדיא מדבריו דעכ"פ כח השכיר האחר לא גרע מכח שאר קרובים האומרים קדיש בשביל קרוביהם. דהא לפי דעת הח"ס הנ"ל משמע ודאי דגם במקום שאין שם אבלים על אב ואם בביהכ"נ. רק יש שם שאר קרובים האומרים קדיש בשביל נפש קרוביהם. ויש שם א' שאומר קדיש בשביל איש זר בעד שכירות ג"כ אין להשכיר זכיה כ"כ בהקדישים כמו שאר הקרובים. דלשיטת הח"ס השכיר לא אתא כ"א מחמת המת עצמו ואין לו זכיה כלל דכיון שמת בטל שותפותו. משא"כ שאר הקרובים יש להם שפיר זכיה כיון דעליהם חיוב ומצוה לגאול נפש קרוביהם מדינה של גיהנם. והרי המעיין בנו"ב שם יראה דשם מבואר להדיא איפכא דהנה שם הי' השאלה בדבר שתושב א' מבני הקהילה מת הוא ואשתו ולא הניחו בנים ושכרו קרוביו מלמד א' שיאמר קדיש בעד הזוג איש ואשה הנ"ל. והי' שם עוד א' שהי' לו בן בחור ומת הבחור ורוצה האב לומר קדיש בשביל בנו הבחור והי' דעת הרב השואל שם שלהמלמד השכיר יש זכיה ב' חלקים. דהיינו שיש לו שני קדישים. ולאב אין לו כ"א קדיש א' יעו"ש בטעמו. והרי דעתו דאדרבא השכיר הוא קודם משאר הקרובים האומרים בחנם קדיש בשביל נפש קרוביהם. והנו"ב שם השיג על דעת וסברת הרב השואל וכ' ז"ל ומה שכ' כי לא מצינו שיאמר האב קדיש עבור בנו זה הי' טענה אם הי' כאן אבל האומר על אב ואם. אבל המלמד הזה אומר בשביל איש זר. וכי אביו גרע מאיש זר עכ"ל. הרי מוכח מדבריו דלא השיג על הרב השואל. רק שאביו לא גרע מאיש זר השכיר ומשמע דמודה עכ"פ דהאיש הזר השכיר יש לו זכיה כמו אבי הבן האומר בשביל בנו. עוד כ' שם וז"ל ומה שכ' שהמלמד קודם בשביל שהוא בא בשכרו תמהני וכו' אבל שיהי' לזה יתרון נגד אחר שאומר בחנם הוא דבר שאין הדעת סובלתו עכ"ל. הרי דלא השיג עליו כ"א במה שהי' דעתו דהמלמד הזר השכיר יש לו יתרון טפי מאבי הבן האומר בחנם קדיש בעד נפש בנו. וכ' הוא דאין לו יתרון. אבל מודה עכ"פ דגם אבי הבן אין לו יתרון על המלמד. ועיי"ש עוד אחר שהשיג על דעת המצאתי כתוב שהובא בב"י בסוף ה' אבילות בשם מו"ה יוחנן טריוו"ש מסיים וכ' וז"ל וא"כ לפי מה שביארנו אין להמלמד שום יתרון על אבי הבחור יעו"ש. הרי דרק אין לו יתרון אבל עכ"פ ס"ל דהוא שוה לזכות אבי הבן. וגדולה מזו מסיים שם וז"ל אבל אעפ"כ אמינא שיפה הורה. והמלמד יש לו שני חלקים ואבי הנער אין לו אלא חלק א' וכו' בנ"ד ששום א' מהם אינו אומר קדיש בשביל אב או אם רק בשביל מתים דעלמא וא"כ הזוג דהינו איש ואשתו שמתו היו קרובי האיש יכולים לומר קדיש בשביל האיש וקרובי האשה יכולים לומר בשביל האשה ואבי הבחור בשביל בנו והיו קרובי האיש אומרים קדיש האיש וקרובי האשה בשביל האשה ואבי הבחור בשביל בנו ולא הי' מגיע על אבי הבחור רק חלק שליש וכו' א"כ גם עתה שהמלמד בא מכח האיש והאשה (פי' מכח קרוביהם) יש לו כח שניהם דיכול לומר לאבי הבחור אי שתקת ומסתפקת בשליש הרי טוב. ואם לאו הנני מסלק עצמי מזכות האשה ואני אומר קדיש בשביל האיש וקרובי האשה יעמידו אחר בשביל האשה וכו' ולכן זה משפטם שהמלמד יאמר שני קדישים ואבי הבחור קדיש א' עכ"ל הרי מבואר בדבריו להדיא שהאיש הזר השכיר שאומר קדיש בשביל איש זר הוא שוה במעלה ממש כמו הקרוב שאומר קדיש בשביל קרובו. וזה מבואר ההיפוך מדברי הח"ס הנ"ל. דהא לפי דברי הח"ס הנ"ל הי' הדין נותן שאף במקום שאין שם אבלים על אב ואם כמו בעובדא דהנו"ב הנ"ל שמ"מ יהי' לאבי הבן יותר זכיה ממלמד הזה דאבי הבן הוא קרוב ויש לו זכיה מצד עצמו להציל נפש קרובו דהיינו בנו והשכיר הזה הוא בא מכח המתים והם כבר אבדו זכותם כדין שותף שמת דבטל שותפתו. א"ו דדברי הנו"ב ברור מללו דס"ל כמו שאמרנו דעכ"פ השכיר הזה שהעמידוהו קרובי הנפטר דינו וזכותו ממש כמו הקרובים עצמם. דמכחם הוא בא ושליח שלהם הוא. דהא אם לא היו שוכרים שום אדם. היו הם בעצמם אומרים קדיש בשביל קרוביהם ועכשיו ששכרו איש אחר בשבילם הוא זוכה ממש כזכות הקרובים עצמם דהא שלוחו של אדם כמותו. וא"כ ודאי ממילא מוכח דגם במקום שיש אבלים האומרים קדיש בשביל אב ואם. נהי דאין דין השכיר שוה להאבלים. היינו משום דלא עדיפי מהקרובים עצמם הבאים מכחם. דגם הם אין שוה זכותם כהאבלים עצמם האומרים בשביל אב ואם. אבל מ"מ לא גרעי מכח הקרובים ולפי מנהג של דעת מהרי"ק והרמ"א דס"ל דגם במקום שיש אבלים על אב ואם מ"מ יש להקרובים ג"כ חלק א' כן ה"נ שוה ממש דין השכיר הזר וא"כ לפ"ז בע"כ צ"ל דמ"ש הנו"ב שם וז"ל שהרי כיון שיש כאן שאר אבלים שהם בנים ממש אין לזה הבא בשכירות לומר קדיש כלל עכ"ל. זה הוא לפי דיעה ראשונה שבהגהת רמ"א סי' שע"ו. דגם שאר קרובים נדחים לגמרי במקום שיש אבילים שהם בנים ממש. אבל לפי דעת הב' של הפשרה שגם להקרובים יש חלק א' כמבואר ברמ"א שם. ודאי אה"נ דכן הדין גם בשכיר. דאי איתא כדעת הח"ס דכח השכיר גרע מכח הקרובים במקום אבלים על אב ואם. הצ"ל גרע כוחו ג"כ נגד שאר הקרובים אף במקום שאין שם אבילים על אב ואם. ומדחזי' בדברי הנו"ב הנ"ל שכח השכיר שוה ממש לכח הקרובים במקום שאין שם בנים ממש. פשוט וברור דלדעתו ה"ה גם במקום בנים ממש לא גרע כח השכיר מכח שאר הקרובים. ומטעם דאמרן. ותימא גדולה לענ"ד על הרב ח"ס. כי הלא כיון שהי' לנגד עיניו דברי הנו"ב הנ"ל כמו שהזכיר שם בתשובתו. איך כ' דדין השכיר אינו דומה לדין שאר הקרובים והלא סתירה מפורשת לזה מדברי תשו' הנו"ב. בפרט שכל עיקר טעמו שכ' לא מסתבר כדכתיבנא לעיל אות ב:
איברא דבתשו' כנסת יחזקאל שדי נרגא גם אכל עיקר דברי המהרי"ק ורמ"א שכ' דגם לשאר קרובים יש ליתן להם חלק במקום אבלים על אב ואם. ודעתו שם דדוקא בני בנים שהן כבנים. אבל שאר קרובים וה"ה בני בנות אין להם זכי' כלל במקום אבלים יעו"ש. אבל אין דבריו מוכרחים לסתור דברי מרן רמ"א דודאי מנהג יפה הוא ליתן חלק גם לשאר קרובים. וכמ"ש הרב ח"ס עצמו שם דס"ל לרמ"א דה"ה לכל הקרובים יש שייכות וקצת חיוב להציל נפש קרוביהם יעו"ש. ועיין בתשו' שבו"י ח"ב סי' צ"ג כ' וז"ל הנה מה שפי' בדברי רמ"א דמיירי דוקא בבן בנו זה דבר שאין לו שחר. דסתמא דלישנא משמע דמיירי בכל הקרובים. ומ"ש מעכ"ת דמהרי"ק שהוא מקור דין זה לא מיירי רק בבני בנים. ז"א דהא אפי' באינם קרובים כלל כ' מהרי"ק וז"ל אפילו מי שאינו קרוב כלל אומר קדיש בשביל אחר ועושין פשרה שיטול השליש או רביע וכו' לפי שמהרי"ק ס"ל אפילו מי שאינו קרוב. ובתשו' בנימין זאב פסק שאין לומר קדיש רק בנו דווקא ע"כ מכריע רמ"א הדין כן בכל הקרובים דווקא וכו' דודאי אין לסתור דברי הרמ"א כפשוטו היכי שיש מנהג כל הקרובים במשמע לעשות פשר דבר וכו' עכ"ל השבו"י לעניננו יעו"ש. הרי דגם הוא דוחה דעת האומר דדווקא בן בנו ולא שאר קרובים. אכן מה שמבואר מדבריו דגם הוא מפרש בכוונת הרמ"א דדווקא קרובים ולא איש אחר. והוא כהכרעה בין דעת מהרי"ק לדעת בנימין זאב. אינו נראה לענ"ד. אלא נראה לי דעדיף יותר לפרש בכוונת רמ"א. דהביא שני הדיעות והמנהגים. דעה א' הוא דעת בנימין זאב. ודעה ב' הוא דעת מהרי"ק כמו שנרשם שם בהג"ה. וא"כ ודאי צ"ל דקרובי' דנקט הוא לאו דווקא. ואדרבא אפשר לומר דנקט קרובים לרבותא דהא לפי דעת הרב השואל שבתשו' נו"ב הנ"ל. הוי טפי יתרון וזכות להאחר האומר בעד שכר מן הקרוב האומר בחנם. א"כ נהי דנאמר דאין לו יתרון עכ"פ מסתבר שנדמהו לדין הקרובים האומרים בחנם. (גם דברי הרב מטה אפרים הם תמוהים שגם הוא פסק דשאר קרובים אין להם במקום אבלים כלום. והוא תמוה לע"ד למה פסק כן נגד הרמ"א. דהא גם הא"ז והשבו"י מודים דאין לסתור דברי הרמ"א דבכל הקרובים הדין כן לעשות פשרה נגד האבלים. אך לעד"נ דאפי' איש אחר אינו נדחה מפניהם):
ה סוף דבר נראה לי כיון דבמ"כ שבב"י ובמהרי"ק מפורש להדיא דגם השכיר יש לו חלק שליש ובדברי רמ"א לא מפורש להדיא להיפך. ואפשר לפרשו דגם הוא מודה. ובדברי הנו"ב מבואר ג"כ להדיא דכח השכיר הוי ככח הקרובים ע"כ מכל אלה אני עני אומר שלדעתי הקלושה אין האבלים יכולים לדחות לגמרי את השכיר רק יפשרו עמו. בשגם דהח"ס עצמו כתב במסקנא שגם השכיר יאמר קדיש א' עם האבל ביחד יעו"ש כן נלע"ד בהא: