תפארת שמואל (מיאנישפאלי)· רבי יעקב שמואל מיאנישפאלי
יו"ד הלכות שמחות · שאלה מא
מי ששמע שמועה מקרוביו והוא מסופק אם הוא עדיין תוך שלשים דהו"ל שמועה קרובה. וחייב באבילות. או אם הוא כבר אחר שלשים דהו"ל שמועה רחוקה שאינו חייב לנהוג כ"א שעה א'. מה הדין בזה ואם יש חילוק בזה בין שאר קרובים לבן בשמועה מאו"א ח"ו בספק זה:
תשובה
א הנה אם אבוא להעתיק פה כל דברי מחלוקתן של המחברים בזה ולפלפל בדברי סברותיהם. יהי' אריכות גדול. ע"כ אכתוב בקיצור. ואעתיק לך דברי הרב ברכי יוסף יו"ד סי' שצ"ז אות ג' וזה לשונו. אם שמע שמת לו מת. ומספקא לי' אם הוא בתוך שלשים. דעת מהריב"ל ח"ג סי' ע"ב והרשד"ם יו"ד סי' ר"א. והר"א די בוטין סי' קמ"ו. ומהר"א ששון סי' קס"ז והרדב"ז ח"ב סי' ס"ב ושו"ת ב"ח סי' קכ"ט. והרב ש"ך ומהר"ם מינץ סי' פ"ה והרב חוות יאיר סי' ר"א והרב שמ"ח. כולהו סברי דחייב להתאבל. וכ"נ דעת הרב כנה"ג סי' ת"ב והרב בית דוד יו"ד סי' ר"א והרב דבר משה סי' ע"ד והרב משאת משה. אמנם לענין דינא נראה דיש לסמוך על המקילין והם הרב ט"ז בדין זה והרב שבות יעקב ח"א סי' צ"ח דכתב דלדינא דברי הרב ט"ז קיימין. והרב מהר"צ אשכנזי בתשובה סי' ג' והרב בנו בשו"ת שאילת יעב"ץ סי' קכ"ח דהסכימו עם הרב הט"ז. גם מהריק"ש בהגהותיו סי' ת"ב כ' שלא נהגו העולם כן. ומודעת זאת דקיי"ל הלכה כדברי המיקל באבל אף בפוסקים וכו' ואף ביחיד נגד רבים. ודון מינה בנידון שלנו דמאחר דאיכא כמה אחרונים דסברי להקל וגם הרב מחנה אפרים בה' אישות סי' ג' כ' דבספק שמועה אם קרובה או רחוקה אזלי' לקולא עיי"ש הכי נקטי' כוותייהו ומה גם לדברי הרב מהריק"ש שלא נהגו העולם כמהריב"ל ומהרשד"ם וסייעתם עכ"ל הרב ברכי יוסף. והעתיק נמי לשונו להלכה בס' זכור לאברהם ח"ב (ה' אבל אות ש') וסיים עליו דכ"פ הרב קול אלי' סי' מ"א וכן הסכים בס' חק"ל חיו"ד סי' קט"ז עיי"ש. ובס' עיקרי הד"ט מביא נמי בשם טוב עין שהביא בשם תשו' בשמים ראש דפסק להקל נגד י"ד המחמירים יעו"ש:
ב ועתה אנן מה נענה אבתרייהו אחר שכבר פסקו זקנים בתראי הוראה פסוקה להקל כדעת המקילין. הגם כי ראתה עינינו גם להרב בינת אדם בשער רוב וחזקה (סי' מ"ד) שהוכיח להחמיר דאמרי' השתא איתרע ומעמידין אותו עד עכשיו בחזקת חי יעו"ש. עכ"ז אין דעתו מכרעת עלינו טפי משאר הנך גדולים הנ"ל המחמירין בשגם שראיתי עוד גדול אחרון הרב בית מאיר על יו"ד סי' שצ"ז שפסק נמי להקל בזה והביא ראיות ולבסוף מסיק וז"ל ובר מכל דין אמינא דאפי' יהי' חזקה לחייבו באבילות ע"פ החזקה של העמדת המת בחזקת חי כסברת המחמירין מ"מ באבילות ודאי פטור. דידוע דאבילות מיתה בלא יום קבורה אינ' אלא דרבנן. והא לענין ספק דרבנן להקל אפילו במקום חזקה דגופי' מבואר בסי' ק"י דהש"ך פסק להחמיר ע"פ הפלוגתא דר"מ ור' יוסי בעירובין דהלכה כר"י והרמב"ם ופר"ח פסקו להקל ע"פ הסתם מתני' כר"מ. וכיון דלר"מ הוא פטור מטעם ספק דרבנן לקולא אפי' במקום חזקה. לו יהא אפי' כשיטת הש"ך דאין הלכה כר"מ באיסורין הא מ"מ הלכה כדברי המיקל באבל כדפסק היש"ש בבעל שהי' לו קטט עם אשתו עד שנתן עיניו לגרשה ושוב מתה דפטור להתאבל ע"פ דברי ר"ש דאמר כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות אף דלכ"ע אין הלכה כר"ש. ואף שגמגמתי בספרי (א"ע סי' צ"ב) על פסקו הוא מטעם אחר וע"ש. לכן הוריתי הלכה למעשה (בעובדא דידי' במי שנכתב לו שמת אביו ולא נודע אם הוא שמועה קרובה או רחוקה) שפטור להתאבל עכ"ל הנה לפי דבריו יש טוב טעם לדחות סברת המחמירין. שכולם ראש סברתם להחמיר הוא מטעם דאוקמי' בחזקת שהי' חי עד עכשיו והשתא מת יעו"ש ולפי דברי הרב בית מאיר הנ"ל נדחה סברתם. וגם מ"ש המהרשד"ם ביו"ד סוף סי' ר"א להחמיר מכח דלא אמרי' הלכה כהמיקל באבל רק בדברי מחלוקת התנאים לא בדברי האמוראים וכ"ש בפוסקים יע"ש זה נדחה נמי לפי דברי הרב ברכי יוסף הנ"ל שהביא שם דאנן קיי"ל דהלכה כהמיקל באבל אף לגבי פוסקים אחרונים יעו"ש. הילכך ודאי דהכי יש לנהוג הלכה למעשה כאשר הורה הזקן הרב ברכי יוסף הנ"ל והרב האחרון הבית מאיר הנ"ל שהסכימו ועבדו עובדא לקולא כדעת הפוסקים האחרונים המקילין דבספק שמועה אם קרובה אם רחוקה אין מתאבלין מספק. והכי הוריתי גם אני העני ועשיתי כ"פ מעשה להורות להקל בזה באבילות:
ג והנה כל זה הוא רק בשמועה משאר קרובים. אבל בנכתב לבן כתב והודיעו לו ממיתת אביו או אמו בר מינן ולא הודיעו לו בהמכתב הזמן של מיתתם. ומסתפק לו אי השתא כבר עברו שלשים או לא. בזה מבואר בשו"ת שבו"י (ח"א סי' צ"ח) דחייב להתאבל. וסברתו טובה. וזה לשונו ומ"מ מאחר שהני אשלי רברבי יש להם חילוקי דיעות בזה לענין אבילות מזה ומזה אל תנח ידך. ונ"ל להכריע בסברא מוכרעת מה שדעתי נוטה. דהא פסק רמ"א בסי' ת"ב דנהגו להודיע בבנים זכרים כדי שיאמרו קדיש אבל לשאר אבלים אין להודיע כי מוציא דבה הוא כסיל עכ"ל וכן נהוג עלמא וא"כ נראה דאם הם זכרים והוא אבילות דאו"א אמרי' כיון דאפשר הי' להודיעם תוך שלשים בודאי זריזין מקדימין ולמצוה גדולה יחשב. כדי שיאמרו קדיש מסתמא כל מה דאפשר לאקדומי קדמו והודיעו להם ע"כ יש לנהוג כשמועה קרובה שבעה ושלשים. משא"כ בשאר אבלים דמסתמא לא הודיעו להם כ"כ מהרה כי מוציא דבה הוא כסיל אזלי' בתר מסקנת הסוגיא שכתבתי דהוי ספיקא דדינא ומקילין באבילות עכ"ל ודבריו נכונים ומסתברים והעתיקו נמי להלכה הרב ברכי יוסף סי' שצ"ז אות ד' יעו"ש וכ"כ הרב בספר בית מאיר שם מסברת עצמו וז"ל ואולם בבוא האגרת על הבי דואר ושכחו לכתוב היום על האגרת יש להחמיר ע"פ המנהג שמקדימים להודיע לבן מפני אמירת קדיש עכ"ל אך תימא עליו שכ"כ מסברתו ולא הזכיר שכבר קדמו בזה הרב שבו"י הנ"ל. אך עכ"פ הדין הוא דין אמת ונכון מסברא:
ד אולם נראה מתוך דברי הרב ב"מ הנ"ל דגם בכתב ואגרת הנכתב לבן נמי יש חילוק. דהא מבואר בדבריו שגם בעובדא דידי' בכתב שנכתב לבן ממיתת אביו או אמו. אפ"ה הורה למעשה שפטור מלהתאבל. ורק בבוא האגרת ע"י הבי דואר ושכחו הזמן של היום הוא דכ' דחייב להתאבל משום הך סברא שמקדימים להודיע לבן בשביל הקדיש ולכאורה אינו מובן למה תלוי הדבר דווקא בנשלח האגרת ע"י הבי דואר. ונראה לי דטעם סברתו הוא כך. דודאי אם כתב בהאגרת היום שנכתב בו האגרת וידוע מזה שלא שהה האגרת כלל מזמן כתיבה עד זמן שהגיע לבן. אז הדין שוה בכל אגרת הנשלח להבן להודיעו ממיתת אביו. שחייב להתאבל מטעם האמור בתשו' שבו"י הנ"ל וכמו שחידש ג"כ מסברתו הרב בית מאיר. אך באם לא נכתב בהאגרת זמן של היום שנכתב בו האגרת. אז יש חילוק בין נשלח ע"י הבי דואר לנשלח ע"י אחר. דכשלא נשלח ע"י הבי דואר יש לחוש ולהסתפק שמא מאיזה סיבה נתעכב האגרת ביד השליח בדרך. ועבר זמן רב מזמן כתיבת האגרת עד זמן שהגיעה ליד הבן. ועי"ז כבר עברו שלשים יום מזמן המיתה. וא"כ תו לא שייך כאן האי טעמא להחמיר מפני שמקדימים להודיע לבן. ורק בבוא האגרת ע"י הבי דואר. דידוע דרך שליחות אגרות הנשלחים ע"י הבי דואר. דאין שוהין כלל בשליחתם. מש"ה בזה הדין דחייב להתאבל משום טעמא דמקדימים. ואפשר לפרש עוד בכונתו דבמקום שאין שם בי דואר אז יש להסתפק דלמא לא נזדמן לידם שליח לשלוח האגרת. ולפ"ז אף אם נכתב הזמן של היום שנכתב האגרת נמי לא שייך טעמא דמקדימים. משא"כ בבוא האגרת ע"י הבי דואר אז כיון שיש באותו מקום בי דואר לכאן וידוע דרכו של הבי דואר שהוא הולך בכל יום ויום. מש"ה יש להתאבל משום טעמא דמקדימים. ונראה דכיון שהרבה פוסקים מחמירים תמיד אף בשמועה משאר קרובים. והשבו"י הכריע עכ"פ כותייהו גבי בן. ואיהו לא חילק כלל בין נכתב היום ללא נכתב ובין בי דואר לשליח אחר. הילכך נראה עכ"פ דאין להקל גבי בן אא"כ בתרתי לגריעותא דהיינו שלא נכתב באגרת הזמן של היום שנכתב בו האגרת ונשלח שלא ע"י הבי דואר. דאז איכא תרי ספיקי שמא לא הי' להם שליח לשלוח האגרת עד שעברו שלשים. כיון שאין שם בי דואר. ושמא נשתהה האגרת ביד השליח בדרך. אבל בנכתב הזמן אף בנשלח ע"י אחר או בנשלח ע"י הבי דואר אף שלא נכתב הזמן. יש להחמיר גבי בן. כיון דליכא רק חדא ספיקא. מיהו אינו ברור לי זה דא פשר אף בחדא ספיקא יש להקל מאחר דכל עיקר הסברא דאמרי' להחמיר גבי בן הוא משום טעמא דמקדימים וכשיש ספק שמא נתעכב בדרך או שמא לא הי' להם שליח. תו אזיל האי טעמא ושוה לשאר קרובים דפסקי' להקל בספק. וצ"ע בפרט זה ואני נבוך בו:
ה מיהו לולא דמסתפינא מחבירי וכ"ש מרבותי הוי אמינא מלתא חדתא. דיש לומר טעם אחר להחמיר גבי בן על שמועה מאו"א טפי משמועה משאר קרובים. והוא דהא איכא בש"ס מועד קטן (דף כ' ע"א) דעת חדא ברייתא דסבירא לה דיש חילוק בין שאר קרובים לאו"א לענין דין שמועה רחוקה. דגבי או"א אפי' בשמועה רחוקה נוהג ז' ול'. וכן ס"ל לאלישע בן אבויה והזקנים שעמו ונהי דלא קיי"ל כן. מיהו עכ"פ מהני לן לצרף דעת סברא זה בספק אם היא שמועה קרובה או רחוקה. דהוי בלא"ה דעת כמה גדולים להחמיר לחייב להתאבל בספק. ויועיל לצרף זה הסברא דס"ל להחמיר על או"א אפי' בשמועה רחוקה. והוי כעין ס"ס לחומרא והילכך מאחר דגם השבו"י והברכ"י מחמירים גבי בן מטעם סברא דמקדימים הנ"ל. ואינהו לא מחלקי כלל בשום חילוק. בין בי דואר או לא. ולפום הך סברא דחידשנו אנן נמי אין שייך לחלק. לכן קשה קצת לסמוך להקל על סברת הבית מאיר דמחלק בזה. וכיון דגם בסברתו יש לפרש בב' פנים כמו שכתבנו לעיל. הילכך יש להחמיר עכ"פ ושלא להקל בזה כ"א בתרתי לגריעותא שלא נכתב הזמן של כתיבת האגרת ונשלח ע"י אחר במקום שאין שם בי דואר. כן נראה לענ"ד בזה: