תפארת שמואל (מיאנישפאלי)· רבי יעקב שמואל מיאנישפאלי
יו"ד הלכות שמחות · שאלה לט
מי שאירע לו אבל ח"ו בע"ש ונקבר המת סמוך לשקיעת החמה ומפני שהי' קרוב מאוד להתחלת השבת לא התחיל לנהוג אבילות כלל אפילו שעה מועטת אפילו חליצת מנעלים או מחמת ששגג וטעה שא"צ הואיל שהוא קרוב לשבת או משום סיבה אחרת וביום ש"ק נהג בדברים שבצינעה. אימתי מפסיק האבילות אי מתחיל החשבון מיום ו' או מיום שבת או מיום א' שאחר שבת ואת"ל דבכה"ג מתחיל מיום ו' כיון שנקבר המת קודם שקיעת החמה. מהו הדין אם תיכף אחר הקבורה שקעה החמה והתחיל כניסת השבת ולא הי' באפשרי כלל לנהוג מקצת אבילות כמו חליצת המנעל וישיבה עג"ק קודם השבת. מהו הדין בזה מי נימא דיום השבת אינו נכנס בחשבון כיון דאין נוהגין אבילות בשבת ואף דבשאר אבילות נכנס השבת בחשבון היינו דוקא כשהתחלת האבילות הי' קודם השבת משא"כ כאן. א"ד אף בהתחלת אבילות כה"ג נמי מתחיל לחשוב מיום השבת כיון שכבר נקבר המת וחל עליו אבילות ונוהג עכ"פ דברים שבצינעא מש"ח לעולם נכנס בחשבון. גם איך הוי מסקנת הדין בשמע שמועה קרובה בשבת אי יום השבת עולה למנין או לא. גם איך הדין לענין הנחת תפילין ביום הראשון של אבל היכי דהקבורה לא הי' ביום המיתה:
תשובה
א הנה היכי שהי' הקבורה קודם שקיעת החמה. דבר פשוט הוא דמתחיל החשבון מיום ו'. דהא דין פשוט ומבואר בטור סי' שצ"ו בשם תשו' הרא"ש ופסק כן בש"ע שם ס"ב. דמי שזלזל במקצת הימים ולא נהג בהם אבילות א"צ להשלים. ומונה שבעה מיום הראשון יעו"ש ואין שם שום חילוק כלל על דין זה א"כ גם כאן בנ"ד. כיון דהי' שהות עדיין לנהוג אבילות בשעה מועטת קודם הלילה. והי' נחשב ליום דמקצת היום ככולו. רק שלא נהג מאיזה סיבה שהי' לו אפי' בפשיעה מ"מ לא גרע מזלזל הנ"ל ושפיר מונה מיום ו'. וליכא לספק בזה כלל. כן נלענ"ד:
ב אך באופן שתיכף אחר הקבורה שקעה החמה. בהא יש לעיוני קצת. והנה בתחילת העיון הי' נראה לי דגם בזה פשוט דמתחיל למנות מיום השבת דהא מבואר בשו"ע יו"ד (סי' ת' ס"ב) וז"ל גררתו חי' או לסטים הרגוהו ובשבת נתייאשו מלבקשו. כיון דדברים שבצינעא נוהג בשבת עולה לו ליום א' וכ' הש"ך שם וז"ל דכיון דנתייאשו לבקשו הו"ל כנקבר. ושבת עולה אפילו בתחילת המנין כדלקמן סי' ת"ב ס"ז עכ"ל ושם בסי' ת"ב איתא השומע שמועה קרובה בשבת השבת עולה לו ליום א'. והו"ל יום ששי שביעי לאבילות יעו"ש הרי מבואר כאן בשני אלו הדינים דשבת עולה מן החשבון אפילו בתחילת המנין. א"כ ה"ה בהך דנ"ד. דמאי שנא זה מזה. אולם עדיין יש להסתפק בזה דראיתי בטור סוף סי' ת"ב גבי דין הנ"ל דשומע שמועה קרובה בשבת כתב דרבינו יחיאל כ' שאין שבת עולה לו בתחילת המנין. אלא יתחיל למנות מיום א'. ואם אמנם שהמחבר בשו"ע הכריע דלא כרבינו יחיאל הנ"ל. אך הלא ראיתי בספר ברכי יוסף יו"ד סי' ת' בשיורי ברכה שכ' וז"ל מי ששמע שמועה קרובה בשבת יש להחמיר שאינו עולה בתחילת המנין הרב כנה"ג בתשובה סי' רל"ט עכ"ל. א"כ לפ"ד הר"ר יחיאל והכנה"ג הנ"ל לכאורה גם בנ"ד דינא הכי אליבייהו דאין השבת עולה לו בתחילת המנין:
ג אמנם לאחר העיון הא ליתא. דבאמת גם בהאי דינא דשמע שמועה קרובה בשבת העיקר הוא דלא כר' יחיאל הנ"ל. ובאמת לא ידעתי טעמו דהכנה"ג בזה. ולא זכיתי לספרו לראות טעמו וסברתו שפסק להחמיר כדעת ר' יחיאל ואפשר שטעמו כמ"ש המהרי"ק בתשו' הובא בב"ח סוף סי' ת' שהכריע כר' יחיאל כיון שהוא בתראה. ור' פרץ בעל הגהת סמ"ק הביא דבריו יעו"ש. ואי באמת זה הוא טעמו. אין זה מוכרח. דנכונים יותר דברי הב"ח שכתב שם וז"ל מ"מ כיון דרבים נינהו דמקילין בה"ג והסמ"ג והסמ"ק והמרדכי בשם ריב"ם. וכ"פ בשו"ע סי' ת"ב ס"ז הכי נקטינן. ותו דהלכה כדברי המיקל באבל עכ"ל וגדולה מזו דמשמע מדעת השו"ע והרמ"א. דדעת ר' יחיאל דעה דחויה הוא לגמרי מדסתמו ולא הביאו כלל דעת ר' יחיאל אף בלשון יש מי שאומר. ולא חלקו כבוד כלל לדעתו להזכירו עכ"פ ש"מ דס"ל דדעה דחויה הוא לגמרי. וכן הט"ז והש"ך סתמו ולא הביאו כלל דעת ר' יחיאל הנ"ל. הילכך נראה לי דהעיקר להלכה כדעת המקילין דשבת נכנס בתחילת המנין:
ד ולא עוד. דנראה לי דבנ"ד גם ר' יחיאל מודה דהשבת נכנס במנין אפילו אם השבת בתחילת המנין ולא דמי לדין שמע שמועה קרובה כמו שאגיד בעזה"י. דהנה יש להבין בדעת ר' יחיאל הנ"ל. דלכאורה קשה עליו מאי שנא זה מדין גררתו חיה. דהוא דין פשוט לכו"ע דהשבת נכנס במנין אפי' בתחילת המנין. וראיתי בב"ח שם שעמד בזה וז"ל וקשה דמ"ש מגררתו חי' וכו'. וי"ל דס"ל לר' יחיאל דשאני יאוש דבשעת היאוש הוי כשעת קבורה. משא"כ בשמועה קרובה ודוחק עכ"ל. הנה הרב ב"ח נתן קצת טעם לסברתו של ר' יחיאל לחלק בין דין נתייאשו מלבקשו בשבת לדין שמע שמועה קרובה. אכן לא ביאר יפה סברת החילוק וחשבי' לדוחק. ולי עני נראה להסביר טעם החילוק כמו שאגיד. דסברת ר' יחיאל הוא דשאני גררתו חיה או לסטים הרגוהו. ובשבת נתייאשו מלבקשו. דכבר נודע ממיתתו קודם השבת. ובשבת כשנתייאשו מלבקשו הו"ל כמו שנקבר אז בשעת היאוש והו"ל כמו שנקבר בשבת. דחל כבר האבילות אחר הקבורה. אלא דבשבת אינו נוהג אבילות מש"ה אמרינן דכיון דדברים שבצינעא נוהג. שפיר נכנס גם יום השבת בכלל המנין של הז' ימי אבילות. משא"כ בשמע שמועה קרובה ביום השבת. דקודם שבת לא ידע כלל עדיין ממיתתו. ושעת השמועה הו"ל אצלו כשעת המיתה. והו"ל כמי שמת בשבת ולא נקבר עדיין. דא"א לומר דשעת השמועה שבשבת הו"ל כנקבר אז. ז"א כיון דעדיין לא ידע כלום ממיתתו אז הו"ל יום השמועה רק כיום המיתה. דהא לענין הנחת תפילין נמי מחשיב יום השמועה כיום המיתה. וא"כ הו"ל כמו שמת לו המת בשבת דאז שעת הקבורה הוא לאחר השבת. והילכך אין האבילות מתחיל מיום השבת כמו במת בשבת. דהאבילות לא מתחיל עד אחר הקבורה. כן נראה לי טעם סברת ר' יחיאל. ונראה דיתכן שזה הוא נמי טעמו של הכנה"ג שפסק להחמיר שאין השבת עולה בתחילת המנין בשמע שמועה קרובה והוא סברא נכונה. ומטעם זה נראה לי עני ג"כ לענין מעשה דטוב להחמיר כדעת ר' יחיאל והכה"ג. אך המיקל לא הפסיד. והשתא שנתבאר בעזה"י טעמו של ר' יחיאל הנ"ל. נלמד מזה. דבנ"ד כיון דשעת מיתת המת הי' קודם השבת. ובתחילת השבת כבר בא המת לקבורה. א"כ בזה גם ר' יחיאל מודה דהשבת עולה אף בתחילת המנין. דכיון דאף בגררתו חיה וכו' דשעת היאוש הי' באמצע יום השבת דהו"ל כמו שנקבר באמצע יום השבת מודה ר' יחיאל דיום השבת עולה למנין. מאחר דכבר נקבר בתוך השבת ומתחיל האבילות אחר הקבורה אפי' ביום השבת שהוא בתחילת המנין מטעם כיון דנוהג בו דברים שבצינעא. א"כ כ"ש בזה דבאמת גם הקבורה הי' קודם השבת. אלא שתיכף אחר הקבורה שקעה החמה וא"א לנהוג אבילות בשבת. מ"מ שפיר נכנס יום השבת בכלל המנין אף בהתחלת אבילות משום טעם כיון דנוהג בו דברים שבצינעא דהו"ל כ"ש מדין גררתו חיה. ושאני מדין שמע שמועה קרובה בשבת דשם הו"ל כמו שנקבר אחר השבת כמו שביארנו בעזהי"ת ולפי מה שביארנו נראה דאפי' אם יארע ח"ו בגוונא דהי' אונס ונמשך הקבורה עד תוך השבת ממש מ"מ הוי דינא הכי דעולה השבת מן המנין. דסוף סוף כיון שכבר נקבר המת בשבת שפיר מתחיל האבילות אחר הקבורה אפי' ביום השבת בתחילת המנין אפילו לדעת ר' יחיאל הנ"ל כנלע"ד:
ה ולענין הדין של שמע שמועה קרובה בשבת. כבר כתבנו דעיקר הדין נראה כדעת המקילין אלא דטוב להחמיר כר' יחיאל. והנה עיינתי עוד ומצאתי להרב עיקרי הד"ט (ח"ב סי' ל"ו אות ב') הביא בשם הרב בעי חיי במי שבאה לו שמועה ביום ש"ק. וז"ל ומ"מ מטעם אחר העלה להחמיר ולומר דיום שבת קודש אינו עולה בתחילת המנין וכמ"ש הטור סי' תקמ"ח באו"ח. ועיין בכנה"ג שלו ואף דמרן שם וביו"ד סי' ת"ב פסק כסמ"ק דעולה. הרי הראנ"ח דהוא בתרא פסק בח"ב סי' כ"א כר' יחיאל דאינו עולה. ואף דאמרי' הלכה כמיקל. כבר אמרו תוס' בפ"ק דכתובות דזה דווקא בתנאים. ואף דמרן במקומות רבים אמר דהלכה כמיקל אף בפוסקים. היינו דוקא בצירוף הכלל דהלכה כבתראי משא"כ כאן דהראנ"ח בתרא טובא עכ"ל הס' עיקרי הד"ט. ולי עני יראה דעיקר להלכה כמ"ש תחילה. הנה מ"ש כמ"ש הטור סי' תקמ"ח כוונתו דהביא שם דעת ר' יחיאל. (ולא ידעתי למה לא הביא מהטור יו"ד סי' ת"ב דגם שם הביא דעת ר' יחיאל). ואי משום הא לא מוכרע דאף אי נימא דמשמע דעת הטור מסכים לדעת הר' יחיאל מדהביאו באחרונה מ"מ הא המחבר בשו"ע הוא בתרא לגבי הטור. הוא פסק בסתם כדעת הסמ"ק שמיקל דיום השבת עולה לו ובפרט דהמקילין הם רבים וכמ"ש הב"ח. וגם הא הרמ"א והב"ח והט"ז והש"ך שהם ודאי בתראי וכולם מסכימים להקל ודאי יש לסמוך עליהם בצירוף הסברא דהלכה כדברי המיקל באבל. וכמ"ש הוא בעצמו. לכן נראה לי ודאי דהמיקל בזה וסומך עצמו על דעת המקילין לא הפסיד. אך מ"מ לכתחילה נראה דטוב להחמיר כדעת ר' יחיאל והראנ"ח וכנה"ג. מאחר דהסברנו לעיל טעם סברתו אכן בגוף זה הסברא שהסברנו לעיל קצרנו עדיין. כי מ"ש לעיל בטעמו משום דשעת השמועה ששמע בשבת הו"ל רק כיום המיתה. לכאורה אדרבא הא ברמב"ם וגם בטור ושו"ע יו"ד סי' ת"ב איתא בהדיא דכללו של דבר דיום השמועה הו"ל כיום הקבורה. לכן כעת נסביר הדבר יותר. ומוכרחני להאריך קצת וירוח לנו בסייעתא דשמיא:
חדוש דין בדין תפילין ביום א' דאבל שאינו יום המיתה:
ו ואען ואומר. דהנה בהאי דינא דאבל ביום ראשון אסור להניח תפילין יש בו מחלוקת בין האחרונים. דהט"ז באו"ח (סי' ל"ח סק"ג) כתב דהיינו אף ביום הקבורה לחוד שאינו יום המיתה. יעו"ש. אבל המהריט"ץ בחידושיו פ' איזהו נשך. הובא בבאה"ט שם סק"ד כתב דנקטינן דוקא יום המיתה ויום הקבורה פטור מן התפילין יום ראשון. אבל כשהמיתה הי' יום א' והקבורה יום אחר חייב בתפילין אפילו ביום ראשון (פי' ביום הקבורה) עיי"ש. והנה הברכי יוסף חא"ח סי' ל"ח אות ב' כ' וז"ל. מהריט"ץ בחידושיו העלה וכו'. והביאו הרב יד אהרן בסתם וק"ק עליו דהרי הט"ז חולק עליו בהדיא. וכן כל האחרונים דאסרי להניחם בשמועה קרובה ודאי סברי דלא כמהריט"ץ. וק"ק על הרב מהריט"ץ דמדברי הרמב"ן בתורת האדם והביאם מרן בב"י ביו"ד סי' ת"ב משמע דיום ראשון משמועה קרובה אסור בתפילין וכמו שהוכיחו הט"ז והש"ך ביו"ד סי' שפ"ח. וא"כ ה"ה ליום קבורה עכ"ל הברכ"י. ובחיו"ד סי' שפ"ח אות א' כ' נמי וז"ל אם מת יום א' ונקבר ביום אחר אסור להניח ביום קבורה ודלא כמהריט"ץ וכו' וכמ"ש באו"ח וכו' ובס' בית הרואה מגמגם בה. ולי נראה כמ"ש עכ"ל. ועוד שם בשיורי ברכה. וז"ל יום קבורה אסור להניח תפילין כמ"ש בעניותי בברכי יוסף ומחב"ר א"ח סי' ל"ח עכ"ל יעו"ש. והביאם בקצרה ג"כ הרב בשע"ת באו"ח שם יעו"ש. גם בפתחי תשובה יו"ד סי' שפ"ח כ' בשם דג"מ ובשם בעל משנת חכמים דהשיגו על מהריט"ץ הנ"ל. והעלו דאפי' אם הוא יום קבורה לחוד אסור בתפילין יעו"ש:
ז ואני עני אענה את חלקי ודעתי הקלושה בזה. ואען ואומר אף כי רבים וגדולים קמו על מהריט"ץ. לפי ענ"ד הקלושה דברי הג' מהריט"ץ יש להם מקום. דמ"ש הט"ז באו"ח סי' ל"ח דבע"כ מ"ש אבל ביום ראשון אסור להניח תפילין פי' ביום הקבורה. דהא ביום המיתה בלא"ה פטור גם מכל המצות יעו"ש. לדידי אין הדבר מוכרע. דהא שפיר אפשר לפרש דביום ראשון היינו יום המיתה אחר הקבורה שנקבר ג"כ בו ביום. דאז בכל המצות חייב רק מתפילין לחוד פטור כיון שהוא ג"כ יום המיתה. אבל אה"נ דביום הקבורה לחוד שאינו יום המיתה חייב גם בתפילין גם מ"ש הברכ"י דמהרמב"ן וכל האחרונים שהביאוהו דביום השמועה קרובה פטור מתפילין נמי אין ראי'. דשאני יום השמועה. דהא דאמרי' דיום השמועה הוי כיום הקבורה פירושו כיום המיתה ויום הקבורה ביחד וא"כ אין ראי' משם לענין קבורה לחוד. כן נלע"ד להליץ בעד הגאון מהריט"ץ. ובקשתי לי חבר לסברא זה. ומצאתי רב. הוא הרב בספר חיי אדם (כלל י"ד סי' כ') ובספרו חכ"א (כלל קנ"א סי' ח"י) שדעתו כדעת מהריט"ץ הנ"ל. דבחיי אדם שם כתב וז"ל ונ"ל דאם אינו יום המיתה יניח בלא ברכה. ומה שכתב הט"ז אינו מוכרח די"ל דנקבר באותו יום עכ"ל ובחכ"א שם כתב וז"ל ואם הקבורה לא הי' ביום מיתה כתבתי בחיי אדם שיניח בלא ברכה ויום שמועה קרובה כיום מיתה וקבורה דמי ופטור מן התפילין עכ"ל הנה אתה רואה בדבריו הקצרים הנ"ל כוון ממש לכל דברינו שכתבנו להליץ בעד המהריט"ץ. ומה"ט פסק באמת כהמהריט"ץ דחייב להניח תפילין ביום הקבורה רק לענין ברכה היקל שלא לברך דספק ברכות להקל וברכות אינן מעכבות. (ונהניתי שכוונתי ב"ה לדברי הרב הנ"ל) עוד מצאתי בספר זכור לאברהם ח"ג (ה' אבל אות ת' או"ק מ"ב) שהביא ס' דברי מרדכי שסתר כל דברי הברכי יוסף ומחב"ר והחזיק דחייב להניח התפילין ביום הקבורה לחוד אם הוא בדיעה מיושבת וכדעת מהריט"ץ. ומסיים ואפילו לא יהי' אלא ספק מ"מ מספיקא אין לו לבטל מצוה גדולה כזאת עכ"ל יעו"ש. והנה גוף הספר דברי מרדכי אינו ת"י. ואולי שסברותיו הם נמי כמו שכתבנו אנן בעניותינו להליץ בעד המהריט"ץ. הגם הלום ראיתי עוד שבא לידי ברגע אחד מידי עברי דרך איזה מקום וראיתי ספר באר יצחק להרב הגאון המפורסם חכם הזמן מוהר"ר יצחק אלחנן אב"ד דק' קאוונא ממדינת ליטא וראיתי שם שהאריך בפלפול עצום ורב להוכיח כדעת מהריט"ץ והעלה שם כן להלכה יעו"ש הרי עכ"פ דדעת מהריט"ץ יש לו מקום:
ח והשתא לפי האמור יתבאר יפה סברת ר' יחיאל הנ"ל וכמו שאגיד די"ל דהוא ס"ל כדעת מהריט"ץ הנ"ל. והילכך בע"כ דהא שאמרו דיום השמועה קרובה פטור מתפילין היינו משום דיום השמועה דינו כיום המיתה והא שאמרו דיום השמועה דינו כיום הקבורה בע"כ דר"ל כיום הקבורה שהוא כיום המיתה. דאי כיום הקבורה לחוד למה פטור מתפילין ביום השמועה. והילכך מה"ט ס"ל דכששמע השמועה בשבת. דאז א"א לומר דיום זה הו"ל כיום הקבורה. דכיון דעכשיו הו"ל נמי לדידי' כיום המיתה והו"ל כמו שמת בשבת דא"א להיות הקבורה באותו יום. מש"ה אין השבת עולה לו בתחילת המנין דהו"ל כמו שנקבר אחר השבת דאין האבילות מתחיל עד אחר הקבורה. זהו טעמו של ר' יחיאל לפי ענ"ד הקלושה. וגם נראה לי דאפשר דזהו נמי טעמו של המהריט"ץ וסייעתו. והוא משום דהם ס"ל להחמיר כדעת ר' יחיאל דהשומע שמועה בשבת אין השבת עולה דלפ"ז בע"כ דהא שאמרו דיום השמועה הוי כיום הקבורה. היינו כיום המיתה ויום הקבורה יחד. ומשו"ה שפיר ס"ל דיום הקבורה לחוד חייב בתפילין. דאין ראי' מיום השמועה. זה נראה לי עני:
ט ולענין פסק הלכה בהנך שני דינים (דין שמועה בשבת ודין תפילין ביום הקבורה שאינו יום המיתה) הגם שאין דעתי דעת עני מכרעת מ"מ לא אמנע מלומר חוות דעתי הקלושה. ואומר. דלפי דברינו הנ"ל שכתבנו דהנך שני דינים תליין זה בזה. א"כ ממילא מוכח נמי דהמחבר והרמ"א והב"ח והט"ז והש"ך דס"ל כולם כהסמ"ק וסייעתו דלא כדעת ר' יחיאל הוא משום דאינהו ס"ל דיום השמועה הוא כיום הקבורה לחוד. וכששמע בשבת שמועה קרובה. הו"ל נמי כמו שנקבר בשבת ושפיר עולה השבת מן המנין כיון שהוא כבר אחר הקבורה. וא"כ לפ"ז מוכח נמי מדעתם דיום הקבורה לחוד פטור מתפילין. מהא דפטור מתפילין ביום השמועה דהוא כיום הקבורה. ויתכן נמי דזהו טעמן של כל האחרונים הנ"ל שהשיגו על מהריט"ץ משום דאינהו גרירי עיקר בתר דעת הש"ע דהשומע שמועה בשבת עולה לו יום השבת מן המנין דמוכח מזה דיום השמועה אינו כיום המיתה רק כיום הקבורה. ומדפטור מתפילין ביום השמועה. ש"מ דגם ביום הקבורה שאינו יום המיתה פטור מתפילין וממילא נראה לי דכיון דכבר אמרנו דהעיקר להלכה הוא כדעת הסמ"ק והש"ע המקילין בשמועה בשבת דיום השבת עולה מן המנין ומ"מ טוב להחמיר לכתחילה כדעת ר' יחיאל והראנ"ח והכה"ג. א"כ ממילא דכ"ש בזה טוב להחמיר לחוש לדעת המהריט"ץ וסייעתו לענין חיוב תפילין שעולה דעתם יפה ע"פ דעת הר' יחיאל. ותימא לי מזה על הרב ברכי יוסף שלענין דין של שמועה בשבת פסק להחמיר כדעת הכנה"ג שפסק כדעת ר' יחיאל ולמה בזה היקל נגד דעת המהריט"ץ הלא לפי מה שאמרנו תלוי אידך באידך. ומדהחמיר בדין שמועה בדין אבילות דקיל כ"ש דהו"ל להחמיר בדין חיוב תפילין החמור. ובאמת כבר השיג הרב דברי מרדכי על הברכ"י שהיקל בזה בדין של התפילין כמו שהבאתי לעיל (אות ז') בשם ספר זכור לאברהם. ובאמת נכונים דבריו דאפי' יהי' ספק. מספיקא אין לבטל מצוה גדולה כזה איברא ראיתי גם בס' קנאת סופרים שכ' דלא יניח כלל תפילין ביום הקבורה דלא כמהריט"ץ וכ' שגם בספר ישועות יעקב כתב נמי כן יעו"ש. ועם כי הם בתראי חכמי הזמן. עכ"ז הלא לנגדם דעת הרב בס' באר יצחק שהוא ג"כ מחכמי הזמן ממש. באופן כי בדין זה יש מערכה מול מערכה. והילכך נראה לי דאף אם נחזיק דמעיקר הדין אין הלכה כמהריט"ץ. עכ"ז כיון דהרבה גדולים מסכימים עמו בפרט שהוכחנו ב"ה דדעתו יש לו מקום. ודאי נכון לחוש להחמיר כדבריהם בענין מצות תפילין שהוא מצוה רבה מאוד. ושלא לבטלה להניחם עכ"פ בלא ברכה. אם לא במקום שכבר נתפשט המנהג שלא להניח כלל. אין למחות בהם מאחר שיש להם על מי שיסמכו. אבל במקום שאין מנהג נראה לי דטוב להחמיר להניחם:
י נחזור לדין שאלתינו במי שנקבר בע"ש בין השמשות דעכ"פ לענין דין זה פשיטא לי דגם לפ"ד הר' יחיאל וסייעתו נמי יום השבת עולה מן המנין אף שהוא בתחילת אבילות אף אם יהי' ח"ו בגוונא דהקבורה נמשך עד תוך השבת ממש דסוף סוף כיון שיום השבת הוא כבר אחר הקבורה (אף רק מקצת מיום השבת ולא כולו) דהוא זמן התחלת האבילות וכיון שנוהג בו דברים שבצינעא שפיר הוא עולה מהמנין לכ"ע דומיא דגררתו חיה או לסטים ונתייאשו מלבקשו ביום השבת. ושאני שמועה בשבת לדעת ר' יחיאל דאז לדעתו הוי רק כמו שיום השבת כולו עדיין מתו מוטל לפניו ולא נקבר עדיין. וכמו שביארנו. בפרט דגם בדין שמועה בשבת נמי כתבנו דהעיקר להלכה דיום השבת עולה מן המנין רק דטוב להחמיר כהר' יחיאל. א"כ בזה אין שום ספק כלל דיום השבת עולה מן המנין. ואין להחמיר כלל:
יא והנה היכי דשעת הקבורה הי' בע"ש ביה"ש. אף דתיכף אחר הקבורה התחיל ספק חשיכה ספק אינה חשיכה ולא נהגו מקצת אבילות כלל בזה יש סברא לומר דגם יום ו' עולה מן המנין. כי כן מצאתי ראיתי מבואר להדיא בספר זכור לאברהם (ח"ב ה' אבל אות ש') בשם תשו' דבר משה וז"ל מת שקברוהו בה"ש אף שלא הגיעו לבית עד שחשיכה ולא יכלו לנהוג אבילות עד ליל יום ב'. יום הקבורה עולה למנין ז' (דב"מ ח"א סי' צ') עכ"ל וכן כפל עוד בח"ג (ה' אבל אות ה' או"ק ה') וז"ל ועיין דב"מ ח"א סי' צ' דכ' דכיון דנסתם הגולל בביה"ש עולה לו אותה שעה ליום א' אפי' שלא נהג אבילות וכ"פ מהראנ"ח. וכמו כן הדין בנקבר בע"ש בה"ש אף שלא נהג אבילות עולה לו יום ששי ליום א' עכ"ל. אולם ראיתי בס' עיקרי הד"ט (ח"ב סי' ל"ו אות ל"ט) אחר שהעתיק שם נמי דברי תשו' דב"מ הנ"ל סיים ע"ז וכ' וז"ל ופה פירינצי אין מונין מיום הקבורה אא"כ נהג איזה דבר של אבילות קודם שחשיכה ולכן נהגו דכשנסתם הגולל קרוב לחשיכה עודם האבלים בבה"ק חולצים מיד מנעליהם קודם חזרתם לביתם. ואם לא עשו כן מונין ממחרת עכ"ל. ולי עני הי' נראה להכריע מסברא דבחול דהיו יכולים האבלים תיכף אחר שנסתם הגולל לנהוג מקצת אבילות כחליצת מנעלים. הילכך אף שלא עשו כן מסתבר כדעת הדב"מ הנ"ל דמונין מיום הקבורה דומיא דזלזל ופשע ולא נהג אבילות במקצת הימים דאפ"ה עולה מן החשבון. משא"כ בנקבר בע"ש כה"ג כיון דהמניעה הי' שלא יכלו האבלים לנהוג מקצת אבילות משום ספק שבת בזה מסתבר כמנהג פירינצי הנ"ל דכיון שלא עשו שום דבר של אבילות משום דחשבו אותו זמן ללילה. ומשום ספק שבת. ואיך תחשוב אותו ליום למנות מיום ו'. הא הו"ל תרתי דסתרי. מש"ה בזה יש למנות מיום השבת דומיא דההיא דמבואר בש"ע סי' שע"ה סעי' י"א. וסי' ת"ב סעי' י"א דהוא נמי משום טעמא דתרתי דסתרי אהדדי כמבואר במרדכי. עיי"ש בבאר הגולה כן ה"נ יש לומר בזה. כן עלה בדעתי בתחילת העיון. אכן נתיישבתי אח"כ דאין ראי' משם. חדא דדווקא התם דכיון דכבר התפלל ערבית ועשה אותו ודאי לילה לתפילת ערבית אל תעשהו יום. משא"כ כאן דלאו משום ודאי לילה פירש מלנהוג אבילות. רק משום ספק לילה. הילכך הא דשבת דהוי ספק דאו' החמירו לפרוש מאבילות משום ספק לילה ספק יום. אבל לגבי דאבילות דהוא דרבנן אמרי' דכיון דאותו זמן אחר הקבורה הי' ספק לילה ספק יום. הוי לי' ספק דרבנן להקל דדלמא הי' עדיין יום. ואין זה כלל תרתי דסתרי רק דהכא והכא תרווייהו משום ספק לילה ספק יום אתינן עלה. אלא דהכא ספיקו לחומרא והכא ספיקו לקולא. ועוד יש לחלק דדווקא התם אמרי' כן משום דאל"כ יהי' תרתי קולי דסתרי אהדדי. משא"כ הכא דליכא כאן תרתי קולי. דהא מה שפירש מאבילות הוי משום חומרא דשבת. וחומרא הוא ולא קולא. ועיין ט"ז סי' ת"ב סק"ז משמע נמי כן דהיכא דחדא מהם הוא לחומרא לא קפדי' מה דהוי תרתי דסתרי. ועוד יש לחלק דדוקא התם דעביד מעשה ממש בקום ועשה שהתפלל תפלת מעריב ובאותו מעשה עשה אותו זמן ללילה. אינו יכול לחזור ולעשות אותו יום. דאם יעשה כן יהי' ממש תרתי מעשה דסתרי אהדדי. משא"כ כאן דלא עביד מעשה כלל רק שלא נהג אבילות והי' בשב ואל תעשה ולא הי' כאן מעשה ממש על הוראת לילה. שפיר יש לחשוב אותו ליום לענין חשבון אבילות. דהא מניעת האבילות אינו מזיק להחשבון כדקיי"ל בההוא דזלזל ולא נהג אבילות. ומש"ה יש לומר דאף לפי מ"ש הש"ך בסוף סי' שע"ה בשם גדול א' בטעם דאותו שעה דמתפלל ערבית הוי סניף ותוספות ליום שאחריו. ולכך לענין אבילות לא חשיב כיום. דהא סניף הוא ותוספות ליום שלאחריו יעו"ש א"כ לכאו' לפי טעם זה גם בנ"ד. דהא מה שפירש מאבילות משום קבלת שבת הוי סניף ותוספות ליום שאחריו. ואיך יחשוב אותו ליום לענין אבילות. ולפי מ"ש ל"ד זה לזה. דהתם עביד מעשה בתפילה. משא"כ כאן שלא עביד שום מעשה על הוראת קבלת שבת באותו שעה. הילכך נראה לי דצדקו דעת הדב"מ וכ"ד הראנ"ח הובא בבאה"ט ס"ס שע"ה דמונין מיום ו' אף בנקבר בע"ש ביה"ש מיהו אף הרוצה להחמיר שלא למנות מיום ו' בנקבר בע"ש ביה"ש וכדעת מנהג פרינצי הנ"ל. מיהו יום השבת פשיטא דעולה מן המנין בכל גווני ומטעם שביארנו. הנלענ"ד כתבתי: