תפארת שמואל (מיאנישפאלי)· רבי יעקב שמואל מיאנישפאלי
יו"ד הלכות שמחות · שאלה לח
נשאלתי במעשה שאירע. לא יארע עוד כזה בישראל אשה מעוברת נעדרה בר מינן ושבקה לן חיי:
ובאו לשאול אותי אם לקוברה כך שלימה עם עוברה שבמעי'. או אם מחוייבים לעשות פעולות שיצא הולד ממנה. או שצ' עכ"פ להשהותה איזה ימים משום זה שמא בתוך איזה ימים יצא ולדה. והשבתי דאסור להשהותה בשביל זה. וצ' לקברה כיום זה שלא לעבור על איסור הלנת המת. ואין לעשות שום פעולה שיצא הולד וכ"ש ח"ו לפתוח בטנה להוציא ולדה. והי' הדבר לפלא גדול בעיני כמה אנשים מבני עירי. ואמרו שזוכרים מנהג קדום מימי קדם שבכה"ג רח"ל צ' לעשות פעולות והשתדלות להוציא הולד. ושלא לקוברה כך. ומפני להוציא הדבר מלב ההמון. ולברר שטעות הוא בידם כתבתי זאת לזכרון בספר שאמת הוא כאשר הוריתי כמו שאבאר בס"ד:
תשובה
הנה ראי' ברורה ומפורשת מן הש"ס (עירוכין דף ז' א') דאיתא התם במתני' האשה שיצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד (ופירש"י שם וז"ל אלא הורגין ולדה עמה דחד גופא הוא עכ"ל) האשה שישבה על המשבר ממתינן לה עד שתלד (פירש"י דכיון דעקר ונע הולד ממקומו גופא אחרינא הוא עכ"ל) ובגמרא שם הכי גרסינן פשיטא (וקאי ארישא) גופה היא אצטריך סד"א דבעל הוא ולא ליפסדי' מני' קמ"ל. ואימא ה"נ א"ר אבהו אר"י אמר קרא ומתו גם שניהם לרבות את הולד וכו'. ישבה על המשבר וכו' מ"ט כיון דעקר גופא אחרינא הוא. אמר רב יהודה אמר שמואל האשה היוצאה ליהרג מכין אותה כנגד בית הריון כדי שימות הולד תחילה. כדי שלא תבוא לידי ניוול ופירש"י וז"ל שאם יהא חיות בולד יצא לאחר מיתת אמו וניוול הוא. למימרא דהיא קדמה ומתה ברישא. והא קיי"ל הולד מיית ברישא וכו'. ה"מ לגבי מיתה איידי דולד זוטר חיותי'. עיילה טיפה דמה"מ ומחתך להו לסימנים. אבל נהרגה היא מייתא ברישא וכו'. אמר רב נחמן אמר שמואל האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין ומקרעים את כריסה ומוציאין את הולד (פירש"י דזימנין דמיקרי דהיא מייתה ברישא וכו') ומאי קמ"ל דמספיקא מחללי' שבתא תנינא וכו' מהו דתימא וכו' אבל הכא דלא הוי לי' חזקה דחיותא מעיקרא אימא לא קמ"ל ע"כ לשון הש"ס הרי מבואר להדיא מדברי הגמרא הנ"ל דיציאת הולד מהאשה לאחר מיתה ניוול הוא לה. וגדולה מזו דבאשה היוצאה ליהרג מכין אותה בכוונה בידים כנגד בית הריון כדי שימות הולד ברישא. כדי שלא יצא הולד ממנה לאחר מיתה ולא תינוול. והוא היפוך מטעות ההמון מקצה אל קצהו. דהם סוברים דצ' לעשות בכוונה פעולות להוציא ממנה הולד לאחר מיתה. וכאן מבואר אדרבא דלא זו דא"צ להוציא. אלא אף זו דמשום דחיישינן שמא יצא הולד ממנה מעצמו לאחר מיתה ויהי' ניוול לה. מש"ה צ' לעשות פעולה להמית הולד בבטנה כדי שלא יצא ממנה לאחר מיתה כדי שלא תינוול. וקוברין אותה כך עם עוברה והשתא יש ללמוד ק"ו. דהשתא ומה באשה היוצאת ליהרג בב"ד דהיא חוטאת חטא חמור שחייבת עליו מיתת ב"ד. חסו חז"ל על תקנתה שלא לנוולה ביציאת הולד ממנה לאחר מיתה אפי' ביציאה ממילא מעצמו. ק"ו עאכ"ו באשה כשירה שמתה מיתת עצמה בידי שמים. פשיטא ופשיטא דיש לחוס עלי' שלא לנוולה ביציאות הולד ממנה לאחר מיתה:
ולא זו שאין לחפש פעולות כדי להוציא הולד אדרבא הי"צ לחפש כל טצדקי דאפשר. ולעשות לה פעולה. שאף מעצמו לא יצא הולד ממנה לאחר מיתה. כמו שנתבאר והוא ראי' ברורה וחזקה.
ב ועפ"ז תמוה מאוד לענ"ד דברי תשו' שמן רוקח שהביא בפתחי תשובה סי' שס"ד סק"ה. שז"ל עיין בתשו' שמן רוקח שנשאל באשה מעוברת שמתה. וא"א בשום אופן להוציא ולדה. אם יש לפתוח את בטנה ולהוציא ולדה. והשיב דבגוף המנהג שנהגו להרעיש ע"ז נעלם ממנו מקום מונח לזה ובש"ס משמע איפכא דניוול הוא להוציא ולדה אחר מיתה. ולפ"ז גם לעכב קבורתה אין מהראוי לעבור על הלנת המת ובפרט בנשים אך הואיל וכעת הנהוג להרבות מפעלות להוציא ולדה יש לעכב קבורתה עד יום שלישי ולאיים עליה בכל איומים. ולהרבות מפעלות מה שיש באפשרי ואם ח"ו בתוך הזמן לא תצא ולדה אז יש לקוברה כך ולא לפתוח בטנה ולזלזל בכבודה ח"ו ע"ש עכ"ל הפתחי תשובה. והנה אין גוף הס' שמן רוקח לפני. ומאוד תמוה לי כיון דהוא עצמו לא נעלם ממנו דבש"ס משמע איפכא דניוול הוא לה ובודאי כוונתו ברור לדברי הש"ס שהבאתי. וא"כ איך החזיק במנהג הרע שהוא מנהג בטעות. וכ' לעכב קבורתה ולהרבות מפעלות הא אדרבא אנן הוכחנו דאדרבא יש לעשות פעולות שלא יצא הולד ובודאי דמנהג הזה שהוא נגד ש"ס מפורש. ואין לו שום מקור ושום טעם דראוי לבטלו. ומכ"ש שלא לחוש לו להחזיקו. ובפרט לעכב קבורתה משום שמא יצא הולד הוא איסור בתרתי דעובר על הלנת המת ואם יועיל זה להוציא הולד הוא מנוול אותה. ע"כ לענ"ד מאוד תמוהין דברי שמן רוקח הנ"ל:
ג והא פשיטא א"צ לפנים כלל דאין לחוש ולומר דאם יקברוה כך עם עוברה שבמעיה. נמצא דהו"ל שני מתים נקברים בקבר א'. והא קיי"ל דאין קוברין ב' מתים בקבר א'. הא ליתא דהא גדולה מזו מבואר בש"ע יו"ד (סי' שס"ב ס"ג) דנקבר האיש עם בתו קטנה. והאשה עם בנה קטן. דכל שיישן עמו בחייו נקבר עמו במותו יעו"ש. כ"ש בזה באשה עם עוברה שבמעי' בפרט דהא מבואר בש"ס הנ"ל דחד גופא הוא א"כ אין כאן רק קבורת מת א' והוא פשוט. וכתבתי זה מפני מי שטעה בזה:
ד והא ג"כ פשוט דאין לומר סמך למנהג ההמון מההוא דאמרינן בש"ס הנ"ל דהאשה שישבה על המשבר ומתה מביאין סכין וקורעין את בטנה ומוציאין את הולד אפי' בשבת. וכ"ש בחול. ופסקוהו הרמב"ם (בפ"ה מה' שבת הלכה ט"ו) והטור וש"ע או"ח סי' ש"ל ס"ה. הא ליתא דאדרבא משם גופי' מוכח ראי' להיפוך דהא כל עיקר טעמא דהתם. הוא משום שמא ימצא הולד חי דלפעמים מיקרי דהיא מייתה ברישא. והולד אפשר עדיין יוציאו אותו חי מש"ה מחללין שבת דספק פיקוח נפש דולד דוחה שבת החמורה ומכ"ש בחול דנדחה איסור ניוול המת מפני ספק פיקוח נפש וא"כ זה דווקא התם דיש ספק שמא ימצא הולד חי עדיין כיון דמתה בשעה שישבה על המשבר וכבר נעקר הולד לצאת אבל היכי דידוע בבירור גמור שהולד כבר מת במעיה אז אף בחול אסור לעשות כן משום בזיון המת דניוול הוא לה יציאת הולד ממנה כמו שנתבאר. והא כ' המג"א שם ריש סק"ט דכשלא נעקר הולד אז הולד מיית ברישא ואע"פ שפירכס אין בו חיות יעו"ש. ואף לפי מסקנתו שם דאין חילוק ואף כשלא נעקר נמי יש ספק שמא ימצא חי מ"מ הא ודאי לכ"ע דווקא ביושבת על המשבר שכבר אחזוה חבלי לידה עכ"פ וכמ"ש הרב בתפארת ישראל על משניות פ"א דערכין משנה ד' יעו"ש וגם דווקא בכלו לו חדשיו כמ"ש המג"א שם ס"ק ט"ו יעו"ש. אבל בסתם מעוברת שלא אחזוה עדיין חבלי לידה. ומתה מיתת עצמה שלא מחמת כורעה ללדת בהא מודו כ"ע דודאי בלתי ספק כלל דהאם מייתה ברישא ואין כאן ספק חיות הולד כלל. דמדהאם כבר מתה כ"ש הולד שבתוכה. וא"כ בכה"ג לא אמרו כלל הש"ס והפוסקים להוציא הולד. ומש"ה דייקו הש"ס והפוסקים ונקטו יושבת על המשבר. משום דדווקא בזה איתמר כן ולא בסתם מעוברת שמתה והוא ברור:
ה ועוד דהא גדולה מזו מבואר שם בהגהת רמ"א דאין נוהגין לעשות כן אף בחול אף ביושבת על המשבר משום דאין בקיאין להכיר במיתת האם בקרוב כ"כ שאפשר לולד לחיות יעו"ש. ומבואר שם במג"א דצריכים להמתין קצת משום שמא נתעלפה. וממילא אדהכי והכי מיית הולד עי"ש ובמחצית השקל בשם ס' תו"ש. וא"כ כ"ש בסתם מעוברת כששוהין קצת עד שנתוודע בבירור שהאם מתה לגמרי ולא נתעלפה. אז פשיטא ופשיטא שאין שום דררא דספק לחוש על הולד שמא הוא חי. ואין כאן ספק פיקוח נפש'. ובזה הדרינן לכללן. דכיון דאזלה לה ספק פיקוח נפש דחיות הולד. ודאי אסור לעשות שום תחבולה לגרום יציאת הולד ממנה לאחר מיתה משום דניוול הוא לה. וכמו שביארנו לעיל בראי' ברורה מן הש"ס:
ו וראי' מפורשת עוד לטעות ההמון שטועים וסוברים דיש איסור בקבורת האם המעוברת עם הולד ממתני' וסוגיא דגמרא הנ"ל דקאמר האשה שיצאה ליהרג אין ממתינין לה שתלד. ומתמה ש"ס פשיטא חדא גופה הוא ומשני דסד"א משום פסידא דבעל בולדות. משמע בהדיא דלולא טעם זה פשיטא וא"צ קרא כלל דאין ממתינין לה עד שתלד. ואי איתא כטעות ההמון דיש חשש איסור לקוברה עם עוברה. תיפוק לי' דבלא טעמא דפסידא דבעל בולדות נמתין לה עד שתלד כדי שלא יקברוה יחד עם העובר. ואיך הוי פשיטא לי' דאין ממתינין עד שקמתמה פשיטא א"ו דהא מלתא דסברת ההמון הוא מלתא בדותא ואין חשש שום איסור בזה. והכי מוכח נמי מההוא דאיתא במס' סוטה (כ"ו א') מעוברת שמתה. ופירש"י שם ולא אמרינן לא ניקטלי' לולד יעו"ש ופסקו הרמב"ם פ"ב מה' סוטה ה"ז יעו"ש ומלבד מה דתמהו שם התוס' אפירש"י דמאי איכפת לן למה לא נמתין עד שתלד יעו"ש אי איתא דיש איזה חשש על קבורתה עם הולד תיקשה עוד ביותר למה לא נמתין לה מלהשקותה המים עד שתלד. כדי שלא תמות היא בעוד הולד במעיה ויצטרכו לנוולה להוציא הולד או לקברה עם ולדה ויהי' ממ"נ איסור או איסורא דניוול או איסורא דקבורה עם הולד. א"ו דאין שום איסור כלל בקבורת האם עם הולד. אך א"צ לזה דהא לעיל הבאתי מהש"ס הנ"ל דמס' ערכין. ראי' יותר גדולה דאדרבא יש איסור במה שיגרמו הוצאת הולד. ודו"ק:
ז אחר כתבי זאת עיינתי בשו"ת שבו"י (ח"א סי' י"ג) ומצאתי שם עוד סיוע גדולה לדברינו. הנה הביא שם סוגיא דערכין וכ' וז"ל ומ"מ נראה דגם רש"י מודה דדווקא ביושבת על המשבר שכבר נעקר הולד אז זימנין דמיקרי דהיא מייתא ברישא. אבל בלא נעקר הולד ממנה ודאי מיית הולד ברישא מטיפה דמה"מ. וכמבואר להדיא מדקדוק לשון הש"ס דאמר רבא אמר שמואל האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין וכו'. ולא קאמר סתם אשה מעוברת שמתה. א"ו דווקא כשישבה על המשבר שכבר נעקר הולד ממנה אפשר דהיא מייתה ברישא משא"כ בלא נעקר הולד ממנה ודאי הולד מיית ברישא וכמ"ש התוס' וכו' והרמב"ם בפ"ב מה' שבת והטור בסי' ש"ל שכתבו ג"כ יושבת על המשבר. משמע ג"כ דדווקא קאמר ביושבת על המשבר כיון דנעקר לצאת כ"ז נ"ל ברור וכו ודלא כמ"א וכו' ובאמת אין כאן כלל סתימה בדבריהם כיון שנקטו לשון הש"ס יושבת על המשבר משמע דווקא קתני עכ"ל יעו"ש הרי כדברינו הנ"ל (באות ד') וכבר נתבאר דממילא כיון דבלא יושבת על המשבר ודאי הולד מיית ברישא ואין כאן ספק פיקוח נפש ודאי אסור לגרום יציאת הולד משום ניוול. והנה הביא שם גדולה מזו בשם תשו' הגאונים שכ' וז"ל שאלת אשה שמתה על המשבר והולד מפרכס במעיה מי קרעינן לכריסה לאפוקי את הולד או לא. תשובה. לא קרעי' לה אלא משהי' לה ומחתינן אבנא אכריסה עד דימות הולד וקברי' לה עכ"ל תשו' הגאונים. הרי מפורש יוצא מפי תשו' הגאונים דאף ביושבת על המשבר ואף בחול ואף בראינו שהולד מפרכס בה נמי אין פותחין בטנה להוציא הולד. אלא קוברין אותה כך עם ולדה שבמעיה. ואף שהרבה קהה בה בתשו' שבו"י שם שהוא נגד הש"ס דמחמת ספק פיקוח נפש מקרעין בטנה ומוציאין הולד ולבסוף סיים דדעת הגאונים הוא כדעת או"ה ורמ"א בהג"ה משום שאין בקיאין להכיר במיתת האם יעו"ש. מיהו עכ"פ יש לנו להוכיח מזה דהיכי שכבר הולד מיית אז אין שום ספק שאין מוציאין את הולד. והנה נראה לי מדקדוק לשון תשו' הגאונים הנ"ל שכתבו לא קרעינן לה ולא כתבו א"צ לקרוע אותה. משמע דהגאונים קאמרו דאיסור יש לקרוע אותה. והיינו ודאי משום טעמא דניוול. וגם מדכתבו משהי' לה עד דימות הולד וכו' וקברינן לה. משמע דרק עד שימות הולד במעיה הוא דמשהי' אותה קצת אבל אין משהין אותה מלקברה עד שיצא הולד מעצמו ממנה אלא קוברין אותה כך תיכף עם הולד שבתוכה. והיינו לא דא"צ אלא דאדרבא איסור בזה. והיינו משום שהיית המת ומשום ניוול יציאת הולד כן נ"ל משמעות דברי הגאונים. והשתא אם הגאונים ס"ל כך אף ביושבת על המשבר. אף דשם איכא לפקפק כאמור. תיפוק לן מיהא מזה דעכ"פ בסתם אשה מעוברת שמתה ודאי הדין כן. וא"כ דברי תשו' שמן רוקח שבפ"ת שהבאתי לעיל (אות ב') ודאי הם תמוהים דהם נגד דברי הש"ס ונגד דברי תשו' הגאונים. ומה שחשש להמנהג בזה הוא תמוה מאוד דודאי מנהג זה הוא מנהג בטעות. ועיין מה שכתבנו בתשובתינו (ח"א הלכות ת"ב) דמנהג שיש בו נדנוד עבירה אף דגופו של המנהג הוא ענין של מצוה נמי אין חייבין לעמוד במנהג זה יעו"ש כ"ש במנהג זה שאין כאן שום ענין של מצוה. ואדרבא יש בו עבירה ממש. פשיטא ופשיטא דכל המבטל מנהג זה תע"ב. כן נראה לענ"ד ברור להלכה:
ח שוב מצאתי בעזה"י רב גדול בדור מסכים נמי כן. והוא הרב בית מאיר יו"ד סי' שס"ד ס"ד ובעזה"י כוונתי ממש לכל דבריו שם. והנה אף שלמותר קצת להעתיק לשונו. אך מפני מעט מזעיר שהוסיף שם קצת מילין שלא הרגשנו בו. וגם כדי לקבוע הלכה ברורה לחזק דברינו ולבטל מנהג הרע הקדום ראיתי להביא כל לשונו. זה לשונו. היום אירע פה בר מינן שמתה אשה מעוברת בחודש ז' או ח' לעיבורה ושאל אותי השמש בביהכ"נ מה דין אשה זו אם לקוברה כשאר מתים או להמתין בהקבורה עד שיצא הולד ממעיה השבתי לו שלדעתי אין בכך כלום. והוא מנהג שאין לו עיקר אלא הוא הגין לקוברה והולד בתוכה. וכששמעו זה אנשי הח"ק חיברו עלי כתרנגולים. והעידו שהוא מנהג קדמונים וכשבאתי לביתי עיינתי קצת ורואה אני שלדעתי ראוי לבטל מנהג זה. והוא מנהג בטעות הנובע ממה שאפשר אירע פעם אשה כורעת לילד. וכבר יושבת על המשבר ומתה שבזה אפשר כיון שהולד נעקר שיחי' אחריה כדאיתא בש"ס בשבת מביאין סכין וקורעין שמא ימצא הולד חי. ואנן לא נהגי' הכי כדאיתא בשו"ע או"ח סי' ש"ל. שבאופן זה הורה גאון שאל יקברוה מהר פן ואולי יצא הולד חי אחרי מותה. והנשים סברו שקפידת הגאון הוא שלא תקבר והולד בתוכה. ומזה יצא להם המנהג בטעות. ולדעתי אדרבא איסור גמור הוא. כדאיתא (ערכין דף ז') אר"י אמר שמואל אשה היוצאה ליהרג וכו' הרי לך בהדיא שיציאת הולד לאחר מיתה ניוול הוא לה ואין לו' דווקא אם יצא חי הוא ניוול. מלבד דאיפכא מסתברא כשיוצא מת הוא ניוול יותר. אלא דאף נמי מוכח הכי מהרמב"ם. שהרי בפט"ו מה' סנהדרין ה"ח כ' מ"ע לקבור כל הרוגי ב"ד ביום ההריגה ובפי"ד סותם וכ' ומכין אותה כנגד בית הריון עד שממית הולד. ולמה לא מחלק שבזו ממתינין מלקברה עד שיצא הולד מת ממנה א"ו שאין הבדל וקוברין אותה ביום זה. לכן לענ"ד הברור שהוא מנהג בטעות וחלילה לנוול אותה. ולהמתין בקבורה עד שיצא הולד מת. זולת ח"ו אם יארע כדרך שכתבתי ביושבת על המשבר השם ישמרנו. שאז לא ימהרו מלקוברה. ומ"מ חלילה לא להלין את המת בעבור זה. כי אז בודאי כבר מת הולד. כדמשמע בש"ס דדוקא מיד קורעין. ולהכי אנו נמנעים אף בחול משום דלא בקיאין וזהירין בשעה מועטת כזה. אבל במתה פשוט דודאי הולד מת ברישא חלילה להמתין בשביל זה וכו' אלא קוברין אותה כשאר המתים ואם יצא יצא. ואם לאו קוברין אותה עם הולד. ובהגיע דברים אלו לידידי התורני המופלא מוה' מאיר נ"י הביא לי סיוע מדברי הגאונים שבתשו' שבו"י ח"א סי' י"ג דז"ל שאלה אשה שמתה על המשבר וכו' עכ"ל הגאונים הגם שדבריהם צ"ע רב כדמבואר שם. ומכ"ש דלמה ממיתין הולד בידים כשיושבת על המשבר אדרבא שמא יצא הולד חי ויהי' בן קיימא בשלמא מה דבגמרא נאמר דמכין אותה כדי שלא יצא חי היינו משום אף שיצא חי סתמא יהי' נפל כיון שלא מלאו חדשיו אבל ביושבת על המשבר מאי כולי האי. ולדעתי באמת בכזה הורה הגאון להשהות בקבורתה קצת. מ"מ זה נשמע עכ"פ דקברי' אותה מיד ואין ממתינין כלל עד שיצא הולד כי זה ניוול הוא לה והוא ברור. וכו'. ויהא בלע המות לנצח. אני כותב להלכה ברורה לבטל המנהג ולנהוג כמ"ש לעיל עכ"ל ס' בית מאיר. הרי עיניך הרואות כי כל דבריו הם דברינו ממש. ואנן בעניותינו קיימנוה מסברא דנפשין בתוס' ביאור והרחב קצת. שוב ראיתי בס' עיקרי הד"ט (ח"ב סי' ל"ה אות ט"ו) כ' בשם שו"ת זרע אמת לאסור אפי' בחול לפתוח בטן מעוברת שמתה להוציא הולד והאי דאו"ח סי' ש"ל ס"ה מיירי דווקא כשכבר נעקר הולד לצאת עיי"ש אכן לאו דווקא לפתוח בידים ממש אלא אף להמתין ולהשהות קבורתה או לעשות פעולות אחרות שיצא הולד נמי אסור כמו שנתבאר וכן עיקר להלכה ולמעשה.
ט ובענין התמיה הגדולה שתמה הרב בית מאיר על דברי תשו' הגאונים הנ"ל. דלמה ימותו הולד בידים כשיושבת על המשבר אדרבא שמא יצא הולד חי ויהי' בן קיימא. הנה כדי שלא לשווייה לדברי הגאונים כטועים ח"ו נראה לי עני ליישב. דיש לדקדק בלשונם שכתבו אלא משהינן לה ומחתינן אבנא אכריסה וכו'. דמשמע דמתחילה משהין לה קצת. ואח"כ מחתי' אבנא אכריסה. וטעם השהי' קצת תחילה היינו באמת כמ"ש הרב בית מאיר דדלמא יצא הולד חי. דאע"ג דס"ל דגם ביושבת על המשבר מחזקי' שכבר מת הולד מדלא קרעי' לה מ"מ שהי' קצת בלא קריעה עבדי' עדיין משום ספק שמא יצא הולד חי. אך אחר ששוהין אותה קצת דאז ודאי ברור שכבר מת הולד. ומה שהוא מפרכס הוא רק כזנב הלטאה. וא"כ בזה אף אם יצא ממנה לא יהי' קיים כלל. והילכך בזה חיישי' שמא ע"י הפירכוס יצא עוד ממנה אח"כ ותנוול ביציאת הולד. לכך אחר השהי' קצת כשאנו רואין שעדיין מפרכס בתוכה. מחתינן אבנא אכריסה כדי שימות הולד לגמרי ולא תינוול ביציאתו ממנה. והשתא ניחא ונתיישב תמיהתו על הגאונים. כן נראה לענ"ד ליישב דבריהם: