תפארת שמואל (מיאנישפאלי)· רבי יעקב שמואל מיאנישפאלי
חושן משפט הלכות חזקות · שאלה נב
נדרשתי לברר הדין בהנך קיכלי"ך שנוהגין לעשות אותם במקומותינו. ודרך תקון עשייתם. הוא שאין נילושים על מי ביצים וחלב וכיוצא. רק על מי טיי"א. ששופכין לתוך הקמח מים של בשול עשבי הטיי"א ותמונת עריכתם ואפייתם נעשו עבים. וגם מעורב בהם שמרים עד שעולים וגדלים כדרך פת מהו הדין בהם אם מותר לאכול אותם כלא נט"י והמוציא רק בברכת במ"מ כדין פת הבאה בכיסנים מי נימא דכיון דאין נילושים על מים גרידא רק על מי בשול הטיי"א. נחשב כנילוש במי פירות חלב וביצים וכיוצא דמיקרי פת הבאה בכיסנים דברכתם במ"מ ושרי לאכול אותם בלא נט"י (בפחות משיעור קביעות סעודה) א"ד דמי בשול הטיי"א אין דינם כמי פירות והוי לי' כנילושים על מים ממש. וחשובים כפת. עוד יש מין קיכל"ך הנקראים (קארזי"ס והם עשוים מקמח חטים ונילושים על מים גרידא רק שהם נעשים דקים מאד. וגם מעורבים בתוכם ועל גבם הרבה שומשמין (מאה'ן) ואין אוכלין אותם בשביל לשבוע רק לקנוח בעלמא אחר שתית יי"ש. או כיוצא בו. מה דין אלו לענין הברכה ולענין אכילתם ברא נטילת ידים:
תשובה
א דין זה צריך עיונא רבה. ולא מצאתי לשום א' מהמחברים שיעירו בזה. והואיל שהוא דבר נחוץ לדינא. ומידי דשכיח בכל יום. אמרתי לשום עיוני בזה. לברר הדין עד מקום שידי יד כהה מגעת. ובה' אשים בטחוני שיעמידני על האמת ויאיר עיני בהלכה הנוגע למעשה:
והנה בהך ספק אם המים של בישול עשבי הטיי"א נחשב מי פירות. עלה בדעתי בראש העיון ללמוד זה ממ"ש הרב הג' מוהר"ז ז"ל מבראד בספרו יד אפרים באו"ח סי' תס"ב (לענין חמץ דקיי"ל מי פירות אין מחמיצין) וז"ל ולפי מה שמסתפק המג"א במי דבש נראה להסתפק ג"כ ברוטב של בשר כשקלט טעם הבשר היטב. דמוהל היוצא מבשר מ"פ הוא וא"כ גם הרוטב הוא כן וכו' אחר שטעמוהו והי' מושבח מאד ממה שקלט טעמו של בשר וכו' וצ"ע אם יש להקל בזה אף לפי ספיקו של המג"א במי דבש. דשמא דבש מהפך יותר טבע המים וכו' ונראה היכי שיש צד להקל אפשר להקל באיסור דרבנן וכו' עכ"ל יעו"ש. א"כ לכאורה אפשר לומר דה"ה במי בשול עשבי הטיי"א. דמאחר שהמים קלטו היטב טעם של העשבי הטיי"א. ונהפכו ונשתנו מברייתן טובא בין בטעמם וריחם בין במראיתם. נחשבים ג"כ כמי פירות:
ב אמנם נראה דודאי לענין דין חמץ בפסח ח"ו להקל במי עשבי הטייא. ואין לחשבו כלל כמי פירות (וגם בנידון רוטב של בשר צ"ע טובא) דהא אפי' ביין של מי צמוקים דנתהפך טובא ונשתנו המים הרבה מברייתן. ונעשה יין עד שגם ברכתו נשתנה לברך עליו בפה"ג. ויוצאין בו י"ח קידוש כמו על היין. אפ"ה דעת רוב האחרונים להחמיר בו לענין חמץ מכ"ש וכ"ש בהנך מי עשבי הטייא דודאי גרוע טובא מיין צימוקים. ואנן מברכינן עליו ברכת שהכל כברכת המים. ולא בפה"א. וכבר אנן בעניותן בתשובתינו (חלק ג') הארכנו בו בדין אם במשקה הקאוו"ע והטיי"א נוהג בהם איסור בישולי גוים. וכתבנו כמה טעמים להיתר בעזה"י. ומהם טעם א' דכמו שהמים נחשבים עיקר לגבי הפרי לענין הברכה שמברכים עליו שהכל. כן נמי המים עיקר לענין איסור בישולי גוים יעו"ש. א"כ מה"ט נמי נראה דהמים נחשב עיקר ולא נחשב כמי פירות רק כמים פשוטים בעלמא. ומה"ט נראה לי דאף לדעת המקילין וסוברים דיין של צימוקים שנכבשו המים עם הצמוקים ג' ימים חשוב מי פירות לגבי חמץ. מודו הכא במי בשול הטיי"א דשאני התם. דכח הפרי העומד בתוכו נותן בו טעם חזק כ"כ עד שנעשה ממש כיין גמור. עד שמה"ט חשוב ממש כיין לענין לקדש עליו וכן לעניין יין נסך. וכמ"ש הרמ"א ביו"ד סי' קכ"ג סעיף י"א. והוא מטעם זה כמ"ש שם הש"ך ס"ק כ"ב בשם תשו' רלב"ח יעו"ש. מש"ה שפיר י"ל התם דבטל ואזיל לגמרי ממנו כח המים. וחשוב כיין גמור גם לענין זה דחשוב כמי פירות לענין חימוץ. משא"כ בהך מי בשול עשבי הטיי"א דאף שנקלט בתוך המים טעם רב מעשבי הטיי"א מ"מ לא הגיע לגדר זה של יין צמוקים. והוא רחוק ממנו טובא כאשר יעיד ע"ז החוש. הלכך בכה"ג גם הם יודו. דהוא חשוב רק כמים בעלמא ולא כמי פירות. ומה"ט אני עני תמה באמת על דעת הרב הג' יד אפרים הנ"ל. דמצדד להקל ברוטב מבשר לחשבו מי פירות. מחמת שהרוטב קלט בתוכו טעם הבשר היטב. והוא קולא גדולה מאד לענ"ד וח"ו לומר כן דמשום טעם בעלמא מהפרי הנקלט בהמים המבושלים עם הפרי יהי' נחשבים עי"ז המים כמי פירות. ומיין צמוקים אין ראי' כלל כמו שאמרנו. ואף מי דבש עצמו ג"כ אינו דומה ממש ליין צמוקים. והמ"א גופי' לא ברירא לי' להקל במי דבש וכ"ש הך רוטב מהבשר (וכל כיוצא בו) דהוא רחוק טובא מיין צמוקים. ורק טעם לחוד נבלע הרבה בתוך המים. עד שנעשו מוטעמים ושמנים אבל גוף עצמותו לא נהפכו ולא נשתנו כלל. פשיטא שאין להם דין מי פירות כלל. ואין להסתפק בהם כלל:
ג ונ"ל עוד ראי' גדולה לזה דהא מצינו שיש פלוגתא בגמ' לגבי איסורים אם אמרי' טכ"ע מה"ת. וכן באמת ס"ל לרש"י ז"ל ועוד פוסקים דבשאר איסורים לא אמרי' טכ"ע מדאורייתא. עיין ב"י יו"ד סי' צ"ח. וא"כ מאחר דלדעתם הרוטב שנתבשל עם בשר נבלה וטריפה (כשיש רוב ברוטב נגד הבשר) אף שקבל הרוטב טעם גמור מהבשר מ"מ אינו אסור כלל מה"ת. ואי איתא דכה"ג חשוב כמי פירות. איך יתכן לומר דיהי' מותר מה"ת. ואפי' לדידן דס"ל דטכ"ע מה"ת. מ"מ הא כעיקר אמרי' בכ"ף הדמיון. ואי איתא דחשוב כמי פירות הו"ל עיקר ממש. א"ו דאין זה חשוב כלל כמי פירות. ועוד ראי' מהא דכ' בט"ז סי' פ"ט ביו"ד דרוטב של בשר הו"ל רק כמו תבשיל של בשר ולא כבשר ממש יעו"ש וכ"כ שאר אחרונים. ואי איתא דחשוב מי פירות הו"ל בשר ממש. כמוהל היוצא מהבשר דחשוב ודאי כבשר ממש. א"ו דהא ליתא. איברא דיש מקום ליישב דברי הרב הג' יד אפרים ז"ל. לומר דכוונתו הוא דווקא היכי שנתבשל בשר שמן הרבה במעט מים בגוונא דלא הי' אפי' רוב בהרוטב נגד הבשר. והרוטב קבל כ"כ טעם חזק מהבשר עד שנעשה עב כמוהל. ולא צלול. ולפ"ז תו אין סתירה לדבריו מהראיות הנ"ל דהא כשנתבשל הבשר טריפה ברוטב ואין רוב נגד הבשר לכ"ע אסור הרוטב מה"ת. וכן לענין דין אכילת בשר אחר גבינה או גבינה אחר בשר. ברוטב עב כה"ג לכ"ע יש לו דין בשר ממש ולא רק תבשיל של בשר. דהט"ז שם לא אמר כן כ"א במרק הצלול. וכ"כ הרב ברכי יוסף ביו"ד סי' פ"ט אות כ"ט יעו"ש. מיהו אף אם נפרש כן בדעת כוונת היד אפרים. מ"מ גם כה"ג לא כיוון יפה. דאף ע"פ דבכה"ג נחשב לכ"ע הטעם כעיקר וחשוב כבשר ממש. היינו לא משום דאמרי' דגוף המים נשתנו עד שחשוב כמי פירות כגוף המוהל של הבשר. אלא משום דבכה"ג הא יש בתוך הרוטב מעורב בו גוף ממשות הבשר. ודל המים מהכא הרי טעם ואכל ממשות בשר המעורב בהם. אבל אין זה ענין להקל בו לחשבו כמי פירות. דאכתי כיון דגוף עצם המים לא נשתנו. א"כ נהי דמעורב בהם הרבה מוחל וממשות מגוף הבשר. מ"מ אינו מועיל והמים שבו שפיר מחמיצים. ואדרבא גרוע טפי ממים גרידא. דהו"ל מ"פ עם מים דממהרים להחמיץ יותר ממים גרידא. ושאני יין צמוקים דשם גוף המים נהפכו מעצמותן ונשתנו ליין:
ד ומצאתי און לי וראי' ברורה לדברינו אלה מדברי הרב הג' מהרש"ק בספר קנאת סופרים (בהשמטות לחיבורו ס' שנות חיים תשובה ס"ז) דהוכיח שם לאסור לקדש על יין צימוקים כשלא נכבשו הצמוקים עם המים ג' ימים רק שבשל הצמוקים. וכ' שם וז"ל דהן כבוש והן בשול אינו גורם להיות גוף הדבר נהפך לשם אחר. רק דאסור מכח דהוי בו טעם איסור. והרי איכא דיעות דטכ"ע לאו דאורייתא. ואף דאנן קיי"ל טכ"ע מה"ת. מ"מ רק טעמו נקרא. אבל אינו עיקר. ובקידוש בעינן שיהי' על יין לא על מים שיש בו טעם יין ולכך לא מהני בשול ולא כבוש מעל"ע רק שיהי' תוסס ג"י ואז נשתנה גוף המים להיות נקרא יין וכבר הבאתי ראיות לזה וכו' עכ"ל בקצרה יעו"ש (ולענין גוף האי דינא דקידוש עיין תשובתינו ח"א הארכנו בו קצת יעו"ש) א"כ מהנך טעמים אלו שכ' נראה פשוט דה"ה לענין דין שיהי' נחשב מ"פ לענין חמץ וכיוצא. פשוט בפשיטות דבעינן דווקא שגוף המים יהיו נהפכים. ומש"ה דווקא ביין צמוקים ע"י תסיסה ג' ימים דאז נהפכו ונשתנו גוף המים להיות נקרא יין בזה דווקא הוא דס"ל קצת פוסקים דחשוב מ"פ (ואף גם בזה הרבה מחמירין בו) משא"כ ברוטב של בשול הבשר (ולפ"ז ה"ה ביין צמוקים שלא הי' תוסס ג"י רק ע"י בישול או כבוש מעל"ע) וכל כיוצא בו כיון דהבישול אינו גורם להיות גוף המים נהפכו לשם אחר רק דהוי בהו טעם הבשר או אפי' ממשותו. והוא מעורב בתוך המים אבל גוף המים בהוייתן ועצמותן לא נהפכו. בכה"ג פשיטא דלכ"ע אין נחשב כמי פירות. הלכך נראה לי דח"ו להקל לענין חמץ ברוטב של בשר. לחשבו כמי פירות. וא"כ זכינו לדין דכ"ש במים של בשול הטיי"א פשיטא דחשובים כמים ממש ולא כמי פירות. דהא בזה ודאי החוש והדעת יעידו דגוף המים לא נהפכו כלל ולא עוד דאף אינו מעורב בהם שום ממשות מגוף הפרי דהוא העשבים של הטיי"א. רק דבלעו המים טעם וריח וחזותא. אבל ודאי דלא הגיע בזה להיות נהפכים גוף המים. הלכך ודאי ברור דאינו חשוב כלל כמי פירות לענין איסור חמץ. כן נראה לענ"ד ברור:
ה ומעתה כיון שביררנו בעזה"י דאינו חשוב מי בשול הבשר או הטיי"א כמ"פ לענין דין חמץ. ממילא לכאורה ה"ה לענין נ"ד הו"ל כמו שנילושים אלו הקיכלי"ך על מים גרידא בלא תערובות מ"פ. ואין עליהם דין פת כיסנים. אמנם ראיתי בס' ארץ חמדה (המיוסד על דיני ברכות הנהנין) ושם בסי' ג' סעיף י"ד כ' וז"ל ואם נילוש ברוטב של בשר צ"ע ע"כ. ושם בביאור כ' וז"ל דיש לעיין כיון דהפמ"ג כתב בהלכות פסח דרוטב של בשר מחמיץ א"כ לא הוי מי פירות א"ד שאני התם לענין חימוץ דהכא הוא הטעם של פת כסנין משום דאין דרך העולם לקבוע סעודתו על פת כסנין. וא"כ ה"ה בפת שנילוש ברוטב אפשר ג"כ דאין דרך העולם לקבוע עליו שוב מצאתי בספר החיים של ר' שלמה קלוגר דמאריך שם בענין זה עכ"ל ס' ארץ חמדה. הנה מ"ש בשם פרמ"ג בה"פ דרוטב של בשר מחמיץ. ולא הוי מ"פ לענין חמץ לא ידעתי מקומו איה. כי חפשתי בפמ"ג סי' תס"ב ולא מצאתי שם דבר מזה. אולם באמת אף אם לא נכתב ראוי לכתוב כמו שביארנו בעהי"ת מכמה ראיות שכן נראה באמת ודלא כהרב יד אפרים שדעתו להקל. אולם זאת מצאתי בפמ"ג סי' תס"ז במש"ז ס"ק י"ח שכתב וז"ל ועפי"ל טריינק שקורין קווא"ס ברוסיא י"ל דדין מים יש לו לא מי פירות וגרע ממי צמוקים ודבש וכו' עכ"ל יעו"ש הנה נראה מזה דודאי גם ברוטב של בשר וה"ה וכ"ש ברוטב מי בישול הטיי"א נמי הוי כן דעת הרב פמ"ג דדין מים יש לו ולא דין מי פירות דלא עדיפי הנך מהך עפי"ל טריינק שבפמ"ג הנ"ל דהא גם בהך עפי"ל טריינק נמי קלטו המים היטב טעם התפוחים ואדרבא נראה בחוש וסברא שיותר נקלט בהם טעם הפרי של התפוחים ממה שנקלט טעם הבשר והטיי"א במי בשולם ואפ"ה ס"ל להפמ"ג ז"ל דדין מים יש לו ולא מ"פ וגרע ממי צמוקים ודבש. וע"כ דס"ל להרב פמ"ג דלא מועיל להחשב מי פירות אא"כ הוא בגוונא שגוף עצם המים נהפכו ונשתנו. אבל מה שנקלט בהמים טעם הפרי לא מועיל להחשב מ"פ ולכן ס"ל דקווא"ס מהתפוחים הנ"ל לא הגיע לגדר זה להיות גוף המים נהפך לשם אחר. מש"ה לא דמי ליין צמוקים. וא"כ ודאי דלדעתן ה"ה וכ"ש ברוטב מבשר ומי בישול הטיי"א וכיוצא נמי לא חשוב מי פירות מה"ט וכדברירנא לעיל בעזהי"ת מסברתינו הקלושה. באופן דמ"ש הרב הנ"ל בשם הרב פמ"ג דרוטב של בשר מחמיץ ולא חשוב מ"פ. אם כי לא מצאתיו שם כתוב כן בפירוש. מ"מ ודאי נראה שכן הוא דעתו כדכתיבנא. ולענין הלכה ודאי נראה ברור שכן הוא:
ו והנה הרב הנ"ל מסתפק לומר דאפשר אע"ג דנימא דאין לו דין מ"פ לענין חמץ מ"מ חשוב פת כיסנין לענין ברכה מטעם שאין דרך העולם לקבוע על פת זה כמו על פת כיסנים. ומה"ט הו"ל דין זה בספק וצ"ע אצלו. וכ' שבס' החיים מאריך בזה ואין ס' הזה ת"י ונחזי אנן בעניותינו והנה לכאורה יש מקום לספיקותו של הרב הנ"ל ע"פ מה שכ' הרב פמ"ג באו"ח סי' קס"ח ס"ק ט"ז ליישב תמיהת המ"א שתמה שם על הרמב"ם דהא משמע דלחם הנילוש במי פירות חשוב לחם לענין דיוצא בה י"ח מצה בפסח. וא"כ ה"ה לענין ברכת המוציא. וכתב שם הפמ"ג ליישב דלא תליא הא בהא ע"פ דברי הלח"מ דכל שהטעם דאין דרך קביעות בכך אין לדמות מצה להמוציא. ומש"ה בנילוש בין ביין ושמן ודבש או בשאר מ"פ כל שניכר הטעם אין קובעין סעודה עליו ומש"ה אין מברכין עליו המוציא. ומ"מ לחם מיקרי לענין מצה. דהמוציא ובהמ"ז תליא בלחם שאדם קובע ואע"פ דמיקרי לחם. מ"מ הואיל שאין קובעין סעודה עליו אין מברכין עליו המוציא ובהמ"ז יעו"ש. וא"כ לפ"ז לכאורה י"ל דאף בזה הנילוש ברוטב מבשר וכיוצא אע"ג דלא הוי מ"פ מ"מ אם אין קובעין סעודה עליו ברכתו במ"מ. ולא המוציא ובהמ"ז מאחר דהמוציא ובהמ"ז תלייא בלחם שדרך העולם לקבוע עליו:
ז אמנם נראה לפי ענ"ד. דא"א כלל לומר כן ע"פ מה שנקדים תחלה מה שיש לתמוה לכאורה בהך ענינא דפת כיסנים דיש מחלוקת בפירושו כמבואר במפרשים ובב"י סי' קס"ח וש"ע שם סעיף ז' דיש מפרשים דתלוי בלישתו במי פירות וי"מ דתליא במליאתו בפירות וי"מ כעבים יבשים יעו"ש. וגם אליבא דפי' הרמב"ם שמפרש דפירושו הוא שנילוש במי פירות. ג"כ יש מחלוקת בדעתו דהב"י פירש בדעתו דאפי' במעט מי פירות מהני כל שהטעם ניכר בעיסה. והרמ"א חולק וס"ל דווקא שהפירות והדבש והחלב הוא הרבה יעו"ש וקשה לכאורה כיון דעיקר טעמא תלוי בזה שאין דרך בני האדם לקבוע סעודה עליו וכמו שהבאתי לעיל מהפמ"ג. ובאמת הכי כתב להדיא הב"י בסי' קס"ח וז"ל לא קבעו חכמים לברך המוציא וג' ברכות אפילו בכזית אלא בלחם שדרך ב"א לקבוע עליו. דהיינו עיסה שנילושה במים לבד בלי שום תערובות אבל כל שיש בה שום תערובות ממי פירות או מתבלין. כיון שאין דרך ב"א לקבוע סעודתו עליו לא חייבוהו לברך המוציא וג' ברכות וכו' עכ"ל יעו"ש. וכ"כ נמי הב"ח שם ס"ג וז"ל והטעם לפי שלא קבעו חכמים לברך המוציא וג' ברכות אלא בלחם סתם שהכל קובעים עליו עכ"ל יעו"ש. וכ"כ טעם זה הרב מהרש"ז ז"ל בש"ע שלו שם סעיף ח' וס"ט יעו"ש והנה משמע להדיא דאותן הג' פירושים שבפירושא דפת כיסנים חולקין זע"ז. ומה דהוי לפי' זה פת כיסנים לא הוי לפי' זה. דהא הב"י ובש"ע שם כתב דהלכתא כדברי כולן משום טעם דספק דרבנן הוא ונקטינן להקל יעו"ש משמע מזה דפליגי זה אזה והשתא לכאורה תימה איך שייך מחלוקת בזה כיון דהטעם תלוי רק במה שאין דרך ב"א לקבוע סעודה עליו א"כ ממ"נ עד"מ לפי' רש"י דס"ל דתלוי במילואו ולא במה שנילוש. ולהרמב"ם להיפך. ולרש"י כיון שנתמלא בפירות הוי פת כסנין. משום שאין דרך ב"א לקבוע סעודה על פת כזה. א"כ למה באמת יחלוק הרמב"ם וס"ל דאינו מועיל המילוי. דאם דרך ב"א לקבוע עליו תקשה א"כ איך ס"ל לרש"י דמועיל המילוי. וכן להיפך לענין הלישה נמי קשה כן. וכמו כן מה דלדעת הב"י אליבא דהרמב"ם אף במעט תבלין או מי פירות שנילוש בו מחשיב פת כסנין. היינו ודאי משום דגם בכה"ג אין דרך ב"א לקבוע עליו וא"כ איך יחלוק הרמ"א וס"ל דלא מועיל מאחר דעיקר טעמא דקולת פת כסנין תלוי בהא שאין דרך ב"א לקבוע עליו וא"ל דהמחלוקת בזה הוי בענין זה גופי' אם דרך ב"א לקבוע עליו אם לא. דלזה אין דרך ב"א לקבוע ולזה ס"ל דדרך לקבוע עליו. הוא תימא דאיך אפשר שיחלוקו בזה דהוי פלוגתא במציאות. והרי פוק חזי מה עמא דבר במנהג קביעות סעודתם. ועוד קשה בלשון הרמ"א שכתב וי"א שזה נקרא פת גמור וכו' וכן הב"ח שם דס"ל ג"כ כרמ"א כתב נמי בלשונו דאם אין שם אלא דבר מועט וכו' הו"ל פת גמור וכו' יעו"ש וכן בדברי חמודות (פ' כיצד מברכין סעיף פ"ח) כתב נמי בזה"ל אבל רמ"א ז"ל פי' בהיפך וכו' אבל כשיש בו מים הרבה זה נקרא פת גמור ואין מוציאתו מתורת לחם וכו' יעו"ש. וכן הט"ז סי' קס"ח סק"ז כתב בזה"ל ולא אותן שעושין עם מעט חמאה ושומן אע"פ שהטעם נרגש שזה פת גמור הוא וכו' יעו"ש. דקשה למה תלו טעם האיסור בגוף הפת. שהוא פת גמור. הא העיקר תלוי רק בדרך קביעות הסעודה עליו בדרכן של העולם. והוי להו לתלות הטעם בהא שבמעט מי פירות דרך ב"א לקבוע סעודה עליו. דאי באמת אפי' במעט מי פירות אין דרך ב"א לקבוע סעודה עליו. א"כ קשה באמת מ"ט החמירו בהא להוציאו מכלל פת כיסנין כיון דהעיקר תלוי בהא. ואין לומר דכוונתם במ"ש שזה פת גמור רצונם לומר שדרך ב"א לקבוע עליו. דאין זה במשמעות הלשון. ועוד דא"כ תקשה דהוי פלוגתא במציאות דלהב"י שמיקל ודאי משום דגם בכה"ג אין דרך לקבוע עליו. וכן יש לתמוה בהאי פלוגתא דגבי מילוי בשר וגבינה המבואר בסעיף י"ז דכ' שם דמברך המוציא ובהמ"ז. והט"ז שם חולק ומיקל דהו"ל פת כיסנים יעו"ש. דממ"נ אם דרך ב"א לקבוע על מילוי בשר וגבינה א"כ מ"ט דהט"ז. ואם אין דרך לקבוע עליו מ"ט דהאוסרין. והמ"א שם כתב דהנהו לא מבטלי מתורת לחם דהם עצמם מזון משא"כ בממולא מפירות דהוי קינוח יעו"ש וקשה מה זה תלה הטעם בזה דלא מיבטל מתורת לחם. הו"ל לתלות הטעם במה שדרך ב"א לקבוע עליו. דהא העיקר תלוי בזה כמבואר בב"י וב"ח הנ"ל:
ח לכן בישוב כל הקושיות הנ"ל מוכרחין אנו לומר דודאי ענינא דטעמא דפת כיסנין שלא תקנו המוציא ובהמ"ז תלוי בענין הפת גופי'. דעיקר ברכת המוציא ובהמ"ז ניתקנה מפני חשיבות הלחם שסועד הלב ואכילתו להשביע כמאמר הכתוב ואקחה פת לחם וסעדו לבכם. בערב תאכלו בשר ובבוקר תשבעו לחם. ולחם לבב אנוש יסעד כדאיתא הטעם בגמרא פ' כיצד מברכין. ועיין במשנה ר"פ כ"מ בברטנורה ובתוי"ט שם (ועיין בזה פירוש נכון בס' תפארת ישראל בר"פ כ"מ אות ה' על טעם ברכת המוציא. משום דלחם לבב אנוש יסעד למרבה שצריך להזנתו כח גדול וחזק שיוכל לחזק האדם וכו' יעו"ש) ולכן לא תקנו ברכות אלו כ"א במין לחם גמור שאכילתו הוא בשביל לשבוע. לא במין לחם שאכילתו הוא רק לעידון ותענוג וקינוח. וזה הוא טעם פת כיסנין שאין מברכין עליו המוציא ובהמ"ז. שאכילתו אינו עשוי בשביל להשביע רק לתענוג ודרך עראי וקינוח. ואין בו חשיבות דלחם גמור. ועיין בב"י סימן קס"ח מ"ש בשם הערוך בשם רבינו האי בפירושא דפת כיסנין. מבואר מדבריו להדיא דקולא דפת כיסנין תלוי בהא שאין אכילתו עשוי כדי להשביע רק קימעה דרך עראי ותענוג וקינוח יעו"ש. וזה הוא נמי כוונת מג"א שם ס"ק י"ז יעו"ש. ואף שפי' הערוך הנ"ל הוא הפי' הג' שבש"ע סי' קס"ח ס"ז. והוא מחולק מב' פירושים הקודמים. מ"מ בטעם דפת כיסנין גם הב' פירושים הקודמים ס"ל כהערוך הנ"ל. וכן הביא הרב מהרש"ז סי' קס"ח בקונט"א אות ב' בשם כמה מחברים גדולים וראשונים וז"ל בקיצור שכיסנין עשוים לקינוח וכו' וכ"מ מלשון הרי"ף ורא"ש שקראו כל אכילת עראי כיסנין. א"כ הבאה בכיסנין פי' היינו שעשויה לאכילה בתורת כיסנין דהיינו לקינוח ולא לקביעות סעודה. וכ"ה בהדיא בהר"י שאינו מזון אלא מיני מתיקות וכו' וכ"ה ג"כ כוונת רש"י שמאכלה מועט. ור"ל שעשוי לאכול מעט לקינוח סעודה או לתענוג בעלמא מחמת המילוי ולישה בתבלין וכו' עכ"ל יעו"ש:
ט וא"כ צריך לומר ולפרש דמ"ש הב"י והב"ח דהטעם הוא משום שלא תקנו אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע סעודה עליו רצונם לומר נמי כן וכוונתם הוא דדווקא במין לחם סתם העשוי ממים בלא שום מילוי דאכילתו הוא להשביע ולסעוד הלב דרך קביעות. ודרך ב"א לקבוע עליו סעודתן סעודה קבוע ממש כדי להשביע. בזה הוא דחייבו המוציא ובהמ"ז מטעם הנ"ל דיש בו חשיבותא טפי. אבל כשהוא בא בכיסנים דאז אין דרך ב"א לקבוע סעודתן עליו דרך סעודה קבוע ממש כדי לשבוע רק שאוכלים אותו לפרקים דרך עראי וקינוח ותענוג. דפת כזה אין בו חשיבות דלחם גמור. לא תקנו בו המוציא ובהמ"ז וא"כ לפ"ז גם לפי דברי טעם הנ"ל דתלוי בדרך ב"א לקבוע סעודה עליו. זה גופי' תלוי בעניינא דהפת גופי' אם הוא עשוי כלחם גמור שדרך אכילתו הוא בשביל להשביע. או שעשוי בגוונא שאינו כפת גמור לאכלו להשביע רק דרך עראי וקינוח. ולפ"ז היכא שהפת עשוי באמת כפת גמור שיש באכילתו כדי להשביע וסעודה קבוע. אף שאנו רואין שאין העולם קובעים תמיד סעודתם על מין פת כזה. לא מהני כלל לפטרו מהמוציא ובהמ"ז. דדווקא במה שמניעת העולם מלקבוע סעודתן עליו הוא משום סיבת עשייתו דרך עידון ותענוג שאין בו חשיבותא דפת גמור הסועד הלב ומשביע בכה"ג הוא דאפקוה לפת זה מכללא דפת סתם מלברך עליו המוציא ובהמ"ז. אבל מה שאין כן בזה דהפת הוא עשוי בגוונא דיש בו חשיבות דפת גמור. ובע"כ מניעת הב"א מה שנמנעין מלקבוע סעודה עליו הוא מאיזה סיבה אחרת לא משום שדרך אכילתו הוא בשביל קינוח בעלמא בכה"ג אין לנו להשגיח כלל על מה שאין דרך ב"א לקבוע סעודתן עליו לפטרו בשביל זה מהמוציא ובהמ"ז. מאחר דהוא עשוי באמת כפת גמור שיש בו באכילתו להשביע. ואם ירצו היו יכולים שפיר לקבוע סעודתן עליו דרך סעודה קבועה ממש כשאר סתם פת גמור. ודינו כדין פת גמור לברך המוציא ובהמ"ז:
י ועפ"ז נתיישבו כל הקושיות הנ"ל. דהיינו דמחלקותן של הפירושים הוא דחד דעה ס"ל דדווקא לישתו שנילוש במי פירות עושהו מעשה כיסנין להיות יוצא מכלל פת גמור. שכשנילוש כן אז אין אכילתו רק לעידון ותענוג ועראי וינוח. משא"כ מילואו לחוד אין מוציאו מכלל פת גמור. ומה שאין העולם קובעים סעודתן על פת הממולא לאו משום דאין באכילתו כדי להשביע. אלא משום איזה סיבה אחרת. וחד דעה ס"ל להיפוך. וכן הב"י מה דמיקל אף בנתערב בלישתו מעט מי פירות. היינו משום דס"ל דגם בכה"ג יש באכילתו עידון ותענוג. וכיון דאין דרך העולם לקבוע עליו סעודה קבועה חשוב פת כיסנים דאין בו חשיבות פת לחייבו בברכה מיוחדת דהמוציא ובהמ"ז. והרמ"א ז"ל וסייעתו חולקים וס"ל דמעט מי פירות שבו אין משוי אותו להיות אכילתו רק דרך עידון ותענוג. אלא שהוא חשוב פת גמור. וכיון שהוא פת גמור לא מועיל לפטרו מהמוציא ובהמ"ז ממה שאין ב"א קובעים עליו. דבע"כ מניעתם מלקבוע עליו אינו בסיבת הדבר שנעשה מעשה כיסנין לאכילת עידון ותענוג. דהא באמת הוא חשוב כפת גמור שמשביע וסועד הלב. ומש"ה אין לנו להשגיח בכה"ג לפוטרו משום מה שאין ב"א קובעים עליו והשתא ניחא מה דתלו הרמ"א וסייעתו הטעם בענין הפת גופי' שהוא חשוב פת גמור. ולא תלו במה שב"א קובעים עליו. דבאמת העיקר תלוי בענין הפת גופי' כדכתיבנא. וזה הוא נמי טעם המחלוקת גבי מילוי בשר וגבינה דהט"ז מיקל מאחר דהוא ממולא והוי בו קצת עידון ותענוג טפי משאר סתם פת וגם חזינן שאין דרך ב"א לקבוע סעודתם על פת כזה וחשוב לי' לדידי' פת כיסנין. והאוסרים ס"ל מאחר דבשר וגבינה גופי' הם מידי דמזון אין מילוי כזה מבטלו מתורת לחם להיות אכילתו רק לעידון ותענוג וקינוח רק חשוב כפת גמור שיש בו חשיבות דאכילתו משביע שביעה ממש. וכדברי המג"א שם ואינו דומה למילוי פירות דאז אכילתו הוא רק דרך קינוח. ומש"ה בע"כ מה שהעולם אין קובעים עליו סעודתן בכל יום אין מניעתם מחמת גריעותא דמין פת זה שהוא רק לעידון ותענוג. וע"כ חשוב כפת גמור וא"ש הכל. וזה הוא נמי שהמג"א תלה הטעם בענין הפת גופי'. וכדכתיבנא. וראיה עוד נראה לי מדברי התוס' (ברכות מ"ב א' ד"ה לחמניות) והרא"ש שם סי' ל' והרבינו יונה שם שכולם השיגו על פירש"י דפירש דהיינו אובליא"ש דא"כ אפי' לא קבע עליו נמי צריך לברך המוציא שהרי הוא לחם גמור שתחילתו וסופו עיסה. יעו"ש. וכ"פ בש"ע סי' קס"ח ס"ח יעו"ש ובמג"א שם ס"ק י"ט דאינו דומה עשייתו כאותן כעבים דאותן אינן אלא לקינוח בעלמא עיי"ש מבואר מזה דתלו חיוב ברכת המוציא רק בזה שהוא לחם גמור שאין אכילתן לעידון וקינוח. ולא תלוי במה שב"א קובעים עליו סעודתן אלא ש"מ דכל דהפת הוא עשוי כלחם גמור. ודאי חייב לברך עליו המוציא ובהמ"ז אפילו אם ב"א אין רגילין לקבוע עליו. ועיין פמ"ג סי' קס"ח במג"א דצירף נמי ענינא דקובעין ואין קובעין יעו"ש היינו ר"ל כמו שפירשנו לעיל. דזה נמנעים מלקבוע עליו משום סיבת עשייתו לעידון וקינוח ואידך אין נמנעים מלקבוע עליו מחמת זה. דהא גם הוא עשוי כפת גמור לסעוד ולהשביע לא לקינוח בעלמא ובע"כ דמניעת קביעותם עליו הוא מאיזה סיבה אחרת ולכן אין זה מוציאו מדין שאר פת. כן נראה לפי ענ"ד בהאי ענינא דפת כיסנין:
יא נמצא לפ"ז זכינו לדין בפת הנילוש ברוטב של בשר וכ"ש במי בישול הטיי"א. דמאחר דביררנו בעזהי"ת דלא חשוב מי פירות רק חשוב כמים בעלמא. ומאחר דאפילו בנתערב בלישתן מעט מי פירות וניכר ונרגש הטעם בפת. ס"ל להב"ח ורמ"א והט"ז והמג"א והכי קיי"ל דחשוב פת גמור. ואין המעט מ"פ מוציאתו מתורת לחם גמור. דכיון דאין בו רק מעט מ"פ הוי אכילתו להשביע ולא רק לעידון ואף שאין רגילין ב"א לקבוע עליו סעודתן לא מועיל לפטרו מהמוציא ובהמ"ז. א"כ כ"ש בזה שאין מעורב בלישתן אפילו מעט מ"פ ממש רק מים בעלמא שיש בהם טעם מפירות. פשיטא דהוא חשוב פת גמור. ונראה לי דאף הב"י דמיקל בנתערב מעט מ"פ מודה בהא דשאני התם דעכ"פ גוף מ"פ מעורב בלישתו. והטעם של מי הפירות ניכר ונרגש בהפת. משא"כ בזה דאין כאן כלל גוף מי פירות ממש. רק מים הבלועים מטעם פירות. וכשנילושים מים אלו בתוך הפת אז נקלש טעם הפירות טפי דוגמא דנ"ט בר נ"ט. דטעם א' בתוך המים וטעם ב' בהפת והוי בהפת הטעם של הפירות קלוש מאוד ואינו חשוב כלל. הילכך בכה"ג גם הב"י יודה דהוא חשוב פת גמור. ואכילתו הוא להשביע ממש ככל סתם פת ויש בו חשיבות דפת לחייבו בהמוציא ובהמ"ז. ואף אם העולם אין רגילין לקבוע עליו סעודתן אין זה מועיל לפטרו מהמוציא וברכת המזון. כמו שנתבאר בעזהי"ת:
יב כללא דמלתא דמה שנסתפק הרב בס' ארץ חמדה הנ"ל בנילוש ברוטב של בשר. לומר דדלמא אע"ג דלא חשוב מי פירות מ"מ הוי כפת כיסנין לענין הברכה מטעם שאין ב"א קובעין עליו. לענ"ד ברור דאין להסתפק בזה כלל. ולא זו בגוונא שכתב הרב הנ"ל דהוי מסתפק בהא גופי' דדלמא אין דרך בני אדם לקבוע עליו. אלא אף אם ברור יהי' הדבר דאין בני אדם קובעים סעודתם על פת כזה הנילוש ברוטב של בשר מכל מקום אין זה מועיל כלל לחשבו כפת כיסנין לפטרו מהמוציא וברכת המזון. דהא ראי' ברורה לזה מדין נילוש במעט מ"פ בגוונא דניכר ונרגש הטעם בהפת. דבפת כזה אנו רואין בעינינו שרוב ב"א אין דרכן לקבוע עליו סעודתן וכל עיקרו של מרן הב"י שדעתו להקל בפת כזה. הוא ניהו משום האי טעמא דאין ב"א קובעים עליו סעודתן כמבואר להדיא בב"י יעו"ש. ואפ"ה החמירו בו מרן רמ"א ז"ל והב"ח והט"ז והאחרונים. וכוותייהו קיי"ל. ומדסתמו ולא התנו בפירוש דדווקא במקום שדרך ב"א לקבוע עליו מוכח דבכל גוונא החמירו בו וחשבוהו כפת גמור. מוכח להדיא דכל דחשוב הפת פת גמור ולא פת כסנין מצד אופן עשייתו. לא מהני לפטרו מטעם מניעת ב"א לקבוע עליו. א"כ ראי' ברורה מזה דה"ה וכ"ש בזה הנילוש ברוטב של בשר וכ"ש דכ"ש בנילוש במי בישול הטיי"א. דהם מצד אופן עשיית הפת ודאי הם חשובים פת גמור טפי מהפת הנילוש במעט מ"פ הנ"ל כדכתיבנא לעיל. ומובן מסברא. פשיטא ופשיטא דאין מועיל לפטרו מהמוציא ובהמ"ז מטעם מה שאין ב"א רגילים לקבוע עליו:
יג ועוד דהא המג"א (קס"ח ס"ק ט"ז) רצה לומר שם. מתחילה לפי תירוץ הא' דאף בנילוש במ"פ נמי מברך המוציא ודווקא יין ושמן ודבש וחלב משוי אותו לפת כסנים. אבל בנילוש בשאר מ"פ לא מפקי אותו מדין פת גמור. ובע"כ דהיינו אע"ג דאין ב"א קובעים עליו סעודתן כאשר הוא ידוע בחוש הראי'. (דהא מה"ט השיגו הפמ"ג שם) א"כ נהי דמסקנתו בתירוץ הב' להקל גם בנילוש בשאר מ"פ. מ"מ עכ"פ הבו דלא לוסיף עלה. להקל עוד יותר אף בנילוש ברוטב שאינו מ"פ כלל. ועוד דהא משמע במסקנתו דאף בנילוש במ"פ לא מועיל כ"א היכא שאין בו מים כלל. אבל ביש בה מים אפי' כשהמ"פ מרובים נמי לא מועיל לפטרו מהמוציא ובהמ"ז והא בנילוש ברוב מ"פ ודאי אין ב"א קובעים עליו סעודתן. ואפ"ה לא מועיל. וא"כ נהי דמ"מ לדינא קיי"ל עיקר כהרמ"א דברוב מ"פ אין מברך המוציא. וכמו שמסיק שם גם המג"א. דדברי רמ"א עיקר. עכ"פ הבו דלא להוסיף עלה להקל בכה"ג שאין בה אפי' מעט מ"פ. מחמת זה שאין ב"א קובעים עליו ישתקע הדבר ולא יאמר. וכבר כתבנו דנ"ל דגם הב"י שהיקל במעט מ"פ יודה בהא שאין בזה אפי' מעט מ"פ (ואפילו יש גם מעט מ"פ כל שאין נרגש וניכר הטעם בהפת הוי כאילו אינו ומודה גם הב"י דאינו מועיל) א"כ קל וחומר בן בנו של ק"ו לדידן דלא קיי"ל כהב"י ומחמרינן במעט מ"פ אף שניכר הטעם ואף שאין ב"א קובעים עליו. פשיטא ופשיטא דח"ו להקל בכה"ג דנילוש רק ברוטב של בשר או במי בישול הטיי"א. ועוד דהא אפי' בנילוש בדבש והדבש הוא הרוב נמי יש מחמירין (והם הב"ח ורש"ל ועמק ברכה ועטרת זקנים) שלא לאוכלם כ"א תוך הסעודה אא"כ שהדבש הוא מרובה מהקמח. א"כ נהי דאנן מקילין בהא לברך עליהם במ"מ. הבו דלא לוסיף עלה. ותיפוק לן דעכ"פ בכה"ג שנילוש ברוטב של בשר וכ"ש בנילוש במי בישול הטיי"א שאין לאוכלם בלא נט"י והמוציא על פת אחר. (דאולי יש לחוש לספיקו של הרב הנ"ל שלא לברך המוציא עליהם גופייהו) ואם אין פת אחר לדעתי נראה דיכול לברך בפשיטות עליהם המוציא ובהמ"ז. דהם חשובים פת גמור:
יד סוף דבר כל אנשי לבב שמעו לי. וחלילה לאכול אותן קיכלי"ך הנילושים ברוטב של בשר או במי בישול הטיי"א שלא בתוך הסעודה ולברך עליהם במ"מ. וכאלו אוכלים פת גמור בלא נט"י והמוציא ובהמ"ז. רק יאכלו אותם בתוך הסעודה דווקא. ואי איישר חילי הייתי מצוה להכריז בפומבי לבטל שלא לאפות כלל מיני קיכלי"ך האלו ולהסיר המכשלה מישראל. כי הרבה נכשלים בהם. יש מהם מחסרון ידיעה דלאו כ"ע דינא גמירי. ואפי' קצת לומדי תורה אין בקיאים בטיב דיני ברכות הנהנין. וחושבים אותם לפת הבאה בכיסנין. ויש מהם המקילים ומזלזלים בשאט נפש ופוק חזי דברי הרב ארץ חמדה באזהרותיו בראש הספר על ענין פת הבא בכיסנין שאוכלים מהם יותר מג' או ד' ביצים (דהוי שיעור קביעות וחייב לברך עליהם המוציא ובהמ"ז) וזה לשונו בוא וראה ידידי אחי כמה רעות אתה עושה דאתה אוכל בלי נט"י וידוע גודל העונש דהמזלזל בנט"י בא לידי עניות ונעקר מן העולם והעונש שמגולגל במים כרוצח. ועוד אתה עובר על לאו דאורייתא שאם אתה שבע ממנו חייב לברך בהמ"ז דהוא דאורייתא. וידוע גודל העונש דהמבטל מ"ע דאורייתא שהוא חמור שדוחה ל"ת דאורייתא. ועוד אתה עובר על לא תשא דלהרמב"ם הוא ג"כ דאורייתא. דאתה מברך אחריו ברכת על המחי'. והיא ברכה לבטלה וכו' עכ"ל. וכל אלו המכשולות הם ג"כ בנידון שלנו במיני קיכלי"ך הנ"ל וראוי לבטלם לגמרי. שלא לעבור בהם על לאו דלפני עור וכו'. כן נראה לענ"ד:
טו אך במיני קיכלי"ך (שקורין אותם קארזי"ס) העשויים דקים מאוד ויבשים ומעורבים ג"כ בהרבה שומשמין פשוט דהם נקראים פת כסנין וברכתם במ"מ ועל המחי' דיש בהם תרתי לטיבותא א' שהם דקים ויבשים מאוד. ואכילתם אינו כלל לשבוע רק דרך עראי וקינוח. ולדעתי הם בכלל כעבין יבשין הנזכר בש"ע סי' קס"ח ס"ז לפירוש הג' שבפי' פת כיסנין ועיין בש"ע הרב סי' קס"ח סי"ב וז"ל ויש מפרשים שפת הבאה בכיסנין הוא פת שנילושה אפי' במים ואפי' אינה מתובלת ואינה ממולאת אלא שעושים אותה עוגות יבשות וכוססים אותה לתאבון ולא להשביע שקורין קיכלי"ך עכ"ל וז"ל הרב ארץ חמדה (סי' ג' סי"ד) וקיכלי"ך יבשים שאין מדרך העולם לאוכלם לשובע רק לקינוח אפי' הם נילושים במים ג"כ דין כיסנין יש לו עכ"ל ולדעתי הנך דנ"ד הם בכלל זה. ועוד מאחר שמעורב בלישתם בתוך העיסה הרבה שומשמין. והוי ממולא בשומשמין דהוי פת כיסנין מצד המילוי. ואע"פ שאינו כדרך מילוי הממולא בתוך חלל העיסה רק שהוא מעורב ומגובל בתוך כל העיסה. מ"מ לא גרע ממילוי. דמה לי כשהפירות והשומשמין ממולא בחללו. או כשהוא מעורב ומגובל בתוך כל העיסה. ואף אם תאמר דאין זה נקרא ממולא רק מעורב נמי נקרא פת כיסנין. כמבואר בש"ע סי' קס"ח ס"ז דכשעירב בלישתן דבש או שמן או חלב או מיני תבלין הוי פת כיסנין. והני שומשמין לא גרע מעירוב תבלין. דכמו לענין דין מילוי כ' הט"ז שם סק"ו דמילוי שומשמין הוי כמילוי דבש או אגוזים ותבלין יעו"ש א"כ נראה דה"ה לענין דין עירוב שוה עירוב שומשמין לעירוב דבש ותבלין. אך הא יש לפקפק בהו לדעת הרמ"א דס"ל דבעי' שהתבלין והדבש יהי' הרוב לגבי המים ואפשר דבהנך קיכלי"ך אין השומשמין הרוב לגבי המים. מ"מ נראה לי דכיון דהמחבר בש"ע ס"ל דאפי' כשהדבש והתבלין הם המיעוט מ"מ כל שמעט התערובות של המ"פ או התבלין ניכר בעיסה הוי לי' דין פת כיסנין הילכך בהנהו שלנו דהוי בהו גם טעם הא' מצד שהם עוגות יבשות ודקין שדרך אכילתן אינו כלל בשביל כדי להשביע רק לקינוח דמשום האי טעמא לחוד מספיק לחושבם פת כיסנין כמו שאמרנו מקודם. הילכך בכה"ג פשיטא שנוכל לסמוך בהם עכ"פ אדעת הב"י בש"ע הנ"ל. ובצירוף ב' הטעמים האלו הו"ל ודאי פת כיסנין גמור בלא שום פקפוק כלל וברכתם במ"מ ועל המחי'. הנראה לענ"ד בזה כתבתי:
תשובה זו שייך ליו"ד הלכות טריפות והוא השמטה מחבורנו חלק ב':