אור ברסלב
תפארת שמואל (מיאנישפאלי) חושן משפט הלכות חזקות

תפארת שמואל (מיאנישפאלי)· רבי יעקב שמואל מיאנישפאלי

חושן משפט הלכות חזקות

היתר עגונת יבמה

שאלה מט

בדבר הכפרים וארענדע"ס שנתגרשו היהודים מהם ואח"כ כשניתן רשות לחזור. אם שייך החזקה בהם להארענדארע"ס הראשונים. אם לא:

תשובה

**(ידוע דעכשיו אנחנו מחויבים לשמור גזירת המלך ודינא דמלכותא דינא וכל זה נכתב רק לפלפולא בעלמא:)**

א הנה בתשובתינו (ח"ד דיני חו"מ) פלפלנו בזה בעזה"י ושם העלינו ב"ה דהחזקה שייך להמחזיקים הראשוני' ואחר כתבי תשובה הנ"ל לשנים הרבה יצא לאור ספר תשו' שם ארי' מהרה"ג ר' ליבוש נ"י מזאסלאב. וראיתי שם בחלק חו"מ סי' ל"ה שהעיר נמי מדין זה. והעלה נמי לדינא כן. דהחזקה הוא של בעלים הראשונים. אך דעתו שם דאף אם ברור שנתייאשו הבעלים הראשונים נמי לא אבדו חזקתם. מטעם דענין התקנות שתיקנו בזה שאסור לשום אדם להשיג גבול מי שכבר החזיק באיזה כפר הי' רק מצד התקנה ולא מצד הדין ורק מצד עשיית הטוב והישר. ולענין עשיית הטוב והישר אין חילוק בין לפני יאוש או אחר יאוש. והאריך שם בראיות דגבי עשיית הטוב והישר צריך להחזיר להבעלים אף לאחר יאוש יעו"ש. ומסיק וז"ל וכן נ"ל דאע"ג דשהו שנים רבות ונתייאשו מחזקתם מחמת אורך הזמן. מ"מ עכשיו שניתן רשות לישראל לשכור כפרים ולשבת שם ישובו איש אל אחוזתו ואל חזקתו הקודמת אע"ג דנתייאש. אך אם בא אחר ושכר הכפרים וישב שם איזה זמן ובעל החזקה לא מחה בידו ולא ערער כלום. ואח"כ בא לתבוע חזקתו בזה נראה דאבד חזקתו והוי מחילה וכו' ועכ"פ בג' שנים בודאי מחל חזקתו לכ"ע וכו' אם לא שיש לו איזו אמתלא טובה למה שתק ולא מחמת מחילה והדבר תלוי בראות עיני הדיינים עכ"ל:

ב ואני עני דעתי ההדיוטית נראה עיקר דהיכא דידעי' בבירור שנתייאש מהחזקה אבדו חזקתם דאין לנו להחמיר בזה טפי ממה שהחמירו בעלי התקנות הקדמונים דמהני יאוש גבי חזקות כדמשמע מתשו' מהרשד"ם (סי' רל"ט). שהבאתי בתשובתינו (ח"ד דיני חו"מ) יעו"ש. וכדכתב המג"א גבי חזקת מצוה שהבאתי שם. וכדעת מהרי"ק ורמ"א בחו"מ ס"ס קנ"ו לענין חזקת ישוב דאם נתייאשו מועיל יעו"ש. ומה שהביא הרב שם ארי' ראיות דלענין עשיית הטוב והישר אין חילוק בין לפני יאוש בין לאחר יאוש מההוא דאיתא בחו"מ (סי' רנ"ט ס"ז ברמ"א) דאע"ג דהמציל מהארי ודוב וזוטו של ים הרי אלו שלו מחמת שנתייאש. מ"מ טוב וישר להחזיר. וכן איתא שם ס"ה. דאפי' במקום שרוב עכו"ם דמתייאש מ"מ מצד עשיית הטוב והישר מחויב להחזיר. הרי חזי' דאפי' אחר יאוש שייך טוב וישר להחזיר א"כ בחזקת הכפרים דמעיקרא נתקנו התקנות רק משום עשיית הטוב והישר. וזה שייך גם לאחר יאוש כמו שנתבאר. א"כ ממילא דגם אחר יאוש לא אבד חזקתו. ועוד ראי' ממה דקיי"ל דשומא הדרה לעולם. והוא מטעם עשיית טוב וישר כדאית' בסי' ק"ג. הרי דאפי' לאחר שנים רבות שכבר נתיאש מלפדות הקרקע מ"מ אמרי' דשומא הדרה לעולם ואפי' לאחר יאוש עכ"ל:

ג לענ"ד אין ראיותיו מכריעין כלל. ואדרבא מהאי טעמא גופי' דכתב דחזקת הכפרים הוא רק משום עשיית הטוב והישר. א"כ אין ללמוד כלל מהתם. דשאני התם דקודם יאוש חייב מדינא להחזיר. דקודם שנתייאש הם ממש ממון של חבירו. בהאי הוא דאמרו. דאף לאחר יאוש חייב להחזיר משום עשיית הטוב והישר. משא"כ בהנך חזקות דאף קודם יאוש אין חיוב להחזיר מדינא ורק מצד הגדרים והתקנות משום עשיית הטוב והישר גזרו בזה. א"כ הבו דלא לוסיף עלה. ודוקא לפני יאוש. אבל לא לאחר יאוש. וכעין שאמרו במקום אחר תקנתא לתקנתא לא עבדי'. וה"נ כיון דגם קודם יאוש עיקרו רק משום עשיית הטוב והישר ולא מדינא. רק מצד תקנה. איך נחמיר בו כולי האי להוסיף ולומר דאף לאחר יאוש מה דאף במקום דלפני יאוש הוי ממש מדינא. מ"מ לאחר יאוש אינו מדינא רק מצד הטוב והישר. שגם בזה יחויב להיות כן הא ליתא. אלא מסתבר יותר דכאן גבי חזקות דכפרים וארענדע"ס וכיוצא כל שנתייאשו הבעלים מהחזקה אבדו חזקתן. ואין חיוב להמחזיקים השניים להחזירם לבעלים הראשונים כנלענ"ד:

ד איברא דמטעם אחר נראה לי לדון בכאן בנ"ד שנתגרשו מהכפרים שלא מדעתם ורצונם רק מחמת גזירה יש שפיר מקום לומר דאפי' בידוע שנתייאשו לא אבדו חזקתם. מטעם דהנך חזקות ס"ל לרוב הפוסקים לדונם כקרקעות. ואין יאוש לקרקע ואין קרקע נגזלת. וכבר כתבתי כן בתשובתינו (ח"ד דיני חו"מ) ואף אם נימא דנשוי אותו לספיקא דפלוגתא אי דינם כמטלטלי או כמקרקעי. מ"מ הא כבר כתוב אצלינו בתשובתינו (חלק ד' דיני חושן משפט) דגבי ספק בחזקות ובפרט בהך ספיקא דאי כמטלטלי או כקרקע מוקמי' החזקה בחזקת המחזיק הראשון יעו"ש. וה"ה כאן כיון דלמ"ד דס"ל דדינם כמקרקעי לא מהני יאוש ביצא שלא מדעתו. יש להחזיקם בחזקת הראשונים משום הך ספיקא דשמא דינם כמקרקעי:

ה וראיתי בתשו' שם ארי' שם הביא מתשו' רדב"ז (ח"ג סי' תקל"ג) דחזקת חנות מהורמנותא דמלכא הוי רק כמו מטלטלים ומהני יאוש יעו"ש. ולי עני יראה דאפשר דדווקא בחזקת חנות על הלואה בריבית דוגמא דתשו' מהרי"ק שהובא במהרי"ט והעתקנוהו בתשובתינו (ח"ד הנ"ל ע"ש) בההוא דווקא כתב דהוי רק כמו מטלטלים. מאחר דאין החזקה בעצמה של חנות רק החזקה הוא הרשות מהממשלה להלוות לעכו"ם בריבית משא"כ בהנך חזקות של כפרים וקרעצמי"ס דהחזקה הוי בגוף הבתים י"ל דגם הרדב"ז מודה דהוי כקרקע או עכ"פ ספק ולא מהני יאוש. שוב ראיתי שכ"כ בהדיא הרב בתשו' שם ארי' סי' ל"ו בדעת הרדב"ז הנ"ל כדברינו ונהניתי. אבל מ"ש הרב שם ארי' בסי' ל"ה הנ"ל להוכיח דלא מהני יאוש בחזקות מטעם דחיוב עשיית הטוב והישר שייך גם בלאחר יאוש. דלפי טעמו זה משמע דס"ל דאף למ"ד דדינם כמטלטלי. ואף ביצא מהכפר מדעתו ונתייאש ג"כ לא אבד חזקתו (כל שיצא משום איזה אונס בעלמא אף שלא נגזלה ממנו) זה לא נהירא כלל לענ"ד כדאמרן לעיל. ומ"ש הרב שם ארי' דאם שתק ולא מיחה איזה זמן ואין טעם לשתיקתו אבד חזקתו בזה דינו דין אמת כמו שמבואר מזה אצלינו באריכות בתשובתינו חלק ד' הנ"ל יעו"ש:

שאלה נ

רב או שו"ב או ש"ץ שנעדר ח"ו בר מינן והניח בן קטן שלא הי' ראוי אז בעת העדרו למלא מקום אבותיו. ומינו הקהל אז איש אחר במקומו. אח"כ כשהגדיל הבן ולמד ויכול עכשיו למרא מקום אבותיו ובא עכשיו בטענת חזקת אבותיו ורוצה לדחות את הרב או השו"ב וכיוצא שמינו במקום אביו. אם טענתו טענה אם לא:

תשובה

א כבר העירותי בענין זה בתשובתינו ח"ד דיני חו"מ. והבאתי דברי הדבר משה ואשל אברהם גבי שו"ב כה"ג דפסקו דכשנתמנה אחר בסתם על מקום אביהם אמרי' דכיון דאידחו הבנים אידחו. וכתבנו שם לחזק סברא זה וליישב הקושיות שהעירו ע"ז חכמי הזמן יעו"ש. ועוד המצאתי ב"ה ראי' גדולה מש"ס דיומא (דף י"ב י"ג) והוכחנו משם דבכל המינויים כשכבר נתמנה אחר במקום הראשון אזי לעולם אין מדחין האחר ולא מורידין אותו מגדולתו למנות הבנים במקומו עיי"ש בתשובתינו הנ"ל (אות ד') ותמצא נחת בעזה"י:

ב ולאחר ימים רבים שכתבתי תשובה הנ"ל. מצאתי בעזה"י ממש כדברינו בספר שו"ת תולדות יצחק (דיני ש"ץ ומינוי ת"ח כלל א' כלל ב'). ומשום דחביב עלי דבריו שכוונתי בעז"ה לדעתו. והוא מלתא דשכיח וענין נחוץ הוא לדינא. והספר הנ"ל אינו מצוי ת"י כל אדם. לכן אעתיק לשונו בקיצור. ושם השיב (על נידון שהי' במקום א' שאחר פטירת הרב לא הי' בנו ראוי להוראה ומינו רב אחר במקום הראשון ושמש בכתר הרבנות בהסכמת העדה כמה שנים. ואח"כ לבשו כמעיל קנאה ויורו עליו חצי משטמה להורידו מכסאו. ובן הרב המנוח בא בטענה שיש לו חזקת אביו לתת משרת הרבנות על שכמו) וזה לשונו הנה מקודם נבאר אם צריך הבן למלאות מקום אבותיו להיות חכם בהוראה כמוהו. ומקור דין זה נובע מש"ס כתובות דף ק"ג ע"ב וכו'. ולכאו' קשה האיך הי' ממנה לגמליאל בנו לנשיא. הרי מבואר ברמב"ם פ"ג מה"ס ה"ח וכו' הרי מבואר בדברי הרמב"ם הנ"ל דהמעמיד דיין שאינו חכם בחכמת התורה עובר בלא תעשה. אע"כ מוכרח לומר דנהי דלא ממלא מקום אבותיו בחכמה אבל אעפ"כ הי' חכם בחכמת התורה רק לא כ"כ כאביו. א"כ נשמע מן הדא דהבן צ"ל חכם בחכמת התורה. רק דל"צ להיות חכם כ"כ כמו אביו. וא"כ אם בן הרב הנ"ל לא הי' בעת מיתת אביו ראוי להוראה לא יוכל למלאות מקום אביו לשבת על כסאו ולשאת על שכמו עבודת הקודש. ומכש"כ להוריד אחר מגדולתו כו'. והנה אף דמבואר ביו"ד סי' רמ"ה בהג"ה אפי' בנו וב"ב לעולם קודמים לאחרים כ"ז שממלאים מקום אבותיהם ביראה. והם חכמים קצת ולכאו' צריך להבין הרי ע"כ צ"ל חכם גמור בחכמת התורה כמ"ש לעיל מדברי הרמב"ם. דאל"ה עובר בלא תעשה. אמנם מקור הדין נובע מהרמב"ם פ"א מה' מלכים. ושם מבואר דמעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו שיהי' חכם. ואם לא יהי' חכם בודאי אסור לו להיות דיין. אולם הא תינח היכא דלא נעשה אחר אז יתן לו עצה להיות מלמדין אותו אבל היכא דנתקבל אחר בודאי אין מורידין אותו. וכן מפורש יוצא מדברי הגאון בעל אשל אברהם באו"ח סי' נ"ג בשוחט שהוחזק במלאכתו ומת והניח בנים קטנים והוחזק אחר בה. וכשהגדילו תובעים חזקת אביהם אין טענתם טענה. ומביא ראי' מת"כ פ' צו וכו' מדלא אמר ישמש תחתיו עד שיהי' בנו ראוי. משמע להדיא כיון דאידחי אידחי ע"כ. א"כ מבואר מכל זה דאם נתמנה אחר בעוד הבנים קטנים אין מורידין אותו ולפ"ז בנידון שאלתינו חלילה לבן הרב המנוח להסיג גבולו ואין לו שום טענת חזקה נגדו. ונראה להביא ראי' עצומה. דהיכי דנתמנה אחר אין ביד הבן להורידו מכח חזקת אביו. מש"ס יומא דף י"ב ע"ב שם ת"ר אירע בו פסול ומינו אחר תחתיו ר' יהודה אומר ראשון חוזר לעבודתו. ושני אינו ראוי לא לכה"ג ולא לכהן הדיוט כו' א"ר הלכה כר"י. ומודה ר"י שאם מת ראשון חוזר לעבודתו ופריך הש"ס פשיטא מ"ד הוי לו צרה מחיים קמ"ל ע"כ. וקשה הלא מדברי הש"ס משמע שהדין הזה נוהג לדורות וכן הוכיחו התוס' שם מזה דאפי' בזה"ז נ"מ לפרנס הממונה על הציבור עיי"ש וא"כ קשה הלא מן הדין שייך הכהונה גדולה לבנים. ומדוע יהי' שייך להשני הלא אם חזר ראשון לעבודתו עומד בחזקתו כמקודם וכו' וא"כ מאי פריך הש"ס פשיטא דלמא מיירי שהניח בן הממלא מקומו. וא"כ שייך הכהונה לו. ומדוע יזכה השני אע"כ מוכרח לומר כיון שהי' לו פ"א התמנות שוב אין לבן חזקה נגדו וכו'. וא"כ ה"נ אם נתמנה אחר לרב אין מורידין אותו ואין חזקת הבן טענה כלל נגדו וכו' ועיין במג"א או"ח סי' נ"ג ס"ק ל"ג ומבואר שם דכלל גדול בכל המינוים שהבן קודם. אולם לפי דברינו הנ"ל שביררנו היכי דכבר נתמנה איש אחר קודם שהי' הבן ראוי לאותו ההתמנות. בודאי אבד הבן חזקתו בלי שום פקפוק כלל וזה ברור להלכה ולמעשה. דברי הכותב להלכה ולמעשה. הק' יצחק הלוי איש הורוויץ עכ"ל תשו' הנ"ל בקצרה יעו"ש:

ג הנה אתה רואה שב"ה אנא בעניותי כוונתי ממש לדעת הרב הג' הנ"ל. וראיתו שהביא מהש"ס דיומא הנ"ל. הוא ממש הראי' שהבאתי בתשובתינו הנ"ל (באות ד') וב"ה קיימתי' מסברא וגם הנה לפניך שגם לענין פסק הדין. פסק בפירוש להלכה ולמעשה דאין הבן יכול לדחות כלל את האחר שנתמנה. וכמו שפסקנו ג"כ אנן בעניותן שם בתשובתינו הנ"ל. ות"ל שהנחני בדרך אמת. ושזיכני לכוין לדעת הגדול. שש אני על אמרתיך וכו':

ד אמנם כן בגופא דהך ראיתינו שמש"ס דיומא הנ"ל אגב דאתי לידן נעורר בה עוד ונימא בה עוד מלתא בעזהי"ת. כי לכאורה יש מקום לפקפק בהך ראי'. ולומר דאדרבא אי איתא דהאי דאמרו שם דמודה ר' יוסי שאם מת הראשון חוזר השני לעבודתו מיירי אף היכי דהראשון הניח בן הראוי למלא מקומו. א"כ תקשה באמת קושית הרב הנ"ל דמה פריך הש"ס פשיטא. מה פשיטות הוא זה. הלא חידוש גדול הוא דאף שמן הדין שייך הכהונה גדולה להבנים מ"מ בכה"ג אין הבנים דוחין להשני. ועכ"פ הו"ל להש"ס ליישב ולומר דהא קמ"ל דאע"פ שיש להראשון בנים מ"מ אין הבנים יורשין בזה את חזקת אביהם. וחוזר השני לעבודתו ומדלא תי' הש"ס כן. א"כ יש מקום לכאורה לומר דהתם מיירי רק היכי שהראשון לא הניח בנים שיוכלו למלא את מקומו. אבל היכי שיש להראשון בנים. אה"נ דאין השני חוזר לעבודתו. והרב הנ"ל שכ' הראי' מההוא דקאמר הש"ס פשיטא. ובאר הראי' ממה שיש להקשות על קושית הגמרא למה הוא פשיטא. קצר בדבריו ולא באר כל הצורך. דאדרבא איך מוכח מזה. דלמא משום הך קושיא גופי' מה שקשה על הגמרא דפריך פשיטא. בהכרח לומר ולפרש דהתם מיירי היכי שלא הניח הראשון בנים. והוי לכאורה אדרבא ראי' לסתור:

ה אמנם באמת הראי' הוי חזקה כראי מוצק אלא שהרב הנ"ל לא באר כל צורכו. ואנן בעניותן נבוא בעזה"י למלאות את דבריו. והוא. דזה ודאי א"א כלל לומר דכוונת הש"ס והפוסקים בהאי דאם מת ראשון. חוזר השני לעבודתו. דווקא בלא הניח הראשון בנים. דאי איתא הכי תקשה קושיא רבתי על הש"ס דקאמר סתם בזה"ל ומודה ר"י דאם מת ראשון חוזר השני לעבודתו. דמשמעות הלשון בסתמא משמע דתמיד הוי הדין כן דלאחר מיתת הראשון חוזר השני. והו"ל לפרש ולומר דאם מת ראשון ולא הניח בנים חוזר השני. וכן על הפוסקים שסתמו כן נמי תקשה הכי. דהא משמעות סתימת לשון הש"ס והפוסקים משמע דהעכוב על השני שלא יחזור תליא רק בחיי הראשון. אבל אחר סילוקו אז אין עוד שום עכוב עליו. ואי איתא דיש עכוב עליו גם מחמת הבנים. קשיא ודאי איך סתמו דבריהם ונקטו בלשון המורה להיפוך. אע"כ דודאי בכל גווני אמרינן דכשמת הראשון חוזר השני לעבודתו וא"כ השתא כשפריך הש"ס פשיטא. קאי גם אהיכא דהניח בנים ומדלא תירץ דהא קמ"ל דסד"א דביש לו בנים לא יחזור השני לעבודתו מוכח דהגמרא ס"ל דגם ביש לו בנים הוי פשיטות גמור דאין השני נדחה מפני הבנים הבאים בחזקת האב מאחר שזה כבר נתמנה. והוי כחו הבא מכח עצמו עדיף מכח הבנים הבאים רק מכח האב. א"כ הוי שפיר ראי' חזקה מהגמרא הנ"ל בכל המינוים (לפי דברי התוס' דהתם דכתבו דזה הדין נוהג גם בכל המינוים) דאין טענת הבן מכח חזקת אביהם טענה כלל במקום שכבר נתמנה אחר תחילה. כן נ"ל עני ובודאי גם הרב הנ"ל כיוון לזה:

ו ודע עוד דבמה שכתבנו בתשובתינו הנ"ל (אות ו') דאם התנו עם מי שנתמנה שממנים אותו עד שיגדיל הבן מהני יעו"ש. גם בזה צ"ע בהתמנות של קדושה כמו רב וש"ץ (ושו"ב צ"ע) מאחר דאמרו מעלין בקודש ואין מורידין א"כ מה מהני התנאי. דאי איתא דמהני התנאי אם כן גם התם ביומא בכה"ג למה ס"ל לר' יוסי דאינו ראוי לכהן הדיוט משום מעלין בקודש ולא מורידין. הא יש תקנה שיתנו אתו בפי' שממנים אותו לכ"ג עד שיוכשר הראשון. מיהו הא מצינו בפי' דמועיל תנאי לענין הורדה מקדושה לתשמיש חול. עיין ש"ע או"ח סי' קנ"ד ס"ח ובמג"א סי' קנ"א ס"ק י"ד. ובפרט בענין מה שמתנים שיהי' קודש רק עד זמן פלוני. אז לאחר הזמן נתבטל הקדושה עיין סי' קנ"ד באו"ח ט"ז סק"ז. וא"כ מסתבר דה"ה לענין זה מועיל התנאי שמתנים עמו שיהי' ממונה עד שיגדיל הבן וההוא דכה"ג שם צ"ע לפ"ז ואין הזמן מסכים עמדי כעת לעיין בו כל הצורך:

שאלה נא

הבונה בית כנגד חלוני ביהכ"נ כמה צריך להרחיק מן החלונות שלא יאפיל על חלוני ביהכ"נ. ואם בנה כבר ולא הרחיק כשעור המצטרך. אם יכולין הקהל לכופו לסתור את ביתו. או דלמא בדיעבד כשכבר בנה מה שעשה עשוי:

תשובה

א באו"ח סי' ק"נ ס"ד כ' וז"ל הבונה כנגד חלון ביהכ"נ אין מספיק לו בהרחקת ד' אמות לפי שהוא צריך אור גדול עכ"ל. הנה לא באר בהדיא כמה שיעור צריך להרחיק יותר מד' אמות. אמנם בפמ"ג שם באשל אברהם סק"ד כ' בשם א"ר שכ' בשם כנה"ג דח' אמות סגי יעו"ש. וכ"כ בדגול מרבבה (הנדפס בגליון המגיני ארץ) בשם כנה"ג יעו"ש. והנה ספר כנה"ג אינו ת"י לראות טעם סברא זה. ונחזי אנן בעניותינו. והנה מקור הדין זה הוא בב"י בשם ס' אגודה בפרק השותפין יעו"ש. ועיינתי בספר אגודה. וראיתי שם שכ' זו"ל מפירוש ר"י הבאתי ראי' על א' שבנה נגד בה"כ ורצה להרחיק רק ד' אמות ואמרתי דבהכ"נ צריך אורה גדולה כמו איספלידא דהכא עכ"ל. והנה כוונת האגודה הוא לדברי התוס' בפ' השותפין (דף ז' ע"א) שכ' שם וז"ל ומפרש ר"י דאיספלידא דהכא הוי אכסדרה שיש בה אורה גדולה שפרוצה ברוח א' וכו' עכ"ל יעו"ש בתוס' ד"ה איספלידא. הנה גם ממקור הדין שבאגודה הנ"ל אין שום הוכחה כמה צריך להרחיק יותר מד' אמות. והנה לכאורה תימא גדולה על האגודה ועל השו"ע שסתמו הדברים ולא פירשו. דמי יודע כמה הוא השיעור של אור גדול. לכן נראה לי עני לפרש בכונתם דדעתם הוא דכיון דבהכ"נ צריך אור גדול טפי מאור דבבית לכך אינו מספיק כאן בשיעור הרחקה בד' אמות לחוד דהוא השיעור של הרחקה מהחלונות של בית אלא צריך הרחקה יותר מד' אמות. ואין שיעור להאי יותר דאף במעט יותר כמו אמה א' סגי. דהעיקר בעינן שיהי' אור בהכ"נ גדול מאורה שבבית. והכי הוא מדוקדק בלשון של האגודה והשו"ע דמשמע מלשונם בהדיא דרק בהרחקת ד' אמות לחוד אינו מספיק בבהכ"נ אבל ביותר מעט סגי. ומה דכתבו דצריך אור גדול ר"ל שיהי' גדול מאור שבבית המרוחק בשיעור ד' אמות. דידוע בחוש דאף מעט הרחקה יותר גורם אורה טפי. ומה"ט ניחא מה דסתמו ולא פירשו השיעור כמה צריך להרחיק. משום דבאמת אין לזה שיעור. אלא כל שהוא ביותר מד' אמות סגי. וזה גופי' הוי ראי' גדולה לזה דאילו הי' דעתם דצריך דווקא איזה שיעור על ההרחקה היתירה מד' אמות. כל כה"ג ודאי לא הי' להו לסתום. אע"כ כדכתיבנא. אולם סברת הכנה"ג נראה שדעתו דכיון דלא פירשו בהדיא כמה שיעור צריך להרחיק יותר מד' אמות. מסתבר לי' דעכ"פ בח' אמות ודאי סגי. דהוא שיעור כפול מהשיעור שבהרחקת בית דכיון דשיעור ד' אמות הוא הוי שיעור להרחקה העיקרית גבי בית אין להחמיר יותר משיעור הזה לגבי ההרחקה הנוספת ועודפת כאן. וגם כיון דהך שיעורא דד"א הוא ניהו שיעור חשוב שגורם אורה. גבי הרחקת בית. ממילא כאן דבעי אור גדול בעינן עוד שיעור ד"א דהוא שיעור חשוב להביא אור דאז כשניתוסף שיעור זה הוי שפיר אור גדול. זה נראה לי בטעם סברתו של הכנה"ג. אכן מאחר דלענ"ד נראה דיש פנים לפרש בדעת האגודה והשו"ע דאף בפחות מח' אמות נמי סגי כל שהוא יותר מד' אמות עכ"פ באמה א' יותר. הילכך נראה לענין דינא דודאי לכתחילה יש לחוש להצריך הרחקה ח' אמות. אכן אם יש דוחק בקרקע המקום. ואחד רוצה לבנות לו בית סמוך נגד חלונות בהכ"נ וא"א לו להרחיק בשיעור ח' אמות. מחמת דוחק המקום של המגרש אין הקהל יכולין לעכב עליו בנין הבית אף אם אינו מרחיק בשיעור ח' אמות. ומטעם שאגיד ב"ה:

ב דנראה דעכ"פ מידי ספק לא יצא. דדלמא כוונת האגודה והשו"ע כמו שכתבנו אנן לעיל דאפשר עוד שגם הכנה"ג לא קאמר דשיעור זה של ח' אמות הוא לעיכובא דבפחות לא סגי בודאי אלא דעיקר כוונתו הוא להשמיענו דבח' אמות ודאי סגי דאין להסתפק כלל על יותר משיעור ח' אמות. אבל אפשר נמי דסגי גם בפחות כל שהוא ביותר מד' אמות. והנה ודאי היחיד שבא לבנות הבית הוא בא בכח רשות והורמנותא דהשר או המושל שהעיר הזה היא שלו. וא"כ יד זה היחיד הוי כיד השר הבא מכחו. והשר שגוף כל קרקע העיר שייך לו הוא בודאי מיקרי מוחזק בקרקע זה וממילא נמי הוי גם היחיד הבא מכחו כמוחזק. והקהל הבאים לעכב עליו מחשבו כרוצים להוציא מהיחיד המוחזק. ואמרי' בזה הממע"ה. ואינם יכולים להוציא לעכב על היחיד עד שיבררו בבירור גמור דשיעור ח' אמות הוא לעיכובא וכיון שאין יכולים לברר זה. והדבר עומד בספק. אמרי' אוקי קרקע זו בחזקת מרי' דהיינו בחזקת השר והיחיד הבא מכחו. כדין כל ממון המוטל בספק דמוקמי' אותו בחזקת המוחזק והמוציא מחבירו עליו הראי'. ואין סתירה לדברינו מההוא דמבואר בהגה"ת מר"ן רמ"א בחו"מ סי' ד' דאם יש חלוקים וטענות ביניהם הקהל נקראים מוחזקים לגבי היחיד. הא ליתא דאדרבא משם גופי' ראי' לדברינו דהא סיים שם רמ"א וז"ל והא דנקראים מוחזקים לגבי יחיד דווקא בעניני מסים אבל לא בשאר דברים עכ"ל. והטעם מבואר שם בתה"ד ובסמ"ע ובאר הגולה כיון שהמס הם גובים ליתנו למלך הרי הם כיד המלך וצריך היחיד לברר זכותו לפני המלך. דכל טענת ספק וראי' שאינה ברורה חשוב השר כמוחזק עד שיברר היחיד שהוא פטור עכ"ד יעו"ש. א"כ בנ"ד דאדרבא היחיד הבונה הבית הוא בא מכח השר. הוי ידו כיד השר. והשר נקרא בודאי מוחזק בכל ספק הבא על ענין טענת הקרקע מהארץ המיוחדת לו. והוי ג"כ היחיד מוחזק. והקהל נקראים מוציאים. ואינם יכולים להוציא בלא ראי' ברורה כדכתיבנא. כן נלענ"ד:

ג ואין לומר דכיון דענין טענת הקהל בזה אינו מענין ממון מדבר הרשות בעלמא. רק מענין הנוגע לביהכ"נ הצריך אור גדול. והו"ל ענין דררא דמצוה וקדושת בהכ"נ. והו"ל כספק איסורא ולחומרא. גם זה ליתא לענ"ד. דנראה לי דכיון דדין זה דביהכ"נ אינו מספיק בהרחקת ד"א אינו מבואר כלל בגמרא רק באגודה וש"ע. הלכך נראה לי דלא מיחשוב זה כ"א כאיסורא דרבנן ולא כד"ת. וא"כ ממילא לגבי ספיקו יש ליזיל לקולא ככל איסורי דרבנן דספיקו לקולא. כן נ"ל:

ד ופוק חזי מ"ש בתשו' חת"ס סופר (חיו"ד סי' קל"ח) בנידון שנשאל ע"ד הבונה בית במקום שלא הי' שם בית מעולם דהוי חשש סכנה ע"פ צוואת ר"י חסיד וכ' דאין לחוש לזה וז"ל ואולי בבונה בית שלא לצורך להרחיב לו משכנות בחוץ לארץ ולהתיאש מן הגאולה בכיוצא באלו הוי בינינו סכנה ואינם מצוה להגן אדרבא כי היכי דאיכא מצוה בא"י בבתים משום ישוב א"י ה"ה בהיפוך בח"ל. אבל בעוה"ר בארצות פזורנו כי לא נשא הארץ לשבת אותנו. וישמחו אלי גיל כי ימצאו מקום פנוי לבנות עליו בית ומצוה רבה נמי עביד להמציא מקום דירה לשה פזורה עד ישקיף ה' וירא וכו' לדעתי איכא מצוה וכדאי להגן וכו' עד אבל צרכנו מרובים וישיבתינו מצער נראה דאין להקפיד בכיוצא בזה עכ"ל יעו"ש באורך קצת. א"כ מאחר דגם בענין חשש סכנתא דחמירא מאיסורא דן הרב ז"ל להקל מטעם דבזה"ז מדוחק איכא מצוה בבנין בתים אף בח"ל כל שהבנין הוא לצורך. מכ"ש דיש ללמוד מזה להקל בנ"ד דאין בזה רק משום הידור מצוה שיהי' בבהכ"נ תוספות אור ועיקר האיסור בבונה בית נגד החלונות של בהכ"נ בהרחקת ד' אמות לחוד חשוב רק כאיסורא דרבנן כדאמרן לעיל. כ"ש דיש לילך בספיקו להקל על הבונה בית דגם הוא עביד מצוה ומה יעשה בזה שהמקום הוא דחוק אצלו ואינו ביכולתו להרחיק שיעור ח' אמות. אין זה כדאי להחמיר על הבונה לעכב עליו בנינו. שילך נע ונד מטולטל מדירה לדירה כנלע"ד:

ומה שהקהל טוענים לעכב בנין הבית סמוך לבהכ"נ מחמת שהמקום המגרש הפנוי הזה היו אנשי הקהל מתקבצים שם בכל זמן קידוש לבנה. לקדש שם הלבנה. וטוענים שיש משום זה קדושה במקום מגרש הזה. ואסור לבנות עליו בנין בית דירה. נראה לי דזה ודאי אינו טענה. דהא מבואר בש"ס ופוסקים וטור ושו"ע או"ח סי' קנ"ד ס"א דכל מקום שמתקבצים שם לפרקים להתפלל שם. אבל אין מתפללין שם בקביעות אין בו משום קדושה יעו"ש א"כ ה"ה בזה מה שמתקבצים שם רק בעת קידוש לבנה מיקרי נמי דרך עראי ולא חשיב משום זה מקום קביעות לתפלה ואין בו משום קדושה. כן נראה לי:

ה ואם עבר היחיד ובנה בית דירתו נגד חלוני בהכ"נ ולא הרחיק ממנו רק ד' אמות ראיתי בספר זכור לאברהם חח"מ אות נ' שכ' וז"ל מי שבנה כותל נגד חלון בהכ"נ ברחוק ד"א. ואנשי בהכ"נ תובעים שיסתיר כולו וירחיקהו יותר כי בהכ"נ צריך אור רב העלה הרב ב"ד ז"ל סי' פ"ח דאין לכוף אותו כיון שכבר בנה עכ"ל ס' זכור לאברהם. והנה אין ספר ב"ד הנ"ל לפנינו לראות טעמו ונימוקו. אכן לענין גוף הדין גם דעתי הקלושה מסכמת עמו דכן נראה ממשמעות לשון האגודה והשו"ע דרק לכתחילה קודם שבנה יכולים לעכב עליו שירחיק יותר משיעור ד"א דודאי אילו הי' הדין לכופו לסתור בנינו אף בדיעבד. לא הוו שתקו מזה להשמיענו רבותא טפי. וכמו דכתבו הטור והשו"ע בסי' ק"נ שם ס"ג דמי שהגביה ביתו יותר מבהכ"נ י"א דכופין אותו להשפילו יעו"ש. אלא ש"מ דכאן דווקא לכתחלה אין מניחין אותו אבל כשכבר בנה אין כופין אותו לסתור. ועוד דהא אף בהגביה ביתו יותר מבהכ"נ ג"כ אין הדין מוסכם מכ"ע לכופו לסתור ומה"ט כתבו הטור והשו"ע בלשון יש אומרים. דמשמע דיש חולקים. וכן הוא באמת דעת רש"י שמביא בב"י שם. והכי משמע נמי דעת ר"ח המובא שם כמו שיראה המעיין בבית יוסף. א"כ דון מינה דהא האי דינא דאסור להגביה ביתו יותר מהבהכ"נ הוא חמור טפי מהך דהרחקה יותר מד"א. דאיסור ההגבהה הוא מדינא דגמרא (פ"ק דשבת דף י"א) ואסמכוה אקרא לרומם את בית וכו' והחמירו בה מאוד דאמרו דכל עיר שגגותיה גבוהים מבהכ"נ סופה ליחרב ח"ו יעו"ש בש"ס. משא"כ האי דינא דההרחקה הנ"ל אינו מדינא דש"ס כלל. א"כ כיון דגם במגביה הוי דעת קצת פוסקים דאין כופין אותו להשפילו אחר שכבר בנה. מכ"ש בזה דהרחקה דהוא קיל טפי מהתם י"ל שפיר דכ"ע מודו בה דלאחר שכבר בנה אין כופין אותו לסתור. זה הוא מה שנ"ל לענ"ד להסכים עם דעת הגדול הרב ב"ד הנ"ל:

ו שוב עיינתי בב"ח סי' ק"נ ס"ד הביא נמי דמפי' רש"י ור"ח משמע דס"ל דדיעבד אין כופין אותו להשפילו מיהו בש"ע כ' דעת י"א נראה דס"ל דכיון דעונשו חמור טובא דכל עיר שגגותיה גבוהים מב"ה סופה חריבה לכך החמיר כסברת י"א דכופין להשפילו עכ"ל הב"ח עו"ש מוכח מזה דדווקא בענין זה דהגבהה דהוא חמור טובא הוא דיש להחמיר גם בדיעבד משא"כ בנידון זה דהרחקה. דאינו חמור כ"כ אין להחמיר בו עכ"פ בדיעבד. הנלע"ד כתבתי:

אורח חיים הלכות בציעת הפת (כדי שיהי' חבורינו חלק זה כלול מכל ד' חלקי השו"ע הצגנו כאן תשובה אחת מתשובתינו אשר אתנו ב"ה בכתובים על האו"ח ואחרון אחרון חביב)

שאלה נב

נדרשתי לברר הדין בהנך קיכלי"ך שנוהגין לעשות אותם במקומותינו. ודרך תקון עשייתם. הוא שאין נילושים על מי ביצים וחלב וכיוצא. רק על מי טיי"א. ששופכין לתוך הקמח מים של בשול עשבי הטיי"א ותמונת עריכתם ואפייתם נעשו עבים. וגם מעורב בהם שמרים עד שעולים וגדלים כדרך פת מהו הדין בהם אם מותר לאכול אותם כלא נט"י והמוציא רק בברכת במ"מ כדין פת הבאה בכיסנים מי נימא דכיון דאין נילושים על מים גרידא רק על מי בשול הטיי"א. נחשב כנילוש במי פירות חלב וביצים וכיוצא דמיקרי פת הבאה בכיסנים דברכתם במ"מ ושרי לאכול אותם בלא נט"י (בפחות משיעור קביעות סעודה) א"ד דמי בשול הטיי"א אין דינם כמי פירות והוי לי' כנילושים על מים ממש. וחשובים כפת. עוד יש מין קיכל"ך הנקראים (קארזי"ס והם עשוים מקמח חטים ונילושים על מים גרידא רק שהם נעשים דקים מאד. וגם מעורבים בתוכם ועל גבם הרבה שומשמין (מאה'ן) ואין אוכלין אותם בשביל לשבוע רק לקנוח בעלמא אחר שתית יי"ש. או כיוצא בו. מה דין אלו לענין הברכה ולענין אכילתם ברא נטילת ידים:

תשובה

א דין זה צריך עיונא רבה. ולא מצאתי לשום א' מהמחברים שיעירו בזה. והואיל שהוא דבר נחוץ לדינא. ומידי דשכיח בכל יום. אמרתי לשום עיוני בזה. לברר הדין עד מקום שידי יד כהה מגעת. ובה' אשים בטחוני שיעמידני על האמת ויאיר עיני בהלכה הנוגע למעשה:

והנה בהך ספק אם המים של בישול עשבי הטיי"א נחשב מי פירות. עלה בדעתי בראש העיון ללמוד זה ממ"ש הרב הג' מוהר"ז ז"ל מבראד בספרו יד אפרים באו"ח סי' תס"ב (לענין חמץ דקיי"ל מי פירות אין מחמיצין) וז"ל ולפי מה שמסתפק המג"א במי דבש נראה להסתפק ג"כ ברוטב של בשר כשקלט טעם הבשר היטב. דמוהל היוצא מבשר מ"פ הוא וא"כ גם הרוטב הוא כן וכו' אחר שטעמוהו והי' מושבח מאד ממה שקלט טעמו של בשר וכו' וצ"ע אם יש להקל בזה אף לפי ספיקו של המג"א במי דבש. דשמא דבש מהפך יותר טבע המים וכו' ונראה היכי שיש צד להקל אפשר להקל באיסור דרבנן וכו' עכ"ל יעו"ש. א"כ לכאורה אפשר לומר דה"ה במי בשול עשבי הטיי"א. דמאחר שהמים קלטו היטב טעם של העשבי הטיי"א. ונהפכו ונשתנו מברייתן טובא בין בטעמם וריחם בין במראיתם. נחשבים ג"כ כמי פירות:

ב אמנם נראה דודאי לענין דין חמץ בפסח ח"ו להקל במי עשבי הטייא. ואין לחשבו כלל כמי פירות (וגם בנידון רוטב של בשר צ"ע טובא) דהא אפי' ביין של מי צמוקים דנתהפך טובא ונשתנו המים הרבה מברייתן. ונעשה יין עד שגם ברכתו נשתנה לברך עליו בפה"ג. ויוצאין בו י"ח קידוש כמו על היין. אפ"ה דעת רוב האחרונים להחמיר בו לענין חמץ מכ"ש וכ"ש בהנך מי עשבי הטייא דודאי גרוע טובא מיין צימוקים. ואנן מברכינן עליו ברכת שהכל כברכת המים. ולא בפה"א. וכבר אנן בעניותן בתשובתינו (חלק ג') הארכנו בו בדין אם במשקה הקאוו"ע והטיי"א נוהג בהם איסור בישולי גוים. וכתבנו כמה טעמים להיתר בעזה"י. ומהם טעם א' דכמו שהמים נחשבים עיקר לגבי הפרי לענין הברכה שמברכים עליו שהכל. כן נמי המים עיקר לענין איסור בישולי גוים יעו"ש. א"כ מה"ט נמי נראה דהמים נחשב עיקר ולא נחשב כמי פירות רק כמים פשוטים בעלמא. ומה"ט נראה לי דאף לדעת המקילין וסוברים דיין של צימוקים שנכבשו המים עם הצמוקים ג' ימים חשוב מי פירות לגבי חמץ. מודו הכא במי בשול הטיי"א דשאני התם. דכח הפרי העומד בתוכו נותן בו טעם חזק כ"כ עד שנעשה ממש כיין גמור. עד שמה"ט חשוב ממש כיין לענין לקדש עליו וכן לעניין יין נסך. וכמ"ש הרמ"א ביו"ד סי' קכ"ג סעיף י"א. והוא מטעם זה כמ"ש שם הש"ך ס"ק כ"ב בשם תשו' רלב"ח יעו"ש. מש"ה שפיר י"ל התם דבטל ואזיל לגמרי ממנו כח המים. וחשוב כיין גמור גם לענין זה דחשוב כמי פירות לענין חימוץ. משא"כ בהך מי בשול עשבי הטיי"א דאף שנקלט בתוך המים טעם רב מעשבי הטיי"א מ"מ לא הגיע לגדר זה של יין צמוקים. והוא רחוק ממנו טובא כאשר יעיד ע"ז החוש. הלכך בכה"ג גם הם יודו. דהוא חשוב רק כמים בעלמא ולא כמי פירות. ומה"ט אני עני תמה באמת על דעת הרב הג' יד אפרים הנ"ל. דמצדד להקל ברוטב מבשר לחשבו מי פירות. מחמת שהרוטב קלט בתוכו טעם הבשר היטב. והוא קולא גדולה מאד לענ"ד וח"ו לומר כן דמשום טעם בעלמא מהפרי הנקלט בהמים המבושלים עם הפרי יהי' נחשבים עי"ז המים כמי פירות. ומיין צמוקים אין ראי' כלל כמו שאמרנו. ואף מי דבש עצמו ג"כ אינו דומה ממש ליין צמוקים. והמ"א גופי' לא ברירא לי' להקל במי דבש וכ"ש הך רוטב מהבשר (וכל כיוצא בו) דהוא רחוק טובא מיין צמוקים. ורק טעם לחוד נבלע הרבה בתוך המים. עד שנעשו מוטעמים ושמנים אבל גוף עצמותו לא נהפכו ולא נשתנו כלל. פשיטא שאין להם דין מי פירות כלל. ואין להסתפק בהם כלל:

ג ונ"ל עוד ראי' גדולה לזה דהא מצינו שיש פלוגתא בגמ' לגבי איסורים אם אמרי' טכ"ע מה"ת. וכן באמת ס"ל לרש"י ז"ל ועוד פוסקים דבשאר איסורים לא אמרי' טכ"ע מדאורייתא. עיין ב"י יו"ד סי' צ"ח. וא"כ מאחר דלדעתם הרוטב שנתבשל עם בשר נבלה וטריפה (כשיש רוב ברוטב נגד הבשר) אף שקבל הרוטב טעם גמור מהבשר מ"מ אינו אסור כלל מה"ת. ואי איתא דכה"ג חשוב כמי פירות. איך יתכן לומר דיהי' מותר מה"ת. ואפי' לדידן דס"ל דטכ"ע מה"ת. מ"מ הא כעיקר אמרי' בכ"ף הדמיון. ואי איתא דחשוב כמי פירות הו"ל עיקר ממש. א"ו דאין זה חשוב כלל כמי פירות. ועוד ראי' מהא דכ' בט"ז סי' פ"ט ביו"ד דרוטב של בשר הו"ל רק כמו תבשיל של בשר ולא כבשר ממש יעו"ש וכ"כ שאר אחרונים. ואי איתא דחשוב מי פירות הו"ל בשר ממש. כמוהל היוצא מהבשר דחשוב ודאי כבשר ממש. א"ו דהא ליתא. איברא דיש מקום ליישב דברי הרב הג' יד אפרים ז"ל. לומר דכוונתו הוא דווקא היכי שנתבשל בשר שמן הרבה במעט מים בגוונא דלא הי' אפי' רוב בהרוטב נגד הבשר. והרוטב קבל כ"כ טעם חזק מהבשר עד שנעשה עב כמוהל. ולא צלול. ולפ"ז תו אין סתירה לדבריו מהראיות הנ"ל דהא כשנתבשל הבשר טריפה ברוטב ואין רוב נגד הבשר לכ"ע אסור הרוטב מה"ת. וכן לענין דין אכילת בשר אחר גבינה או גבינה אחר בשר. ברוטב עב כה"ג לכ"ע יש לו דין בשר ממש ולא רק תבשיל של בשר. דהט"ז שם לא אמר כן כ"א במרק הצלול. וכ"כ הרב ברכי יוסף ביו"ד סי' פ"ט אות כ"ט יעו"ש. מיהו אף אם נפרש כן בדעת כוונת היד אפרים. מ"מ גם כה"ג לא כיוון יפה. דאף ע"פ דבכה"ג נחשב לכ"ע הטעם כעיקר וחשוב כבשר ממש. היינו לא משום דאמרי' דגוף המים נשתנו עד שחשוב כמי פירות כגוף המוהל של הבשר. אלא משום דבכה"ג הא יש בתוך הרוטב מעורב בו גוף ממשות הבשר. ודל המים מהכא הרי טעם ואכל ממשות בשר המעורב בהם. אבל אין זה ענין להקל בו לחשבו כמי פירות. דאכתי כיון דגוף עצם המים לא נשתנו. א"כ נהי דמעורב בהם הרבה מוחל וממשות מגוף הבשר. מ"מ אינו מועיל והמים שבו שפיר מחמיצים. ואדרבא גרוע טפי ממים גרידא. דהו"ל מ"פ עם מים דממהרים להחמיץ יותר ממים גרידא. ושאני יין צמוקים דשם גוף המים נהפכו מעצמותן ונשתנו ליין:

ד ומצאתי און לי וראי' ברורה לדברינו אלה מדברי הרב הג' מהרש"ק בספר קנאת סופרים (בהשמטות לחיבורו ס' שנות חיים תשובה ס"ז) דהוכיח שם לאסור לקדש על יין צימוקים כשלא נכבשו הצמוקים עם המים ג' ימים רק שבשל הצמוקים. וכ' שם וז"ל דהן כבוש והן בשול אינו גורם להיות גוף הדבר נהפך לשם אחר. רק דאסור מכח דהוי בו טעם איסור. והרי איכא דיעות דטכ"ע לאו דאורייתא. ואף דאנן קיי"ל טכ"ע מה"ת. מ"מ רק טעמו נקרא. אבל אינו עיקר. ובקידוש בעינן שיהי' על יין לא על מים שיש בו טעם יין ולכך לא מהני בשול ולא כבוש מעל"ע רק שיהי' תוסס ג"י ואז נשתנה גוף המים להיות נקרא יין וכבר הבאתי ראיות לזה וכו' עכ"ל בקצרה יעו"ש (ולענין גוף האי דינא דקידוש עיין תשובתינו ח"א הארכנו בו קצת יעו"ש) א"כ מהנך טעמים אלו שכ' נראה פשוט דה"ה לענין דין שיהי' נחשב מ"פ לענין חמץ וכיוצא. פשוט בפשיטות דבעינן דווקא שגוף המים יהיו נהפכים. ומש"ה דווקא ביין צמוקים ע"י תסיסה ג' ימים דאז נהפכו ונשתנו גוף המים להיות נקרא יין בזה דווקא הוא דס"ל קצת פוסקים דחשוב מ"פ (ואף גם בזה הרבה מחמירין בו) משא"כ ברוטב של בשול הבשר (ולפ"ז ה"ה ביין צמוקים שלא הי' תוסס ג"י רק ע"י בישול או כבוש מעל"ע) וכל כיוצא בו כיון דהבישול אינו גורם להיות גוף המים נהפכו לשם אחר רק דהוי בהו טעם הבשר או אפי' ממשותו. והוא מעורב בתוך המים אבל גוף המים בהוייתן ועצמותן לא נהפכו. בכה"ג פשיטא דלכ"ע אין נחשב כמי פירות. הלכך נראה לי דח"ו להקל לענין חמץ ברוטב של בשר. לחשבו כמי פירות. וא"כ זכינו לדין דכ"ש במים של בשול הטיי"א פשיטא דחשובים כמים ממש ולא כמי פירות. דהא בזה ודאי החוש והדעת יעידו דגוף המים לא נהפכו כלל ולא עוד דאף אינו מעורב בהם שום ממשות מגוף הפרי דהוא העשבים של הטיי"א. רק דבלעו המים טעם וריח וחזותא. אבל ודאי דלא הגיע בזה להיות נהפכים גוף המים. הלכך ודאי ברור דאינו חשוב כלל כמי פירות לענין איסור חמץ. כן נראה לענ"ד ברור:

ה ומעתה כיון שביררנו בעזה"י דאינו חשוב מי בשול הבשר או הטיי"א כמ"פ לענין דין חמץ. ממילא לכאורה ה"ה לענין נ"ד הו"ל כמו שנילושים אלו הקיכלי"ך על מים גרידא בלא תערובות מ"פ. ואין עליהם דין פת כיסנים. אמנם ראיתי בס' ארץ חמדה (המיוסד על דיני ברכות הנהנין) ושם בסי' ג' סעיף י"ד כ' וז"ל ואם נילוש ברוטב של בשר צ"ע ע"כ. ושם בביאור כ' וז"ל דיש לעיין כיון דהפמ"ג כתב בהלכות פסח דרוטב של בשר מחמיץ א"כ לא הוי מי פירות א"ד שאני התם לענין חימוץ דהכא הוא הטעם של פת כסנין משום דאין דרך העולם לקבוע סעודתו על פת כסנין. וא"כ ה"ה בפת שנילוש ברוטב אפשר ג"כ דאין דרך העולם לקבוע עליו שוב מצאתי בספר החיים של ר' שלמה קלוגר דמאריך שם בענין זה עכ"ל ס' ארץ חמדה. הנה מ"ש בשם פרמ"ג בה"פ דרוטב של בשר מחמיץ. ולא הוי מ"פ לענין חמץ לא ידעתי מקומו איה. כי חפשתי בפמ"ג סי' תס"ב ולא מצאתי שם דבר מזה. אולם באמת אף אם לא נכתב ראוי לכתוב כמו שביארנו בעהי"ת מכמה ראיות שכן נראה באמת ודלא כהרב יד אפרים שדעתו להקל. אולם זאת מצאתי בפמ"ג סי' תס"ז במש"ז ס"ק י"ח שכתב וז"ל ועפי"ל טריינק שקורין קווא"ס ברוסיא י"ל דדין מים יש לו לא מי פירות וגרע ממי צמוקים ודבש וכו' עכ"ל יעו"ש הנה נראה מזה דודאי גם ברוטב של בשר וה"ה וכ"ש ברוטב מי בישול הטיי"א נמי הוי כן דעת הרב פמ"ג דדין מים יש לו ולא דין מי פירות דלא עדיפי הנך מהך עפי"ל טריינק שבפמ"ג הנ"ל דהא גם בהך עפי"ל טריינק נמי קלטו המים היטב טעם התפוחים ואדרבא נראה בחוש וסברא שיותר נקלט בהם טעם הפרי של התפוחים ממה שנקלט טעם הבשר והטיי"א במי בשולם ואפ"ה ס"ל להפמ"ג ז"ל דדין מים יש לו ולא מ"פ וגרע ממי צמוקים ודבש. וע"כ דס"ל להרב פמ"ג דלא מועיל להחשב מי פירות אא"כ הוא בגוונא שגוף עצם המים נהפכו ונשתנו. אבל מה שנקלט בהמים טעם הפרי לא מועיל להחשב מ"פ ולכן ס"ל דקווא"ס מהתפוחים הנ"ל לא הגיע לגדר זה להיות גוף המים נהפך לשם אחר. מש"ה לא דמי ליין צמוקים. וא"כ ודאי דלדעתן ה"ה וכ"ש ברוטב מבשר ומי בישול הטיי"א וכיוצא נמי לא חשוב מי פירות מה"ט וכדברירנא לעיל בעזהי"ת מסברתינו הקלושה. באופן דמ"ש הרב הנ"ל בשם הרב פמ"ג דרוטב של בשר מחמיץ ולא חשוב מ"פ. אם כי לא מצאתיו שם כתוב כן בפירוש. מ"מ ודאי נראה שכן הוא דעתו כדכתיבנא. ולענין הלכה ודאי נראה ברור שכן הוא:

ו והנה הרב הנ"ל מסתפק לומר דאפשר אע"ג דנימא דאין לו דין מ"פ לענין חמץ מ"מ חשוב פת כיסנין לענין ברכה מטעם שאין דרך העולם לקבוע על פת זה כמו על פת כיסנים. ומה"ט הו"ל דין זה בספק וצ"ע אצלו. וכ' שבס' החיים מאריך בזה ואין ס' הזה ת"י ונחזי אנן בעניותינו והנה לכאורה יש מקום לספיקותו של הרב הנ"ל ע"פ מה שכ' הרב פמ"ג באו"ח סי' קס"ח ס"ק ט"ז ליישב תמיהת המ"א שתמה שם על הרמב"ם דהא משמע דלחם הנילוש במי פירות חשוב לחם לענין דיוצא בה י"ח מצה בפסח. וא"כ ה"ה לענין ברכת המוציא. וכתב שם הפמ"ג ליישב דלא תליא הא בהא ע"פ דברי הלח"מ דכל שהטעם דאין דרך קביעות בכך אין לדמות מצה להמוציא. ומש"ה בנילוש בין ביין ושמן ודבש או בשאר מ"פ כל שניכר הטעם אין קובעין סעודה עליו ומש"ה אין מברכין עליו המוציא. ומ"מ לחם מיקרי לענין מצה. דהמוציא ובהמ"ז תליא בלחם שאדם קובע ואע"פ דמיקרי לחם. מ"מ הואיל שאין קובעין סעודה עליו אין מברכין עליו המוציא ובהמ"ז יעו"ש. וא"כ לפ"ז לכאורה י"ל דאף בזה הנילוש ברוטב מבשר וכיוצא אע"ג דלא הוי מ"פ מ"מ אם אין קובעין סעודה עליו ברכתו במ"מ. ולא המוציא ובהמ"ז מאחר דהמוציא ובהמ"ז תלייא בלחם שדרך העולם לקבוע עליו:

ז אמנם נראה לפי ענ"ד. דא"א כלל לומר כן ע"פ מה שנקדים תחלה מה שיש לתמוה לכאורה בהך ענינא דפת כיסנים דיש מחלוקת בפירושו כמבואר במפרשים ובב"י סי' קס"ח וש"ע שם סעיף ז' דיש מפרשים דתלוי בלישתו במי פירות וי"מ דתליא במליאתו בפירות וי"מ כעבים יבשים יעו"ש. וגם אליבא דפי' הרמב"ם שמפרש דפירושו הוא שנילוש במי פירות. ג"כ יש מחלוקת בדעתו דהב"י פירש בדעתו דאפי' במעט מי פירות מהני כל שהטעם ניכר בעיסה. והרמ"א חולק וס"ל דווקא שהפירות והדבש והחלב הוא הרבה יעו"ש וקשה לכאורה כיון דעיקר טעמא תלוי בזה שאין דרך בני האדם לקבוע סעודה עליו וכמו שהבאתי לעיל מהפמ"ג. ובאמת הכי כתב להדיא הב"י בסי' קס"ח וז"ל לא קבעו חכמים לברך המוציא וג' ברכות אפילו בכזית אלא בלחם שדרך ב"א לקבוע עליו. דהיינו עיסה שנילושה במים לבד בלי שום תערובות אבל כל שיש בה שום תערובות ממי פירות או מתבלין. כיון שאין דרך ב"א לקבוע סעודתו עליו לא חייבוהו לברך המוציא וג' ברכות וכו' עכ"ל יעו"ש. וכ"כ נמי הב"ח שם ס"ג וז"ל והטעם לפי שלא קבעו חכמים לברך המוציא וג' ברכות אלא בלחם סתם שהכל קובעים עליו עכ"ל יעו"ש. וכ"כ טעם זה הרב מהרש"ז ז"ל בש"ע שלו שם סעיף ח' וס"ט יעו"ש והנה משמע להדיא דאותן הג' פירושים שבפירושא דפת כיסנים חולקין זע"ז. ומה דהוי לפי' זה פת כיסנים לא הוי לפי' זה. דהא הב"י ובש"ע שם כתב דהלכתא כדברי כולן משום טעם דספק דרבנן הוא ונקטינן להקל יעו"ש משמע מזה דפליגי זה אזה והשתא לכאורה תימה איך שייך מחלוקת בזה כיון דהטעם תלוי רק במה שאין דרך ב"א לקבוע סעודה עליו א"כ ממ"נ עד"מ לפי' רש"י דס"ל דתלוי במילואו ולא במה שנילוש. ולהרמב"ם להיפך. ולרש"י כיון שנתמלא בפירות הוי פת כסנין. משום שאין דרך ב"א לקבוע סעודה על פת כזה. א"כ למה באמת יחלוק הרמב"ם וס"ל דאינו מועיל המילוי. דאם דרך ב"א לקבוע עליו תקשה א"כ איך ס"ל לרש"י דמועיל המילוי. וכן להיפך לענין הלישה נמי קשה כן. וכמו כן מה דלדעת הב"י אליבא דהרמב"ם אף במעט תבלין או מי פירות שנילוש בו מחשיב פת כסנין. היינו ודאי משום דגם בכה"ג אין דרך ב"א לקבוע עליו וא"כ איך יחלוק הרמ"א וס"ל דלא מועיל מאחר דעיקר טעמא דקולת פת כסנין תלוי בהא שאין דרך ב"א לקבוע עליו וא"ל דהמחלוקת בזה הוי בענין זה גופי' אם דרך ב"א לקבוע עליו אם לא. דלזה אין דרך ב"א לקבוע ולזה ס"ל דדרך לקבוע עליו. הוא תימא דאיך אפשר שיחלוקו בזה דהוי פלוגתא במציאות. והרי פוק חזי מה עמא דבר במנהג קביעות סעודתם. ועוד קשה בלשון הרמ"א שכתב וי"א שזה נקרא פת גמור וכו' וכן הב"ח שם דס"ל ג"כ כרמ"א כתב נמי בלשונו דאם אין שם אלא דבר מועט וכו' הו"ל פת גמור וכו' יעו"ש וכן בדברי חמודות (פ' כיצד מברכין סעיף פ"ח) כתב נמי בזה"ל אבל רמ"א ז"ל פי' בהיפך וכו' אבל כשיש בו מים הרבה זה נקרא פת גמור ואין מוציאתו מתורת לחם וכו' יעו"ש. וכן הט"ז סי' קס"ח סק"ז כתב בזה"ל ולא אותן שעושין עם מעט חמאה ושומן אע"פ שהטעם נרגש שזה פת גמור הוא וכו' יעו"ש. דקשה למה תלו טעם האיסור בגוף הפת. שהוא פת גמור. הא העיקר תלוי רק בדרך קביעות הסעודה עליו בדרכן של העולם. והוי להו לתלות הטעם בהא שבמעט מי פירות דרך ב"א לקבוע סעודה עליו. דאי באמת אפי' במעט מי פירות אין דרך ב"א לקבוע סעודה עליו. א"כ קשה באמת מ"ט החמירו בהא להוציאו מכלל פת כיסנין כיון דהעיקר תלוי בהא. ואין לומר דכוונתם במ"ש שזה פת גמור רצונם לומר שדרך ב"א לקבוע עליו. דאין זה במשמעות הלשון. ועוד דא"כ תקשה דהוי פלוגתא במציאות דלהב"י שמיקל ודאי משום דגם בכה"ג אין דרך לקבוע עליו. וכן יש לתמוה בהאי פלוגתא דגבי מילוי בשר וגבינה המבואר בסעיף י"ז דכ' שם דמברך המוציא ובהמ"ז. והט"ז שם חולק ומיקל דהו"ל פת כיסנים יעו"ש. דממ"נ אם דרך ב"א לקבוע על מילוי בשר וגבינה א"כ מ"ט דהט"ז. ואם אין דרך לקבוע עליו מ"ט דהאוסרין. והמ"א שם כתב דהנהו לא מבטלי מתורת לחם דהם עצמם מזון משא"כ בממולא מפירות דהוי קינוח יעו"ש וקשה מה זה תלה הטעם בזה דלא מיבטל מתורת לחם. הו"ל לתלות הטעם במה שדרך ב"א לקבוע עליו. דהא העיקר תלוי בזה כמבואר בב"י וב"ח הנ"ל:

ח לכן בישוב כל הקושיות הנ"ל מוכרחין אנו לומר דודאי ענינא דטעמא דפת כיסנין שלא תקנו המוציא ובהמ"ז תלוי בענין הפת גופי'. דעיקר ברכת המוציא ובהמ"ז ניתקנה מפני חשיבות הלחם שסועד הלב ואכילתו להשביע כמאמר הכתוב ואקחה פת לחם וסעדו לבכם. בערב תאכלו בשר ובבוקר תשבעו לחם. ולחם לבב אנוש יסעד כדאיתא הטעם בגמרא פ' כיצד מברכין. ועיין במשנה ר"פ כ"מ בברטנורה ובתוי"ט שם (ועיין בזה פירוש נכון בס' תפארת ישראל בר"פ כ"מ אות ה' על טעם ברכת המוציא. משום דלחם לבב אנוש יסעד למרבה שצריך להזנתו כח גדול וחזק שיוכל לחזק האדם וכו' יעו"ש) ולכן לא תקנו ברכות אלו כ"א במין לחם גמור שאכילתו הוא בשביל לשבוע. לא במין לחם שאכילתו הוא רק לעידון ותענוג וקינוח. וזה הוא טעם פת כיסנין שאין מברכין עליו המוציא ובהמ"ז. שאכילתו אינו עשוי בשביל להשביע רק לתענוג ודרך עראי וקינוח. ואין בו חשיבות דלחם גמור. ועיין בב"י סימן קס"ח מ"ש בשם הערוך בשם רבינו האי בפירושא דפת כיסנין. מבואר מדבריו להדיא דקולא דפת כיסנין תלוי בהא שאין אכילתו עשוי כדי להשביע רק קימעה דרך עראי ותענוג וקינוח יעו"ש. וזה הוא נמי כוונת מג"א שם ס"ק י"ז יעו"ש. ואף שפי' הערוך הנ"ל הוא הפי' הג' שבש"ע סי' קס"ח ס"ז. והוא מחולק מב' פירושים הקודמים. מ"מ בטעם דפת כיסנין גם הב' פירושים הקודמים ס"ל כהערוך הנ"ל. וכן הביא הרב מהרש"ז סי' קס"ח בקונט"א אות ב' בשם כמה מחברים גדולים וראשונים וז"ל בקיצור שכיסנין עשוים לקינוח וכו' וכ"מ מלשון הרי"ף ורא"ש שקראו כל אכילת עראי כיסנין. א"כ הבאה בכיסנין פי' היינו שעשויה לאכילה בתורת כיסנין דהיינו לקינוח ולא לקביעות סעודה. וכ"ה בהדיא בהר"י שאינו מזון אלא מיני מתיקות וכו' וכ"ה ג"כ כוונת רש"י שמאכלה מועט. ור"ל שעשוי לאכול מעט לקינוח סעודה או לתענוג בעלמא מחמת המילוי ולישה בתבלין וכו' עכ"ל יעו"ש:

ט וא"כ צריך לומר ולפרש דמ"ש הב"י והב"ח דהטעם הוא משום שלא תקנו אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע סעודה עליו רצונם לומר נמי כן וכוונתם הוא דדווקא במין לחם סתם העשוי ממים בלא שום מילוי דאכילתו הוא להשביע ולסעוד הלב דרך קביעות. ודרך ב"א לקבוע עליו סעודתן סעודה קבוע ממש כדי להשביע. בזה הוא דחייבו המוציא ובהמ"ז מטעם הנ"ל דיש בו חשיבותא טפי. אבל כשהוא בא בכיסנים דאז אין דרך ב"א לקבוע סעודתן עליו דרך סעודה קבוע ממש כדי לשבוע רק שאוכלים אותו לפרקים דרך עראי וקינוח ותענוג. דפת כזה אין בו חשיבות דלחם גמור. לא תקנו בו המוציא ובהמ"ז וא"כ לפ"ז גם לפי דברי טעם הנ"ל דתלוי בדרך ב"א לקבוע סעודה עליו. זה גופי' תלוי בעניינא דהפת גופי' אם הוא עשוי כלחם גמור שדרך אכילתו הוא בשביל להשביע. או שעשוי בגוונא שאינו כפת גמור לאכלו להשביע רק דרך עראי וקינוח. ולפ"ז היכא שהפת עשוי באמת כפת גמור שיש באכילתו כדי להשביע וסעודה קבוע. אף שאנו רואין שאין העולם קובעים תמיד סעודתם על מין פת כזה. לא מהני כלל לפטרו מהמוציא ובהמ"ז. דדווקא במה שמניעת העולם מלקבוע סעודתן עליו הוא משום סיבת עשייתו דרך עידון ותענוג שאין בו חשיבותא דפת גמור הסועד הלב ומשביע בכה"ג הוא דאפקוה לפת זה מכללא דפת סתם מלברך עליו המוציא ובהמ"ז. אבל מה שאין כן בזה דהפת הוא עשוי בגוונא דיש בו חשיבות דפת גמור. ובע"כ מניעת הב"א מה שנמנעין מלקבוע סעודה עליו הוא מאיזה סיבה אחרת לא משום שדרך אכילתו הוא בשביל קינוח בעלמא בכה"ג אין לנו להשגיח כלל על מה שאין דרך ב"א לקבוע סעודתן עליו לפטרו בשביל זה מהמוציא ובהמ"ז. מאחר דהוא עשוי באמת כפת גמור שיש בו באכילתו להשביע. ואם ירצו היו יכולים שפיר לקבוע סעודתן עליו דרך סעודה קבועה ממש כשאר סתם פת גמור. ודינו כדין פת גמור לברך המוציא ובהמ"ז:

י ועפ"ז נתיישבו כל הקושיות הנ"ל. דהיינו דמחלקותן של הפירושים הוא דחד דעה ס"ל דדווקא לישתו שנילוש במי פירות עושהו מעשה כיסנין להיות יוצא מכלל פת גמור. שכשנילוש כן אז אין אכילתו רק לעידון ותענוג ועראי וינוח. משא"כ מילואו לחוד אין מוציאו מכלל פת גמור. ומה שאין העולם קובעים סעודתן על פת הממולא לאו משום דאין באכילתו כדי להשביע. אלא משום איזה סיבה אחרת. וחד דעה ס"ל להיפוך. וכן הב"י מה דמיקל אף בנתערב בלישתו מעט מי פירות. היינו משום דס"ל דגם בכה"ג יש באכילתו עידון ותענוג. וכיון דאין דרך העולם לקבוע עליו סעודה קבועה חשוב פת כיסנים דאין בו חשיבות פת לחייבו בברכה מיוחדת דהמוציא ובהמ"ז. והרמ"א ז"ל וסייעתו חולקים וס"ל דמעט מי פירות שבו אין משוי אותו להיות אכילתו רק דרך עידון ותענוג. אלא שהוא חשוב פת גמור. וכיון שהוא פת גמור לא מועיל לפטרו מהמוציא ובהמ"ז ממה שאין ב"א קובעים עליו. דבע"כ מניעתם מלקבוע עליו אינו בסיבת הדבר שנעשה מעשה כיסנין לאכילת עידון ותענוג. דהא באמת הוא חשוב כפת גמור שמשביע וסועד הלב. ומש"ה אין לנו להשגיח בכה"ג לפוטרו משום מה שאין ב"א קובעים עליו והשתא ניחא מה דתלו הרמ"א וסייעתו הטעם בענין הפת גופי' שהוא חשוב פת גמור. ולא תלו במה שב"א קובעים עליו. דבאמת העיקר תלוי בענין הפת גופי' כדכתיבנא. וזה הוא נמי טעם המחלוקת גבי מילוי בשר וגבינה דהט"ז מיקל מאחר דהוא ממולא והוי בו קצת עידון ותענוג טפי משאר סתם פת וגם חזינן שאין דרך ב"א לקבוע סעודתם על פת כזה וחשוב לי' לדידי' פת כיסנין. והאוסרים ס"ל מאחר דבשר וגבינה גופי' הם מידי דמזון אין מילוי כזה מבטלו מתורת לחם להיות אכילתו רק לעידון ותענוג וקינוח רק חשוב כפת גמור שיש בו חשיבות דאכילתו משביע שביעה ממש. וכדברי המג"א שם ואינו דומה למילוי פירות דאז אכילתו הוא רק דרך קינוח. ומש"ה בע"כ מה שהעולם אין קובעים עליו סעודתן בכל יום אין מניעתם מחמת גריעותא דמין פת זה שהוא רק לעידון ותענוג. וע"כ חשוב כפת גמור וא"ש הכל. וזה הוא נמי שהמג"א תלה הטעם בענין הפת גופי'. וכדכתיבנא. וראיה עוד נראה לי מדברי התוס' (ברכות מ"ב א' ד"ה לחמניות) והרא"ש שם סי' ל' והרבינו יונה שם שכולם השיגו על פירש"י דפירש דהיינו אובליא"ש דא"כ אפי' לא קבע עליו נמי צריך לברך המוציא שהרי הוא לחם גמור שתחילתו וסופו עיסה. יעו"ש. וכ"פ בש"ע סי' קס"ח ס"ח יעו"ש ובמג"א שם ס"ק י"ט דאינו דומה עשייתו כאותן כעבים דאותן אינן אלא לקינוח בעלמא עיי"ש מבואר מזה דתלו חיוב ברכת המוציא רק בזה שהוא לחם גמור שאין אכילתן לעידון וקינוח. ולא תלוי במה שב"א קובעים עליו סעודתן אלא ש"מ דכל דהפת הוא עשוי כלחם גמור. ודאי חייב לברך עליו המוציא ובהמ"ז אפילו אם ב"א אין רגילין לקבוע עליו. ועיין פמ"ג סי' קס"ח במג"א דצירף נמי ענינא דקובעין ואין קובעין יעו"ש היינו ר"ל כמו שפירשנו לעיל. דזה נמנעים מלקבוע עליו משום סיבת עשייתו לעידון וקינוח ואידך אין נמנעים מלקבוע עליו מחמת זה. דהא גם הוא עשוי כפת גמור לסעוד ולהשביע לא לקינוח בעלמא ובע"כ דמניעת קביעותם עליו הוא מאיזה סיבה אחרת ולכן אין זה מוציאו מדין שאר פת. כן נראה לפי ענ"ד בהאי ענינא דפת כיסנין:

יא נמצא לפ"ז זכינו לדין בפת הנילוש ברוטב של בשר וכ"ש במי בישול הטיי"א. דמאחר דביררנו בעזהי"ת דלא חשוב מי פירות רק חשוב כמים בעלמא. ומאחר דאפילו בנתערב בלישתן מעט מי פירות וניכר ונרגש הטעם בפת. ס"ל להב"ח ורמ"א והט"ז והמג"א והכי קיי"ל דחשוב פת גמור. ואין המעט מ"פ מוציאתו מתורת לחם גמור. דכיון דאין בו רק מעט מ"פ הוי אכילתו להשביע ולא רק לעידון ואף שאין רגילין ב"א לקבוע עליו סעודתן לא מועיל לפטרו מהמוציא ובהמ"ז. א"כ כ"ש בזה שאין מעורב בלישתן אפילו מעט מ"פ ממש רק מים בעלמא שיש בהם טעם מפירות. פשיטא דהוא חשוב פת גמור. ונראה לי דאף הב"י דמיקל בנתערב מעט מ"פ מודה בהא דשאני התם דעכ"פ גוף מ"פ מעורב בלישתו. והטעם של מי הפירות ניכר ונרגש בהפת. משא"כ בזה דאין כאן כלל גוף מי פירות ממש. רק מים הבלועים מטעם פירות. וכשנילושים מים אלו בתוך הפת אז נקלש טעם הפירות טפי דוגמא דנ"ט בר נ"ט. דטעם א' בתוך המים וטעם ב' בהפת והוי בהפת הטעם של הפירות קלוש מאוד ואינו חשוב כלל. הילכך בכה"ג גם הב"י יודה דהוא חשוב פת גמור. ואכילתו הוא להשביע ממש ככל סתם פת ויש בו חשיבות דפת לחייבו בהמוציא ובהמ"ז. ואף אם העולם אין רגילין לקבוע עליו סעודתן אין זה מועיל לפטרו מהמוציא וברכת המזון. כמו שנתבאר בעזהי"ת:

יב כללא דמלתא דמה שנסתפק הרב בס' ארץ חמדה הנ"ל בנילוש ברוטב של בשר. לומר דדלמא אע"ג דלא חשוב מי פירות מ"מ הוי כפת כיסנין לענין הברכה מטעם שאין ב"א קובעין עליו. לענ"ד ברור דאין להסתפק בזה כלל. ולא זו בגוונא שכתב הרב הנ"ל דהוי מסתפק בהא גופי' דדלמא אין דרך בני אדם לקבוע עליו. אלא אף אם ברור יהי' הדבר דאין בני אדם קובעים סעודתם על פת כזה הנילוש ברוטב של בשר מכל מקום אין זה מועיל כלל לחשבו כפת כיסנין לפטרו מהמוציא וברכת המזון. דהא ראי' ברורה לזה מדין נילוש במעט מ"פ בגוונא דניכר ונרגש הטעם בהפת. דבפת כזה אנו רואין בעינינו שרוב ב"א אין דרכן לקבוע עליו סעודתן וכל עיקרו של מרן הב"י שדעתו להקל בפת כזה. הוא ניהו משום האי טעמא דאין ב"א קובעים עליו סעודתן כמבואר להדיא בב"י יעו"ש. ואפ"ה החמירו בו מרן רמ"א ז"ל והב"ח והט"ז והאחרונים. וכוותייהו קיי"ל. ומדסתמו ולא התנו בפירוש דדווקא במקום שדרך ב"א לקבוע עליו מוכח דבכל גוונא החמירו בו וחשבוהו כפת גמור. מוכח להדיא דכל דחשוב הפת פת גמור ולא פת כסנין מצד אופן עשייתו. לא מהני לפטרו מטעם מניעת ב"א לקבוע עליו. א"כ ראי' ברורה מזה דה"ה וכ"ש בזה הנילוש ברוטב של בשר וכ"ש דכ"ש בנילוש במי בישול הטיי"א. דהם מצד אופן עשיית הפת ודאי הם חשובים פת גמור טפי מהפת הנילוש במעט מ"פ הנ"ל כדכתיבנא לעיל. ומובן מסברא. פשיטא ופשיטא דאין מועיל לפטרו מהמוציא ובהמ"ז מטעם מה שאין ב"א רגילים לקבוע עליו:

יג ועוד דהא המג"א (קס"ח ס"ק ט"ז) רצה לומר שם. מתחילה לפי תירוץ הא' דאף בנילוש במ"פ נמי מברך המוציא ודווקא יין ושמן ודבש וחלב משוי אותו לפת כסנים. אבל בנילוש בשאר מ"פ לא מפקי אותו מדין פת גמור. ובע"כ דהיינו אע"ג דאין ב"א קובעים עליו סעודתן כאשר הוא ידוע בחוש הראי'. (דהא מה"ט השיגו הפמ"ג שם) א"כ נהי דמסקנתו בתירוץ הב' להקל גם בנילוש בשאר מ"פ. מ"מ עכ"פ הבו דלא לוסיף עלה. להקל עוד יותר אף בנילוש ברוטב שאינו מ"פ כלל. ועוד דהא משמע במסקנתו דאף בנילוש במ"פ לא מועיל כ"א היכא שאין בו מים כלל. אבל ביש בה מים אפי' כשהמ"פ מרובים נמי לא מועיל לפטרו מהמוציא ובהמ"ז והא בנילוש ברוב מ"פ ודאי אין ב"א קובעים עליו סעודתן. ואפ"ה לא מועיל. וא"כ נהי דמ"מ לדינא קיי"ל עיקר כהרמ"א דברוב מ"פ אין מברך המוציא. וכמו שמסיק שם גם המג"א. דדברי רמ"א עיקר. עכ"פ הבו דלא להוסיף עלה להקל בכה"ג שאין בה אפי' מעט מ"פ. מחמת זה שאין ב"א קובעים עליו ישתקע הדבר ולא יאמר. וכבר כתבנו דנ"ל דגם הב"י שהיקל במעט מ"פ יודה בהא שאין בזה אפי' מעט מ"פ (ואפילו יש גם מעט מ"פ כל שאין נרגש וניכר הטעם בהפת הוי כאילו אינו ומודה גם הב"י דאינו מועיל) א"כ קל וחומר בן בנו של ק"ו לדידן דלא קיי"ל כהב"י ומחמרינן במעט מ"פ אף שניכר הטעם ואף שאין ב"א קובעים עליו. פשיטא ופשיטא דח"ו להקל בכה"ג דנילוש רק ברוטב של בשר או במי בישול הטיי"א. ועוד דהא אפי' בנילוש בדבש והדבש הוא הרוב נמי יש מחמירין (והם הב"ח ורש"ל ועמק ברכה ועטרת זקנים) שלא לאוכלם כ"א תוך הסעודה אא"כ שהדבש הוא מרובה מהקמח. א"כ נהי דאנן מקילין בהא לברך עליהם במ"מ. הבו דלא לוסיף עלה. ותיפוק לן דעכ"פ בכה"ג שנילוש ברוטב של בשר וכ"ש בנילוש במי בישול הטיי"א שאין לאוכלם בלא נט"י והמוציא על פת אחר. (דאולי יש לחוש לספיקו של הרב הנ"ל שלא לברך המוציא עליהם גופייהו) ואם אין פת אחר לדעתי נראה דיכול לברך בפשיטות עליהם המוציא ובהמ"ז. דהם חשובים פת גמור:

יד סוף דבר כל אנשי לבב שמעו לי. וחלילה לאכול אותן קיכלי"ך הנילושים ברוטב של בשר או במי בישול הטיי"א שלא בתוך הסעודה ולברך עליהם במ"מ. וכאלו אוכלים פת גמור בלא נט"י והמוציא ובהמ"ז. רק יאכלו אותם בתוך הסעודה דווקא. ואי איישר חילי הייתי מצוה להכריז בפומבי לבטל שלא לאפות כלל מיני קיכלי"ך האלו ולהסיר המכשלה מישראל. כי הרבה נכשלים בהם. יש מהם מחסרון ידיעה דלאו כ"ע דינא גמירי. ואפי' קצת לומדי תורה אין בקיאים בטיב דיני ברכות הנהנין. וחושבים אותם לפת הבאה בכיסנין. ויש מהם המקילים ומזלזלים בשאט נפש ופוק חזי דברי הרב ארץ חמדה באזהרותיו בראש הספר על ענין פת הבא בכיסנין שאוכלים מהם יותר מג' או ד' ביצים (דהוי שיעור קביעות וחייב לברך עליהם המוציא ובהמ"ז) וזה לשונו בוא וראה ידידי אחי כמה רעות אתה עושה דאתה אוכל בלי נט"י וידוע גודל העונש דהמזלזל בנט"י בא לידי עניות ונעקר מן העולם והעונש שמגולגל במים כרוצח. ועוד אתה עובר על לאו דאורייתא שאם אתה שבע ממנו חייב לברך בהמ"ז דהוא דאורייתא. וידוע גודל העונש דהמבטל מ"ע דאורייתא שהוא חמור שדוחה ל"ת דאורייתא. ועוד אתה עובר על לא תשא דלהרמב"ם הוא ג"כ דאורייתא. דאתה מברך אחריו ברכת על המחי'. והיא ברכה לבטלה וכו' עכ"ל. וכל אלו המכשולות הם ג"כ בנידון שלנו במיני קיכלי"ך הנ"ל וראוי לבטלם לגמרי. שלא לעבור בהם על לאו דלפני עור וכו'. כן נראה לענ"ד:

טו אך במיני קיכלי"ך (שקורין אותם קארזי"ס) העשויים דקים מאוד ויבשים ומעורבים ג"כ בהרבה שומשמין פשוט דהם נקראים פת כסנין וברכתם במ"מ ועל המחי' דיש בהם תרתי לטיבותא א' שהם דקים ויבשים מאוד. ואכילתם אינו כלל לשבוע רק דרך עראי וקינוח. ולדעתי הם בכלל כעבין יבשין הנזכר בש"ע סי' קס"ח ס"ז לפירוש הג' שבפי' פת כיסנין ועיין בש"ע הרב סי' קס"ח סי"ב וז"ל ויש מפרשים שפת הבאה בכיסנין הוא פת שנילושה אפי' במים ואפי' אינה מתובלת ואינה ממולאת אלא שעושים אותה עוגות יבשות וכוססים אותה לתאבון ולא להשביע שקורין קיכלי"ך עכ"ל וז"ל הרב ארץ חמדה (סי' ג' סי"ד) וקיכלי"ך יבשים שאין מדרך העולם לאוכלם לשובע רק לקינוח אפי' הם נילושים במים ג"כ דין כיסנין יש לו עכ"ל ולדעתי הנך דנ"ד הם בכלל זה. ועוד מאחר שמעורב בלישתם בתוך העיסה הרבה שומשמין. והוי ממולא בשומשמין דהוי פת כיסנין מצד המילוי. ואע"פ שאינו כדרך מילוי הממולא בתוך חלל העיסה רק שהוא מעורב ומגובל בתוך כל העיסה. מ"מ לא גרע ממילוי. דמה לי כשהפירות והשומשמין ממולא בחללו. או כשהוא מעורב ומגובל בתוך כל העיסה. ואף אם תאמר דאין זה נקרא ממולא רק מעורב נמי נקרא פת כיסנין. כמבואר בש"ע סי' קס"ח ס"ז דכשעירב בלישתן דבש או שמן או חלב או מיני תבלין הוי פת כיסנין. והני שומשמין לא גרע מעירוב תבלין. דכמו לענין דין מילוי כ' הט"ז שם סק"ו דמילוי שומשמין הוי כמילוי דבש או אגוזים ותבלין יעו"ש א"כ נראה דה"ה לענין דין עירוב שוה עירוב שומשמין לעירוב דבש ותבלין. אך הא יש לפקפק בהו לדעת הרמ"א דס"ל דבעי' שהתבלין והדבש יהי' הרוב לגבי המים ואפשר דבהנך קיכלי"ך אין השומשמין הרוב לגבי המים. מ"מ נראה לי דכיון דהמחבר בש"ע ס"ל דאפי' כשהדבש והתבלין הם המיעוט מ"מ כל שמעט התערובות של המ"פ או התבלין ניכר בעיסה הוי לי' דין פת כיסנין הילכך בהנהו שלנו דהוי בהו גם טעם הא' מצד שהם עוגות יבשות ודקין שדרך אכילתן אינו כלל בשביל כדי להשביע רק לקינוח דמשום האי טעמא לחוד מספיק לחושבם פת כיסנין כמו שאמרנו מקודם. הילכך בכה"ג פשיטא שנוכל לסמוך בהם עכ"פ אדעת הב"י בש"ע הנ"ל. ובצירוף ב' הטעמים האלו הו"ל ודאי פת כיסנין גמור בלא שום פקפוק כלל וברכתם במ"מ ועל המחי'. הנראה לענ"ד בזה כתבתי:

תשובה זו שייך ליו"ד הלכות טריפות והוא השמטה מחבורנו חלק ב':

שאלה נג

פרה מעוברת שנדרסה אם אסור הולד שילדה אח"כ אם לא:

תשובה

א עיין ט"ז יו"ד סוף סי' ע"ט בשם הגאון מוה' פייבוש ז"ל שכ' דצ"ע להתיר הולד משום שמא יזיק טיפת הארס גם לולד יעו"ש. והסכים כן לאסור מה"ט בשו"ת שבו"י ח"א סי' נ"ד עי"ש. והנה בשו"ת גאונים בתראי סי' ס"ח הוכיח להתיר כדי לתרץ קושיית המהרש"א על התוס' (חולין כ"ח) ד"ה אתיא. יעו"ש דא"ש דברי התוס' ול"ק קושיית מהרש"א ז"ל וכו' די"ל דלענין חשש דרוסה לא חיישי' משום דאוקמא אותה על חזקה שנתבררה דהא מבטן עכ"פ לא היתה דרוסה. וכו'. ומש"ה הוכרחו התוס' לומר דיש שום חולי וכו'. אך אם נאמר כי כשהבהמה נדרסת אז גם להולד מזיק הארס ומשכחת דרוסה מבטן הדרא קושית מהרש"א ז"ל לדוכתי' וכו' ומבואר מדברי תוס' אלו דס"ל דמאי שהיא נדרסת אין מזיק לולדה והולד כשר ע"כ לשון תשו' גאונים בתראי בקיצור:

ב ולענ"ד נראה אדרבא. חדא דהא כ' מהרש"א שם דבקצת נוסחאות התוס' ליתא כלל דברים אלו והוא רק גליון נוסף יעו"ש. וא"כ אין להעמיד יסוד על דברי התוס' אלו. ועוד הא אפשר לתרץ דברי התוס' מקושיית מהרש"א שם אף אם נימא דטיפת הארס מזיק גם לולד. והיינו די"ל דמש"ה לא כתבו התוס' דיש לחוש לדרוסה גופי'. דהא שפיר משכחת לה דיכול לאכול בשר ולא יהי' חשש דרוסה כגון שסגרו אותה ושמרו אותה מדרוסה יב"ח דאז כבר יצאה מחשש דרוסה. לא מבטן ולא מאחר לידה. מש"ה הוכרחו התוס' לומר משום שיש חולי המאדים. כן נלע"ד. ושוב מצאתי שכ"כ להדיא הרב בס' מים קדושים לתרץ כן דברי התוס' מקושית מהרש"א הנ"ל יעו"ש ונהניתי וראיתי שם שכ' עוד תירוץ ליישב דברי התוס' מקושית מהרש"א יעו"ש. וא"כ לפ"ז בטל לגמרי הוכחת הרב הגאון בשו"ת גאונים בתראי הנ"ל. מאחר דדברי התוס' נכונים ומתורצים מקושית מהרש"א בלא"ה:

ג וא"כ כשבאנו לזה. אדרבא הא מקושיתו של המהרש"א ז"ל. מוכח דהרב המהרש"א ז"ל ס"ל דטיפת הארס של דרוסה מזיק גם לולד ומשכחת דרוסה מבטן. דאל"כ לק"מ קושיתו כמ"ש בתשו' גאוני בתראי הנ"ל ומתוס' גופי' לא מוכח להיפך. כיון דיש לתרץ דבריהם מקו' מהרש"א בדרכים שבס' מים קדושים הנ"ל. והילכך נראה לי לדינא להסכים עם דעת הגאון מו"ה פייבו"ש ז"ל והשבו"י שכתבו דטיפה של הארס מדרוסה יכול להזיק גם לולד:

ד ונראה לי עני להביא עוד סמך לזה מסוגיא דגמרא ערכין (ז' ע"א) דאיתא שם למימרא דהיא קדמה וכו' והא קיי"ל הולד מיית ברישא וכו' ה"מ לגבי מיתה איידי דולד זוטר חיותי' עיילה טיפה דמה"מ ומחתך להו לסימנין וכו' ע"כ יעו"ש. ואע"ג דאין הנושאים דומים לגמרי מ"מ נראה דהוי עכ"פ סמך לזה דכמו דטיפת מה"מ עייל לולד. אפשר דכן ה"נ טיפת הארס של דרוסה עייל גם לולד וכמו דהתם אמרי' דהואיל דולד זוטר חיותי' הוא מיית ברישא כן ה"נ כיון דהארס של הדורס מזיק להאם מכ"ש דהוא מזיק להולד דזוטר חיותי' וכבר הערנו בזה בתשובתינו ח"ב ודעתנו הקלושה שם לאסור הולד של נשיכת נחש משום שמא עייל טיפת ארס של הנחש גם לולד מכח כש"כ דולד של דרוסה. מיהו בולד של דרוסה לא החלטנו שם לאסור יעו"ש מיהו עכשיו דנתחדש לנו סברות הנ"ל נראה עיקר לאסור גם בולד של דרוסה. וד"ת עניים במקום זה. ועשירים במקום אחר. הנלענ"ד כתבתי:

שאלה נד

(גם זה השמטה מחבורינו חלק ב')

בדין נאבד הכרס בלא בדיקה יפה בנסרך לטרפש הכבד:

תשובה

א כבר הארכנו בזה בתשובתנו (חלק ב') שכל שלא נבדקה בדיקה ברורה שאין להסתפק בה יש לאסור אף בהפ"מ. והנה פה אוסיף דשוב אחר כותבי דברי תשובתינו הנ"ל מצאתי לה"ר חיים כהן סי' י"א הביא שם בשם תשו' פמ"א שכ' להטריף אם עירוי הפרש ולא בדקו אחר המחט. ובלא בדיקה בכל חדרי הבטן א"א להכשיר וכל מי שאינו נוהג כן מאכיל טריפות לישראל. ומטעם כיון שהעיד רמ"א שבדוק ומנוסה למצוא שם מחטים והוי כמו רוב המצוי יותר מסירכות הריאה. ואם לפעמים במיעוטא דמיעוטא דלא נמצא מחט תלינן שהוא בפרש ואם אין בודקין בפרש בכל חדרי הבטן הוא טריפה גמורה ע"כ תוכן דברי הפמ"א שהביא שם. וא"כ כ"ש וכ"ש בלא נבדקה יפה בגוף עור הביה"כ מעל"ע פשיטא דטריפה ואף הר"ח כהן שחולק עליו הוא משום דדעתו להקל אף בנמצא המחט בפרש כ"ז שלא תחוב המחט יעו"ש. אבל בכה"ג שאפשר שאם היו בודקין היטב היו מוצאין מחט תחוב בגוף עור הביה"כ או שביל ממחט או נקב וכדומה. גם הר"ח כהן יודה לאסור. והרי מבואר מדברי הפמ"א דהמיעוט הזה שלא נמצא מחט כלל הוא מיעוט דמיעוט והוא כדברינו בתשובתינו חלק ב' יעו"ש. לכן נראה לי עיקר כמו שכתבנו שם להחמיר בזה אף בהפ"מ (אא"כ כשהי' הסירכא קלה וקלישא מאד אז בכה"ג כתבנו בחבורנו ח"ב להכשיר בהפ"מ אם נאבד בלא בדיקה ומטעם שבארנו שם עי"ש שכתבנו להוכיח כן בטעמים נכוחים ואין להאריך יותר):

משום דבר בעתו מה טוב ומשום שיהי' חבורנו זה נעוץ תחילתו בסופו וסופו בתחילתו. אסיים את ספרי בענינא דסיום ובענינא דמחברים ומחדשים חידושי תורה שדברנו בו בפתיחה:

תוכן העניינים

תפארת שמואל (מיאנישפאלי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה