תפארת שמואל (מיאנישפאלי)· רבי יעקב שמואל מיאנישפאלי
היתר עגונת יבמה
שאלה מז
בדבר אשה עלובה א' שהיתה עגונה מלהנשא מחמת זקוקתה ליבם וכתבתי להתירה ע"פ חוות דעתי:
תשובה
א היות לאות אמת ביד האשה מרת ציפא בת ר' אברהם אבא. בנידון עסק השתדלותה לחפש אחר יבמה אחי בעלה. ובאתה לפני פה עם אחיה כמ"ר ארי' ליב במו"ה אברהם אבא נעוולי"ר. מגובערניא וויאצקער מאיזינסקע זאוואד. והעיד אחיה הנ"ל לפני בתו"ע במותב תלתא וכו'. איך שאחותו הנ"ל נשאת במדינות רוסיא לאיש א' מאנשי הצבא. שמו מו"ה פינחס במו"ה משה זאב. וכן ראינו בעינינו כתובתה של אותה האשה. וכתב שם שם בעלה כן. וכמ"ר פינחס הנ"ל אמר כ"פ איך שיש לו אח א' במקום א' מהעיירות של הגובערניא זיטאמיר. שיודע שנשא שם אשה. ושם אחיו שמואל ב"ר משה זאב. גם הגיד לו ששם אמו אסתר גיטיל בת ר' יוסף. גם הגיד לגיסו ר' ארי' ליב הנ"ל כ"פ ששם זקנו אבי אביו הי' ג"כ פינחס. ועתה מת כמ"ר פינחס במוה' משה זאב הנ"ל בשנה העברה בלא בנים. ושבק לן חיי. ונשארת אשתו מרת ציפא הנ"ל זקוקה ליבם כמ"ר שמואל ב"ר משה זאב הנ"ל. ומפני שלא הי' לה ידיעה ברורה בפרטות איה מקום דירתו ותחנותו של היבם הנ"ל. הוכרחו היא ואחיה כמ"ר ארי' ליב הנ"ל לשוטט בארץ לבקש ולחפש את היבם הנ"ל. ומפני שהי' נכתב בהבילעט אסטאווקע של בעלה. שהוא מעיר זאסלאב. שמו דרכם לעיר זאסלאב לדרוש שם אחר היבם הנ"ל. ולא מצאוהו שם. וגם אנשי המקום אמרו שלא הי' מכירים אותו. ואין יודעים מאומה ממנו. ואחר הרבה דרישותם. נתוודע להם איש א' נכבד מתושבי עיר זאסלאב שמו פינחס באראק והוא הגיד להם באמיתות שהוא הי' מכיר היטב את כמ"ר פינחס במוה' משה זאב עם אחיו כמ"ר שמואל הנ"ל. וסיפר להם הענין שבאמת אינם נכתבים בהסקאסקע דזאסלאב. אך הי' נכתבים בעיר קאסנאטין ישן. אך מה שכתוב בבילעט שלו שהוא מזאסלאב. הוא מחמת שנלקח לצבא פה בעיר זאסלאב בעת לקיחת הפוימעניקע"ס. כי הי' מתגורר שם בסביבות עיר זאסלאב. והי' נטמן כ"פ בזאסלאב בבית של ר' פינחס באראק הנ"ל. מפני יראת לקיחת אנשי הצבא. ונתפס שם בעת גזירת הפוימעניקע"ס. ואמר להם שבבירור אינו יודע מקום תחנותו של ר' שמואל אחי ר' פנחס במו"ה משה זאב הנ"ל. אך ע"פ שמועה מאנשים שמע שהוא הי' מתגורר בעיר טשארטארייע הסמוך ללובער טוב ויעץ להם ר' פינחס באראק הנ"ל שידרשו אחריו בקאסנאטין ישן או בטשארטארייע. ובאו לעיר קאסנאטין. ונתוודע להם ממגידי אמת שכן הוא נכון הדבר שר' שמואל במו"ה משה זאב הוא נכתב בסקאסקע של קאסנאטין. וזה מאיזה שנים שהי' פה ולקח אל ונסע משם ואין יודעים איה מקום מגורתו. ואך זאת נתוודע להם כי דודתו מ' שרה אחותה של מ' אסתר גיטיל אם הר"ר שמואל הנ"ל מתגוררת סמוך לקאסנאטין בכפר סקארירעווקע גדול. ובאו לכפר הנ"ל והעידה להם דודתו הנ"ל שהיא יודעת ומכרת היטב את ר' פינחס שנלקח לצבא. ואת אחיו ר' שמואל במו"ה משה זאב וסיפרה דודתם הנ"ל איך שכבר ממשך איזה שנים היה ר' שמואל הנ"ל אצלה בכפר הנ"ל. ושאמר לה שהוא מתגורר בעיר טשארטערייע ושנשא אשה משם. והלכו משם האשה מ' ציפא ואחיה הנ"ל לטשארטארייע. ומצאו שם אשה אחת שהיא אחות אשתו של ר' שמואל הנ"ל ואמרה להם אמת הדבר שר' שמואל הנ"ל הי' מתגורר תחיל' בפה טשארטערייע. אך תקע אהלו מפה לעיר קטן הנקרא קראסנעפאלע ואמרה ששמעה שמועה שר' שמואל הנ"ל כבר מת שם בעיר קראסנעפאלע עוד הגידה להם ששתי בנותיו של ר' שמואל דרים בעיר לובער טוב ובאו שניהם האשה מ' ציפא ואחיה לעיר לובער טוב. ודרשו אחרי שתי בנותיו הנ"ל. והגידו הבנות להם. אמת ויציב כי אביהן הי' ר' שמואל במו"ה משה זאב. ושהי' מתגורר מקודם בעיר טשארטערייע ואח"כ תקע מושבו לעיר קראסנעפאלע ואמרו שברור להן בלי ספק שאביהן הנ"ל הי' אח לר' פינחס הנלקח לצבא הנ"ל. כי שמעו כ"פ מאביהן שהי' אומר שיש לו אח ששמו פינחס שנלקח לצבא למרחקים ואין לו שום ידיעה ממנו. ושאל הר"ר ארי' ליב הנ"ל אם יודעים שאמו של אביהן היתה נקראת אסתר גיטיל. ואמרו שיודעים כן בבירור ושבאמת אחת משתי בנות אלו נקראת בשם אסתר גיטיל אחר שם אמו של אביהן כמ"ר שמואל הנ"ל. עוד הגידו הבנות שלאחת מהן נולד בן וקראו שמו משה זאב אחר שמו של אבי אביהן. ואמרו שיש להן אח א' בחור שהוא כעת בעיר קראסנעפאלע ששמו פינחס אחר שם אבי אביהן. ומשם הלכו לעיר קראסנעפאלע. ודרשו שם מאנשי המקום. ואמרו כולם פה א'. שאמת ברור שר' שמואל במו"ה משה זאב הי' מתגורר שם בקראסנעפאלע. ובשנה העברה שנת תרמ"ב ז' ימים לחודש אדר מת ונפטר לעולמו שם בקראסנעפאלע והוליכוהו לקברו בעיר יאנישפאלי (מחמת כי בקראסנעפאלע אין שם בית עלמין). ואמרו שעדיין אלמנתו אשת ר' שמואל הנ"ל יושבת פה בקראסנעפאלע ושלחו אחריה. והגידה בפניהם באמת שהיא ידעה והכירה את ר' פינחס אחי בעלה. ושהיא עצמה הלכה עמו ללוותו לדרך בעת הליכתו לצבא. ושמעה מבעלה כ"פ שאין לו אח יותר רק זה ר' פינחס הנלקח לצבא למרחקים. וגם אמרה שבנה הבחור נקרא בשם פינחס על שמו של אבי אבי בעלה. וגם אמרה סימנים בהכרת פני ר' פינחס הנ"ל איך שידעה שהי' לו גומות כמין שטופלי"ן בפניו וגם שער ראשו הי' ממורט. והר"ר ארי' ליב אחי היבמה מ' ציפא הנ"ל מעיד בתו"ע שהסימנים האלו היו בר' פינחס בעל אחותו מ' ציפא הנ"ל כל הנ"ל סיפר והגיד לפני בתו"ע ר' ארי' ליב הנ"ל:
וגם הראה לי כתב כתוב וחתום בחתימת ידי עשרה אנשים מעיר קראסנעפאלע. על הגדת דבריהם שהגידו והעידו על דירת ר' שמואל במוה' משה זאב שם בקראסנעפאלע. ושנפטר שם ונקבר פה בעיר יאנישפאלי ואני הח"מ גביתי עדות פה בעירי עיר יאנישפאלי על הכרת חתימתם של אנשי קראסנעפאלע. וגם גביתי עדות פה על אמיתות בירור הדברים שר' שמואל במו"ה משה זאב שהי' דר בקראסנעפאלע הובא לפה מת ונקבר פה. והעידו לפני אנשים שהיו ממש בעת קבורתו. וגם כן נכתב פה בהפינקס מחבורה קדושה שנקבר פה ר' שמואל במו"ה משה זאב מקראסנעפאלע בז' ימים לאדר שנת תרמ"ב. גם העיד לפני איש א' נאמן מאנשי עירי שהוא יודע שר' שמואל הנ"ל מקראסנעפאלי. הוא הי' דר תחילה בעיר טשארטערייע:
ב ועתה נבוא לדון בשריותא דהאי אתתא העלובה מ' ציפא הנ"ל. והנה אין לומר סברא להתיר מצד שבמקום מגורת הר"ר פינחס בר' משה זאב שם ברוסיא. לא היו יודעין שם שזה ר' פינחס יש לו אח. והוי דינו כמי שאינו מוחזק באחי. דקיי"ל שאינו נאמן לאסור אשתו לעלמא לומר שיש לו אח כמבואר הדין בש"ס ובטור וש"ע אה"ע סי' קנ"ז ס"ו. הא ליתא דנ"ד מיקרי שפיר מוחזק באחי כמ"ש הג' חת"ם סופר חלק אה"ע ח"ב סי' ע"ח. וז"ל כבר השריש מהרי"ט סי' פ"ב דלא מיקרי לא מוחזק באחי אלא בשהי' פה עמנו כמה שנים. ולא נשמע מעולם שהי' לו אחים. דעי"ז מוחזק לן דלית לי' אחי. ואיתתא בחזקת היתר לשוק עומדת ושוב כי אמר אית לי אחי בא להוציאה מחזקת היתר לא מהימן וכו' אבל באיש הזה שמארץ רחוקה בא ולא ידענו מאיזה עם הוא תמול בואו. והיום נשא אשה וכמעט שעבר נתגלה הדבר וכו' ואמאי נתחזק זה בלא אחים יע"ש שהאריך עוד בסברא זה. ואם זה בנידון דידי' שהבעל בעצמו אמר שאין לו אחים. מכ"ש בנ"ד שהבעל בעצמו אמר שיש לו אחים והחזיק עצמו איך נאמר שאינו נאמן לאוסרה. ותו בש"ס מיירי דבשעת נשואיה נישאת בחזקת שאין לו אחים שוב אינו נאמן לאוסרה. משא"כ כאן שאדעתא דהכי נישאת לו שיש לו אחים כמו שאומרת היא עצמה מאי אינו נאמן לאוסרה שייך. ועוד התם כשהיא אינה מאמנת לו או מסופקת בדבר אבל הכא שעדיין מאמנת לו והיא בעצמה נסעה באלה מסעי לארץ רחוקה לקבל חליצה א"כ אפי' לא יאומן מן הדין מ"מ היא גופה שוויתי' נפשה חתיכה דאיסורא והחזיקה את עצמה בחזקת איסור יבמה לשוק עכ"ל תשו' חת"ם סופר לענינינו הנה כל הני תלתא טעמים הנ"ל שייכים גם בנ"ד. והוי שפיר הר"ר פינחס הנ"ל מוחזק שיש לו אחי והנה אף שבודאי נאמן במה שהגיד דשם אחיו הוא שמואל במו"ה משה זאב. בפרט כיון דהחזקנו אותו באח ע"פ הגדתו. והפה שאסר הוא הפה שהתיר וממילא ודאי דנאמן במה שהגיד דאחיו שמו כך. בפרט שגם הר"ר פינחס באראק מעיד כך על שם אחיו מ"מ לא נימא דמאחר דנתברר לנו בבירור ע"פ הגב"ע מאנשי קראסנעפאלע ואנשי עיר יאנישפאלי שזה האיש ששמו שמואל ב"ר משה זאב מת מועיל להתיר את היבמה הא ליתא דהא אכתי אין אנו יודעין שזה האיש שמואל הנ"ל שהי' דר בקראסנעפאלע ומת שם ונקבר פה ביאנישפאלי. הוא הי' אחיו של ר' פינחס הנ"ל. דהא אנשי קראסנעפאלי ואנשים דפה בעצמם אין יודעין כלל ששמואל הנ"ל הי' לו אח ששמו פינחס. ומכ"ש שאין יודעין שזה הוא אחיו. ואף שהגידו כן האלמנה ובנותיה מ"מ על עדותם אין לסמוך דהא הם מהחמש נשים שאינן נאמנות להעיד לא על אשה שמת בעלה. ולא על היבמה במת היבם. ולא על היבם שזה הוא אחיו של המת. עיין אה"ע סי' קנ"ח ס"ד. והאלמנה היא יבמתה שהיא מהחמש נשים כמבואר באה"ע סי' י"ז ס"ד. ובנותיה הם בת היבם שהם במקום בת בעלה עיין בית שמואל סי' קנ"ח סק"ג. וא"כ יש לנו לחוש ולומר שמא זה הדר בקראסנעפאלע ומת הוא אחר ואינו אחיו של ר' פינחס. ואינו דומה לההוא דאה"ע סי' י"ז סעיף י"ח דלא חיישי' שמא יצחק בן מיכאל אחר הוא שמת. דשאני התם דידענו מקום עירו וידענו שלא הוחזק שם בעיר הזה ב' יצחק בן מיכאל משא"כ כאן מאחר שר' פינחס הנפטר בעל היבמה מ' ציפא לא אמר בפירוש מקום מגורי אחיו שמואל רק אמר שהוא בא' מהערים מהגובערניע זיטאמיר. א"כ בכה"ג מי יוכל לחפש בכל הגובערניע אולי יש שם שמואל ב"ר משה זאב אחר שהוא אחיו של ר' פינחס הנפטר וזה הנפטר ונקבר פה אינו אחיו דהא שם הגובערניע לא הוי שם עירו רק שם מדינה דכ' שם הב"ש (בסי' י"ז סעיף י"ח) דלא מהני ואף לדעת הי"א שם דס"ל דבשמו ושם אביו א"צ להזכיר שם עירו כתבו שם הח"מ והב"ש דזהו דווקא ברגליים לדבר שזהו. כגון שידוע שבעלה הלך לשם. וכיוצא בזה. דאל"כ איך יתכן אם יעמוד ע"א (ואפי' הרבה עדים) במקום א' ויאמר פב"פ מת ולא הזכיר שם עירו. שאשה שתשמע לקול זה ויודעת ששם בעלה כך תלך ותנשא ולא תחוש שאולי בכל העולם (או אפי' במדינה אחת) יש ג"כ א' ששמו כך עיי"ש בח"מ. א"כ לכאורה ה"ה בהך דנ"ד:
ג אמנם זאת אני אומר בשריותא דהך איתתא. והנה ידוע דקיי"ל דדין היתר יבמה לשוק לענין נאמנות העדים שווה לדין עדות על אשה שמת בעלה. ושנאמן ע"א ואפי' עד מפי עד ואפי' קרוב או אשה ועבד נאמנים להעיד ביבמה בין על עדות שמת היבם בין על עדות שהוא היבם אחי פלוני כמבואר הדין בש"ע סי' קנ"ז ס"ב וסי' קנ"ח ס"ג. ואף דבסי' קנ"ח שם מביא בהג"ה דעת י"א שאין ע"א נאמן להתירה יעו"ש. כבר כ' הב"ש שם סק"ב דכל הפוסקים מקילין בזה. לבד הרא"ש ז"ל הוא המחמיר. ומביא שם מכמה תשובות דכולם מסכימים בעת הדחק ועיגון יש להקל יעו"ש. וכן אף גם הרב צמח צדק סי' קכ"ג שדעתו נוטה להחמיר מודה נמי להקל בחשש עיגון יעו"ש ומכ"ש דהא הרב כנסת יחזקאל סי' מ"ה האריך להוכיח כדעת רוב הפוסקים דנאמן ע"א ואפי' עד מפי עד יעו"ש ומכ"ש במקום עיגון. ואף לענין עדות אחוה דמיתנא עיין פתחי תשובה סי' קנ"ז סק"ב בשם שו"ת תשובה מאהבה ודלא כדעת רע"א שפיקפק בזה יעו"ש. וא"כ בנ"ד דהוי נמי שעת הדחק ועיגון נאמן הר"ר ארי' ליב אחי האשה מ' ציפא הנ"ל. על כל ההגדות שהגיד והעיד בגב"ע הנ"ל אף שהוא קרוב ועד מפי עד. ואפי' מפי אשה או קרוב נמי נאמן דומיא דהיתר אשה שמת בעלה כמבואר בסי' י"ז יעו"ש. וא"כ הא הר"ר ארי' ליב הנ"ל העיד בשם הר"ר פינחס באראק מזאסלאב וביותר העיד מפי האשה מרת שרה שמכפר סקארירעווקע שמעידין שר' שמואל במוה' משה זאב שהוא אחי ר' פינחס הנלקח לצבא הנפטר הנ"ל. הי' מקום עירו בעיר טשארטערייע. א"כ הרי נתברר לנו מעדותם שמו ושם אביו ושם עירו ויודעין אנו בבירור. שזה האיש שיש לו ג' סימנים הנ"ל דהיינו א' ששמו שמואל. ב' ושם אביו משה זאב. ג' ושם עירו טשארטערייע הוא בבירור אחיו של ר' פינחס הנפטר ברוסיא בעל האשה מ' ציפא הנ"ל. ומעתה כיון שהעיד ג"כ במה ששמע מפי האשה האחרת מטשארטערייע. שזה האיש שמואל בר' משה זאב שהי' דר בתחילה פה בטשארטערייע. תקע מגורתו בסוף בעיר קראסנעפאלע. הוי לי' עדות האשה הזו עדות מועלת שזה האיש ששמו שמואל ב"ר משה זאב ושהי' דר בקראסנעפאלי. הוא הוא אותו האיש שהעידו עליו הר"ר פינחס באראק. והאשה מ' שרה שהוא אחי ר' פינחס הנפטר. וכן מה שהעיד איש א' מיאנישפאלי שהוא יודע שר' שמואל ב"ר משה זאב שהי' דר בקראסנעפאלע. הי' מקום דירתו תחילה בעיר טשארטערייע. מועיל עדותו ג"כ שע"פ עדותו נתוודע לנו שזה ר' שמואל הזה שנתיישב בקראסנעפאלי. הוא הוא אותו שעליו העידו ר' פינחס באראק והאשה מ' שרה שהוא היבם אחי ר' פינחס בעל האשה מ' ציפא הנ"ל. דהא מדברי הגדתן של האשה מטשארטערייע והאיש מיאנישפאלי נתברר לנו שזה האיש שמואל ב"ר משה זאב מעיר קראסנעפאלי הוא הי' דר תחילה בעיר טשארטערייע. וממילא הא כבר יש לנו עדות גמורה של ר' פינחס באראק והאשה מ' שרה הנ"ל. שזה שהי' אחיו של ר' פינחס הנפטר. שהי' שמו שמואל ב"ר משה זאב ושהי' דר בעיר טשארטערייע וכיון דבעיר טשארטערייע לא הוחזק שם עוד איש א' ששמו שמואל ב"ר משה זאב. כ"א זה שתקע מגורתו לבסוף לעיר קראסנעפאלע. וכן בעיר קראסנעפאלע ג"כ לא הוחזק שם עוד איש א' ששמו שמואל ב"ר משה זאב כ"א זה. א"כ ודאי דשוב אין לנו לחוש כלל. ואמרי' שזה הוא בודאי אחיו של ר' פינחס הנפטר ברוסיא בעל האשה מ' ציפא הנ"ל. דהא זה דומה ממש לההוא דסי' י"ז סעיף י"ח דמי שהי' בעלה שמו יצחק בן מיכאל והלך למדינה אחרת ובא א' והעיד שאמרו לו במקום א' שמת יצחק בן מיכאל הרי אשתו מותרת ואין אומרים שמא יצחק בן מיכאל אחר הוא שמת כשלא הוחזקו שם ב' יצחק בן מיכאל. ועיי"ש בהג"ה דיש בזה דיעות חלוקות ועכ"פ בידוע שמו ושם אביו ושם עירו. לכ"ע אשתו מותרת. א"כ כאן בנ"ד דידוע היבם בשמו ושם אביו ושם עירו. דהיינו שמואל ב"ר משה זאב שהי' דר בעיר טשארטערייע. והילכך עכשיו שנודע לנו שמת א' כאן בקראסנעפאלע שהי' שמו שמואל ב"ר משה זאב ושהי' דר מקודם בעיר טשארטערייע. דהוא שווה בשמו ושם אביו ושם עירו לשם היבם אחי הנפטר ר' פינחס הנ"ל. אמרי' דזה שמת כאן בקראסנעפאלע הוא ניהו בודאי אחיו של ר' פינחס הנ"ל. וניתרת אשת ר' פינחס הנ"ל מעיגון יבמה. ואין חוששין שמא זה שמת כאן בקראסנעפאלע הוא איש אחר. דדין היתר יבמה לשוק שווה לדין היתר אשה שמת בעלה והוא היתר ברור לענ"ד:
ד ועוד הא מבואר בש"ע אה"ע סי' י"ז סעיף י"ח בהג"ה דבמקום שיש אומדנות והוכחות שזה הוא יש להקל ולסמוך אמ"ד דלא בעינן שיזכיר שם עירו. אלא סגי בשמו ושם אביו לחוד. וא"כ כ"ש בנ"ד דמלבד דיש כאן שמו ושם אביו ושם עירו. יש עוד אומדנות והוכחות שזה האיש שמת בקראסנעפאלע הוא הוא אחיו של ר' פינחס בעל האשה מ' ציפא הנ"ל וכמו שנגיד. דהנה הא דבת יבם אינה נאמנת להעיד להתיר את היבמה. בפלוגתא הוא. דהרי"ף והרמב"ם פסקי להקל. עיין תשו' חת"ם סופר חלק אה"ע ח"ב סי' פ"ט דנתן טעם לסברתם. ומסיק וז"ל מ"מ פלוגתת הגאונים הוא אי בת יבם נאמנת להעיד שמת בעלה אי לא עכ"ל יעו"ש עוד יש בזה דעת תשו' מהר"י מינץ סי' י"ד הובא בבית שמואל סימן קנ"ח סוף סק"ב שכ' דאפשר בזה"ז שאין מייבמין אלא חולצים דהיא בעצמה נמי נאמנת שמת היבם ומכ"ש ע"א אף לדעת הרא"ש יעו"ש ומובא לשונו באורך קצת בתשו' צמח צדק סי' פ"ח שכ' וז"ל אפי' לדברי הרא"ש דס"ל דע"א אינו נאמן ביבמה להתירה לעלמא מ"מ יש לחלק ולומר דה"מ למאן דס"ל דמצוות יבום קודמת או במקום שנהגו לייבם דאיכא למימר זימנין דסניא לי' כמו שמחלק הרא"ש פ' האשה רבה אבל בין האשכנזים כבר פשט המנהג ויתד הוא שלא תמוט וקבוע במסמרות נטועים שאין ליבם כ"א לחלוץ א"כ אין לומר זימנין דסניא לי' לכך איכא למימר דאפי' היא עצמה נאמנת לומר מת יבמי וה"ה ע"א וכו' עכ"ל וכ' שם הצמח צדק ע"ז וז"ל וא"כ מה"ט נמי יש לומר דבת היבם יכולה להעיד על אביה שמת כדי להתיר ליבמה לשוק דכיון דהאידנא אין מייבמין אלא חולצין לית לן למימר ששונאות זו את זו עכ"ל יעו"ש וכ"כ תחילה בלכאורה בשו"ת עבודת הגרשוני סי' ס"ז וז"ל ולכאורה הי' לצדד ולומר שיש לסמוך על עדות של הילדה בת היבם הנ"ל. אף אם נאמר שלפום דינא דתלמודא בת היבם לא תעיד לה. מ"מ בזה"ז שלא נהגו ביבום כלל במדינות האלו אין לחוש דסניא לה ותכוין לקלקלה כי אי אפשר שתאכל לגירסנא דאמה אף אם תפול לפני אביה ליבום יפטור אותה בחליצה וסברא זו כתובה בתשו' הגאון מהר"י מינץ סי' י"ד בענין ע"א ביבמה וכו' עכ"ל ופשוט דלפי סברא זו ה"ה דגם יבמתה שהיא אשת היבם אף שהיא נשנית בהדיא במתני' דהיא מהחמש נשים שאין נאמנות להעיד בזה היינו נמי דווקא בזמן התלמוד דהיו נוהגים ביבום. משא"כ בזה"ז לפי מנהג שלנו משום הך טעמא הנ"ל דלא שייך טעמא דשנאה. דחוששת שתהי' צרתה כשתתייבם לבעלה. מאחר דאין נוהגין כלל ביבום במדינותינו בזה"ז. ולא תהי' כלל צרתה. ותו לא שייך טעמא דשנאה שפיר נאמנת להעיד לה. והנה אם היינו מחזיקים בסברא זה לדינא א"כ שפיר יש לנו עדות מועלת ממה שהעידו הבנות והאלמנה. שאביהם ר' שמואל ב"ר משה זאב הנפטר בקראסנעפאלי הוא הוא היבם אחיו של ר' פינחס בעל היבמה. אכן נראה לי דאפי' לדעת הצמח צדק והעבוה"ג שם שדחו לסברת מהר"י מינץ הנ"ל. וס"ל דאותן הנשים שאין נאמנות להעיד ליבמה. גם האידנא שאין נוהגין ביבום נמי אינן נאמנות יעו"ש מ"מ נראה לי דמסתבר דגם הם יודו מיהא דעכ"פ מועיל סברת מהר"י מינץ הנ"ל להחשיב עדות יבמתה ועדות בת היבם להחשב עכ"פ בסוג אומדנא והוכחה. דמאחר דיש סברא לומר דיועיל עדותם להיות נאמנים לגמרי בתורת עדות. תיפוק לן מיהא דנימא עכ"פ דאף אם אינם נאמנים לסמוך עליהם בתורת עדות מ"מ חשובי עכ"פ כאומדנא והוכחה. וא"כ הא קיי"ל דבמקום שיש אומדנא והוכחה שזה הוא יש להקל ולסמוך אמ"ד דלא בעינן שם עירו אלא סגי בשמו ושם אביו לחוד. וממילא כיון שידוע לנו בזה הנפטר בקראסנעפאלי. ששמו שמואל בר' משה זאב. דהוי שמו ושם אביו. ויש ג"כ עדותן של האלמנה ובנותיה המעידין בפירוש שזה הוא היבם אחוה דמיתנא ר' פינחס ב"ר משה זאב הנ"ל דהוי עכ"פ אומדנא והוכחה שזה הוא היבם. שפיר מועיל להתיר ולסמוך שזה הוא בודאי היבם. אפילו אי לא הי' ידוע לנו שם עירו כלל כמו שנתבאר. א"כ מכ"ש בנ"ד שכבר הוכחנו דיש כאן ג"כ שם עירו. פשיטא דבצירוף האומדנא וההוכחה מעדותן של האלמנה והבנות הוי היתר ברור בלי שום מיחוש כלל. כן נראה לענ"ד:
ה בר מן דין. דנראה לענ"ד לדון דבגוונא דנ"ד שפיר נאמנות בנות הנ"ל להעיד שאביהן הוא הוא היבם וכמו שנבאר בס"ד והנה דחיית הצמח צדק שדחה לסברת מהר"י מינץ הנ"ל משום שהרי מה"ת אין ע"א ולא אשה ועד מפי עד וכו' נאמנים להעיד אלא משום תקנת עגונות הקילו רז"ל וכו' והי' בידם כח להקל משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש וכו' וכשחשו רבנן לתקנת עגונות והקילו שאפי' אשה תהי' נאמנת ואפקוהו לקדושין האמינו לכל הנשים חוץ מהנך חמש נשים. ולא אפקו לקדושין במקום שמעידין הנך ה' נשים והניחו על דין תורה שאין אשה נאמנת להעיד לכך אע"ג דהאידנא אין מייבמין אלא חולצין אפ"ה אין יבמתה מעיד לה כיון דהיא אחת מחמש נשים שלא הקילו בה רבנן מעולם שתהא נאמנת להעיד לה לכך נראה דגם בת יבמה לא תעיד לה כמו שביארנו דהוי בכלל בת בעלה ע"כ תוכן דברי הצ"צ בקיצור יעו"ש. יפה כ' בתשו' חתם סופר תשובה פ"ט בשם החכם השואל לדחות דחיית הצ"צ וגם הוא חיזק דבריו דיש כמה דיעות דס"ל דע"א נאמן מה"ת ואף לטעמא דמשום עיגונא אקילו ויש כח בידם לעקור דבר מה"ת. מ"מ לאו מטעם עקירת קדושין אלא מטעם שיש כח בידם לעקור היכא דנראה הגון. וה"ה גבי יבמה ובמקום דליכא טעמא דסניא לי' כגון בזה"ז הדר כח רבנן לדוכתי' וסיים הח"ס שם וז"ל ועכ"פ יפה כ' מעלתו שאין לחוש לדחיית צ"צ בענין זה יעו"ש:
ואני העני עם לבבי ההדיוטית אשיחה דלענ"ד הקלושה והרטושה לא ידעתי מה הוצרך לזה הלא אף אם יהיבנא לי' כדברי הצמח צדק דמה"ת אין ע"א ואשה נאמן גם בעדות אשה. אלא שחז"ל תיקנו להאמין להם משום תקנת עגונות ומשום דאפקוהו ועקרוהו לקדושין מני'. מ"מ ניחא שפיר סברת מהר"י מינץ הנ"ל. ודחיית הצמח צדק הנ"ל אינו דחי' מוכרחת כלל. דאכתי נהי דבחמש נשים הנ"ל לא תיקנו להאמין להם ולא עקרוהו להקדושין מני' היינו דווקא בימיהם שהי' נוהג ייבום. דכיון דטעם חז"ל הי' במה ששללו אלו ה' נשים מכלל נאמנות הי' משום טעמא דשנאה לכך אמרי' דזה דווקא בימיהם דשייך טעמא דשנאה אבל בזמן הזה דליכא ייבום ולא שייך טעמא דשנאה. הוויין גם אלו החמש נשים עכשיו כשאר סתם נשים. ועומדות גם הם בכלל התקנה שתקנו להאמין עדות אשה ועקרוהו להקדושין ע"פ דבריהם דהא מעיקרא לא אפקוהו להנך ה' נשים מהכלל כ"א מחמת טעמא דשנאה דהוי שייך בהו אז בימיהם. ובמקום דלא שייך טעמא דשנאה אמרו חז"ל אז בתקנתם דכל עדות ע"א ואפי' אשה וקרוב שתעיד במקום עיגון א"א או יבמה ולא תהא אצלה טעמא דשנאה תהי' נאמנת ושיתעקר הקדושין ע"פ דבריה. א"כ ממילא עכשיו דגם באלו החמש נשים אין אצלם טעמא דשנאה. הדרן גם הם להכלל בכלל ההיתר של כל העדות שאר נשים להתעקר קדושין על פי עדותם מתקנת חז"ל שתיקנו מעיקרא על אותן הנשים שלא יהי' בהם טעמא דשנאה. באופן דלענ"ד נראה דאפילו אם נימא דטעם הקולא שהקילו חז"ל בעדות אשה ויבמה להאמין ע"א ואשה הוא מטעם דאפקוהו רבנן להקדושין מני'. מ"מ שייך שפיר סברת המהר"י מינץ הנ"ל לחלק בין זמן הש"ס לזה"ז לענין שיהי' נאמן ע"א עכשיו אפי' להרא"ש. וגם לענין שיהי' נאמנים אפי' יבמתה ובת היבם. (אם לא משום טעם דבר הנאסר במנין אף שבטל הטעם הגזירה במקומה עומדת ונכתוב מזה לקמן אי"ה אבל דחיית הצמח צדק הנ"ל דכ' דמטעם אפקוהו רבנן לקדושין מני' לא שייך לחלק באלו ה' נשים אף בזה"ז שאין בהם טעם שנאה. אינו מוכרח לענ"ד כדכתיבנא):
וראיתי בתשו' כנסת יחזקאל (חאה"ע סי' מ"ה) שדחה ג"כ בזה לדברי הצמח צדק ועבוה"ג וז"ל וראיתי בתשו' מהר"י מינץ סי' י"ד שדעתו אפי' להרא"ש יש לחלק ה"מ למ"ד יבום קודם לחליצה שייך סניא לי' אבל בין האשכנזים וכו' וקמו עליו בתשו' צ"צ סי' פ"ח וחתנו בתשו' עבוה"ג וכתבו דזה ליתא מטעם דמה"ת ע"א פסול אלא בעגונה הקילו חכמים ויש כח בידם להקל דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש וס"ל להרא"ש אע"ג דהקילו משום עגונה להאמין ע"א וכו' אבל יבמה לשוק לא. הרי לדידי' הניחו היתר יבמה על דין תורה וכו' והאיך ס"ד דאנן ניקום להקל להאמין ע"א מה שהתורה פסלה עכ"ל ולענ"ד השפילה אין כאן סתירה כלל ועיין מ"ש התוס' וכו' עד א"ו דהכל בכלל תקנת חכמים דע"א נאמן בעדות נשים אך במקום חשש סניא וכדומה אינו נאמן לדעת הרא"ש אמנם לדידן דאין יבום כ"א חליצה נאמן ודו"ק וכו' עכ"ל הכנסת יחזקאל שם יעו"ש. משמע להדיא מדבריו אלה דאף אי נימא דתקנת חז"ל דאקילו בעדות אשה כסברת הצ"צ משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקוהו רבנן לקידושי מני'. מ"מ שרירין וקיימין סברת מהר"י מינץ הנ"ל לחלק ולומר דגם להרא"ש דס"ל דאין ע"א נאמן גבי יבמה משום טעמא דסניא לי'. מ"מ לדידן דאין יבום עכשיו כ"א חליצה ולא שייך טעמא דסניא נאמן והשתא באמת לכאורה קשה. הא הצמח צדק דחה בטוב וטען טענה אלימתא וכמ"ש שם וז"ל ואע"ג דטעמא של זימנין דסניא לי' לא שייך השתא מה בכך כיון דהתורה פסלה לע"א ואשה וכו' ומעולם לא אפקוהו רבנן לקדושין דהנך במקום עיגון יבמה לשוק (לפי דעת הרא"ש) לכך אין שורש ועיקר לדברים אלו להרא"ש דס"ל דאין ע"א נאמן להתיר יבמה לשוק עכ"ל הצ"צ יעו"ש. והוא לכאורה טענה חזקה ואלימתא ודברי הכנסת יחזקאל הנ"ל לכאורה אין בהם כלל דברים מספיקים לדחות טענת הצמא צדק הנ"ל. והראי' שהביא מדברי התוס' שם ממה דנאמן ע"א ביבמה ליבם להעיד לה שמת בנה ואח"כ מת בעלה ומותרת להתייבם ליבם אינו מובן כלל. דמה זה ראי' ודמיון לענין נאמנות ע"א ביבמה לשוק. אליבא דדעת הרא"ש דשאני ביבמה ליבם. דבזה גם הרא"ש מודה דנאמן ע"א תמיד מאחר דלא שייך שם כלל טעמא דסניא לי' גם בזמן הש"ס שהי' נוהג יבום. אדרבא התם שייך טעמא דרחמא לי' רק דס"ל דמשום טעמא דרחמא לי' לא שבקת מלמידק שפיר) וע"ז תיקנו שפיר חז"ל להאמין ע"א ביבמה. משא"כ לענין היתר יבמה לשוק. דבזה שייך טעמא דסניא לי' בזמן הש"ס (שגדולה שנאת השונאות מאהבת האוהבות ושכיח טפי דסניא לי' מדרחמא לי' כמ"ש התוס' יבמות צ"ד א' ד"ה כי תיבעי לך יבמה לעלמא והרא"ש פ' האשה קמא סי' ד' עיי"ש) ומה"ט ס"ל להרא"ש דאין ע"א נאמן. א"כ מאחר דלא אפקיהו רבנן בזה לקידושין מני'. ואוקמוהו אד"ת דאין ע"א נאמן. מה מועיל עכשיו במה דעכשיו דאין נוהגין ביבום לא שייך טעמא דסניא לי' וכמו שטען הצמח צדק הנ"ל וא"כ לכאורה תמוהים מאוד בזה דברי הרב כנסת יחזקאל, אמנם נראה לענ"ד בכוונת הרב כנ"י הנ"ל דהכי קאמר. דכלפי מה שטען הצ"צ לדחות סברת המהר"י מינץ וכ' דלהרא"ש הניחו היתר יבמה על דין תורה דלעולם אין ע"א נאמן בהיתר יבמה. ע"ז כ' הרב כנ"י דז"א דהא חזינן בהדיא דגבי עדות יבמה ליבם במת בנך ואח"כ מת בעלך נאמן ע"א הרי דגם גבי יבמה תיקנו חז"ל להאמין ע"א במקום דליכא טעמא דסניא לי'. והילכך אף גם לענין היתר יבמה לשוק אף אליבא דעת הרא"ש דמשום טעמא דסניא לי' לא האמינו לע"א ולא אפקוהו בזה לקדושין מ"מ עכשיו לדידן דאין יבום כ"א חליצה ולא שייך השתא טעמא דסניא לי' שפיר נחשב היום עדות ע"א גבי יבמה לשוק כעדות ע"א ביבמה ליבם במת בנה ואח"כ מת בעלה. והדר נכנס בכלל התקנה להאמין ע"א. ואפקוהו להקדושין מני' דמעיקרא הכי תקנו דבמקום דלא יהי' שייך טעמא דסניא לי' יהי' נאמן ע"א ביבמה ושיופקע הקדושין מעיקרא. כמו ביבמה ליבם וממילא השתא נכלל גם יבמה לשוק בזה התקנה. מאחר דעכשיו אין בו טעמא דסניא לי'. כן נראה לי כוונת הרב כנ"י הנ"ל. אלא שקיצר בדבריו ולזה סיים בתיבת ודו"ק. וע"פ דברינו בביאור כוונתו יפה כ' מאוד לדחות טענת הצמח צדק הנ"ל. ולחזק סברת מהר"י מינץ הנ"ל. וא"כ לפ"ז ממילא יש לומר כן נמי לענין היתר החמש נשים ג"כ לחלק כן ולדחות דחיית הצ"צ הנ"ל. וכמו שכתבנו לעיל אע"פ שנימא דמטעם הפקעת הקדושין אתינן עלה. כן נראה לפי עניות דעתי:
ו אמנם בשו"ת עבוה"ג (סי' ס"ז) כ' עוד טעם לדחות סברת המהר"י מינץ הנ"ל. וז"ל ולעד"נ שגם הגאון רמ"א ס"ל שאין לסמוך אסברא זה כי ודאי ראה וידע תשו' מהר"י מינץ ובקי בהם טפי מינן וכו' ואילו בסי' קנ"ח קא חשיב השו"ע הנשים שלא יעידו לה וקא חשיב יבמתה בהדייהו והרמ"א לא הגיה כלום לחלק דדווקא במקום שנהגו לייבם וכו' אלא ודאי רמ"א לא ס"ל האי סברא כלל לסמוך עלי' להתיר מה שאסרו חכמים. ובאמת תמה אני על הגאון הנ"ל איך עלה ע"ד לסמוך אסברא זו לומר כיון שהטעם בטל בטלה הגזירה שגזרו חכמים שע"א לא יהא נאמן להתירה כיון דזימנין דסניא לי'. הלא בהדיא כתב הרא"ש בפ"ב דביצה גבי הא דאמר רב יוסף כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירה. דבר שנגזר במנין חכמים ואירע דבר שידוע שהגזירה בטלה כגון שידוע מאיזה טעם נגזרה הגזירה ואותו טעם בטל לו וא"כ ראוי הי' שתבטל גם הגזירה ממילא אפי' הכי אינה בטילה ע"ש. ואין להביא ראי' ממ"ש התוס' בע"ז דף ל"ה ד"ה חדא קתני וכו' א"כ משמע משם שלא כדעת הרא"ש הנ"ל אבל באמת אינו כן וכו' רק שהרא"ש בפ"ק דביצה איירי בעלין שהגזירה שנגזרה שייכא בכל מקום ואין מקום פנוי בעולם שלא יהי' טעם הגזירה שייכא שם ודאי גזרו בלי שום שיור. ולא מסקו אדעתייהו שבדורות הבאים לא יהי' טעם הגזירה שייך ותבטל. משא"כ בנידון של התוס' בע"ז כגון גילוי בשעת הגזירה הי' ג"כ מקומות שלא היו נחשים מצויים שם וכו' וא"כ בנ"ד בשעה שאמרו חכמים שאין ע"א נאמן ביבמה לשוק משום זימנין דסניא לי' לא הי' מקום פנוי שלא הי' שייך טעם הגזירה ע"כ אע"פ שבזה"ז בטל הטעם. האיסור במקומו עומד עכ"ל העבוה"ג לענינינו והנה טענת דחי' זאת לכאורה חזקה ובריאה. כי ודאי דין פשוט וברור הוא דדבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו. אפי' במקום שנתבטל טעם האיסור. וכמ"ש הרא"ש בפ"ק דביצה הנ"ל. וכ"כ להדיא הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מה' ממרים ה"ב) וז"ל אפי' בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו אין האחרונים יכולין לבטל עד שיהי' גדולים מהם עכ"ל יעו"ש ואם שהראב"ד בהשגות שם השיג ע"ז מהך דעיטור שוקי ירושלים בפירות דריב"ז ביטלה אחר החורבן מפני שנתבטל הטעם של הראשונים אע"פ שלא הי' גדול כראשונים יעו"ש אך הנושאי כליו של הרמב"ם שם הכסף משנה והלח"מ ומגדל עוז כולם קיימו וחזקו לדעת הרמב"ם. ודחו ראיית הראב"ד מהך דעיטור פירות יעו"ש. והכי מבואר להדיא דעת רש"י בפ"ק דביצה (דף ה') אהא דרב יוסף דכל דבר שבמנין צ' מנין אחר להתירו וז"ל ואפילו אירע דבר שאתה יכול להורות בו היתר ולומר אין תקנת מנין הראשון עומדת אפ"ה אסור עד שיתירוהו בפירוש בקיבוץ חכמים עכ"ל וכוונת דבריו מבוארים דר"ל אע"פ שנתבטל אח"כ הטעם שבגללו נמנו מנין לאסור אפ"ה אין לבטל האיסור בלא מנין אחר ודוקא כשמנין האחרון גדול ממנין הראשון בחכמה ובמנין כמפורש בדברי הרמב"ם הנ"ל. וכמ"ש הכ"מ שם דהרמב"ם מפרש דברי הגמרא דמס' ביצה הנ"ל מ"ש צ' מנין אחר דר"ל מנין גדול מהראשון יעו"ש ועיין מה שהאריך בזה הרב הג' בספר שו"ת רב משולם סימן ט"ו. להוכיח דאף בשנתבטל הטעם נמי א"א להתיר כ"א במנין גדול מהראשון. ועיי"ש שהביא ראי' מגמרא ערוכה דמס' גיטין דף לו ע"ב דאיתא שם בגמרא איבעיא להו כי התקין הלל פרוזבול לדידי' הוא דתיקן א"ד לדרי עלמא נמי תיקן. למאי נ"מ מיני' לבטולי אי אמרת לדידי' הוא דתיקן מבטלינן לי'. אלא א"א לדרי עלמא נמי תיקן הא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול הימנו בחכמה ובמנין. ופירש"י ז"ל ד"ה לבטולי להושיב ב"ד אי אכשר דרא שלא יהי' מונעים מלהלות לבטל את תקנת הלל שאפי' אי כתב פרוזבול ישמט עכ"ל. וכ' שם בספר הנ"ל וז"ל נמצא למדין מפורש בהגמרא. דאף שנתבטל הטעם דהא אכשר דרא מ"מ צרי' שיהי' ב"ד גדול מהראשונים בחכמה ובמנין וכו' ונתקיים עדות בג' ראיות ברורות הן מפסק הרמב"ם וכו' והן מהרב בעל תוי"ט במס' מעשר שני והן גמרא ערוכה במס' גיטין כולם בקנה א' עולים. שאף היכא שנתבטל הטעם מ"מ אין יכולים לבטלם אא"כ היו גדולים ממנו בחכמה ובמנין עכ"ל ספר הנ"ל לענינינו יעו"ש ועי"ש עוד בחלק שני האריך בפלפול ביישוב דעת הראב"ד בהשגות שלא יהי' סתירה לדבריו מסוגיית הגמרא דגיטין והעלה שם דבמקום דתקנת חז"ל הי' משום סייג וגדר לתורה אז אף הראב"ד מודה דאע"פ שנתבטל הטעם אין ב"ד יכול לבטל אא"כ גדול הימנו בחכמה ובמנין יעו"ש. עכ"פ הרי נתבאר דמה שהביא הרב כנסת יחזקאל מהרא"ש דדבר הנאסר במנין חכמים אע"פ שנתבטל הטעם מ"מ לא בטל גוף האיסור הוא דין ברור ומוחלט ומוסכם מש"ס ופוסקים. וגם החילוק שחילק הרב כנסת יחזקאל בין ההוא דהרא"ש לההוא דגילוי משום דגבי גילוי גם בזמן התקנה הי' מקום שלא היו נחשים מצוים. והי' אז מקום פנוי שלא הי' אז חל הגזירה עליהם. לכן בכה"ג אין זה בכלל דבר הנאסר במנין. משא"כ במקום שלא הי' בשעת הגזירה שום מקום פנוי שלא יהי' טעם הגזירה שייכא שם בזה א"א לבטל אע"פ שנתבטל אח"כ הטעם הוא חילוק ברור ונכון וברור הוא נמי בכוונת דברי התוס' (מס' ע"ז דף ל"ה א'] ד"ה חדא במ"ש שם וז"ל ואנו שאין נחשים מצוין בינינו אין לחוש משום גילוי. ואין לומר דדבר שבמנין הוא וצריך מנין אחר להתירו. כי ודאי הוא כשאסרו תחילה לא אסרו אלא במקום שהנחשים מצוין עכ"ל. רצונם וכונתם הוא דגם בשעת הגזירה הי' נמי מקומות שאין נחשים מצוין ועליהם לא גזרו כלל מעיקרא. וכיון שהי' אז בשעת הגזירה גופי' מקום פנוי שלא חלה עליהם האיסור. משום שלא הי' בהם שייך כלל טעם האיסור. כה"ג אין זה חשוב דבר הנאסר במנין. ושרינן שפיר במקום ובזמן שלא שייך טעם האיסור. והכי נמי כוונת דבריהם במ"ש בע"ז (דף נ"ז ב') ד"ה לאפוקי. וז"ל וא"ת כיון דגזרו על ניסוך העכו"ם הו"ל דבר שבמנין דצריך מנין אחר להתירו וי"ל דלא גזרו אלא על המנסכים וכיון דהשתא לא הוו מנסכים יש לתלות להיתר וראי' לדבר מדאמרינן פרק בתרא (דף ס"ה) וכו' אמר קים לי בגווי' דלא פלח לעכו"ם ואע"ג דגם משא ומתן ביום אידם הי' דבר שבמנין ולא הוצרך מנין אחר להתירו להנהו דלא אזלו ומודו כי ודאי מתחילה לא גזרו עליהם עכ"ל. כוונתם נמי כמ"ש הרב עבוה"ג שם בחילוק הנ"ל. דגם בשעת הגזירה הי' עכו"ם שלא הי' מנסכים וכן נמי הי' עכו"ם דלא הוו פלחו לעכו"ם ולא אזלו ומודו. ולא גזרו כלל מתחילה עליהם ולכן בזה"ז שכולם אין מנסכין. וכן לאותן דידוע דלא אזלו ומודו אינם אסורים כלל ולא הוי דבר הנאסר במנין כיון שגם בשעת הגזירה נשאר מקום פנוי להיתר לאותן שלא הי' שייך בהם טעם האיסור:
ז והנה הרב עבוה"ג כתב חילוק זה מסברא דנפשי'. וכ' שם וז"ל וכמדומה שמעתי או מצאתי סברא זה בשום ספר וכעת אין הפנאי מסכים לחפש בספרים עכ"ל. ואני העני מצאתי שכעין סברא זו ממש בכוונת דברי התוס' כ"כ להדיא הר"ן בפ' בתרא דע"ז (דף שס"ב) אהך מימרא דבש"ס שם דף ס"ה רב יהודה שדר ליה קרבנא וכו'. וזה לשון הר"ן שם. ומצאתי שכתבו בתו' דלא שייך לאסור משום דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. כיון דחששא דאזיל ומודה לא שייכא כ"א בהני דפלחי לעכו"ם ע"כ. נראה שדעתם לומר דכי אמרינן צריך מנין אחר להתירו. ה"מ להתיר אותם שהי' בהם טעם האיסור תחילה אע"פ שבטל עכשיו. אבל אותן שלא הי' בהם טעם איסור מעולם שרי בלא מנין אחר עכ"ל הר"ן. והביא נמי דבריו הרב בספר קרבן נתנאל על הרא"ש בפ"ק דביצה סימן ה' אות כ"ז. וכ' עליו ושפתיים יושק וכתב שם דחילוק זה מפתח גדול בכל הש"ס לחלק בין ענין לענין. דאותם שהי' בכלל עיקר התקנה מחמת הטעם. אף שאח"כ נתבטל הטעם צריך מנין אחר להתירו משא"כ באותם שלא הי' בכלל עיקר התקנה כמו גילוי במקום שאין נחשים מצוין ויין עכו"ם באותן שאין מנסכין לעכו"ם ומו"מ עמהם ביום אידם באותן דלא פלחו לע"ז וכל כיוצא בזה יעוין שם. ולפי ענ"ד דברי סברת חילוקו של הרב עבוה"ג הנ"ל הוא ניהו ממש א' עם דברי סברת חילוקו של הר"ן הנ"ל בדעת התוס'. דהיכא שהוא בענין שהגזירה שנגזרה שייכא בכל מקום. ואין מקום פנוי בעולם שלא יהי' טעם הגזירה שייכא שם. זה הוי שפיר דבר הנאסר במנין שצריך מנין אחר להתירו. דהיינו זה שכ' הר"ן הנ"ל דה"מ להתיר אותם שהי' בהם טעם האיסור מתחילה. אע"פ שנתבטל עכשיו הטעם דהא בכה"ג כשלא הי' מקום פנוי א"כ אותן שבאנו עכשיו להתיר הי' בהם תחילה טעם האיסור והי' בכלל עיקר התקנה מחמת הטעם שהי' שייך אז בהם. אלא שעכשיו נתבטל הטעם מש"ה בזה לכ"ע צריך מנין אחר להתירו. אבל משא"כ בגילוי ויי"נ שבשעת זמן הגזירה הי' אז מקומות שלא הי' הנחשים מצויין ולא הי' מנסכין לע"ז והי' מקום פנוי שלא הי' שייכא בהם טעם האיסור בשעת הגזירה והיינו כההוא דר"ן הנ"ל שלא הי' בהם טעם איסור מעולם ולא הי' בכלל עיקר התקנה בזה שרי בלא מנין אחר. כן נראה לענ"ד. ואם שאין הדברים והלשון מכוונים יחד. אבל ענין עצם גוף סברת החילוק. נראה לי דהוא ממש אחד. ובודאי דאישתמיטתי' להרב עבוה"ג דברי הר"ן הנ"ל. דאל"כ ודאי הי' מביא דבריו לסייעתא לסברתו הנ"ל. כן נראה לי עני:
ח ומעתה אחר שביררנו דנכונים בזה דברי העבוה"ג הנ"ל. א"כ ממילא לכאורה נתחזק יפה דברי דחייתו שדחה לסברת מהר"י מינץ הנ"ל דמאחר דאסרו חכמים (לפ"ד הרא"ש) נאמנות ע"א ביבמה לשוק. וכן לכ"ע עכ"פ באלו החמש נשים. ואז בשעת הגזירה לא הי' מקום פנוי שלא הי' שייך טעם הגזירה. ע"כ עכשיו כשאנו רוצים להתירן הרי אנו באים להתיר אותן שהי' בהם טעם האיסור מתחילה והי' בכלל עיקר התקנה. דבזה אע"פ שעכשיו בטל הטעם צריך דווקא מנין אחר כמו שנתבאר וכן באמת מצאתי שכ"כ נמי הרב קרבן נתנאל בפ"ק דביצה שם. אחר ביאור סברת חילוק הנ"ל בדבר הנאסר במנין סיים וכ' וז"ל לפ"ז מ"ש מהר"י מינץ סי' י"ד בענין ע"א ביבמה יהי' נאמן להתירה לשוק זימנין דסניא לי' אבל באשכנזים כבר פשט המנהג שאין מייבמין אין לומר זימנין דסניא לי' עכ"ל. מ"מ הוי דבר שבמנין וכבר השיגו בספר עבוה"ג סי' ס"ז עכ"ל יעו"ש הרי דעתו נמי מסכמת עם דעת העבוה"ג הנ"ל לדחות סברת מהר"י מינץ הנ"ל מטעם דאע"פ שעכשיו שאין מייבמין נתבטל טעם האיסור. מ"מ האיסור במקומו עומד מטעם דהוי דבר הנאסר במנין מאחר שמתחילה בשעת הגזירה הי' בהם טעם האיסור ולא הי' אז מקום פנוי להיתר שלא יהי' שייך טעם האיסור בהם בזה אע"פ שנתבטל אח"כ הטעם צריך מנין אחר להתירו:
ט איברא דלכאורה פתח לנו פתח להיתר בזה הרב עבוה"ג עצמו. שכתב שם וז"ל דאפשר לומר שגם בנ"ד בתחילה לא אמרו שע"א אינו נאמן ביבמה לשוק אלא באותן שהם עולים ליבום דאיכא למיחש לזימנין דסניא לי'. אבל כשהיא מן הכת דחולצין ולא מתייבמין לא אמרו בו חכמים שאין ע"א נאמן. וא"כ בזה"ז בין האשכנזים הוי כולם כאלו שחולצין ולא מייבמין א"כ לא חיישינן לזימנין דסניא לי' עכ"ל. וממילא כן יש לומר נמי לענין החמש נשים שגם בתחילה לא אמרו דאלו ה' נשים אין נאמנות להעיד ליבמה כ"א באותן שהם עולים ליבום דבהם איכא טעמא דשונאות זה את זה. דאכלה לגירסנא אבל היכא שהיא מן הכת דחולצין ולא מייבמין דלא שייך בה טעמא דשנאה בזה לא אמרו חכמים. וממילא בזה"ז בין האשכנזים הוו כולם כאלו שחולצין ולא מייבמין. ונאמנות שפיר גם אלו החמש נשים. ולכאורה הוי סברא לומר כן לפי דברי עצמו שחילק לענין דבר הנאסר במנין. דהיכא שהי' בשעת הגזירה מקום פנוי להיתר דלא הי' שייך בו טעם האיסור מעולם אין זה דבר הנאסר במנין. א"כ גם כאן הי' מקום פנוי שלא הי' שייך בו טעם האיסור מעולם דהיינו באותן שהם מן הכת דאין עולין ליבום רק חולצין ואמרינן דמסתמא הם לא הי' כלל מעולם בעיקר התקנה ולא נגזרה עליהם הגזירה. וממילא דעכשיו שהכל אין מייבמין הוו כולם כאותן שאין עולין ליבום. דלא הי' בהם טעם איסור מעולם ושרי בלא מנין אחר כמו שנתבאר. ומה שדחה זאת הרב עבוה"ג שם אח"כ וז"ל מ"מ נלע"ד שסברא זו דחוקה ורחוקה הוא כיון דנאמן ע"א באשה דעלמא הוא מדרבנן וכו' ואפשר לומר שמעולם לא התירו ע"פ ע"א אלא באשה דעלמא אבל גבי יבמה לשוק לא תיקנו כלום (ואף לדידן דס"ל דנאמן ע"א גבי יבמ' לשוק ואפי' אשה או קרוב או עד מפי עד. מיהו עכ"פ באלו החמש נשים דאמרו בפירוש דאין נאמנין אפש' לו' דבכולם אסרו סתם אפי' באותן שחולצו' ולא מיבמות) אפילו באותן שחולצות ולא מיבמות כיון שרוב מיבמות ראויות ליבום ובאותן לא תקנו כלום כיון דזימנין דסניא לי' (וכן לדידן עכ"פ באלו ה' נשים מטעם ששונאות זא"ז) לא תיקנו ג"כ מאומה באותן שחולצות ולא מיבמות אע"פ שליכא למיחש לזימנין דסניא לי' (וגם באלו הה' נשים ליכא טעמא דשונאות זא"ז) כיון דמיעוטא נינהו לא תקנו בהם חכמים כלום. וא"כ שאפשר לומר שחכמים ז"ל לא תקנו כלום בשום יבמה לשוק אנחנו מה להתיר בע"א (ולדידן בעדות אלו ה' נשים) אשר לא כדת של תורה עכ"ל ותוכן כוונת דחי' זו הוא דהוי ודאי דבר הנאסר במנין מה שאסרו חז"ל עדות אלו החמש נשים אע"ג דהי' מקום פנוי דלא הי' שייך בהם טעם האיסור. דהיינו באלו שחולצין ולא מייבמין. משום דאפשר לומר דחז"ל אסרו בסתם אף באותן שלא מייבמין. מאחר דאינהו מיעוטא נינהו וכיון שטעם גזירתם הי' שייך ברוב היבמות גזרו בסתם אף גם על המיעוט דלא שייך בהם טעם האיסור. ולפ"ז ממילא גם האידנא דכולן אין מייבמין ובכולם בטל טעם האיסור אפ"ה אסורים משום דהוי דבר הנאסר במנין מאחר דבתחילה בשעת הגזירה כולם הי' בכלל התקנה. כן נראה לי להטעים ביאור כוונת דחייתו זאת:
י אכן לי עני הדבר צ"ע. דלפי דבריו אלו תיקשה לן נמי על דברי התוס' במס' ע"ז (דף ל"ה ודף נ"ז) שכתבו דגילוי ויין של עכו"ם ומשא ומתן עמהם ביום אידם לא הוי דבר שבמנין מאחר דגם בשעת הגזירה הי' מקומות שלא הי' שכיח בהם נחשים וכן היו עכו"ם שאין מנסכין. והיו ג"כ דלא פלחי לע"ז. ולא הי' שייך בהם טעם האיסור מעולם ולא גזרו עליהם בשעת הגזירה. וכמו שביאר דבריהם הרב העבוה"ג עצמו. וכמו שביאר נמי כוונת דעתם הר"ן ז"ל שהבאתי לעיל. והשתא לפי דברי מסקנת העבוה"ג הנ"ל. תיקשה לן גם התם מאיזה טעם אנו מתירין עכשיו בגילוי ויין של עכו"ם ומו"מ עמהם ביום אידם. אע"ג דעכשיו אין שייך בהם טעם האיסור. מ"מ כיון דבשעת הגזירה עכ"פ ברובם הי' שייך טעם הגזירה. דודאי הכין הוא דאותן שאין מנסכין ולא פלחי לע"ז בדורות הראשונים בזמן הגזירה מועטים היו וכן בגזירת הגילוי משמע ודאי דברוב מקומותיהם היו מצויים נחשים. וא"כ גם התם ניחוש דלמא כיון שעל הרוב הי' שייך טעם גזירתם גזרו בסתם אף על המיעוט דלא שייך בהם טעם האיסור. וממילא כיון דגם אותן מקומות שאין מצוי בהם נחשים ואותן עכו"ם דלא מנסכי לע"ז ואותן דלא פלחי לעכו"ם נמי הוו בכלל הגזירה. הו"ל שפיר דבר הנאסר במנין ומאיזה טעם אנו מתירין עכשיו בהם:
יא ואין לומר דכוונת התוס' בהך דגילוי ויי"נ ומו"מ ביום אידם. דהוא משום דידוע לן בבירור דחז"ל לא אסרו כ"א במקום שהנחשים מצוין. וכן נמי הוי ידוע לן דלא גזרו כ"א על המנסכים ועל אותן דפלחו לע"ז. ז"א. דהמעיין ומדקדק היטב בשיעור לשון התוס' מס' ע"ז (דף ל"ה ודף נ"ז) שהעתקתי (אות ו') יראה להדיא דמשמעות לשונם יורה דלאו משום דידוע לן הכי בבירור אלא דמן הסתם הכי תלינן שבודאי כיון דהיו מקומות שלא הי' שייך בהם טעם האיסור מסתמא ודאי עליהם לא גזרו. וביותר מוכח כן להדיא מדברי הר"ן במס' ע"ז פרק בתרא גבי ההוא דרב יהודה שדר קרבנא וכו' שהבין כן בכוונת דעת התוס'. דשם אחר שהביא לדברי התוס' וביאר שדעתם הוא דאותן שלא הי' בהם טעם איסור מעולם שרו בלא מנין כמו שהעתקתי לשונו לעיל (אות ז') כ' ע"ז הר"ן וז"ל ואם הם רוצים לומר כן. ודאי שזו קולא גדולה דאפשר דהוי קים להו לרבנן שלא נאסר מעיקר התקנה לשאת ולתת עם העכו"ם דלא פלחו לע"ז אבל בסתם אין לנו עכ"ל וביאור דברי הר"ן בזה הוא פשוט דלפי דמשמע מדברי התוס'. דעיקר ההיתר תלוי כיון דאותן שלא פלחו לע"ז לא הי' שייך בהם טעם איסור מעולם. ותלינן דמסתמא ודאי עליהם לא גזרו. ומיני' ילפו לכל כיוצא בזה כמו גילוי ויי"נ דמה שלא הי' שייך בהם טעם איסור מעולם שרו בלא מנין. לכן הקשה הר"ן ז"ל דלמא הא דרב יהודה ורבא שדר קרבנא לעכו"ם דידע בי' דלא פלח לע"ז היינו משום דבזה הי' ידוע בבירור לרב יהודה ורבא דחז"ל שגזרו על איסור מו"מ עמהם ביום אידם לא גזרו אז כ"א על אותן דפלחו לע"ז. אבל מנין לנו להתיר בסתם היכא דאין הדבר ידוע לנו בבירור. ושפיר יש לאסור משום דבר שבמנין אף לאותן שלא הי' שייך בהם טעם האיסור מעולם. משום דלמא חז"ל גזרו בסתם על הכלל. כן נראה לענ"ד ברור ביאור כוונת קושיית הר"ן הנ"ל. נמצא עכ"פ מתברר לנו מתוך דברי הר"ן הנ"ל דדעת תוס' הוי להתיר אף בסתם שלא ידוע לנו בבירור אם חז"ל לא גזרו על אותן שאין שייך בהם טעם האיסור. משום דתלינן גם בסתם דמסתמא ודאי לא גזרו כ"א על אותן שהי' שייך בהם טעם האיסור בשעת הגזירה. וראיתי להרב קרבן נתנאל על הרא"ש פ"ק דביצה (סי' ה' אות כ"ו) שכתב שם ליישב דברי התוס' מקושיית הר"ן הנ"ל. ודבריו שם לענ"ד מגומגמים. וכמדומה לי שלא ירד לעומק הבנת כוונת קושיית הר"ן הנ"ל. ומש"ה רצה להעמיס ולהשוות דעת התוס' לדעת הר"ן עיי"ש ולענ"ד הא ליתא והמעיין היטב שם יראה ויבין שדברינו כנים. וא"כ לפי דעת התוס' נדחה דחיית העבוה"ג הנ"ל. ושפיר י"ל דגם בהך דאסרו עדות אלו החמש נשים משום טעם ששונאות זא"ז ומכוונות לקלקלה. יש לתלות אף בסתם דמסתמא לא אמרו כן כ"א על אותן דשייך בהו טעם האיסור דהיינו באותן יבמות. שעולין ליבום. משא"כ באלו דחולצין ולא מייבמין ולא הי' שייך בהו מעולם טעם האיסור. באלו לא אמרו כן ולא אפקינהו לעדותן מכלל שאר נשים דתיקנו שנאמנות בעדות אשה אפילו הם קרובים. וממילא עכשיו דכולן אין מתייבמין. הוו כולם כאותן דאין עולין ליבום דלא הי' שייך בהו טעם האיסור מעולם. ואין זה דבר הנאסר במנין כמו שנתבאר:
יב והנה אף דלפי דעת הר"ן הנ"ל החולקים על התוס' באמת הוי סיוע גדולה וחיזוק לדחיית הרב עבוה"ג הנ"ל. דהא בזה אין אנחנו יודעים בבירור איך היתה גזירתם ודלמא גזרו בסתם על הכלל. ובאמת מצאתי דמשמע שכן הוא דעת הב"ח דדווקא במקום דמצינו גילוי מפורש שגם בזמן הש"ס נהגו היתר במקום דלא שייך טעם האיסור אז הוא דמקלינן ואמרינן דמסתמא לא גזרו כ"א על אותן שהי' שייך בהם טעם האיסור. משא"כ במקום דלא מצינו כן בהדיא חיישי' מסתמא דלמא חז"ל על הכלל כולו גזרו אף על אותן שאין שייך בהם טעם האיסור. דהב"ח ביו"ד סי' קט"ו סעיף ה' כ' וז"ל. ועוד נ"ל לחלק דדווקא גבי משקים דאשכחן בפ' א"מ דרב שרי שיכרא דארמאה משום דמרירותא דכשותא מבטל לזיהרא. א"כ ע"כ גזירת גילוי דמשקים לא היתה גזירה כוללת בסתם על כל המקומות. אלא במפורש דווקא בדוכתא דאיכא למיחש לסכנת נחש וכיון דהאידנא ליכא נחשים שותין אפי' לכתחילה וא"צ מנין אחר להתירו. וכ"כ התוס' בפ' ר' ישמעאל (דף נ"ז בסוף ד"ה לאפוקי) דיי"נ שרי עכשיו בהנאה ולא הוי דבר שבמנין דצ' מנין אחר להתירו משום דמתחילה לא גזרו כ"א היכא דמנסכים. והיכא דלא מנסכים לא חל הגזירה עליהם וה"ה באיסור גילוי דמדמי להו התוס' להדדי בפ' א"מ (דף ל"ה) ד"ה חדא. אבל גזירות גבינות דגזרו התנאים חכמי המשנה בסתם ואפי' לריב"ל דאסרוה משום גילוי מ"מ היתה גזירה כוללת בסתם דלא אשכחן בתלמודא שנתנו מקום להיתר הגבינות כלל כדאשכחן במשקין דרב שרי שיכרא דארמאה הילכך מסתמא ודאי אסרום שלא יהא לו שום היתר בעולם וצ' מנין אחר להתירו עכ"ל הב"ח. הרי מבואר מדבריו אלו שדעתו נמי כדעת הר"ן הנ"ל. והוי גם מדבריו סיוע לדברי הרב עבוה"ג הנ"ל. ויותר מזה דמשמע מדברי הב"ח הנ"ל שמפרש גם בדעת התוס' דטעם היתר בגילוי ויי"נ הוא משום דבזה הוי ברור לן דגזירתם לא היתה כוללת בסתם על כל המקומות:
יג אמנם לענ"ד באמת דברי הב"ח בזה תמוהים מאוד ואין הדעת סובלתן כלל. דודאי דעת התוס' אינו כן דמ"ש גבי גילוי ויי"נ דמתחילה לא גזרו כ"א במקום שהנחשים מצוין ולא גזרו כ"א על המנסכים משמע כוונתם דמסתמא תלינן כן וכמו שהבין נמי הר"ן בדעתם. וגם מה שחילק בזה בין משקים לגבינות הוא רחוק מן הדעת דמאחר דגבי משקים אמרי' בודאי דלא גזרו על גילוי בסתם על כל המקומות כ"א במפורש דווקא בדוכתא דאיכא למיחש לסכנת נחשים. האיך יתכן לומר דגבי גבינות לפי הטעם דהוא משום גילוי גזרו בסתם גזירה כוללת אף על מקומות דליכא למיחש בהו לסכנת נחשים. בודאי יותר מסתבר דמאחר דבמשקים ובגבינות חדא גזירה הוא מסתמא חז"ל השוו מידותיהם בכולם ובלא"ה אין חילוקו מוכרח דיש טעם אחר בטעם החילוק שבין משקים לגבינות כמבואר שם בב"י ובב"ח עצמו ובט"ז. וגם מה דחולק הר"ן על התוס'. אם כי מי אנכי להרים ראשי בין ההרים הגדולים. עכ"ז חלקי אמרה נפשי. דלענ"ד נכון טפי כדעת התוס'. חדא דהכי מסתבר מסברא. דמסתמא לא יגזרו חז"ל גזירתם כ"א על מקום דשייך בהו טעם הגזירה. דלמה להם לגזור בחנם על מקום שאין שם טעם חשש שגזרו בשבילו. ועוד דמספק יש לנו להקל בזה ולתלות מספק ולומר דלא גזרו כ"א במקום דהי' שייך טעם האיסור. דכיון דהאיסור משום גזירתם אינו כ"א איסורא דרבנן. והשתא כשאנו מסתפקים בזה אם גם בכה"ג גזרו אם לא הו"ל ספיקא דרבנן ותלינן לקולא. דאע"ג דהיכי דאיסתפק לן מה אמור בי' קמאי לא מקלינן בספק זה אף בשל סופרים כמ"ש במחודשי' לקונה"ס במנח"י מחודש ח' יעו"ש. י"ל דכאן קיל טפי מאחר דהספק הוי אם יש כאן שום איסור כלום דשמא לא גזרו כלל בזה ואין כאן כלל שום איסור. (דכיוצא בזה מחלקינן לענין ספק דרבנן ע"י גלגול דאורייתא. דהיכי דהוי הספק אם יש כאן שום איסור כלל מקלינן בספק זה אע"ג דהספק מצ"ע הוא ספק איסור תורה ומצד אחר בא לו שהוא מדרבנן כמבואר בקונטרס הספיקות להש"ך דין י"ט ובמנח"י כלל נ"ט סק"י יעו"ש. כן כזה יש להקל בזה בספק כזה):
ועוד דכיון שעכשיו אין שום טעם לאיסור דהטעם של האיסור כבר נתבטל עכשיו. בכה"ג הוא קיל טפי משאר איסור דרבנן דהי' ראוי להתיר לגמרי. אלא דאמרו דצ' מנין אחר להתירו. הילכך עכ"פ ביש ספק שמא בכה"ג לא חל הגזירה כלל מעיקרא עליהם שפיר יש לנו ליזיל לקולא בספק זה. כן נראה לי עני להליץ בעד דעת רבותינו בעלי התוס'. ועוד נראה לי דה"נ יש להוכיח ממשמעות הש"ס בע"ז (ד' ס"ה) גבי הא דרב יהודה ורבא דשדרו קרבנא לגוים ביום אידם ואמרו דידעו בהו דלא פלחו לעכו"ם. הנה מדתלו עיקר היתרא במה דהוו ידעי בהו באותן הגוים דלא פלחו לע"ז ואי איתא כסברת הר"ן דבמסתמא יש לאסור אף היכא דלא הי' שייך בהם טעם האיסור מעולם. רק דווקא בדקים לן בבירור דחז"ל לא גזרו על הכלל. א"כ לפ"ז הוי להו ליהודה ורבא להודיע לנו טעם התירם בזה משום דהכי קים להו בתקנת חז"ל דלא אסרו מתחילה כ"א על הנך דפלחי לע"ז דהא גם בזה תלייא עיקר ההיתר לפ"ד הר"ן. אע"כ מוכח דזה אינו מעכב לנו כלל על ההיתר. אלא דעיקר תלוי במה שאנו יודעים בהו דלא פלחו לע"ז. דבכה"ג לא הי' שייך בהם טעם האיסור מעולם. ובכה"ג מסתמא ודאי לא גזרו רבנן ע"ז. ודיוק זה יש להוכיח גם מההוא דגילוי דבפ' אין מעמידין (דף ל"א ב') ברב דהתיר שיכרא דארמאי משום דכשותא מיקלי קלי לזיהרא. יעו"ש. משמע דבזה לחוד תלוי ההיתר במה שלא הי' שייך בו טעם האיסור מעולם. ותלינן גם בסתם. דמסתמא ודאי לא גזרו בכה"ג ודוק כן נ"ל. ומאחר דהר"ן ז"ל לא החליט לחומרא רק הניח בצ"ע. וכיון שביררנו בעזהי"ת דנכונים בזה דעת התוס' נראה דהעיקר לדינא כדעתם. וכיון שכן לכאורה נדחה לה דחיית העבוה"ג. דהא מוכח מהתוס' דאף משום מיעוטא נמי תלינן בסתם ואמרי' דמסתמא לא גזרו כ"א על הרוב דשייך בהו טעם האיסור. וא"כ גם כאן אף דאותן שאין עולין ליבום מיעוטא נינהו מ"מ אמרי' דלא תיקנו עליהם איסור שלא יהי' נאמנים. ותו אינו נחשב זה לדבר הנאסר במנין כאמור לעיל:
יד והנה ראיתי שהרב כנסת יחזקאל (סי' מ"ה) כ' שם וז"ל עוד ראיתי בעל עבוה"ג כ' על דברי מהר"י מינץ דודאי רמ"א לא ס"ל כן דהא בסי' קנ"ח כ' וחשיב חמשה נשים שאין מעידין וחשיב יבמה ולמה לא הגיה רמ"א לדידן כשירה א"ו לא ס"ל כדע' מהר"י מינץ עכ"ל ואני תמה תמה אקרא דבודאי אלו הנאמרים במתני' בהדיא שאינם נאמנים והם אמרו דע"א נאמן והם אמרו שאלו אין נאמנין. אף דטעמא משום סניא והטעם בטל הגזירה במקומו עומדת כמו ביצה וכמ"ש התוס' ריש ביצה והרא"ש שם וכ"כ הב"י מטעם דהגזירה היתה נתפשטה דבאותו פעם הי' הטעם בכ"ע. כמו כן ייבום קודם לחליצה פי' בזמן מתני' קודם שאמר אבא שאול וכו'. אמנם גבי גילוי נחשים מבואר במס' עכו"ם דהאידנא ל"ש נחשים גזירה בטל מטעם דבזמן הגזירה ג"כ לא נגזר על כל העולם דהיו מקומות דלא שכיחי נחשים. אמנם לבל להאמין ע"א ביבמה אינון מבואר בשום מתני' וגמרא דאף ר"ש ורבא ס"ל דמעיד ולא הוי דבר שבמנין לאיסור. א"כ בליכא טעמא מעיד משא"כ חמשה נשים מבואר במתני' עכ"ל. והרב חתם סופר (שם בסי' פ"ט) כ' נמי וז"ל עוד דחה צמח צדק ועבוה"ג מטעם שנאסר במנין ע"א ביבמה להרא"ש ואין ב"ד יכול לבטל אלא גדול ממנו בחכמה ומנין וכו' יפה כ' בכנסת יחזקאל סי' מ"ה בשלמא יבמה הוי בכלל דבר שנאסר במנין ה' נשים נאסרו במתני' להדיא. אבל ע"א ביבמה לא נאסר במנין אלא איבעיא בש"ס ופליגי בי' ולרבא סמכי' אע"א לא שייך נאסר במנין ודבריו נכונים וראוים למי שאמרו עכ"ל לענינינו יעו"ש. הנה מבואר שעכ"פ לענין עדות ה' נשים שאינן נאמנות (ובכללם יבמתה שהיא אשת היבם ובת היבם) הסכימו גם הנך שני גאונים (הרב כנסת יחזאל והרב ח"ס) שאינם נאמנות גם בזה"ז אע"ג דלא שייך עכשיו הטעם של האיסור. מטעם דהוי להו דבר הנאסר במנין דאע"פ שנתבטל הטעם. האיסור במקומו עומד. ושאני גילוי מחמת שגם בזמן הגזירה הי' מקומות דלא שכיחי נחשים ולא נגזרה אז על הכלל. משא"כ בזה דבזמן הגזירה של זמן המשנה היה בכל העולם נוהגים בייבום קודם לחליצה. ומוכח מתוך דבריהם דגם הם מודים דאילו הי' גם בזה מקום פנוי שלא הי' שייך בהו טעם האיסור בזמן הגזירה. שפיר הוי אמרי' גם בזה דלא חשיב דבר הנאסר במנין משום דמסתמא לא גזרו כלל כ"א על אותן שהי' שייך בהם טעם הגזירה וכ"כ באמת להדיא הרב חתם סופר שם אח"כ לענין עדות בת היבם שאביה היבם הוא מומר. והבת מעידה על אבי' שמת וז"ל אלא די"ל בשלמא ע"א ביבמה (ולדידן בעדות בת היבם וכדומה מאלו הה' נשים הפסולות להעיד) אם באנו להתיר מטעם בזה"ז חולצין נימא כיון דאז נתפשט בכל העולם שלא להאמין לאלו ה' נשים ביבמה הוי נאסר במנין ואין רשאי להתיר. משא"כ בבת מומר שגם בימיהם הי' כן (דגם בימיהם לא הי' שייך בזה טעם האיסור דסניא לה דעתידה למיכל לגריסותא דאפי' יתרצו לייבמה הוא בגיותו והיא ביהודתה מ"מ לא תפסיד הבת כי מה יש לה עוד בבית אביה המומר לא מדובשו ולא מעוקצו) ומסתמא בכה"ג דלא שייך דאכלה לגריסתה לא גזרו מעולם ולא נאסר במנין דומה לגילוי שנאסר במנין והותר בזמנינו מפני שגם בימיהם במקום שלא הי' נחשים לא נאסר מעולם. וא"כ לא שייך הכא דבר שנאסר במנין וזה נ"ל ברור בעזה"י עכ"ל. הרי מבואר מדבריו להדיא דס"ל דלא בעינן שיהי' ידוע לנו בבירור שחז"ל לא גזרו ע"ז אלא כל דגם בימיהם הי' כה"ג מקום שלא הי' שייך בו טעם האיסור אמרי' דמסתמא לא גזרו ע"ז. וא"כ באמת צריך ליתן טעם ליישב מה שהקשינו הא גם כאן גבי עדות הה' נשים נימא נמי דמסתמא לא גזרו גם בימיהם על אותן שאין עולין ליבום. וממילא עכשיו דכולן אינם מתייבמים. תו אין זה כדבר הנאסר במנין דומיא דגילוי וכמו שרצה העבוה"ג בעצמו לומר כן מתחילה. ודחייתו שדחה זאת אח"כ ליתא כלל לפי מה שנתבאר:
טו אמנם אחר העיון נראה לי דלק"מ ושפיר צדקו דברי העבוה"ג והכנסת יחזקאל והרב ח"ס במה שתופסים כולם בשיטה אחת עכ"פ לענין עדות יבמתה דהיא אשת היבם דהיא מהחמש נשים דאינה נאמנת גם בזה"ז מטעם דהו"ל דבר הנאסר במנין. ולא מטעם דחייתו של הרב עבוה"ג הנ"ל. אלא מטעם אחר שאגיד. דאף אם יהי' ברור לן בפירוש בתקנת חז"ל דכשאסרו לפסול עדות הה' נשים לא אסרו כ"א על אותן העולים לייבום. מ"מ לא מהני זה להתיר בזה"ז. דהא נתבאר בדברי הר"ן במס' ע"ז שהבאתי לעיל (אות ז') בביאור דעת התוספות דדווקא אותן שלא הי' בהם טעם האיסור מעולם גם אם יהי' בזמן הגזירה. בזה דווקא הוא דשרו בלא מנין. משום שלא היו כלל בכלל הגזירה. א"כ אלו ה' נשים. הא הם מעיקר הדין מאותן שעולין ליבום. ואילו היו עכשיו כבזמן הש"ס שהיו נוהגין בייבום. הי' שפיר עולין ליבום. והי' שייכא בהם הטעם שאסרו בהם עדותן של הה' נשים מטעם דסניא לה. דהא לא אפקו מהכלל כ"א אותן שאין עולין לייבום. משא"כ אלו שבימיהם היו שפיר עולין לייבום. והי' שייך בהם שפיר טעם האיסור. אלא שרק עכשיו מחמת שאין נוהגין בייבום נתבטלה הטעם. א"כ כה"ג לכ"ע הו"ל דבר הנאסר במנין דצ' מנין אחר להתירו. מאחר דבאותן העולין לייבום מעיקר הדין לא הי' אז בימיהם שום מקום פנוי שלא יהי' שייך בהם טעם האיסור. וזה דלא גזרו על אותן שאין עולין לייבום הוא ענין אחר. ואינו דומה כלל להאי דגילוי ויי"נ ומו"מ. דהתם מאחר שעכשיו אין מצוין נחשים א"כ הא על דוגמא זו ממש גם בימיהם לא גזרו. וכן לאותן שאין מנסכין ודלא פלחו לע"ז. דאנו מתירין מטעם שגם בימיהם לא גזרו עליהם. אין באלו דעכשיו שום שינוי כלל מאותן שלא גזרו עליהם בימיהם. וזה מיקרי שפיר שלא הי' בהם טעם איסור מעולם. ועל כיוצא באלו מעולם לא ניתקנה עליהם התקנה והגזירה גם בזמן הש"ס. משא"כ בהנך יבמות דאדרבא הם ממש עליהם הי' עיקר הגזירה בימיהם מאחר דהם מאותן העולין לייבום ושייך בהם בימיהם טעם חשש גזירתם. אלא שעכשיו נשתנו מחמת המנהג שבזה"ז. ונתבטל בהם עכשיו טעם האיסור ובכה"ג לית מאן דפליג דזה לא מהני להתיר בלא מנין אחר אע"פ שנתבטל הטעם. כן נראה לי החילוק ברור ונכון. ותימא גדולה על הרב עבוה"ג על מה דעלה בדעתו לחשוב ולדמות זה לענין גילוי שלא יהי' נחשב דבר שבמנין מחמת הסברא דגם בימיהם לא גזרו על אותן שאין עולין לייבום. והוצרך ליכנס בדוחק גדול לדחות סברא זה מטעם דאמרי' דגזרו על הכלל גם על אותן שאין עולין לייבום ולענ"ד הוא טעות גדול במחילה רבה אלף פעמים מגודל כ"ת והדרת צדקתו. אלא דבלא"ה אף אם הי' במפורש שלא גזרו כ"א על אותן העולין לייבום מ"מ לא מועיל זה להתיר מחמת זה בלא מנין אחר כל היבמות מחמת מנהגינו שבזה"ז וכמו שביארנו בעזהי"ת. ות"ל יתברך דאנהירין לעינינו בזה:
טז ויש עוד לאלקה מילין. דהנה ראיתי להרב תפארת ישראל על משניות במס' עדיות (פ"א אות ל"ה) דהעיר בענין דבר הנאסר במנין שצ' מנין אחר להתירו וחלקם לג' חילוקים ואעתיק לשונו בקצרה וז"ל ובמגילת סתרים שלי כתבתי שיש בזה ג' חילוקים. א'. כל דבר שהוא מותר מה"ת ואפ"ה אסרוהו חכמים משום סיג שלא יביאו לאיסור דאור' כגון בשר עוף שאסרוהו בחלב משום סיג שלא יבאו להתיר גם בשר בהמה בחלב. וכ"כ סתם יינם וכו' וכ"כ מלאכה בע"פ מחצות ולמעלה לסיג שיתבטל מלעשות הפסח והאידנא ליכא פסח. וכ"כ יו"ט ב' אע"ג דהאידנא בקיאינן בקביעא דירחא וכו' אפ"ה מדנאסר משום סיג שלא בואו לאיסור דאו' וכו' להכי בכל כה"ג אפילו הב"ד האחרון גדול מהראשון אינם יכולים לבטל תקנת הראשונים ב'. כל דבר שתיקנו משום תקנה כגון שתיקנו שתוך מהלך יום סביב לירושלים יעלו פירות מע"ש ממש לירושלים. וכ"כ הלל שתקן פרוזבול וכו' בכל כה"ג דווקא כשהב"ד האחרון גדול מהראשון בחכמה ובמנין יכולים לבטל תקנת הראשונים. ג'. אולם כל שנאסר רק מטעם חשש כגון שאסרו בזמן תכלת ציצית בטלית פשתן מחשש שמא יתכסה בה בלילה. והאידנא ליכא תכלת. וכ"כ אסרו משקין מגולין מחשש ששתה מהן נחש. והאידנא אין נחשים מצוין וכו' בכל כה"ג בפסק הטעם שבעבורו אסרו ואינו מצוי אופן האיסור אז אפילו ב"ד קטן יכול לבטל דברי ב"ד גדול הקדום. והחילוק בין סיג לחשש הוא. סיג היינו שלא יעבור במזיד. וחשש היינו שחששו שיחטא בשוגג וכו' עכ"ל בקצרה יעו"ש. ועתה לפי הנחת דבריו אלו אפשר לכאורה למצוא מקום בנ"ד להתיר נאמנות אלו הה' נשים גבי היתר יבמה לשוק בזה"ז דבטל טעם האיסור אע"פ שאין יכולים למנות עכשו על היתירו בב"ד כהראשון דלכאורה גם ענין נידון זה שאסרו נאמנות אלו הה' נשים בעדותן משום חשש דלמא משום שנאתם זא"ז תשקר בעדותה. והיבמה תסמוך על עדותה דתחשוב שהיא מעידה עדות אמת ותנשא באיסור לשוק זה ג"כ לכאורה נכנס בסוג הג' הנ"ל שנאסר מטעם חשש לפי יסוד חילוקו שחילק בין סיג לחשש. דחשש היינו שחששו שיחטא בשוגג. והא גם בזה הוי החשש שמא תחטא היבמה בנישואיה לשוק באיסור בשוגג. דהיינו שתסמוך על עדותן בחושבה שהם אומרים אמת דאע"ג דגבי גוף הנשים המעידים חששו שהם יעברו במזיד וישקרו בעדותן. מיהו עכ"פ לגבי היבמה שעיקר האיסור אסרו בשבילה. הוי רק משום חשש שוגג כאמור וא"כ כה"ג אע"פ שנאסר במנין חכמים. בביטול הטעם בטל גם האיסור וא"צ מנין אחר להתירו וכאמור:
יז והנה ע"פ דברי הרב הנ"ל היינו מוצאין מקום מנוח ליישב הסתירה שיש בדברי הרא"ש בתשובה על דברי עצמו בפסקיו. והוא דגבי ציצית של פשתן בטלית של פשתן כתב הרא"ש בתשובה והובא בב"י או"ח סוף סי' ט' ובמג"א שם סוף הסימן וז"ל דלא שייך לדמותו לדבר שנאסר במנין דאין לו היתר אלא ע"י ב"ד גדול ממנו בחכמה ובמנין דכיון שטעם האיסור ידוע אם נתבטל הטעם נתבטל האיסור דל"ד לתקנת ריב"ז וכו' דהיתר ביצה אין הטעם ידוע כ"כ וכו' ועוד בנידון זה אין כאן תקנה אלא ב"ש אוסרין משום גזירה וכיון דהשתא לא שייך הך גזירה שרי עכ"ל. והרי לכאורה דברי הרא"ש בזה תמוהין מאוד. דכאן כתב דכשטעם האיסור ידוע אז כשנתבטל הטעם בטל נמי האיסור וא"צ מנין אחר. והא בפסקיו ריש ביצה סימן ג' כתב שם הרא"ש בהדי' דאע"פ שטעם האיסור ידוע והוא נתבטל עכשיו אפ"ה אין גוף האיסור בטל בלא מנין אחר וסותרין דבריו אהדדי. ועוד הא קשה ע"ז מההוא דמלאכה בע"פ עד חצות דאסור גם האידנא אע"פ שהטעם האיסור ידוע דהי' משום הקרבן פסח והאידנא ליכא פסח ואפ"ה אסור מחמת שנאסר במנין חכמים כמ"ש במג"א ריש סי' תס"ח. וכן הקשה הרב פמ"ג באו"ח סי' ט' במ"א סק"ז וז"ל אין זה ברור סברת הרא"ש ז"ל דהא פסח בזה"ז ליכא וטעם ידוע אפ"ה אין מבטלין יעו"ש וגם אינו מובן לכאורה מ"ש דכאן אינו תקנה אלא גזירה. דמה הוא כוונת חילוק זה בין תקנה לגזירה והמחצית השקל באו"ח סי' ט' שם נדחק ג"כ בהבנת חילוק זה יעו"ש ולפי דברי הרב תפארת ישראל הנ"ל. יהי' הכל ניחא והיינו דלא כהרב מחצית השקל שכתב לפרש דהכל טעם א' ומה שאין הטעם ידוע ל"ל מיקרי תקנה. ומה שהטעם ידוע מיקרי גזירה יעו"ש. דהא ליתא אלא דהוא טעמא בפ"ע דחילוק יש בין דבר שהוא משום תקנה כמו תקנת פרוזבול ותקנת עליית הפירות לירושלים ובין דבר שנאסר משום גזירה כלומר משום חשש דומיא דציצית בטלית פשתן בזמן דהי' תכלת משום חשש שמא יתכסה בה בלילה וכמו משקין גלויין שאסרו משום גזירת וחשש נחשים וכל כיוצא בזה. כמ"ש בפירוש הרב תפארת ישראל לחלק ביניהם דמה שהוא משום חשש (דהיינו משום גזירה לפי לשון הרא"ש) קיל טפי ממה שהוא משום תקנה. דבזה כשנתבטל הטעם בטל האיסור וא"צ מנין אחר. משא"כ במה שהוא משום תקנה וכ"ש במה שהוא משום סייג דחמור טפי. ולא מהני אף שיש לו טעם ידוע ונתבטל הטעם. ולזה כתב הרא"ש תחילה דל"ד לתקנת ריב"ז דשם אין כ"כ טעם ידוע. וכ' אח"כ ועוד דאפילו תימא דגם בהך תקנת ריב"ז הוי הטעם ידוע ואפ"ה לא מהני אף שנתבטל הטעם. מ"מ כאן מהני שפיר כשנתבטל הטעם. עכ"פ היכי שהטעם ידוע. דשאני התם דחמיר טפי דהוי משום סייג או עכ"פ תקנה. משא"כ כאן בההוא דציצית דאף משום תקנה אינו רק משום גזירה דהיינו משום חשש שמא יחטא בשוגג. ובזה כשנתבטל הטעם דלא שייך עוד האי חשש שרי אף בלא מנין אחר עכ"פ היכי שהטעם ידוע. כן נ"ל לפרש דברי הרא"ש ע"פ דרכו של הרב תפארת ישראל הנ"ל. והשתא לפ"ז נתיישב סתירת הרא"ש הנ"ל. דמ"ש בפ"ק דביצה דאף כשטעם האיסור ידוע ונתבטל הטעם מ"מ צריך מנין אחר. מיירי בכגון זה דביצה שאיסורה נכנס בסוג סייג או תקנה. דבזה אה"נ דלא מהני אף בטעם ידוע והרא"ש בתשובה לא התיר כ"א בזה דציצית דאינו אף משום תקנה כ"א משום גזירה וחשש ונתיישב נמי הקושיא מההוא דמלאכה בע"פ דשאני התם דהאיסור משום סייג כמ"ש באמת הרב הנ"ל משא"כ בהך דתשו' הרא"ש בציצית דאינו רק משום גזירה וחשש כן נראה לי עני:
יח ועפ"ז באמת קצת תימא על המג"א ריש סי' תס"ח. דחילק בין זה דאיסור מלאכה בע"פ דלא מהני בו מה שנתבטל הטעם. ובין ההוא דאיסור גילוי דאנו מקילין האידנא בזה"ז שאין נחשים מצוין בינינו וכ' טעם החילוק ביניהם משום דאיסור מלאכה נתפשט האיסור בכל העולם בזמן שהי' ביהמ"ק קיים. ולא הי' אז שום מקום שהי' מותר במלאכה. משא"כ גילוי דגם בזמן הגזירה היו מקומות שלא הי' נחשים מצוין ולא נאסרו כלל גם בימיהם יעו"ש. ואמת שחילוק זה הוא חילוק ברור ע"פ דברי התוס' במס' ע"ז (דף ל"ה ודף נ"ז) שהובא לעיל. וע"פ ביאור דבריהם בר"ן מס' ע"ז הנ"ל ובתשו' עבוה"ג הנ"ל. וכ"ה נמי בהרא"ש פ' ר' ישמעאל סי' ז' יעו"ש. מיהו לפי מה שהביא המג"א עצמו בסי' ט' סק"ז דברי תשו' הרא"ש הנ"ל. אין צורך גם בזה לחילוק הנ"ל. אלא דשאני איסור המלאכה שנאסר משום סייג. משא"כ איסור גילוי. שלא נאסר כ"א משום חשש בזה כשנתבטל הטעם בטל האיסור הואיל שהטעם ידוע. ולפי טעם זה אף אם יהי' שגם איסור גילוי הי' מתפשט בכל העולם שהי' נחשים מצוין בכל המקומות בימיהם או שגזרו בסתם על כל הכלל. מ"מ אישתרי זה האיסור עכשיו כשנתבטל הטעם וא"צ מנין אחר להתירו (דגם ב"ד קטן יכול להתירו) משום טעם האמור הואיל שלא נאסר לא משום סייג ולא משום תקנה כ"א משום חשש. והוי נ"מ רבתי לענין דינא בחילוק זה לענין כמה דברים בכיוצא בזה. ואולי דהמג"א רמז זה במה שהראה שם בסי' תס"ח מקום למ"ש בסי' ט' לומר דלפי דברי הרא"ש שם יש כאן חילוק אחר וכאמור:
יט ונראה לי עני דמשמעות דברי הטור מורין נמי דס"ל הטעם במה שאנו מקילין עכשיו באיסור גילוי. דהוא משום חילוק האמור הואיל שלא נאסר כ"א משום חשש. דהנה הטור ביו"ד סי' קט"ז כ' וז"ל והאידנא נהגו להקל אפילו בודאין (ר"ל אפילו בודאי מגולה) שאין הרחשין מצוין עתה. ואין בזה משום דבר שנאסר במנין שלא גזרו אלא משום הרחשין. וכיון שאין רחשין ליתא לגזירה עכ"ל. ולכאורה דבריו הקדושים בזה הם סתומים ותמוהים. דהא אין בדבריו שום טעם למה שאין בזה משום דבר שנאסר במנין. דהטעם שכתב לכאורה פשטות כוונתו הוא דכיון דטעם הגזירה הי' משום רחשין וכיון דהאידנא אין רחשין ונתבטל הטעם. בטל נמי הגזירה והוא תמוה מאוד. דהא זה הוא עיקר חומרת ענין דבר הנאסר במנין דהיינו דאע"פ שנתבטל טעם הגזירה מ"מ הואיל שנאסר במנין חכמים לא בטל האיסור עד שיתירוהו מנין אחר. וא"כ עדיין אין בדבריו שום טעם להציל בזה מחומרא זה. דודאי הטור לא יחלוק על דין מוסכם הזה המפורש בש"ס ופוסקים רש"י והרמב"ם והרא"ש והרשב"א ושאר פוסקי' דדבר הנאסר במנין אסור לעולם אע"פ שנתבטל טעם האיסור שאסרוהו בשבילו. אלא דבא לומר דבכאן גבי גילוי שאני משאר דבר הנאסר במנין עד שמשום זה הותרה בביטול הטעם של האיסור אף בלא מנין אחר. והנה אילו הי' סובר רבינו הטור כטעם החילוק המבואר בתוס' מס' עכו"ם הנ"ל. הואיל שגם בימיהם לא גזרו על המקומות שאין הנחשים מצוין. א"כ הא בדבריו אלו הנ"ל און בהם אפילו רמז לזה הטעם של התוס'. ועיקר חסר מן הספר. דאף אם הי' רוצה לכתוב טעם של התוס' במילין קצרים. הי' לו לכתוב עכ"פ בזה"ל שלא גזרו אלא על מקומות הרחשין וכיון שאין רחשין וכו' אבל עכשיו דכתב בלשון זה שלפנינו אין בו שום רמז כלל לטעם של התוס' הנ"ל. ולכן גם דברי הב"י שם תמוהים לענ"ד. במ"ש שם על דברי הטור הנ"ל וז"ל כ"כ התוס' בפ' אין מעמידין דף ל"ה וכו' יעו"ש. דמשמע דר"ל דגם הטור סובר בזה כטעם של התוס' שם והא ליתא לפי ענ"ד. ואולי י"ל שגם הב"י לא כיון אלא על עיקר גוף הדין דגם התוס' כ"כ זה הדין דעכשיו יש להקל בגילוי ואין בו משום נאסר במנין אבל לא כיון לענין הטעם של הדבר. דודאי בטעמו של הדבר אין שום משמעות כלל בדברי הטור כטעמו של התוס' שם וכדאמרן. וא"כ צריך באמת להבין דברי טעמו של הטור בזה. לכן נראה לי עני דכוונת רבינו הטור בדברים קצרים אלו הוא לטעם המבואר בתפארת ישראל הנ"ל. ומ"ש שלא גזרו אלא משום הרחשין כוונתו דהא לא אסרו לא משום סייג ולא משום תקנה אלא משום חשש הרחשין. והילכך בכה"ג הואיל שעכשיו אין רחשין ובטל החשש בטל הגזירה והאיסור כן נראה לי בכוונת דברי הטור:
כ והכי מפורש להדיא זה הטעם בתוס' פ"ק דביצה (דף ו' ע"א) ד"ה והאידנא וזה לשונם והשתא בזה"ז שאון חברי מותר. ואין לומר שצריך מנין אחר להתירו דכיון דזה הטעם משום חששא. ועברה החששא עבר הטעם וה"נ אמרינן גבי מים מגולין דאסורין שמא נחש שתה מהן. ועכשיו שאין נחשים מצוין בינינו אנו שותין מהן אפילו לכתחילה אף ע"פ שהוא דבר שבמנין עכ"ל התוס'. הרי מפורש להדיא בתוס' דזה הוא הטעם שאנו מקילין עכשיו בגילוי. משום שכיון שלא נאסר רק משום חשש. לכך בזה אף שנאסר במנין כשנתבטל הטעם שרי בלא מנין אחר. וע"פ דברי התוס' הנ"ל כתב נמי הב"ח ביו"ד סי' קט"ו ס"ה ליתן טעם על החילוק שבין איסור גילוי לאיסור הגבינות של עכו"ם וז"ל ועוד נראה וכו' דווקא בגילוי דלא אסרום אלא משום חששא שמא שתה נחש ממנו וכיון דעברה החששא עבר הטעם ושותין לכתחילה אע"פ שהוא דבר שבמנין. אבל איסור גבינות הנאסר במנין מטעם ודאי איסור וכו' אע"פ שעבר הטעם צריך מנין אחר להתירו וכ"כ התוס' פ"ק דביצה וכו' עכ"ל יעו"ש. באופן דלפי ענ"ד דברי חילוקו של הרב תפארת ישראל הנ"ל דבמקום שלא נאסר לא משום סייג ולא משום תקנה רק משום חשש. קיל טפי משאר דבר הנאסר במנין וכשנתבטל הטעם שרי האיסור אף בלא מנין אחר. יש להם מקום גדול בדברי הפוסקים כמו שהוכחנו. וא"כ גם בהך דנ"ד לכאורה הוי לפ"ז צד מקום להקל ולומר דבזה"ז יהיו נאמנים גם הה' נשים בהיתר יבמה לשוק. ואין זה בכלל דבר הנאסר במנין מאחר דאיסורן לא הוי כ"א משום חשש כמ"ש לעיל. אך מסתפינא לסמוך ע"ז דדלמא אין זה בסוג חשש מאחר דמה"ת בלא"ה נשים פסולות לעדות ונהי שחז"ל תיקנו להאמין להם בעדות אשה אכתי במקו' שאסרום אלים איסורייהו בזה טפי. ומאחר דלא מצאתי זאת מפורש בשום מקום קשה לסמוך ע"ז לחוד אך יצטרף עכ"פ לסניף במקום שאר צדדי היתר וצ"ע:
כא אולם זאת אתמהה על הגאונים הרב כנסת יחזקאל והרב ח"ס. דהסכימו לסברת העבוה"ג לענין עדות כל הה' נשים ובכללם ג"כ בת היבם. וס"ל דגם בזה"ז אין נאמנים מטעם הואיל דפסול עדות הה' נשים נמנה בפי' במתני' הו"ל דבר הנאסר במנין. ולענ"ד יש מקום גדול לצדד עכ"פ בעדות בת היבם. ולומר דאין נחשבת איסורה בכלל דבר הנאסר במנין. וכמו שאגיד בעזהי"ת דהנה הרב עבוה"ג עצמו כתב דאפשר לומר דסברת הגאון מהר"י מינץ הוא כיון שלא נאמר בגמרא בהדיא שע"א אינו נאמן ביבמה לשוק רק הוא איבעיא דלא איפשיטא לא מחמרינן בה כולי האי עכ"ל יעו"ש והרב כנסת יחזקאל והרב ח"ס החזיקו מאוד בסברא זו בפשיטות דאף לדעת הרא"ש דס"ל דע"א אינו נאמן ביבמה לשוק. מ"מ אין זה חשוב כלל כדבר הנאסר במנין. דהואיל דהוי רק איבעיא בש"ס ולא איפשטא ולרבא סמכינן אע"א לא שייך לחשבו נאסר במנין יעו"ש. א"כ גם אנו נאמר דא"כ גם בת היבם דלא איתמר במתניתין להדיא לאיסור רק הוא כדין חמותה הבאה לאחר מכאן דהוי איבעי' בש"ס ולא איפשיטא. והרי"ף והרמב"ם ס"ל באמת לקולא בהו. ועיין ח"ס שם בריש תשובה פ"ט דנתן טעם לסברתם בזה יעו"ש. א"כ אף לדידן דסבירא לן להחמיר בהו. מיהו עכ"פ ודאי דאין לחשבה בכלל דבר הנאסר במנין. דהוי ממש כההוא דע"א אליבא דהרא"ש הנ"ל מאחר דהוא רק איבעיא דלא איפשיטא. ולהרי"ף והרמב"ם ס"ל באמת דנאמנת אף בזמן הש"ס. איך יתכן להכניסו בסוג דבר הנאסר במנין להחמיר באף אחר שנתבטל הטעם של האיסור. ומצד הסברא נמי מסתבר לומר כן כיון דאף בדבר שנאסר בודאי במנין אמרינן דהיכי שלא נאסר רק משום חשש קילא טפי לענין זה דהותרה אח"כ כשיבטל הטעם כ"ש היכי דמספקינן בו בדבר אם נאסר כלל אם לא. ורק מחמת ספק דלמא נאסר אנו מחמרינן בו לאסור פשיטא דקיל איסורו להקל בו עכ"פ כשנתבטל הטעם. ועוד כיון דלהרי"ף והרמב"ם ס"ל בזה לקולא. א"כ למיעוטי פלוגתא עדיף ומש"ה יש לנו לומר דאף האוסרין מודו עכ"פ להקל בו אח"כ כשנתבטל הטעם. ובפרט לפמ"ש הב"י באה"ע סי' י"ז בטעם סברת הרי"ף והרמב"ם וז"ל ולי נראה דטעמא דהרי"ף והרמב"ם כיון דרבנן קא מהדרו להקל בעדות אשה בכמה דברים בהא נמי דחששא בעלמא הוא שמא יקלקלנה במלתא דעבידא לגלויי נקטינן לקולא עכ"ל הב"י יעו"ש. הנה לפי דבריו מאחר דמטעם שהוא חששא בעלמא פסקו מה"ט הרי"ף והרמב"ם (והב"י הסכים ג"כ עמהם) להקל לגמרי. שנאמנים להעיד אפי' בזמן הש"ס שהי' שייך טעם החשש. תיפוק לן מיהא דמסתבר שגם הרא"ש וסייעתו המחמירין יודו מיהא פורתא דמהני בזה להקל עכ"פ בזה"ז שאף החששא נמי עברה. דלא יהא אפילו אם לא יהי' בזה ספק איבעיא אם נאסרו עדותם רק יהי' ודאי נאסר עדותם. יש מקום גדול לומר דכיון דחששא בעלמא הוא ולא נאסר רק משום חשש כשנתבטל אח"כ ועברה החשש. עבר האיסור. ואין בזה משום דבר הנאסר במנין כמו שנתבאר לעיל בשם הרב תפארת ישראל והבאתי ב"ה סמיכות גדול לדבריו. כ"ש בזה. דכל עיקר איסורו הוי משום ספק דלמא נאסר במנין משום חשש. פשיטא ופשיטא דעכ"פ בזמן שעבר ובטל החשש דעבר האיסור. הילכך ודאי מסתבר דגם האוסרין ומחמירין בחמותה ובת בעלה הבאה לאחר מכאן דהיינו בת היבם. משום דלא נפשטא האיבעיא. דגם הם יודו בזה"ז שאין מייבמין שעבר טעם החשש דנאמנים להעיד והוא סברא נכונה מאוד לפי ענ"ד:
כב ובפרט דבגוף סברת המחמירים בהך איבעיא. יש לתמוה דהא מאחר דהקילו חכמים מאוד בעדות אשה. יותר נוטה לפסוק גם בזה האיבעיא דלא איפשיטא לקולא בפרט דחששא בעלמא היא כמ"ש הב"י הנ"ל. ומ"ש הרב עבוה"ג על דברי הב"י הנ"ל וז"ל נראה לענ"ד דוחק גדול דהא מהרי"ק כ' וכו' דבכ"מ שהדבר תלוי בספק אפי' בעדות אשה. הלכו בו חכמים להחמיר וכו' עכ"ל יעו"ש. לא ידעתי בענ"ד מה זה תימא על הב"י. דלו יהי' שמהרי"ק ס"ל הכי. אין זה מוסכם ומוחלט. דהרי כמה גדולים פוסקים בפירוש דבכל מקום דאיכא פלוגתא בדינין אלו שבהיתר עגונה הולכין אחר המיקיל. עיין ב"ש סי' י"ז ס"ק מ"ז וט"ז שם ס"ק ט"ו. והרי פלוגתא דרבוותא בכל מקום לא עדיף משאר ספק דבדאורייתא אזלינן לחומרא. ואפ"ה גבי עדות אשה הלכו בו להקל. כן ה"נ ספק זה דאיבעיא דלא איפשיטא גבי עדות אשה הואיל דחזינן דרבנן מהדרו להקל בעדות אשה בכמה דברים. כן גם בזה דהוי ספק איבעיא יש לילך בו לקולא כמו אם הי' ספק איבעיא גבי מלתא דרבנן הוי פסקינן להקל. דמ"ש ספק איבעיא מספק פלוגתא. דהא חזינן דגם לענין ספק פלוגתא אזלו בו לקולא כמו במלתא דרבנן מכ"ש כשהספק הוי בענין הכשר עדות. דחזינן דמאוד הקילו בו חכמים גבי עדות אשה. ובפרט דמצינו דהיכי דהוי מלתא דעבידא לגלויי הקילו לענין הכשר עדות גרוע אף בשאר מקומות משום האי טעמא. כמ"ש הש"ך ביו"ד ריש סי' צ"ח לענין עדות עכו"ם בטעימת איסורין יעו"ש. א"כ כ"ש דיש ליזיל לקולא מה"ט גבי עדות אשה. הילכך ודאי דבכה"ג כל דמצינו להשוות דעת המחמירין עם דעת המקילין טפי עדיף ומש"ה טוב לפרש בדעתם עכ"פ דגם הם יודו עכ"פ להקל בזה"ז. כן נראה לענ"ד:
כג ומ"ש שם הרב עבוה"ג לפרש בדעת הרי"ף והרמב"ם גופי' שגם הם ס"ל להחמיר בחמותה הבאה לאחר מכאן (וממילא דה"ה בבת בעלה הבאה לאחר מכאן דהוא בת היבם) המעיין יראה דדבריו בזה אינם מוכרחים וכמו שהודה הוא עצמו שם שהוא דוחק. ועוד דאיך אפשר לומר דסומך על המתניתין דאמרה מת בעלי ואח"כ חמי וכו' מה שחזינן שלהגמרא לא הוי פשיטא לפשוט כן ממתניתין הנ"ל. וכיוצא בזה כתב הה"מ הובא בב"י סי' י"ז וז"ל שאין לומר שסמכו על פשט המשנה שאם בגמרא לא סמכו ונסתפק להם אנו האיך נסמוך יעו"ש. וכן נמי מה"ט א"א לומר שסמכו על המתניתין דאמרה מת בעלי וכו' מאחר שהגמרא דחה לה להאי משמעות דממתני' הנ"ל. ואיך נסמוך עלה אנן. גם מטעם שכתב שם הוא עצמו שדוחק הוא לומר כן. כיון שלא כ"כ הרי"ף בהדיא. כמ"ש גבי בעיא דע"א ביבמה יעו"ש. והכין הוא ודאי דאילו הי' סובר הרי"ף דדחיית הגמ' דדחה להמשמעות ממתני' לאו דסמכא נינהו. הו"ל להשמיענו זאת בהדיא כמו דהשמיענו בפירוש גבי בעיא דע"א ביבמה ומ"ש הרב עבוה"ג שם וז"ל מ"מ יש לחלק ביניהם בניקל כי התם הוא להקל והכא להחמיר עכ"ל דברים אלו מרפסים איגרא. דאדרבא ההיפוך מסתבר וכמ"ש אצלינו כמה פעמים דהיכא שהפוסק ס"ל להקל אינו מוכרח לפרש בהדיא דמשום שמא נבוא להחמיר א"צ לפרש אבל היכי שס"ל להחמיר צריך לפרש בהדיא בכדי שלא נבוא להקל והבאתי ראיות לזה. א"כ אדרבא כ"ש וק"ו הוא דמה גבי בעיא דע"א ביבמה שפסק שם להקל פירש שם בהדיא דדחיות הגמרא לאו דסמכא נינהו. וכ"ש בזה אי איתא דס"ל כאן להחמיר. הו"ל לכתוב בהדיא כן להשמיעינו דדחיות הגמ' לאו דסמכא נינהו. בכדי שלא נבוא להקל ולסמוך על דחיות הגמ'. אלא אדרבא מדסתמו ש"מ דס"ל להקל כדחיות הגמרא ומשום שמא נבוא להחמיר לא חשו לפרש בהדיא כן נ"ל וא"כ ודאי דהעיקר בדעת הרי"ף והרמב"ם כמש"כ הב"י בדעתם דס"ל להקל וא"כ בכדי שלא לאפושי בפלוגתא. נכון לומר שפיר דגם המחמירין יודו מיהא עכ"פ בזה"ז דנתבטל טעם החשש דאז גם הם מודו להקל וכדכתיבנא: