תפארת שמואל (מיאנישפאלי)· רבי יעקב שמואל מיאנישפאלי
הלכות בשר בחלב · שאלה יז
הנה מקרוב חדשות באו. קול נשמע בארצנו. שיצא לעז חשש איסור במין הנקרא (ציקארי"ע) ואומרים שמערבין בו בעשייתו שומן דבר אחר. וראיתי מכתב א' מהרב הגאון המפורסם וכו' כמה"ר יצחק אלחנן אב"ד דק"ק קאוונא שכ' ע"פ חקירתו ודרישתו בבית אומנות מלאכת אותו מין (הציקארי"ע) ששעור התערובות בו מהשומן של דבר אחר הוא בערך ששה למאה. ונתעוררתי בדבר זה לחקור על (הציקארי"ע) הלז הנעשה מכבר אם ניחוש גם בהם לחשש זה. וגם מאי הי' הדין בזה אם הי' בו התערובות מועט בשעור שהיא א' מס' אם מהני בזה הבטול וגם מה דין של הכלים כלי חרס ופערצילייען שנשתמשו בהם מקודם בבשול (ציקארי"ע) ברותח או בערוי מכ"ר רותח. או בכלי שני שהיס"ב. ופניתי מעט לעיין בזה ולכתוב הנלענ"ד כפי מה שהורוני חלקי ועמלי בעזה"י:
תשובה
א הנה תחילה נברר הדין אם הי' בו התערובות דבר אחר בפחות מס' אם מועיל הביטול ס' בזה. דלענ"ד נראה דאין מועיל כלל ביטול בזה מטעם כיון דדרך עשיית ותיקון אותו מין ציקאריי"ע מעיקרו נעשה ע"י תערובות שומן דבר אחר. וכדכ' הב"י ביו"ד סי' קל"ד בשם הרשב"א בתשובה. ואעתיק לשונו בקיצור ז"ל ובתשו' אחרת ח"ג סי' רי"ד כ' ראיתי שערוריה שנותנים לחולים אותם המשקים הנעשים ביד עכו"ם מחומץ שלהם ולא ידעתי להם מקו' שיסמכו בו שאם מפני שנתערב החומץ עם הדבש ובטל במיעוטו ז"א שהרי עיקרו כך וכל שעיקרו כך אינו בטל כענין ד' מיני מדינה וכו' ככבשים שדרכן לתת לתוכן יין שאסרו אע"פ שטעמו קפילא ואין בהם טעם יין וכו' כל הדברים הנעשים ע"י שרגילים לתת לתוכן שום דבר איסור אין אותו דבר האסור מתבטל במיעוטו להתירו ואע"פ שאלו נתערב כן ע"י ישראל הי' בטל כגבינה של עכו"ם למ"ד שאסרו מפני שמעמידין אותו בעור קיבה ואע"פ שאין בה טעם בשר וכו' אלא שכל שאסרו להתרחק מהם בכל ענין אסרו וכ"ד הראב"ד ז"ל וכו' ואע"פ שאפי' ודאי יינם שנתערב בשאינו מינו ובידינו או אפילו תחת ידם בטל ברובא לפי שזה דרך המקרה וכל שנתערב דרך מקרה לא החמירו בו עד שהי' נ"ט אבל כל שדרכן לעשות כן אסרו ואינו בטל במיעוטו כדרך שאמרו בכבשים שדרכן לתת לתוכן יין וכגבינה עכ"ל לענינינו יעו"ש. ומדהביא הב"י דברי הרשב"א אלו בלי שום חולק עליו ש"מ דהכי הלכתא. ושם בשו"ע סי' קל"ד כתב נמי בסתם וז"ל כל המשקים של עובדי כו"ם שדרכם לערב בהם יין או חומץ אסורים עכ"ל. והוא מדברי הרשב"א בתשובה שהובא בב"י שם (קודם העתקתו דברי תשו' אחרת הנ"ל) יעו"ש. ומדכתב סתם ולא פי' בהדיא דדוקא שאין ס' נגד היין ש"מ דס"ל דלא מהני ביטול וכדברי הרשב"א בתשובה הנ"ל. מטעם שנתבאר כיון שעיקרו ודרכו לעשות כן אינו בטל במיעוטו. ועוד כיון דמקור זה הדין הוא מהרשב"א בתשובה. והא דעת הרשב"א עצמו ודאי כן הוא כמו שביאר בהך תשובה אחרת הנ"ל. א"כ מסתמא גם המחבר בשו"ע דהעתיק דעת הרשב"א לפסק הלכה כוונתו נמי כן כדעת הרשב"א עצמו שהוא מרי' דהאי דינא. וגם מרן בהג"ה שהגיה שם ע"ז דאם הוא לפגם מותר ולא הגיה נמי דאם יש ס' מותר משמע נמי דס"ל דאינו בטל במיעוטו וא"כ גם בהך ציקאריי"ע דאומנת עשייתו ותיקונו נעשה ע"י תערובות שומן דבר אחר הוי ליה ממש כההוא דהרשב"א הנ"ל דכל שעיקרו כך אינו בטל במיעוטו כן נלענ"ד במושכל ראשון:
ב אלא שלפי דברי הנו"ב תניינא (חיו"ד סי' נ"ו) יש להתיר גם בנ"ד דשם נידון דידי' בדבר עשיית היי"ש שנותנין בתוך היורה בשעת בשול היי"ש בשר נבלה. וכתב שם וז"ל ואמנם מה שהביא דברי הרשב"א שהביא הב"י ביו"ד סי' קל"ד שכל דבר שעיקרו כך לא בטל דבר זה צריכא עיונא ונדבר כאן מגוף דינו של הרשב"א אשר באמת אריה שאג מי לא יירא מלהרים ראש נגד הרשב"א ובפרט שהראב"ד הוא מרי' דהאי סברא והרשב"א מביאו אך אמינא הרי מצינו ג"כ עמודי עולם דלית להו הך סברא דז"ל הר"ן בפ"ב דע"ז במשנה מפני מה אסרו גבינות א"י וכו' עי"ש בר"ן וא"כ הרי לך שהרמב"ם ורבו ר"י הלוי חולקין על סברת הראב"ד והרשב"א. וכיון שאפילו לדעת הראב"ד והרשב"א אין כאן איסור תורה וכו' וכן מפורש במג"א סי' תמ"ב סק"א וכו' וכיון שהוא מדרבנן כדאי הם הר"י ן' מיגאש והרמב"ם לסמוך עליהם להקל. ולא עוד אלא שלפי הנראה הכריע המחבר בש"ע להקל שהרי להרשב"א אין מועיל בשול לחמאה של עכו"ם דהבשול הוא משום טעם שאז אין החלב בעין ובטל במיעוטו. ולשיטת הרשב"א אין מועיל ביטול במיעוטו וכו' וכיון שפסק בשו"ע סי' קי"ד ס"ג להתיר אם בשלה הרי הכריע כהרמב"ם וכו' עכ"ל הנו"ב יעו"ש א"כ לפי דבריו גם בנ"ד מועיל ביטול בס' כדעת החולקין על הרשב"א אף בדבר שעיקרו כך. אמנם עדיין צ"ע דדברי הנו"ב הנ"ל אינם מוכרחין. דמ"ש כיון שהרמב"ם והר"י מיגאש חולקין על הראב"ד והרשב"א יש לסמוך עליהם להקל מאחר שהוא מדרבנן. יש לשדות בי' נרגא לענ"ד. דהא הראב"ד והרשב"א המה בתראי לגבי הרמב"ם והר"י מיגאש. וכן הר"ן גופי' בפ"ב דע"ז שהביא הנו"ב הנ"ל. שהביא שם דעת הראב"ד והרשב"א החולקים על הרמב"ם במסקנא מוכח דדעתו מסכמת לדעת הראב"ד והרשב"א. וכן הה"מ בפ"ג מהמ"א הלכה י"ג משמע שם נמי שדעתו מסכמת לדעת הראב"ד והרשב"א. והביא שם שכן נמי דעת הרמב"ן יעו"ש. א"כ כיון דהראב"ד והרמב"ן והרשב"א והר"ן והה"מ כולם חולקים על דעת הרמב"ם ור"י מיגאש והם בתראי יש לפסוק להלכה כמותם דהא כתב רמ"א ז"ל בשו"ע חו"מ סי' כ"ה דהלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך יעו"ש. וכבר כתב הרב פמ"ג בהקדמתו ליו"ד בשם כנה"ג דהא דקי"ל הלכתא כבתראי אפילו ביחיד נגד רבים יעו"ש. וכ"ש כאן בנ"ד דגם דיעות הבתראי הנ"ל המה רבים והרמב"ם ורבו הם יחידאה לגבייהו. ובפרט שהרשב"א מרי' דהאי סברא הוא גדול מאוד בערך הפוסקים עד שיש חושבים דעתו לענין הדין כנגד רוב הפוסקים. כמ"ש הרשד"ם (בתשובה חיו"ד סי' ל"ח) יעו"ש א"כ בזה שיש כאן תלתא לטיבותא שהמחמירין הם רבים ובתראי והרשב"א ז"ל הוא מכללם. ודאי קשה מאוד להקל נגדם. אף במלתא דרבנן. שוב ראיתי בספר ערוגות הבושם בקונטרס התשובות סי' ט"ו (בנידון הצוקע"ר שמערבין בו בעשייתו דם) שכתב נמי כדברינו וז"ל רק אף במקום שנותנים דם מועט ואיכא בודאי ס' נגדו יש לעיין אי מהני דהרי כתב הראב"ד וכו' לענין חמאה וגבינה של עכו"ם דכל דבר שעיקרו כך ונעשה ע"י עכו"ם לא הלכו בו בתר נתינת טעם וכן כתב הרשב"א והרה"מ והר"ן וכו' וז"ל הרשב"א בתשו' מובא בב"י סי' קל"ד וכו' וה"ה בנידון זה אף בדאיכא ס' יש לאסור מטעם זה ואף שמדברי הרמב"ם והר"י מיגאש שכתבו גבי גבינות טעם אחר וכו' מבואר דלא ס"ל הכי מ"מ כיון שהראב"ד והרשב"א והה"מ והר"ן כולם סוברים דלא בטל. אין להקל נגדם דבתראי נינהו אך ראיתי בנוב"ת חיו"ד סי' נ"ו שכתב דכדאי לסמוך על הרמב"ם והר"י מיגאש באיסור דרבנן אבל לענ"ד קשה לסמוך עליהם נגד הנך פוסקים דהלכה כבתראי עכ"ל הרי כדברינו. ובעניותינו ב"ה קיימנוה מסברא בתוס' הרחב ביאור:
ג גם מ"ש הנו"ב שגם המחבר בשו"ע הכריע כהרמב"ם מדהתיר החמאה של א"י שבשלה. הנה מלבד שהוא עצמו דחה זאת דאדרבא מדחזינין שהמחבר לא התיר החמאה שבשלה כ"א במקום שאין מנהג. ואי איתא דס"ל כהרמב"ם. הא הרמב"ם מתיר בבשול אפי' במקום שנהגו לאסור חמאה של א"י. אע"כ דאיהו חשש לדעת הראב"ד והרשב"א ומשו"ה לא התיר במקום שנהגו איסור. עיין נו"ב שם במסקנא שכ"כ. וכן חזר וכפל דבריו אלו בתשובתו סי' ס"ו יעו"ש. מלבד זאת א"א לומר כלל דהמחבר פוסק כהרמב"ם ולא כהרשב"א. דאדרבא שם ביו"ד סי' קל"ד מדהביא בב"י דעת תשו' הרשב"א בלי שום חולק עליו ומביא דעתו בשו"ע בסתם מוכח להדיא דס"ל כהרשב"א. איברא דמה שכתבנו לעיל (אות א') שגם הרמ"א ס"ל כהרשב"א עכשיו חזיתי דהוא טעות דהא הרמ"א כתב בהדיא בסי' קי"ד ס"ד וס"ו דס' מהני במשקים של עכו"ם שנותנים בהם יין או שמרים שליין יעו"ש. והוא בפי' דלא כהרשב"א דס"ל דמה שאסרו להתרחק מהם אין הולכין בו בתר נתינת טעם בדבר שאינו במקרה רק שעיקרו ודרכו כך. וא"כ י"ל שפיר דזה נמי כוונת מרן רמ"א בהג"ה סי' קל"ד סעיף י"ג שהראה מקום לסי' קי"ד כיוון בזה למה שכתב שם דדוקא כשמערבין בהמשקים שלהם יין באופן דליכא ס' אבל ס' מועיל. אע"פ שנעשה בידי עכו"ם ודרכן כך. מיהו עכ"פ דעת המחבר ברור דס"ל כהראב"ד והרשב"א:
ד אכן גם לפי דברינו לכאורה יש מקום להקל בנ"ד ובכל כיוצא בזה לומר דבטל בס' מאחר דגם לפי דברינו הוי דעת הרמ"א בזה בפירוש דלא כהרשב"א הנ"ל. וכן ראיתי שכתב הרב ערוגות הבושם וז"ל אך מדברי הרמ"א בסי' קי"ד ס"ו גבי מה שדרכם לתת שמרים של יי"נ נראה דס"ל להלכה דגם בשל עכו"ם בטל בס' א"כ אם הי' בבירור ששים הי' מקום שאפשר להקל בזה עכ"ל יעו"ש. ולא ידעתי למה לא הביא גם מסי' קי"ד ס"ד:
חדוש בביאור הדין דבר שעיקרו נעשה כך דאפילו נעשה ע"י ישראל. נמי לא מועיל ביטול ס' ולא כהבנת הנו"ב וערוגות הבושם וטעם אחר לדין זה. ולא כהטעם שהביא הנו"ב:
ה אמנם עדיין דעתינו הקלושה נוטה לענין הלכה דצ"ע מאוד להקל בזה בביטול ס'. ומראש נאמר דהנה בתשו' נוב"ת סי' נ"ו כתב שם דעיקר הטעם של דבר שעיקרו כך לדעת הראב"ד ורשב"א הוא משום דחכמים גזרו כך להתרחק ממאכלים ומשקים הנעשים בידי עכו"ם המעורב בהם איסור דלא יועיל אפי' ביטול משום טעם שמא יפרצו עיי"ש ומשמע דס"ל דזה הדין אין שייך כלל כ"א במידי הנעשה ונתקן בידי עכו"ם. והכי משמע שהבין הרב ערוגות הבושם שם דעיקר הטעם הוא משום שנעשה בידי עכו"ם. ומשום שכל שאסרו להתרחק מהם וממאכלם בכל ענין אסרו יעו"ש. ואני בעניי רואה בזה שערורי' גדולה. דאיברא שכן הוא משמעות דברי הר"ן בפ"ב דע"ז והרה"מ בפ"ג מה' מ"א. דז"ל הר"ן שם (במשנה מפני מה אסרו גבינות של עכו"ם) אבל הראב"ד ז"ל כתב דבלא"ה לא אזלינן בה בתר נותן טעם דבכל דבר של עכו"ם לא הלכו בו חכמים אחר נ"ט וכו' אלא כיון דשכיח בהו טעמא אוסרין אותן לעולם כדי שלא יפרצו וכו' אלמא בכל דבר של עכו"ם אין הולכין בהן אחר נותן טעם עכ"ל וז"ל הה"מ שם (פ"ג מהמ"א הי"ג) ומ"מ יש מהמפרשים ז"ל שפי' שאין הולכין באיסורין אלו של עכו"ם אחר נתינת טעם שחכמים רצו להרחיק ממאכליהם ולא אמרו שיהי' חשש בנותן טעם בדוקא וכו' עכ"ל. מדברים אלו משמע בהדיא כהבנת הנו"ב וערוגות הבושם דדוקא במה שנעשה בידי עכו"ם ומשום טעם שחכמים גזרו כן להתרחק מהם בכל ענין משום דחיישינן שמא יפרצו. והכי משמע נמי מדברי הרשב"א בת"ה שהביא הב"י בסי' קט"ו בטעם איסור גבינות עכו"ם משום דאין הולכין באיסורי עכו"ם אחר נ"ט שכל דברים אלו הלכו בהו לחומרא להתרחק מאיסורי עכו"ם יעו"ש משמע נמי כן. והכי משמע נמי מדברי הרשב"א בתשו' שהביא הב"י בסי' קל"ד. שזהו טעם איסור הגבינות של עכו"ם משום שכל מה שאסרו להתרחק מהם בכל ענין אסרו יעו"ש. אמנם אני רואה דבענין דבר שעיקרו ותיקון עשייתו נעשה כך יש עוד לזה טעם אחר במה שאינו בטל במיעוטו. ואפי' הי' נעשה בידי ישראל ולא מטעם גזירת חז"ל להרחיק ממאכלי עכו"ם. דהנה הרא"ש פ"ה דעכו"ם סי' ל' כתב וז"ל והראב"ד ז"ל תמה על רב אלפס דמנין לו דחמץ בפסח אוסר את התערובות בהנאה במשהו וזה לא נזכר בשום מקום. ואי משום הנך דאלו עוברין (מ"ב) כותח הבבלי וחביריו השנוים שם לאו משום משהו מיתסרי אלא משום נותן טעם הרבה שיש בהן וכו' ועוד דהנהו שאני שאין גופי המאכל נעשה זולתי החמץ שיש בהן. וכיון שהחמץ שיש בהן הוא מכשיר המאכל הרי הן חשובין כאלו הכל חמץ עכ"ל לענינינו יעו"ש. והנה זה הטעם של הראב"ד שנתן גבי כותח הבבלי וחביריו דהן ד' מיני מדינה דמש"ה אסורים אע"פ שהחמץ שיש בהם אינו בשיעור נותן טעם ואינו בטל במיעוטו משום שאין המאכל נעשה זולתי החמץ שיש בהן והחמץ שבהן בא להכשיר המאכל. חשוב כאלו כולו חמץ. לאו דוקא גבי חמץ איתמר הכי אלא דדעת הראב"ד הוא כן בכל מיני איסורים שבעולם המעורבים בתוך היתר דכל שעיקר עשיית ותיקון אותו דבר נעשה ע"י האיסור המעורב בתוכו. שע"י האיסור נעשה הכשר ותיקון עשיית אותו דבר אז בכה"ג אין האיסור בטל בו כלל מטעם הנ"ל. דהוי כאלו כל התערובות הוא כולו איסור ונראה דזה הוא נמי סברת תשו' הרשב"א שהובא בב"י סי' קל"ד במ"ש דכל דבר שאינו מעורב במקרה אלא שעיקרו כך וכל שעיקרו כך אינו בטל כענין ד' מיני מדינה יעו"ש נראה לענ"ד דבדברים אלו כיון לסברת הראב"ד הנ"ל שנתן טעם הנ"ל על איסור ד' מיני מדינה דהיינו כותח הבבלי וחביריו. וזה הוא שכתב כאן דבכל מיני תערובות איסורים הוי דינא הכי דכל שעיקרו כך. כלומר שתיקון והכשר עשייתו ותיקונו של אותו מין נעשה ע"י האיסור שמערבין בו אז אינו בטל האיסור בו במיעוטו. ולפי טעם זה אין הדבר תלוי כלל במה שנעשה בידי עכו"ם ומשום הרחקה ממאכליהם. אלא טעמא אחרינא הוא וענינו דהוי בזה כמו כל דברים החשובים שמנו חז"ל שאין להם ביטול הואיל והאיסור שבו הוא דבר חשוב הוי כמו שהוא בעין כן ה"נ בזה שעיקר עשיית ותיקון והכשר אותו דבר מעיקרו נעשה ונכשר ונתקן ע"י איסור מועט המעורב בו. הוי האיסור שבו חשוב ואין לו ביטול. וא"כ לפי טעם זה ודאי אין חילוק כלל בין נעשה בידי עכו"ם או בידי ישראל. והא שכתב הרשב"א בתשובה שם לדמותו כגבינת עכו"ם ומשום מה שאסרו להרחיק מהם בכל ענין אסרו. זה הוא הוספה על טעם הראשון הנ"ל. והרשב"א ז"ל ארכבי' להאי דינא אתרי טעמי. ולטעם הראשון הנ"ל אפי' אי הי' נעשה בידי ישראל נמי אין לו ביטול בדבר שעיקרו כך. והכי משמע נמי מסיום דברי הרשב"א בתשו' שם שכ' ואע"פ שאפי' ודאי יינם שנתערב בשא"מ ובידינו או אפי' תחת ידם בטל ברובא לפי שזה דרך המקרה וכו'. אבל כל שדרכן לעשות כן אסרו ואינו בטל במיעוטו יעו"ש הרי דהשווה מה שנעשה בידינו למה שנעשה תחת ידם דבשניהם דוקא בדרך המקרה הוא דבטל. משמע דאפילו בדבר הנעשה בידי ישראל דלא שייך טעמא שכתב הראב"ד גבי גבינות עכו"ם משום כדי להתרחק ממאכלי של עכו"ם. אפ"ה אם עירוב האיסור בו אינו בדרך מקרה. אלא שבכונה מערבין בו האיסור כדי להכשיר המאכל. שהכשר תיקונו נעשה ע"י מעט זו האיסור שמערבין בו אז לא מועיל ביטול מטעם חשיבות ודו"ק. כן נלענ"ד בדעת הראב"ד והרשב"א הנ"ל:
הוכחה מפורשת לטעם הנ"ל בדין דבר שעיקרו כך דלא בטל דלאו מטעם שנעשה בידי עכו"ם משום הרחקה מדבר של עכו"ם. רק מטעם דבר חשוב הוא:
ו ואנהירין לעיינין בזה הרב הקדוש מהרש"ז ז"ל בשו"ע שלו או"ח סי' תמ"ב ס"ו וקונט"א שם סק"ה. וז"ל שם (בפנים השו"ע) בד"א בדבר שאין דרך תיקון עשייתו ע"י תערובות חמץ רק שהוא רוצה לערב בו חמץ באקראי בעלמא. אבל דבר שדרך עשייתו הוא ע"י תערובות חמץ כגון מורייס שמשימין בו לחם קלוי אע"פ שיש בו ס' כנגד הלחם מ"מ כיון שדרך תיקון המורייס הוא ע"י לחם הרי הוא חשוב ואינו בטל במורייס אפי' באלף עכ"ל. ובקונט"א שם סק"ה כתב ע"ז וז"ל כ"כ הרשב"א בתשובה בשם הראב"ד הביאה המג"א כאן בקיצור והובאה באורך בב"י יו"ד סי' קל"ד בלי שום חולק ע"ש ופסק כן בשו"ע שם. וכ"כ הרא"ש בשם הראב"ד בפ"ה דעכו"ם סי' ל' וכו' עכ"ל לענינינו הרי מבואר לפניך באר היטב מזוקק שבעתיים דהוא ז"ל מפרש כוונת דעת הרשב"א בתשובה שהובא בב"י יו"ד סי' קל"ד במ"ש דכל שעיקרו כך לא בטל. דטעם זה הדבר לא תלוי כלל במה שנעשה בידי העכו"ם ומטעם גזירת חז"ל להתרחק מהם וממאכליהם בכל ענין משום שמא יפרצו. אלא דטעם הדבר הוא משום חשיבות דהואיל שדבר הזה דרך תיקון עשייתו הוא ע"י אותו עירוב האיסור הרי הוא חשוב ואינו בטל כלל. ודבריו אלו נכונים מאוד והם לנו קילורין לעינים. וכמו שביארנו בעניותינו דהכי באמת מבואר כן בהרא"ש בשם הראב"ד פ"ה דעכו"ם הנ"ל. (באות ה') ושכן נמי כוונת הרשב"א בתשו' הנ"ל כמו שביארנו. ולכן אפילו נעשה בידי ישראל נמי אין לו ביטול. וכדין כל דבר חשוב. וסיים שם בקונט"א וז"ל ולכך השמטתי מתניתין דכותח וכו' שזהו נכלל במ"ש שדרך תיקון עשייתו כו' כמבואר ברשב"א עכ"ל כוונתו כמו שכתבנו לעיל (באות הקודם) דמ"ש הרשב"א בתשו' שם דכל שעיקרו כך לא בטל כענין ד' מיני מדינה דכיוון בזה לדברי הראב"ד שברא"ש פ"ה דע"ז הנ"ל דטעם איסור של כותח הבבלי וחביריו הם מפני שעיקרו כך כלומר שדרך תיקון עשייתו ותיקונו הוא ע"י החמץ המעורב בהן ומש"ה אף אם החמץ שבהן הוא בפחות מנותן טעם אינו בטל במיעוטו מטעם חשיבות. הרי ב"ה מצאנו תנא דמסייע לדברינו ודלא כהנו"ב וערוגות הבושם הנ"ל שהבינו שאין שום טעם להך דינא דעיקרו כך כי אם משום טעם הרחקה ממאכלי עכו"ם בדבר הנעשה בידי עכו"ם. והא ליתא כמו שביארנו בעזה"י:
ז ומעתה דאתאן להכי. י"ל שפיר דכו"ע מודו לדין זה. ואף הרמב"ם דלא ס"ל גבי גבינות של עכו"ם כטעמו של הראב"ד והרשב"א. היינו דאינו חולק כ"א על הטעם שכתבו הם שבכל דבר של העכו"ם אין הולכין בו אחר נתינת טעם משום כדי להתרחק מהם. דלפי טעם זה אפילו אי לא הי' דרך תיקון עשייתו בכך נמי לא מועיל ביטול בדבר שאינו במקרה רק דרכן לעשות כך (והיינו משום זיוף או לסיבה אחרת לא משום שדרך תיקונו בכך) ע"ז הוא דחולק הרמב"ם וס"ל דאפילו בדברים של עכו"ם נמי מועיל ביטול. אבל בדבר שדרך תיקונו ועשייתו הוא ע"י איסור זה י"ל דגם הרמב"ם מודה דאין לו ביטול. והא דלא כתב הרמב"ם טעם זה גבי גבינות דמשום שמעמידין בעור קיבת נבילה והו"ל דרך תיקון עשייתו ועיקרו כך מש"ה אין לו ביטול. י"ל משום דלא הוצרך לזה דהא בלא"ה הטעם פשוט לדידי' משום שהוא דבר המעמיד. ודבר המעמיד אינו בטל והלא גם סברת ענין עיקרו כך דלא בטל הוא נמי כעין סברא זה דכיון שדבר זה הוא מכשיר המאכל הו"ל דבר חשוב וכמעמיד. ומש"ה שם גבי גבינות אין צורך לזה דבלא"ה שם הו"ל מעמיד ממש. וכן נמי מרן הרמ"א ביו"ד סי' קי"ד ס"ד וס"ו שכתב שם דאפילו בדברים הנעשים בידי עכו"ם נמי מועיל ס' וכן דעתו בתשובתו גבי שמן זית שחששו בו על תערובות שומן דבר אחר (והיינו דרך זיוף לא בשביל תיקון עשייתו) שכתב נמי דבטל בס' י"ל דמודה שפיר בדבר שדרך תיקון עשייתו ועיקרו כך בשביל להכשיר ולתקן המאכל דאינו בטל רק בדבר שאין דרך תיקון עשייתו בכך. בהא הוא דמיקל דבטל בס' אף בדברים הנעשים בידי עכו"ם ולא נתערב דרך מקרה דמאחר דחזינין בפירוש שכ"ד הרשב"א והראב"ד והרא"ש. ולשאר הפוסקים לא מצינו בפירוש שיחלקו על סברא זה. כל כמה דמצינן למיעוטי פלוגתא ולומר דכולם מודים בזק. טפי עדיף. כן נראה לעניות דעתי:
ח גם הרב הק' מורינו הרב מהרש"ז ז"ל שם בקונט"א חיזק מאוד לסברא זה. והביא שם שכן דעת הרבה פוסקים הרשב"א והראב"ד והרא"ש ור' ירוחם וטור ושו"ע ומג"א ופר"ח. וסיים שם וז"ל לענין הלכה יש לנו לפסוק כרשב"א וראב"ד ורא"ש ור"י וטוש"ע ומ"א ופר"ח ובפרט שביו"ד הסכימו הכל לדברי הרשב"א וכו' עכ"ל יעו"ש. והכי חזר וכפל דין זה הרב בשו"ע סי' תנ"ב סעיף כ"ב וז"ל ואפי' אין בו חמץ אלא כ"ש אם דרך עשייתו הוא ע"י תערובות חמץ כגון התריאק"ה וכיוצא בו אינו בטל בתוכו כמו שנת' למעלה עכ"ל. ועיין שם בקונט"א אות י"א שהביא ע"ז דברי תשו' הרשב"א שהביא הב"י ביו"ד סי' קל"ד שכל שהוא דרך עשייתו בכך אינו מתבטל יעו"ש. ועיין ספר ברכי יוסף חיו"ד סי' קל"ד אות ד' הביא נמי דין זה לפסק הלכה בשם מז"ה בהגהותיו כ"י. וז"ל כל הרפואות שעושין רופאים ודרכן לערב עמהם חומץ וכו' אסורים ליתנן לחולים אפילו חולי הקדחת ואפילו שנתבטל האיסור במיעוטו ואין בהם טעם האיסור אסורין שהרי עיקרו כך וכל שעיקרו כך אינו בטל מז"ה בהגהותיו כ"י והם דברי תשו' הרשב"א שהביא מרן בב"י בסי' זה עכ"ל הברכי יוסף עכ"פ מבואר שגם דעת האחרונים דהכי הלכתא כדעת תשו' הרשב"א הנ"ל. ולכן גם בהך דינא דתשו' הנוב"ת סי' כ"ו וספר ערוגות הבושם הנ"ל נמי לענ"ד קשה מאוד להקל בביטול בס' מאחר שעיקר דרך תיקון עשיית אותו היי"ש והצוקע"ר ע"י האיסור אין לו ביטול. וממילא גם בהך דנ"ד אם מה שמערבין בתוך הציקאריי"ע שומן של דבר אחר. הוא משום הכשר ותיקון עשיית הציקאריי"ע נראה לענ"ד דקשה מאוד להקל להתיר אף אם יש ס' נגד השומן כן נראה לענ"ד וצ"ע:
העתק תשובת בית אפרים החדשות והוא נחוץ לדינא:
ט אך במה שלפנינו שנתברר הדבר שאין שיעור ס' נגד השומן של דבר אחר בלא"ה פשוט בפשיטות דאסור אותו הציקאריי"ע ועכשיו נבוא לדון על הכלים שנשתמשו בהם ברותח בציקאריי"ע זו טרם שנודע הדבר חשש עירוב דבר אחר בהם. ונעתיק תחילה דברי שו"ת בית אפרים החדשות בנידון כיוצא בזה. והוא בנידון קצב א' שנתברר שמכר כ"פ טריפות וגם אפשר שמכר חלב בשם שומן מה דין הכלים בזה. וזה לשונו נלענ"ד שאע"פ שאא"ז בתב"ש סי' ב' מיקיל קצת בכלי חרס להשהותן שיהי' אב"י משום שהוא הפסד וקרוב שלא ישמעו הנשים. מ"מ הכל לפי הענין. וכאן שנראין הדברים שבני העיר רובם ככולם נכשלו במה שקנו מהמוכר הזה. גם הת"ש מודה שאין לעשות כן וכו'. ונראה דכיון דבעת שנולד הספק הי' חל שם איסור על הכלים שלא הי' אפשר לומר שלא הי' ב"י כיון דהכלים הללו רגילים לבשל בהם יום יום וגבי איסור אף אם עתה אין שם בשול איסור מ"מ החמת חמין כבשול איסור דמיא כיון דהוי נב"נ דאיסורא. וכיון שהשאלה הזו הוא לכל בני הקהילה שבודאי הרבה מהם שכליהם אסורים. א"כ אף אם ימצאו אנשים שניצולו מזה מ"מ אי שרית לכולהו כב"א דמיא כדאיתא בכתובות (דף ק"ו) וכו' ואין כאן חזקת היתר כלל. ולכן אין לפסוק בזה להשהות הכלים מעל"ע ולעשות עתה ספק דרבנן לכתחילה וכו'. וכן מבואר בשו"ת נו"ב מה"ת חיו"ד סי' נ"א שלא מצא חילוק בפוסקים וכן עמא דבר כשנאסר איזה כלי יהיה באיזה איסור שיהי' הן בשל תורה הן בשל דבריהם לאסור הכלי בלא הגעלה לעולם וכו' ואם ימצא איזה בעה"ב שיש לו כלים מרובים שיהא ראוים להקרא עליהם שם הפסד. אפשר להתיר לו הכלים שעבר עליהם מעל"ע בלי תשמיש בשעת לידת הספק. אבל להתירם להשהות אותן מעל"ע אחר לידת הספק אין נלענ"ד. שאף שאנו מורין כן לפעמים היינו במקום שההיתר הוא ברור ולחומרא בעלמא לצאת מכל חשש דאורייתא אנו מורים להשהות מעל"ע וכו' אבל לעשות כן לכתחילה אחר שכבר חל הספק זה קרוב לבוא לידי ביטול גזירת חז"ל שגזרו להשוות מידת כ"ח שאב"י לב"י עכ"ל תשו' הנ"ל בקיצור. (העתקתיו הואיל שהוא ענין נחוץ):
הערה קצת על דברי תשו' הנ"ל:
והנה כל דבריו המה ברורים ופשוטים. וכבר הערנו אנן בעניותינו בתשובה ובחיבורינו ח"ב) בענין להשהות לכתחילה מעל"ע כ"ח. כשנודע הספק איסור בעת שהיו הכלים ב"י דאסור עי"ש ואף בהרבה כלים של בעה"ב שבצירופן הוי הפסד מרובה בשבירתן לא מהני כמו שהערנו מזה בתשובתינו (ח"ג הלכות תערובות) יעו"ש. זולת מה שכתב דגם בלא נודע עד שהי' הכלים אב"י דיש להתיר דוקא בבעה"ב שיש לו כלים מרובים. לא ידענא למה החמיר כ"כ. דנראה לענ"ד דבכה"ג אף בכלי א' שהוא רק הפסד מועט נמי יש להתיר בספק איסור שנתבשל בו אף בספק טריפה דאורייתא מטעם דכיון דלא נודע עד שנעשה אב"י. הו"ל עכשיו ספק דרבנן. איברא דבפמ"ג בדיני ס"ס דין א' מוכח דאף בלא נודע לא מהני כ"א בהפסד מרובה יעו"ש. אכן בלבוש"ר בחידושי דינים סק"ד כתב דבתשובתו האריך להוכיח דאף בהפסד קצת נמי שרי יעו"ש. וכ"כ שם עוד דין י"ב ס"ק ל"ח יעו"ש. ואם שלא זכינו לראות דברי תשובתו. מ"מ גם לי העני מסתבר כן להקל בזה אף בהפסד מועט. מאחר דדעת המוהרשד"ם ומהר"י ברונא ז"ל דעתם הגדולה נוטה להקל בכל ספק איסור תורה להשהות הכלים לכתחילה מעל"ע. הבאתי דבריהם בתשובתינו חלק ב' יעו"ש הילכך תיפוק לן להתיר עכ"פ בכה"ג. כן נ"ל:
יא מעתה מדברי תשו' הנ"ל נלמוד ג"כ לענין נ"ד דכמו התם אף שנתברר עכשיו שמכר כ"פ בשר טריפה בחזקת כשר וחלב בשם שומן. מ"מ כתב דלגבי הכלים שנשתמשו בהם למפרע ממה שקנו בשר מהקצב העוכר הזה. נחשב לגבם רק כדין ספק איסור כן ה"נ בנ"ד אף שעכשיו נתברר על הציקאריי"ע שהיא אסורה בודאי מ"מ אכתי אלמפרע אין לנו בירור גמור. דאולי עד עכשיו עדיין לא הי' מערבין בו שומן דבר אחר. והילכך נראה דחשוב לענין הכלים שנשתמשו בהם למפרע בבשול ציקאריי"ע. רק כספק איסור. נהי דחזקת היתר אינו כאן משום דאיתרע מ"מ מידי ספק עכ"פ לא נפיק והו"ל כל הכלים שנשתמשו בהן למפרע עד שעת הבירור כדין כלים שבשלו בהם ספק טריפה. והוי דינו להתירן בלא נודע עד שהי' אב"י. ולאוסרן בנודע וכמו שנתבאר וכל דברי הרב בית אפרים בתשובתו הנ"ל שייכים ממש בהכלים דנ"ד דגם כאן נמי ודאי כל בני העיר ועיר רובם ככולם נכשלו בזה דשתיית ציקאריי"ע עכשיו הוא דבר הרגיל בין העולם בכל יום רובם ככולם. לכן ודאי כשחל הספק בעת שהי' הכלים בני יומן יש לאסרם כולם ולא מועיל בהם להשהותן מעת לעת:
יב אמנם נראה לי דאם יתוודע בחקירה ודרישה בבתי מלאכת עשיית הציקאריי"ע. דהאומנים העוסקים בו. הם יהודים והיו מוחזקים בכשרות עד עכשיו או אע"פ שהאומנים המה ערלים מ"מ אם יהודים עומדים ע"ג. והיהודים היו מוחזקים בכשרות. בכה"ג יש מקום להתיר למפרע עכ"פ כל הכלים אחר שישהו אותן מעל"ע. דאמרי' אוקי גברא אחזקתי' והשתא הוא דאיתרע. עי' ש"ך יו"ד סי' א' סק"ח גבי בודק שהוציא טרפה מת"י בפשיעתו הכלים כשרים מדינא דאמרי' אוקי אחזקתי' והשתא הוא דאיתרע יעו"ש. וכ"כ סי' קי"ט סק"ל גבי המוכר דברים האסורים דהכלים כשרים דלא חשדי' אותו אלמפרע יעו"ש. ואף התב"ש (סי' ב' סעיף י"ח ס"ק ל"ב) שהחמיר שם וחולק על הש"ך. היינו דווקא התם לענין בשר מטעם דבהמה בחייה בחזקת שאינה שחוטה עומדת וכמ"ש שם בהדיא השמ"ח וז"ל דכיון דבהמה בחייה בחזקת שאינה שחוטה עומדת עד שיוודע לך ע"י נאמן בשחיטה שנשחטה כהוגן וזה לאו נאמן הוא. ואין לומר אוקי גברא אחזקתי' והשתא הוא דאיתרע. דאין חזקה שנתרועע וודאי מוציא הבהמה מחזקת איסור שלא נודע אם נתרועעה חזקת איסורה עכ"ל. א"כ בכעין נ"ד לא שייך האי טעמא. דמעולם לא הי' לאותו המין (ציקארי"ע) חזקת איסור. בזה גם הת"ש מודה להש"ך דלא אסרי' כלל למפרע. דאמרי' אוקי גברא אחזקתיה והשתא הוא דאיתרע. וא"כ נהי דלענין גוף הציקאריי"ע עצמו שיש מזמן הקודם. או לענין הכלים להשתמש בהם כשהם עדיין ב"י צ"ע אם להקל בהם מטעם זה לומר השתא הוא דאיתרע. דמטעם שכ' שם התב"ש בשם הב"ח דאדם רשע דומה למקוה שנמצא חסר. דלא נעשה רשע בפ"א רק היצר בוער בו מעט מעט וגם ליכא מידי למיתלי באיחור הזמן טפי מבקודם יעו"ש. מטעם זה אפשר דיש להחמיר גם בכעין נ"ד אע"ג דליכא כאן חזקת איסור. מיהו עכ"פ לענין הכלים להתירן אחר מעל"ע ולהשהותן לכתחילה. בזה נראה ודאי להתיר בכה"ג ולסמוך אה"ט דהשתא הוא דאיתרע. דהא גם התם בבודק שהוציא טריפה מת"י בפשיעתו דהחמיר הת"ש לאסור למפרע מטעם חזקת איסור דבהמה אפ"ה היקל שם הוא עצמו לענין הכלי חרס שאין להם תקנה בהגעלה להשתמש בהם. אחר שימתין להם שלא יהי' ב"י דכיון דאב"י מדרבנן יש לסמוך על המיקל למפרע יעו"ש בשמ"ח. ועי' שפ"ד יו"ד סי' א' סק"ח דין ד'. דעתו שם נמי להחמיר לאסור למפרע בשוחט שהמיר או פושע מטעם דאדם רשע דומה למקוה. דיצה"ר בוער מעט. ומ"מ היקל גם הוא לענין הכלים אחר מעל"ע. וכ' בשם כנה"ג דאף דבשאר איסורים אף בספק אין להתיר כלים שאב"י. מ"מ היכא דאיכא כמה צדדים יש להתיר יעו"ש. א"כ כ"ש בנ"ד וכיוצא בזה דליכא טעמא דחזקת איסור דבהמה. ולדעת הש"ך וסייעתו וגם הת"ש אפשר מודה בזה. לא אסרי' כלל למפרע. דאמרי' אוקי גברא (אומנים העוסקים בעשיית הציקאריי"ע) אחזקתו והשתא הוא דאיתרע פשיטא דיש להתיר בזה הכלי חרס לאחר שישהו אותן מעל"ע היכא דאיכא פסידא עכ"פ כגון בעה"ב שיש לו כלים מרובים. וגם הבית אפרים הנ"ל נראה דיודה בנ"ד. דשאני התם בנידון דידי' שהי' ריעותא גדולה גם אלמפרע. שנתברר שמכר כ"פ טריפות משא"כ בכה"ג דנ"ד. אכן אם יתברר ויתוודע שגם למפרע היו מערבין בבירור שומן דבר אחר. או היכא שהאומנים המה ערלים ואין יהודי עומד ע"ג מעולם. בזה ודאי ליכא טעמא דאוקי גברא אחזקתי'. ופשיטא דגם הת"ש וגם הש"ך יודו בכה"ג לאסור למפרע גם הכלים אפי' אחר מעל"ע כשנודע בעת שהיו הכלים ב"י. ואף בלא נודע צ"ע אם להתיר בכה"ג היכא דאיכא בירור גמור גם אלמפרע זמן מה. אכן בכלים שנשתמשו בו רק בכלי שני יש להתיר זהו הנראה לענ"ד בזה: