תפארת צבי אבן העזר· רבי צבי הירש בוצ'קו
קונטרס תקנות עגונות · תשובה כו
בדין עד מפי עד שנחלק מהריב"ל ומהרי"ק אם תולין במלחמה שהעד הראשון אמר קברתי יראה דאין להחמיר דבאמת מה שהאריך מהרי"ט להוכיח בלא אמר קברתיו דיעבד לא תנשא הוא דבר ברור ומוכרח מצד עצמו דאל"כ מאי האי דקאמר במלחמה הא אף במת על מטתו יש לחקור מאי האי דקאמר ממלחמה ע"כ שם אי לא חקר תנשא וכאן לא תנשא מ"מ בעד מפי עד שרי דלמא הגיד לו שקברו והווי ספיקא דרבנן והרי מהריב"ל מתיר בספק שהה בעד מפי עד דהווי ס"ס שמא הגיד לו ששהה ושמא באמת ששהה אף אי לא אמר לו א"כ הכא בחד ספיקא נמי שרי שמא הגיד לו דהווי ספיקא דרבנן ותו דהווי נמי ס"ס שמא לא אמר בדדמי כמ"ש מהריב"ל בספק ששהה ואין צורך להיות מתהפך דאנו צריכין להתחיל באותו צד אם הגיד העד ואין כאן ספק כלל רק הא י"ל נימא שם חד הוא דהספק הוא אחד שמא לא אמר בדדמי ובתשוב' הרא"ש הובא בדרכי נועם תשובה י"ז מיקיל מטעם ס"ס זה שכתבנו אך כבר כתבתי בחד ספיקא די דהווי ספק דרבנן:
תו נ"ל דהרבה פוסקי' ס"ל באבעיא דלא אפשיטא הווי ספק ולא הווי ספק מחמת חסרון ידיעה דהוא ספק לכל הדור. ותדע באבעיא דלא אפשיטא נקטינן לקולא בדרבנן ובספק מחמת חסרון ידיעה אף איסור דרבנן אסור כדמוכח מכחל שמשם מקור הדין אף דחלב שחיטה דרבנן וכן מבואר סי' צ"ח באיסור דרבנן נמי אסור. א"כ יש לעשות ס"ס דכאן העד אומר שנהרג במלחמה ואנו אין יודעים אי נהרג במלחמה דהווי כהחזיקה מלחמה דהווי בעיא ס"ל דהיא נאמנת במגו הה"ד העד נאמן במגו דאמר לא הי' מלחמה ומת במקום אחר ואף שכתבו תוספות אינו מגו דמת על מטתו דירא שיתברר מ"מ אית לי' מגו דהי' אומר מת סתם ולא הי' אומר היכן מת ומסתמא הי' מותר דדוקא באשה שנודע שהלך בעלה למלחמה אמרינן דיריאה ואף אי אמרה מת סתם לא מהימנא אבל הכא אית לי' מגו דאמר מת סתם והווי אבעיא דלא אפשיטא אי מהני מגו וספק שמא אמר להעד ואף זה נמי הווי ספק אבעי' אי העד אומר בדדמי א"כ שפיר יש להתיר:
אך לכאורה י"ל הא הפ"י בק"א חכך טובא מה שנתיר בא"א בס"ס דהווי חזקת איסור א"א רק רבי' מהפוסקים התירו על ס"ס וי"ל דהכא ליכא חזקת איסור דחזקת אשה דייקא מרע להך חזקה כמ"ש תוס' כתובות דף ק"ב ע"ב א"כ לפ"ז במלחמה דליכא סברו' דייקא אין להתיר משום ס"ס דאיכא חזקת איסור א"א אך לפי מ״ש דמדאו' לא חיישינן לבדדמי רק מדרבנן א"כ יצאה מחזקת איסור א"א וביבמה וודאי איכא חזקת דייקא לדידן דאין מיבמין כמ"ש מהר"י מינ"ץ ואף שצ"צ כתב די"ל לא היו בכלל היתר מ"מ עכ"פ דייקא היא וליכא חזקת א"א ושרי בס״ס:
ובר מן דין נ"ל ברור דעד כאן לא אמרינן סברות בדדמי רק אם העד הי' שם אצל הריגה אז י"ל שירא לעמוד שם. אבל הכא י"ל שהעד לא הי' כלל אצל הריגה ליכא בדדמי וכ"כ הח"צ שם בהדיא וכ"כ הב"י בתשו' ובוודאי די"ל שמא לא אמר בדדמי דמהר"א ששון ביאר דיש מקום לחלק בשביל דלא שכיח שקברו לכן מן הסתם תולין בדדמי ול"ד למסיח לפ"ת וכאן שהספק שמא המעשה הי"שלא הי' בסכנה תו מתירי' כ"ש דהא הווי ספיקא דרבנן כמו שנתבאר לעיל ואין לומר ממ"נ אם הי' שם וודאי הי' הוא ג"כ בסכנה ואם לא הי' שם מנא ידע שנהרג ע"כ שהגיד לו אדם א"כ חזר הדבר לכמו' שהי' דלא אמר קברתיו דז"א חדא שמא אמר לו א' שלא הי' בסכנה עכו"ם לפ"ת וכדומה או שמא מצאו הרוג ובספק אשתהי מותר בעד מפי עד דהכא ליכא למימר הא מהריב"ל מתיר בס"ס והכא ליכא להתיר דכיון דאמרה בדדמי ליכא חזקת דייקא והווי רק חזקת א"א ולא מהני ס"ס דז"א דלענין ספק שהה ג' ימים מדקדקת שמא לא נמצא בעלה כלל וק"ל:
ונשאר לעיין משום ע"א ביבמה אולם רוב הפוסקי' מסכימי' להקל רק הרא"ש מגמגם בדבר והנה הכנסת יחזקאל הקשה דהא תוס' כתבו דביבמה לא אמרינן כ"כ בדדמי וכמו מלחמה ואינך וכיון דנפשוט האבעיא במלחמה הה"ד דנפשט ביבמה על דרך כ"ש וכתב דא"ל דתוס' לא ס"ל דנפשט האבעיא מדגלת דהא תוס' פי' דהאבעי' לענין אי האשה סומכת על העד. אבל העד לא יאמר בדדמי א"כ נפשט מדגלת. עכ"ד:
ואני תמה מה לו לזה באיזה פי' תוס' מפרשי' שם הראי' פשוטה ומבוארת בהך דדגלת מבואר דלא חיישינן דאשה תסמוך על בדדמי ונאמן העד מה בכך דיש מקום שמא שם בעי שהעד יאמר בדדמי עכ"פ ביבמה וודאי העד אינו אומר בדדמי והספק הוא אי טעמא משום מלתא דעבידא לגלויי ולא משקר או טעמא דדייקא וזה מוכח מדגלת לכל הפירושי':
ותו קשיא לי הא הראב"ד מוכיח ממים שיש להם סוף דלא חישינן שהעד אומר בדדמי ודחה הרא"ש ביש להם סוף העד רואה כל סביביו וליכא בדדמי וקשה נהי דהעד אינו אומר בדדמי ואומר ששהה עליו אכתי נימא דלמא משקר והיא לא תידוק דאמרה בדדמי וודאי מת כיון שנפל למים והנה רבא קאמר שם ק"ו לאיסור כרת התרת כו' והקשו תוספות הא תברא בצידה הכא איכא דייקא והתם ליכא דייקא. ולכאורה אפשר לי לומר דרבא דייק מע"א במלחמה ומים דרבא אינסיבה אפומא דשושבינא א"כ ס"ל לרבא אף דהתם נמי לא דייקא שרי עפ"י ע"א א"כ שפיר ראי' להכא דסומכין על העד:
אך א"כ מאי דחי לי' האי מרבנן נהי דק"ו ליכא אבל מה"ת נימא שלא יהא נאמן ומאי צריך ק"ו כיון דטעמא משום דעבידא לגלויי למה אינו נאמן ורבא גופא ל"ל הק"ו והי' נראה בעיני דהנה בבכורות איתא ד' ל"ו נאמן הכהן לומר פלוני ישראל נתן לי בכור במומו כו' כל מלתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי ובעי לסייעי' מהא דכהן נאמן הראית לחכם במומו ודחי שאני התם דשחוטי חוץ חמירא להו ומסיק הלכ' כלישנא קמא דאמרינן מלתא דעבידא לגלויי כו'. ושם קאמר עוד מהך דנאמן לומר אי אמר לו מאיש פלוני מומחה קניתי נאמן. שאני התם דאית לי' תובעי' והנה תוס' ז"ל כתבו שם אף מאן דס"ל דאמרינן הכא מלתא דעבידא לגלויי מ"מ בעגונה לא בעי לסמוך. וכן כתבו נמי הכא. והנה הרמב"ם ז"ל ה' בכורות כתב נאמן לומר פלוני ישראל נתן לי במומו דהווי מלתא דעבידא לגלויי וכן נאמן לומר הראיתי לחכם דשחוטי חוץ חמור בעיניו. וקשה כיון דמסיק דנאמן לומר נתן לי במומו ל"ל לכתוב משום דשחוטי חוץ חמור הש"ס דחה זה אי נאמר אינו נאמן אבל כיון דפסק נאמן ל״ל ה"ט וצ"ל דלרמב"ם קשיא קו' התוס' הכא בעי אי נסמוך על טעמא דעבידא לגלויי ושם מסיק הלכה דסומכין על זה ומיישב דהכא משום איסור כרת י"ל דלא נסמוך א"כ קשה משחוטי חוץ דאיכא נמי כרת אמאי נאמן. ותי' דחמירא לי' לפי זה י"ל הכא לא סמוך על זה דדווקא שם דהוא ישחטנו אבל הכא מאי אכפת לי' לעד י"ל שלא לסמוך על זה ולהכי כתב הרמב"ם סוף ה' גירושין הכא הטעם במלתא דעבידא לגלויי דאי אפשר להשמט בשום ענין והדבר עשוי להגלות ומשו"ה ס"ל דנאמן אף במקום כרת כיון שזה עשוי להגלות אם חי הוא סופו לבא. (או לפי שטתי שזכרתי סומכי' כאן על מלתא דעבידא לגלוי דאית ליה תובעים דהיא דייקא). לפי זה באמרו לה מת בעלך ואחר כך מת בנך י"ל דלא הווי מלתא דעבידא לגלויי דכיון דבאמת מת אין זה עשוי להגלות ול"ד לאומר מת בעלך בעלמא וי"ל דאין סומכין על מלתא דעבידא לגלויי כי האי. ועל זה אמר רבא ק"ו כיון דהתירו איסור כרת הווי כחוכא אי לא יתירו לאו ע"כ אף לאו התירו נהי דאינו עשוי להגלו' כ"כ מ"מ הווי מלתא דעבידא לגלויי גרידא ובלאו אף בהא נאמן כמו בכור והשיב לו האי מרבנן היא עצמה תוכיח. דהחמירו ביבם טפי. ע"כ כיון דאיכא טעמא לחלק מחלקינן הה"ד בע"א היכי דאיכא לחלק דהכא לא הווי כ"כ סברו' מלתא דעבידא לגלויי י"ל דאינו נאמן (ובמת בנך ואח"כ בעלך דשריא אף דליכא עבידא לגלויי מ"מ איכא דייקא דהא ס"ל כיון דרחמא לי' כמ"ש הרא"ש גדולה שנאת כו' ע"ש). עכ"פ יהי' איך שיהי' י"ל דלרבא הוצרך הק"ו משום הך מלתא דליכא עבידא לגלויי:
ועל דרך זה שכתבתי נ"ל לישב מאי דתמו' על הרמב"ם שכתב בדידה לא מהימנא דאיסור לאו קל בעיני' ובש"ס קאמר משום דסניא ליה לא דייקא. ויראה לישב דס"ל להרמב"ם רבא דלא חש לדברי האי מרבנן היינו משום דס"ל טעמא דעבידא לגלויי עיקר וכבר כתבנו בשחוטי חוץ לא סמכינן אסברו' מלתא דעבידא לגלויי אלא משום דאיכא כרת וחמירא לי' ולהכי באיסור לאו לא סמכינן עלה אף דבהא נמי איכא סברא דעבידא לגלויי ולא משקרא רק כיון דאיסור לאו הוא לא סמכינן עלה. אבל העד המעיד שוה איסור כרת לאיסור לאו דאיהו לא עביד אסורא. וע"כ הא דסמכינן עלי' משום דמלתא דעבידא לגלויי הוא היינו דאיהי דייקא ואית לי' תובעי' מהני אף באיסור לאו וזה שייך אף ביבמה דמה בכך דזמנין דסניא לי' הוא ירא מזה שמא לא תשנאנו ותדקדק ולהכי ע"א מהימן. רק דס"ד שמא לא סמכינן על סברת מלתא דעבידא לגלויי רק בכרת ולזה אמר בעד הווי כ"ש לאו מכרת ומדידה לא קשה דלא מהני עבידא לגלויי דלדידה קיל הלאו וליכא תובעין אבל העד ירא שמא לא יהי' איסור לאו קל בעיניה ותידוק אבל האי מרבנן ס"ל איהי לא מהימנא לא משום קולא רק דלא דייקא א"כ י"ל בעד א' נמי דלמא טעמא דלא דייקא עיקר אבל רבא לטעמי' דלא ס"ל טעמא דדייקא ושפיר קאמר נאמן ודברי הרמב"ם מיושבים ודוק היטב והש"ס קאמר סניא לה לענין דיוקא דאף אם היא כרת לא דייקא והרמב"ם כתב לענין החשש שמא תאמר שקר כתב באיסור לאו משקרת אף דעבידא לגלויי נהי לטעמא דדייקא משום חומר שוה לי' לכרת אבל הרמב"ם ס"ל משום עבידא לגלויי מחלק בין לאו לכרת ואף בבכור בלאו מהימן מחלק בין נשואין לעדו' דעלמא כמו שמחלקי' תוס' ז"ל:
ודברי הרא"ש נ"ל לישב בדרך זה ויתישבו נמי דברי הרמב"ם באופן אחר דהנה חזאי הש"ס דקאמר הכא סברות דרחמא לי' וסניא לי' ולא מפרש טעמא דמתני' דאיהי לא מהימנא משום דסניא לי' ע"כ שם הטעם דאיסור לאו קל הוא. רק הכא בעי אף לפי פשיטותא דהתם דטעמא דע"א משום מלתא דעבידא לגלויי מ"מ בעי דהא הרא"ש כתב משום סברות סניא לי' איכא למימר דמשקרא ולעיל בקטטה דקאמר משקרא חש הרמב"ם שמא שכרתו ואי שכרתו תו לית לי' תובעי' וי"ל דלא סמכינן אסברו' עבידא לגלויי אף דשם סמכינן כמו במלחמ' משום דהעד ירא לשקר שמא תידוק אבל הכא שמא שכרתו ואינו ירא ממנו וי"ל דמשקר ולהכי הוצרך לומר טעמא דסניא לי' ולהכי כתב הרא"ש דהווי בעיא דלא איפשטא אבל לרמב"ם ס"ל דרבא דאמר נאמן בא לומר בלאו סברא דאית לי' תובעי' מהימן כיון דמהימן בכרת כ"ש בלאו ולא מחלקינן משום דמירתת ממנה רק מסברא האמינוהו במלתא דעבידא לגלויי אף ל"ל תובעי' והאי מרבנן דחה לי' מדידה ורבא ס"ל איהי שאני דאיסור לאו קל בעיני' דיצרה תקפה ודוק:
אולם לדינא אף דלהרא"ש הווי בעיא דלא איפשטא נ"ל לסמוך על דברי מהר"י מינץ דבזה"ז דחולצי' לא שייך סניא לי' ומה שדחה הצ"צ די"ל זה לא הוציאו מהכלל ולא אפקעינהו רבנן לקידושי' מיני' לענ"ד מוכח דלא כוותי' כמ"ש לעיל:
עינתי בתשובת שאלה זו אחרי שהעדי' נגבה פה ע"פ ב"ד מה ששמע האיש הזה מהאשה. והנה לכאורה וודאי האשה זו מותרת ע"פ עדי' שהועד מפי נכרים מסל"ת ואין לדמות זה לע"א במלחמה דאף שאמרו כמה ערלי' מ"מ בתרי פסולים במלחמה לא מהני לכ"ע כדמוכח מהא דקאמר ביבמות והא מאה נשי כו' אבל ברור דאין זה דומה למלחמה כיון שלא נהרג במערכי המלחמה רק קנה שם מלח כמ"ש הרמ"א בהדיא אם הלך לקנות שלל אינו דומה למלחמה וגם אין ספק שהכירו היטב האיש כמו שכתוב למעלה וכן הגיד לי האיש בע"פ שהי' יודעי' שהי' מפילעשט ובפני הוסיף עוד שאמר שהוא קנה המלח ואף שהי' שעת חירום ל"ד למלחמה ואין להשיב ע"ז ממאי דס"ד ריש האשה שלו' בהא דקאמר המדינה משובשת בגייסות כו' ובעי להוכיח דע"א במלחמה נאמן מדקאמר אף שהמדינה משובשת מגייסות ע"א נאמן חזינן שיבוש גייסות דומה למלחמה א"כ לדידן דמלחמה אין ע"א נאמן הה"ד שיבוש גייסות דז"א דוודאי למאי דס"ד דבא להשמעינו בהא דשיבוש גייסות ע"א נאמן ע"כ ס"ד דהכי קאמר שאם הוא מעיד על מי שנהרג תוך המערכה אבל חוץ למערכה וודאי לא שייך לומר בדדמי כמ"ש הרמ"א ובלא"ה במסל"ת רבו המקילי' דלא חיישינן לבדדמי רק דא לכאורה צריכה רבה כי האיש הזה כפי שהגיד לפני אמר לי שאח"כ הלכה אשה העגונה עם אשת ר' משה המעיד למילדת נכרית שהיא הגידה שנהרג ושאלו אותה על ככה באמרה לה זו אשתו ורוצי' להנשא ובקשה שתאמר לה המעשה וכחשה הכל א"כ לכאורה כיון שהיא מעידה מתחלה בשם הנכרית ואח"כ כיחשה ובעד מפי עד והעד הראשון אומר להד"ם קי"ל הראשון נאמן והח"מ מסתפק אף אם המעיד הי' שפחה או עבד עי' סי' י"ז סעיף ד' רק הב"ש ס"ק פ"ג כתב בשם תשובת ש"י דאינו יכול להכחישה:
ולענ"ד נראה ברור דהכא אינו יכול להכחישה דהא עדות האחרון וודאי לא הווי מסל"ת ואין דברי' מועלי' כלום להכחיש דברי הראשוני' שהי' מתחלה מסל"ת אף אם עד אחר יכול להכחיש וזה ששמע מפיו היינו משום דאית לי' מגו דהי' אומר מבודה הייתי והכא אף אם הי' אומר מבודה הייתי אינו נאמן דאמר עכשיו כשאינו מסל"ת וע' בתשו' ב"י וק"ע סי'רס"ד ורס"ט נמצא התירם ברורי' לנ"ד וגם אין לפקפק בעדו' ר' משה כי השליח הגיד לי שהי' אנוס כשהי' הריגה בפילעשט דקיי"ל דמתירין ע"פ אנוסי' אף מה שראו באונסי' כ"ש זה שהעיד עתה ששמע אח"כ כשחזר וודאי נאמן ואף גם התבוננתי בגוף העדו' שנשמע הדבר הזה מכמה הנכרים אחרי' לכן האשה הי' מותרת להנשא רק בתנאי שתחלוץ מיבמה כי יש לבעלה אח ולענ"ד הוא היתר פשוט רק שיסכי' עמדי עוד א' מהרבני' הקרובים אל החלל היודעי' בטיב המעשה: