אור ברסלב
תפארת צבי אבן העזר קונטרס תקנות עגונות › תשובה כג

תפארת צבי אבן העזר· רבי צבי הירש בוצ'קו

קונטרס תקנות עגונות · תשובה כג

תשובה כב

להרב הגאון אב"ד מק"ק זבארז:

מ"ש בענין עד מפי עד שכתבתי שנ"ל דהוי מלתא דעבידא לגלויי שזה שאמר מפיו יכחישנו לזה וראי' מבכורות דנאמן לומר פלוני נתן לי במומו ודחה מעכ"ת דהתם הוא דרבנן והשבתי הא מייתי ראי' מדנאמן לומר הראיתי בכור לחכם אף דשם הוא דאו' וכתב מעכ"ת משם לא מוכח דהא דחשדינן לי' שלא הראה לכהן הוא מדרבנן ואני תמה עליו הא באתחזיק איסורא מדאו' אין ע"א מהימן ובהקדש וקונמות הטעם דבידו לאתשולי עליו כמבואר ביבמות דף פ"ח אבל בכור אינו בידו שיאמר החכם זה בכור הי' בו מום קבוע ואתחזיק איסורא ולהכי מדאו' לא מהימן אי לאו דעבידא לגלויי וכן צ"ל שם בלא"ה דאל"כ מאי פשט מבכור אטו בשביל שחשודין להטיל מום חשודי' נמי שיאכלו בלא מומו ול"ל בשביל דשחוטי חוץ הוא בכרת כמ"ש הרמב"ם בלא"ה אינם חשודי' על כל התורה:

אך האמת יורה דרכו בלא"ה ס"ל כן משום דהוא מדאו' לא מהימן וכן מוכח שם בתוס' ונדחקו לחלק למה הכא צריך טעמא דדייקא וכתבו מ"מ לא האמינו ולא כתבו התם דרבנן והכא דאורייתא רק האמת כמ"ש אולם בקונטרס שלי כתבתי עוד מענין עד מפי עד וראיתי להעתיק לו פה:

וז"ל הקשני ש"ב ומחו' הרב המאוה"ג אב"ד מזבאריז למה סמכינן אעד מפי עד במלחמה הא שם ליכא סברות דייקא במלחמה ועבידא לגלויי נמי ליכא דיכול לאשתמוטי שהראשון הי' משקר וכ"כ התשב"ץ בהדיא בע"א במלחמה לא מהני עד מפי עד וזה תשובתי ודאי חובה עלינו ליישב הנהו רבוותאי גדולי הדור שכולם התירו בעד מפי עד וע"כ לא נחלקו מהריב"ל והראנ"ח ומהרי"ט והשואל שם ומהר"ם אלשיך אלא אי עד מפי עד בעי קברתיו במלחמה אבל לכ"ע מהימן הוא.

והנה אם אומר שמעתי מפי פלוני ודאי סמכינן עליו דירא שזה יבא ויכחישנו ובהא נמי אי אפשר לאשתמוטי כמ"ש הרמב"ן אם אומר בשם פלוני וזה מכחישו אינו נאמן וחילי דידי מבכורות כו'. אך אם אומר בשם פלוני והוא מתי"ל דאינו ירא לשקר. אך כיון שכל הפוסקים פה אחד שלא חלקו בכך והאמינו אף מפי עכו"ם מל"ת שאינו ירא שיכחישנו צ"ל דהם דייקי לשון המשנה ע"א נאמן והוחזקו להיות משיאי' עד מפי עד. הרי מבואר בכ"מ דע"א נאמן האמינו אף עד מפי עד כ"ש אי מפרשינן מדינה זו משובשת בגייסות על מלחמה קאמר ועלה תני הוחזקו אלמא דעד מפי עד מהימן אף במלחמה. ומלשון המשנה עצמו דייק זקיני הגאון מהרמ"פ להתיר ע"א ביבמה ושם נמי איכא בדדמי דלא דייקא רק סמכינן אמלתא דעבידא לגלויי דודאי הא דפסקו ביבמה נאמן לאו משום ק"ו דרבא פסקו כמ"ש הרשב"א דהא הרשב"א גופא הניח בצריך תלמוד וגם האיך אפשר דרבא בא לומר אף דייקא איכא ביבמה ל"ל זה הא רבא איהו אנסיב בדגלת וסמך אטעמא דעבידא לגלויי לחוד:

ובזה מיושב קו' תוס' מאי קו' הא ליכא דייקא די"ל רבא יליף ק"ו ממקום דליכא דייקא כגון מלחמה ומים והאי מתני' פליג דלא ידע דשרי בדגלת ופסקו כרבא עכ"פ עיקר טעמא דרבא משום דעבידא לגלויי ואפ"ה מותר בעד מפי עדיאך שם ביארתי בלא"ה די"ל כסברות מהר"י מינץ כיון דהשתא אין מייבמין ליכא סברות סניא לי' ומה שדחה הצ"צ שלא הי' בכלל היתר חכמים בהא ודאי דברי מהר"י מינץ נכונים כיון דקי"ל דשרי ע"א ע"כ הפקיעו חכמים מהכלל דבעלמא בעי שני עדים דכאן די בדבר ברור ומשו"ה מהני ע"א א"כ נתנו חכמים רשות כל שהדבר ברור סמכינן עליו ולדידן דחולצין ודייקא עד מפי עד דבר ברור הוא דכיון דלא בעי עדות גמורה די לנו במה שנדע שהוא ברור וכמ"ש הרשב"ץ עצמו שנתרחב הדבר להתיר אף עד מפי עד כיון שדי בדבר ברור ולא בעי עדים וזה ברור והב"ש כתב כך להסוברים ע"א אינו נאמן ביבמה י"ל דאינו בכלל היתר אבל למאי דשרינן ע"א ע"כ הי' בכלל תו שרי נמי עד מפי עד. אולם ראיית מהרמ"פ ממשנה הוחזקו הוא ראי' דמהני אף במלחמה ומים ע"ז קשה קו' רשב"ץ וי"ל דס"ל להנהו רבוותא דלא כרשב"ץ דאף שיכול להשמיט מ"מ אינו מעיד בשקר במה שעשוי' להגלות שאינו מועיל עדותו למה לו לשקר דוקא במעשר קאמר דאית לי' לאשתמוטי דשם אינו ברור שיתוודע שקרו אומר כך ואם יתוודע אית ליה לאשתמוטי אבל זה עשוי להגלות ולמה לו לשקר:

ותו דודאי חששא דאמרה בדדמי אינו רק דרבנן דהא חזינן בע"א החשש שיאמר בדדמי הוא דרבנן דמשו"ה ס"ל לרמב"ם להקל בספק אבעיא דהוא דרבנן וכן מוכח ממים שאל"ס והארכתי בזה בקונטרס:

וכן מוכח מדברי ר"י דפי' הך דת"ח שהי' ט"ע וסימנים אי סימנים דרבנן וקשה מאי מהני סימנים דרבנן וצ"ל הא דלא סמכו על ט"ע הוא נמי דרבנן משום בדדמי וסמכינן אסימני' דרבנן וכיון דהוא חששא דרבנן ולגבי האי חששא די לסמוך אעד מפי עד לחוד בלא דייקא כמו דשרי בוכרא בעד מפי עד. רק הש"ס בעי שמא משום הך חששא לא התירו כלל ע"א במלחמה ולא הוי בכלל היתר אבל כיון שהתירו ועלה קתני הוחזקו ע"כ דלא חשו רבנן להאי חששא במקום עד כלל ואתי שפיר דסמכו אף עד מפי עד מהימן במקום חששא:

ותו י"ל הא במלחמה קטנה לא שייך בדדמי דכל הני אזלי והוא פליט דאינו רק בעומד בקשרי מלחמה כמ"ש מהריב"ל רק חששא דשדא לי' בגירא ורומחא איכא והנה מאי חששא בדדמי איכא באשה כיון שהיא לא ידעה דמחו לי' בגירא ע"כ שנאמר כדברי הרמב"ן גבי הטביעה דהיא תשמע רק הטביעה כך י"ל דהיא תשמע רק דמחו לי' כו' ותסמוך על זה וכיון שאנו אומרים דעד מפי עד משקר א"כ לא מחו לי' כלל ולא תשמע זה ומאי בדדמי איכא ואם נאמר שמא שמע דמחו לי' בגירא ורומחא והוא משקר ואומר שמת קשה הא הוא רוצה לקלקלה דלשכרתו אין חשש ובמאי יקלקלה שמא באמת מת ואם נאמר שראוהו אח"כ חי א"כ הוי מלתא דעבידא לגלויי שזה יכחישנו הא ראיתני חי והאיך העדת על מיתתי ואם נאמר שהגיד לו א' שחי הוא נמי הוי מלתא עבידא לגלויי שזה המגיד לו יכחישנו ולשמא מת זה המגיד לא חיישינן ואף י"ל זה שאומר חי הוא אינו עבידא לגלויי דשמא מת הוא ולא יתוודע הענין והאיך סמך עליו זה המעיד שיאמר בלבו שמקלקלה ובלא"ה הם חששות רחוקים דמחו לי' בגירא וחי הוא ובחששות אלו סמכינן אעד מפי עד לחוד:

ותו בנ"ד היכי שהחזיק מלחמה אמרינן ודאי לא משקר במגו דלא הי' אומר משום מלחמה וא"ל הוא רוצה לקלקלה ואי יאמר ממלחמה תסמוך עליו ולא תידוק שתאמר בדדמי. דז"א כיון שאינה יודעת ממלחמה על כרחה תידוק אם יש מלחמה והאיך יסמוך העד שתדקדק לחצאין מסתמא תדקדק אם הוא חי ואינו סומך העד עצמו שיקלקלה:

ובזה נ"ל ליישב דברי הרא"ש בסוגיא דע"א ביבמה שנראים תמוהים מאוד שכתב במת בעלך ואח"כ בנך ודאי פשיטא להש"ס דאינו נאמן דליכא מגו שרוצה לקלקלה ואם לא יאמר ממיתת הבן חייש שיתוודע לה אבל אם יאמר ממיתת שניהם לא תידוק וקשה נהי דליכא מגו מ"מ למה גרע ממת יבמך דבעי אי נאמן העד. רק הי' נ"ל ליישב דבמת בעלך ואח"כ בנך ליכא עבידא לגלויי דהא באמת מתו שניהם ואין זה עשוי' להגלות רק א"כ למה במת בנך ואח"כ בעלך מהימן ואי משום דאף דרחמא לי' דייקא הא ס"ד משום עבידא לגלוי' מהימן ללישנא קמא (ואפשר לומר רב ששת פשיט דלא אמרינן כלל לן דייקא):

אך יותר נ"ל די"ל להרא"ש דלא כתי' התוס' שהקשו מאי בעי משום עבידא לגלויי הא לעיל קאמר משום דייקא ותי' דיוקא זוטא איכא והרא"ש הרי כתב משום דסני' ליה י"ל דמשקרא א"כ אף דיוקא זוטא ליכא כיון דמשקרא וקשה למה ס"ד נאמן משום דעבידא לגלויי לחוד הא לעיל קאמר דייקי ולהכי י"ל דמיישב קו' תוס' בדרך זה דהא דבעי דייקא היינו משום דלא סמכינן אעבידא לגלויי רק אי איכא תובעי' כדקאמר בבכורות אף דשם קאמר הלכה כלישנא קמא כבר כתבו תוס' כאן לא הקילו משום דעבידא לגלויי לחוד כך י"ל לשיטתי דלא סמכו רק משום דאיכא נמי תובעים והיינו דיוקא דידה הוי כתובעי' ומש"ה מירתת והכא דקאמר אי טעמא משום דעבידא לגלויי נאמן אף דצריך נמי דייקא והכא לא דייקא היינו משום דהכא אף די"ל דמשקרא מ"מ איהו מירתת דלמא לא סניא לי' ותידוק ויהיה תובעים ומירתת דאנן אמרינן זמנין דסניא לי' העד עכ"פ מירתת שמא לא סניא לי' ותידוק:

והשתא דברי הרא"ש עולי' כהוגן דקשיא ליה לרש"י מאי בעי מתני' הא כיון דהיא מהימנא כ"ש הוא ואי מפרש רש"י משום מגו איהי מהימנא ובעד ליכא מגו דרוצה לקלקלה דסמך שלא תדקדק דא"כ כיון שסמך אחרי שיזכיר מיתת שניהם לא תדקדק א"כ אף לטעמא דעבידא לגלויי לא מהימן דמאי עבידא לגלוי' איכא הא סמך שלא תדקדק והטעם שסמך שלא תדקדק היינו דלמה לה לדקדק על מיתת בנה כלל ואי שמא חי הוא אי חי הוא פשיטא מותרת לעלמא וכיון שלא תדקדק לא יתוודע לה מי מת ראשון אבל אי לא יאמר מת בנך חייש שיתוודע לה בלא דקדוק שמת הבן ואז תידוק מתי מת אבל אי יאמר לה מת לא תדקדק דעל מיתתו אין לה לדקדק אבל לעיל במת בנך ואח"כ בעלך על כרחה תדקדק אי חי הוא דאף משום דרחמא לי' להה"א לא דייקא העד ירא שמא לא רחמי' לי' ותדקדק אי מת בנה דאם חי הוא אסורה ליבם וכיון שעל זה מדקדקת חייש שתדקדק הכל מי מת ראשון אף די"ל מי מת ראשון לא דייקא וסמכה עלי' אך כיון שהוצרכה לדקדק אם מת כלל תו י"ל למה תדקדק לחצאין ודייקא הכל אבל במת בעלך ואח"כ בנך לא דייקא כלל ודו"ק:

ומיושב בזה קו' הגאון מוה' העשיל המובא בט"ז סימן קנ"ח ולפי המתבאר לי בכוונתו הכי מקשה מאי כתב הרא"ש כיון דמהימן מת בנך הה"ד מת יבמך מ"ל דנאמן לומר מת בעלך כשלא יזכיר מהבן דהוא בחזקת חי ועל זה שריא לעלמא והה"ד מת יבמך ע"כ התם שאני שאינו מעיד על הבן וממילא שריא הה"ד הכא נאמן משום מיתת בעל מה שהוסיף מהבן אינו מגרע דנאמן משום מגו כך הוא קושייתו ודברי ט"ז תמוהים שם והמבי' שם מ"ש אין לו שחר כלל ולמ"ש מיושב דלרש"י ע"כ אין הטעם משום מגו דא"כ מאי בעי אי עבידא לגלויי אי דייקא הא הכא איכא מגו ע"כ רש"י אינו מפרש משום מגו דמיירי דליכא מגו כמ"ש הגאון מוה' העשיל שם והקשה שפיר:

ובענין מגו י"ל בלא"ה דליכא מגו דרוצה לקלקלה ואי יאמר מת בעלך והבן ישאר בחזקתו והיא נשאת ואח"כ נודע לה שמת בנה אינה מקולקלת והיא אנוסה דמה לה לעשות דלמה לה לדקדק אי חי בנה או לאו אבל אם יגיד על מיתת שניהם ואח"כ יתברר שבן מת ראשון היא מקלקלה וזה נכון:

ותו נ"ל בהאי עניינא ליישב מאי דס"ל לרמב"ם ניתן לה בן מהני והראב"ד השיג דלא הוי עבידא לגלויי ויש ליישב דברי הרמב"ם דודאי לא חשדינן להעד אלא ששכרתו או שרוצה לקלקלה ועל שכרתו לא חיישינן דמ"מ אשה דייקא רק שמא רוצה לקלקלה וכיון שרוצה לקלקלה ע"כ רוצה שאח"כ יתברר שאין הדבר כן ותהי' מקולקלת א"כ הרי יתברר הדבר ולא משקר אי יתגלה שקרותו ואי סמך שלא יתגלה שקרותו במאי יקלקלה. ובהכי נמי כתבתי על דברי הרא"ש דהחמיר בע"א ביבמה אף דאפשט מהך דדגלת דטעמא דעבידא לגלויי עיקר א"כ למה החמיר ביבמה וכתבתי הטעם משום דסמכינן אעבידא לגלויי משום דאית ליה תובעים שהיא תדקדק וכיון דהיא משקרת הכא כמ"ש הרא"ש משום דסניא לי' וראייתו דהרא"ש נראה הוא מרבא דל"ל כלל הק"ו ולא קאמר דמהני כמו בדגלת ע"כ הכא ס"ד דחמיר טפי דמשקרא והאי מרבנן דחי לי' באמת דל"ד ודחה הך דרבא מהלכה רק טעמא דמשקרא עיקר א"כ לית לי' תובעים אף די"ל מ"מ הוא ירא שמא לא תשקר י"ל שידוע לו דסניא לי' או ששכרתו ואינה ירא ממנה והשתא קשה להרא"ש ליהני משום מגו במת בעלך ואח"כ בנך וא"ל שרוצה לקלקלה דא"כ הרי בעצמו רוצה שיתברר הדבר והרי לא משקר במאי דעבידא לגלויי וניחא לי דברי הרא"ש דס"ל כהתוס' דצריך דיוקא זוטא למלתא דעבידא לגלויי והכא להה"א הוי נמי דיוקא זוטא ולהכי ס"ד לסמוך אמלתא דעבידא לגלויי אבל מרבא מוכח דלמד ק"ו היינו דס"ל דהכא ליכא אף דיוקא זוטא דמשקרא ובא רבא ללמוד הק"ו דסמכינן אעבידא לגלויי לחוד ודחי האי מרבנן התם איכא דיוקא זוטא והכא ליכא דיוקא כלל דחשדינן לה למשקרא א"כ מגו ליכא דרוצה לקלקלה אף דנשאר עבידא לגלויי כיון דליכא דיוק כלל לא סמכינן אעבידא לגלויי ואף גם הקושיא שהקשיתי לעיל מ"ש ממת יבמך להה"א אין צורך למ"ש לעיל דהרא"ש מפרש הטעם משום תובעים רק בלא"ה לא סמכינן אעבידא לגלויי אף לה"א דהוי דיוקא קצת דהכא ליכא דיוקא כלל דלמה לה לדקדק על מיתת בנה אף אי חי הוא שריא א"כ תו לא תדקדק מי מת ראשון כיון דמתו שניהם לא תדקדק דהיא אינה יריאה כיון דשניהם מתו לא יתוודע מי מת ראשון ול"ד לשאר נשים דיראים שיתברר משא"כ מת בעלך ואח"כ בנך תדקדק משום מיתת הבן וממילא יתוודע לה מי מת ראשון אבל אי על גוף המיתה לא תחקור סמכה על העד מי מת ראשון דאינה יריאה כלל ורב ששת פשיט דאף כה"ג דייקא או דעבידא לגלויי לחוד מהני בלא דיוקא כלל ולהכי גבי העד הוי עבידא לגלויי דאם רצונו לקלקלה ע"כ יתוודע הדבר ודוק (ובלא דברינו י"ל מש"ה סמכה טפי על העד במת בעלך ואח"כ בכך כיון שהודיע לה ממיתת הבן דאי משקר למה לו להודיע כלל זה) עוד נראה מש"ה סמכה כיון דמתו שניהם והא קושטא אמרה כיון בהא קושטא אמר ודאי דקדק אבל במת בנך ואח"כ בעלך תדקדק אי מתו שניהם וממילא יתוודע לה על האי דיוקא זוטא מי מת תחלה ונ"ל היינו דיוקא זוטא דחוקרת אם מת וע"י זה נתברר מיתת תחלה אבל מת בעלך ואח"כ בנך סומכת עצמו עלי' דודאי קושטא קאמר דמתו שניהם דאי חי הוא ל"ל לשקר זה הא אין נ"מ בין כך ובין כך שריא וכיון דבהא קושטא קאמר סומכת דכולו קושטא קאמר ובאמת ידע מי מת תחלה ולא דייקא כלל אף לה"א והיכא דליכא דייקא כלל לא סמכינן אעבידא לגלויי משא"כ מת יבמך איכא לה"א דיוקא קצת ולמסקנא אף דיוקא קצת ליכא דמשקר ופסק אינו נאמן ולשאר הפוסקים ביארתי בס"ד דלא ס"ל דמשקרא וישבתי דברי רבא כפשטי' דבא לומר דהכא פשיטא סמכינן אעבידא לגלויי מהך דדגלת ונקטינן פשיטותא דרבא ושם הארכתי יצאתי מענין לענין באותו ענין לאהבת התורה וחביבות מעכ"ת כי חפצי בכך להכניס עמו בדברים בפרטו' בעניני' עמוקים אלו. ועוד חזון למועד הרבה דברים לרצות בענין זה בס"ד והנה אציגה פה בפ"ע תשובה על השאלה שישלח לי מעכ"ת לעיין בו ובלעדי הסכמתו לא אדבר דבר ולא אסמוך על דעתי אי דלית דורא כו' ויתענג מעכ"ת על רב שלום כנפשו הרמה והנשאה נפש חשובה ממקור עליון חצובה ונפש או' ש"ב ומ"ו ידידי ד"ש בנפש חפיצה וברב אהבה:

תוכן העניינים

תפארת צבי אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה