אור ברסלב
תפארת צבי אבן העזר קונטרס תקנות עגונות › תשובה כא

תפארת צבי אבן העזר· רבי צבי הירש בוצ'קו

קונטרס תקנות עגונות · תשובה כא

תשובה כ שער מל"ת

שער בדין הלכות נשים שאינן נאמנות

והנה צרתה כתב הרמב"ם אפי' עכשיו אינה צרתה ובשאר נשים משמע אם עכשיו אינה א' מהם אף שהיתה תחלה א' מהם מעידה מדפרט הרמב"ם צרתה נשואה לאחר ולא ראיתי מי שהשתדל למצוא מקור להחלוק זה ואף הדין דצרתה אינה מעידה עיין בה"ה כתב ראי' חלושה ועיין כ"מ הביא ראי' מירושלמי ולענ"ד הוא הכל ערוך בש"ס דידן ד' קכ"ח דקאמר אם ניסת מותרת צרתה לר"א ופריך ודלמא בגיטא אתיא וקשה אי בגיטא אתיא א"כ אינה צרתה ולמה תקלקלה ע"כ אף כה"ג מקלקלה ובשאר נשי' מוכח דנאמנת בכה"ג דבעי ד' קי"ז חמותה הבאה לאחר מיכן מהו ופשוט ממת בעלי ואח"כ חמי דאינה נאמנת לאו משום דאמרינן לא בעלה מת ולא חמיה מת כו' מבואר אלו באמת מת בעלה אין חשש שתקלקלה לחמותה כיון דעתה אין לה שנאה שוב לא אכפת לה בשנאה הקדומה. ע"כ החילוק משום אי לא אכלה עכשיו בגירסנא לא אכפת לה מה שהיתה כלתה אבל בצרה שהיתה לה צערה מאתה שונאת אותה וזה ברור:

ובדין חמותה הבאה לאחר מיכן שהשמיט הרי"ף וכתב הב"י משום דאזיל לקולא והוא תימה דמדאו' מוקמינן לה אחזקתה להראב"ד דפסק כר' ואף תרומה אוכלת אלמא חשובה א"א מדאו' א"כ למה ניקל מספק עיין מ"ל פ' י"ג מה' גירושין. ובתשו' עה"ג כתב טעם דהרי"ף העתיק המשנה מת בעלי ואח"כ חמי ומפשט המשנה מוכח דחמותה הבאה לאחר מיכן אינה מעידה כדפשיט הש"ס ולא חש להדחוי' צערי' דרגיש שאני. אולם אין זה נכון דכבר כתב המל"מ דהך פשיטו' אינו לרבנן דר"י דס"ל כמים פנים אל פנים א"כ חמותה שונאת אף עכשיו הכלה אף שבעלה במד"ה דסברה היא תאכל לגירסני ומשו"ה אף הכלה נמי שונאת אותה משום כמים פנים ולא משום דמסקא דעתה ביאת בעלה וליכא פשיטות כלל רק לר"י דשונאת אותה משום דמגליא לברה כו'. א"כ האיך סמך הרי"ף על הפשיטות. (דאין להקשות כיון דמגליא לברה הווי צערא דגופא דמ"מ לא דמי לצרה) רק אפשר הי' לדחות דברי המ"ל דאף לרבנן פשוט דמ"מ כיון שחמותה מאמינה שמת בעלה אינו שונאת אותה ואף הכלה אינה שונאת אותה ואינה מקלקלה כמ"ש תוס' אחר שניסת כלתה תנשא היא דאז ראינו דאינה שונאת אותה ותי' דחיישינן שמא תנשא קודם וקשה אחר שתאמינה חמותה דהא קתני מת בעלי ואח"כ אמי וכוונתה שתהי' חמותה זקוקה ליבם ותהי' מותרת ליבם ובכה"ג אי תתייבם ע"כ תאמינה שמת בעלה וליכא שנאה א"כ למה כלה שונאתה והי' לה לחזור מדברי' ע"כ דמסקו דעתה אח"כ יתגלה ויהי' שנאה ופשוט אף לרבנן:

ומזה קשה לי לעיל ד' צ"ד דבעי ע"א ביבמה מהו למה לא פשיט מהכא מת בעלי ואח"כ חמי חמותה אסורה משום שהיא חמותה משמע ע"א דעלמא מהימן אף דהוא ליבם דוודאי לא לחנם נקט מת בעלי קודם אלא משום היבום א"כ מוכח דע"א ביבמה נאמן נהי דהא לא קשיא מאי בעי ביבמה לשוק תפשוט משני יבמות זו אומרת מת בעלי וזו אומרת מת בעלי כו' משמע ע"א נאמן להתירה לשוק דדווקא אינהו דהווי צרות לא מהימני. דהתם רבותא קמ"ל אף שאנו מתירי' כל אחת על עדותה מ"מ אסורה השני' אבל הכא אין רבותא נהי דמתירי' אותה על עדותה מ"מ אינה נאמנת שבעלה מת תחילה או שמת חמי' כלל אי אמרינן ע"א ביבמה אינו נאמן ומאי אריא חמותה ע"כ ע"א נאמן ביבמה:

וא"ל דס"ד משו"ה תני בחמותה אף שיתוודע לה שמת חמי' מ"מ חמותה אסורה דחייישינן בעלה לא מת ומעידה לקלקל ליבמה והוי הרבותא אף שנשאת אסורה. דז"א דג"כ אינה רבותא דאף שבאמת גם בעלה מת אינה נאמנת שמת קודם לחמי' דהא ע"א ביבמה אינו נאמן. ע"כ ע"א ביבמה נאמן רק היא אסורה מפני שהיא חמותה רק בש"ס לא קשה דפשיט ממתני' שהיא שנוי' קודם דהיינו אמרו לה מת בעלך כו' וקו' תוס' נתישבה עכ"פ דלא בעי במת בנך דאיהי לא מהימנא דזה נפשט מהא ודו"ק. ואף דרש"י פי' שם רבותא קאמר אף שמת בעלה קודם ואינה כלתה י"ל דקשה מתני' למה נקט כה"ג ולא כפשטי' לכן פי' דהוא רבותא אבל גוף העדות משמע דקאי להיתר ליבם:

אולם בענין הקושיא שהרי"ף השמיט הך בעי' דחמותה הבאה לאחר מיכן י"ל משום דס"ל בעיא דלעיל בת חמי' דבעי ע"כ פליג על הך דחמותה הבאה לאחר מיכן דאי נימא בחמותה הבאה לאחר מיכן אסורה א"כ מאי בעי בת חמי' מהו תיפוק לי' אף אם היא בת אשה אחרת היא בת חמותה הבאה לאחר מיכן ואיכא נמי אימא דסני' לי' וא"ל דבעי ביש לה בני' ולא תהי' חמותה דהא דעת הב"ש אף יש לה בנים אסורה דמסקא דעתה דלמא מתו הבני' כמו ביבמתה ויתבאר לקמן בס"ד רק יש לדחות שאין לאמה בני' כלל רק בנות א"כ אינה חמותה כלל ואפשר דלא מסקא דעתה שיהי' לה בני' ותהי' חמותה או שהיא אינה ראוי' עוד להוליד ובעי שפיר א"כ לא מוכח חמותה הבאה לאחר מיכן שריא להעיד:

ובדין יבמתה נסתפק המ"ל אי אסרינן אף ביש לה בני' לכל א' דוודאי אם אחת אין לה בנים שונאת זו את זו דסבורי' להיות צרו' אם ימות אותו שאין לו בנים אבל אם לשניהם בני' י"ל דמעידי' זו לזו והמ"ל כתב מתחלה להוכיח מתוס' דבכל גוונא מיירי מתני' דאל"כ מה הקשו למה לי דאין יבמה מעידה לחברתה י"ל הא אם תעיד שמת בעלה תהי' תיכף צרתה ומאי קושיא דלמא מיירי לזו אין בני' ומעידה על יבמתה שיש לה בני' ולא חיישא שתהי' צרתה רק שונאתה משום שחוששת שלא ימות בעלה ותהי' צרתה דידה ע"כ בכל גוונא מיירי וכתב לדחות דדוחק לאוקמי סתמא דיבמתה שאחת יש לה בני' ואחת אין לה ע"ש:

ולכאורה הי' נ"ל לומר דהכרח תוס' מהך דחמותה הבאה לאחר מיכן דשם קשה למה תעיד לה א"כ תהי' תיכף כלתה. ע"כ כתי' התוס' כיון שאין אמת כך לא תשמח כלתה רק אפשר לומר בחמותה אין השנאה רק משום גירסנא ובהאי וודאי סבורה שיתוודע הדבר ולא תאכל כ"כ גירסנא דידה או שיתוודע קודם שתמות החמותה ולא תאכל כלל גירסנא דידה:

אבל על צרה ס"ד דתוס' דמ"מ אית לה צערה לפום שעתא וכתבו דאינה חוששת כיון שאינה לזמן ארוך:

והנה אם נאמר כדברי מ"ל הי' אפשר לומר דרך חדוד ופלפול דקשה למאי דס"ד משום דאימא סניא הוא נמי סניא לה א"כ ל"ל בת בעלה תיפוק לי' דהיא בת צרתה וא"ל נקט בת בעלה משום בת בעלה הבאה לאחר מיכן דאסורה כמ"ש בעה"ג ע"ש דקשה תיפוק לי' דהיא בת יבמתה. ע"כ אמה לא תעיד שקר דיריאה שתהי' צרתה מיד והיא אינה יריאה שתהי' צרתה של זו דהאיש לה בת. אך כל זה אינו חדא א"כ בת בעלה הבאה לאחר מיכן נמי אינה מעידה בשקר דיריאה שתהי' אשת אבי' (רק לזה י"ל משום גירסנא לא חיישא לזמן מועט ותו מי לא משכחת לה שמתה אמה וכדומה. רק רשמתי לי לזכרון קצת דרך פלפול כ"ש) אולם האמת כיון דמבואר בירושלמי אחותה אסורה אין להקל ביש לה בנים:

ובדין בת בעלה הבאה לאחר מיכן שכתב עה"ג וודאי בנדון דידי' שהעיד על מיתת אבי' היבם לא הווי לאחר מיכן דהא אגידא בי' והווי בת בעלה אך להעיד על מיתת בעלה נמי צ"ע:

עוד על ענין הנזכר העולה מתוך דברינו בקצרה

בדין ע ע"א ביבמה וודאי הרי"ף והרמב"ם ז"ל מתירי' אך הרא"ש הקשה כיון דאין ק"ו של רבא ק"ו מעליא ושפיר דחה האי מרבנן היא עצמה תוכיח איך נוכל להתיר וחובה עלינו לישב קושיא זו והי' נראה בעיני ונקדי' תוס' ז"ל הקשו מאי בעי אי טעמא משום דייקא או משום דעבידא לגלויי הא לעיל קאמר טעמא דדייקא ותירץ דבעי אי דייקא זוטא מהני בהדי סברות עבידא לגלויי ולענ"ד הי' נר ראה לישב כך דאיתא בבכורות ס"פ כל פסולי המוקדשים נאמן לומר בכור זה נתן פלוני ישראל במומו דמלתא דעבידא לגלויי לא משקר ופשיט מאיש פלוני מומחה כו' וקאמר שאני התם דאית לי' תובעי' מייתי מהראיתי לפלוני חכם ומשני שחוטי חוץ חמירא לי' וכתבו תוס' אף שם דמסיק דעבידא לגלויי לא משקר בעי בעדות אשה דשמא נחמיר שם יותר ע"ש. והשתא י"ל משו"ה צריך סברו' דייקא דאז לא משקר דאית לי' תובעי' דהיא תדייק אחריו אבל בלא דייקא י"ל דלא סמכינן אסברות עבידא לגלויי וגם י"ל דלמא דייקא לחוד סגי' והשתא בעי בכל הני דאיכא למימר דלא דייקא אי משי' בדדמי אי משום דזימנין דסניא לי' כו' נהי דלטעמא דדייקא אי אפשר לסמוך ע"ז אבל לטעמא דעבידא לגלויי מ"מ העד ירא לומר שקר שמא לא תסמוך על בדדמי ותידוק אחריו וכן לטעמא דזמנין דסניא לי' הוא ירא לשקר שמא לא סניא לי' וזה ברור:

והנה הרא"ש כתב משום סניא לי' י"ל שתאמר שקר והרמב"ם ז"ל כתב בקטטה כיון שאומרת שקר חיישינן ששכרתו. א"כ ה"נ יש לחוש לזה והשתא ל"ל תובעי' כיון ששכרתו ואין לסמוך על סברות עבידא לגלוי ולהכי אף דאפשט מדגלת דטעמא דעבידא לגלויי עיקר מ"מ אין ראי' ליבמה אבל הנהו פוסקי' ס"ל כשיטת תוס' דכתבו דוודאי איכא דייקא זוטא א"כ ע"כ אין לחוש למשקרא רק דהיא אינה נאמנת לא דמשקרא רק אינה יודעת דבר ברור ומשום שנאה תאמר כך א"כ אין לחוש לשכרתו ואיכא שפיר מלתא דעבידא לגלויי דירא שמא תידוק דשמא לא סניא לי' א"כ שפיר אפשט מהך דדגלת ולהכי פסק דע"א נאמן ביבמה ואף בלא הק"ו ואפשר לומר נמי דק"ו דיליף רבא הוא דעבידא לגלויי מהני אף דיש כאן איסור ערוה דאי מהני באיסור כרת כ"ש באיסור לאו והאי מרבנן ס"ל טעמא דדייקא ודחי לי' אבל רבא יליף ממלחמה דשם נמי לא מהני דייקא ואפ"ה סמכינן אסברות דעבידא לגלויי כ"ש איסור לאו ומיושב בזה קו' תוס' על רש"י שם ע"ש ודוק:

ותו אפשר לי עוד לומר דהנה הרמב"ם ז"ל כתב בה' בכורות הטעם דנאמן לומר הראיתי בכור דשחוטי חוץ חמור. ולכאורה קשה דזה דחי הש"ס אי נימא דמשקר במלתא דעבידא לגלויי אבל כיון דק"ל דלא משקר א"א זה הטעם ויראה דקשיא להרמב"ם קו' התוס' מאי בעי באשה או לסמוך על טעמא דעבידא לגלויי להכי ס"ל באיסו' כרת חשו טפי שהאשה תעבור על איסור כרת ולהכי שם בשחוטי חוץ צ"ל דחמירא לי' שהוא ישחוט בעצמו אבל גבי העד חשו טפי באיסור כרת כיון שהעד אינו עובר איסור כרת לא חמירא לי' כ"כ ולא נסמוך על עדותו שהיא תעבור על כרת ולהכי כתב הרמב"ם סוף הלכות גירושין הכא סופו לבא אם חי הוא וי"ל כיון דהוא וודאי עשוי' להגלות העד חש טפי מעבידא לגלויי דבכור דיכול להתגלות אבל אינו עשוי' ולהכי י"ל במת בעלך ואח"כ בנך אינו עשוי' להגלות כיון ששניהם מתו רק באיסור לאו א"צ כ"כ שיהא עשוי' להגלות די כמו בבכור וזה יליף ורבא מק"ו כיון דלא חשו באיסור כרת בעשוי להגלות באיסור ערוה דכה"ג באמת הי' מהני בכרת דעלמא אי הווי עשוי להגלות כ"ש שלא נחמיר באיסור לאו טפי מאיסור לאו דעלמא דא"צ שיהא עשוי להגלות והאי דרבנן דחי לי' מהיא עצמה י"ל דס"ל טעמא דדייקא או י"ל דהרמב"ם כתב הטעם דהיא לא מהימנא דאיסור לאו קל בעיני' אבל גבי עד שוה לי' איסור לאו לכרת דהוא בעצמו אינו עובר והשתא נדחה דחיות האי מרבנן דהיא שאני באיסור לאו אינה נאמנת דמשקרא משא"כ באיסור כרת לא משקרא אבל עד מהימן ולא בעי סברו' דייקא רק דעבידא לגלויי רק היא יצרה תקפה ומשקרת באיסור לאו אך זה במחלוקת שנוי' במס' סוטה ד' ז' לחדא ברייתא דחי ק"ו דבעלה נאמן עלי' מנדה שהיא בכרת כ"ש סוטה היא הנותנת כרת חמירא לי' ולחדא ברייתא דחה נדה יש לה היתר כו'. א"כ להך ברייתא לא אמרינן דאיסור לאו קל בעיני' יותר ושפיר קשה מדידה דע"כ צ"ל טעמא דלא דייקא משו' דסניא לי' אבל במת בעלה דייקא ואין נאמנת משו' עבידא לגלויי להכי ביבמה גם ע"א לא מהימן:

אבל רבא ס"ל כהך ברייתא דאיסור לאו קל בעיני' יותר לעשות ואין ראי' מדידה וי"ל דאין הטעם משום דייקא רק דעבידא לגלויי ושפיר איכא ק"ו ומיושב קושיות הרא"ש בטוב טעם בס"ד ודו"ק. וגם נראה לישב דקשה לרמב"ם ל"ל לומר משו' דסניא לא דייקא לימא משו' דאיסור קל לא דייקא די"ל אי משו' איסור חמור משו' עד המעיד לה מוריא היתירא רק דסמכינן על דיוקא דידה לא משום חומר איסור רק שלא תצא מזה ומזה כו' א"כ שוה לאו לכרת וצ"ל סניא לה אבל לטעמא דעבידא לגלויי י"ל כיון שיצר' תקפה אינה חוששת לעבידא לגלויי רק באיסור חמור מ"מ חוששת אבל לא באיסור לאו:

הנה לכאורה הי' קשה דמוכח דע"א נאמן ביבמה דתנן שתי יבמות זו אומרת מת בעלי וזו אומרת מת בעלי אינן נאמנת משום שהם צרות ואי ע"א אינו נאמן ביבמה לשוק מאי אריא צרות ע"א דעלמא נמי לא מהימן אך ז"א דקמ"ל בצרות רבותא טפי אף דמקלקלא נפשה לא מהימנא ודעת זקיני מהר"י מינץ לדידן דחולצין ליכא סברות דסניא לי' ואף להרא"ש ע"א נאמן. ובזה לכאורה אפשר מתני' דשתי יבמות מיירי באותו דחולצת וע"א מהימן אך ז"א דא"כ לאו צרות נינהו והצ"צ השיב עליו די"ל דאין יבמה בכלל היתר שהתירו חכמי' א"כ אף לדידן איך נתיר בהא דלא תקנו חכמי' להפקיע הקידושי'. ולענ"ד אין זו דחי' דהא הרמב"ם פסק דאם ניסת ל"ת דהוא ס"ל רק מדרבנן איכא חשש בדדמי ואמאי לא נימא דהשתא הווי ספיקא דאו' כיון די"ל משום זה החשש לא הי' בתיקון חכמי' להתיר ע"כ לא אמרי' כך:

אך הא צריך עיונא בעד מפי עד שמת העד או בעומד בראש ההר ביבמה. צ"ע אי מהימן דהא ליכא טעמא דעבידא לגלויי דזה העד ישתמט ששמע מזה שמת והוא אומר שקר בשלמא אם חי הוא ירא שיבא זה ויכחישנו אבל במת או בעומד בראש ההר ולא נודע מי הוא ליכא סברות עבידא לגלויי. ע"כ דמהימן רק משום דאשה דייקא א"כ במלחמה ויבם דליכא סברות דייקא רק עבידא לגלויי. ובהני גווני דליכא סברות עבידא לגלויי למה מהימן ומצאתי אח"כ בתשב"ץ סי' פ"ג שכתב כך להחמיר בזה אולם ביבמה נראה דשרי לדברי מהר"י מינץ דעכשיו ליכא סברות סניא כיון דחולצת ואזדא לה סברות הצ"צ כיון דמתירין בע"א הרי כבר הי' בכלל התקנה ומהני נמי עד מפי עד לדידן אבל במלחמה כה"ג צ"ע טובא:

אך הרא"ש כתב במת בעלך ואח"כ בנך לא בעי דפשיטא ליה דלא מהימן העד במגו דשמא חפץ לקלקלה וסבור שאם ישתוק ממיתת הבן שמא תחקור ויתוודע לה אבל אם אומר מזה לא תחקור מי מת תחלה ותסמוך עליו ויקלקלה וקשה אכתי איך אפשר דפשיטא לי' דלא מהימן הא לטעמא דעבידא לגלויי לא משקר למה לא יהא נאמן דמאי נחוש שמא יקלקלה ממ"נ אם לא יתוודע האמת מאי קלקול יש לה ואי אח"כ יתוודע יתגלה שקרותו ומילתא דעבידא לגלויי לא משקר להכי נראה דהרא"ש מפרש מלתא דעבידא לגלויי לא משקר לא משום שחושש שיתבדה. רק למה לו לעשות זה הרי יתגלה ולא יועיל בעדותו ואינו יכול לקלקלה א"כ י"ל באומרת מיתת שניהם לא יתגלה כ"כ מהרה ותסמוך עלי' יקלקלה. א"כ לכאורה אפשר לומר ה"נ לא משקר דלא יועילו דברי' דיכול להיות דתידוק וכיון שדבר זה עשוי להגלו' כמ"ש הרמב"ם לא משקר דעכ"פ דייקא דיוקא זוטא ויתברר א"כ למה לו לשקר. והא דאמרינן שם עביד לאשתמוטי היינו שסובר שמא לא יתגלה ואי תגלה אשתמיטנא אבל דבר שוודאי יתגלה למה לו לעשות זה תו כיון דהתיר ע"א קאי נמי אמלחמה ויבם לרי"ף דאפשט מדגלת ומתני' תני הוחזקו מבואר במקום דעד מהני עד מפי עד נמי מהני וכ"כ זקיני הגאון מהרמ"פ וי"ל נמי כיון דהך חששא דבדדמי אינו מדאו' רק חששא ומש"ה מבואר בירושלמי דלא תצא ולגבי הך חששא די בעד מפי עד דבמידי דרבנן עד מפי עד נאמן בלא סברות עבידא לגלויי דמדאו' סומכי' עלה דדייקא רק דנחמיר מדרבנן משום חששא דבדדמי בזה העד מהני ובש"ס בעי דלמא לא הי' בכלל היתר ע"א כה"ג אבל כיון שע"א הי' בכלל למה נחמיר משום חשש זה שלא להאמין העד מפי עד:

ותו באמת נפשוט ממתני' דכיון דתני הוחזקו וקאי בכ"מ דעד א' מהני עד מפי עד מהני ע"כ דלא חיישינן דלא דייקא אף במלחמה משו' דסניא ליה והש"ס בעי שמא אינו בכלל ע"א נמי אבל היכי שהוא בכלל ע"א הוא נמי בכלל עד מפי עד תו י"ל בעד מפי עד איכא סברו' מלתא דעבידא לגלויי דאם יתברר השקר לא יתלו השקר על העד הראשון דמסתמא לא משקר ולא יכול לאשתמוטי רק יתלו בעד השני השקר דהוא יאמר שקר שהראשון אמר לו שמת לכן ירא לשקר דידע שיתלו בו השקר וא"י להשתמטי א"כ לטעם זה בעומד בראש ההר יש מקום להחמיר במלחמה. דשמא משקר והיא לא תידוק אך ביבמה אף בכה"ג אין לחוש דכיון דחולצת תידוק שפיר ובכל הראשוני' ואחרוני' לא נשמע חילוק זה ואין נודד כנף דמהימן עד מפי עד במלחמה והפלפול בתשו' אי בעי לומר קברתיו בעד מפי עד לכן אין להחמיר בזה לענ"ד בפרט במקום עגון:

תוכן העניינים

תפארת צבי אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה