תפארת צבי אבן העזר· רבי צבי הירש בוצ'קו
קונטרס תקנות עגונות · תשובה יח
והנה בהיותי עוסק בקונטרס הזה בא לידי עוד שאלה חמורה בענין טביעה מעשה שהי' כך הי' נסעו אנשי' לארץ ישראל בקיץ העבר תקל"ז והעיד איש א' מהו' יעקב בן מוה' שואל טולטשון וזה תורף עדותו בהעתק מלשון אשכנז ללשון הקודש וז"ל אני הייתי בספינה זו שהלכתי לא"י ובתוך הספינה הי' שלשה ושמוני' נפשות יהודי' גדולי' וקטני' ובתוכם הי' בעלי בתי' זקני' תשעה וביו' השבת נשברה הספינה ויצאו חיים שלשי' ואני הייתי בתוכם כי הי' סמוך לשפת וקפצו למים ולא הי' עמוק שם ושלשה וחמשי' נפשות נטבעו כאשר ניצלנו נחסרו לנו הרבה ובתוכם המגיד מוה' אשר מגיד בק"ק מינסק ומגודל הצרות שלנו באנו ביום השבת הנ"ל לעיר קאזלאו במדינות קרים וביום א' הלכנו להים לחפש הנשארים שנטבע ומצאנו בכל יום כמה וכמה נפשות והמגיד הנ"ל לא הי' עד יום ה' וביום ה' חזרנו והלכנו להים וראינו נפשות צפים להשפת ועמדתי שם וראיתי עד שבאו להיבשה והכרתי המגיד הנ"ל והוצאתיו מן הים ליבשה והכרתי אותו היטיב אף שהחומט שלו נדחק שקורין בל"א [צו פלאטשט] מן הקרקע אע"פ כן הכרתיו היטיב כי הי' מונח עם הפנים לארץ משום זה נדחק החוטם וגם מצאתיו ערום ממש כי חריפות המים קרעו בגדיהם ובלה מעליהם וחשבנו שנטבעו שלשה וחמשי' נפשות אבל מצאנו כולם וקברנו כולם ובתוכם הי' תשעה ב"ב זקיני' שזכרנו הכרנו כולם והמגיד הנ"ל הכרתי וחוץ לזה הכרתיו מחמת פאת הראש שלו שהי' [גר"א] והרבה הכירו אותו מחמת הפאה עכ"ל העדו' והרב השואל הוסיף עוד כי עכשיו האשה שם לפניו הגידה אחרי אשר קם רוח סערה ותרומם גלי הים ובמעת לעת הלכה הספינה מקושטנדיא לקרום ברוח עזה וחזקה ומתוקף ההליכה הוכה הספינה בחוף הים ונשברה הספינה ומכח ההכאה חזרה הספינה לאחורי' קרוב לערך מיל ונשארה היא ובעלה ובת קטנה על דף א' וישיתו עצו' בנפשם שבעלה ילך מאתה אל תורן הספינה שקשר את עצמו בחבלים אל התורן ומעת הלך אשה ממנה לא יספה עוד לראותו. ולפ"ד קרוב הדברי' שהישמעאלי' אשר גם הם קשרן עצמם אל התורן הפילוהו אל הים אבל היא לא ראתה אם נפל אל הים ולפ"ד לא ראה שום אדם נפילתו אל המים כי זה העד המעיד גם לו הי' תינוק מורכב על כתיפו ותיכף בעלותו מן הים הלך בערך שני מאות אמה לחמם עצמו והתינוק אצל האש שהי' בוער שם והיא שהתה על הים ערך חצי שעה ובעלייתה מצאה העד יושב ומתחמם אצל האש נגד אורה גם הי' לבעלה בת אחת על הספינה והיתה מהנטבעים ולא נודע מי מת תחלה או הבעל או שתי בנותיו. עכ"ל השואל:
וחכם א' השיב ושמו נעלם מאתי לא הוגד לי שמו שלדעתו יש לסמוך על הכרת העד להמגיד מוה' אשר אף דהיכי דראה הטביעה חיישינן לבדדמי ושמע וידע הטביעה שוה לראה מ"מ דעתו לחלק בפשיטות דווקא אי לא ידענו כלל שנטבע והוי ספק דאו' אז לא סמכינן על הכרת העד אבל כל שידענו בלא"ה שנטבעה הוי רק ספיקא דרבנן במים שאל"ס וסמכינן אהכרת העד ולא חיישינן לבדדמי והוכיח סברתו מהא דכתבו תוס' ורא"ש להקשות על מנהג שנהגו להתיר אנשים שנטבעו ע"י הכרה ובש"ס קאמר דאמרי סימני' ולא כתבו להקשו' אהנהו אמוראי דאנסיב רב דימי ורבא בדגלת אטב"ע ע"כ התם שאני שידוע שנטבעו הוי ספיקא דרבנן וסמכינן אהכרת העד עכ"ד ואני אומר אף שנמצא סברא זו בדברי הב"ח ומהורו"ך בסי' י"ז על הטור שכתב אי לא ראה הטביעה לא בעי לאלתר ובראה בעי סימני' ולעיל כתב דצריך לאלתר להכי מחלק הב"ח אי לא ידענו מהטביעה כלל בעי לאלתר אבל אי בלא"ה ידעינן שנטבע מקילין:
הנה וודאי מדברי הב"ח מוכח דלא כדברי החכם דמינה דווקא בלא ראה היקל הטור בידענו מהטביעה אבל ראה הטביעה לא מהני אף כה"ג הרי בהדיא דלא כדבריו אולם בלא"ה אין קיום כלל לדבריו דמה בכך שלא ידענו מהטביעה כיון שהעד ראה הטביעה והוא מהימן שנפל למים דבהא ליכא בדדמי א"כ נאמין לו על הכרה דהוי דרבנן מה לי אם אחר העיד על הטביעה ואחר על הכרה או שזה מעיד הכל כ"ש להרי"ף אף בשני עדים חייש לבדדמי אף שראה הטביעה ותו האיך לא שם לבו לדברי בע"ה דהקשה מדלקמן ומשני דמיירי שראו שניהם הטביעה אף דשם ידענו וודאי מהטביעה ואף גם לכל הראשוני' שפירשו דבדדמי דקאמר בש"ס היינו שהעד אומר בדדמי על הטביעה ומשו"ה פריך האיך התיר ר' נשותיהן אלמא אף שנפל למי' חיישינן לבדדמי לענין הטביעה כ"ש אי ראינו שנפל למים שנחוש לבדדמי לענין הכרה וכאן לא הועד כלל ששהה במים ונטבע רק שנשברה הספינה ולא עדיף מנפל למים דחיישינן לבדדמי בשעת טביעה ומ"ש בדדמי זה לבדדמי דשעת הכרה ובעיקר הקושיא שלו שלא הקשו מהנהו אמוראי והקשו מהמנהג משום הא לא קשיא דוודאי עדיף להקשות מהלכה למעשה משיקשה מאמוראי אסתמא דתלמודא:
אולם הא וודאי יש לתמו' טובא חדא דהריב"ש סי' שע"ח פי' בהדיא דלהרא"ש מפרשינן הך דדגלת בראה הטביעה ע"ש א"כ מאי מהני ט"ע ובלא דברי הריב"ש תמי' לר"ח דמחלק בין גוף שלם לאינו שלם לענין הכרה ולר"ת גוף שלם מהני אחר ג' ימים א"כ לפי זה הך דדגלת ע"כ מיירי שהגוף שלם דאי הגוף שלם אפי' לאחר ג' מעידין לרבינו תם ומאי פשט הש"ס והרא"ש הביא תרווייהו דברי ר"ח ור"ת וכבר באמת תמהו על ר"ת א"כ מאי פשיט מדגלת דלמא מיירי שהגוף שלם והחלק' מחוקק השיב ולטעמיך דלמא מיירי על ידי הסימנים ע"כ דידע הש"ס דלא מיירי בהכי י"ל דידע נמי דאין הגוף שלם:
לכאורה י"ל הא לא מצי למימר דמיירי בסימנים דקאמר אנסיב רבא אפומא דשושבינא ואי על סימני' לאו אפומי' מקרי דאנן אסימני' סמכינן כדקאמר הכא אנן אסימני' סמכינן במעשה דב' ת"ח אך י"ל דהש"ס מייתי נמי מרב דימי והתם י"ל דהי' סימני' עכ"פ יהי' איך שיהי' מוכרח דמיירי שאין הגוף שלם א"כ האיך מיושב לר"ח למה מהני ט"ע ויותר קשה על הטור סי' י"ז שכתב דאף שלא ראה הטביעה אינו נאמן בהכרה אלא אם גופא שלם ובראה הטביעה בעי סימנים. א"כ האיך מיושב הך דדגלת דאיהו נמי ס"ל כר"ת בגופו שלם מעידין אחר כמה ימים א"כ ממ"נ האיך מיירי עובדא דדגלת אי בגופו שלם מאי מוכיח על אחר ג' ימים ותו דל"ל דחזי' בשעתי' ואי אין גופא שלם מאי מהני ט"ע וסבור הייתי לומר דהטור ס"ל באין גופא שלם מהני ט"ע לאלתר והטור מצריך גופא שלם אם לא אמר לאלתר ובהכי הוי מיושב מאי דקשיא על הטור שסתר דבריו מהך דלעיל שכתב לחלק בין לאלתר ובין לאחר זמן והוא קשה ממ"נ. וע' ב"ח שתירץ החילוק הוא אי ידענו בלא"ה מהטביעה לא בעי לאלתר ואי לא"ה בעי לאלתר והוא תימה עלי' דאיהו גופא כתב הך דדגלת מיירי שידענו הטביעה וכן מוכרח דכיון דהעד לא ראה הטביעה אי אנו לא ידענו מנין נדע שהי' אחר חמשה יומא וקשה להסוברי' דתולין להקל בספק ג' ימים וזה אפשר ליישב דאדרבה אי הקול יוצא שנטבע מהני אחר ג' ימים לדעת רוב הפוסקי' ע"כ דלא ידענו הטביעה. אבל הב"ח עצמו כתב דמיירי שם שידענו הטביעה ואפ"ה עלה קאמר בש"ס והני מילי דחזי' בשעתי' ולפי מ"ש מיושב דבש"ס והטור לעיל מיירי שאין גופו שלם ולא ראה הטביעה ומ"מ בעי לאלתר משום דאין גופו שלם. אבל דברי הטור סתומי' לפרש כך. ואף אם נפרש כך דברי הטור מ"מ האיך יפרשו דברי ר"ח והרא"ש ז"ל להר"ח דאינו מחלק בין ראה הטביעה רק בין גופו שלם קשה מהך דדגלת הא אין גופו שלם ולמה מהני ע״ע ואף על הרא"ש תמי' דמחלק בין ראה הטביעה ללא ראה הטביעה א"כ הך דדגלת במאי מיירי אי לא ראה הטביעה הא עלה קאמר והנ"מ דאפקי' וחזיו' בשעתי' ולרא"ש לא ראה הטביעה לא בעי לאלתר ואי ראה הטביעה מאי מהני ט"ע וסבור הייתי לומר שמא הך דדגלת מיירי ע"י סימני' וט"ע כמו הך דב' ת"ח לר"י ובראה הטביע' מהני תרתי ומשו"ה מחלקינן בין לאלתר לבין דלא חזיו' לאלתר ובהכי מיושב דברי הטור לעיל מיירי בראה הטביעה ומכיר ע"י ט"ע וסימני':
שוב ראיתי הב"ש ס"ק פ"ז כתב כך דמיירי כך הך סוגיא דדגלת אבל לדעתי אין זה נכון בדברי הרא"ש דא"כ לא מוכח דקברתיו מועיל בע"א דהרי"ף פשטה מדגלת ומאי פשיטותי' הא מיירי נמי ע"י סימני' וא"ל דמ"מ כיון שצריך ט"ע ניחוש דמשקר א"כ האיך מיישב הכא ואי מפרש סימני' דכ' ת"ח היינו מובהקים במקום המוצנע כמ"ש הב"ש סי' מ"ח למה קאמר לאלתר ע"כ מיישב לקושי' הב"ש כא' מהתירוצי' שכתבתי לעיל בענין ע"א במלחמה ודברי הרי"ף עצמו גם כן תמוהי' שכתב דבעי שיאמר אשתמודעינהו דאיהו פלניא כו' והבין התה"ד מדבריו בפסקיו וכתביו במי' לא בעי קברתיו רק הרי"ף הזכיר בדדמי במים לענין ההכרה דאל"כ האיך מיושב דהרי"ף כתב כדמסיק בעובדא דב' ת"ח אמאי קאי ומאי ראי' מייתי ע"כ הראי' דאסקינהו וחזינהו בעי כי היכי דלשתמודע לי' שפיר דלא לימא בדדמי ומקשה מה בכך דאשתמודע לי' שפיר שמא בדדמי קאמר וצ"ל להרי"ף אי אומר שמכירו היטב אין כאן חשש בדדמי ובלא"ה צ"ל כך להרי"ף אם נאמר הא דמוכיח מב' ת"ח היינו כפי' הריב"ש דהרי"ף בא לומר דבעי אסקינהו דהוי כקברתיו משום דהזיזו ממקומו מ"מ הרי"ף ששינה הפסק ולשון הש"ס והזכיר דאשתמודע לי' ולא הזכיר סימני' ע"כ אשתמודע בעי דלמא לא זה הוא ע"כ הכירוהו היטב ובש"ס לא הוזכר אשתמודע דבלא"ה בעי סימני' דניחוש שמא משקר אבל איהו דס"ל למסקנא לא חיישינן דמשקר די אי אומר אשתמודע לי' כו'. ועכ"פ אי אמר אשתמודע לי' מוציא מידי חשש בדדמי רק י"ל להרי"ף אין בהכרה כלל חשש בדדמי לריב"ש ועכ"פ אשתמודע מוכח דמוצא מידי חשש בדדמי להרי"ף. ובמרדכי איתא הובא ברמ"א סעיף נו"ן אם אומר מצאתי הרוג והכרתי' היטב מהני. והשיב הח"מ וג"ש דהכרתי' אינו מועיל כמו קברתיו ואכתי יש לחוש לבדדמי שסבור שמת. ובאמת להא י"ל כיון שלא הי' אצל הריגה ליכא בדדמי דהרואה הרוג מתבונן אליו ובקל נודע אי חי הוא אבל שם שנחפז לברוח וראה דמחו לי' בגירא אינו ממתין כ"כ ואף שם לא ראה כלל שמת רק דמחו לי' בגירא אבל כשראו אותו מת י"ל דלא אמרינן בדדמי:
והנה בק"ע הביא בסי' פ"ו בשם ר"א מזרחי סי' ל"ו היכא שראוהו מת על שפת הים ליכא בדדמי דלא שייך בדדמי רק לענין טביעה ואפשר כוונתו כמ"ש כל שראה מת אין חשש:
ואפשר כוונתו כל שמת על שפת י"ל דלא נטבע אולם באמת הריב"ש שפי' הך שכתב הרי"ף ואסקוהו כו' היינו דווקא שטלטלוהו דלאו בדדמי איכא דהוי כמו קברתיו מבואר אף שראוהו אח"כ חש לבדדמי עכ"פ הא קשה להפוסקים דס"ל דמיירי שהי' אצל הריגה ואפ"ה שרי עכ"פ ניחוש שאח"כ אמרו בדדמי ולא הכירוהו שהוא הוא הנהרג דהרי לא קאמר שהי' מתחילה ועד סוף רק אח"כ חזר ומצאו נימא לא זה הוא דראה הריגה שוה לראה הטביעה ע"כ ס"ל לרמ"א ראה הריגה והכירו היטב סמכינן על ט"ע לכן דקדק המרדכי הכירו היטב ואף לצ"צ וב"ש דמפרשי' דברי רמ"א דהא דקאמר ומת ר"ל וודאי מת ומיירי שראה הריגה מ"מ חזינן דסמך על הכרה היטב ולא חייש לאחר דוודאי אי לא זז ידו מאי הוכחה איכא ואף בלא ראה הריגה נמי קשה כיון שהי' במלחמה אומר העד בדדמי שנהרג והוי כראה הריגה ואי מצאו אח"כ נימא שאומר בדדמי זה הוא ואפשר כיון שהי' במלחמה אחרי' ג"כ י"ל דלא שייך בדדמי זה הוא כיון שידע שהי' שם ג"כ אחרי' ומטעם זה לכאורה יש היתר בנ"ד כיון שנטבעו הרבה אנשי' מנין ידע שזה הוא אך בנ"ד יש לגמגם שמא מצאו כבר האחרי' כיון שבא תוך העדי' שא' לא נפקד ותו הכא גרע שאמרו הפיאה שלו הי' צבע (גרא) וי"ל שאר אנשי' לא הי' כך לא אמרו עלייהו בדדמי וי"ל שהוא אחר ואינו מהנטבעי' כלל. אבל נחזור לענין שהתחלנו דמוכח מדברי רמ"א דהכרתיו היטב מועיל אף בראה הטביעה ובהכי י"ל דמיושבי' דברי ר"ח ורא"ש וטור שנתקשתי בהם לעיל דוודאי העד שאומר שדקדק היטב בשעת מעשה לא חיישינן לבדדמי ולהכי ניחא הך דדגלת כיון שקראוהו שיעיד כשהעליהו שזה הוא להתיר האשה על ידו אמרו לו שידקדק היטב וליכא כלל בדדמי ולהכי לא קשיא משם רק שהם כתבו על המנהג שמתירין אם העד אומר שהכירו ולא הזכיר שדקדק בדבר אי חיישינן לבדדמי ועלה כתבו כל החלוקי' אלו אבל כל דאסקיהו ואמרו אשתמודענא היינו הכירו היטב מהני לכ"ע ובהכי מחלקינן בין לאלתר לאחר זמן ובהא מיירי דדגלת ואף הטור. כי בוודאי דברי ר"ח ורא"ש לדעתי אי אפשר שיתפרשו באופן אחר דקשה לכ"א מהם מדגלת:
והאמת כבר ביארתי בתשובות בענין ע"א במלחמה דהנהו חששא דרבנן נינהו דהרמב"ם ז"ל היקל דאם ניסת ל"ת וכן כתב המרדכי בשם ראבי' ומוכיח מדמדמה הש"ס למים שאין להם סוף וגם בירושלמי מבואר כך ואני ביארתי בהוכחה גלוי' לא מדמדמה למים שאל"ס רק דקשה הא במים שאל"ס גופי' איכא בדדמי ואפ"ה ל"ת והראב"ד פי' בהדיא ועובדא דחסא דהוי בדדמי ומינה מוכיח דעד אינו אומר בדדמי ונהי דדחה הרא״ש ממים שיש להם סוף דליכא בדדמי ולא מוכח לכתחלה אבל לענין דיעבד מוכח ממים שאל"ס וכ"כ הלח"מ וממקומו בש"ס מוכרע דיש חשש בדדמי במים שאין להם סוף דהעד אומר בדדמי שנטבע ואפ"ה מקילי' דיעבד דהא קאמר מים כמלחמה דמי וא"ל באמת העד אינו אומר בדדמי רק הש"ס פריך ניחוש האשה תאמר בדדמי במים שאל"ס דא"כ מאי הקשה הר"ח מהך דקאמרי סמני' על המנהג נימא הכא צריך סימני' דלמא העד משקר וצריך סימני' פנימיים ולמסקנא אפשיט מדגלת דטעמא משום דעבידא לגלויי וא"צ סימני' דלא משקר (דמשו"ה השמיט הרי"ף בפסק למסקנא תי' סימני' ומזה נראה בעליל דהרי"ף אינו מפרש דהאבעיא בלא קברתיו ובקברתיו פשיטא לי' דמהימן כמו שעלה על דעת ה"ה. דא"כ למה קאמר בש"ס דאמרי סימנים והרי"ף אינו מצריך סימני' ע"כ כמ"ש) ולר"ח צ"ל דהאבעיא בלא קברתיו משום בדדמי שהעד יאמר בדדמי ובהא מדמה למים שאל"ס אלמא דחייש שהעד יאמר בדדמי אף במים שאל"ס ואפ"ה ל"ת. א"כ מבואר הדבר דהוא רק חששא דרבנן ולכן לענ"ד יש לצדד סברו' להקל בפרטו' כי הוא ראי' גמורה לענ"ד והרי חזינן כל הפוסקי' התירו קברתיו במלחמה ואין מי שיחוש כיון שראה ההריגה אומר בדדמי שלזה קברו ושמא אחר הוא ואין מי שמצריך שלא יתעל' מן העין ממיתתו עד קבורתו:
ואף הח"צ וקדמו הלבוש שחששו באשה חששא זו לדעת הרמב"ם מ"מ חזינן בעד לא חיישינן להכי ע"כ הכירו היטב מהני כפשט לשון רמ"א:
ויען כי נצטערתי שלא ראיתי מי שמחלק בכך האיר ה' עיני ומצאתי בדברי מהרי"ט סוף סי' ל"ג היכא שוודאי אכפת לי' להעד בהאי מלתא מידק דייק ולא חיישינן לבדדמי וסיים על זה סברא היא ואיני סומך על סברתי עד שיסמכו בעלי הוראה נהניתי כי נמצא לי יתד במקום נאמן אי דקדק העד ליכא בדדמי א"כ אם העד אומר דקדק היטיב ליכא בדדמי והכרתיו היטב מועיל ובנ"ד העד אומר שהכירו היטב והי' חפץ להכירו כי הי' ומטריחי' לחפש אחרי הנטבעים לקברם. ונ"ל דלא אמר בדדמי בכה"ג אי אומר הכרתיו היטב וגם כיון שהי' שינוי בחוטם והרבה לא הכירוהו ע"כ זה התבונן היטב והכירוהו לא בדדמי קאמר. וראיתי ג"כ באותו תשובה דברי הרב שצדד להקל מטעם שכתבתי למעלה כיון שאינו יודע מי הוא מהרבה הנטבעים שהיו שם למה יאמר בדדמי אך ע"ז אין לסמוך בנ"ד כיון שנמצאו כולם וגם עבור פיאת הראש שלו אין תולה באחר. אולם תחלה נחזור אי נ"ד דמי למים שאל"ס דהוי חששא דרבנן:
ובתשו' ר' בצלאל אשכנזי סי' כ"א כתב דנשברה הספינה במחלוקת שנוי' לרמב"ם הוי ספיקא דרבנן ולרשב"א הוי ספיקא דאו' דווקא ספינה שנשברה הכלי' והספינה קיימת הוי ספק דאו' אבל אי גוף הספינה נשברה פליגי רשב"א ורמב"ן ומ"מ צידד היכא שנמצאו שאר אנשי' שנטבעו לכ"ע הוי דרבנן ע"ש אבל נ"ד נראה דלא דמי להתם דווקא אם נשארו בספינה אבל הכא שזה הלך מהספינה אין ראי' ממה שנמצאו אחרי' שנטבעו שהוא נטבע כיון שהוא הלך מהספינה. אך כיון שאמרה אשתו שהלך לקשור עצמו על התורן הרי הי' בספינה וכיון שהספינה נטבעה י"ל הוא נטבע. רק בזה נסתפקתי אם באולי כולם הלכו מהספינה ונתפזרו ואין ראי' על טביעת הספינה. רק זה אפשר לחקור אם נודע שהספינה נטבעה אזי וודאי הוא ספיקא דרבנן:
אך נראה מהליכה לקשור עצמו אין ראי' שקשר עצמו אולי דף אחר נזדמן לו. אך חשש בדדמי הוא דרבנן בלא"ה ובענין שהי' שינוי בחוטם שלו יש לעיין דהא אין מעידין אלא על הפרצוף פני' עם החוטם:
איברא די"ל דווקא אם אין החוטם קיים אז אין מעידין אבל עבור שינוי בחוט' לא שמענו אף דקשה לחלק מסברת עצמו אבל כיון דלר"ת אם גופו שלם מעידין עליו אף שאין לו פרצוף וחוטם ומצדדי' האחרוני' לסמוך על דברי ר"ת אם יש עוד צד והאמת מהא דקאמר דחד אדבקני' קירא אאפותי' ולא בשקורי' משמע אף בגופו שלם לא הכירוהו אבל לענ"ד הך דאין מעידין אלא על פרצוף פני' נמי מדרבנן הוא דהא בהדיא קאמר בבכורות ד' ל"ו שאני עדו' אשה דהחמירו בה רבנן כו' ואף דאיכא עוד תי' יכיר לחוד והכרת פני' לחוד כבר כתב בעבודת הגרשוני דכל הפוסקי' נקטו כהך תירוצא רק י"ל הך תירוץ לחומרא נקטי להחמיר בתחלתה רק נכון לצרף דעת ר"ת אם יש ספק כלל אם זה אינו קרוי' פרצוף עם החוטם:
ובאמת לישנא דש"ס משמע דאין מעידין כשאין חוטם אבל אם נשתנה החוטם לא קאמר וכן פי' רש"י שניטל החוטם. ותדע דא"כ פרצוף פני' נמי נימא אי חבול בפני' שוב לא יעידו או אם ראינו שנתפח תוך ג' ימי' לדעתי אפ"ה מעידין עליו. וראי' מדברי מהרי"ט סי' ל"א שהיקל בספק תוך ג' ימי' ולא נתפח מוכח המחמירי' בספק תוך ג' מיירי שנתפח ואפ"ה אי הי' תוך ג' בבירור מעידין עליו א"כ ע"כ שינוי בפני' אינו מגרע הכרה רק אחר ג' וודאי נשתנה הצורה או ספק נשתנה משא"כ שינוי אבר וכל הפרצוף קיים מעידין לכ"ע:
ונחזור על הראשוני' הוכחתי דהכירו היטב מהני כשאנו רואו' כוונתו לראו' בו לדקדק אחרי'. והנה מדברי ר"ח ההוכחה שלי גלוי' דמחלק בין פרצוף שלם לאינו שלם לענין הכרה א"כ קשה הך דדגלת דע"כ מיירי שאין הפרצוף שלם דאל"כ מעידין אף אחר ג' ימי' האיך מיושב ואם נאמר ר"ח מוקי לה שהי' סימני' וט"ע כדברי הב"ש. קשה א"כ הכא בשני ת"ח נמי מיירי בהכי בוודאי דאי סימני' גמורי' קאמר הדרא קושיא אדוכתי' למה הכא בעי סימני' מובהקי' ושם סגי בסימני' וט"ע א"כ כיון דבחד גוונא מיירי אמאי הכא קאמר לאו עלייהו סמכינן והתם קאמר אפומי' דשושבינא ותו הא דעת עה"ג שאלה ע"ב דאם הוא אחר ג' ימי' מהני סימני גופו דהוא חששא רחוקה שיהי' לו אלו הסימני' לזה שנשתנה צורתו כזה ודבריו מסתברי' א"כ ע"כ הך דדגלת לא מיירי שהי' ט"ע עם סימני' דאל"כ מאי פשט דריב"ב לקולא פליג הא הכא לכ"ע מעידין שהי' ג"כ סימני' ואף אם נחלוק על עה"ג אכתי מנ"ל להש"ס לפשוט בפשיטו' דבלא סימני' שרי אחר ג' ימי' ע"כ שם מיירי רק ט"ע ולא סימני' וגם הענין דחוק לאוקמי שם בסימני' שלא הוזכר כלל:
ובדברי הרא"ש קשה יותר כיון שהוא מביא דברי הרי"ף דאפשט מהך דדגלת והוא לא נחלוק עליו קשה במאי מיישב שם האי עובדא ניחוש לבדדמי ואי מיירי בלא ראה הטביעה קשה הא שם קאמר דבעי לאלתר ולהרא"ש בלא ראה הטביעה לא בעי לאלתר ואי מיירי שם בסימני' וט"ע א"כ האיך פשיט מהא דדגלת וא"ל הפשיטו' הוא דלא חשדינן דמשקר והכא מוקמינן דאמרי סימני' מובהקי' בלא ט"ע דז"א הרי"ף וודאי לא הבין כך דא"כ הי' להביא במסקנא בעי סימני' וט"ע ואי הרא"ש נחלוק עלי' הי' לו לפרש הך דדגלת באופן אחר ותו האיך אפשר לומר סימני' היינו מובהקים א"כ לאלתר ל"ל בשלמא הר"ת דמפרש סימני' מובהקי' י"ל דמפרש א"נ קאמר לאלתר או סימני' אבל הרי"ף מדפשט מהך דדגלת ע"כ אינו מפורש א"נ קאמר דא"כ הוי הך דדגלת כתי' הראשון דחזי לאלתר ובמאי מוכח מדגלת טפי מהכא ע"כ הפי' סימני' וט"ע קאמר ופשט מדגלת דט"ע לחוד מהני והרא"ש אינו חולק עלי' בפשיטו' הזה אף שהרא"ש ס"ל ע"א ביבמה אינו נאמן ואף דאיפשט מדגלת דהוי טעמא משום דעבידא לגלויי כבר ביררתי בס"ד בתשובתי בדין ע"א במלחמה ויבמה דהרא"ש חש ביבם טפי שמשקרת ושוכרת העד כמ"ש בהדיא וראי' מרבא גופא דשם אנסיב וביבמה קאמר ק"ו עכ"פ ראינו כאן שהרא"ש לא נחלק עליו דאי נחלק עלי' הי' לו ליישב הך דדגלת באופן אחר. וכן הסכים הטור בדברי הרא"ש בסי' י"ז דלא חלק על הרי"ף באומר קברתיו נאמן. וגם הדבר מוכרח דלא מיירי בט"ע וסימני' כמ"ש לעיל מכח דברי עה"ג:
והנה לכאורה נ"ל להוכיח דהך דדגלת מיירי בלא ראה הטביעה דהא לדעת הפוסקי' בספק תוך ג' ימי' מקילי' ומהרי"ט כתב אי לא נתפח וודאי מקילי' בספק והך דדגלת ע"כ לא נתפח דהא מסיק דמיא צמתו וע"כ לא נתפח א"כ אף לה"א כיון דמיירי הכא דלא נתפח א"כ מאי פשט מהך דאסקו' בתר ה' יומי הא ספק הוא שמא אינו אחר ה' ימי' ע"כ דמיירי שידענו שאיש זה שהעלוהו שהה חמשה ימי' ומשו"ה פשיט שפיר דהא ידוע שהוא לאחר ג' ימים ואם נאמר דמיירי דראה הטביעה ואחר חמשה ימי' העלוהו קשה מאי חשש איכא שמא לא זה הוא דהוא לאחר ה' ימי' ממ"נ אי הוא זה שנטבע הרי ראינוהו שהוא מת ואם הוא אחר למה נאמר זה אחר שהה במים ה' ימים דהא מספק אין אנו תולין שהוא לאחר ה' ימים א"כ מסתמא אינו אחר דמספק אין תולין שהי' אחר ג' ונשתנה צורה ותו הרי זה דומה ליצא הקול ומצאו הרוג דשרי כן הכא יש לתלות הוא יצא ממים וחזר ונפל לתוכה ולא נתלה באחר בתוך ג' ימי' ותו אי אחר הוא למה הצורה נשתנה:
וא"ל דהכא אמרינן ע"כ מוכח לא זה הוא דאם זה הוא האיך אפשר שישהה במים כ"כ ולא ישתנה לה"א דשוה ליבשה דז"א הא שם רק חששא דנתפח ואינו ברי וצ"ל דלהפוסקי' דמוקי בראה הטביעה מיירי שראו הטביעה ואף ראו אדם במים ה' ימי' ואח"כ העלוהו א"כ שפיר מקשה ניחוש אחר הוא דשהה לא אותו שנטבע דזה הלך לו. וע' בתשו' נודע ביהודא שדרך בדרך זה:
או אפשר ליישב דמיירי בראה הטביעה לחוד ולה"א י"ל דכיון דס"ד דיבש' שוה למי' א"כ וודאי מיירי בנתפח ופריך ניחוש לאח' ע"כ כריב"ב ויתכן שאינו נתפח ומשני י"ל במי' הי' ולא נתפח לכ"ע וק"ל:
והאמת לפי מ"ש מהו"ר בצלאל אשכנזי דלדעת הרמב"ם בנטבע לחוד אף שלא שהה כדי שתצא נפשו הוי דרבנן במים שאל"ס כיון שהספינה נשברה לדידי' הוי כטביעה והא לא שהה עלי' כדי שתצא נפשו ע"כ אף בהא הוא דרבנן א"כ ע"כ מיירי שלא ראה הטביעה בהך דדגלת דאי ראה הטביעה מאי פשיט הלכה כריב"ב שאני הכא כיון שטבע הוי דרבנן ולא חיישינן תו חששא דתפח. נהי דעל הרי"ף לא קשה מאי מוכיח מדגלת שאני התם שטבע לא חיישינן לבדדמי דז"א דהרי"ף פשיט דלא אמרינן דהעד משקר שטבע דהיא לא דייקא:
וא"ל אי לא תדע שנטבעה לא תאמר בדדמי ע"כ תשמע מהטביעה והוי דרבנן דז"א דבלא"ה צריך לפרש להרמב"ם מאי בדדמי יהי' כיון דס"ד מים שאל"ס אינה אסורה מאי בדדמי איכא על הטביעה ע"כ הבדדמי שמא נשברו המשוטו' ואומר בדדמי שהספינה נשברה. ואף גם י"ל לר"י דכתב ט"ע וסימני' הוי וקשה מאי מהני סימני' הא סימנים דרבנן. ע"כ האי חששא בדדמי על ט"ע נמי דרבנן ומהני סימני' דרבנן. א"כ י"ל לכאורה אי ראה הטביעה האיך ניחוש לבדדמי על הכרה הא בש"ס פשט דלא חיישינן שמא פינן מהנהו ת"ח ודחי אסימני' סמכינן ולא הי' ט"ע ואף דהסימני' דרבנן דא"ל דסמך נמי על ט"ע דא"כ למה לא הזכיר ט"ע דמדאו' מהני והוא רק חששא בדדמי ונקט סימני' דרבנן. ע"כ דהמקשה ס"ד דמיירי שראה הטביעה בהנהו ת"ח ולא חיישינן דהנהו אזלי לעלמא כו' ומשני סימני' הוי ודי בסימני' דרבנן דלא ניחוש שמא פינן אבל התם רק חושבנא בעלמא:
והא דקאמר לעיל דחזינהו ואמרי סימני' אלמא בעי ט"ע י"ל היינו לה"א דהעד משקר היכי דלא דייקא א"כ אין לסמוך שאלו נטבעו עפ"י נשי' שאמרו שנטבעו דלא מהימנא ע"כ דאמרי חזינהו ובחזינהו לא חשדינן להו דמשקרי והאשה תאמר בדדמי דהיכא שאין מעידין על הטביעה מאי בדדמי איכא האשה על כרחה תחקור אם נטבעו כלל אנשי' שלהם וא"ל שמא תשמע שנטבעו כמ"ש הרמב"ן די"ל כיון שאין מעיד לפנינו שנטבעו מאין תשמע זה אבל אי הטביעה נודע חיישינן שתאמר בדדמי ופשיט הרי"ף שפיר מהך דדגלת דלא כלח"מ והארכתי בזה בדין ע"א במלחמה אבל למסקנא דדגלת דרבא אנסיב כו' ס"ד הכא דמיירי שראו הטביעה והעלאה ולא חיישינן שמא פינן ואחריני נינהו ומשני משום שהי' סימנים ולא משום ט"ע אך מ״מ מוכח דעל ט"ע לא סמכינן אף שראה הטביעה דהא המקשה ע"כ ס"ד שהי' בהם ט"ע דאל"כ למה לא נאמר אחריני נינהו דדווקא בשומשמי שהי' חשבון כמו הראשוני' לא חש והכא מאי בכך שראו שנטבעו ע"כ גם שם הי' להם הט"ע ואפ"ה חש דאחרינא נינהו למסקנא ודחי שהי' משו' סימני' אך מ"מ לרי"ף דלא הביא סימני' בב' ת"ח ע"כ ס"ל הכרה מועיל אף בראה הטביעה דהא כדבעי למפשט על שמא פינן ע"כ מוקי דמיירי בראה הטביעה א"כ לרי"ף נמי מועיל הכרה בראה הטביעה כשאמרו הכירו הטיב ועכ"פ בשהה כדי שתצא נפשו יש מקום להקל דלא ניחוש בדדמי משום דהוא דרבנן:
אבל באמת לא אבין דעת הרשב"א ורמב"ן דבעי במי' שאל"ס כדי שתצא נפשו מאי מהני השהי' הא י"ל שיצא מהמים במקום שאין רואי' אותו תוך שיעור דכדי שתצא נפשו ואפשר י"ל הך חששא דשט תחת המי' למרחוק חששא דרבנן היא ועכ"פ באותו המקום שנפל צריך לעמוד כדי שתצא נפשו ולדעתי נראה עוד דהרמב"ם ז"ל דווקא בהך דספינה הוי מים שאל"ס דרחוק הוא מיבשה בכל צד דהוא ספינה שנשברה בים הגדול באופן שרחוקה הוא שיבא ליבשה תוך כדי שתצא נפשו רק דאיכא למיחש שדף של ספינה נזדמן לו וכדומה:
ויותר נראה מדעתי כיון שאבד שמו וזכרו היקל דאי הוי סליק הי' נוסע לנו אם הוא בקירוב מקום ומשו"ה לא הזכיר הרמב"ם כלל שיעור שתצא נפשו במים שאל"ס ולדעת הרמב"ם יש לצדד להקל בראה הטביעה דהוא דרבנן דלא ניחוש לבדדמי אבל כיון דלהרמב"ן ורשב"א הוי דאו' והנהו הפוסקי' המחמירי' בראה הטביעה דניחוש בדדמי אין להקל אם לא אי שהה עד כדי שתצא נפשו. אבל עכ"פ הך שכתבנו אי אומר שהכירו היטב לדעתי כ"ע מודי' דלא חיישינן לבדדמי כמו שהוכחתי לעיל והרי מהדרינן אבידה בט"ע ולא אמרינן דאמר בדדמי כיון שנאבד ממנו רק לזה נ"ל בפרצוף איכא בדדמי דמים משני' קצת הפני' אבל תוס' דף קט"ו כתבו דמים אין משני' פני':
שייך לעיל לקונטר' בעד א' ביבמה שזכרתי לעיל:
אכתוב אכתוב עוד הנלענ"ד דבאם אתחזיק היתר כתבתי י"ל ע"א נאמן בלא"ה וא"צ טעמא דעבידא לגלויי ולא דייקא וקשה א"כ למה לא יהי' נאמן במת בעלך ואח"כ בנך. דאית לי' חזקת היתר ליבם לשוק וכתבתי ליישב משום דהוי דבר שבערוה וע"א לא מסימן ואף דתוס' כתבו לעיל דף פ"ח דפריך אתחזיק אסורא מנא לן והא דלא קאמר משום דהוי דבר שבערו משום דאי הוי יליף מטבל ה"א הא דאין דבר שבערוה פחות מב היינו לאסור דומיא דכי מצא בה ערות דבר אבל להתיר נאמן. א"כ לכאורה נסתר מ"ש. אך צריך להבין שם דלעיל פריך הש"ס בהא דקאמר דע"א נאמן באיסורא דהוי דבר שבערוה כו' ונ"ל ליישב ד"ה פ' דהתוס' ז"ל כתבו אי הוי ילפינן מטבל והקדש הייתי מחלק בדבר שבערוה בין להתיר ובין לאיסור משא"כ אי לא ילפינן מטבל והקדש ע"כ אין לומר הך דמצא ערות דבר מיירי לאסור אינו נאמן ל"ל קרא הא בלא"ה אין העד נאמן במקום חזקה כמו במקו' אתחזיק איסורא לא מהימן הה"ד אתחזיק התירא ול"ל קרא אבל אי ילפינן מטבל והקדש שפיר י"ל קרא אתי לאסור אינו נאמן אף דבעלמא נאמן במקום חזקה אף גם במקום אחר כתבתי דלא תקשי שתוס' סתרו דבריהם מריש גיטין למ"ש ביבמו' דשם כתבו הא דקאמר אתחזיק איסורא והוי דבר שבערוה משום דמספקא לי' אי טבל והקדש נאמן באתחזיק אסורא וקשה הא תוס' כתבו כאן דאף על דבר שבערוה י"ל להתיר נאמן א"כ מאי פריך הש"ס. ונ"ל ליישב די"ל למסקנא מדהחמירו עלי' בסופה קשה למה החמירו אי מדאו' נאמן. ע"כ מדאו' אינו נאמן ע"כ חד טעמא איכא או באתחזיק איסורא אינו נאמן או משום דבר שבערוה א"כ שפיר פריך למסקנא מוכח עכ"פ חד טעמא איכא. א"כ למסקנא אי טבל והקדש נאמן ע"כ דבר שבערוה לא מהימן אף להתיר ושפיר י"ל ביבמה לא מהימן אף דלא אתחזיק איסורא. וא"ל דהכא איכא חזקת היתר די"ל מ"מ הא לא מהימן בספק מי מת ראשון כמבואר ביבמות ד' ל"א בנפל הבית חולצת לחומרא. דאף גם י"ל דהכא לא הוי חזק' היתר כיון דבחי' הוי איסור א"א ע' תוס' שם וש"ך ח"מ סי' נ"א ועכ"פ איסורא לא אתחזיק אך דמ"מ הם דבר שבערוה:
ובהכי ישבתי מה שמקשי' על הרמב"ם דס"ל בחד וחד נמי אי באו בב"א לא תצא א"כ נוקי בכתובות דף כ"ב בבאו בב"א עי"ש ונ"ל ליישב דהנה מוכח למסקנא דאיכא או משום דבר שבערוה או משום אתחזיק איסורא ומשו"ה מדאו' לא מהימן והנה אביי לא ס"ל דבר שבערוה אינו נאמן בקדושי' בסוגיא דע"א נאמן באיסורי' דאמר אביי היא היא עי' בחי' ריטב"א שם דפי' כך דלא כתוס' דטעמא דאביי משום שתיקה כהודאה דמיא א"כ לאביי ע"כ הא דהחמירו בסופה משום דאתחזיק איסורא לא מהימן והשתא י"ל דמדאו' נאמן כיון דאיכא נמי חזקה דאשה דייקא דמרע להך חזקה נשאר בלא חזקה ומדאו' מהימן היכא דנאמן מדאו' אף בב"א ע"א מהימן כמ"ש תוס' שם והשתא לא קשה אי ע"א נאמן מדאו' ולמה החמירו דאי לא החמירו לא הוי דייקא ונשאר חזקת איסורא לחוד להכי צריך טעמא דדייקא ולעול' ע"א נאמן מהתור' וניחא הכל ודוק היטב א"כ כיון דנאמן מדאור' אף בב"א נאמן כמ"ש תוס' כיון דנאמן מדאו' אף בב"א הוא נאמן ואתי שפיר דלא משני אביי הכי לשיטתי' וזה ברור:
שם בתוס' דכתבו אף דאיכא למימר אוקי תרי להדי תרי ואוקי אתתא בחזקת איסור ליבם אפשר לי לומר דהכי מקשה דהא סתמא קתני אף שיתכן שמת בנה ובעלה י"ל לא שהעדי' מכחישין א"ע במיתת שניהם רק שמעידין הבן מת בתמוז רק על מיתת הבעל מחולקים זה אומר בסיון וזה אומר באב ובהא אוקמי הבעל בחזקת חי ובוודאי מת באב ולא אכפת לן בחזקת איסור ליבם דבשלמא אם מחולקי' על שניהם ליכא חזקת חי דמאי חזית לאוקמי להבעל בחזקת חי נוקי להבן בחזקה זו אבל אם על הבן לא מחולקי' רק על הבעל איכא חזקה שפיר ואף שהט"ז נחלק על חזקת חי אין דבריו נכוני' במ"כ וכל ראיותיו שלו מבוארי' הדחיות לעיל בש"ך בנקה"כ:
וגם תוס' כתובות בסוגיא דמחליף פרה בחמור כתבו דלא אמרינן בעלמא כשעת מציאתן רק מפקח הגל שאני דאיתרע ובמחליף פרה בחמור שאני דלא מחזקינן ריעותא מרשות לרשות ובספק נהרג תוך ג' ימי' הטעם דאוקמי' לבעלה בחזקת חי ותו איכא חזקת איסור אשת איש ודו"ק:
שם נראה לי הטעם דאשה מהימנא לומר מת בעלי שתתיבם ואינה נאמנת לומר מת בני ואח"כ בעלי היינו משום דתוס' כתבו דאין כאן חזקה דדייקא דהא מותרת לראשון ותי' סתם נשים רגילות לדקדק ולזה י"ל מהני הסברא דרחמא לי'. אבל כל שתהי' אסורה משום דרחמא לי' לא תאסור עצמה לבעלה. א"כ היא עצמה נאמנת לומר מת בעלי דהא אי יבא אסורה דהא ברצון זנתה כיון שמעידה בעצמה. אבל במת בני כיון שבאמת מת הבעל לא דייקא דלא אכפת לה כיון דלא תאסור על בעלה דהא מת רק שתאסור על היבם הא לא אכפת לה כיון דבלא"ה אסורה לו אבל בעד בעי משום מילתא דעבידא לגלויי ודו"ק:
עוד י"ל בדברי הרא"ש דס"ל דפשיטא במת בנך דלא מהימן העד ומת יבמך בעי ונ"ל ע"ז שכתבתי לעיל משו"ה קאמר דסמכינן אמילתא דעבידא לגלויי דהיא דייקא והווי אית לי' תובעי' אבל כיון דלא מהימן במת בנך אף דאית לי' מגו ע"כ סמך שלא תדקדק אחרי' כיון דשמעה מיתת שניהם להכי לא סמיך אמלתא דעבידא לגלויי כיון שאינו ירא מדקדוקה אבל במת בנך ואח"כ בעלך על כרחה תדוק על מיתת בנה שיראה שיבא ותאסור ליבם וכיון שדקדקה א"כ ירא העד שיתוודע לה מי מת תחילה אבל מת בעלך ואח"כ בנך אינה יריאה שיבא בנה דא"כ פשיטא שריא לעלמא ולא תדקדק וסמך העד עלה ודו"ק:
שם במ"ש תוס' ורא"ש בשלמא איהי אית לה מגו אבל העד ל"ל מגו דחפץ לקלקלה אבל אם אמר מתו שניהם לא תדקדק אחריו לענ"ד אפשר לומר אם לא יזכר ממיתת הבן אין כאן קלקול והוי אנוסה דאינה צריכה לדקדק אי מת הבן כיון שידוע לה שהי'לה בן אינה צריכה לדקדק אי מת דאוקי מת בחזקת חי אבל אם יזכר מיתת שניהם והיא לא תדקדק מקלקלה א"כ ליכא מגו ודו"ק היטב:
ובדין שנשאלתי בהכיר הנטבע היטב נ"ל לחזק עוד דברי אף שבאו לעיל קצת הדברי' אציגה אתהן בדרך ברורה. הנה לכאורה נ"ל להוכיח כשיטת הר"י דיש חילוק בין ראה הטביעה ללא ראה לענין בדדמי דהנה קשה לכאורה למהרי"ט דס"ל אי ראינו דשלא נתפח מקילין בספק תוך ג' ימי' א"כ מאי פשט דריב"ב לקולא פליג דלמא שאני הכא דלא נתפח ומקילי' בספק תוך ג' ימי' וא"ל שידוע הי' שמעשה הי' בנתפח כעין שתי' הח"מ על דברי הרשב"א שידוע הי' שאין גופו שלם הא לקמן מסיק במיא מצמת צמית א"כ ע"כ לפי האמת לא נתפח והמעשה לא הי' כך א"כ נוקי שהי' ביבשה ולא נתפח דא"ל דהכי מקשי אי לא נתפח ע"כ לא הי' הנמצא אחר ג' ימים לטביעתו דאל"כ הי' להיות משונה וזה בעלה שנטבע ידענו שהי' טביעתו קמי ה' יומי א"כ ע"כ אחר הוא ונטבע תוך ג' ימי' דז"א דאי ס"ד דאחר הוא והוא תוך ג' למה נשתנה צורתו כשל זה שידענו שנטבע הא תוך ג' אינו משתנה וע"כ הוא בעלה ואם הוא אחר ושהה ג' ימי' ולא נתפח נתלה בבעלה ותו כמו דחיישת לאחר כך נאמר ע"כ שבעלה שנטבע יצא מהמים ואח"כ נטבע ותו אין זה ברור שנתפח רק חששא היא ואין ראי' שאינו הנטבע מדלא נשתנה דאין הכרח שישתנה ותולין בו ולא באחר דתוך ג' אינו משתנה א"כ מאי פשט מדגלת וא"ל דהכא שאני שידענו שנטבע קודם ה' ימי' א"כ ע"כ י"ל הי' קודם ג' ימי' ואינו ספק כלל ז"א דממ"נ אם נאמר הוא הוא הראשון א"כ הרי לפנינו דמת הוא ואם נאמר שאינו הראשון והראשון יצא א"כ למה נאמר שהנמצא אחר הוא והוא אחר ג' ימים הא לא נודע טביעת אחר כלל אין תולין מספק שהוא אחר ג' נימא הראשון אחר שיצא חזר ונטבע והוא תוך ג' ימי' או שהוא הנטבע ולא נשתנה וצ"ל דמיירי שאנו ידענו שנטבע איש א' קודם ה' ימי' ולא יצא מהמים ולא ראינו מי הנטבע ועכשיו מצאנו זה האיש ודומה צורתו לבעל האשה הזאת והווי וודאי אחר ג' ימי' ופריך שפיר הא נשתנה צורתו אחר ג' ימי' שמא אינו בעלה דכיון שלא נודע שיצא אין תולין שיצא ממי' ותולין שהנטבע נמצא והוא איש אחר שנשתנה צורתו לבעלה כיון שהוא אחר ג' ימי' בוודאי וקשה דאכתי מאי פשיט דלמא לא מיירי בהכי רק שידענו שבעלה נטבע קודם ה' ימי' להכי שרי ממ"נ כמ"ש לעיל אם הוא הנטבע הרי מת ואם אנו מסופקין שאחר הוא למה ניחוש הנמצא זה נטבע קודם ג' ימי' ונשתנה נימא שהוא תוך ג' ימי' וע"כ ראשון יצא ונטבע מחדש או שאינו אחר ולא נשתנו פני הבעל שנטבע ע"כ כדברי הר"י אי ראה הטביעה אמרינן בדדמי א"כ ע"כ לא מיירי שראו שזה נטבע דאל"כ נימא בדדמי ע"כ שלא ראו מי נטבע ופריך שפיר אך לדברי הרא"ש ע"כ מוכח דמיירי שראה הטביעה דאי לא ראה הטביעה לא בעי לאלתר והתם קאמר דחזוי' בשעתי' ולדידי' צ"ל דמיירי שידענו שנטבע זה האיש וגם שידענו שאיש צף על פני המים יותר משלשה ימי' א"כ וודאי הווי יותר מג' שזה הנטבע הי' במים וחיישינן זה שידענו שנטבע הלך לו וזה אחר הוא והא לא קשיא מנ"ל להקשות דלמא לא מיירי די"ל דידוע שכך הי' המעשה כמ"ש הח"מ:
אולם יש להכריח חילוקי בין הכירו היטב ללא הכירו דהנה יש להקשות טובא הא וודאי האי חששא בדדמי הוא לאו חששא דאו' דאי חששא דאו' למה מהני סימני' דרבנן וט"ע ע"כ הוא חששא דרבנן ומהני סימנין דרבנן וכן הוכחתי מדברי הרמב"ם דבלא קברתי' ל"ת ואין לחלק בין סברות בדדמי א"כ קשה לקמן בהך דשומשמי דרב חסדא בעי לאתוי' ראי' שמא פינן לא חיישינן מעובדא דב' ת"ח ודחי רבא שאני הכא דאמרי סימני' וקשה למה דחה משום סימני' ולא קאמר משום ט"ע דמהני מדאו' והוא עדיף מסימני' דהוא דרבנן והווי לי' למימר שאני התם דאיכא ט"ע דעדיף טפי:
וא"ל דמשני סימני' מהני בהדי ט"ע ומתחלה ס"ד ט"ע לחוד הי' ומקשה נימא בדדמי ומדמה לשמא פינן ודחה שאני התם דאיכא נמי סימני' ז"א דאי ס"ד דט"ע הי' מאי מדמה לחושבנא ואי מדמה דלא חיישינן לבדדמי כמו דלא חיישינן לשמא פינן מאי ענין זה לזה והי' נ"ל לומר דס"ד דר"ח דמיירי שראו הטביעה וסמך אהא לחוד דלא חיישינן שמא אחריני נינהו כיון דהנהו נטבעו לא אמרינן דאזדא לעלמא ולא שהכירו ע"י ט"ע. רק דלהכי סמכו דהם הם שנטבעו כיון ששניהם נמצאו הווי חושבנא הכי הווי או דס"ד בהי' ט"ע גרוע כגון אחר ג' ימי' ומייתי ראי' דלא חיישינן לשמא פינן ודחי לי' דהווי סימני' דרבנן בלא ט"ע ובהא לא חיישינן לשמא פינן:
והא דקאמר לעיל דחזינן לאלתר ואמרי סימני' לעיל מוקי בלא ראה הטביעה וליכא סברו' שמא פינן והא דלא מוקי בראה הטביעה דלהה"א דע"א משקר א"כ לא די בסימני' וט"ע דשמא משקר העד ולא טבעו כלל ולא די בסימני' דרבנן לחוד אבל בלא ראו הטביעה אין לומר שמא משקרי ולא חזינהו די"ל כמ"ש לעיל דאשה לא תאמר בדדמי דמאין ידעה כלל שטבע הספינה כיון שלא ידעי מהטביעה ואף העדי' לא ראו הטביעה אין לומר כדברי הרמב"ן פן יתוודע לה הטביעה דמאין יתוודע לה כיון שלא ידעה מהטביעה וגם לדברי הרמב"ם דנשברה הספינה הווי כטביעה והבדדמי היינו ששמעה נשברה המשוטות נמי בהא ליכא בדדמי דמאין ידעה שבעלה הי' על הספינה זו דתאמר בדדמי אי שמעה שנשברו המשוטות אבל אי אמרה שטבעו בספינה זו וידעו מהטביעה י"ל שהיא יתוודע לה שספינה זו נשברה ותאמר בדדמי כי יתוודע לה שהי' בעלה בספינה זו ע"י שתחקור אם הי' בספינה זו שאמרו העדי' וכשיתוודע לה שנשברה הספינה תאמר בדדמי אבל אי לא ראו הטביעה לא נודע באיזה הספינה הי' בעלה ולא תדע מה לחקור לא תאמר בדדמי ותחקור אם הוא חי ולהכי לה"א מוקי שלא ראו הטביעה וליכא סברו' דאין לחוש שמא פינן דאנו נחוש שלא הי' שם כלל להכי צריך ט"ע וסימני' דרבנן אבל למסקנא דע"א מהימן ס"ד דמיירי רק בראה הטביעה ודחי לי' דאמרי סימני' וסימני' לחוד מהני וכ"ש ט"ע כיון דסימני' לחוד מהני כ"ש ט"ע רק הא קשיא לר"י הא דעתו בראה הטביעה לא סמכינן על ט"ע ולרבא אף על סימני' לחוד סמכינן כ"ש על ט"ע וי"ל לחלק אם נמצא במקום שנטבע לא חיישינן דהוא אזל לעלמא והאי אחריני הוא כיון שנמצא במקום הזה אמרינן כאן נמצא כאן הי' אבל אי לא נמצא במקום שנטבע לא סמכינן על טביעת עין לחוד די"ל דאמר בדדמי:
ולדעת הרי"ף מוכח חילוקי שזכרני דקשה אליבי' רבא בדגלת בט"ע לחוד בלא סימני' ולמה לי' הכא סימני' וא"ל דפשט מהה"א דמשקרי ומיירי בט"ע וסימני' קשה ר"ח דבעי למפשט דלא חיישינן שמא פינן מאי פשט כיון דמה"א פשיט הא ידע שם מיירי נמי דאמרי סימני' ואין לומר דאו או קאמר כמו שפי' המרדכי דהרי"ף ע"כ לא ס"ל הכי מדפשט מדגלת דט"ע לחוד מהני ולא פשיט מהכא דט"ע לחוד מהני כיון דאו או קאמר ע"כ תרתי קאמר א"כ מאי פשיט ר"ח הא שם הווי נמי סימני' כדמוקי:
וא"ל דר"ח ס"ד דסימנין דרבנן דומה לחושבנא ופשט שפיר ורבא דחי לי' סימני' דרבנן עדיפא מחושבנא ז"א דאכתי מאי מדמה חושבנא להכא הא הווי נמי ט"ע ע"כ לאו מפשיטו' דלעיל פשיט רק לפום קושטא וקשה רבא דבעי סימני' הא למסקנא לא בעי סימני' רק ט"ע וקשה דרבא אדרבא וא"ל דר"ח ס"ל דעד משקר ומוקי עובדא בט"ע לחוד ומדמה לשמא פינן או כיון דראה הטביעה לא חש לשמא פינן להכי סמך אט"ע ורבא דחי דהי' נמי סימני' וקשה למה לא דחי לי' רבא כמו דס"ל דלא חיישינן דמשקרא כמו דס"ל בדגלת ומשקלא וטריא דלעיל ע"כ לא פשיט דהא מוקי תרתי ט"ע וסימני' להכי ע"כ הרי"ף מפרש דר"ח קאי למסקנא ואף בלא ט"ע שרי כיון שראו הטביעה לא חיישינן דאזלא לעלמא ומיירי בט"ע גרוע שלא הכירו היטב ולא מהני ט"ע ודחי רבא ע"י סימני' לחוד סמכינן כ"ש טביעת עין גמור היכא שהכירו היטב כהך דדגלת א"כ עכ"פ נ"ד שהכירו היטב ואף נמצא במקום שנאבד ולרמב"ם הווי כנטבע אי נשברה בהספינה בכה"ג לט"ע אין חשש בדדמי ודו"ק היטב:
והנה הגיע לידי קונטרס ארוך מש"ב הרב המאוה"ג אב"ד מזבאריז שהאריך טובא בעניני' אלו והנה לסוף צידד להקל עבור שהעד העיד רק שספינה נשברה וליכא בדדמי והאמת לעיל בקונט' ע"א במלחמה כתבתי נמי שנלענ"ד לומר בעיר שכבשוהו כרכום ליכא בדדמי כיון דנותני' עלי' חומרי חיים כו' והה"ד נשברה הספינה אך הרשב"א ורמב"ן כתבו כיון ששמעה שבירת הספינה איכא בדדמי. לכן לא רציתי לסמוך ע"ז אבל צדדי היתר דלעיל הם נכונים ויותר נתחדש באשה זו ששמעה מפי עד ששמע מפי ישמעאלי' מסל"ת שבעלה נפל לתוך המים והיא הגידה לפני שהישמעאל הביט על המים כמה שעות וראה שלא עלה והוי וודאי ספיקא דרבנן ויש לסמוך על צדדי היתר אלו:
והנה ראיתי עוד בדברי ש"ב הרב הנ"ל שכתב להוכיח במלחמה קטנה ליכא בדדמי דמחו לי' בגירא ורומחא כדברי מהריב"ל מפ' כיצד מעשה בלסטי' א' כו' ואמאי לא פשיט מהא דקברתיו נאמן וי"ל דאין ראי' שם הרי הוא החזיק המלחמה דדחי לרב חסדא דאמרי סימני' קשה הא רבא שרי ואית לי' מגו דהי' אומר מתיוא"ל שמא משו"ה לא אמר מת דאז לא היתה סומכת עלי' דדייקא משא"כ האומר נהרג אם תשמע דמחו בגירא לא תדקדק יותר דכבר ביארתי בדברי הרא"ש עד לא סמך ע"ז שתדקדק לחצאי' וכיון שע"כ תידוק אי מחו לי' בגירא על כרחה תידוק הכלי עי'מה שכתבתי לענין מת בנה ואח"כ בעלה ואף שיש לי להוכיח דלא בעי קברתיו בהרגתיו דאל"כ מאי פריך פ' כיצד הרגתיו רשע הוא כו' קשה נהי דלא נאמינו שהרגו נאמינו שאומר שקברו והרי מת הוא יהי' הריגה ממי שיהי' זה עדות לחוד מועיל ע"כ לא אמר קברתיו. אף י"ל ש"ה כיון שהוא הרגו לא הי' בסכנה והתבונן בו מסתמא וא"צ לומר קברתיו אבל בעלמא צ"ל קברתיו. אך זה יש ללמוד דמסתמא הגזלן ממתין עליו א"כ וודאי לא ישב ידו מבלע ול"ד למלחמה שמורי' מרחוק ואף שי"ל דוקא אי אומר מת סמכינן ע"ז משא"כ בסתמא נראה דאין לחלק אך כבר הבאתי סמוכי' לעיל מדברי הרמב"ם במלחמה קטנה אין חשש לומר קברתיו:
ובדברי תשו' ב"י ראיתי תמי' הובא בק"ע היכי שישמעאלי' שוכבי' עם נער נמי כלי זיינו עלי' והוא נגד דברי תוס' בפ' אין מעמידין דלא אמרינן סברא זו רק באשתו ע"ש משום דרחמא לי' כו' ממתנת כי סומכת כלי זיינה עלי'. ובדבר אי דייקא לחוד סגי כבר הבאתי ראי' מהך דאמר משמו שקרו אותו יוחנן וזה מת ויכול להשתמט ואף גם ממעשה בא' שאמר אני מת וחשו לצרה אבל ע"א בעלמא לא משקר אף שלא הי' כאן ולא נודע מי הוא ע"כ אין לחוש לכך במקום דדייקא: