תפארת צבי אבן העזר· רבי צבי הירש בוצ'קו
קונטרס תקנות עגונות · תשובה יז
שאלה ביבמה הזקוקה ליבמה ולא נודעו עקבותיו של יבמה הזקוקה לו כמה עדות ושלחה שליח לחפש אותו במדינות אוקריינא וכבוא השליח לק"ק מאניסטרישטש הסמוך לטיטיוב אמר לו איש א' שמו ר' הירש אן אתה הולך ואמר לו אני הולך לחפש בן אחי ר' ליזר שהלך לסביבות אלו ולא נודע אנה הוא ואשת אחיו ח"ו תהי' עגונה והשיב לו זה ר' הירש זה האיש אשר אתה מבקש וגם כ' מיכל מפה נסעו שניהם יחד מכאן ונהרגו שניהם מהפוחזים כסמאטשטשיזנא עכ"ל העדים נעתקו ללשון הקודש נכתב ז"ך אב חקל"ג לפ"ק:
ושאל השואל אם יש בעדות זה כדי להתיר האשה מזיקת היבום או לאו:
וזאת תשובתי בעזר החונן לאדם דעת הוא יבינני בינה והשכל. אף כי אנכי תולעת הוא יורני ויתמכני אף כי אין הכרעת תלמיד כמוני מכרעת. לא ימנע הטוב לשוחרי פניו המחלים להבין אמרי בינה לא לעקור כי אם לטעת ותפלתי תהי' נשמעת וזה החלותי בס"ד:
תרי תיוהי איכא הכא לכל מעיין בהשקפה ראשונה דאיכא ע"א ביבמה וע"א במלחמה בלא קברתיו ואיכא תרי בדדמי ובוודאי החפץ למלאות ידו מתוך דברי תשובות ראשונים ואחרונים ירוה צמאונו וימצא שאהבה נפשו לסתור ולבנות והים מלא על כל גדותיו תארכנה פארותיו ותסוכנה דליותיו אולם דרכי מעולם לחטט ולחפור אחרי פניני החכמה בים התלמוד בעצמו ומהיושבים ראשונה במלכות לכן אבנה דייק ממקור הדינים. ונתחיל מהך דע"א במלחמה כי הוא הריעותא הגדולה דהך דע"א ביבמה רבו המתירים ויתבאר אח"כ בס"ד:
והנה בריש אשה שלום בעי ע"א במלחמה מהו טעמא דע"א נאמן משום דאשה דייקא והכא אמרה בדדמי או משום מלתא דעבידא לגלוי' לא משקר ה"נ לא משקר ופשיט מעובדא דב' ת"ח שטבעו והתיר ר' נשותיהן ע"פ נשים והא מים כמלחמה דמי ותסברי' מים שאין להם סוף הוא ואשתו אסורה אלא הכא במאי עסקינן דאמרי אסקינהו וחזינן לאלתר ואמרו סימנים דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנין. עכ"ל הגמ':
המעיין בשטחיות לשון הגמ' וודאי יראה דהפשט הוא דבעי רק אם האשה תאמר בדדמי אבל העד י"ל דאינו אומר בדדמי דאם יש סברא לומר דהעד יאמר בדדמי מאי עבידא לגלוי' דלא משקר דקאמר הא בדדמי קאמר אבל מדקאמר לקמן ואסקינהו ואמרה סימנים כו' משמע דהעד לא מהימן דחיישינן לבדדמי אם לא שיאמר הסימן כמ"ש בעה"מ והרא"ש א"כ קשה מאי עבידא לגלוי' איכא הכא אך דבר זה רבינו הגדול הרי"ף ז"ל אמרה דלעיל י"ל דמיירי שהעד אומר קברתיו וליכא בדדמי אבל בלא אמר קברתיו י"ל דהעד יאמר בדדמי וכפי שהבינו כמה פוסקים דבריו פירשו דלהרי"ף בלא קברתיו לא מבעיא ליה כלל רק בקברתיו ואי קשיא א"כ המקשה דלא ידע דאמרי סמנים האיך בעי למפשט מב' ת"ח דנהי דטעמא משום מלתא דעבידא לגלוי' מ"מ ניחוש שמא העד עצמו אומר בדדמי ז"א דס"ד דהמקשה העדים הי' שנטבע ובהא ליכא בדדמי כיון שאומר ששהה עליו עד שתצא נפשו והוי כאומר קברתיו אבל בדידה י"ל שתאמר בדדמי ולא תידוק שתאמר וודאי מת ולא תידוק אך למאי דמשני דהעדים היה על הכרה קשה הא איכא בדדמי ומשני משום סימנים התירו:
או דקשה מאי מהני ההכרה האיך נאמין לעד המכיר היא תאמר בדדמי ע"ז השיב דאמרה סימנים פנימיים ובוודאי לא משקרי. וכמ"ש הב"ש (ויתבאר עוד לקמן ב"ה):
והאמת יורה דרכו דאי אפשר לפרש פי' האחר בדברי הרי"ף שהזכיר ה"ה והלח"מ האריך דכל זה דלהרי"ף האבעיא קאי בדלא אמר קברתיו ובדאמר קברתיו מהימן ופסק הרי"ף ז"ל לחומרא בדלא אמר קברתיו לא תנשא ובאמר קברתיו פסק מהך דדגלת דאנסיבה רבא כו' במים שהעיד השושבין כשהעליהו דהוא הוא בעלה ולא אמרינן דאמרה בדדמי דא"כ קשה הא דקאמר ואמרי סימנים ע"כ היינו כי היכי דנימא דע"י סימנים העדים לא יאמרו בדדמי ולא נפשוט האיבעיא א"כ בהך דדגלת למה לא הוזכר סימנים הא גם הכא הוא לאלתר והרי"ף עצמו סיים הלכך כו' עד דאמרי אשתמודעינהו כהך עובדא דב' ת"ח כו' והא בהך עובדא הוזכר סימנים ע"כ הא דקאמר אמרי סימנים בעי למימר דלא תפשט בעיין די"ל היא תאמר בדדמי והא דנאמנת משום דהיא לא סמכה עליהם וליכא בדדמי דוודאי אמת כך שראינו סימני' פנימיים מכוונים לאותן שיש לבעלה להכי כיון דאפשט מהך דדגלת דע"א מהימן א"צ סימנים וזה ברור ופשוט:
ובזה אני תמה על הרבנים הגדולים מהריב"ל ומהר"א ששון דשקלי וטרי טובא בדברי הריב"ש תשו' שע"ח שהשיג על הרב מ' שלמה צרפתי שדעתו לומר לרי"ף במים לא בעי קברתיו דהא בש"ס קאמר בהדיא מים כמלחמה דמיא והם נתקשו למה לא הקשו לו הא הרי"ף למד מהך דת"ח ודגלת דאמר העד בדדמי דהא קאמר ודוקא היכא דאמר אסיקנא כו' והה"ד במלחמה קברתיו כו' ע"כ ס"ל במים איכא בדדמי:
ובער אני לא אדע כוונתם זה הרב מ' שלמה לא דבר מזה אם בהכרתו איכא בדדמי דא"כ מאי מהני קברתיו רק איהו קאמר אם ההכרה טובה וסמכינן עליה שזה הוא הנטבע וליכא בדדמי לענין זה די שאין אנו חוששין שמא סבור שמת ומים בלבלוהו דע"כ הא לא חיישינן מדלא הצריך הרי"ף לומר קברתיו במים ע"כ דהכא ליכא בדדמי ולא דמי למלחמה דאיכא גירא ורומחאי דהרב זה לא מפרש דהך דאסקי' הוי כקברתיו זה השיב לו הריב"ש אבל הרב לא הבין כך רק ס"ל אסקי' היינו משום הכרה בעי לאלתר ודוק ע"ז השיב הריב"ש הא בש"ס קאמר מים כמלחמה דמי אם ראו אותו נטבע סברי וודאי מת כ"ש העליהו מן המים יסברו וודאי מת ואולי יש בו חיו'. וזה לא מוכח מדברי הרי"ף בעצמו דאיהו לא מיירי בהכי רק הרי"בש מפרש דאשתמודע לי' היינו שהכירו שמת ומ' שלמה לא פירש כך ולדעתו הרי"ף ז"ל לא בא להוכיח כלל דאמרינן בדדמי מעובדא דב' ת"ח רק איהו פסק הלכה קאמר דבמים מהני ע"א ולא אמרינן דאשה תאמר בדדמי והעד צריך שיאמר לאלתר ואשתמודע לי' כו' דבלא"ה אין הכרתו כלום לא משום בדדמי רק דינא הוא שנשתנה מיד ובמלחמה צריך קברתיו משום בדדמי ומן מים לא מיירי וסבר' מים בלבלתו י"ל דלא אמרינן כלל רק בדדמי היינו שמא חי הוא וסבור שנטבע אבל כל שהעלוהו ומת וודאי לא חיישינן טפי ואף דאמרינן שמא בלבלהו המים י"ל כיון שהוא אצלו וודאי ישראל זריזי' ועסוקי' במצות התבונן בו אי חי הוא למה יסמוך על בדדמי רק בגירא ורומחא ירא לעמוד שם ולהכי אזל מיני' ואיכא בדדמי והש"ס דמדמה מים למלחמה היינו אי נטבע במים ואינו יכול להצילו י"ל דאזל מיני' ואומר בדדמי. רק אם אומר שעמד כדי שתצא נפשו אזי העד אינו אומר בדדמי רק על האשה איכא בדדמי שהיא לא היתה שם ותאמר כיון שנטבע מת בוודאי א"כ קו' הריב"ש לא קשה על הרב ויפה כיון בעתה"ד דס"ל הך סברא של הרב שהי' בדורו של הריב"ש ותו דאין חשש שהעד טועה שסובר שמת רק האשה תאמר בדדמי כמ"ש לעיל אבל מי שהוא אצל טביעה אינו אומר בדדמי עכ"פ נתבאר דוודאי להרי"ף לא נימא בלא אמרה קברתיו בעי הש"ס ובקברתיו פשיטא לי' דמהימן דקשה בש"ס משני דאמרה סימני' ע"כ דהוי כלא קברתיו ולא תפשוט בעיין ואיהו בסוף דבריו לא בעי סימני' הא לדידי' נשאר האבעיא ע"כ כדכתיבנא רק דרך השני שכתב ה"ה אפשר להאמר דש"ס בעי בכל גוונא והרי"ף ז"ל כתב קברתיו אפשיט ולא קברתיו תבעי וש"ס משני דאמרי סימנים דלא תפשט נמי קברתיו דאסקינהו היינו בקברתיו ולרי"ף נפשט בקברתיו להכי לא בעי סימנים והא לא קשיא אי בלא קברתיו העד לא מהימן דאמר בדדמי למה נאמינו בקברתיו הא היא לא דייקא ע"כ סמכינן רק משום מלתא דעבידא לגלוי' כו' ניחוש שמא הוא אומר בדדמי שמת ולא הוי תו בדעתו עבידא לגלויי א"כ בהך דקאמר קברתיו משקר וליכא עבידא לגלויי דז"א דמה"ת יאמר העד שקר בלא סברת דעבידא לגלוי ע"כ או שמכווין לקלקלה או ששכרתו וע' רשב"ץ כתב בהדיא רק שמא שכרתו חיישינן ובוודאי ששכרתו לא חיישינן באשה רק לבדדמי ולקלקלה לא חיישינן דהא הוא אומר בדדמי שמת ולא תתקלקל לדעתו א"כ למה ישקר לומר קברתיו ולהכי מהימן ואין לחוש דהכל שקר דהא הוי עבידא לגלויי ואף להרמב"ם דס"ל דהיא לא מהימנא לומר קברתיו אלמא חשודה לשקר אי אמרה בדדמי א"כ ניחוש ששכרה עד שיאמר קברתיו דהיא נמי אמרה בדדמי דז"א דדווקא אי אמרה היא קברתיו אמרינן מסתמא משקרה דאין לה לעמוד כ"כ בקשרי המלחמה אבל כמה דלא ידעינן זה לא נימא דמשקרת ותו אם תראה העד משקר בקבורה לא תאמין לו כלל שמת דסהדי שקרא כו' וליכא כלל בדדמי. כ"ש לטעם שכתב ח"צ בתשובה בקברתיו במלחמה י"ל שנחלף לה וזה לא שייך הכא. אך תמהני טובא על הח"ץ דהא הוא מוקי הך דנפלו עלינו לסטי' בדאמרה קברתיו דאל"כ אפשר דמחו לי' בגירא ורומחא ואינה ממתנת אף דכלי זיינה עלי' דאיכא צניעו' כנ"ל א"כ אי אמרה קברתיו מה פריך הש"ס הא לטעמי' קברתיו אינה נאמנת דשמא נתחלף לה באדם שנהרג קודם ג' ימי' וזה שייך במלחמה גדולה שנפלו הרבה חללים ולא בנפלו עלינו לסטי' שאין שם חללי' יותר וא"ל שמא יש עוד עמהם הרוגי' וחזרה אחר ג' ימים וקברה ההרוגי' ונחלף לה בעלה באחר ז"א חדא דמאי פריך דלמא ליכא רק היא והוא כדקאמרה הוא מת ואני ניצלתי ועוד למה ניחוש שחזרה אחר ג' ולא תוך ג' א"כ ל"ל לשנוי' כלי זיינה עלי' אולם בלא"ה קושיתו בהך דמלחמה קטנה לא קשה דמאי ראי' מהך דצנועות שם משום שלא תאסור על בעלה מסרן נפשייהו כדמוכח שם ולא משום איסור זנות באונס דפריך רק ולדרוש דאונס שרי לבעליהן וכן בשבוי' וודאי ברצון אינן מזנות אבל עבור שתמתין על בעלה חזיא ואינה הולכת ותו דווקא צנועו' עבדי הכי ולא נשי דעלמא מחמת אונס לא מסרן נפשייהו וכן דייקו התוס' לעיל משום צניעות ריש כתובות (דצנועו' לא אמרי בדדמי דאדרבה סברה דאניס אף שאין מהדין) ותו וכי אשה דעלמא שאינה אשתו נאמנת משום דכלי זיינה עלי' רק אשתו היא עבדה כל טצדקי שלא תאמר בדדמי וסומכת דכלי זיינה עלי' ועכ"פ לא יהרגנה אבל משום שיאנסה תניח בעלה הא לא אמרינן. וכ"כ תוס' מס' עכו"ם ד' כ"ה ע"ב בהדיא דהיא תטמין עצמה רק מספק שמא ימצאו' תסמוך על כלי זיינה א"כ לא קשה קו' הח"צ כלל. ובגוף הפשט בגמ' בהא דקאמר רעבון הוא כמלחמה או אינו כמלחמה כו' והאמת ממה שמדייקי' הפוסקי' דלא כרמב"ם מהא דקאמר רעבון גריע ממלחמה וקברתיו מהני. זה אינו דיוק דלענין מת על מטתו קאמר דגריע ושם לא בעי קברתיו אבל ממת במלחמה לא מיירי כלל. רק הא קשיא דרבא קאמר הרי הוא כמנחמה משמע דדומה לענין מת ברעב א"כ כיון דסתם קאמר יתכן דאף קברתיו לא מהני והאיך כדקאמר גריעי ממלחמה מסיק דקברתיו מהני וזה תימה:
ונחזור למה שכתבנו לכאורה עלה בלב משכיל א' לומר לישב מה שהקשיתי על הרי"ף דנימא דאמר שקר קברתי ובאמת ראוהו ולא קברו דהא אינו מילתא דעבידא לגלויי דאומר בדדמי שמת ורצה לומר דבאמת למה להעד לומר בדדמי רק דניחוש שיאמר שקר ולדעתי לא יתגלה שקרו דיכול לאשתמוטי אמר בדדמי א"כ אומר קברתיו נאמן ע"כ והנה בסברה זו אין להקל ע"י זה בהחזיק הוא מלחמה דנימא דהוי מיגו להעד דכיון דאמרינן דהוא אומר שקר ולא בדדמי סמכינן אמגו דזה אינו דלא רצה לומר שלום דאח"כ לא יכול להשתמט אבל בלא"ה זה אינו דא"כ בתרי למה ס"ל לרי"ף דאמרי בדדמי אינהו בלא"ה לא יאמרו שקר. לכן עיקר כתי' הראשון שלי אך הקושיא החמורה שהקשו כל הפוסקי' סוער עלינו אי האבעיא קאי בקברתיו מה בכך דאמרי סימני' ניחוש שמא משקרי ואיהי סמכה עלייהו דאמרה בדדמי והב"ש כתב ליישב דהוי סימני' פנימיים והם אמרי סימני' כאלו. אך לפי' תוס' השני דהוי ט"ע וסימני' דרבנן קשה. וכמו כן קשה על הרי"ף מדכתב דלא שרינן אלא דאסקינהו ואשתמודעינהו כו' משמע דמש"ה צריך הכירא מעליא דלא נימא בדדמי קאמרי הא כיון דאיכא סימני' חזאי ליכא בדדמי לענין הכרה ע"כ תרתי בעי משום דסימני' דרבנן וקשה קו' הב"ש:
ותו לאלתר ל"ל אי מיירי סימני' מובהקי' וקושית זו קשה על ר"ח דפי' מהכא שמעינן דלא סמכינן אהכרה רק בעי סימני' וכתבו תוס' תימה שמתירי' בלא סימני' ועל זה חלקו כל הפוסקים איש לדרכו פונה מהם שחלקו בין ראה הטביעה ללא ראה הלא המה כתובי' על ספר מלחמת ה' ובעה"מ והרא"ש ומהם שחלקו בין נמצא שלם ללא נמצא שלם כך מבואר בתוס' וסייעתם ולכולם קשה מאי קושיא הא הכא צריך סימני' דאי לא"ה ע"א לא מהימן להה"א להכי צריך סימני' פנימיים משא"כ למסקנא דאיפשט מהך דדגלת אין צריך סימני' וראיתי הלח"מ חתר קצת למצא ישוב ודעתו אם העד מעיד על העלאה לא שייך בדדמי אך נשאר קשה א"כ האיך מוכיח הרי"ף מהך דדגלת הא שם לא שייך בדדמי דהי' עדי' בהעלאה:
ולענ"ד הי' נראה בדרך זה ליישב דוודאי כל שאשה יודעת שנטבע או שהי' במלחמה והעד מעיד מיתתו אמרה בדדמי אבל כל שאשה אינה יודעת כלל אי נטבע או ירד למלחמה דייקא שמא חי הוא ולא נהרג כלל או לא נטבע דהא אין לומר שמא תידוק ויתברר לה שהי' במלחמה ותו לא תידוק במיתתו וכן מצאתי במלחמ' לרמב"ן דוודאי הך דדייקא אינו שתמצא עוד עדים דא"כ אם העד אומר לא הי' אדם עמדי כשמת אני קברתיו בעצמי מאי דייקא איכא או אם האשה שנשאת בעצמה אומרת לא נתברר לי יותר למה תנשא ע"כ עיקר הדיוק אפכא היא חוקרת שמא יתברר לה שהוא חי ובהכי ניחא לי מה דאיכא לאקשוי' בכתובות ד' כ"ב ע"ב בשנים אומרי' מת ושנים אומרי' לא מת דכתבו התוס' דאשה דייקא מרע לחזקת א"א ולכאורה מאי דייקא איכא אף אם הגידו לה עוד כמה אנשים שמת אכתי תרי ותרי הוא. ע"כ הדיוק הוא שאם הי' חי הי' נתברר לה מקומו והיתה שולחת לשם או שתלך אצלו וכן כתב הרמב"ם בהדיא אם חי הוא סופו לבא ועשוי להגלות. א"כ הדיוק אינו שיעידו ע"י עדי' כדברי העד רק אם חי הוא חוקרת ואם חי הוא ודאי הי' נתוודע לה. א"כ כשהיא אינה יודעת הטביעה רק עפ"י העד חוקרת אם חי הוא ולא שחוקרת אם נטבע או ירד במלחמה. ותו די"ל בהך עובדא דת"ח שבאמת לא ראו הטביעה הנשים ולא העידו כלל שנטבע א"כ בהא ליכא בדדמי דהא יתכן שלא ראה שום אדם הטביעה ולא יתברר לה הדבר כלל ע"י עדי' רק תחקור אם בעלה חי או לאו משא"כ הך דדגלת דפשט מינה הש"ס דמהני אחר ג' ימים ההכרה ע"כ שם מיירי שנודע שנטבע מדקאמר דהוי אחר ג' ימים שם שפיר איכא בדדמי דסברה שמתכווין שיודע שנטבע מוכיח הרי"ף שפיר בקברתיו לא חיישינן דאשה תאמר בדדמי:
אבל הכא בעובדא דב' ת"ח אף לה"א ניחא דמיירי שלא העידו כלל על הטביעה ולא נודע מהטביעה רק אסקי' והעידו עליהם ובהא ליכא למימר דאשה לא תידוק ותאמר בדדמי מאי בדדמי אית לה שמא לא נטבעו בעליהן ע"כ דייקא ובש"ס דייק מב' ת"ח היינו דשמא המעידים אמרו בדדמי לא שהיא תאמר בדדמי ולהכי קשיא לר"ח שפיר א"כ למה לי סימני' בלא"ה איכא דייקא ומוכיח לענין הכרת המת בעי סימני' דאי לא"ה אמרינן שאומר בדדמי על ההכרה ומזה מוכח כהרי"ף דחיישינן דעד נמי יאמר בדדמי. דאל"כ מאי מוכיח מב' ת"ח נימא שהעדי' הי' על הטביעה ואפ"ה אשה לא תאמר בדדמי כיון שאינה יודעת שנטבע אלא על פיהם ואז תידוק וא"ל שמא יתברר לה רק הטביעה דז"א חדא דכבר כתבתי אין זה סברא ותו שמא מעידי' שלא ראה שום אדם הטביע' רק הם א"כ ע"כ זה לא תתודע לה רק תידוק אי חי הוא ע"כ דפשט דאיך נאמין להעד נימא דהעד אומר בדדמי. ע"כ אף לעד לא חיישינן שיאמר כלל בדדמי וכן פי' רשב"א בחידושיו ומעתה למסקנא ליכא בדדמי כלל לא מבעיא אי נוקי לה דלא ראו הטביע' כלל למה ניחוש שתוודע לה הטביעה דליכא סהדי אך אף לבעה"מ וסייעתו דמוקי לה שראו הטביעה היא לא ידעה ויתכן שאומרי' שום אדם לא ראה יותר הטביעה ע"כ אשה תידוק שפיר אי חי הוא ומיושב הקושיא החמורה שזכרנו אשר כל הפוסקים חתרו ליישב:
ובס"ד רווחא שמעתתא. אך על הרי"ף נשאר הקושיא כיון דהוא השמיט הך דקאמרי סימנים ע"כ הבין דהא דקאמר בש"ס. דאמרי סימני' היינו שיהי' נאמני' לה"א דאמרינן אשה לא תידוק:
א"כ לדידי' סימני' מאי מהני ואפשר הי' לומר דבעי אסקינהו דהיינו טלטלוהו והוי כקברתיו וכ"כ הר"ן אך אשתמודעינהו שכתב לא משמע כך רק י"ל אשתמודעינהו מיירי בלא סימני' רק לדעת התה"ד דבמים לא בעי קברתיו אי אפשר לפרש כך ונשאר הקושיא:
ולכאורה עלה בלבי לומר דמאי דחיישינן דאשה תאמר בדדמי ע"כ יתודע לה הטביעה והוי נפל במי' שאין להם סוף דמדרבנן אסורה וסמכינן על סימני' דרבנן א"כ צריך ט"ע וסימנים דרבנן דעל סימנים לחוד לא סמכינן דהוי דרבנן ושמא אין זה בעלה אבל כיון דאיכא ט"ע שרי מאי אמרת שמא הי' תאמר בדדמי הא בדדמי לא תאמר רק שזה יתאמת אצלה שנטבע ומדאו' שריא כנטבע במים שאל"ס וע"ז מהני סימני' דרבנן שאמרו במקום המוצנע כמ"ש הב"ש לענין סימני' מובהקי' כך הי' נ"ל לפום רהיטא אבל אחר העיון הא ליתא כלל דהא דאנן אמרינן בדדמי גבי נטבע לא שאנו אומרי' החשש כמו דחיישינן במי' שאין להם סוף דגלי טרדי' רק הכא חיישינן שהעד יאמר בדדמי ולא שהה עליו כדי שתצא נפשו אף שאומר ששהה י"ל דאומר בדדמי או אם נאמר העד לא יאמר בדדמי היא תאמר בדדמי ולא יתוודע לה שמת ששהו עליו כדי שתצא נפשו דאז יצאנו מידי חששא דאו' אבל אם אנו מסופקים שלא שהה הוי חששא דאו' א"כ סימנים דרבנן לא מהני כלל. ע"כ סימנים דאו' קאמר א"כ למה לי ט"ע כלל ואי באמת בלא ט"ע קאמר זה אי אפשר להרי"ף דכתב במסקנא לא בעי סימני' ומשמע הך דאסיקנ' משום ט"ע קאמר והדרא קו' לדוכתא ובהא שכתבנו ניחא מה שהקשה הרשב"א על הרי"ף דפשט מב' ת"ח אף דשם אף להאבעיא לא מהני דבהא לא בעי דהעד אומר בדדמי ונדחק דבאמת פשט דאף העד לא יאמר בדדמי וכן הרא"ש הקשה לרי"ף בשני עדים נמי אמרי בדדמי (ולמ"ש ניחא כיון דהעד אומר בהדיא דשהה עד כדי שתצא נפשו לא אמרינן בדדמי) א"כ מאי קאמר נשים כעדי' דמי הא אף בתרי שייך בדדמי דאינו משקר ואי שהה כל כך ליכא בדדמי דהא ס"ד במים שאל"ס מותרת א"כ לא קשה על העד רק על האשה שתסמוך על בדדמי א"כ צ"ל כע"א דווקא וזה ברור:
אבל למה שכתבתי אי לא ראתה הטביעה ולא נודע לה רק עפ"י עדים לא שייך בדדמי לגבי אשה הקשו שפיר הרא"ש ורשב"א דע"כ מיירי שהעד אומר סתמא ולא אומר בבירור ששהה עלי' דהוי חשש דהעדים יאמרו בדדמי דאל"כ מאי בדדמי איכא נוקי שלא ידעה מהטביעה דע"כ בהכי מוקמינן לה אף למאי דמסיק דאמרי סימני' וכמו שישבתי לעיל הקושיא של ב"ש דאכתי לא דייקא שמא משקרי ע"כ כיון דלא ידעה הטביעה רק עפ"י העדים לא הוי בדדמי א"כ לה"א נמי מאי פשיט אי נימא העד העיד ששהה ע"כ ס"ד דהעד לא מעיד בהדיא והוי בדדמי לגבי העד ואין להקשות נוקי בהכי ול"ל דאסקינהו נימא שהעידו ששהה עליו וליכא בהו בדדמי דז"א דהא מים שאל"ס אסורה. להכי מוקי שהדבר ברור שהעדות הי' בהכרה ע"י העלאה ודו"ק:
אולם ליישב דברי הרי"ף נ"ל ברור בדרך הזה ויתישב נמי דהרמב"ם ז"ל פסק בלא אמר קברתיו אם ניסת לא תצא וכתבו המפרשי' דבריו משום דאבעיא דלא אפשיטא אזל לקולא ומפרש הריב"ש דבעי אף בלא אמר קברתיו ונמצא אף בדברי הרי"ף בתשובת בעיטור אם ניסת ל"ת ולכאורה קשה מה בכך דהוא ספק למה לא נחמיר מספיקא ע"כ ס"ל להרמב"ם חששא דבדדמי הוא חששא דרבנן ומש"ה מספיקא לקולא רק א"כ אף לכתחלה נמי הי' להתיר מספק כמו התירוני ותנו לי כתובתי אך יראה ברור דהרמב"ם למד דל"ת ממי' שאל"ס דהא הראב"ד פשיט דע"א נאמן ולא אמר בדדמי מהך דטבע חסא ולא אמרינן דאמר בדדמי והרא"ש דחה דבריו במים שיש להם סוף ליכא בדדמי דעומד ורואהו היטיב אבל במים שאין להם סוף גופי' נשארה הקושיא דנימא בדדמי אמר ואמאי לא תצא והרא"ש לא דחה דברי הראב"ד רק במאי דכתב מנסבינן אף לכתחילה ומוכיח ממי' שיש להם סוף אבל מאי דמוכיח ממים שאין להם סוף דלא תצא לא דחה הרא"ש ומוכח שפיר:
ואמת דברי הרא"ש ז"ל צריכי' ישוב דמה בין מים שאל"ס ליש להם לענין בדדמי אטו במים שאין להם סוף הבדדמי הוא שמא צף הוא למרחוק דהא אינו מעיד העד כלל שאינו יודע אנה צף ומשו"ה באמת בשאל"ס אסורה לאו משום בדדמי רק הבדדמי הוא שמא לא שהה עד שתצא נפשו דסובר וודאי מת א"כ מ"ש בין יש להם סוף לאין להם סוף וצריכים אנו לומר דה"ק במים שיש להם סוף מסתמא אינו אומר בדדמי ושוהה עליו כיון שאם יצף למעלה יראהו אבל מים שאין להם סוף אינו עומד דסובר שוב לא יראהו בוודאי ימות ע"כ מוכח במים שאל"ס דלא תצא דלא אמר בדדמי ומסתמא ראה שמת ומשו"ה בהך דטבע חסא לא אמרינן דאמר בדדמי וכן היא דמוכיח הש"ס מעובדא דב' ת"ח לפי מה שפירשנו לעיל בדברי הרשב"א והרא"ש במה שהקשו על הרי"ף מבואר שהבינו דהש"ס קאמר דהעד יאמר בדדמי ולא שהיא תאמר בדדמי כיון שלא נודע לה הטביעה ואפ"ה דיעבד שרי במים שאל"ס ולא תצא א"כ מוכיח לענין בדדמי לא תצא ועכ"פ מבואר דהוא רק חששא דרבנן ופסקינן לקולא האיבעיא ומ"מ לא רצה הרמב"ם להתיר אף לכתחלה די"ל שמא לא בעי בלא קברתיו ולא הוי בעיא דלא אפשיטא רק בקברתיו בעי' רק מ"מ עכ"פ דיעבד לא תצא דהוא דרבנן ואי קשיא אי למים שאל"ס מדמינן למה אי האשה עצמה אמרה טבע בעלי במים שאין להם סוף ל"ת ובמלחמה תצא נימא גם שם אמרה בדדמי ולא שהתה עלי' דז"א אשה וודאי שהתה דהא אף במלחמה קאמר כיון דשלום בינה לבינה נטרא וקאמר זמנין דמחו לי' בגירא כו' ואף זה מהני במלחמה קטנה כיון שאינה יראה דאשה כלי זיינה עלי' לא אמרה בדדמי כ"ש שלא אמרה בדדמי כשראתה אותו נטבע ותמתין עד דחזיא לי' משא"כ אם העד אומר שנטבע חיישינן שאומר בדדמי דלא איכפת לי' בהאי ואף אם אומר קברתיו יש לחוש שהיא תאמר בדדמי ותסמוך על העד שמת דאי אפשר לה לראות הטביעה שהיא לא היתה אצל הטביעה אבל אם אמרה שהיתה אצל הטביעה לא חיישינן לבדדמי ומשו"ה ל"ת במי' שאין להם סוף. א"כ דברי הרמב"ם מוכרחי' דלא תצא וכ"כ הרי"ף בתשו' שהביא העיטור ותמהני על מהריב"ל ח"ב דין י"ו שכתב אפשר למד הרמב"ם מהך דמים שאל"ס דל"ת ודחה דשם רק חששא רחוקה שצף למרחוק משא"כ בדדמי ותמהני האיך לא הרגיש גם שם הא איכא בדדמי על הטביעה אי מת כמו דמדמה הש"ס מים למחלמה לענין בדדמי אך הוא הבין דהאשה תאמר בדדמי ולגבי העד לא חיישינן אבל הרי הרשב"א והרא"ש והראב"ד מפרשי' ע"כ דהעד אומר בדדמי במים ואפ"ה לא תצא מוכיח כדברי הרמב"ם ומה"ט נמי י"ל דפסק לקולא בהחזיקה מלחמה דהרמב"ם מוכיח דהך חששא דבדדמי אינו מדאו' רק מדרבנן דמשו"ה בעד אמרינן דלא תצא א"כ אף אם היא החזיקה מלחמה אף דתצא מ"מ הוי רק חששא דרבנן ופסק לקולא באיבעיא דלא אפשיטא:
שוב ראיתי בלח"מ שכתב כדברי ונהניתי כי בס"ד הדברים כנים והשתא עכ"פ מבואר אי איכא סהדי ואנן נחוש דמ"מ לא דייקא ולא נסמוך על העד הוא רק חששא דרבנן דמשו"ה לא תצא במים שאל"ס נהי דאם היא אמרה במלחמה מת אמרינן תצא אפשר אה בדידה מדאור' מספקינן אבל לגבי העד וודאי לא תצא והוי דרבנן א"כ להכי מיושב הקושיא שזכרנו דמהני סימנים דרבנן שראו בנטבע סימני' פנימיים כמ"א הב"ש דוודאי לא משקרי ומ"מ ט"ע בעי דאי לא"ה הא סימני' דרבנן ולא מהימנו אבל כיון דאיכא ט"ע ואין החשש רק שהיא תאמר בדדמי וזה הוא חששא דרבנן בהא שפיר מהני סימנים דרבנן והרי זה ברור דמהני ודו"ק:
המתבאר מתיך מה שכתבנו באמת להחולקים על הרי"ף וס"ל דלא בעי שיאמר קברתיו עד אינו אומר בדדמי באמת י"ל בדדמי הוי חששת התורה ובמים שאל"ס דלא תצא היינו משום שהעד אינו אומר בדדמי והש"ס מדמה מים למלחמה לחשש שנאמר היא תאמר בדדמי והא דקאמר דאמרי סימני' י"ל היינו סימנים דאו' והסימני' הועילו בלא ט"ע שהי' כפנימי' שלו אבל לשיטת ר"ת ובעה"מ והרא"ש וכל העומדים בשיטתם שהקשו ל"ל סימני' הא די בט"ע ולא תירצו דהא חיישינן דמשקרי העדים דהיא לא תדיק משום בדדמי ע"כ ס"ל דלא חיישינן לבדדמי היכא שלא נודע מהטביעה ולעיל דס"ד לדמו' מים למלחמה אף שלא נודע מהטביעה ס"ד משום דניחוש שהעד אומר בדדמי. א"כ מוכח במים שאל"ס נמי אומר העד בדדמי ואפ"ה לא תצא ע"כ דהא דניחוש העד אומר בדדמי הוי חששא דרבנן. רק אפשר המקשה ס"ד דנודע הטביעה להכי הוי גבי דידה בדדמי ומדמה למלחמה ולא משום העד. אך ז"א דא"כ הי' להתרצן להשיב הכא במ"ע שלא נודע הטביעה רק על ידם דע"כ בהכי מיירי לפי תירוצו דמה בכך שהי' אומרי' שמכירים אותו היא תאמר בדדמי. ע"כ מיירי שלא נודע הטביעה נהי דבהא לחוד לא בעי לישובי דתו לא קשה עלה משום בדדמי דבעי ליישב נמי קו' מים שאל"ס אסור' אבל עכ"פ הוי לי' לשנויי' דמיירי נמי שלא נודע הטביעה לאפוקי מדברי המקשן ע"כ המקשה נמי ידע דמיירי שלא נודע שטבעו רק עפ"י נשים שהעידו ואפ"ה פריך דהוי בדדמי ע"כ דקשה לי' נימא שהעד אומר בדדמי א"כ אף במים שאל"ס אומר בדדמי ואפ"ה ל"ת מוכח בע"א במלחמה נמי לא תצא דהוי חששא דרבנן ולשיטת הרי"ף עצמו פשיטא מוכח דלדידי' הפשט דאמרי סימני' וסמכינן על סימנים ולא חיישינן משום דבדדמי דהוא דרבנן מוכח אליבי' דע"א במלחמה ל"ת א"כ כיון שהוכחנו זה מכל הראשונים יש לנו לפסוק כך ונימא דחששא דבדדמי רק מדרבנן וכן הוא בהדיא בירושלמי דל"ת. ולהכי נתיישב לקמן דבעי למימר שמא פינן ומייתי ראי' מהך ב' ת"ח דלמא אחרינא נינהו דלכאורה מה ענין זה לזה ולמ"ש ניחא דעל הכרה לא סמכינן דאמרי בדדמי. רק על סימנים דרבנן וס"ד דמקשה דמשו"ה סמכינן אסימני' דמדאו' היא דייקא ונטבעו בעליהן שהיו הם סימני' וכשנמצאו אלו בסימני' לא חיישינן דאחריני נינהו רק אותן שנטבעו הם שעלו ודחי לי' מ"מ לא דמי דבסימני' אין לחוש לאחרי' כיון שנודע שאילו נטבעו אבל הכא אמרינן חושבנא אתרמי לי':
ולכאורה איכא לאקשויי לפי מה שכתבתי להרי"ף דלמסקנא לא בעי סימני' דוודאי לא משקרי סהדי הא רבא גופא דשרי בדגלת שקל וטרי בהך דשומשמא לאתויי ראי' מב' ת"ח ומוקי לה דאמרי סימני' ויראה מהא ק' ר"ח ובעה"מ דמוכח דבעי סימני' לא משום דמשקרי אלא משום ההכרה למה לא סגי בט"ע:
ומריב"ש י"ל נהי דהך עובדא הוי בסימני' לא הי' שם ט"ע רק סימני' ולדידן מהני רק הכרה לחוד ושם עכ"פ מיירי שהי' סימנים לחוד ושפיר פשט רבא או דהם פשטו ממה דס"ד מעיקרא שהי' סימנים וע"ז סמכו עכ"פ נתברר כשחר פרוס דאי ע"א אומר בדדמי הוי רק חששא דרבנן לכל הפוסקים רק מהם דסברו דאף חששא דרבנן ליכא דעד אינו אומר בדדמי עכ"פ מודים המחמירי' דאינו רק דרבנן משו"ה אם ניסת ל"ת וי"ל ליישב אף דעת הרמב"ם בע"א בקטטה דכתב משום שמא שכרתו והוא לא הוזכר בש"ס וגם ל"ל דשכרתו להוי כמו במלחמה דלא דייקא עכ"פ כיון די"ל דשכרה וודאי ס"ל דמשקרה ולא דייקא וגם הקשו למה היקל הא יש חומרא בארגיל איהו קטטה עכ"מ בשם ר"א מזרחי. ונ"ל דהנה תוס' הקשו מאי בעי אי טעמא משום דעבידא לגלויי הא לעיל קאמר דייקא ותי' דבעי אי דייק' עיקר או עבידא לגלויי ובאמת קשה לקמן קאמר דמתירין אם אומר שאמר לי פלוני שמו כך ומת כהך דקרו אותו ארי' סוף יבמו' וקשה בהא לא נאמינו דלא הוי מלתא דעבידא לגלויי דאם יבא הבעל יאמר פלוני שיקר לי במה שאמר שמו כך בשלמא בעד מפי עד דעלמא לא קשה דירא לשקר פן יבא זה שאמר לו ויתבדה אבל במת מה יחוש ע"כ בלאו מלתא דעבידא לגלויי אנן סמכינן דדייקי וע"כ טעמא דדייקי עיקר:
ונ"ל ליישב זה דבבכורו' פ' פסולי המוקדשי' איתא היכא דא"ל תובעי' וודאי לא משקרי אינשי שזה יחקור הדברי' א"כ הא דקאמר משום מלתא דעבידא לגלויי היינו נמי משום דייקא ולא קשה קושית תוס' דלעיל קאמר דייקא דצריך דייקא דכיון דדייקא ירא העד שיתוודע לה האמת והאי מלתא איתא נמי בכל הני דשייך בדדמי ולא דייקא דאכתי העד ירא שמא לא תאמר בדדמי ותדקדק ואף זמנין דמני' לה הוא ירא שמא לא סני' לה ולא משחר או דלמא הטעם דדייקא הכא שמא לא דייקא ולא קשה מקרי לארי' דהיכי דדייקא וודאי מהני רק שמא יש נמי סברת עבידא לגל לויי דלהא מהני הדיוק דירא העד דאה במקום יבם תדוק:
והנה הרי"ף ז"ל כתב בעיא דקטטא לא אפשיטא וקשה הא בדגלת אפשיטא האבעיא וסמכינן אמלתא דעבידא לגלויי ולמה בקטטה לא איפשט ע"כ הטעם שמא תשכור העד ואז ליכא מלתא דעבידא לגלויי דכיון דידע שהיא שכרתו לא תידוק א"כ נשאר אבעיא דהכא לא הוי עבידא לגלויי כיון שלא תידוק להכי כתב הרמב"ם טעם דשכרתו ולא קשיא למה לא כתב טעמא דבדדמי דנ"מ להחמיר לענין ארגיל איהו קטטא דלטעמא בדדמי כבר נפשטה אבעיא ומהימן העד בבירור רק דחש למ"ד שמא שכרתו ולדידיה אבעי' לא אפשיט' ופסק להחמיר אבל ארגיל איהו קטטא אין לחוש ומ"מ פסק הרמב"ם דל"ת כיון דלטעמא דבדדמי כבר בררנו דבכל חששות דבדדמי אם ניסת ל"ת ומזה מוכח דלא כמ"ש הצ"צ על סברת מהר"י מינ"ץ שכתב דעכשיו אין מיבמים אמרינן דדייקא אף במקום יבו' ודעת הצ"צ די"ל שאינה בכלל תקנות חכמים ולא הפקיע לקדושיו במקום יבום אף לדידן דע"א במקום יבום אינו נאמן ולמ"ש מוכח דלא כדבריו דאל"כ כל חששות בדדמי אית לן למימר דתצא דהוי ספיקא דאורייתא דשמא לא הפקיעו הקדושין ע"כ כיון דמדאו' אין חשש בדדמי הוי רק מדרבנן והפקיעו הקידושין דלא להוי חששא דאו':
והנה הקשה שארי הרב המאוה"ג מוה' סענדר אב"ד דק"ק זבאריז בע"א במלחמה למה מהני עד מפי עד נימא דהכא לא עבידא לגלויי שישקר המעיד ולא יתבדה שיאמר זה שהעיד לפני העיד בשקר ולמה נסמוך על עד מפי עד כיון דדייקא ליכא וראיתי שכ"כ רשב"ץ בהדיא כדבריו דבמלחמה אינו נאמן עד מפי עד וכמו כן הקשה הקושיא זו הרב המאוה"ג מוה' אייזק בעל מחבר מנחה חדשה על ע"א ביבמה למה שרי עד מפי, עד דליכא עבידא לגלויי ודיוקא ליכא ודוחק דסמכינן על רבא דאמר ע"א נאמן ביבמה דמשמע עיקר הסמיכה דבעיא דאפשיטא הוא מדגלת והרשב"א הניח בצריך תלמוד אי סמכו אדרבא והשבתי על ע"א ביבמה וודאי לא קשה דבהא וודאי נשאר סברו' מהר"י מינ"ץ דעכשיו דייקא דאין מיבמין ואין לומר שלא הפקיעו חכמי' הקידושי' כמ"ש הצ"צ דכיון בע"א קי"ל דמהימן ע"כ הפקיעו חכמים מהכלל שצריך ב' עדי' רק בעד מפי עד י"ל בימיהם היו חומרא אבל השתא שאין להחמיר דכיון דאין צריך עדות גמורה די שיהי' אמת הדבר:
אבל מע"א במלחמה קשיא אך אם אומר בשם פלוני מירתת שמא יבא הראשון ויכחישו ונאמן נמי משום מלתא דעבידא לגלויי ואף באיסור תורה נאמן כיון דא"ל תובעים ירא שמא תדקדק דרך זמנין דלא דייקא כמ"ש לעיל ולא ברירא להעד שמא תידוק ואף אי אומר סתם שמעתי נראה דנאמן כמו שהתם מבואר בי"ד בה' בכור דה"ט דא"צ איש פלוני דמ"מ מירתת אף די"ל הכא אי אפשר להתוודע דממי נחקור אבל שם ירא שמא דרך שמועה יתוודע לנו מי נתן לו הבכור מ"מ בשעת הגדה ירא שמא שאלוהו ויאמר לו. אבל היכא שאמר מת פלוני שהגיד צ"ע לכאורה הי' נראה לי עוד לומר הכא ירא אם יתברר ששקר דבר יתלו השקר בו דיאמרו הראשון מסתמא לא משקר דמלתא דעבידא לגלויי לא משקר.
אולם בלא"ה לדעתי כיון שדבר זה עשוי' לגלות אינו משקר לקלקלה שידע שאינו יכול לקלקלה דשמא היא תחקור ויתוודע לה אף דהש"ס קאמר היכי דא"ל לאשתמוטי אינו נאמן היינו דמ"מ סבור בדעתו שמא לא יתברר שקרתו. ואם יתברר אשתמט מיני' ויאמר סבור הייתי שנאמן הוא אבל הכא כיון שוודאי יתגלה למה יאמר דבר שקר כזה א"כ י"ל דמהני עד מפי עד והרי בש"ס קאמר מלתא דעבידא לגלויי בפ' המקבל גבי פירו' דרגיל ו' להתברר כמו עבידא לגלויי ע' תשב"ץ שם דהוי עבידא לגלויי מלתא ע"ש אבל כיון שהתשב"ץ כתב הך סברא לענין עד מפי עד אין לנו למצא תואנו' לסלק דבריו אך לענ"ד נראה דמ"מ אין לחוש חדא דהא מתני' קתני הוחזקו להיות משיאי' עד מפי עד כו' וכיון דע"א במלחמה מהימן הה"ד עד מפי עד דעלה קאי הוחזקו דכיון אף לא אמר קברתיו ל"ת הרי דאינו רק חששא דרבנן וכן מבואר בירושלמי דאם ניסת נ"ת דר' אמר אלין דנשאו נשאו ובדרבנן בלא"ה עד מפי עד נאמן דשרינן בכור בעד מפי עד ואין צריך טעמא דעבידא לגלויי ותו הא טעמא דהתירו עד מפי עד כתב רש"י דאפקעינהו רבנן לקידושי' מיני' א"כ י"ל אי לא הי' עושי' תקנה כלל בע"א לא הי' מפקיעי' הקדושין אבל בכ״מ שהתירו ע"א הפקיעו הקידושין והתירו אף עד מפי עד ולא חלקו בין הפרקי' דהך סברא דלא דייקא במלחמה אינו רק חששא כמ"ש והרי הרשב"ץ כתב מצד הסברא לא חיישינן דמשקר רק שעושה חשש ששכרו אדם אחד והכא ניהו דאמרה בדדמי מ"מ לא שכרתו רק חיישינן שמא מ"מ לא הי' בכלל היתר דשמא רוצה לקלקלה אף שרחוק הוא שמא לא הקילו חכמים וכיון דאפשט עד מהני ועלה קתני הוחזקו כו' מוכח אף בהא מהני ולא חשו לחשש זה ודו"ק:
ותו איכא למימר דווקא בעד המעיד י"ל דאמרה בדדמי כיון דהוא הי' בתוך המלחמה סמכה עלי' דבלא"ה יש להבין הא ליכא בדדמי רק אי חזית גירא ורומחא אבל בלא"ה וכי האיש ההולך במלחמה תלך אשתו ותנשא לבעל משום בדדמי אלא הכא חיישינן דתסמוך על העד ויתכן שיתוודע לה שהי' שם בעלה והעד ושוב תאמר וודאי קושטא אמר אבל עד מפי עד מאין יודעת זה שאמר כך מפי עד אחר שהאמת אתו שאמר לו כך אדם אחר ולא סמכה עלי' בפרטו' די"ל כיון דסברת משום מלתא דעבידא לגלויי לא משקר ליכא גבי' לכן לא סמכה דעתה עלי':
שוב הי' אפשר לומר בעד מפי עד המחזיק המלחמה איכא מגו דלא הי' אומר מלחמה כלל ונאמן דבי' ליכא בדדמי רק דנחוש ששקר אומר בהא איכא מגו רק לזה י"ל ירא לומר סתם שלא יתוודע הדבר לה דאז דייקא אבל כשאומר מלחמה סמכה דעתה. אבל בלא"ה הדבר נכון כמ"ש וראיתי בתשב"ץ עצמו סי' פ"ג שכתב מדאו' עד המעיד ראיתי נאמן ונתרחב הדבר עד שהאמינו חכמים עד מפי עד משום תקנות עגונות משום דייקא כו' ובוודאי י"ל דחכמים הקילו לסמוך על קצת דייקא וסברו' עד המעיד דיש חזקה בלא"ה דאינו משקר רק אנן מבעיא לן שמא לא האמינו חכמים כה"ג אבל כיון שחזינן עד המעיד נאמן ומתני' סתמא קתני נאמן אף במלחמה ובמקום דנאמן הוחזקו אף בעד מפי עד מוכח דמתני' ס"ל דמ"מ סמכו חכמים על סברות אלו ובלא"ה כתב הרשב"א ביבמה הפשיטות דלא הוי בדדמי כלל די"ל השתא הפשיטות במקום דחזקה דעד לא משקר סמכינן על דייקא כזהיותו י"ל דאפשיט דמהני בעלמא אף היכא דאית לי' לאשתמועי דימר שרי בוכרא בעד מפי עד. והכא בעי דלמא לא הי' כלל בכלל ההיתר המלחמה אבל כיון דהי' בכלל מהימן כנ"ל אי מפרשינן הא דקאמר מדינה זו משובשת בגייסו' דהוי מלחמה הרי עלה קתני הוחזקו להיו' משיאי' עד מפי עד כו'. ומה שהקשה הרשב"ץ ליפשע מהך דאין מכירין דנאמן בקידוש החודש משום מלתא דעבידא לגלויי יראה דהתם שאני דהוי כאית לי' תובעים שיתברר בוודאי ולהכי מהני לכ"ע ובהך סברא דאפקעינהו רבנן לקדושי כו' י"ל נמי דניחא דקאמר רבא ק"ו לאיסור כרת התרת אף דלא דמי דהכא ליכא חזקה דאשה דייקא י"ל דהכא קאמר אין סברא לחלק בין כרת ללאו דהוי כחוכא ע"כ בסברא כל דהוא שרי' דאפקעינהו לקדושין כי היכא דלא הוי כחוכא ושפיר השיב לו האי מרבנן שהיא עצמה תוכיח וזה ברור ודו"ק:
ובענין עד מפי עד שכתבתי לעיל י"ל עוד דהא דס"ל למהרי"ט דאינו נאמן אי לא אמר בפנינו שאמר לו קברתיו וודאי עד המעיד אי לא אמר קברתיו לא מהני וזה מוכרח כמו שכתבתי לעיל וגם מוכרח מדפשיט מר' שהשיא נשותיהן וקשה למה לא חקר ר' דהדין הוא לחקור ע"כ חקר ואי אמרי בדדמי פשיטא לא מהני ואי אמרי דבר ברור הא מהני והאיך כתב הרשב"א דפשיט דע"א לא יאמר בדדמי ע"כ הפשיטו' בקברתיו מהני ואי לא"ה אף דיעבד לא מהני. אך י"ל בעד מפי עד משו"ה מהני ולא דמי לעד המעיד דאמרינן אלו דקדק היטב וראה שמת הי' מעיד דבר זה בב"ד על דבר הברור כיון שנאמר שנודע לו הבירור ורצה לעמוד על הבירור והמתין שם ולא הי' די לו במה שראה שנהרג דסבר מחו לי' בגירא האיך מעיד שראה שהורגין אותו דבר שאינו ברור ע"כ לא רצה לעמוד על הבירור וסבור שזה הבירור ואיכא סברת בדדמי וודאי אי קברו י"ל שעשה משום מצוה ולא להתברר אם חי הוא אך שמא קברו לא חיישינן דמ"ש מהריב"ל דדבר רשום הי' מזכיר אבל לאם טלטלהו ע"כ עשה שיכיר אם הוא חי הי' ל להזכיר זה שהיא עיקר עדותו אבל מי שאומר שהגיד א' שנהרג ולא רצה להעיד לפניו רק סיפר לו י"ל שאמר לו רק שידע שנהרג אבל הבא להעיד בב"ד אלו דקדק כדי לידע האמת הי' להגיד להב"ד דלענין עדות הי' לו לומר עיקר עדותו שדקדק בו שמת ובזה די להתיר למה קאמר כלל שנהרג ונהי דקושטא אמר למה השמיט עיקר עדותו. סברא זו נכונה לענ"ד וזה י"ל הטעם המקילין במסל"ת בלא אמר קברתיו דמהרמ"פ הכריע להקל עי' ב"ש ואף זאת אזכיר דפי' ה"ה דלרי"ף ורמב"ם האבעיא בלא אמר מת וקברתיו תמהני הא להרי"ף אף ב' עדי' לא מהימנא למה נקיט ע"א. ויראה זה דעתה ה"ה שכתב בסוף דהרמב"ם לא ס"ל כהלכו' לע ענין תרי סהדי משום קושיא זו ומה שעלה בדעתו לומר כך להרי"ף הוא קצת דוחק דנקט חד לרבותא די"ל אף חד מהימן אבל בדעת הרמב"ם יותר פשוט לומר בתרי לא אמרינן בדדמי וזה ברור. מ"מ נ"ל משו"ה שרי בעד מפי עד אף דליכא סברת מלתא דעבידא לגלויי כיון דחששא בדדמי היא דרבנן סמכינן אעד גרידא בלא סברות מלתא דעבידא לגלויי רק הש"ס בעי דאי נימא מלתא דעבידא לגלויי לא מהני אף דמהני בכל מקו' ע"כ כדברי הרשב"ץ דס"ל באיסור ערוה החמירו א"כ י"ל אף משום חשש בדדמי לא הקילו בעד אף דמהני בעלמא במידי דרבנן כמו דלא מהני עבידא לגלויי אף דמהני בעלמא אבל למאי דפשיט דמהני מלתא דעבידא לגלויי אלמא לא בעי שני עדי' רק שיהא הדבר אמת כמ"ש הרמב"ם א"כ במידי דרבנן סמכינן אע"א אף דליכא מלתא דעבידא לגלויי והכא מדאו' ליכא בדדמי דדייקא וליכא רק מדרבנן חששא בדדמי ע"ז נאמן העד בלא דייקא כ"ש למה שנתבאר דהוי מלתא דעבידא לגלויי רק דאית לי' לאשטמוטי מ"מ חד סהדי מהימן לכן אין לזוז ממה שמבואר בכל הראשוני' ולא הי' נודד כנף להחמיר כה"ג ובכל תשו' ראשונים ואחרונים התירו עד מפי עד במים ומלחמה ולא שקלו וטרו אלא אי בעי קברתיו לכן לדעתי הקלושה אין מיחוש כלל היכא שאומר מפי זה שהוא חי פשיטא אין לחוש והרי הוא כאומר ב"ד פלוני קדשו החודש דמהני ואתתא דייקא שואלת מפי עד המעיד הראשון אם הוא באפשרו' א"כ נ"ד שרי דאינו ידוע שהי' העד בסכנה וגם עד מפי עד חי איכא ויש להתיר ומ"מ לחומר הנושא הנהיגו רבני' הקדמונים לצרף כמה רבני' דסמיכי להתיר דבר זה ואחר זה יתירו' ב"ד של שלשה. לכן אם יסכימו עמנו עוד תרי רבנן דפקיעי שמייהו אזי גם דעתי הקלושה מסכמת להתיר הכ"ד הכותב:
שוב עינתי בדברי מהר"מ לובלין סי' קכ"ח התיר ג"כ מטעמי' דילי וצירף סברת הפוסקים דבע"א לא חיישינן לבדדמי וסברא זו די"ל דלא חיישינן שהעד הי' בסכנה רק איהו צירף הסברא דלפ"ת לא חיישינן לבדדמי ואין צרפינן הסברא דעד מפי עד רבו המקילין כ"ש בעד מפי עד היכא שי"ל דלא הי' בסכנה וודאי שרי ואף זאת מבואר בש"ס אם אמר נהרג משיאין אשתו ולא דייקינן שמא הוא הי' בסכנה ג"כ כשנהרג זה וזה ברור:
ואף זאת עיינתי עוד דאין לחוש דעד מפי עד משקר לבד מה שכתבתי מדקתני הוחזקו מבואר היכי דע"א נאמן עד מפי עד מהימן ומצאתי ראי' זו בתשו' זקיני הגאון מהרמ"פ. ולבד זה עוד נ"ל דאין לחוש דמשקר דוודאי אין לחשוד העדים אלא או דמכווין לקלקלה או שכרתו וכ"כ שם מהרמ"פ ובתשב"ץ. ונראה דלשכרתו אין לחוש דאינה חשודה לשקר במלחמה דדייקא דיוקא זוטא כמ"ש תוס' רק לחשש שמא רוצה לקלקלה והכא אין לחוש שיקלקלה דוודאי דייקא ואין לחוש רק אם יתוודע לה שהי' במלחמה לא תדוק יותר כמ"ש לעיל ומצאתי זה בספר מלחמו' ה' הנה במלחמה יש סברא שהי' בקשרי המלחמה ואז תאמר וודאי נהרג אבל הכא אף אם יתודע לה שהי' שם אינו בדדמי שנהרג שיכול להיות שנתחבא באחת הפחתי' ומשו"ה מקילין רחוק מן המלחמה והרי עיר שכבשוהו כרכום הוי ספק גמור ותדע דא"כ אם אמר ע"א נהרג בדין עכו"ם נימא היא תחקור שיצא ליהרג ותאמר בדדמי שנהרג והאמת משום שיוצא ליהרג אין משיאין אשתו והה"ד כבשוהו כרכום דמ"ש א"כ אין תולין עלייהו בדדמי כלל רק אם נחוש שבאמת מחו לי' ברומחא ואח"כ עבדו לי' סמטרי והיא תחקור אחר זה אבל חששא רחוקה היא שמאין ידע זה העד מפי העד שהי' לו כך שיסמוך על זה שיקלקלה בשלמא בעד המעיד י"ל שהי' שם וראה שניצל אח"כ אבל זה העד מפי עד מאין ידע זה א"כ האיך יקלקלה ולחשש רחוק שמא נתודע לו כך אכתי קשה א"כ האיך יקלקלה שמא באמת מת ואי שמא ראה אותו חי אח"כ הוא חשש רחוק ותו בנ"ד חזקה שליח עשה שליחותו אי מצאוהו חי הי' מביאו ובדרבנן וודאי חזקה איכא וכאן הווי דרבנן חשש דלא דייקא ואי ששמע שחי הוא דלמא זה משקר דזה לא עבידא לגלויי והאיך סמיך שיקלקלה ותו אי ראהו חי ירא כשיבאו יתפס בשקר שזה אומר הא ראיתני חי והאיך העדת שהוא מת ואף אי שמע מאחרי' שחי הוא ירא בכך:
וגדולה מזו הי' נ"ל אי לאו מסתפינא מחבראי הווי אמינא דהכא לא מקלקלה מידי כיון דלדידן בלא"ה אין משיאין ליבם רק חולצין ואין לה קלקול שאסורה עלי' ובנה אינו ממזר דאו' ולדעת הרבה פוסקי' אף מדרבנן אינו ממזר ומה שתאסור לבעלה שני אינו קלקול דבלא"ה לא תנשא לשום אדם אם לא יעיד לה ומשום כתובה הא הנדוניא יתן לה וחשש רחוק הוא שעבור זה יקלקלה רק דמ"מ דייקא כמ"ש תוס' דרוב נשי' רגילי' לדקדק אבל שום קלקול לא הוי ואין לחוש כל כך אולם בלא"ה כבר ביארנו סברו' והוכחו' דיש להתיר אתתא דא בלי גמגום ומהריב"ל בתשובותיו היקל לסמוך על הך סברא דעד מפי עד תולין להקל וצירף סברו' מל"ת לא אמר בדדמי והכא שצירף דשמא לא הי' בסכנה. והיכא שי"ל שלא הי' בסכנה מהני לכ"ע עד מפי עד דלא הוי חצי עדו' דלא הי' צריך להעמיד יותר כיון שלא הי' בסכנה וזה ברור ומ"ש מהריב"ל ח"ב שאלה י"ד לחלוק על תה"ד והר"ב שהי' בדורו של הריב"ש דס"ל במים לא בעי קברתיו וכבר דברנו מזה לעיל רק י"ל דהריב"ל הבין הא דקאמר אסקינהו בעי משום דלהוי כקברתיו רק הוא הקשה ל"ל אשתמודעינהו אך בש"ס לא הוזכר זה רק הרי"ף כתב כך באמת בהך דדגלת מוזכר אפומא דשושבינא שם י"ל היינו שמכירו היטיב אך הכא מבואר במעשה דב' ת"ח דקאמרי סימני' וא"צ היכר ואסקינהו נקט דלהווי כקברתיו שטלטלו אותו רק בש"ס נקט סימני משום דלא מהימן להאי ה"א בהכרה והרי"ף נקט לפום קושטא לא בעי סימני' רק הכרה רק לדעת תה"ד ס"ל דהך אסקינהו לא משום קברתיו קאמר רק משום הכרה בעי דלהוי הראי' לאלתר כשהעלוהו ולהכי ס"ל במים לא בעי קברתיו. ולדידי קשה ל"ל בש"ס אסקינהו הא אמרי סימני' ויש היכר ע"כ כמ"ש לעיל דסימני' דרבנן ודוק:
וראיתי בתשו' מהר"א ששון שהקשה על מהריב"ל שסמך להתיר על תרי טיבותא מסל"ת ועד מפי עד והקשה עליו הא הריב"ש והר"ן שקלו וטרו טובא בעובדא דאמרו מפי נכרי שאמר האיך אתם מסופקי' אי חי הוא או מת הלא ראיתיו מת על שפת הים והרי הכא הווי תרתי לטיבותא עכ"ד ולא קשה מידי דהתם כיון שהנכרי בא להוכיח להם שמת אם איתא שקברו הי' אומר דבר שברור יותר ע"כ לא קברו משא"כ בעד מפי עד דעלמא י"ל שספר לו רק השמועה ולא בא להודיע לו ענין המיתה. והנה בנ"ד שזה הלך לחפש וזה אמר לו שנהרג מזה נמי י"ל אלו ידע שקברו הי' אומר זה אך בנקל יש לחלק דהכא רצה להודיע סיבת מיתתו וכיון שאמר שנהרג בוודאי ידע שמת ולא חש להזכיר כי נכלל במלת נהרג משא"כ שם ידעו שנטבע ולא בא להעיד רק שמת ובעד המעיד בב"ד ידע שאין לב"ד נ"מ אי נהרג או מת הי' להודיע יותר במה שנתאמת מיתתו וזה ברור. ותו בנ"ד מאן לימא לן שהוא הי' אצל הריגה הוא שמע כך מאחר וזה האחר סיפר לו דרך שמועה לכן לא הזכיר שקברו והוי כעד מפי עד דעלמא ודוק והסברא שחלקתי לעיל באמרינן בעד המעיד אלו קברו הי' אמר דדבר רשום מזכיר כמ"ש מהריב"ל מאי אמרת שמא הוליכו ממקום למקום כמ"ש מהריב"ל זה למה יעשה בשלמא קבורה י"ל משום מצוה י"ל כך עשה ולא להתבונן אי חי הוא אבל כל שטלטלו למה עשה ע"כ לידע האמת א"כ הי' מודיע זה לב"ד אבל כשאומר לפני עד אומר רק מה שנעשה עמו. ואף נ"ד שאמר לזה המחפש זה שאתה מחפש נהרג כיון שרצה להודיע לו הי' מודיע לו שהתבונן עליו דיש לחלק בין המעיד לב"ד או שאמר לעד לא אסיק אדעתי' שזה יאמר בדדמי ותו הכא י"ל הוא לא הי' שם רק אחר סיפר לו והיכא שסיפר אינו אומר המעשה שנעשה:
ובתשובה עה"ג שאלה ראיתי דעתו להחמיר אף במקום שאין העד בסכנה ואף דאשה כלי זיינה עלי' משו"ה נאמנת רוצה לומר דווקא בדאיכא מגו דאי בעי לא החזיקה מלחמה ומסייע לדבריו מדברי רשב"א דכתב כששמע שירד למלחמה אומר בדדמי עכ"ד והנה לפי דבריו נ"ד שרי דהווי נמי כהחזיק המלחמה דאי בעי לא הי' אומר שנהרג שם בידי פוחזי' אבל כדי להתלמד במקום אחר אומר אני אין חילוקו של הר"ב מחוור דאין לנו לבדות מלבנו סברו' לחלק בין השוי' דאדרבה אשה אמרינן דאמרה טפי בדדמי מע"א דלדעת הרבה פוסקי' לא חיישינן לבדדמי למה לנו לחוש בע"א טפי מאשה דוודאי כל שאין העד בסכנה לא אמרינן בדדמי כלל ומה שמחלק משום דאי' לה מגו נאמנת לא משמע כך בש"ס דמשמע רק בהא סברא לחוד ואף יש הכרח מתוס' עכו"ם ד' כ"ו דהקשו למאן דלא ס"ל אשה כלי זיינה כו' האיך מיישב מאי קושיא שמא מצרפינן סברא זו למגו ע"כ בש"ס סמך על הך סברא לחוד ולקמן נדקדק בדברי הרמב"ם ז"ל והראי' שהביא דתני נפלו עלינו לסטי' ולא תני שיש עדים שנפלו לסטי' אינו ראי' דאורחא דמלתא קתני דמסתמא אם הי' שם אחרים גם הם הי' נהרגי' רק היא נצולה דאשה כלי זיינה עלי'. ובהגהת מרדכי פ' מצות חליצה פסקא המתחלת שייך לפ' אשה שלום מבואר דלא כעה"ג דבסוף דבריו כתב די"ל דדמי להחזיקה דהי' שלום ומתחלה כתב משום דאינה יראה אף שידוע שהוא מלחמה נאמנת ומ"ש הרשב"א בירד למלחמה תולה העד בדדמי יראה לי דבר ברור אם העד שם במקום הריגה ואינו במקום סכנה אין דרכן של ישראל להניח הרוג ולא להתבונן עליו ולהכי שרינן באומרי' שמוצאי' הרוג ולא אמרינן שמא מחו לי' ברומחא וסבור מת הוא דוודאי התבוננו עליו וכן אם ראהו הורגי' אותו נמי מסתמא רואה אם הרגהו והכא דקאמר הש"ס כיון דשלום בינה לבינה מנטרא משמע בעד לא מינטר היינו משום שהוא נמי בסכנה שמורי' עליו חצי' אבל כל שאינו בסכנה אין לחוש כלל רק הרשב"א כתב אם ראוהו יורד למלחמה ואינו יורד אחריו שפיר אומר בדדמי דמה לו לעשות ומשו"ה בדידה נמי אמרינן בדדמי אם ע"א מעיד במלחמה אף דהיא נטרא מצי אית לה למיעבד אם אינה תוך המלחמה ונ"ד אין לחוש כיון שידע שהלך למקום סכנה אומר שנהרג חדא הא אמר תרי מילי שהלך ושנהרג אלמא מלתא אחריני מסהיד ותו מלחמה קטנה ליכא בדדמי יתכן שנחבא באחת הפחתי' משא"כ העומד בקשרי המלחמה וגם י"ל ראי' ברורה דלא כדברי עה"ג דהא קי"ל אם נהרג רחוק ממלחמה שרי ולא אמרינן כשראו הורגין אותו אזל העיד ודלמא מחו לי' בגירא ורומחא ע"כ כיון שאין העד בסכנה דהוא בריחוק מקום נטר עד דמקטל בברור דלא כעה"ג ומתוך דברי הרמב"ם למדתי עוד סברא להקל שהכא כתב הטעם דנאמנת בנפלו עלינו לסטי' שאין דרכן להרוג נשי' כדי שנאמר כדרך שנצולה היא כך ניצל הוא ולכאורה דבריו תמוהי' למה לא קאמר הטעם משום דכלי זיינה עלי' אינה יראה לעמוד עליו והתבוננה עליו ולמה סיים מלתא אחריתי. לכן נ"ל דדעתו במלחמה קטנה ליכא כלל בדדמי דמחו לי' בגירא דדווקא היורה מרחוק י"ל דאינו משגיח הגזלן עליו אם הוא חי או מת אבל גזלן ההורגו אי מחו לי' בגירא ורומחא לא שב אפו ממנו עד שהורגו וכן עלה בדעת מהר"ם לובלין לחלק מטעם אחר בין מלחמה גדולה לקטנה רק דקשיא לי' דפריך הש"ס מנפלו עלינו לסטי' והרמב"ם מפרש דהכי פריך כיון דאמרת בעשינו עלינו בית דמ"מ כיון שהיא נצולה אמרינן נעשה לו נס כי היכי דאתרמי לדידה. ובעלמא אין מזכירי' מעשה נסי' ומעידי' לנפל לגוב אריו'. רק סברא דהיא נצולה מהני טפי לומר דאתרחיש לי' ניסא ופריך א"כ בנפלו עלינו לסטי' נאמר נהי דשם לא חיישינן דמחו לי' בגירא ורומחא ועדיין הי' חי דמסתמא הורגי' אותו שמא מ"מ ניצול כי היכי דניצולה היא ומשני אשה כלי זיינה עלי' ואינו מצוי' שתהרג אבל הוא וודאי נהרג ובזה מיושב ק' תוס' מס' עכו"ם שזכרנו שהקשו לר' ירמי' דאסורה להתיחד משום ש"ד ולא תלינן כלי זיינה עלי' אמאי נאמנת דלמ"ש ניחא דהיא לא תסמוך ע"ז שתנצל מ"מ אינה ראי' מה שהיא אינה נהרגת שהוא ניצול דאשה אין הורגין וזה ברור ודוק. אך מסתפינא לסמוך ע"ז כי רוב הפוסקי' מפרשי' כרש"י ולא מצאתי לי חבר בזה כי לפי מ"ש יש מקום מרווח להקל במלחמה קטנה אולם מצד התירי' דלעיל יש די להתיר בס"ד. ומהריב"ל כלל א' סי' ב' הסכי' ג"כ במלחמה קטנה ע"א אינו אומר בדדמי:
והנה ראיתי בדברי עה"ג שאלה ק"ו שכתב במלתא דפשיטות דאם העיד א' בשם שנים אומר בדדמי וזה תימא הא סהדא לא משקר א"כ שמע מב' והם לא אמרו בדדמי וזה תימא רק י"ל כיון שמן התורה עד מפי עד אינו מועיל חיישינן לבדדמי אך הצ"צ חולק עליו וכן הב"ש וראיתי במ"ב בשאלה ק"ה המציא חומרא בעד מפי עד דעכ"פ צריך שהראשון אמר שיודע בבירור דשמא קול הברה שמע ואמת לא משמע כדבריו בכל הפוסקים כולם כתבו פלוני מת משיאי' אשתו. וכן הביא בעצמו מדברי הרמב"ם והר"ן ומדברי רמב"ן שהביא אין שום ראי' דהוא קאי אי אמרו טבע שם והוי בדדמי צריך שיאמר המיתה. אולם פשוט הוא שזה אינו ענין לנ"ד דדווקא אם מספר דרך שמועה אבל הכא שהודיע לשליח שמת הוא וודאי אי לא הווי דבר ברור לא הווי אמר לי' שע"י זה ישוב זה ולא יחפשנו והאי דקאמר ווי לפרשא זרזא וכן מאן איכא בי חסא כתבו הפוסקי' כיון דעייל נפשי' לאכרוזי ע"כ דבר ברור שמע. ומדברי מ"ב סי' צ"ח מתבאר להקל בנ"ד שצדד להקל אי אין העד לפנינו ולא אמר קברתיו שי"ל שאמר לו א' שלא ידע שצריך לומר קברתיו לכן נא הזכירו רק מהרי"ט דחה סברא זו דא"כ מאי מוכיח הראב"ד מעובדא דחסא דע"א אינו אומר בדדמי דלמא שאני הכא שאין הנכרי לפנינו לשאלו במה ראה. ע"כ אינו לפנינו נמי אסורה ואפ"ה שרי בחסא ע"כ שרי דלא תלינן בדדמי מינה דלהרי"ף תלינן לבדדמי אף שאינו לפנינו ואפשר לומר בנכרי סברא טפי דלא שהה דמה לו לעמוד שם הוא אינו חס על ישראל להכי מוכח הראב"ד דע"כ דאמרינן אי לאו ברור לי' לא הי' אומר שטבע ומתבאר עוד בתשו' מ"ב סי' צ"ח בספק פלוגתא לילך להקל בעגונה ע"ש ובשם הרא"ש כתבו זה אולם ח"מ ס"ק ל"א חולק עליו ואין עת להאריך בזה:
והנה עוד יש לעיין במ"ש דאם אמר העד סתם די"ל ששמע מפי אחרי' או שהוא מצאו אח"כ ואז לא הי' בסכנה וכ"כ מהר"ם לובלין בתשו' קכ"ח. לכאורה איכא למשדא נרגא מדברי רמ"א סעיף נו"ן שכתב דבעי שיאמר הכרתיו היטב בט"ע אם מצאו אח"כ אולם לענ"ד אין דברי מרדכי אמורי' אלא בדאיכא סכנה דאז י"ל נחפז לברוח ולא דקדק אבל בעלמא היכא דליכא סכנה אין לחוש לזה כלל שטועה בדמיונו ובמים דבעי הכרתיו היטב היינו משום דמים משנים הפנים וכ"כ המרדכי ביבמו' ותו כאן שאין העד לפנינו תולין שהכירו יפה כיון שהעיד על זה האיך. ובתשו' ב"ח סי' נ"ז כתב דאף שמצאוהו הרוג אם העד בסכנה נמי י"ל שאומר בדדמי שמת ובאמת לא מת א"כ דברי המרדכי שהתיר במצאוהו הרוג ע"כ שאינו בסכנה ואפ"ה בעי הכרה יפה יפה ע' צ"צ תשו' ס"ו:
ובאמת לכאורה מוכרח הדבר דהריב"ש מדמה העלוהו מן המים שסבור חי הוא לנטבע וכמו שבארתי דבריו כמו שיש לתלות כשנפל למים שסבור שימות שם כך בהעלאה סבור שנית הה"ד במלחמה אם רואה הריגה סבור שימות הה"ד במציאה סובר שמת ובאמת בעובדא דב"ח שאמר ראוהו מדוקר י"ל טפי בדדמי מאמר נהרג סתם אבל לכאורה אף בנהרג סתם י"ל כך היכי שיש העד בסכנה אולם לדעתי י"ל דאנן חיישינן דמחו לי' בגירא ורומחא ובאמת חי הוא רק זה לא המתין לראות אם חי הוא אבל היכא שראוהו מג לחוש שמא נדמה לו שמת חשש זה לא הוזכר בש"ס ולדעתי פשוט שתלוי' האיך ראה פציעתו אם הוא נשחט או כדומה וצ"ע בזה כעת:
ובדברי הב"ח שאלה ע"ז ראיתי דבר מתמי' שהאריך להוכיח להראב"ד במל"ת חיישינן דאמר בדדמי אף שחולק בעד ישראל ובמ"ב אשתמיט לי' ראיית הראב"ד שהביא הרא"ש שהוכיח מעובדא דטבע חסא ולא הוזכר ששהה אלמא לא חיישינן לבדדמי והרי שם מל"ת הווי מוכח דלראב"ד אין חילוק ומ"מ לדינא וודאי יפה כוון שם לאינך הפוסקי' ומזה מוכח נמי דלא כמרדכי דניקל טפי במל"ת דא"כ מאי מוכיח הראב"ד ע"כ הרא"ש והראב"ד פליגי ע"ז:
ובגוף הפשט שנדחק הב"ח למה ניקל במל"ת טפי מבואר הפשט דהנכרי מספר הדברים כהוויתן ואינו משנה כיון שאומר דרך סיפור וכ"כ הפוסקים משא"כ עד המעיד אומר העולה מזה מאי דנפקא מיני' ולפי זה י"ל לענין הכרה שוה מל"ת לישראל דבתרווייהו שייך בדדמי וכן בכמה גוונא ודוק בסברא זו ובסי' פ"ב היקל אף שהי' יראי' ממלחמה דמ"מ רואי' אם חי הוא ומחלק בין היכא שיורה חצי' למקום פחד ואפשר כה"ג מיירי המרדכי להכי בעי שיאמר הכרתיו יפה אבל אי חי הוא זה ניכר בקלו' ובמה שהאריך הב"ח בענין נגיעה אם יש לסמוך ע"ז דהא תנן נגע בא' בלילה וא"י אם חי למחר והקשה נימא שהרגיש ולא הבנתי דבריו חדא שם הרי האיש מסופק ואומר שלא הרגיש אבל זה שנגע ואומר שמת הוא וודאי הרגיש. ותו שם לא אסיק אדעתי' סבור חי הוא אבל הכא נגע לראות מה הוא עושה:
שוב עיינתי בסוגיא דע"א ביבמה בדברי הרא"ש ז"ל ונהניתי כי כל דברינו מכווני' ומוכרחי' בפרושי בהך דע"א ביבמה ומלחמה דעיקר מלתא דעבידא לגלויי משום דירא ממנה עבור דדייקא והנה מ"ש בתשו' כנסת יחזקאל שהוא תמו' בעיניו האיך יכתוב הרא"ש בהיפך מדעת תוס' דכתבו דבדדמי במלחמ' עדיף טפי מבדדמי דיבמה ואי הרא"ש ס"ל כוותייהו א"כ כיון דע"א במלחמה אפשט מדגלת כ"ש אינך מילי דבעי הש"ס וכבר כתבתי מזה לעיל במקו' אחר ועתה אחר העיון היטב אמינא עוד:
הנה מבואר בדברי הרא"ש דביבמה גרע טפי וחולק על תוס' דהא הרא"ש כתב ביבמה י"ל דמשקרא מחמת דסניא לי' ובקטטה חזינן דפליגי אמוראי אי משקרא ובמלחמה לא הוזכר משקרא ומשו"ה מת על מטתו מהימנא וכן קברתיו לדעת רוב הפוסקים ע"כ ס"ל יבמה גרע טפי והתוס' ע"כ חולקי' עליו דאי אפשר שיפרשו דמשקרא ביבמה דא"כ קשה קו' תוס' מאי מבעיא לי' אי טעמא משום דעבידא לגלויי כו' הא לעיל קאמר דייקא כו' ואין לומר כתירוצם דאיכא דייקא זוטא עכ"פ דכיון דחיישינן דמשקרא כ"ש דלא דייקא כלל וליכא אף דיוקא זוטא ומאי בעי ע"כ הרא"ש חולק על תוס' בזה וזה ברור:
אולם בדברי הרא"ש איכא לעיוני טובא שכתב שם שפי' רש"י במת בנך אחר שמת בעלך נמי בעי והקשה הרא"ש לפשוט ממתני' דכיון דאיהי מהימנא כ"ש ע"א וכן הקשו תוס' ותו הקשה הרא"ש דאף במת יבמך מאי מבעי לי' כיון דע"כ דעד נאמן לומר מת בעלך ואח"כ בנך מכ"ש מאיהי דמהימנא וכיון דמהימן בהא וודאי נאמן אף במקום דאיהי לא מהימנא כמו יבמה ליבם כיון דפשטינן דמהימן לומר מת בעלך כיון דאיהי מהימנא א"כ אף במת בנך ואח"כ בעלך העד מהימן אף דאיהי לא מהימנא ופי' איהו במת בעלך ואח"כ בנך פשיטא דלא מהימן דאיהי מהימנא מטעם מגו דהווי אמרה מת בעלה לחוד אבל העד ירא לומר מת בעלך שמא תדקדק אחריו אבל אי שניהם מתי' לאתדקדק:
ודברי הרא"ש תמוהי' מאוד חדא מי דחקו דלכ"ע אינו נאמן נימא מ"מ בתרתי בעי רק דלדידה לא דמי א"כ לא תפשוט. ותו למה גרע מת בעלך ואח"כ מת בנך ממת יבמך נהי דליכא מגו גם שם ליכא מגו וגם הקשה הגאון מוה' העשיל ז"ל ה"ה הובא בתשו' הט"ז סי' קנ"ה על קושית הרא"ש מאי קאמר מדמוכח במת בנך נאמן הה"ד במת יבמך שם מטעם מגו מהימן דאל"כ יקשה הרא"ש בפשיטות הא נאמן לומר מת בעלך אי לא יאמר מת בנך ומתירי' אותה לשוק משום הבן ע"כ זה אינו משום עדותו של העד רק משום הבן ומה שמעיד העד על מיתת הבעל דייקא אף שנתרת לשוק א"כ אף אי מעיד מת בעלך ואח"כ בנך נמי משום מגו מהימן כאלו לא העיד על הבן כלל ומה ענין זה למת יבמך והנה הט"ז שם כתב דאין ביאור לדבריו דמה מהני מת בעלך הא אית לה יבם ע"כ צריך לומר מת יבמך והיינו האבעיא ונשתוממתי על המראה במ"כ הר"ב לא דקדק כלל בדברי הגאון דעיקר כוונתו מ"ש דנאמן מת בעלך ולא יזכיר מן הבן ונוקמי' בחזקת חי וזה ברור ופשוט. ודברי המבי' שם אין להם שחר ע"ש:
ובענין מה שהקשה הגאון מוה' העשיל למה לא יהי' נאמן העד כיון דאיכא חזקת היתר בלא דייקא לכאורה קושי' אלימתא היא ואנא נמי מותבינא לה וניחא לי דלעיל קאמר תרי טעמי' אין דבר שבערוה כו' וגם אתחזק איסורא וכ"כ תוס' ריש גיטין אף במקום דאיתחזק התירא מ"מ הווי דבר שבערוה וצריך דיוקא ומ"ש הט"ז משום דקאמר מלתא יתירתא לא הבנתי דבריו איהו האמת אמר שידע שמת בנה להכי אמר ומה שהקשה על הגאון לא נאמינו שמת הבן דאיתלה חזקת היתר ולא יהי' ע"א מהימן ע"ז והט"ז השיב כיון דאיכא ריעותא כל דבריו שקר לא ידענא מנ"ל הא אבל לענ"ד הא בלא"ה לא ק"מ דוודאי האומר מת בנך נאמן דהווי מלתא דעבידא לגלויי דמה שמעיד שזה מת אי אפשר להשמט אם יבא כמ"ש הרמב"ם ולהחמיר וודאי סמכינן על הך סברא אף להה"א וגדולה התמי' על הט"ז שכתב ראש דבריו לחלוק על הגאון מוה' העשיל שכתב כיון דאמרה שיש ע"א המעיד כדברי' שמת הבעל תחלה א"כ ל"ל מגו דהיתה שותקת מהבן דיריאה מהעד והשיב הט"ז העד אינו נאמן שמת בנה ולמ"ש וודאי למסקנא נאמן בוודאי משום מלתא דעבידא לגלויי איפשט מדגלת. רק הגאון הקשה ק' שזכרתי על התוס' להה"א דלא מהימן העד משום מלתא דעבידא לגלויי א"כ לא יהי' נאמן כלל ואף בזה י"ל להחמיר נאמן אבל לדידן וודאי נאמן ומשו"ה מתאבלין עפ"י ע"א:
ובגוף הדין תמיהני הא אית לה מגו שלא היתה מזכרת כלל שיש ע"א המעיד כדברי' והיתה נאמנת אז במגו ואם העד יבא אח"כ ואינה מכחישה תהי' מותרת כמו האומרת נשבתי וטהורה אני ואף אם אח"כ באו עדי שבוי' מותרת היא בעובדא דבנתא דמר שמואל דאוקמי' לשבוי' מאבראי אולם באמת משבוי' יש ראי' אף שבאה עם העד כאחד שריא וכדמסיק הגאון והוא ברור ופשוט לדינא
אולם להעלו' ארוכה לדברי הרא"ש נ"ל בדרך זה להבין דבריו דהנה וודאי צריכין אנו להבין להרא"ש דכתב במת בעלך ואח"כ בנך סומכת על העד ומשו"ה משקר כדי לקלקלה הא אפשט לן מדגלת דמלתא דעבידא לגלויי לא משקרא ואין משקר הכא. וא"ל משום דאיכא דיוקא זוטא עכ"פ אבל הכא ליכא דיוקא כלל דהא מוכח דלהרא"ש לא אמרינן סברת דיוקא מהני לעבידא לגלויי כפי' התוס' דאל"כ מאי בעי במת יבמך הא שם כתב הרא"ש דמשקרא א"כ היא לא דייקא כלל ע"כ דלא בעי סברת דייקא לסברת עבידא לגלוי א"כ במת בעלך ואח"כ בנך נמי יהי' נאמן משום דעבידא לגלויי עכ"פ. ע"כ לומר דס"ל להרא"ש דהכא לא עבידא לגלוי מקרי דדווקא במת יבמך אף דלא דייקא רגילו' שיתודע לה ממילא כמ"ש והרא"ש אי יאמר רק מת בעלך וישתוק מהבן יתוודע לה ממיתת בנה ולא יכול לקלקלה אף דלא דייקא משום דסניא לה על כל זה מעצמה יתוודע לה כך לענין מת יבמך זה רגילו' יותר להתגלות אי חי הוא ויתוודע לה ולהכי לא משקר העד דיאמר לא אוכל לקלקלה שיתוודע הדבר וא"כ למה ישקר אבל במת בעלך ואח"כ מת בנך זה סובר לא יתוודע לה דהיא לא תידוק ואי לא דייקא לא יהי' לה בירור ולא חשבה הרא"ש למלתא דעבידא לגלויי כ״ש למ"ש דעיקר עבידא לגלויי דאית לי' תובעי' וירא שתדקדק אחריו הכא סמך שלא תדקדק אבל במת יבמך יתגלה לה אף בלא דייקא או בדיוק קצת אבל לזה צריך דיוק טוב ולא דייקא וזה ידע דאינו דייקא דיוק מרובה אף שירא מדיוק קצת (אף דנחוש דמשקרא לגמרי מ"מ הוא ירא שמא דייקא דיוק קצת) ולעיל במת בנך ואח"כ בעלך דמהימנא לרא"ש היינו משום דיוקא דידה ומשום דעבידא לגלוי אף דהיא לא מהימנא היינו משום די"ל דלא דייקא כל כך בין מיתת בעלה לבנה אבל כל שהיא לא ידעה מהמיתה זה רק שומעת מהעד דייקא כמ"ש לעיל בלא ראתה הטביעה וא"ל דשמא תחקור רק שמתו שניהם ותו לא תידוק י"ל מ"מ העד לא משקר דסבר שמא תשמע מיד האמת כיון דקמי דידעה שמתו שניהם דייקא שפיר א"כ חייש שמא יתוודע לה מיד א"כ איכא נמי עבידא לגלויי כהך דדגלת ותו גם הדיוק לחוד מועיל דאפשר לא ס"ל לרא"ש חששת הרמב"ן שתשמע רק הטביעה וכמ"ש לעיל באריכו' אבל במת בעלך ואח"כ בנך סומכות על העד מיו' שסברה שיש לו מגו דלא הי' אומר שמת הבן ולא דייקא כלל עכ"פ יצא מבורר ומלובן דהכא לא הווי עבידא לגלויי כלל דסומכת על העד והשתא ניחא שאי אפשר להרא"ש לפרש בתרתי בעי כרש"י דקשה מאי בעי פשיטא להימן במגו ע"כ אין זה מגו משום דסמוך עלה שלא תדוק א"כ אף עבידא לגלויי ליכא ומאי בעי להכי פי' דוודאי אינו נאמן:
והשתא מיושב נמי קושי' הגאון מוה' העשיל שזכרנו דאי אפשר לומר לה"א שהקשה על רש"י דמשו"ה נאמן במת בעלך ואח"כ בנך משום מגו דהא לרש"י בעי משום דעבידא לגלויי או דייקא ולא הזכיר דאיכא מגו א"כ לא מהאי טעמי' בעי דליהימנא א"כ ע"כ הא דאשה מהימנא לאו משום מגו דאי משום מגו א"כ גם בעד יש מגו וא"ל שסובר שתסמוך עלי' דא"כ אף עבידא לגלויי ליכא ומאי בעי ע"כ ליכא מגו גם באשה רק ס"ד כיון דאית לה חזקת היתר מהימנא ולא חשדינן לה דמשקרא כיון דסניא לה דאי הווי חיישינן דמשקרא אף חזקת היתר לא מהני דחיישינן דמשקרא להנאתה א"כ כיון דמוכח דלא משקרא א"כ העד נאמן אף דבמת יבמך איהי לא מהימנא היינו משום דשמא לא דייקא אבל כיון שלא ידעה כי אם עפ"י העד דייקא כמ״ש לעיל או שהעד ירא ושפיר הקשה על רש"י מאי בעי הש"ס להכי פי' דמשקרא ולא דייקא ולהכי בעי במת יבמך דאפשר מ"מ העד ירא ממנה או לא או די"ל חיישינן שמא שכרתו כמ"ש לעיל בקטטה וחולק על רש"י דבמת בעלך ואח"כ בנך לא בעי כלל והרי שיטת הרא"ש ברורה בס"ד:
אולם שיטת הרמב"ם כבר בררנו בס"ד במקו' אחר במה שכתב טעמא דאיסור לאו קל בעיני' ולמ"ש אוסיף עוד מיא וקמרא בס"ד ויתבאר מה דקשיא עוד שכתב איסור לאו קל א"כ מת בני ואח"כ בעלי דהווי איסור כרת אמאי לא מהימנא אך י"ל לענין היתר ליבם ליכא תקנו' עגונות דלמה נתיר להתיבם אבל לענין מת יבמי דאיכא תקנות עגונות ס"ד להתיר כמ"ש הרמב"ם דלא האמינו ע"א רק משום עגונות א"כ במת בני ואח"כ בעלי בלא"ה לא מהימנא רק לענין יבמה דהווי עגונות מ"מ כתב הרמב"ם דאיסורה דאיסור לאו הוא א"כ להרמב"ם ע"א לא מהימן במת בנך ואח"כ בעלך ובהא לא בעי דליכא תקנות עגונות כלל אף דלפשיטו' דרב ששת מוכח אף זה ע"כ לומר דמיירי בעידי הזמה למסקנא אך קשה הא במת בעלך ואח"כ בנך ע"כ לא מיירי במסקנא בעידי הזמה א"כ אף הך דמת בנך לא מיירי בעידי הזמה והוא צריך עיון בוודאי ותו הא הרי"ף כתב משו"ה סמכינן דע"א נאמן ביבמה דסמכינן אפשיטות דרב ששת. אלמא דלא דחקינן דמיירי בעידי הזמה א"כ אף במת בנך ואח"כ בעלך ע"א מהימן. ומ"ש איהי דלא מהימנא מאי טעם יש בזה להרמב"ם:
ולכן נלענ"ד דס"ל להרמב"ם דאיהי וודאי לא משקרא רק די"ל במת בני דלא דייקא כ"כ דאינו עבידא לגלויי כמ"ש הרמב"ם דעיקר הטעם שלא תוכל להשתמט דאם חי הוא סופו שיתגלה אבל זה אפשר לא יתגלה מי מת תחילה ומ"מ העד מהימן דלא חשדינן להעד ששכרתו דלמשקרת במזיד לא חיישינן ע"כ ניחוש רק שמא יקלקלה וקשה במה יקלקלה אם לא יתוודע ע"כ העד סובר שיתגלה אח"כ א"כ יתגלה שקרותו ולא משקר במאי דעבידא לגלויי ובזה נסתר נמי מ"ש הרא"ש דליכא מגו בעד שחפץ לקלקלה מאין לחוש לגלגול דא"כ יתגלה ע"כ שקרותו ולא משקר ורק תוס' כתבו דלא מצי לפשוט דנאמן מכ"ש מדידה דליכא מגו ואי דעבידא לגלויי הא הוא בעי שמא לא סמכינן אעבידא לגלויי אבל הרא"ש שכתב פשיטא לי' דלא מהימן קשה לטעמא דעבידא לגלויי ע"כ אינו מקלקלה דבמאי יקלקלה ע"כ יבורר שקרותו רק צ"ל להרא"ש הך דעבידא לגלויי אינו משום שיוחזק שקרן דאפשר לא חש לזה רק הסברא הוא למה ישקר היא לא תסמוך עליו אבל כל שסמכה עלי' ס"ל לא מהימן (א"כ לפי מה שביארתי יצא נמי היתר ברור בעד מפי עד במלחמה להרא"ש דאף דאית לי' לאשתמוטי לא משקר במאי דעבידא לגלויי דאינן מועילין דבריו) אבל להרמב"ם שהטעם דחש העד שיהי' בדאי א"כ איכא מגו ומהימן ולא שייך דחיית הרא"ש ז"ל דאם תסמוך עליו לא יקלקלה ואם יתוודע לה יהי' שקרן והשתא מצאנו טעם לדברי הרמב"ם ז"ל שהתיר בניתן לה בן במדינות הים דהוא נמי מטעם זה אף דלא עבידא לגלויי דממ"נ אם לא יתגלה במה יקלקלה ואי רוצה שיתגלה יאחז בדאי והאיך משקר ולשכרתו לא חיישינן דהיא לא משקרא ובעל דלא מהימן דניחוש דאומר לה לטובתה ומשקר אף דלא בקשה מאתו כ"ש אם ימות לא חייש שיתגלה שקרתו ובשעת נשואין אומר יש לי בני' לטובתו שתנשא לו ומסולק ק' הראב"ד והשתא רבא קאמר ק"ו מאיסור כרת דאף דאיסור לאו קל מ"מ וודאי במזיד אינה עוברת על איסור לאו ואין לחוש דשכרתו רק דלא דייקא ואיכא ק"ו דסמכינן אעד דלא יקלקלה משום דהוי עבידא לגלויי והאי מרבנן דחי דלא סמכינן על על עבידא לגלויי ורבא לא חש לה כדמוכח מדגלת ולהכי קאמר הש"ס דלא דייקא משום סניא ולא משום איסור לאו דוודאי משום איסור לאו אומרת דמיוני' ולא דייקא כל כך אבל כל ששמע מפי העד ואינה יודעת כלל חיישא שמא יקלקלה ודייקא כמ"ש בלא ראה טביעה ולהכי צ"ל דסניא לה כו' והרי דברי הרמב"ם נ"ל ברורי' דהתיר בעד משו' דא"צ דיוקא וסמכינן אעבידא לגלויי ואף גם היטיב אשר דבר חכם א' בתשובותיו שכתב לי דתלי' בפלוגת' הש"ס בסוטה דף ז' אי בעלה נאמן בסוטה ק"ו מנדה ורבנן ס"ל כיון דחמירא מהימן טפי אך וודאי דקשיא על רבא א"כ מאי ק"ו הוא זה אך למ"ש מיושב דהסברא היא דוודאי לא משקרא ולא חיישינן לשכרתו א"כ נשאר סברת עבידא לגלויי רק לענין דיוק שפיר מחלקינן בין לאו לכרת רק הש"ס נקט סניא ליה אליבא דכ"ע הסברא די"ל משום סניא לא דייקא ולדידן סגי בטעם זה דלאו קיל וא"ל הא שם חשדינן לי' שיבא עלי' במזיד והכא רבא לא ס"ל דמשקרא דוודאי הכא שאני דנשים מדקדקין דמקולקלת היא אח"כ ותצא מזה ומזה רק איהו יליף עכ"פ הק"ו דאינו סברא שלא להאמין להעד באיסור לאו דשכרתו חששא רחוקה ואף למ"ש בדרך הראשון שלי לעיל דלגבי העד שוה לאו לכרת ויליף דסמכינן אסברת עבידא לגלויי וזה יותר נכון ואף גם לכל הדרכי' שכתבתי דכיון דאינו רק חששא דרבנן דשכרתו או דלא דייקא כ"כ כי האי חששא לא מסתבר לרבא שיחמירו חכמים מצד החומרא בלאו יותר משל כרת דמהני עבידא לגלויי וק"ל:
והנה בהך דינא דלרמב"ם אם היא אמרה קברתיו לא מהימנא יראה ראייתו דמתני' תני קטטה בהדי מלחמה ולטעמא דמשקרא בקטטה לא מהני קברתיו ומשמע לי' אף לטעמא דבדדמי נמי אמרינן הכי מדלא עביד איכא בינייהו בקברתיו ותו מדמתני' סתם מלחמה ושלו' ע"כ להאי טעמא מלחמה וקברתיו לא מהימנא והה"ד לאידך טעמא ולהכי ע"כ ס"ל אף דלא משקרא כיון דאמרה בדדמי תו משקרא דאינה יריאה שיבא בעלה והא דברעבון מהימנא לומר קברתיו היינו דלא אמרה מחמת רעבון רק מת סתם אך זה דוחק אבל כבר כתבנו הטעם בקברתיו דאין דרכה לעמוד כ"כ:
והנה בדין קטטה אם הבעל מומר שכתב רמ"א שני דיעות מזה והב"ש כתב שתלוי' בפשט תוס' ורמב"ם לפי' הרא"מ דאי אמרינן בארגיל איהו משקרא הה"ד מומר וזה צ"ע הכא הטעם משום דכבר משקרא שאמרה גרשתני משא"כ מומר אבל לענ"ד בהא פליגי אדרבא לטעמא דבדדמי פליגי די"ל משו"ה אמרה בדדמי דאינה חוששת שתאסור עליו כיון דכבר אמרה גרשתני רוצה להשמיט והכא במומר דבלא"ה אסורה עליו להכי אין חוששת אם אח"כ תאסר עליו ותו דלא גרע מהא דקאמר ביבם דסניא לי' להכי לא דייקא כ"ש במומר דסניא לי' אבל לטעמא דמשקרא כתב רש"י משו"ה משקרא כדי שהיא תאסור עצמה עליו וא"ל הכא לא משקרא דבלא"ה אסורה עלי' ולחוש דמשקרא כדי שתנשא לאחר זה לא חיישינן דהא תצא מאחרון ואי דבין כך תהי' אצלו זה לא עבדה האשה דא"כ לעולם ניחוש כך ע"כ משקרא כדי שתאסר לראשון ואינה חוששת להשני והא לא שייך במומר רק דייקא ליכא א"כ הי' מקום להקל בע"א במומר והחולקי' ס"ל נהי דאינה חוששת לאיסור מ"מ דייקא דרוב נשים רגילו' לדקדק ותו דדייקא משום זרעה אבל זו שאמרה גרשתני כבר נראה דלא חיישא לקלקולה וגם אי"ה דייקא א"כ בע"א במומר י"ל דיש מקום להקל דלא חשדינן לה לשכרתי והוי מלתא דעבידא לגלויי והשתא שפיר היקל הב"ש בע"א במומר ביבם אף דאיכא ע"א בקטטה דלמ"ש בהא ע"א שרי לכ"ע ודו"ק:
עוד עיינתי בדברי עה"ג שכתב לומר אף שאין העד בסכנה אמרינן אי אמר נהרג שמא מחו לי' בגירא וכו' דמוכח בהדיא דלא כוותי' דהא תוס' פירשו הך דהחזיקה מלחמה והיא אמרה נהרג והקשו ליהימן במגו דמת ותי' נהרג אטו מת לא אמרינן ולכאורה סתרו דבריהם לעיל דכתבו נימא מגו דאי בעי אמרה מת על מטתו הא נהרג אטו מת מתלא אמרינן וי"ל דלעיל המגו דנהרג רחוק מהמלחמה דהוי כמת טל מטתו א"כ מוכח בנהרג לא אמרינן בדדמי אך י"ל לעיל הקשו תוס' ברעבון להה"א דמת על מטתו מהימנא והוי שפיר מגו וגם מהרש"א מיישב דמיירי במת סתם אך מנ"ל לתוס' להקשות אך מרש"י לכאורה מוכח כוותי' דהקשה לוכח ממתני' דשלום בעולם ואי אמרה מת על מטתו מאי אריא שלו' כו' ע"כ החזיקה כו' וקשה נימא דאמרה נהרג ובמלחמה אמרינן וודאי היא היתה בסכנה ולא מהימנא אבל בשלו' אמרינן היא לא היתה בסכנה ומהימנא כמו בשאר עדי' דתלינן בהכי אבל מלחמה יש לה סכנה ותו ממ"נ אי לא היתה במלחמה איכא בדדמי בכל הני דאזלי הוא פליט כו' ולא שייך דנטרא דלא היתה שם ואי היתה שם איכא סכנה. רק י"ל להה"א דלא ידע אשה כלי זיינה כו' מסתמא אם היתה שם היתה מסוכנת וא"ל שאמרה שראתה אותו אח"כ דבמתני' משמע אף אי אמרה מת לפני מהימנא ועוד אח"כ הוי כקברתיו ותו הש"ס מפרש מתני' במת ולא לנהרג אבל מתוס' מוכח וודאי דלא כוותי' כיון שמפרשי' דאמרה נהרג מאי מגו אית לה אי בעי אמרה שלום בעולם הא שלום בעולם ונהרג נמי איכא בדדמי דלמא מחו לי' וא"ל מגו שתאמר מת הא בנהרג אטו מת לא אמרינן ע"כ אין בדדמי אי אין סכנה ושריא בנהרג והוא הוכחה ברורה ואף בסתמא נמי נראה דאין לחוש שהי' בסכנה אך מרש"י משמע קצת דלא כמ"ש דכתב קתני סתם מת על מטתו הא אי הוי נהרג אסורה ע"כ מסתמא גם היא היתה בסכנה. אך כבר כתבתי לרש"י מיירי שאמרה הייתי כשמת ולא שראיתיו אח"כ ובראיתיו כשנהרג שפיר י"ל מסתמא היתה בסכנה אי לאו דאשה כלי זיינה כו' אבל בעד דעלמא כה"ג מודינא דאסורה דמסתמא הי' בסכנה אבל היכי שלא אמר הייתי אז י"ל שראוהו אח"כ. או ששמע מפי עכו"ם שלא הי' יריאי' שם מלסטי' והראי' מכל הני דוכתא דתני נהרג ולא הוזכר שנדע שלא הי' סכנה להעד ובש"ס משמע לרש"י שהיתה עמו בשעת מעשה דקאמר טעמא דמלחמה דמחו לי' כו' וכן דקאמר דנטרא כו' אלמא שהיתה שם ואפ"ה בשלום מהימנא להכי מוכרח רש"י לפרש בסתם ודו"ק: