תפארת צבי אבן העזר· רבי צבי הירש בוצ'קו
קונטרס תקנות עגונות · תשובה יא
שמואל הרואה באספקלריא מאירה ותהי על שכמו המשרה הולמתו נזר ועטרה ה"ה אהו' ש"ב נאמני הרב המאוה"ג המופלא ומופלג בנן של קדושים גזע ישישים נ"י פ"ה ע"ה כ"ש מו' שמואל שמעלקי נ"י אב"ד ור"מ בק"ק פרשעדבורז יצ"ו:
מכתבו הנחמד הגיעני מר שדר לנו חורפי' דמחליא לי' לשבח ואני טרוד ומסובך בעניינים שונים בשיעורים ולהשיב הנוגע לדינא לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא לכן לא אבוא בארוכה להשיב על דבריו הנאמרים לפלפולא כבר כתב מוהרי"ו בתשובה אף שאנו רגילים בלמוד הישיבה לדקדק דקדוקים ולהעמיד סברות דקות אבל הנוגע לדינא צריך שיהי' סברות ישרים אמתיות לא להראות פנים לכל צד. לכן אבחר מה שחנני ה' על דרך האמת והנכון ואומר ההיתר שרצה מעלתו לומר בט"ע דבגדים ל"ח לשאלה אף שזה רצה חכם א' לומר בתשוב' נודע ביהודא והגאון המחבר רוצה למיתלי כיפי לסברא זו כמ"ש מעלתו משום דאיכא תרי מעוטי או ספיקא להכי חש בסימנים לשאלה אבל לא בט"ע אבל אין לדבר זה במה לסמוך והוא נגד התוס' שהקשו גבי מצא בחפיסה דמכירו בט"ע ניחוש לשאלה וכן הוא בכל הפוסקים בסימן קל"ב בט"ע נמי חיישינן לשאלה א"כ מי הוא אשר יערב לבו לחלוק בזה וההיתר בזה מצד האגרת מהשררה ופאס דליכא חשש שאלה רק שנמצא קרוב אצל הרוג ולא תוך בגדיו רוצה מעלתו לסמוך על הקורבה דמוכח נגד רובא דליתא קמן אף שבתשו' זכרון יוסף רוצה לפרש כך דעת הרמב"ם קשה לסמוך ע"ז דבש"ס לא משמע כך ומי יסמוך על שינויא ליישב הגמ' לפי שיטתו אנן אשינויא ניקו ונסמוך ומ"ש דכאן הוי רובא תלי במעשה לא ידענא מה קאמר אטו החשש הוא שהוא של זה שהשאיל לו הבגדים רק אנו חוששים חשש בפ"ע שמא לא מההרוג באו הכתבים אלו רק אחר אבדם ואין זה תלוי בחשש שאלה שהוא על הבגדים ולא על הכתבים וביותר תמוהים דבריו מ"ש מתחילה לחלק בין סימני גוף דבא שלא ע"י מעשה תולין ברוב דמסתמא אין אחר יש לו הסימנים אלו אבל סימני בגדים אינם רק ע"י מעשה ליכא רוב הוא דבר מתמיה הרי המעשה לפנינו שנארג מה בכך שבא ע"י מעשה הרי כבר נעשה המעשה אכן אמרינן רובא דתלוי במעשה לא אמרינן היינו שמא לא נעשה מעשה אף שעפ"י רוב נעשה אבל כשאנו רואים שנעשה המעשה למה לא מהני רוב ואדרבא אין חוששים למיעוט שנעשה המעשה זה ג"כ ותו אטו בגוף לא משכחת שבא הסימן ע"י פצוע וכדומה וראיתי בעיני למצוא פתח תקוה להסר מעל האשה כבלי העגון ואבטח בה' העוזר הוא מאיר יאיר עיני במאור תורתו ויצילני משגיאות:
גוף הדבר נאמרה ונשנ' בדברי רבותינו ראשונים ואחרונים קצתן סוברים דלא נחוש לשאלה למ"ד סימנים דרבנן כיון שאין הכרח לזה למה נחוש מצד הסברא ובתשו' כנסת יחזקאל הקשה הא אביי מוקי מתני' כמ"ד סימנים דרבנן ובודאי חייש אביי לשאלה כמו דחייש לנפילה דרבים במס' ב"ב ובאמת אין זה קושי' אביי חייש בלי הכרח אבל אנן דלא חיישינן לנפילה י"ל אף לשאלה לא נחוש בלי הכרח רק קושייתו עולה יפה על ההכרח שכתבו להוכיח למ"ד סימנים דרבנן ע"כ לא חייש לשאלה מדלא תני אף ט"ע בבגדים לא מהני בשלמא למ"ד סימנים דאורייתא שוה ט"ע לסימני נקט סימנים והה"ד ט"ע אבל למ"ד סימנים דרבנן הי' להשמיענו אף ט"ע לא מהני ע"כ דלא חיישינן לשאלה תקשי שפיר וליטעמיך האיך מיישב אביי מתני' למ"ד סימנים דרבנן הי' לינקט ט"ע דאביי ודאי חייש לשאלה כי היכי דחש לנפילה ותו בהא אזדא נמי הדקי' שדחו ראי' זו דלא תני ט"ע דנקט סימנים דלא מהני אף בכלים דלא מושלי כגון כיס וארנקי דלאביי תיקשי מה בכך דלא מושלי ניחוש לנפילה נהי דמצאו קשור לא קשי' לאביי ניחוש לנפילה די"ל דהוי נפילה דחד כי היכי דלא תקשי לאביי ממתני' התם דמצאו יב"ש אחר אבל מתני' דהכא קשי' נהי י"ל דמיירי בכלים שלבוש בהם דליכא חשש נפילה אבל אי נימא דנקט סימני' ולא ט"ע משום כיס וארנקי דלא מושלי קשה מה בכך דליכא חשש שאלה ניחוש לנפילה דבהני שייך נפילה וסבור הייתי לומר דנקט סימני' דאף שיש סימנים בגופו וכליו בהדדי לא מהני דסימנים דרבנן אבל אי הי' ט"ע בכלים וסימנים בגופו הוי שאלה דחד ולא נחוש לאביי או דמיירי בכלים דלא מושלי וליכא רק חשש נפילה והוי נפילה דחד דודאי לא חש לאביי:
אולם יותר נראה דאביי חייש לנפילה היינו היכא שהבע"ד טוען ברי שאינו חייב לו אבל מן הסתם לא נחוש לנפילה ותדע דרבה במס' ב"ב דלא מחלק בין נפילה דרבים לנפילה דיחיד למה לא מוכיח ממצאו קשור בכיס אמאי לא נחוש לנפילה אף דלא מושלי אינשי ארנקי כנ"ל ותו אביי דדחי פ' כל הגט הוכחה דרבא דמוציאים שט"ח על אחרים ולא מוכיח ממצאו קשור ע"כ דיש חילוק בין טענות ברי לשמא א"כ אין ראי' דאביי חש הכא לנפילה ודעת קצתן מהפוסקים אף אי סימנים דרבנן נמי חיישינן לשאלה אף בלא הכרח ובתשו' הב"ח רוצה להוכיח דהא במס' ב"מ בתר דמשני בחוורי וסומקי פריך ממצאו קשור משמע דאף בלא הכרח חיישינן לשאלה אך זה צ"ע דודאי קמי דידע המקשה דאיכא כלים דלא מושלי מוכח בהדיא דמהני בנותן סימן גמור ולא מהני חוורי וסומקי ולא חיישינן לשאלה. אך כוונת הב"ח ודאי לשנויא דחוורי וסומקי מוכח דלא חיישינן לשאלה רק מוכח דאיכא נמי למימר כשנויא קמא אף דאין הכרח לזה רק זה אינו קושי' די"ל מש"ה לא סמך אשינויא דחוורי וסומקי דס"ל כמו דס"ד בשינויא קמא ארוך וגוץ ולא בעי לאוקמי כלים בחוורי וסומקי ע"כ דהוא דוחק דהם נקראים מנין רק הנלע"ד בישוב הסוגיא הוא כך דהא מהרש"א הקשה מאי פריך במצאו קשור ניחוש לשאלה דלמא מיירי שמצאו בעצמו ויודע שלא השאיל ותי' דס"ד דלא מיירי בהכי כמו דמקשה דמוכיח ממתני' זו דסימנים דאורייתא. אך ע"ז קשה הא המקשה פריך אי חיישינן לשאלה אמאי במצאו קשור לא ניחוש קשה וליטעמיך דלא חיישינן לשאלה ע"כ סימנים דרבנן דאל"כ איך יתיישב מתני' אף על פי שיש סימנים בכלים וכיון דסימנים דרבנן איך מיישב מתני' דמצאו קשור ע"כ דמיירי שמצאו בעצמו כמ"ש תוס' א"כ מאי פריך על מ"ד סימנים דאוריי' ממצאו קשור נוקי נמי שמצאו בעצמו כמו למ"ד סימנים דרבנן. רק י"ל דפריך להך לישנא דאמר דכ"ע סימנים דאורייתא ולא הדר מסברנו המקשה דממתני' דמצאו קשור מוכח סימנים דאורייתא דלא מיירי שמצאו הוא עצמו ע"ז פריך לי' הא ע"כ מוכרח אתה לומר דמיירי שמצאו עצמו דאל"כ ניחוש לשאלה וכיון דעל כרחך מוקמית בהכי למה סבירא לך ממתני' דמצאו קשור מוכח סימנים דאורייתא זה הקשה על רבא וזה כוונו מהרש"א והשתא בסוגיא דיבמות ניחא אבל בסוגי' דבב"מ דלא הוזכר תחלה דממתני' דמצאו קשור מוכח סימנים דאורייתא לא הוי מצי לסדורי הקושי' ומצאו קשור דקשה וליטעמיך דסימנים דרבנן איך מישבת מתני' דמצאו קשור ע"כ שמצאן עצמו נוכל נמי לומר דהוא דאורייתא ונוקי שמצאו דליכא חשש שאלה להכי מסדר הקושי' בתר איבעית אימא ובא להוכיח כאיבעית אימא לא להוכיח סימנים דרבנן דהא לא רצה לאוקמי שמצאו הוא עצמו רק בא להוכיח דלא חיישינן לשאלה אף דסימנים דאורייתא נוקי בחוורי וסומקי וזה ברור תו י"ל בב"מ שהזכיר תחלה שנויא דרבא דסימן מובהק מהני אף אי סימנים דרבנן בא להוכיח דלא חיישינן לשאלה ולא מיירי שמצאו הוא בעצמו ומ"מ ניחא אי סימנים דרבנן ולא חיישינן לשאלה דמה שקשור הוי סימן מובהק כמ"ש תוס' אבל ביבמות דלא הזכיר תחלה סימן מובהק מהני ע"כ לא בא להוכיח דסימנים דרבנן דכיון דלא מיירי שמצאו בעצמו אי אפשר לומר סימנים דרבנן ע"כ בא להוכיח דלא חיישינן לשאלה ונימא סימנים דאורייתא רק נוקי בחוורי וסומקי ובא להוכיח תי' איבעית אימא ודוק ולכאורה הי' נראה עוד בישוב קו' מהרש"א דלא בעי לאוקמי שמצאו הוא עצמו דודאי למ"ד סימנים דרבנן ונוקי שמצאו בעצמו קשה למה תני שיש לו היכר בכיס לתני שיש לו היכר בגט עצמו וכ"כ מהרש"א רק י"ל קמ"ל דלא חיישינן לשאלה והשתא פריך למ"ד דאוריי' וחיישינן לשאלה ממצאו קשור וא"ל שמצאו הוא בעצמו דא"כ ל"ל דתני שיש סימן בכיס נתני שיש סימן בגט ע"כ לא מיירי שמצאו עצמו ויודע שלא השאיל וקמ"ל דלא חיישינן לשאלה אך תי' זה יש לדחות למ"ד סימנים דאורייתא דמיירי שמצאו עצמו ואין לו ט"ע רק סימן ומהדרינן דסימנים דאורייתא ותני יש לו סימן בכיס להשמיענו דנאמן שלא השאיל במיגו כמו דתני מכיר בחפיסה להשמיענו דנאמן בט"ע במגו כמבואר בגיטין ד' כ"ח ע"ש קמ"ל דנאמן שלא השאיל במגו ומש"ה לא תני בגט דאי לתני שיש לו ט"ע ונדע שמהימן במגו לא נדע שסימנים מהני להכי תני בכיס דנשמע תרתי דעל הכיס יש סימן מוכח דסימנים דאורייתא ומדלא חש לשאלה מוכח דנאמן משום מגו. וא"ל לתני שמצאו עצמו ויש לו סימן בגט וקמ"ל דסימן מהני ונאמן במגו די"ל דאין חידוש שנאמן שיש לו סימן דאי גיטו לא הי' לו סימן זה לא הי' משקר דאינו חשוד למשקר רק שאומר בדדמי אבל אם גט שלו לא הי' לו הסימן לא הי' משקר עכ"פ זה הוא ראי' ברורה למ"ד סימנים דרבנן לא נחוש לשאלה דאל"כ איך מיישב מצאו קשור ע"כ שמצאו עצמו ומכיר בט"ע קשה לתני שמכיר הגט ע"כ קמ"ל דלא חיישינן לשאלה נהי די"ל דאין הכרח דלא חיישינן לשאלה כלל רק י"ל דמיירי בהנהו כלים דלא נחוש לשאלה מ"מ מוכח דלא כמ"ש ב"ש בשם תשוב' ב"י דלמ"ד סימנים דרבנן נחוש אף בהנהו כלים לשאלה דאל"כ למה תני ההיתר על הכיס כיון שע"כ נצרך לומר שיודע שלא השאיל מאי קמ"ל בכיס (ואי קשי' במס' גיטין שתי' תוס' הך דמצאו בחפיסה נמי שיודע שלא השאיל א"כ למה תני שמכיר לחפיסה ולא שמכיר הגט די"ל קמ"ל אף שהי' בחפיסה צריך היכר שזה לא הוי סימן מה שמונח בחפיסה כמ"ש תוס' וא"ל א"כ מצי תוס' לפרש מכירו קאי אגט ותני חפיסה להשמיענו דזה אינו סימן שהי' בחפיסה די"ל אי חיישינן לשאלה אין זה רבותא דפשיטא אין זה סימן שהי' בחפיסה דשמא יודע שהוא בחפיסה שהי' אצלו בחפיסה רק תחילה השאיל לאחר החפיסה וזה אחר הניח בו הגט לכן יודע שהי' בו הגט אבל להך תי' תוס' שמצאו עצמו ויודע שלא השאיל שפיר איכא רבותא דזה לא הוי סימן שמונח בחפיסה והשתא י"ל תי' ב' שתי' תוס' דלא הוי סימן מובהק ונתקשה בתשו' נודע ביהודה בשם הגאון מוהרר מאיר ברבי דע"כ זה הוא למ"ד סימנים דרבנן ולהך מ"ד לא חיישינן לשאלה א"כ אין צורך לאוקמי שיודע שאבדו בחפיסה ולמ"ש ניחא דאף למ"ד סימן דרבנן צריכים אנו לומר דלא הוי סימן מובהק דלהך מ"ד תקשי קושייתי למה תני שמכיר חפיסה ולא תני שמכיר הגט ע"כ קמ"ל דמה שנתן בחפיסה לא הוי סימן מובהק דא"ל למ"ד סימנים דרבנן אין הכרח להשמיענו דחפיסה לא הוי סימן רק קמ"ל דלא חיישינן לשאלה דקשי' הכא ביבמות דבא להוכיח דסימנים דאורייתא ממצאו קשור דע"כ לא מיירי שמכיר בט"ע דלמה תני שמכיר הכיס ולא תני שמכיר הגט קשה וליטעמיך איך מיישב מצאו בחפיסה לתני שמכיר הגט ל"ל חפיסה ואי דקמ"ל דלא חיישינן לשאלה אם כן מאי פריך נמי מכיס שמא הא קמ"ל דלא חיישינן לשאלה ע"כ מקשה לא אסיק אדעתי' מחשש שאלה א"כ קשי' מחפיסה ע"כ קמ"ל חפיסה לא הוי סימן מובהק תו י"ל למ"ד סימנים דרבנן מפרשינן מכירו אגט ואי קשי' למה תני חפיסה קמ"ל יג מה שמונח בחפיסה לא הוי סימן מובהק כיון דהוא לא חש לשאלה אי הוי סימן הוי מחזירי' ודוק היטב) ע"כ מוכרח הדבר למ"ד סימנים דרבנן בהנהו כלים עכ"פ לא חיישינן לשאלה ולהך תי' תוס' דלמ"ד סימנים דרבנן מוקמינן קשור בכיס הוי סימן מובהק נמי מוכח דבהנהו כלים עכ"פ לא חיישינן לשאלה דאל"כ מאי סימן יש בקשירה שמא השואל קשרו והוא יודע הסימן שהחזירו כך וראה הסימן ומ"מ אין הגט שלו ע"כ לא חיישינן בהנהו כלים לשאלה אף למ"ד סימנים דרבנן אך אם נאמר דלא חשבינן ששליח ישקר נסתר זה אך אף שהפוסקים כתבו הבעל לא משקר אבל שליח י"ל דמשקר עיין ב"ש סי':
ובאמת דברי הב"ש תמוהים מאוד דהאיך אפשר לומר משום דסימנים דרבנן לא סמכינן אסברא לא מושלי אינשי כיון שחשו חכמים לחשש סימני' אף לזה חשו שהשאיל מה שאין דרך להשאיל א"כ אף על סברא לא מושלי אוכף נמי לא נסמוך ותקשי האיך מחזירים בעידי אוכף למ"ד סימנים דרבנן זה הקשיתי זמן רב ערך ח"י שנה ועכשיו ראיתי בתשו' נ"ב הרגיש בזה. אך נראה לענ"ד דודאי אין הפשט משום סימנים דרבנן חשו כל הני חששות זה אין לו שחר רק הבי' בתשו' ביאר דבריו מש"ה לא הביאו הך דכלים לא מושלי דאינהו פסקי סימנים דרבנן ומפרשינן ברייתא שמצאו עצמו כמ"ש תוס' ומכיר בט"ע ונאמן במגו ובעדות נשים ליכא מגו עכ"ד נראה דה"ק כיון דמיירי שמצאו בעצמו אין הכרח לומר דכיס וארנקי לא מושלי די"ל דמיירי שיודע שלא השאיל דהש"ס פריך למ"ד סימנים דאורייתא דלא מוקי שמצאו עצמו אבל למ"ד סימנים דרבנן לא נצטרך לומר סבר' כיס וארנקי לא מושלי דנוקי שמצאו עצמו כמ"ש מהרש"א ומנין לנו להקל א"כ שפיר י"ל אף דאוכף ע"כ לא מושלי אין הכרח מכיס וארנקי לא מושלי שמא זה דרך להשאיל מאין לנו להמציא סברא זו כיון שאין לנו הכרח לזה אבל לא שהפשט הוא משום סימנים דרבנן אין לסמוך על סברא לא מושלי דא"כ אף האוכף לא נסמוך רק הפשט הוא דאין הכרח כלל שיש סברא על כיס וארנקי דלא מושלי באוכף יש הכרח לזה מנין לנו לומר באינך כלים דלא מושלי וזה ברור ומה שנתקשה בתשו' נ"ב אכתי למה לא הביאו הרי"ף והרמב"ם ברייתא דמצאו קשור אם כי הם נחלקו על ברייתא לא קשה דהם מפרשים מש"ה סומכים על כיס וארנקי דמיירי שמכיר ונאמן במגו וזה מוכח מחפיסה שהביאו מתני' דגיטין אבל אין הכרח דהנהו כלים לא מושלי אינשי לפי' רש"י זה דסימנים דרבנן ולהכי לא הביאו זה לענין עגונה דלעולם חיישינן לשאלה דהא ליכא מגו כמ"ש ב"י אבל כבר כתבנו שיש הכרח להך שינויא דעכ"פ בהנהו כלים לא חיישינן לשאלה מדנקט כיס וכ"כ בתשו' שב יעקב כדברינו (עיין מה הפרש ביניהם בפי' הסוגי') והאמת אגיד כי לענ"ד דברי ב"י בתשו' לא מתפרשים כמו שפרשן הב"ש דהא סיים שם והא דכ' הרא"ש בתשו' דלא סמכינן על מלבושיו דחיישינן לשאלה משמע דבכלים דלא מושלי סמכינן עלייהו כ' זה לרווחא דמלתא אף אי סימנים דאורייתא אין סומכים עליהם דחיישינן לשאלה אבל אי סימנים דרבנן אף בהנהו דלא מושלי לא סמכינן אסימנים עכ"ל משמע להדיא דאיכא כלים דלא מושלי רק אנן סמכינן עליהם משום דסימנים דרבנן דאי נימא דבהנהו כלים מושלי מאי קשי' מדברי הרא"ש הא חשיב שפיר חיישינן לשאלה דבכל הכלים איכא טעמא דשאלה ונקט מלבושים ולא כיס דמעשה כך הי' שם. לכן לענ"ד ברור דב"י בא לשלול מדעת הנ"י ור"ן שכתבו לסמוך על סימנים כלים מהך דמצא קשור והקשה שלא הביאו כלל דמהני סימנים בכלים והרי בגט מבואר דמצאו קשור בכיס מהני למה לא יועיל בעגונה וכן לא הביא שום פוסק דהנהו כלים לא מושלי לכן מיישב הב"י דאינהו ס"ל סימנים דרבנן ומצאו קשור מהני משום ט"ע דיש לו מגו ובעגונה ליכא מיגו וי"ל דס"ל סימן מובהק ליכא בכלים כמ"ש מהרש"א בגיטין א"כ לא משכחת הנהו כלים שיהיו מועילים דט"ע ליכא דליכא מיגו וסימנים ליכא דהא סימנים דרבנן והשתא מיושב קושי' הב"ש דבסי' קל"ב מבואר דמהני היכר כלים אלו וכאן לא הזכיר דשם קאי בט"ע ומהימן בגט אבל הכא ע"כ צריך שיאמר סימן וכיון דסימנים דרבנן ליכא סימן מובהק בכלים זו כוונת הב"י לענ"ד ואף אי לא חיישינן בהנהו כלים לשאלה אינו מועיל בעגונה דליכא סימן בהם:
אך בלא"ה צריך להבין מ"ש הב"י בעגונה ליכא מיגו מה צריך מיגו למה לא יהי' נאמן שיש לו ט"ע דע"א נאמן בעגונה ואין חילוק בזה בין חבר לע"ה לענין איסור דאין חוטא ולא לו. ואשה דייקא נראה דס"ל לב"י דהא קי"ל בח"מ סי' רמ"ה בכלי' שלא שבעתן עין לא סמכינן על ט"ע עיין מ"ש במס' ב"מ דף כ"ד דמהדרי לרבה בב"ח גט בט"ע ע"כ כרבנן דאף בלא שבעתן איכא ט"ע ועיין חולין דף צ"ו בט"ע כל דהו אף צורבא מרבנן לא מהימן (ובזה מיושב מה שהקשינו לעיל) ל"ל דתני שיש ט"ע בחפיסה וכיס הי' לו לינקט ט"ע דגט די"ל דאתי' כרשב"א דבעי שבעתן העין והגט לא שהה כל כך בידו ליכא ט"ע להכי נקט שיש לו ט"ע בכלי שהוא אצלו מכבר. אך בש"ע סי' קל"ב איתא נמי שיש לו ט"ע בגט ויתכן שמיירי ששהה הרבה אצלו אבל עכ"פ הש"ס מלתא פסיקא נקט ולא קשה זה שהקשו תוס' מרבה בב"ח בב"מ ודוק ויראה דס"ל לב"י כיון דאית לי' מגו מהימן שיש לו ט"ע גמור ולהכי בעגונה לא נסמוך על ט"ע דכלים שלא שבעתן עין בכלים של זה [אף דסומכים על ט"ע דפרצוף פנים ל"ד להדדי] ואתיין שפיר דברי ב"י והאמת לפי מה שנראה מדברי טור ח"מ י"ל אף בכלים שלא שבעתו יש ט"ע רק מסתמא אינו מכיר להכי א"צ להכריז מן הסתם דמייאש דמן הסתם אינו מכיר אבל כשאומר שמכיר מהני ומיושב קושי' התוס' דהחזירו לרבה בב"ח עפ"י ט"ע שאומר שמכיר היטב ומ"מ דברינו נוחי' דס"ל לב"י בעגונה אין סומכי' עלי' שאמר שמכיר היטב כיון שלא שבעתן עינו וליכא מגו א"כ נפל דין הנך כלים בבירא גבי עגונה דעל ט"ע אין לסמוך ועל סימני' אין לסמוך דסימנים דרבנן וסימן מובהק ליכא בכלי' לפי' מהרש"א ז"ל א"כ בנ"ד אין היתר מצד הכיס שנמצא אצלו דאין לסמוך על הכרה דכיס וגם הי' נצמח מזה חומרא בט"ע דכל הכלים דאין לסמוך בלא חשש שאלה ונשאר לנו רק לסמוך על הכתבי' שלו דודאי לית בהו חשש שאלה ואף אם הב"ש פקפק על כיס וארנקי מ"מ י"ל הנהו ודאי לא מושלי דלמה ישאיל זה כ"ש לפי מה שכתבנו דכ"ע אוכף לא מושלי והרי הוא כאוכף אמת במקום אחר ישבנו בס"ד קו' שזכרנו אי לא נסמוך על סברות לא מושלי אי סימנים דרבנן אף בעידי אוכף האיך מחזירי' די"ל אי סימנים דרבנן משכחת לה שנתן סימן על החמור ויש עדים על האוכף דהא דסימנים דרבנן היינו שמא יש אחר כמותו בסימנים אבל לכ"ע ע"י סימנים אנו יודעים שאבד החמור בסימנים אלו דמאין יהי' הוא יודע שאף אחר אבד בסימני' אלו כמ"ש בשיטה מקובצת דלא נחוש לשאלת חמור דמאין יודע השואל שנאבד למשאיל חמור זה שהי' אצלו ע"ש רק באוכף חייש שהשאיל אוכף ואמר לו השואל שנאבד לו. א"כ ה"נ אין לחוש שמא נאבד לשניהם חמור עם סימנים דכיון אף אי סימני' דרבנן מתרמי שני חמורי' שוין מ"מ אין לחוש לזה דאם נאבד אצלו חמור בסימנים ע"כ נאבד בלא אוכף דהא האוכף השאיל לאחר ע"כ דמשקר בזה שאומר שהי' אוכף עליו ורוצה חמורו של חבירו שהי' עליו אוכף שלו. ע"ז סומכים דודאי החמור הוא שלו שמאין הי' יודע שנאבד לו לשואל חמור בסימנים עם האוכף בשלמא בעלמא אין לסמוך על סימני' דאמרינן דאינו משקר רק שנאבד לו חמור בסימנים ואמר האמת רק אנו חוששי' שמא גם לחבירו נאבד חמור בסימנים אבל אם אומר שהי' עליו אוכף ע"כ דמשקר מה שאומר שנאבד עם אוכף שהא חמורו נאבד בלא אוכף א"כ למה הי' משקר הא לא ידע אם גם לחבירו שנאבד חמור עם אוכף שהי' לו לחמור סימנים אלו ושפיר מהדרינן דאין לחוש לשאלה רק הש"ס פריך למאי דקאמר בסימני אוכף דסימנים דאורייתא ע"כ אינו נותן סימן בחמור דאל"כ ל"ל סימני אוכף די בסימני חמור שפיר קשה נחוש לשאלה שמשקר שלא נאבד לו חמור כלל רק אוכף השאיל ויודע הסימני' וזה ברור ודוק:
אך לפי מה שכתבתי אין הכרע לומר אוכף לא מושלי מ"מ בכתבים אלו מצד הסברא דליכא חשש דלמה ישאיל פאס ואגרת שלו ולכ"ע אין חשש כ"ש לפי מה שהוכחנו למ"ד סימנים דרבנן כלים לא מושלי רק דס"ל לב"י דלא מהימן בט"ע אבל בכתבי' הנודעים שהם שלו אין חשש רק לכאורה יש חשש נפילה ובש"ס דקאמר כיס וארנקי לא מושלי ולא חש לנפילה דהוא נפילה דחד ובזה הי' מיושב קושי' ב"ש דרמי אהדדי מסי' י"ז לסימן קל"ב:
שוב ראיתי זה אח"כ בתשובת כנסת יחזקאל. ולכאורה יש פקפוק ע"ז כמ"ש על תשו' נ"ב על דברי ח"צ דרוצה לומר לשאלה דחד לא חיישינן. דהא רבא ס"ל דלא חיישינן לנפילה ע"כ דאינו מחלק בין נפילה דרבים לנפילה דיחיד כמו רבה אף אי גרסינן לעיל רבה דאל"כ מנ"ל דלא חיישינן לקמן לנפילה דס"ל א"צ להביא ראי' ע"ש א"כ לדבריו אין לנו לחלק הכא בין נפילה דחד לרבים אולם ע"ז נראה להשיב דלעיל ודאי גרסינן רבה דאמר רב חסדא לרבה פוק עיין בה כו' דזה הלשון אמר לרבה בסוגיא דשיירות מצויות ע"ש וגם יש עוד ראי' דלעיל לא גרסינן רבה דהא רבא ביבמות דף קט"ו מוכיח מחבו בר נאני דאף למסירה לא חיישינן עפ"י פי' רמב"ן הוא מטעם דכאן נמצא כאן הי' א"כ למה קאמר הכא טעמא דלנפילה לא חיישינן ומוכיח משני יב"ש ל"ל לומר משום נפילה הא אין הטעם משום דאין רגיל ליפול ממנו דהא איכא טעמא אחרינא דכאן נמצא כ"ש לפי מה שכתבנו בס"ד במקום אחר דהא דאמרינן כאן נמצא היינו דוקא דלא נחוש שמסר ליב"ש אחר דהא בעובדא דיצחק דאזל מקורטבא אי לא היו אומרים שמו אין לסמוך על כאן נמצא אם אחד חסר מקורטבא ואומר שאיש א' שהלך מקורטבא מת אין תולין משום כאן נמצא כאן הי' שהוא האיש שחסר הוא מת דע"כ אין אומרים כאן נמצא אלא בשביל שאין רגילות שיצחק זה נאבד ויצחק אחר בא לכאן א"כ י"ל אף בחבו בר נאני נמי י"ל דאמרינן כאן נמצא משום שאין תולין שמסר ליב"ש זה אבל בעלמא נחוש למסירה כמו בכתב שטר ממך נחוש לנפילה וליכא סברות כאן נמצא ומנ"ל לרבה להוכיח דלא חיישינן לנפילה משני יב"ש שאני התם דשם אין הטעם משום דנפילה לא שכיח רק משום כאן נמצא אף די"ל דוקא בקורטבא בעינן שיזכיר שמו דודאי אנשים רבים הלכו מקורטבא דמי סגר השער כמ"ש הרא"ש בתשובה אבל בשטר אין תולין כלל שבא לידי אחר רק שהי' תמיד אצלו אכתי מנ"ל לרבא לדמו' זה ע"כ גרסינן רבה לעיל ולקמן דאמר רבא א"צ להביא ראי' נמי משום דלא חש לנפילה דשם לא שייך סברות כאן נמצא כאן הי' דהא באמת בא לידו מאחר דהא השטר אינו על שמו וליכא כאן נמצא צריך לומר לנפילה לא חיישינן ורבא מייתי ראי' מאחים הא אחר לא ולא מייתי ראי' משני יב"ש דשם יש כאן נמצא עכ"פ מוכח דלא חש לנפילה דרבים ושפיר י"ל דאף באיסורא חיישינן לנפילה דרבים ולחד לא חיישינן ואזדא הוכחת תשובה נ"ב דהא רבא לא מוכיח משני יב"ש רק מאחי' דשם יש נפילה דרבים א"כ נתקיים תירוץ הנ"ל לחלק בהנהו כלים בין גט לעגונה משום חשש נפילה אך אם נרצה ליישב עפ"י חשש נפילה היינו יכולים ליישב ברווחא דשם במצאו קשור ליכא חשש נפילה דהא הוא אבד הכיס דהא הוא נותן הסימן והוי כמו סימני' בכל מקום דמאין יודע שנפל לאחר כיס כזה כ"ש אי סימנים דאורייתא אין חשש רק שאנו נחוש לנפילה היינו משום הגט שמא הוא אבד הכיס בלא גט ואחר מצאו ונתן לתוכו גט ואבדו ג"כ ועכשיו נמצא ובזה ודאי לכ"ע אמרינן כאן נמצא למה נאמר שכבר מצאו אחר וחזר ואבדו הוא חשש רחוק טפי אומרים שמונח במקום שאבדו זה ולא בא ליד אחר בנתיים ואף גם כיון שיש סימן בכיס אילו הי' מצאו אחר הי' מכריז ולא הי' משתמש ליתן גט בתוכו. ונראה נמי דאין לחוש שמא זה שאבד הכיס עכשיו מצאו פעם אחרת עם גט ועכשיו איבדו דלמה נחוש לשני אבידות ומציאות אבל בעגונה נחוש שזה שנמצא אצלו הכיס מצאו ונהרג. ולפי תרוצים אלו הי' חשש זה גם בכתבי' אך אמת יורה דרכו דאין לחוש לכל זה דבאמת נתקשה בתשו' נ"ב למה נחוש לשאלה ואין מחזיקי' שהוא בחזקת שלו אבל בקושיא זו הרגישו תוס' ז"ל במס' יבמות דף קט"ו דהקשו למה נחוש שמסר לו ואין תולין שהוא שלו לעולם כמו בדברים שאינו עשוים להשאיל ולהשכיר ותירצו דשם מועיל חזקתו שמוחזק בחפץ להחזיקו שהוא שלו אבל אין זה מועיל להוציא ממון שאין מוחזק בו ע"ש דמוכח שם מד"ת אף שגם לזה אין לו חזקה כמו באחי' דמשמטי' דאף לאח שני אין לו חזקה דשם אין הדין עם הלוה שמוחזק במעות מ"מ לא מהני לי' חזקת קלף ליקח החוב שאינו מוחזק מש"ה נמי חוששי' לשאלה שלא להתיר האשה ע"י שמוחזק בחפץ וא"צ הטעם דיש נגדה חזקת א"א כמו שכתב נ"ב וע"י זה נאמר במקום דאתרע החזקה לא נחוש כמו שכתב בתשו' הנ"ל דלפי הנראה מד"ת אף ששניהם אינם מוחזקים אינו מועיל חזקת החפץ רק לעצמו אבל לא לדבר אחר וזה ברור:
ובזה נסתר מ"ש בתשו' זכרון יוסף דאיכא כלים דמפגמי ולא מושלי דמ"מ הכא אין לסמוך ע"ז דשם כיון דמפגמי לא הוי כדברי' שעשוי' להשאיל אבל אין ראי' דודאי לא מושלי והכא חיישינן אף אינן עשוי' להשאיל כמ"ש תוס' אך הא יש לעיין דלפי פי' הרמב"ן ס"ל לרבא בחבו בר נאני מוציאי' החוב משום סברות כאן נמצא ואין לחוש למסר לי' או לנפילה א"כ מינה דה"נ אין לחוש לנפילה ומכירה משום סברות כאן נמצא דזה מועיל אף להוציא ממון לרבא הה"ד להתיר אשה (ואין לחלק כמו שכתבתי לעיל דצריך נמי שיהא שני יב"ש לסברות כאן נמצא דבאמת נראה בשטר אין צריך זה כמ"ש לעיל רק בהלך מקורטבא אמרינן זה. ותו בהוחזקו שני יב"ש וחבובר נאני שכיחא טובא שוה לאחרים לגמרי) והא דחיישינן לשאלה ולא אמרינן כאן נמצא יראה דתוס' כתבו במס' נדה דף נ"ח בהשאילה חלוק לא אמרינן כאן נמצא דבשאלה לא יצאה מחזקה ראשונה ולהכי שפיר חיישינן לשאלה משא"כ מכירה ונפילה שמחזיק לעצמו ואף בנפילה כתב הרמב"ן במלחמות שם דאיכא סברות כאן נמצא ע"כ משום שמחזיק לעצמו ולחלק בין זה לשאילה דעומד להחזיר לזה אולם במ"א כתבנו דאף בשאלת בגדים אין לחוש שהנמצא בבגדי' אין בגדים שלו רק הם של אחר ואינם ברשותו של הלובש אמרינן כאן נמצא וחלקנו דלשני יב"ש לא נחוש לשאלה ובכלים הנמצאים לחוד יש לחוש לשאלה ויצא מלובן ההיתר דאין לחוש למכירה ונפילה וחליפי' רק לשאלה ובהנך כתבי' דליכא חשש שאלה אין לחוש כלל:
רק זה חשש יש עדיין שמא השאיל בגדיו ושכח בהם הכיס עם הכתבים כמ"ש רש"י דחיישינן לשאלה ששאל הכיס להחזיר לו ומונח הגט בתוכו ששכחו אך י"ל דהא בכיס בגמ' נמי קשה נחוש ששכח הכיס תוך בגד שהשאיל לו וזה הניח בתוכו גט והחזיר לו או שמא הוא שאל בעצמו הבגד והי' בתוכו הכיס והגט. ואף שכתב בשיטה מקובצת דאין שואל רגיל לידע סימן זה דוחק וקושייתו בלא"ה ל"ק למה מהדרינן ע"י סימנים שמא הוא אצלו בשאלה עדיין דמ"מ מחזירי' לו כיון שמודה שנאבד מהדרינן ליה כיון שזה השאיל לו והימני' יהי' בידו רק קושייתו היתה שמא החזיר כבר ותובע הכיס שמכיר מכבר ע"ז העיקר כתי' שני שלו דמאין יודע שנאבד מהמשאיל אבל הכא קשה שמא הי' אצלו בשאלה הבגד והי' בתוכו הכיס וגט ונותן סימן ע"כ לשכחה לא חיישינן דהיינו בכלל נפילה ומיזהר זהיר שלא ליתן כיס בבגד רק בגט חייש לשכחה שזה נמלך מלגרש לכן שכח הגט א"כ הכתבי' אלו אין לחוש לשכחה כלל:
אך ע"ז יש פקפוק בנ"ד מחמת היתר הכתבי' לפי מה שכתב מעכ"ת בפאס נזכר שם יאקיפ וזה כותבי' להרבה בני אדם שאין רגילות לקרא בשמם א"כ מהפאס אין ראי' ומן האגרת שכ' לו שר אחד אין ראי' שאחר שהי' אצלו ולא הי' צריך לו י"ל שהשליכו לאבוד או עכ"פ לא נזהר בשמירתו אך אפשר דהוא נפילה דחד שימצא איש שיקבל ג"כ פאס ממקומו ונכתב עליו שם יאקיפ ואולי נכתב ג"כ שהולך בדרך זה וכ"ז יתרמי לזה שמצא הכתבים או שהשאיל לו הבגדים ושכח בהם האגרת היא שאלה ואבידה דחד תו נראה לי שיש לברר זה ע"י הפאס שנכתב שם היום ושם המקום וזה יכול להתברר שזה האיש בעל האשה הי' באותו יום במקומו וקבל הפאס א"כ נצטרך לומר שאיש אחר נמי הי' באותו יום שם וקבל הפאס בשם זה והוא הנהרג וזה בן עיר הלך לעלמא הרי זה דומה ליצחק ר"ג דלפי דברי רמב"ן אמרינן כאן נמצא אף הכא למה נתלה שבא אחר לכאן וקבל פאס וזה שידוע לנו שקבל נאבד וגם אולי נכתב בפאס שם עירו והרי יכולים אנו לברר בנקל מתוך הפאס שהוא של הנהרג ואין לחוש ע"ז לא לנפילה ולא לשאלה ולא לשכחה דמיזדהר זהיר בי' שצריך הוא בדרכו כמ"ש מעלתו. אך המבוכה שיש לזה הוא שהפאס לא נמצא תוך לבושו רק סמוך לו ובזה חש הב"ש שמא הוא שלה אחר אך באמת אי לא חיישינן לנפילה אף כה"ג אין לחוש שאחר אבד רק של זה הנהרג הוא שתפשו הלסטים ומצאו אצלו אלו הכתבים והשליכו לאבוד אבל למה נחוש לנפילה ותו דניזיל בתר קרוב וא"ל דניזיל בתר רובא דעלמא דהרי רובא דעלמא לא אבדוהו רק זה בעל האשה שהפאס שלו והוי חד לגבי חד ממי נאבד או מהבעל האשה וליכא רובא לגבי' רק אם נוכל לתלות שכיון שיש הרבה בני אדם ויתכן שנאבד מאחד הוי רובא שנאבד מהרוב אבל כשע"כ נאמר מאדם מיוחד נאבד בעל האשה דלאחר לא היה מוסר הפאסין תולין שנאבד מזה שמונח אצלו ולא דרך אבידה רק שהלסטים השליכוהו לאבוד דלמה הוא להם וגם י"ל דלא שייך ליזיל בתר רובא כיון שנפילה הוא דבר רחוק ולא שכיחא לאחשיב לרוב בהדי קרוב כ"ש אם הוא כמו שרגיל להיות שאינו מונח בדרך רק שהוליכוהו הלסטים מהדרך ביער שזה רגיל להיות ושם אין שיירות מצויות עיין תשובת ח"צ והוי כיושבת בהרים דלכ"ע אזלינן בתר קרוב רק זה לא בא בשאלה ומר יחקור אחר זה וגם אחר הפאס שזכרנו שע"ז נבנה יסוד ההיתר:
ומעתה נאמר נמי לצרף בצירוף דרבנן דברי המבי"ט שהביא שבות יעקב ג"כ באם נאבד זכרו בדרך זה ונמצא הרוג מדאורייתא יש לתלות שהוא ההרוג יותר מנטבע במים שאל"ס ושב יעקב רוצה לחזק סברתו מהך דקבר שאבד הוא הקבר הנמצא המבואר בפסחים דף ט' ובאמת לענ"ד אינו ראי' כלל שם להשדה הי' חזקת טהרה וכן בחמץ הבית הי' בדוק רק עבור קבר א' אנו מסופקי' ועבור ככר א' תולין זה שאבד הוא שנמצא ולמה נספק על יותר וטעמא דרשב"ג קאמר בבכורות די"ל שמא קבר אדם אחר ג"כ כיון שעשו אותו לקבור בו וכן בבעל מום מצוי ליפול בו מום עבור דמנקרי אהדדי אבל הכא שמצוים ודאי עוברי דרכים הרבה למה נתלה שהוא הנמצא אף לרבי תו נ"ל שם ע"כ זה שאבד מונח בתוכו תולין הוא הנמצא וכן בחמץ אם אנו נצטרך לבדוק ע"כ אנו מסופקים שמא עדיין מונח בתוכו אז תולין הוא הנמצא וכן בבעלי מומי' בבכורות הרי ע"כ הבעלי מומי' מעורבים שם אבל הכא מאן לימא לן שהוא מונח בתוכו הרי זה אנו מסופקי' שמא הלך משם:
אך דעת המבי"ט כפשטי' דהרמב"ן פי' סוגיא דיבמות באזל מקורטבא היינו משום כאן נמצא וכ' דסמך לעובדא דשומשמין דחיישינן שמא פינן ואין אומרים כאן נמצא דרגיל הוא לפנות משם והש"ס מדמה עובדא דשני ת"ח להכא דזה נמי אין שייך שאלו פנו ואחרים באו במקומם ודחי כיון דליכא סימנים אימר חושבנא איתרמי להכי דעת המבי"ט הכא שאין דרך לפנות ושיאבד זכרו בדרך זה תולין טפי אם נמצא הרוב שהוא הוא משום כאן נמצא מהתורה אף אי ליכא סימנים מה שהקשה עלי בספר זכרון יוסף מירושלמי לק"מ דשם אף שנאבד במלחמה אין תולין שהוא הנהרג מהתורה רק בנמצא הרוג וזה נאבד תולין שהוא הוא. וגם מאין לו לדמות שם שנאבד במקומות רחוקים שאין אדם מכירו אף שראוהו נמלט מי יודע ממנו משא"כ בדרך בין היודעים ומכירים אותו מסביב דעתי להקל. והשתא נאמר אם נניח זה לסברא שהלך בדרך זה ונאבד הוא דומה למים כמ"ש המבי"ט ובאמת מצינו במהרי"ק ומהרי"ו שצרפו זה לאומדנא שידענו שהלך בדרך זה השתא י"ל כיון שאין דרך לפנות שיהיה נאבד זכרו דומה לנטבע בבגדי' במים שאל"ס ואח"כ העליהו בבגדים דאין חוששין לשאלה ואף דב"ש וח"מ פקפקו דשמא עלה מהמים והשאיל בגדיו וזה נטבע. נראה דרמ"א מיקל בזה מטעמא דכאן נמצא כמו באזל מקורטבא כיון שידענו שזה בעל האשה הי' כאן בבגדים אלו ואין דרך לפנות ממים שאל"ס רק מדרבנן חשו שנמלט עכ"פ אין זה דרך לפנות למה נתלה שבא איש אחר שהי' ג"כ לבוש באותן בגדים שהשאיל לו לכאן ונטבע אמרינן כאן נמצא כו' ואין לתלות שבא אדם אחר באותן בגדים לכאן כשאין אנו יודעים שבא לכאן ותולין בראשון הה"ד בנ"ד שלפי דברי המבי"ט הולך בדרך ידוע ונאבד זכרו הרי הוא כנטבע במים ואם נמצא במלבושיו אין לתלות שאותו האיש ג"כ בא לכאן וזה שהי' בכאן נאבד זכרו כיון שאין דרך לפנות באופן זה וידוע שהוא הי' כאן באותן לבושיו אין לתלות שבא אחר לכאן באותן לבושיו דוקא בשומשמי דרך לפנות לכן אין אומרים כאן נמצא וגם שם חושבנא בעלמא אבל שיתרמי ששניהם במלבושים אלו באו למקום אחד והראשון אין דרכו לפנות שפיר דומה לנטבע במים בבגדים דאין חוששין לשאלה:
שוב ראיתי בתשו' נ"ב סי' מ"ו שכתב ג"כ להתיר בנטבע בבגדים והעלוהו באותן בגדים משום כאן נמצא רק הוא הולך לפי דרכו דסברות כאן נמצא הוא שתולין בדבר הנמצא שמונח כאן מכבר ולא שמקרוב בא לכאן. ואני אומר במחילה כבוד הגאון נ"י בכל מקום מצינו אפכא שמעמידי' בחזקתו כי ודאי הא לא הי' הרוג כאן ואומרים השתא הוא דאתרע ואין מחזיקי' לריעותא למפרע וכאן נמצא אמרינן שלא להחזיק מרשות לרשות אבל באותו רשות הוא ספק די"ל שמונח מכבר אבל חזקה ליכא שמונח ודאי מכבר רק מ"ש הוא נכון עפ"י מ"ש רמב"ן בהך דאזל מקורטבא דאין מחזיקי' ריעותא חדשה זה האיש שהיה כאן אתרע שאיננו ונאבד זכרו ואין תולין שאחר הי' כאן כלל דלמה נתלה בו הריעותא כן הוא בנטבע עם בגדים אין תולין שאחר בא לתוך המים עם בגדים כיון שידענו שא' הי' שם בבגדים אלו ואין דרכו לפנות משם למה נאמר שהוא נפנה ואחר בא במקומו לא נחזיק הריעותא באחר ואמרינן הוא הנמצא ואין זה הענין לשדה שנאבד בה קבר י"ל דצריך לבדוק דאמרינן שני קברות יש כאן דסברות כאן נמצא הוא שאין תולין שזה נפנה ואחר בא במקומו רק תולין בראשון כיון שידענו שבו אירע ריעותא אבל כשיש לומר שניהם הם שם אין סומכי' על כאן נמצא אבל במים ע"כ הראשון נפנה דהא נאמר שהשאיל בגדים ובנ"ד נמי אם באנו לאסור האשה ע"כ נאמר שהראשון נפנה דאם גם הוא שם הרוג הרי אשתו מותרת ע"כ החשש שאינו כאן שהלך והרי הוא סברות כאן נמצא כמו במים שמדמה המבי"ט נ"ד למים ומצד הסברא נ"ל בזה כאן נמצא דודאי מצוי יותר שני אנשים ששמוחם שוים מחשש שאלה דהא בשכיחא שיירות חוששים לשני יב"ש ולשאילה איכא מאן דלא חייש וחזינן דלחוש ליצחק אחר לא חיישינן לרמב"ן כיון שידוע שא' הי' כאן ונאבד אין תולין שזה נאבד ולא ידע זכרו ואחר בא לכאן ששמו כך כיון שאין אנו יודעים שבא אחר בשם זה לכאן אין תולין בו כ"ש הכא שנודע שזה הלך ליער זה ונאבד שזה אינו מצוי שיאבד בדרך זה כמ"ש המבי"ט ונאמר שאחר בא בכלים אלו ואנחנו לא נדע אם אחר הי' לבוש מעולם בכלים אלו למה נאמר שזה שידוע לנו שהלך בכלים אלו נאבד ואחר בא לכאן בכלים שלא ידענו מי הוא והוא נהרג שפיר אמרינן כאן נמצא ואין לתלות הריעותא באחר כן נלענ"ד ברור. ול"ד לעובדא דפס ידא דאשתכח בנורא אף שידוע שהוא היה באור תולין דאחר בא לשם להצילו דכבר כתבנו דלא אמרינן סברות כאן נמצא רק לגבי תרי יצחק דאינו מצוי כ"כ שיבא איש אחר ששמו כך אז אומרים כאן נמצא ואין מחזיקי' שבא איש כזה. וכן נ"ד אינו מצוי כ"כ שישאיל כלים ומהני לצרופי לכאן נמצא אבל היכי דליכא הך סברא תולין שבא אחר וכ"כ מהרי"ו בתשובה ע"ט לצרף סימני מכלים וגופו כשידוע שזה הי' בדרך זה שנהרג ואף מהני היכר הפאס עפ"י דרכים שכתבתי שאיש אחר לא קיבל באותו יום פאס ושהוא הי' באותו יום במקומו וקבל הפאס וגם היכר כל הכלים ובגדי ציצית דרבים הסוברים דלא חיישינן לשאלה אם אלו האנשים אומרים שמכירים בט"ע היטב אלו הבגדים. לכן יש להתיר האשה העגונה שזה יותר משנה שנאבד בעלה ואבד זכרו והוא במקום עגון גדול. רק יען כי הרבה נתחבטתי ונמצא חששי' רבים אף כי ת"ל העמדתי על מכונם חלילה להיות גס לבי בהוראה בפרט במקום ערוה חמורה לכן ההכרח שיראה מעכ"ת אחד מגדולי הדור המפורסי' לבעלי סמכא שיצטרף עמנו להיות נמנה לדבר מצוה לתקנות עגונות ואח"ז יתוועדו שלשה דיינים ויתירו ע"פ ב"ד של ג' להאשה הזאת מכבלי העגון ושלום על ישראל: