תפארת צבי אבן העזר· רבי צבי הירש בוצ'קו
קונטרס תקנות עגונות · תשובה י
משה שפיר קאמר דורש כמין חומר דעותיו מיושרים להבין כל חומר ה"ה כבוד אהובי ש"ב ותלמידי ידידי וחביבי כבן אהוב הרב הגדול המופלא ומופלג חרוץ ושנון זית רענן גזע ישישים בן של קדושים נ"י פ"ה כש"ת מהו' משה יהושיע העשיל נ"י יצילהו וישמרהו השומר אשר דרך בים כמו חומר ונחמו עמי יאמר:
הגיעני מכתבו והי' לרצון אמרי פיו בראותי מעת פרידתו מאתי ת"ל לא פנה אל רהבים כי אם בתורת ה' חפצו ובמסלה יעלה במעלות בית חורין למלאות מקום אבותיו הקדושים ה' יהי' בעזרו לעד תהי' נרו. ובאמת לרב חביבותנו הי' מהראוי להשיב על כל דבריו ולפלפל בהם. אבל טרדות רבות הקיפוני בעיונים ולמודים שונים. הן בהלכות קבועים תמידין כסדרן עם בני ישיבתי הי' והן להשיב תשובת רבות להלכה למעשה. לכן אשיב רק להנוגע להלכה ברורה בנ"ד בס"ד אגב אבאר איזה דברים שנתקשה בתשובתו והחונן לאדם דעת יעמידני על דבר אמת לבנות ולטעת ויצילנו ממכשול וטעות. תורף השאלה הוא שחמשה אנשים נסעו ביחד על עגלה מק"ק בראד לבענדער ומשם נסע איש אחד מהם ושמו ר' יעקב עם ארבעה אנשים לק"ק דובוסאר ונאבדו מן העולם כמה ימים וחפשו בק"ק בענדער אנשי שם ומצאו אחר חמשה ימים באותו דרך שהלכו לשם חמשה ראשים עם עצמות והביאו אותם לק"ק בענדער ולא הכירו אותן וקברום וחפשו בעפר שבין עצמות ומצאו נרתק של תפילין של ר' יעקב כי הכירו אנשי עיר שהוא של ר' יעקב גם מצאו חתיכות חגורה והכירו שהוא של ר' יעקב וגם מצאו העץ מעגלה שקורין דישעל והכירו שהוא מעגלה שנסע ר' יעקב עליו כי הרוצחים שרפו ההרוגים ונמצא בעפר רק הדברים האמורים וגם עטרה של טלית של ר' יעקב נמצא והכירוהו שהוא של ר' יעקב ע"כ תורף המעשה ופתח מעלתו בהצלה ספר דברי מ"ב סימן אנשים הוי סימן מובהק לדעת רש"י דפירש מעשה בקולר אנשים שמתו והשיאו נשותיהם [ובודאי הבעל עגלה הי' אחד מן חמשה שנסעו ביחד כי לולא זאת נסתר כל הבנין ואין כאן סימן מנין] אולם כבר כתב בתשובת מהריב"ל הובא בתשובה עה"ג דלדעת הרמב"ם דמפרש בקולר שהי' אסורים בקולר אין ראי' דמנין הוי סימן מובהק וצידד מעלתו לומר דמ"מ סימן אמצעי הוי ומצרפינן לסימן בגדים כדעת מהר"ל מפראג דסימן אמצעי בגופו וסימן כליו אמרינן ממ"נ דשרי דאם סימנים דרבנן אין הכרח דנחוש לשאלה ואי סימנים דאורייתא סמכינן על סימן בגופו הנה אמת נכון דלרמב"ם סימן מנין הוי סימן אמצעי דהא מהדרינן אבידה בסימן מנין אולם לצרף סימן זה עם סימן כלים כבר האריכו רבים בדין זה עיין בתשו' חוט השני ושב יעקב שפלפל יפה בזה וכן בתשובות רבות והב"ש כתב אי סימנים דרבנן ודאי חיישינן לשאלה ורוצה מעלתו לחלק דוקא נגד סימנים כתב כך הב"ש ולא כשיש ט"ע ואמת אין בזה שום טעם לחלק וכבר הוזכר זה בתשו' נודע ביהודה סימן נ"א בשם חכם א' ודחה זה בשתי ידים והאמת אתו כי אין סברא בזה לחלק וגם מה שהזכיר בתשובה הנ"ל שפיר דחה בעצמו וכן מבואר בהדי' במס' גיטין ד' בתוס' ד"ה מצאו בחפיסה שהוקשו על ט"ע נמי ניחוש לשאלה וכן מוכח בהא דפריך הש"ס ממצאו קשור והא תוס' כתבו שם ביבמות דקשה מאי פריך ממצאו קשור נימא שמכיר הגט ותירצו דמיירי שמצאו אחר ולהכי נקט כיס וארנקי ובודאי כוונתם כמ"ש בתשובת שב יעקב דקשה על המקשה גופי' מאי פריך דלמא מיירי שמצאו בעצמו ומכיר הגט ע"ז כתבו הוכחתו מדתני כיס וארנקי ע"כ שאינו מכיר הגט ורבא דמוקי כמ"ד סימנים דרבנן ס"ל מכירו היינו להכיס ע"ש א"כ מאי פריך אי סימנים דאורייתא נוקי נמי שמכיר הכיס ואין לחוש לשאלה ע"כ אין חילוק בין סימן לט"ע למ"ד סימנים דאורייתא הה"ד דאין חילוק בין סימן מובהק לט"ע כמ"ש בתשו' הנ"ל:
ולפי הנלע"ד נראה ליישב פשט ד"ת הנ"ל דהא בדברי תוס' קצת תימה למה תחלה לא רצה לאוקמי במכיר הכיס ואח"כ ניחא ועיין בתשו' שב יעקב מה שרוצה ליישב בזה ולענ"ד אפשר ליישב כך דהא דעת ח"צ שלא לחוש לשאלה דחד אולם הכנסת יחזקאל השיב עליו כיון דלרבא אין חילוק בנפילה בין דיחיד לרבים אף בשאלה אין לחלק ויש להמתיק דבריו דהא רבה מוכיח דלא נחוש לנפילה דמוציאין שט"ח ע"כ לא נחוש לנפילה ודחי אביי דהוא נפילה דחד ורבה ע"כ מוכיח דאי הוי חיישינן לנפילה אין מקום לחלק בין יחיד לרבים ומינה דכיון דחש לשאלה ע"כ נמי אינו מחלק בין יחיד לרבים דאם יש מקום לחלק מנין מוכיח דלא לחוש לנפילה כלל שמא גם בנפילה נחלק כך. והשתא לפי"ז י"ל לאביי לא ניחא לי' לאוקמי' דמכיר הכיס דמאי קמ"ל שמצאו בכיס נתני שמכיר הגט בשלמא לרבא קמ"ל דאף שמכיר הכיס מהני דלא נחוש לשאלה משום דכיס וארנקי לא מושלי אינשי אבל לאביי אין זה רבותא דהא שם הוי שאלה דחד שנחוש שמצא אחר שיש לו גט כשמו ובודאי לא חיישינן להכי לא מוקי שמכיר הכיס ועכ"פ דברינו האמורין למעלה עולין יפה דמאי פריך נוקי שמכיר הכיס וקמ"ל היכא דיש ט"ע לא ניחוש לשאלה ע"כ אין לחלק ז]ש בין סימן לט"ע ודוק:
ובזה אפשר ליישב קושי' שהקשה הגאון מהורר מאיר ברבי שהביא בתשו' נודע ביהודה הא בגיטין שם הקשו תוס' על מצאו בחפיסה נחוש לשאלה ותירצו שיודע שאבד הגט בתוכה וקשה ל"ל שמכירו יהא הסימן שנאבד הגט בתוך כלי זה ותרצו דלא הוי זה סימן מובהק אף דמהני בממון א"כ ע"כ זה קאי למ"ד סימנים דרבנן דלמ"ד סימנים דאורייתא אין חילוק בין ממון לגט וקשה למ"ד סימנין דרבנן לא קשה וניחוש לשאלה וא"צ לאוקמי שיודע שאבד בתוכה עכ"ד ובאמת לכאורה יש לתמוה להנך תירוצי שתירצו שם תוס' איך יתיישב כאן דמשני כיס וארנקי לא מושלי אינשי איך מיישב הך דחפיסה ואי כתירוצי תוס' שיודע שלא השאיל או שיודע שאבד בתוכה מצי נמי לשנויי כך הך דמצאו קשור שמצאו בעצמו ואי משום מה שכתבו דקשי' לי' למה נקט שמכיר הכיס לתני שמכיר הגט א"כ איך מיישב הך דמצאו בחפיסה הא שם נמי קשה הך קושי' וא"ל שם קמ"ל דמה שמצאו בחפיסה אינו סימן מובהק הא אי סימנים דאורייתא הוי זה סימן מובהק והוא צע"ג לכאורה ע"כ צ"ל לתירוצי תוס' אלו ס"ל כתי' תוס' דע"כ הכא דייק ממצא קשור דהקשירה הוא הסימן א"כ ע"כ לא מיירי במכירו וקשה נחוש לשאלה ולהכי יודע הסימן שהגט הי' אצלו אחר שהחזירו לו השואל וראה הקשירה ולהך תי' דמיירי שמכיר הגט ע"כ מיושבים שם בחפיסה כפי שתירצו תוס' לבסוף דגרסינן או מכירו ע"ש אבל קושי' מהר"ם ברבי שפיר קשה דע"כ דמה שתירצו תוס' שיודע שאבד גט בתוך חפיסה לא קאי למ"ד סימנים דאורייתא דלדידיה די בסימן שמצאו בחפיסה כמו דמהני בממון ולמ"ד סימנים דרבנן הא לא נחוש לשאלה. ומה שלא פשר ליישב הוא שנאמר באמת לכאורה מוכח דלמ"ד סימנים דרבנן יש לחוש לשאלה מדתני מכיר הכיס ולא הגט ע"כ קמ"ל דכיס וארנקי לא מושלי אינשי מוכח דבשאר כלים חיישינן לשאלה אבל לפי תי' תוס' דמה שמונח בכלי אינו סימן מובהק י"ל דקמ"ל דוקא במצאו בעצמו מהדרינן אבל מצאו אחר לא מהדרינן אף שהוא סימן שנאבד בתוך הכיס קמ"ל דלא הוי סימן מובהק:
א"כ קודם שחדשו תוס' זה דלא הוי זה סימן מובהק הי' מוכח דחיישינן לשאלה למ"ד סימנים דרבנן אבל בתר שחדשו זה י"ל דלא חיישינן לשאלה כן נראה ליישב אבל מ"מ חזינן שאין הלכה זו ברורה דלמ"ד סימני' דרבנן לא נחוש לשאל' והראי' שמביאי' אחרוני' בתשובותיהם ובב"ש הביא ג"כ זה דע"כ להך תי' סימנים דרבנן לא חיישינן לשאלה דאל"כ אמאי נקט סימנים לתני אף ט"ע לא מהני דחיישינן לשאלה וקשה ולטעמייהו מי ניחא לאביי דמוקי כמ"ד סימנים דרבנן ואביי דחש לנפילה פשיטא דחש נמי לשאלה איך מיישב הוא קושי' זו ע"כ כתירוץ המפרשים דנקיט אף בכלי' דלא מושלי אינשי לא מהני סימן. אך לכאורה קשה לאביי לא מתיישב זה דאף בכלים דלא מושלי אינשי נחוש לנפילה דהא איהו חש לנפילה מזה מוכח כמ"ש מהרא"י ומהריב"ל דהא דתני יש סימנים בגופו וכלים היינו גופו וכלים בהדי הדדי והוי נפילה דחד ולא חיישינן לנפילה מזה מוכח בשאלה דחד חיישינן דלא כמ"ש ח"צ בתשובה ובלא"ה תמיהני על ח"צ בתשובה הא מבואר ביבמות דף קט"ו דרבא מוכיח מחבו בר נאני דלא חיישינן לתרי יצחק ועיקר קושייתו דנחוש דמסר לי' וכן אביי מיישב על מסר אותיות ניקנית וכנ"ל ועל נפילה מיישב לנפילה לא חיישינן והיינו נפילה דחד ועל מסר השיב תירוץ אחר אלמא מוכח למסירה דחד חיישינן והה"ד שאלה דחד:
אך לדברי אביי הי' מקום ליישב שם נחוש טפי למסירה דאין רוצה למכור לאחר שיצטרך כתיבה דלגבי אחר נחוש לנפילה להכי מוכר טפי לי' שלא יצטרך כתיבה דבדידי' אין לחוש לנפילה דהוי נפילה דחד אך מרבא מוכח דחש למסירה דחד אי לאו דלא חיישינן לתרי יצחק ורבא הא לא חייש לנפילה ושוה הוא לשאר אנשים מוכח דרבא חייש לשאלה דחד:
אולם בתשובה אחרת כתבתי בס"ד לקיים דברי ח"צ עפ"י דברי רמב"ן דלא נחוש למסירה משום סברא כאן נמצא ואין להאריך כאן בזה. א"כ לכאורה אין כאן יתד חזק לתלות ההיתר לדעת הרמב"ם ז"ל וגם סברות ח"צ לא שייכות כאן דדוקא לאדם שיש לו סימן כמותו אין לחוש שהשאיל דוקא לזה אבל כאן יתכן שהשאיל לאיזה אדם והוא שאלה דרבים ואח"כ בא האיש הזה לתוך חמשה אנשים ויש להוכיח נמי זה דהא תני אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אע"פ שיש סימנים בגופו וכלים משמע אף שיש פרצוף פנים בלא חוטם לא מהני סימנים וכן כתב בתשו' עה"ג דלהכי לא תני אע"פ שיש סימנים על אין מעידין אלא תוך ג' ימים דשם אין לחוש שהשאיל לאיש וידמה לו אח"כ מוכח בפרצוף פנים נחוש לזה ולחד שינוי' בבכורות מדאורייתא מהני הכרת פרצוף דהוי הכרה טובה ואפ"ה נחוש לשאלה שהשאיל לאדם ואח"כ ידמה לו קצת בשביל שאין כאן חוטם ע"כ אין זה בגדר שאלה דחד ובאמת זה קשה ג"כ על עה"ג דא"כ נחוש באחר ג' ימים ג"כ וכתבתי מזה במקום אחר וכתבתי בזה ליישב קושי' הב"ש דבה' גיטין הביאו הך דמצאו קשור דכלים לא מושלי ובדין עגונה לא הביאו זה הדין. ונראה דמהרא"י הקשה מאי פריך ממצאו קשור ש"ה דצריכים נמי לחוש שיב"ש אחר הי' לו גט ג"כ והשאיל לזה לא חיישינן אבל בעלמא חיישינן מזה מוכיח דאין לחלק בחשש שאלה וי"ל דהש"ס פריך להך שנוי' דפרצוף פנים מהני מדאורייתא בלא חוטם ואפ"ה חש לשאלה ושפיר דומה להתם א"כ לאידך שינוי' בבכורות דפרצוף פנים מדאורייתא אינו מועיל אין צורך לומר כיס וארנקי לא מושלי אינשי די"ל מש"ה לא חיישינן לשאלה במצאו קשור דהוא חשש רחוק כמ"ש מהרא"י א"כ הש"ע שפיר נקט לחומרא דלענין עגונה אין לסמוך על כים וארנקי לא מושלי אינשי דשמא קי"ל כהך תירוצא דפרצוף מדאורייתא לא מהני ולא קשה ממצאו קשור דהוא חשש רחוק שיש יב"ש אחר אבל הך דמצאו קשור בארנקי ממ"נ שרי נהי בלא ארנקי אין להתיר דשמא קי"ל כהך שינוי' דמדאורייתא מהני בפרצוף לחוד א"כ חיישינן לשאלה אף במקום חששא וע"כ מצאו קשור שרי משום דכיס וארנקי לא מושלי אינשי ולא אפשר להתיר בלא כיס וארנקי אבל בהדי כיס וארנקי ממ"נ שרי ודוק:
נחזור לדינא דאין כאן מקום לומר דהוי שאלה דחד ואף לפי זה שאני קיימתי דברי ח"צ מכח סברא כאן נמצא אין לחוש לשאלה כמו דלא נחוש למסירה רק כתבתי דסברא כאן נמצא נמי לא אמרינן אלא בהך עובדא דיצחק אזל מקורטבא לאספמיא דלא נחוש שיצחק אחר בא לקורטבא דאמרינן כאן נמצא כאן הי' אבל אם אמרו סתם איש א' הלך מקורטבא לאספמיא ושכב ונחסר לנו איש א' ודאי נחוש איש אחר בא לכאן מאספמיא ושכב ואין לסמוך על סברא כאן נמצא שלא בא איש אחר רק שזה ידענו שנחסר הלך דאין לסמוך על סברא כאן נמצא רק בתרי יצחק יש לסמוך על סברא כאן נמצא דלא נחוש שיצחק אחר בא לכאן. א"כ אף בשאלה נמי אם נחוש שהשאיל לרבים אין לסמוך על דברי' כאן נמצא אבל לחוש שהשאיל ליב"ש אחר אין לחוש כמו דלא נחוש למסירה לרבא משום כאן נמצא. והא דפריך ממצאו קשור אף דהוא ליב"ש היינו דלא שייך שם סברא כאן נמצא דאנו אומרים שהוא שלו והוא אבד הכיס רק שמא הוא השאיל לאחר והחזיר לו ובזה שהשאיל לאחר לא יצא מרשותו כמ"ש תוס' במס' נדה גבי כתם בשאלה לא שייך כאן נמצא והוא ברשותא דמרא קמא וכ"כ פ"י בתשובה אבל לחוש שהנמצא ת"י איש זה הוא אצלו בשאלה מאיש אחר אין לחוש דאמרינן כאן נמצא כמו דלא נחוש למסירה לרבא והארכתי בזה בס"ד בכמה תשו' וכאן בנ"ד לא שייך כ"כ כאן נמצא דנימא נמי שהשאיל לרבים ואח"כ בא זה האיש לתוך חמשה אנשים ואף שיש קצת מקום ליישב סברת כאן נמצא כאן לא בעינא לדחוקי להתיר אשה לבעלה בסברו' דחוקי' ומ"ש מעלתו להוכיח בט"ע מודה ב"ש דלא נחוש לשאלה למ"ד סימנים דרבנן דאל"כ איך יתיישב למ"ד סימנים דרבנן דמהדרינן חמור אף בעידי אוכף שמא השאיל לו. אמת כי קושיא זו הקשיתי על הב"ש יותר מעשרים שנה ועכשיו ראיתי שהרגיש בזה בתשו' נודע ביהודא אבל זה רבות בשנים ישבתי קושי' זו בס"ד דודאי למ"ד סימנים דרבנן עיקר הפשט שאין לסמוך שלא יזדמן ג"כ חפץ בסימן כזה דא"א לפרש דמדאורייתא נחוש לרמאים דא"כ איך יתיישב זה הטעם דאין לסמוך בסימני' גופו וכלים גבי נהרג:
וגם זה ביאר בשיטה מקובצת במס' ב"מ שהקשה למה לא נחוש בכל מקום שאומר סימן לשאלה או מכירה ומיישב למכירה אין לחוש דמאין יודע הוא שנאבד ללוקח שלו חפץ ואם אבד איש אחר מאין יודע שיהי' סימנים לחפץ זה כמו שאומר והכא נחוש לשאלה באוכף דכיון דשאל לו יתכן שרצה ממנו האוכף ואמר לו שנאבד ממנו לכן אומר הסימן ובעלמא אין לחוש לזה דאם השאיל לו באמת הוא שלו ומהדרינן לי' רק הכא פריך איך נהדר החמור ע"י סימן האוכף שמא החמור לא השאיל לו ואינו שלו רק שיודע סימן האוכף שהשואל אמר לו שנאבד ממנו האוכף וע"י זה נותן הסימן ורוצה החמור שאינו שלו ע"ש זה מתבאר בתוך דברי השיטה מקובצת ומעלתו נתחבט בזה טובא ולא העלה ישוב הגון והאמת הוא כמ"ש א"כ לא קשה מעידי אוכף הנ"ל די"ל דמיירי שנותן הסימן על חמור ועל אוכף מביא עדים ואף דסימנים דרבנן מהדרינן דאין לחוש לשאלת האוכף דמהיכן יודע הוא שנאבד לו לשואל חמור בסימנים כאלו עם האוכף נהי שאמר לו השואל שאבד האוכף עם חמור אבל למה יגיד לו סימני חמור בשלמא בעלמא לא מהדרינן בסימנים דאמרינן באמת נאבד לו חפץ בסימנים ואינו משקר ומש"ה יודע לומר הסימנים רק שנזדמן שאחר נמי הי' לו חפץ בסימנים כאלו אבל הכא אי אומר אמת שנאבד לו חמור בסימנים הא הוא השאיל האוכף ע"כ נאבד לו חמור בלא אוכף וע"כ נאמר שמשקר ואומר שנאבד עם אוכף ובהא אין לחוש לרמאות זה דמהיכן יודע שיש לשואל חמור בסימנים אלו דאם אין לו חמור בסימנים א"כ חמור הנמצא באוכף לא יהי' לו סימנים אלו ומאי אהני לי' רמאותיו שהא יראו שאין זה חמור שלו דהא לא יהי' לו לחמור הנמצא סימנים אלו להכי לא חיישינן לשאלה. אבל למ"ד סימנים דאורייתא פריך שפיר דע"כ אינו נותן סימנים בחמור דאל"כ ל"ל סימני אוכף נהדר בסימני חמור. אבל למ"ד סימנים דרבנן יתכן כה"ג שנותן סימן בחמור ועדים באוכף וזה ברור ודוק:
וגם יתכן לתרץ קושי' זו אם נאמר דאין לחוש שהשאיל למי שיש לו סימן בחמור כמו חמור שלו נמי מיושב הקושיא ודוק כ"ז כתבתי לחבת הקדש אבל לדינא באמת דעת הרבה פוסקי' לסמוך על מנין אנשים כשנודע שהלכו בדרך זה וכמשמע פשט לשון הש"ס בששים אנשים שהלכו לכרכום ביחד והתירו נשותיהן ע"כ מנין הוי סימן מובהק ובני הרב החריף מהו' לייבוש נ"י הקשה ע"ז הא באלו מציאות פריך רבא מתכריך של שטרות מאי ניחא כנ"ל ואי מנין הוי סימן מובהק מאי קושי' שם מדינא הוי סימן ולא משום תקנה ע"כ אינו סימן מובהק רק י"ל דשם פריך דתפשוט דמנין הוי סימן ולמ"ד לא הוי סימן ע"כ הסימן משום תכריך כמבואר כ"ז בפ"ק ועיין ש"ך ח"מ סי' ס"ה ביאור דברי רמ"ה אף למסקנא הסימן הי' שהי' בכרוכים דמהימן אין ראי' משם דיודע כמה שטרות החזיר לו ע"ש וגם אין לפקפק ע"ז דוקא בכרכום ביתר דהעיד העכו"ם ששים אנשים נהרגו הוי סימן אבל כשנמצאו הרוגים מנין אנשים אין ראי' שמא אינם המנין שנאבדו דשמא הי' יותר וא' ערק כשרצו להורגו אף דלרש"י לא נחוש שזה הלך מהחבורה ובא אחר במקומו כאן נחוש שהי' יותר אנשים ואינם מנין הראשון וא' ערק שרצו להורגו מודה רש"י די"ל שערק משום הריגה אף דבעלמא אין לחוש שנפרד מהחבורה. אך דמוכח מהרא"ש בב"מ שאם נמצא במנין שנאבד אין לחוש שהיה יותר דהא הוא כתב מש"ה בעי תכריך דבלא"ה מייאש דחושש שלא ימצאו המנין במקום א' בשביל שנתפזרו ע"ש. וקשה אף אם ימצאו במקום א' בלא"ה לא נחזיר דשמא הי' יותר וא' נאבד במקום אחר ע"כ אין לחוש שהי' יותר א"כ הה"ד הכא בנמצא כמנין שנאבדו אין לחוש שהיה יותר וכיון שעכשיו הן חמשה אמרינן הן הן שנאבדו ואין לחוש שאחר נתלוה ובעלה נפרד כשזה בא דאין לחוש לנתלוה לרש"י אך מהריב"ל כתב בתשו' שהרמב"ם חולק ע"ז וס"ל מנין לא הוי סימן והקשה עליו בתשו' עה"ג הא טעמא דרמב"ם דלא הוי סימן די"ל א' נפרד ואחר בא במקומו אבל מנין הוי סימן אם אין חשש לנתלוה אחר ואנן קי"ל בהא כרש"י וכמ"ש הרא"ש ממילא הוי מנין סימן ואם נפרש כך דברי הרמב"ם יש היתר ברור לנ"ד אף להרמב"ם דהא הרמב"ם כתב אם הלכו עשרה בני אדם ונשאו משא גמלים הוי סימן ולא חש שמא א' הלך מהם ואחר בא עמהם לישא משא גמלים אם נימא שזה מכר לו משאו והחליף עמו וכדומה ובתשו' כנסת יחזקאל כתב דהרמב"ם לא חש לתרוייהו שא' נפרד וא' בא במקומו אבל הרמב"ם חושש רק שא' נפרד וקשה עליו א"כ ל"ל להרמב"ם לכתוב שנשאו משא די שהי' עשרה אנשים ע"כ צ"ל בדברי רמב"ם שזה לא חש שיבוא נמי א' וישא משא או שזה ישאיל לו א"כ בנ"ד נמי אין לחוש שבעלה הלך מהמנין והשאיל לאחר חגורתו ועטרה והוא בא לתוך המנוין דמ"ש אם אמר שנשא משא או שנשא חבורה וכדומה ועיין תשו' ב"י דכתב נמי דמיירי שלא נתלוה הנכרי בדרך עמהם רק שאמר עשרה אנשים שנשאו משא והלכו ממקום פלוני מתו ע"כ דלא חיישינן שא' הלך מהם ובא אחר במקומו:
אך אמת יורה דרכו כי לענ"ד קושית עה"ג לא קשה שדברי רמב"ם מתפרשים כך דאין לחוש שם שמא אחר בא תוך המנוים וא' הלך דהעכו"ם אמר עשרה אנשים שהלכו ממקום מתו הרי אמר שיודע שאלו שהלכו ממקום פלוני מתו וליכא למימר שאחר בא בדרך ביניהם שהרי לא הלך עמהם ממקום פלוני והנכרי אמר שאותן שהלכו ממקום פלוני מתו א"כ ע"כ הא דנקט הרמב"ם שהיו אסורים בקולר לאו משום חשש שהלך א' רק משום דס"ל מנין לחוד לא מהני ולא הוי סימן וצריך נמי שיהיה סימן שאסורים בקולר או נושאים משא ואין לחוש שנתרמי מנין וקולר או משא ומנין (ובעה"ג שמביא בשם רמב"ם שמפרש כפי' הא"ז במצא בחפיסה סמך על ט"ע שהי' לו בגט וסימנים בכלים אלמא צירוף להדדי מהני אף דחד לחוד לא מהני ע"ש) לכן שפיר כתב מהריב"ל דהרמב"ם חולק על הדין דמנין לא הוי סימן מובהק לא משום חשש נתלוה כמ"ש עה"ג וזה ברור. וממ"ש בנדון דידן היתר אף לשיטת רמב"ם דוודאי מה שנושאים משא אינו סימן כלל נהי שאין לחוש לשאלה דהנכרי אומר אלו עשרה הלכו ממקום פלוני במשא מתו ואנו יודעים שעשרה הלכו תולין שהם הם וא"ל שהם עשרה אחרים ונושאים משא הראשון שמכרו להם דהא הוא אומר שהלכו ממקום פלוני במשא הרי אמר שיודע שאלו שמתו הלכו ממקום פלוני במשא לא שקנו בדרך אך מ"מ מוכח מדלא חש שעשרה אנשים אחרים הלכו ג"כ במשא ממקום פלוני ע"כ אין לתלות שיתרמי כך כ"ש דחשש שאלה הוא חשש רחוק טפי מלומר שאנשים אחרים נשאו ג"כ משא שאפ"ה צירף הרמב"ם זה לסימן אנשים כ"ש שיש לצרף דאין לחוש שהיו אנשים אחרים כמניינם ובתוכם היו איש שנשא אצלו הנשאר של איש מחבורה הראשונה שהשאיל לו דחשש שאלה בעצמותו רחוק יותר מחשש שגם לחבורה זו הי' משא גמלים וגם בש"ס לא הוזכר כלל בעובדא דכרכום ביתר שהיו נושאים משא משמע מנין לחוד הוי סימן. ולכאורה זה תימא על הרמב"ם דצ"ל דס"ל מש"ה פרט הליכה לכרכום דלא הי' שכיח כ"כ הליכה לשם בשעת חירום להכי צירף למנין מזה למד הרמב"ם על כיוצא בזה לצרף מה שאינו מצוי כ"כ לכן אף אם נאמר כב"ש דאי סימנים דרבנן נחוש כמו כן לשאלה דנחוש כל החששות מ"מ הרי אף סימן גרוע מצרפינן לסימן מנין דמה שנשאו משא גמלים אינו אף סימן אמצעי כלל ואפ"ה מצרפינן בהדי סימן מקום א"כ אף אי חשש שאלה שוה לסימן דרבנן מ"מ מצרפינן לסימן מנין ותו הרי בממון לא נחוש לשאלה וסימן גרוע לא מהני אף בממון ע"כ חשש שאלה אינו חשש כ"כ כמו סימן גרוע וכיון דמצרפינן סימן משא גמלים בלא משקל ומדה ומנין בהדי סימן מנין אנשים כ"ש דלא נחוש לשאלה כשיש מנין אנשים לכן יש היתר אף להרמב"ם בנ"ד וגם הרי מהרי"ו התיר ג"כ ביודע שהיה בדרך זה ויש סימן גופו וכליו ע"ש וכנסת יחזקאל סמך ע"ז וגם יש לצרף דעת המבי"ט בנודע שהלכו בדרך זה ונאבד דהוי רק חשש דרבנן ויש לתלות שזה נאבד הוא שנמצא ואם הוא חששא דרבנן יש לסמוך על סימן מנין אף אם אינו מובהק לכן יש לסמוך על הפוסקים המתירין בסימן מנין ודעתי מסכמת להתיר האשה העגונה אשת כמ' יעקב רק באופן שיסכימו עמי עכ"פ שני רבנים מפורסמים גדולי המורים ולדעתי ידרוש סמוכים הגאב"ד דק"ק דובנא ובראד ואם יסכימו להתיר שני רבני מפורסמים יושיב ב"ד להתיר בב"ד של שלשה ושלום רב לאוהבי תורתיך ואין למו מכשול מעתה ועד עולם: