אור ברסלב
תפארת צבי אבן העזר קונטרס תקנות עגונות › תשובה טו

תפארת צבי אבן העזר· רבי צבי הירש בוצ'קו

קונטרס תקנות עגונות · תשובה טו

תשובה יד

אלהי השמים יכתבהו לאלתר לחיים לאשר ברוחו פי שנים ה"ה כבוד הרב המאוה"ג החריף ושנון זית רענן ירא ה' מרבים נ"י פ"ה ע"ה כמ"ש מו' אברהם נ"י אב"ד ור"מ בק"ק שווערזיניץ.

הגיעוני מכתבו דמעכ"ת בפרי מגדים מעוטרת מור ולבונה מקוטרת הריחו גניו ופרי מגדיו ואף כי טרידנא טובא בימים אלו הקדושים שמתי עיני עליהם כי הם שאלות הנוגעים להלכה ולמעשה ושמתי עיני עליהם ואשר ישים ה' בפי אותו אדבר. והנה לוטה פה השאלה אודות העגונה ויראה מעכ"ת דעתי הקלושה איך נוטה ובדבר שמילד' נהגו במקומו לקבור בבית ישראל ונתעורר מעכ"ת איך להתנהג עם כהנים שם הנה מעלתו כתב בשפיר שאינו מרוקם יש להקל אף אם הוא ספק דמחמירי' לענין טומאת לידה די"ל דבטל ברוב כדס"ל לרא"ש ואף דלענין טומאת י"ל דלא בטל ברוב דלענין אהל ומשא עכ"פ איכא טומאה כדקאמר בבכורות פ' הלוקח דף כ"ג רוצה מעלתו לחלק בין לח בלח ובין יבש ביבש כדפסק הרמב"ם בפרה ששפעה חררה דם כדכתב הכ"מ ואף דש"ס מדמה לנבילה הרמב"ם מחלק משום דלא קאמר תיובתא וגם רוצה מעלתו לומר דזה אינו טמא רק מדרבנן ומדמה לבת אחת בשני שבילין דשמא דמחזי כחוכא ולהכי כתב מעלתו בחמץ דיש ספק אם אכל מ"מ ליכא חוכא אי מטהרין שניהן הה"ד כאן יש ספק עכ"ד באמת מ"ש לדמות לבת אחת בשני שבילין אינו נראה בעיני דשם ליכא חוכא עכ"פ כשיש ספק יתלו העולם שאין כאן ספק כלל אבל לענין טומאה הטעם כיון דחוזר וניער לא בטלה הטומאה לענין ב"א כמ"ש הרא"ש בפ' גיד הנשה ואף שהוא מדרבנן אין לנו סברא לומר בספק שרי אך עיקר היתר הוא דהוי ס"ס שמא אין כאן ולד כלל ושמא נימוק אף קצתו ולא הוי מת שלם ואינו מטמא ואף דהוי ס"ס ברה"י כבר כתבו תוס' בפסחים דף ט' דשרי משום דאכלתו חדא דהוי ספק על הכניסה ותו דאכלתי' הוי רגילו' א"כ כאן בשפיר שאינו מרוקם ודאי נימוק קצת במים ואף בשפיר מרוקם י"ל דטרפוהו במים ונתבלבלה צורתו וטהור וגם אם נרקם אף קצתו כיון שאינו נגמר הולד ונימוק קצתו לא הוי מת שלם לטמא א"כ ודאי שרגיל לרקוב בעפר והוי רגיל כמו אכלתי' וראוי לצרף לס"ס וכ"ש אי טרפוהו במים נתבלבל צורתו וגם אם הקבר יש בו פותח טפח אף שאין ביציאתו פותח טפח והוי קבר סתום נחלקו הראשונים אי מטמא באוהל מהתורה עיין בפ' המוכר בתוס' ורשב"ם ולדעת הראב"ד טומאת מת אם האהל ע"ג יש לו פתח אינו מטמא אולם אני אחשוב שאין פותח טפח שטמנו בתוך חפירה וסתמו החפירה בעפר והוי טומאה רצוצה ואם קברו בחצר שלא תחת אהל שאינו מטמא רק כנגדו י"ל דבטל ברוב דאינו ברור שהוא מאהיל ע"ג מת אפשר שאין חולק עליו ואם קברו תחת אהל אפשר לעשות תקנה שיגביהו קרקע הבית ויהי' חלל טפח מהנסרים עד קרקע ויעשו חור טפח שיצא חוץ לאהל וטהור אהל שע"ג הנסרים ובבתים שיש ספק שקברו נפלים כלל יש להתירם משום ס"ס וכמ"ש:

הנה קצרתי בזה כי ימים ידברו ואין בהם פנאי למשקל ומטרח בשמעתתא וגם יש לפלפל אי ניזיל בתר רוב בתים שאין בהם טומאה ואף דהוא קבוע בקבוע שאינו ניכר לא הוי קבוע כמ"ש פר"ח דלא כב"ח סי' ק' וכתבתי מזה בחידושי' בס"ד ואף שנכנס לכולן אינו ידוע שמאהיל על המת ועוד חזון למועד אי"ה לשום עיני בזה:

ומה שנתקשה מעלתו בדברי המ"א סי' תמ"ב ס"ק א' דמחלק בקמח בקמח בין מינו לשאינו מינו דאסור באינו מינו לשהותו דעכ"פ יש כאן חמץ רק דאין לוקין דלא אכיל בכדי א"פ והקשה מעלתו הא אף לענין לח בלח אמרינן כך בבכורו' דטומאה מיהא איתא ודאי ט"ס יש בדבריו דשם אינו מחלק בין לח בלח ליבש ביבש רק כוונתו דטעם כעיקר אסור מהתורה רק לא לקי באין בו בכדי א"פ אבל לענין בל יראה אסור דהא לא נתבטל אבל אם נתבטל אין דעתו להחמיר על השהי' דלא אסרה תורה להשהות היכא דשרי באכילה וכמ"ש מ"א שם כיון דמותר באכילה כ"ש דשרי להשהותו אולם נראה מעלתו כיון למ"ש מ"א סי' תמ"ז ס"ק י"א דמחלק בין לח בלח ליבש ביבש ואף שם כוונתו הוא ביבש ביבש דיש איסור לבשל יחד ואכתי יש עליו איסור אכילה אסור להשהות אף דשרי בזא"ז למ"ד אינו חוזר וניער מ"מ אסור להשהות דלגבי זה הוי איסור ב"א הוי נמי לענין שהי' ב"א אבל לח בלח דשרי באכילה ואין עליו איסור שרי להשהות ולא כיון לסברא דקאמר בבכורות דבהא ודאי לא גזרו חכמים דהך סברא טומאה מיהא אתי אינו מדאורייתא ולא גזרו חכמים באיסור שהי' היכא דשרי באכילה והה"ד בלח במינו בליכא ס' אין איסור שהי' רק ביבש ביבש דכמו שהוא בעין האיסור לא נהפך להיות היתר רק שאינו מכירו להכי לענין בל יראה יש איסור אבל בלח בלח אין לענין אכילה שום איסור שהרי הוא כמאן דליתא ולא גזרו איסור שהי' משום שיתכן שיהי' איסור בעולם אם יתוסף איסור להיות חוזר וניער כמו בטומאה דכיון דשרי באכילה ולא נשאר שום איסור אכילה עתה על התערובות אין איסור כלל להשהותו זה דעת מ"א הנ"ל:

נשאלתי מאשה אחת שיושבת עגונה כמה שנים ויש ת"י ג"ע שהוגבה בק"ק שווערזעניץ שהעיד איש א' מתושבי ק"ק הנ"ל שהוא ראה איש א' באיזה מקום ונתן לו שלום והזכירו בשמו והביט הוא בפני איש והכירו ששמו שאול בן רב אפרים משווערזעניץ (והוא בעל אשה זו ושמע שקוראים אותו אפרים ואמר לו למה שנית שמך והשיב לו מפני עלילה ירא להזכיר שמו האמתי ואמת הוא שהמיר דת במדינתינו ואח"כ ראה אותו בכפרים רושיץ וצערניחאב שהי' מתגורר שם וכינה לעצמו אפרים ומשם הלך לכפר רובנא וחזר לקלקולו והמיר דתו וראה אותו אח"כ בקראקא ואמר לו שנשא נכרית אחת ולאחר איזה שבועות נשמע הקול שמת המומר הנ"ל עוד אמר העד חזרתי אחר עדי' לתקנות עגונות וה' אנה לידי עדי' שהעידו בק"ק קראקא מפי הג"ע שבידו וגם אמר העד שידע בבירור שאלו עדי' הי' להם התעסקו' עם המומר שאול אשר שינה שמו אפרים אשר הכרתיו וזה תורף עדו' משווערזעניץ ותורף העדו' מקראקא שאיש א' העיד שהכיר איש שהי' מתגורר בכפר רושיץ וצערניחאב והחזיק שמו אפרים והגיד שהוא מברסל והגיד שהוא איש פנוי בלא אשה ואח"כ המיר דתו בכפר רובנא ומשם בא לקראקא ונשא בת נכרי ברייאר מקראקא שמו גיבישינסקי ואיש אחר העיד שהכיר ג"כ המומר הנ"ל והגיד שהוא סמוך מברעסל ושמע מנכרי גיבישינסקי ומבתו אשת המומר הנ"ל שהגידו במלפ"ת שהמומר מת ונפטר. ע"כ העדו':

וזאת תשובתי הנה מדברי כל העדות נלמד שמת בעלה של אשה זאת שהרי האיש משווערזעניץ שיודע בעלה של אשה זו החזיק עצמו בשם אפרים והי' מתגורר בכפרים רושיץ וצערניחאב והמיר דת ברובניק ונשא נכרית והי' בקראקא ואיש א' מקראקא העיד שזה אפרים שהי' מתגורר בכפרי' הנ"ל ושהמיר ברובניק נשא בת ברייאר בקראקא שמו גיבישינסקי והשלישי העיד ששמע מגיבישינסקי ובתו אשת המומר שמת המומר הרי מבורר שבעלה הי' זה המומר שמת דאין לחוש שאפרים אחר הי' ג"כ בכפרים הנ"ל והמירו ברובניק ונשא אשה נכרית בקראקא דאף שהחזיק שמו אפרים ואינו שמו ממש מ"מ אין לחוש שאיש אחר יזדמן ששמו אפרים כמו שם שהחזיק זה עצמו ושעבר עליו כל מאורעות אלו בפרטו' שהעיד העד משווערזעניץ שאלו עדי' הם המכירין אותו המומר שהוא ראה שהוא בעל אשה זו ואין לחוש להכירו שני אנשים ששמם אפרים ושהמירו ברובניק ונשאו נכרית בקראקא ותו כיון שזה האיש משווערזעניץ הביא אותם לב"ד בקראקא לגבות עדו' על האיש שהכיר הוא והם ג"כ הכירו זה שהכיר הוא ואם הכירו עוד אחד שאינו מכיר הוא והעידו על אחר היו אומרי' לו כי אין עדותן על אותו שהוא הכיר ושרוצה לגבות עדו' שהם הכירו שנים אולי אחר הוא זה שמת ודאי אם אפשר לחקור בקראקא אצל העדו' אם שהכירו שני אנשים ששם אפרים ושנעשה כל הנ"ל עמהם אבל אם לא יוכל להתברר זה אין לחוש יותר לחששי' רחוקו' אלו והעדות מספיק ואין פקפוק עבור שנשמע מכל העדו' העדו' והוי חצי דבר. דכבר כתבתי זה שנים רבי' בהיותי בבראד לכבוד שארי הרב החסיד המפורסים מו' בער זצ"ל שהי' אב"ד בק"ק זלאטשוב כיון שא"צ כל דיני עדו' וסגי מלפ"ת בעדות נשים לא קפדינן על דין זה ג"כ והבאתי ראי' דאם אחד העיד פלוני מת ואחר העיד זה שמת הוא בעלה של האשה זו מהני דהא בנכרים שהעידו על קולר בני אדם וודאי לא הכירו אותם מי הם רק שמותרי' נשותיהם שנודע שבעליהם הי' תוך הקולר הרי דמהני חצי דבר וכן עובדא דסוף יבמו' שאמר שקורין אותו ארי' ומת אף שמעיד לא ידע מי אשתו שהרי לא הכירו אותו מ"מ מהני כיון שהעיד שפלוני מת אם אחרים העידו וזה הי' בעלה של אשה זו מהני העדו' וזה ברור לדינא וכן כתב אלי הרב המאו"הג אב"ד משווערזעניץ. ולא נשאר פקפוק בעדו' זה רק דהוי ע"א בקטטה דלרמ"א מומר דינו כקטטה אולם הב"ש כתב אם היא לא הביאה עדים לא נחוש ששכרתו דמה"ת חייש הרמב"ם בע"א בקטטה וכה"ג ליכא למיחש א"כ יש מקום להקל אולם הרב המאוה"ג אב"ד משווערזעניץ כתב דבלא אמר קברתיו לדעת החולקי' על הרמב"ם י"ל משום בדדמי אסור א"כ אין חילוק בין שהביאה היא העדות או באו מעצמם רק באומר קברתי' החילוק ע"כ תורף דבריו. וע"ז אומר אני אם נאמר לחוש לסברא תוס' הרי כתב הב"ש לעיל במומר דהווי כמרגיל קטטה ושרי משום דאין לחוש למשקרת וצריכי' אנו לפרש דבריו דלא תקשי אכתי נחוש לבדדמי דס"ל משום בדדמי אין לחוש דנפשט בעיא דמלחמה ומים ואין לחוש במלתא דעבידא לגלוי' לבדדמי רק כאן בקטטה נחוש למשקרת ולתוס' במרגיל קטטה אין חשש משקרת ואף לרמב"ם בלא הביאה העד אין לחוש למשקרת ומה שפקפק הרב הנ"ל אולי י"ל כמ"ש כ"מ בשם מהרי"ל די"ל אף דלא משקרא מ"מ לא סמכינן אעבידא לגלוי' ובעיא זו לא אפשיטא די"ל בקטטה אף דיוקא זוטא לא דייקא ותוס' כתבו דאף לטעמא דעבידא לגלוי' בעי דיוקא זוטא אך אין בזה פקפוק דהא אם נאמר בקטטה לא דייקא כלל קשה גם בקטטה קו' תוס' מאי בעי שמא סמכינן אעבידא לגלוי' הא לעיל קאמר דבעי טעמא דדייקא וקושית תוס' היא קו' אלומתא דהא פריך ריש אשה רבה לא לחמיר ולא ליקל ומשני משום עגונה אקילו אלמא שלא הי' ראוי להחמיר אלא משום כדי שעי"ז יקילו שיהיה לה חזקה דדייקא ואי אין צריך דיוקא לסברות אעבידא לגלוי' למה החמירו בסופה הא נוכל להקל בלא דייקא ע"כ בלא דייקא אין להקל א"כ מאי בעי בקטטה דנסמוך על עבידא לגלוי' אף דלא דייקא אף דיוקא זוטא ע"כ דבעי למימר אף בקטטה איכא דיוקא זוטא א"כ האיבעיא נפשטה דסמכינן על עבידא לגלוי' ואין מקום להחמיר רק שמא משקרת א"כ דברי ב"ש נכוני' לתוס' בארגיל קטטה אין לחוש למשקרת ולרמב"ם דבאו עדים מעצמם אין חשש דמשקרת וגם לחלק בקטטה בין אומר העד קברתי ללא אמר קברתי אין טעם דממ"נ אם נאמר אף דיוקא זוטא ליכא בקטטה אין מקום להקל באומר קברתיו דנהי דליכא בדדמי לגבי העד מ"מ אין לסמוך על עבידא לגלוי' אי לא דייקא אף דיוקא זוטא כמ"ש ואם נאמר דיש דיוקא זוטא למה נחוש בלא אמר קברתי דא"ל דנחוש דאומר בדדמי אף בשעת שלום א"כ מאי בעי ביבמה שמא איכא טעמא דעבידא לגלוי' לא משקרא אכתי נחוש שעד אומר בדדמי ולא משקר כמו דנחוש במלחמה בלא אמר קברתיו ולא סמכינן אדיוקא זוטא א"כ בשעת שלום סמכינן דעד לא יאמר נמי בדדמי וסמכינן אסברות דיוקא זוטא א"כ כיון שהוכחנו אף בקטטא איכא דיוקא זוטא אף בלא אמר קברתיו נאמן:

אך מה שיש לפקפק הוא לשיטת הרמב"ם דחייש בקטטה ומומר למשקרת א"כ ודאי דלא דייקא כלל כיון דנחשדה למשקרת כ"ש דנחשדה דלא דייקא א"כ מאי מהני שלא הביאה עד נהי דלא שכרתו מ"מ איך נוכל לסמוך על העד אי ליכא דיוקא זוטא ועוד להרמב"ם האיבעיא שנסמוך על סברות עבידא לגלוי' קאי לטעמא דבדדמי ולא ס"ל טעמא דמשקרת אבל לדידן דקי"ל טעמא דמשקרת איך נוכל לסמוך על העד אף שלא שכרתו מ"מ שמא לא תידוק כלל בשלמא לשיטות תוס' ניחא דיש להתיר דהא מוכח בש"ס דלטעמא דעבידא לגלוי' שרי ואין לחוש דלא דייקא ע"כ דייקא דיוקא זוטא עכ"פ אף אי נחוש לטעמא דמשקרת ונאמר דהא דבעי להתיר לא קאי לטעמא דמשקרת מ"מ בארגיל איהי קטטה דלא פליגי אמוראי לכ"ע שרי משום עבידא לגלוי' דאז י"ל דאיכא נמי דיוקא זוטא דלמה נעשה פלוגתא בין הטעמים כיון דש"ס קאמר בארגיל איהו קטטה אין חילוק ביניהם לשיטת תוס'. אבל לרמב"ם דבארגיל איהי קטטה איכא נמי טעמא דמשקרת א"כ אין לסמוך אטעמא דעבידא לגלויי דהא ע"כ דיוקא זוטא נמי לא דייקא. א"כ מאי מהני שלא הביאה עדים דאיך נסמוך על ע"א כיון דליכא סברות דייקא. אולם נראה דע"כ הרמב"ם ז"ל לא ס"ל דבעי דיוקא זוטא דאל"כ למה ליה טעמא דשכרתו לימא אף דלא שכרתו שמא לא דייקא כלל ע"כ אי טעמא הוא דעבידא לגלויי כו' לא בעי דייקא כלל וצריך טעמא דשכרתו דמשקר משום הנאת ממון אף דעבידא לגלויי ואי קשיא עליו קושית תוס' וכמ"ש דהא טעמא דדייקא עיקר מדהחמירו בסופה די"ל דהא במס' בכורות סוף פרק פסולי מוקדשים קאמר דיש פלוגתא בין תרי לישנא אי עבידא לגלויי לא משקרי וכתבו שם תוס' בעדות אשה מ"מ לא התירו רק משום דדייקא אף למ"ד אינו נאמן מהני דייקא וי"ל היינו טעמא דדייקא מהני שם דקאמר באית לי' תובעין וודאי מירתת לשקר א"כ סברת דייקא מהני דהוי יש לו תובעין שהיא תחקור ומש"ה לא משקר אבל אי לאו דייקא לא מירתת ולא נסמוך על עבידא לגלויי לחוד:

והשתא שפיר בעי ביבמה אף זמנין דרחמא ליה לא דייקא מ"מ יש להתיר משום דעבידא לגלויי אף דלא דייקא דנהי די"ל שמא רחמא ליה ולא דייקא מ"מ חשוב אית ליה תובעין דהעד ירא לשקר שמא לא רחמא ליה ותידוק וא"צ לדברי תוס' דאיכא דיוקא זוטא עכ"פ מצריכי' אנו לטעמא דדייקא כדי שיהיה אית לה תובעים ולהכי החמירו עליה בסופה ובעי שפיר אם הטעם משום דעבידא לגלויי שריא דירא שתידוק או טעמא דאנן נסמוך תידוק וכיון די"ל דרחמא לי' ולא תידוק לא נוכל להתיר והשתא ניחא נמי בקטטה דלא כתב הרמב"ם דלא תידוק כלל די"ל נהי דניחוש שמא תשקר או לא תידוק מ"מ העד ירא לשקר שמא תידוק דזה אינו ברור לעד שלא תידוק להכי קאמר טעמא דשכרתו וסומך עליה שלא תידוק א"כ נשארי' דברי הב"ש קיימין בהיא לא הביאה עדים אין לחוש שהיא שכרתה תו נסמוך על סברות עבידא לגלויי דעד ירא לשקר שמא תידוק וזה ברור א"כ נשאר ההיתר של הב"ש בנ"ד:

ואין לפקפק שמא בהא קי"ל כרמב"ם בארגיל קטטה נחוש למשקרת כ"ש דלא תידוק ובהא נחמיר כתוס' דבעי דיוקא זוטא די"ל כיון דלתוס' אין לחוש למשקרת בארגיל איהו קטטה וכמו כן אין לחוש שלא דייקא כלל וסמכינן בארגיל קטטה אעבידא לגלויי ודיוקא זוטא כמו לטעמא בדדמי דבארגיל איהו קטטה אין חילוק בין הטעמים ולדעת הרמב"ם הוכחנו דלא בעי דיוקא זוטא ואין להחמיר במידי דרבנן דוודאי כל הנהו חששו' הם רק דרבנן דמשו"ה אם ניסת לא תצא ותו איך אפשר לומר בדעת הרמב"ם אף במקום דלא שייך שכרתו נחוש דלא דייקא כלל בארגיל איהו קטטה דא"כ צריכים אנו לפרש האיכא בנייהו דארגיל קטטה בדדמי ליכא דלא נחוש לבדדמי כשמרגיל הוא קטטה אבל לטעמא דמשקרת איכא למיחש דאין טעם לזה למה למ"ד משקרת נחוש לארגיל קטטה שתשקר ולטעמא דבדדמי נאמר שלא תאמר בדדמי דמשום שאינה שנאתו לא תאמר בדדמי א"כ למה נאמר לטעמא דמשקרה דמשקרת אף שאינה שנאתו כ"כ ע"כ נפרש כפי' הרא"מ שהובא בכ"מ דלטעמא דמשקרת נחוש כיון ששקרה פעם אחד שאמרה גירשתני נחוש אף למיתה תשקר א"כ אף בארגיל קטטה יש לחוש שתשקר דהא קמן ששקרה בגירושין אבל מאן דלא חייש למשקרת ע"כ דס"ל נהי דשקרה בגירושי' במיתה יראה לשקר שאם יבא לא תוכל להכחישו א"כ י"ל אף לבדדמי לא נחוש למיתה שיראה שיבא וכולי האי לא עבדה בארגיל איהו קטטה א"כ עיקר הטעם משקרת הוא משום שראינו ששקרה פעם אחד אבל כאן שלא ראינו ששקרה א"כ אין לחוש נמי שלא תידוק כלל דמנין לנו לומר לטעמא דמשקרא יותר חשש שלא תידוק ממה שנאמר לטעמא בדדמי דאין לחוש לדידיה בארגיל איהו קטטה א"כ למה נחוש הכא כשלא ראינו ששקרה אך ע"ז קשה א"כ למה כתב רמ"א מומר דינו כקטטה הא לא שייכי' דברי הב"ש דלתוס' אין לחוש בארגיל קטטה ולרמב"ם אין לחוש למשקרת כיון דלא שקרה תחלה ואפשר לומר דרמ"א כתב הדין רק באשה עצמה ולא בעד וחייש לבדדמי אף בארגיל קטטה כפי' תוס' עוד נראה לישב כך דברי רמ"א ע"פ מ"ש לעיל דהש"ג קאי לשיטת תוס' ובארגיל קטטה אין לחוש למשקרת ואז אין לחוש לבדדמי דסמכינן אעבידא לגלויי והעד ירא לשקר דלא ידע דהיא סניא ליה שמא תידוק ואית ליה תובעים אבל רמ"א חייש לדברי רמב"ם דנחוש ששכרתו א"כ אף בארגיל איהו קטטה חושש שהיא שכרתו ואין העד ירא ממנה ואף דהוכחנו לרמב"ם בלא שקרה תחלה אין לחוש שתשקר כיון בע"א אין להאמין רק משום עבידא לגלוי וצריך טעמא דדייקא כפירושי א"כ כיון דחש הרמב"ם שתשכור אינו ירא ממנה ולמה נסמוך על העד א"כ בנ"ד שלא הביאה אותו לא סמך עליה העד ונסמוך דלא משקר שירא ממנה שמא תידוק ואית ליה תובעי' ונסמוך על עבידא לגלויי כו':

אך מ"מ קשה כיון דמוכח להרמב"ם לא נחוש למשקרת בארגיל הוא קטטה ולא שקרה תחלה למה נחוש שתשכור להעד הא ביבמות דף נ"ד קאמר כיון דאיהי מהימנא כ"ש ע"א ואפשר ס"ל שם אין חשש לשכרתו דנהי דלא דייקא מ"מ לא תשכור עד שקרי משום סניא ליה אבל במקום שיש חשש לשכירות נחוש טפי בעדי מאשה עצמה והחמיר רמ"א בתרווייהו בעד החמיר שמא הוא כרמב"ם דיש חשש שכירות ואף בארגיל איהו קטטה נחוש אף דלא שקרה תחלה ובהעידה היא עצמה דאין לחוש למשקרת חש לפי' תוס' שמא יש בדדמי בארגיל איהו קטטה א"כ בע"א במומר היכא דלא הביאתו ממ"נ שריא לכ"ע לפי' תוס' אין חשש שתשקר רק חשש בדדמי והא נפשטה האבעי' דסומכי' על עבידא לגלויי ולרמב"ם נמי אין חשש רק במקום שסומך עד עלי' שלא תדוק שי"ל ששכרתו אבל כשלא הביאה אותם אין לחוש לשכירות ושרי לכולי עלמא וזה ברור בס"ד.

ומה שפקפק על הרב המאוה"ג משווערזענץ עד מפי עד לא מהני בקטטה דליכא עבידא לגלויי שאומר מפי עד ויכול לאשתמוטי שהמגיד הגיד לו שקר והדבר זה בנוי על דברי התשב"ץ דהא קשיא א"כ בעלמא למה נאמן עד מפי עד ע"כ בעלמא אנן סמכינן על דייקא וא"צ למילתא עבידא לגלויי אבל קטטה דלא דייקא י"ל עד מפי עד לא מהני הנה לפמ"ש לעיל לשיטת הרמב"ם בארגיל איהו קטטה אין לחוש לבדדמי והה"ד מומר א"כ נוכל לסמוך על עד מפי עד במקום שאין לחוש לשכרתו אך אף אם נחוש לשיטת תוס' דבארגיל יש חשש בדדמי מ"מ נראה דאין להחמיר דהא זקיני הרב הגאון מהר"ם פדוואה היקל ביבמה עד מפי עד ולפמ"ש ברור מללו דתני הוחזקו כו' משמע בכל מקום דע"א נאמן אף עד מפי עד נאמן וגם נחלקו בעלי תריסין במהרי"ט ומהרי"ל אם בעד מפי עד במלחמה בעי קברתי' אבל לא היה ספק בעיניהם דלא נאמן עד מפי עד במלחמה וקצת ראיה מש"ס דבעי למפשט בפ' אשה שלום דע"א במלחמה נאמן דתני מדינה זו משובשת בגייסות היינו מלחמה ע"ש והרי שם תני הוחזקו להיות משיאים עד מפי עד הרי אי ע"א במלחמה נאמן אף עד מפי עד נאמן ולא נאמר דלא נסמוך בעד מפי עד אעבידא לגלויי וכבר כתב רש"י במס' שבת דטעמא דאפקעינהו לקדושי' מיניה:

ונראה דה"ט דרש"י דכתב בגמ' דף קמ"ה ע"ב דקשה ליה למה לטעמא דעבידא לגלויי יהיה נאמן דכיון דמוכח ע"כ הטעם דדייקא מדנאמן עד מפי עד מנין לנו לומר עוד טעם משום דעבידא לגלויי וגם לשון הש"ס דבעי או דלמא טעמא משום דעבידא לגלויי כו' משמע דהטעם הוא רק דעבידא לגלויי ולא טעמא דדייקא להכי פרש"י באמת למסקנא האמינו דאפקעינהו לקידושי' כו' רק הש"ס בעי שמא מלחמה אינו בכלל מה שהתירו בעלמא דע"א עבידא לגלויי והרחיבו הדבר עד שהאמינו עד מפי עד אף דליכא סברות עבידא לגלויי לא חלקו בדבר והאמינו כולם ואפקעינהו לקידושי' [וכ"כ התשב"ץ זה הלשון האמינו ע"א ונתרחב הדבר כו'] רק דבעי שמא במלחמה לא התירו ע"א ולא היה כלל בהיתר ולא הפקיעו לקידושי' וכ"כ בתשו' צ"צ בענין יבמה להשיב על מהר"י מינץ שלא להתיר אף לדידן דאין מיבמין דלא היה בכלל ההיתר ע"ש. א"כ כיון דלמסקנא נפשט האבעיא דהאמינו ע"א ביבמה והיה בכלל ההיתר לא חלקו אף שם והאמינו אף מפי עד דאפקעינהו רבנן לקידושי'. ובמקום אחר כתבתי בתשו' דמוכח דאין הטעם דעבידא לגלויי דלא משקר שירא שיתבדה ויתפוס בשקר דקשה על הרא"ש ביבמות דף צ"ד דפי' אף לטעמא דעבידא לגלויי י"ל דע"א אינו נאמן לומר מת בנך ואח"כ בעלך אף דהיא מהימנא דהיא אית לה מגו אבל העד י"ל דרוצה לקלקלה וירא שתידוק אחריו אם לא יזכיר מיתת שניהם לכן מזכיר מיתת שניהם וכשיתוודע לה מיתת שניהם לא תידוק מי מת ראשונה ע"ש וקשה לטעמא דעבידא לגלויי למה נחוש שבא לקלקלה ממ"נ אם יתוודע שקרותו הרי יתבדה והוא אינו רוצה להתפס בשקרן ואם סובר שהיא לא תידוק ול"ל תובעים לא יתוודע האמת א"כ מאי קלקול יהיה לה כיון שיהיו סבורות שאמת כדין נשאת:

לכן נראה דאין הטעם שיתבדה רק סמכינן דלא ישקר כיון שדבר זה עשה להגלות כמ"ש הרמב"ם דאם חי הוא סופו לבא או שיתוודע מקומו ולהכי לא ניחוש ששקר דיאמר בלבו למה אשקר בחנם הרי לא אוכל לקלקלה שהיא תידוק וזה עשוי להגלות אם תידק א"כ מה אועיל בשקרותי וודאי יתגלה טרם שתנשא:

ול"ד לבכורות היכא דאיכא לאשתמוטי לא סמכינן אמלתא דעבידא לגלויי דשם סובר בין כך יעשה מעשה עפ"י וצריך טעמא דיתבדה להכי באית ליה לאשתמוטי אין סומכים ע"ז אבל כאן שוודאי לא יבא לידי מעשה ולא יועיל עדותו שיתגלה לה טרם שתנשא סמכינן דלא ישקר בכדי ולהכי כתב שם הרא"ש שפיר היכי די"ל שלא תידוק אחריו ותנשא טרם שיתגלה שקרותו משקר כדי לקלקלה ואם אח"כ יתברר שקרותו לא איכפת ליה דרוצה לקלקלה א"כ בנ"ד בין במלחמה בין ביבם וקטטה דאף אי נימא דלא דייקא הוא רק חששא דרבנן דמדאורייתא אין לחוש דלא דייקא דמשום הכי ס"ל לירושלמי וכ"כ הרמב"ם אם ניסת לא תצא ואיכא סברות התורה דתידוק רק חכמים החמירו שלא לסמוך ע"ז שמא לא תידוק עכ"פ העד אינו משקר דסובר בדעתו אולי תידוק וכן הוא מסתמא דכך הוא סברות התורה ולהכי לא משקר דמה יועיל שקרותו הרי יתוודע לה טרם שתנשא ומיושב גם בזה קושי' תוס' לטעמא דעבידא לגלוי' ל"ל דיוקא דלפמ"ש סמכינן אעבידא לגלויי משום דדייקא סובר למה אשקר הלא לא אוכל לקלקלה ולשמא שכרתו וודאי לא נחוש במלחמה ויבמה הה"ד בקטטה אם לא הביאה אותו כמ"ש הב"ש א"כ לפ"ז אף בעד מפי עד דמצי לאשתמוטי סמכינן דלא ישקר דמה יועיל שקרותו הלא תידוק תו י"ל דבעד מפי עד יתפוס בשקר דיתלו שהוא היה משקר כשיתגלה השקר שהעיד מפי עד דעל אותו שהעיד בשמו לא יתלו שאמר שקר דהא מלתא עבידא לגלויי לא משקר ולא היה משקר לפני העד שהגיד לפניו ולהכי לא יתלו בו השקר ויתלו השקר על מי שהעיד מפי עד ויחזיקוהו לשקרן ואיכא נמי גבי' סברות מלתא דעבידא לגלוי' לא משקר שלא יתפס בשקרן קנצי למלין דכל התשו' מלאות מפה אל פה להקל בעד מפי עד במלחמה ויבמה ואין לנו להחמיר בפרטות בחששא דבדדמי הוא חששא דרבנן כמ"ש ולהכי חכמים האמינו אף עד מפי עד שסמכו על עדותן כיון דמדאורייתא דייקא רק הש"ס בעי שמא לא היה בכלל היתר אבל כיון דאיפשט דסמכו על עד ופשטות לשון המשנה משמע דהיכא דעד נאמן עד מפי עד נאמן כמ"ש מהרמ"פ:

ולפמ"ש נתיישב שהקשה על הריב"ש למה נאמן במושלך בבור ואמר כתבו גט לאשתי הא שם לא עבידא לגלויי ואינו ירא לשקר שהרי מת הוא ואני אומר דקשיא קושיתו לכ"ע הא שם לא שייך דייקא בגט ולא מהני עבידא לגלויי לחוד:

ולפמ"ש ניחא שם לא יועילו דבריו דאם הוא אינו בעלה סוף שיבא בעלה ויתגלה שקרותו למה ישקר ומש"ה בעלמא אינו נאמן בעצמו לומר שהוא בעלה דשם אינו עבידא לגלויי שכשיבא בעלה תכחישו ותאמר שהוא גירשה שיש לה גט כשמו ואין להשיב על דברי דלפמ"ש בעי נמי דייקא לסברות עבידא לגלוי' דאל"ה יתכן שתנשא טרם שיתגלה השקר ויקלקלה וישקר ובגט לא דייקא מה מהני עבידא לגלויי אף שכתבו התוס' פ' חזקת הבתים בגט דייקא היינו שמא יוזמו עדים וכאן לא שייך דאמת העידו דיתכן שהיא היתה שם ג"כ ושמעה שאמר כך ומ"מ נחוש שלא היה בעלה ולא תידוק ע"ז וזה קשה בלא"ה לכ"ע הא בעי דיוקא זוטא עכ"פ ולמה מהני במושלך בבור והרב הנ"ל הקשה כך על הריב"ש ולמ"ש קשה לכ"ע ע"כ גם שם לא תשקר דגם בזה תחקור דאינה יכולה להכחישו אם יהיה בעלה חי ע"כ לא היה בבור ומה שהקשה הרשד"ם והוא בקיצור קושי' של הב"ש למה נאמן שקורין אותו יוחנן ובגט לא מהימן שהוא פלוני בזה אי אפשר ליישב כתירוצי דשם אמר שקורין אותו יוחנן טרם שחלה ואז לא אסיק אדעתיה שתנשא אשה על פיו ותידוק ושוה לגירושין אפשר ליישב מדלא חזר בשעת מיתה ע"כ קושטא קאמר אך א"צ לזה דבלא"ה ניחא שם סומכים דדייקא האשה וע"כ בעלה מת משא"כ בגט וגם י"ל ל"ל לשקר שקורי' אותו יוחנן כיון דאין נ"מ בדבריו אבל בגט נחוש ששכרתו וכדומה:

וגם תי' זה נכון דמיתה הוי סכנה ובגט נמי הוי שעת סכנה. ומ"ש הרב משווערזעניץ די"ל דלא הוי דבר שבערוה כיון שאינו מעיד על הגט רק על שהוא פלוני ומביא ראיה מפ' האומר גבי א' אומר אני קדשתיה וכן מ"ש הר"ן פרק התקבל בעדות קרובים שלא קדשם תמיהני הא הר"ן כתב שם טעמא אחרינא דנאמן כיון שאינו סותר חזקה דהיא בלא"ה מקודשת וזה לא שייך במושלך בבור דמתירים חזקת אשת איש ולא הבנתי מ"ש הר"ן בגיטין שם להוכיח מאשתך זנתה דאינו נאמן לאסור הא שם נמי יש לה חזקת היתר לבעלה לכן יתכן יותר מ"ש לעיל בדבר שיתגלה שקרותו בבירור לא נחוש שישקר אף שימות ולא יהיה בפניו ותו י"ל אף דלא דייקא כלל ויתכן שיקלקלה טרם שיתגלה חושש שיוחזק כשקרן לאחר מותו ע"ז נמי קפיד. ותו הך חששא שירצה לקלקלה הוא חששא דרבנן וסומכים במקום סכנה שלא לחוש זה רק בלא קלקול יש מקום שלא להאמין עד דבעי ב' בדבר שבערוה ע"ז סומכים כה"ג לא ישקר בחנם כיון שיתגל' שקרותו בשלמא אי מכוין לקלקלה י"ל דלא אכפת ליה שיוחזק שקרן שמא רוצה לקלקלה אבל כשאין כיון לזה שפיר נסמוך דלא ישקר במה שיתגלה השקר אף דלא איכפת ליה אם יתבדה או דאית ליה לאשתמוטי מ"מ לא ישקר בחנם במה שיתגלה שקרותו' סוף דבר נשמע כיון שמוכח שמתירים במלחמה עד מפי עד וכן יבמה אין מקום להחמיר בקטטה ומה שפקפק הרב הנ"ל שמא שם איכא דיוקא זוטא וכאן לא דייקא כלל אינו פקפוק דממ"נ אם נאמר בעד מפי עד ליכא סברות עבידא לגלוי' מאי מהני דיוקא זוטא אהא לחוד לא סמכינן ותו כבר כתבנו והוכחנו קטטה דומה למלחמה דאיכא דיוקא זוטא דאל״כ קשה קושי' תוס' שהקשו בעיא דמלחמה אאבעיא דקטטה איך ס"ד דמהני עבידא לגלוי' בלא דייקא ע"כ כתירוצי שם דאיכא נמי בקטטה דיוקא זוטא וזה ברור:

והפקפוק השלישי שפקפק הרב הנ"ל כיון דהב"ש הביא בשם ב"ח סי' קנ"ז ס"ק ג' דאין עכו"ם מל"ת נאמן לומר זה אחיו א"כ אין סומכים על מל"ת על סברות עבידא לגלוי' א"כ הכא בקטטה ס"ל שאינו נאמן מל"ת והנה כל הספיקות הולכים על ספק א' ונדחה במ"ש לעיל דאם נאמר דלא מהני סברו' עבידא לגלוי' במל"ת א"כ למה במלחמה ומים נאמן הא על דיוקא זוטא לחוד לא סמכו ע"כ דסמכו בזה נמי לא ישקר כיון דאיכא דיוקא זוטא וביארנו בקטטה נמי איכא דיוקא זוטא ותו הרי מהר"ן מוכח דמל"ת נאמן במומר כמ"ש בח"מ ובשער אפרים כתב מלת שאני דלא חיישינן דשכרתו עכ"פ מבואר דהאמינו מל"ת א"כ לא נשאר בנ"ד לפקפק כיון דלא חיישינן דשכרתו המל"ת ואותן שהעידו בשם המל"ת נמי אין לחוש לשכירים שלא הביאה אותם לכן לדעתי אין חשש בנ"ד ומה שבא תוך דברי הנ"ל שמל"ת נאמן מהתורה רק דרבנן אינו נאמן. אי אפשר לומר כך דמבואר בר"ש פרק אלו מגלחים דלהחמיר אינו נאמן ואי מדאורייתא נאמן למה אינו נאמן להחמיר:

תוכן העניינים

תפארת צבי אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה