אור ברסלב
תפארת צבי אבן העזר קונטרס תקנות עגונות › תשובה ז

תפארת צבי אבן העזר· רבי צבי הירש בוצ'קו

קונטרס תקנות עגונות · תשובה ז

תשובה ו

משיב דברים נכוחים ערבים דבריו כעולות מחים אלהים ואנשים משמחים ה"ה כבוד אהו' ש"ב ומחו' ידיד ה' וידידי וחביבי הרב המאוה"ג הגאון המפורסים נ"י פ"ה ע"ה כש"ת מו' יוסף נ"י אב"ד דק"ק זאמשטש והגליל:

הגיעני אמרותיו בדבר שאלה חמורה בעגונא דאתתא ותורף השאלה שאשה אחת העידה שאמרו ערלי' שאיזו יהודים שרצו שילך מכפר חולאין שיאכלו זאבים אותם ואמרה האשה הזאבים אינו אוכלים יהודים ואמרו הנכרים שכבר אירע שזאבים אכלו יהודי ואמרה האשה שהי' כאן חייט א' ונאבד והשיבו הנכרים שהזאבים אכלו החייט ומצאנו הסל וחתיכה בגד ממנו והיד ממנו נשאו הזאבים על שדות ביסטווער וגם בא תוך השאלה שהובא גלגולת אחר י"ט של סוכות לחעלמא (ולא הוזכר תוך השאלה מאיזה מקום הובא) ויצא קול שנאבד איש א' בתעלמא ושמו הי' כהו' מאיר בעל אשה חייקא ואחר רבע שנה מי"ט שהובא הגלגולת יצא אביו לחפש אחר בנו שהי' בימי סליחות בכפר חילאין והגיד שם שהולך לביתו לחעלמא ומצא אביו ביער ערך חצי פרסה מכפר חצי בגד וזוג מנעלים והגיד אביו שמכיר היטב בסימנים שהמה של בנו הנ"ל והלך עוד לחקור בכפרים סביבות היער והגידה לו נכרית שקברה היד במקום אחד והלך אביו למקום ההוא שנקבר שם היד ונטלה מהחפירה והביאה לק"ק תעלמא והכירו כמה אנשים בצפרנים שהמה כמו היד של הבעל אשה הנ"ל (שהי' איבר גוואקסען גאנץ גראבוי) זו תורף השאלה:

ומעכ"ת נכנס בפלפולים אם לחוש לנפילה ואם לתלות הבגדים שנמצאו שהם של הנאבד וכל הצדדים שהזכיר מעכ"ת אינו אלא כמעיר אוזן והם טובים בפלפול וסברא וסוף התשובה אכתוב מה שראיתי לפלפל בזה בס"ד:

אולם לענין גוף הדין לא יועיל סימן היד ולא הבגדים כיון שנמצא רק ידואינו אבר שהנשמה תלוי בו ומאי ראי' יש מבגדים אף אי בעלמא לא נחוש לנפילה היינו אם גוף ההרוג הי' נמצא אפשר לילך בתר קרוב ולא נתלה שנפל מאחר דנפילה לא שכיחי אבל כשאין הגוף האיש נמצא וכי נתיר אם נמצאו בגדי איש את אשתו לשוק לומר דוודאי נהרג או מת ואין לנו להשען על היתר זה וקשה מאוד למצוא היתר רק נעיין בדין זה אם נוכל למצוא היתר עפ"י הגדת הנכרי מל"ת והנה בלשונינו הקודש נאמר בהג"ע שאכלו החייט ובודאי אם ראו חי' אוכל אדם אין מעידים עליו שמא אכלו אבר ממנו רק ההכרח שנדע בלשונם אם אמרו בלשון אשכנז זייא האבין איהם אוף גיגעסין אזי העידו על מיתתו וצריך קודם כל חקירה לזה ואם הוא כן שהעידו כך יש לעיין אי הוי מסל"ת כיון שהשיבו זה על דברי האשה שאמרה שנאבד חייט כאן שאכלו הזאבים החייט:

ואף שכתב הרי"ף בסוף יבמות דאם התחיל לעכו"ם להסיח לפ"ת ושאלו אותו ומפרש דבריו הוי מל"ת לא דמי לנ"ד דדוקא אם תחילת הדיבור הוא מאיש זה רק לא פירש דבריו כהוגן ועפ"י שאלה בירר דבריו הוי מל"ת. ואף דשם לא הזכירו בתחילת דבריה רק בכי' י"ל שכיון שבכת' כשראתה אותם מסתמא כונה לחבריהם. ותו שם לא פירשה למה בכתה. הרי סוף דברים פירוש שבכתה אבל הכא תחלה לא אמר מיהודי זה והיא שאלה אותו מאיש זה והשיב זה נאכל י"ל כיון שהשיב על שאלתה לא הוי מל"ת ואמת אם הי' אומר שמת יהודי א' ושאלו מי הוא ואומר פלוני נראה דהוי מל"ת דמה"ת נימא שתחילה כיון לאיש אחר ועכשיו אומר לאיש זה הא אינו יודע שיש נ"מ להשואל מאיש זה מסתמא תנינן דתחילת דבריו נמי כיון לאיש הזה אבל כשפורטן בשאלה שיאמר אם איש זה מת אף שתחלה אמר סתם מנין לנו שכיון תחלה לזה האיש שמא תחלה כיון לאיש אחר ועכשיו רואה שיש נ"מ לשואל שרוצה לידע מאיש פרטי זה אם חי הוא משקר שזה הוא וכל שמשיב על שאלה לאו מל"ת הוא:

ואין לצדד ולומר דמה שאמרה האשה שנאבד בכאן איש חייט א' אינו דרך שאלה רק דרך סיפור וכל שאין העכו"ם יודע שרוצה לשמע ממנו מה שהוא אומר מקרי מל"ת כמבואר כ"ז בתשוב' מהריב"ל וריב"ש וצ"צ ומ"ב ומהר"א ששון והאריכו הרבה בזה אך מ"מ נראין הדברים שאשה אמרה זאת בשביל ששמעה ממנו שאירע שאכל זאב ליהודי אמרה לו זה ויתכן שהבין הנכרי זה מכוונתה ואין להקל מספק כמ"ש הריב"ש דהוי ספיקא דאורייתא ואי אפשר להקל בספק מל"ת:

אך מה שנראה לצדד בזה הוא עפ"י מה שכתב בתשו' מהר"מ מלובלין לפרש ד"ת בהך דקאמרו אי' חברינו והוציאה להם מקלו ותרמילו כו' דהוי מל"ת ופריך הש"ס והא אי' חברינו אמרי כיון דבכי' קמייהו הוי מל"ת והקשו תו' א"כ מאי ראי' מייתי רבנן מפונדקית ותי' דלאו מל"ת גמור היתה וסברי רבנן דטעמא משום עדו' ור"ע קאמר דהוי מל"ת ע"ש בתשו' ג' ובתשו' צ"צ ומהר"א ששון ובודאי דקשה א"כ מאי קאמר ר"ע הוציאה להם מקלו כנ"ל כיון דמה דבכי' הוי מל"ת מה צורך למקלו ותרמילו. לכן נראה ודאי ממה דבכי' אין ראי' שרצתה לומר שמת דלמא דבר אחר רצתה וכ"כ הצ"צ רק שהוא כתב עבור שהוציאה מקלו ותרמילו מוכח שכוונתה תחילה בבכיתה שמת חבריהם וזה אינו מספיק לפרש שהוכיח ממה שהוציאה מקלה ותרמילה שכוונה תחלה שמת דא"כ קשה מה צורך למקלו ותרמילו נימא כיון שאמרה אח"כ שמת מסתמא כונה תחלה לכך לכן נראה דזו היא ההוכחה כיון שנשאר אצלה מקלו ותרמילו וסברא רחוקה היא שינח לה וילך לעלמא. לכן מצד הוכחה זו מפרשינן טפי במצוי שדעתה הי' מיד בבכיתה שמת שנראה שבאמת מת מהוכחות שנשאר בידה מקלו ותרמילו ומהר"ם מלובלין פירש ע"ד זה רק הוא כתב עבור הוכחת מהני אף אי אינו מל"ת גמור וזה דחוק מאי ענין ההוכחה לשווי' נאמנות לעכו"ם רק מ"ש הוא נכון בס"ד ע"י שיש לנו הוכחה ניחא לנו לפרש דברי' שבכיתה היתה עבור שמת והוי מל"ת גמור שלא נפרש כונתה בדרך אחר כיון שיש לנו הוכחה שמת. ולפי זה בנ"ד שבדברים האחרונים שאמרו נכרים אמרו שאכלו הזאבים להחייט ואמרה שיד שלו נשאו הזאבים למקום פלוני ונמצא שם היד והוא דומה לסימן יד של בעל אשה זו ודאי דהוכחת הידהוי טפי הוכחה מאם הוציאה מקלו ותרמילו דטפי מצוי שיניח מקלו ותרמילו בידה והלך לו ממה שנשאר שאכלו היד ממנו וערק ואזל לעלמא אף שנחוש כך עכ"פ הוכחה גדולה היא לדברים אחרונים שנאכל לגמרי מזאבים כמו דשם הי' הוכחת מקלו ותרמילו למה שאמרה אח"כ מת חבריכם. וכמו דשם משום ההוכחה מגלינן כוונתה בבכי' הי' שמת וזה הי' לפי תומה מה שבכתה כך כאן על הוכחה זו מגלינן שכוונת ערלים בדברים הראשונים שהם אמרו שאירע שנאכל יהודי מזאבים שכוונתם על איש החייט הזה שנמצא ידו ובדברים ראשונים הי' מספרים לפי הזמן ומהני אמירה ראשונה. וגם י"ל דהכא יש נמי הוכחה זו כיון שיד של בעל אשה זו נמצא ונכרים ידעו מזה מוכח דמה שאמרו תחלה שאירע שאכלו זאבים יהודי ע"כ כוונו לזה האיש דאם כוונו לאחר הרי יד של זה נאכל ג"כ הי' להם תחלה לומר נאכלו שני יהודים שאף אם א' נאכל לגמרי ומא' אכלו רק היד מ"מ הרי הם לא רצו לומר אי מתו הנאכלים רק שרצו לאמת דבריהם שזאבים אכלו יהודי אם הי' יודעים ששני אנשים נאכלו א' כולו וא' היד הי' אומרים שאירע שאכלו שני יהודים להכי שפיר מהוכחת אלו מגלינן שכוונתם בדברים הראשונים לא על איש אחר רק על זה שנשאו ידו ועליו אמרו לפי תומם שהוא נאכל ואם יתפרש לשונם כמו לעיל שאכלוהו לגמרי ולא כמו שהוא מועתק בלשון הקודש שיתכן שאכלו זאבים יהודי ולא אכלוהו לגמרי אזי אפשר לסמוך על דברים הראשונים שהגידו לפי תומם שנאכל לגמרי האיש שנמצאת ידו ומועיל הגדה זו:

אולם היתר זה נכון הי' אם הי' סימן מובהק בהיד הנמצאת שהוא של בעל אשה זו אזי מועיל הגדת הנכרי לפ"ת שידענו שכוונו בתחלת דבריהם לאותו יהודי שידעו שנשאו הזאבים היד שלו אבל אם אין זה סימן מובהק אכתי לא פלטינן מחששא דדלמא באמת כוונו לאותו איש שנמצא יד שלו אבל מנין לנו שזה האיש הוא בעלה של זה אף דמה שאמרו בדבריהם האחרונים על דברי האשה שאמרה חייט א' הי' כאן ונאבד ע"ז אמרו שאכלו זאבים החייט יש לצדד היתר אף שלא הזכירה האשה שם אביו ועירו רק סתם חייט א' ושם מתשובתם שאכלו החייט ובלשון לע"ז ודאי אמרו דעם חייט משמע שאמרו לאשה אותו שאמרה שהי' כאן שנודע לה אותו האיש אכלו ולא תלינן שכוונו הנכרים לאיש חייט אחר שהי' ואכלו זאבים אותו דכשאמרה דעם חייט הרי אמרה לה אותו שאמרה האשה שהי' כאן נאכל מזאבים:

אך אף גם ע"ז יש לפקפק כיון שלא ביארה האשה מי הי' החייט א"כ מאין הי' יודעים הערלים לאיזה חייט כוונה האשה שנאמר שהשיבו לה אותו שאתה אומר הוא נאבד כאן דדוקא אם היתה פורשת שמו ושם עירו והי' אומרת חייט זה נאכל ודאי השיבו לה אותו שאת אומרת הוא נאכל אבל כיון שאשה לא ביארה למי כוונה והיא כמספרת חייט א' הי' כאן והודיעה להם שהיה חייט א' בכאן ונאבד ומהיכן יודעים הנכרים לאיזה חייט כוונה שנאמר במה שאמרו דעם חייט שכוונו לאותו חייט שכוונה האשה ולא יועיל הלשון שאכלו דעם חייט שנאמר בזה כוונו לאותו שכוונה האשה כיון שלא נודע להם כוונת האשה וגם בלא"ה הרי כתבנו דדברים אחרונים של הנכרים אינן נדונים כמל"ת אם כן אף שנאמר שכוונו בדבריהם ראשונים לזה שנמצא ידו. אבל מ"מ אין ראי' שכוונו אז להחייט בעל האשה ואף אם הי' כוונת דבריהם אחרונים לבעל אשה זה אינו מועיל להם ע"י דברי האשה ויש לחוש שהוא תשובה לשאלתה ול"ד למ"ש בתשו' ב"י ומהריב"ל בשאלת על נטבעים וכדומה דכאן יש להבין דברי האשה שרצתה לידע עבור ששמעה שאכל זאב יהודי וחייט א' נאבד אולי הוא הוא שאכלוהו זאבים א"כ לא הי' מקום להתיר רק אם נאמר דסימן על צפרנים הוי סימן מובהק וסימן מובהק הוא כשאינו שכיח כשאר אנשים ומהות הסימן נעלם ממנו אם הוא אינו מצוי כלל וצמצום האבר איני רואה בכאן שהסימן הוא בצפרנים מאי צמצום יש אולי כוונו הג"ע שהי' גאנץ גראב ולא ביאר מעלתו מה הי' גראב אם איזה מקום באצבע אם צמצמה המקום ולדעתי מה שהוא גראב אינו כ"כ סימן וזה צריך חקירה מאלו שראו היד אם יוחשב זה לסימן ובתשו' פנים מאירות ח"א סי' נ' כתב אם העיד באגודל שא' בציפורן עב לכאורה הוי סימן ואם כולם עבים נראה דהוי סימן רק צריך לחקור מהות הסימן

אולם אח"כ ראיתי עוד שבמה שהגידה נכרית שקברה היד לא הוזכר שמצאה יד על השדות ביסטראווער כמו שאמרו הנכרים שנשאו שם זאבים היד ואם לאו נמצא באותו מקום אין כאן הוכחה כלל שכוונו הערלים על אדם שהי' לו יד זה דוקא אי מצאה מונח באותו מקום יש לדמות להוציאה מקלו כו' דמאמתה דברי' שאמרה באחרונה שמת כך אלו הי' נמצא באותו מקום היד שאמרה היתה מאמת דברי' אחרונים. אבל אם לא נמצא באותו מקום אין ראי' כלל מדברי' אחרונים שאמרו שנשאו היד ומדברי' הראשונים אין ראי' שלא ביארו למי אכלו הזאבים ואפשר שהיה משקרים אח"כ ולא ראו כלל שנשאו יד. וגם י"ל שכוונה ליד אחר מאדם אחר ואינו דומה לתשו' הב"ח שזכר מעכ"ת שהי' באותו בית שהי' שריפה ונמצא נשרף ואחר לא נודע שהי' שם. אבל בשדה שכיחי אנשים הרבה לכן אם לא יש סימן כראוי בהיד ושלא אמרו הנכרים שקברה היד שנמצא היד באותן שדות שאמרו הנכרים שנשאו הזאבים היד לשם קשה בעיני להתיר אבל אם אמרו הרואי' שהי' ביד סימן כראוי ושנמצא היד באותן שדות שאמרו הנכרים גליתי דעתי דיש מקום להתיר אבל חלילה לסמוך על דעתי עד שיכתוב לי מעכ"ת עוד הפעם אם נתבררו חקירות הנ"ל אזי אוסיף עוד עיון בזה בעזה"י איך להוציא הלכה למעשה:

ובגוף הדינים דמל"ת לא ראיתי להאריך בפלפול מתוך התלמוד כי כולם שכתבו בתשו' כזה הכל בנוי על שיקול הדעת וכתבתי בס"ד בקונטרס תקנות עגונות אשר כתבתי כל עיקר הדבר נלמד מקפילא שצריך שלא ידע הנכרי שסומכים עליו וע"ז בנוים כל הסברות ולכן כתבנו כל מ"ש לעיל משיקול הדעת וע"ד מה שבא בפלפולו של מעכ"ת בגין נפילה דחד הארכתי בס"ד בתשו' במקום אחר ובחידושי ולא רציתי להעתיק פה מחמת טרדות עיוני' שונים אולם זאת העליתי שם דקשי' לשיטת התוס' דלא נחוש לנפילה ליב"ש אחר א"כ מאי חושש במציאות גט שמא יב"ש אחר ג"כ אבד והא לא נחוש לנפילה דחד דודאי אין החשש שזה לא אבד רק אחר דלפי מ"ש תו' אין חשוד לשקר שהוא לא אבד וגם בלאלתר ע"כ ראו שנפל ממנו א"כ י"ל לאלתר בלא"ה לא נחוש לנפילה דחד אולם נראה בגט די"ל שנמלך השני והשליכו לאבוד נחוש אף לנפילה דחד ובזה אתי שפיר כמה קושיות:

ובמ"ש מעכ"ת הפלפול בסוגיא דמשארסתני נאנסתי ותורף דברי מעכ"ת דלא אמרינן כאן נמצא הכא שהיה ברשות הבעל ובבעולה אין חופה קונה. לענ"ד מוכח מש"ס מכמה דוכתי בבעולה חופה קונה ואם נשוה בעולה לאלמנה דבאולי יש חילוק בבעולה שלא ניסת מעולם חופה חביבה לה] מוכרחים אנו לומר כדעת הפוסקים דאם נתייחד עמה מהני. דאל"כ תקשה ביבמות בהך דאמן שלא שטיתי ארוסה דבעי למימר דמשקה שכנסה לחופה ולא נבעלה תקשה איך משקה לה אם הוא חשדה שזנתה כ"ש למאי דמוקי שבא עלי' ארוסה בבית אביה הרי בעולה היא והחופה לא קני ואכתי איך משקה לה ע"כ שקונה היחוד וכן יש ראי' מכתובות דף מ"ה דקאמר דאשתני דינה במוציא ש"ר דאלו עכשיו זנתה בחנק ואי בבעולה אין חופה קונה לא אשתני דינה שהרי החופה לא הועילה שהרי היא כבר בעולה היתה קודם החופה שזנתה:

ובדין מל"ת הארכתי בס"ד בקונטרס הנ"ל דיראה דמוכח אם אין יודעים כוונת הנכרי שרי במל"ת דהא למ"ד דנתכוין להתיר אינו נאמן ולהעיד נאמן מפרש בגמ' בא לב"ד ואמר התירו אשתו אינו נאמן מת סתם נאמן ולא ניחוש שמא כיון להתיר אף שאמר סתם ע"כ אין לחוש לזה הה"ד למ"ד נתכוין להעיד אינו נאמן באמר סתם חוץ לב"ד אין לחוש שכוונו להעיד. והוא כדעת הריב"ש דאף בלא קשור דברי' הוי מל"ת והריב"ש הביא ראי' לזה מדלא פריך סוף יבמות גבי עלה לראש ההר כנ"ל שמא עכו"ם הוא ובב"ש הביא בשם הגאון מוה' העשיל להקשות מגיטין פ' התקבל במושלך בבור כתבו גט לאשתי דלא פריך שמא עכו"ם הוא ולא שייך שם מל"ת והב"ש משיב שם אין לחוש שעכו"ם משקר ומכוונין לקלקל אשה זו אבל שמעיד עדי' אינו נאמן ואכתי יש לבע"ד מקום לחלוק חדא דלעדות נמי פסול משום דמשקר דמש"ה נאמן במל"ת שאינו משקר ותו אי לא נחוש שיתכווין להכשיל לא קשה מיבמות דלא ניחוש שמא משקר והוא עכו"ם דלמה ניחוש שיעשה כך הא אינו חשוד לקלקל ומש"ה לא נחוש שהי' עכו"ם בשלמא כשהוא לפנינו לא נוכל להאמין לעכו"ם כמ"ש הב"ש דפסול לעדות אבל מסתמא לא נחוש שהוא עכו"ם דמה לי לומר כך כיון שאינו חשוד לקלקול אולם לענ"ד נראה דטעם דסומכים עליו בלא קשור דברי' לריב"ש דכל שעכו"ם אינו יודע שסומכי' עליו לא משקר משא"כ בא להעיד רוצה שיסמכו עליו ולהכי ניחא ביבמות דלא נחוש שעכו"ם הוא כיון שאינו יודע שיאמינו לו לא בא לומר שקר ומש"ה ניחא נמי בגיטין לא נחוש שהוא עכו"ם עוד נראה דאין לחוש באמת שיכוין לקלקל ולשקר ומש"ה איכא מאן דס"ל בנתכוין להעיד נאמן רק נתכוין להתיר חיישינן ששכרתו א' מחמשה נשים השונאים אשה זאת ורוצים לקלקלה נהי דלא נחוש ששכרתו אשה שרוצית להנשא דסמכינן דאשה דייקא ולא תשכור עדים שקר עיין יבמות דף צ"ג בתוס' ומאן דס"ל דנתכוין להעיד נמי אינו נאמן מטעם ששכרתו א' מחמשה נשים להעיד שקר ולהכי ניחא דלא פריך מעכו"ם דכיון דהחשש ששכרתו צרה פריך טפי דלמא היא צרה עצמה ולמה יקשה שהוא עכו"ם ושכרתו צרה ולמסקנא דבשעת סכנה כותבין אף שאין מכירים ולא נחוש לצרה פשיטא אין לחוש לעכו"ם וניחא נמי הך דגיטין מה"ט אף דשם יש לחוש ששכרתו אשה שרוצה להתגרש דשם ליכא חזקה דדייקא רק שם בלא"ה אין חשש ששכרתו שיפיל עצמו לבור ולא יהי' יכול לעלות אך א"כ לפי דברים אלו הי' אפשר לצדד בנ"ד דאין לחוש לשכרתו דמתחילה סיפר מל"ת ולא זכר מאשה זו וכיון לאחר הנאכל מזאבים ועכשיו אמרה שאכלו לבעל אשה ששכרתו א' לקלקלה דכאן לא כוונה הנכרית לזה דא"כ היתה אומרת תחלה שאכלו זאבים לחייט זה. אך במקום שסובר שסומכים עליו אינו נאמן או אף כשבא להעיד ורוצה שיסמכו עליו בלא טעמא דשכרתו וכאן אם נאמר דזה חשוב תשובה לשאלת אשה וסובר שתסמוך עליו כיון ששאלה אותו אין להקל מטעמים אלו רק מה שיש לצדד הוא מה שכתבתי לעיל בס"ד:

תוכן העניינים

תפארת צבי אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה