אור ברסלב
תפארת צבי אבן העזר הלכות קידושין › תשובה סז

תפארת צבי אבן העזר· רבי צבי הירש בוצ'קו

הלכות קידושין · תשובה סז

תשובה סו

מאיר נתיב בתוונא דלבאי יתיב ידיו רב לו מפרק ומותיב:

ה"ה כבוד אהו' מחותני ידידי וחביבי הרב הגדול המופלא ומופלג כמ"ש מוהרר מאיר ווייל נ"י דיין ומ"צ בק"ק בערלין יע"א:

הגיעני אמרותיו אשר כוננו ידיו אמונה טו"ב שבט העבר והי' לרצון אמרי פיו בראותי כי ירד לפלגי מים בציון להתבונן בדברי והטריח להעמידם על מתכונתם מכל אשר תמצא ידו. אולם במקום אשר נצבו כמו נד לפניו לא יוכל עבור שאל את פי מה ראיתי על ככה. לכן תושע לי ימיני בעזה"י ואודיע תוכן הדברי' אשר כוונתי בתשובתי להסיר מבוכותיו מהם:

ראשית אמריו וז"ל לא אוכל לדעת אם לא נדע טעמא דמר נחשון גאון אם עשה המומר כחייבי לאוין ועשה למה נצטרך לסתור מיבמתו והלא קשה עלי' ממתני' איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת כו' בזה כבודו העלים עין מדברינו הלא הם מסובבים לדחות הטעם דעכו"ם הוי ערוה דקנאי' פוגעים וחייב מיתה וזה דעת ר' אברהם הובא בתה"ד באריכות ע"ז סובבים כל דברינו הרי ח"כ גופי' הוי יליף מיבמתו דפריך מאי ראית וזה קשה אף למסקנא נגד ח"ל ועשה ע"כ משום דלא תפסי קידושין ולהכי הוכחתי כהראב"ד סוטה דתפסי קידושין למה לא נרבה מיבמתו דקשה מאי ראית ע"כ באמת יבמתו אהא קאי ולרב לא קשה נילף סוטה מיבמתו דלדידי' קרא לאיסור יבום אתי והא לא צריך בסוטה וע"ז הקשה מעכ"ת הא אף לרב קראי אתי לתרוייהו לאסור יבום ולהצריך חליצה ולהכי נמי לדידי' ח"ל ועשה חולצת א"כ נוקי יבמתו על סוטה והטריח מעכ"ת לישב דברי לשיטת רשב"א דהוא דרבנן והאריך בזה לבנות ולסתור ואני לא באתי למדה זו דברי נכונים ומתוקנים בס"ד דוודאי לא קשה על רב נימא יבמתו אתי לח"ל וגם על סוטה דמה"ת נוקי על סוטה כיון דיבמתו לא מיותר וקאי על ח"ל למה נילף סוטה ממנה הא טומאה כתב בה רק הקו' היא מאי ראית דהא ליכא למימר מסתברא כו' דהא תפסי קידושין ולרב לא קשה מאי ראית דאי אפשר דקאי רק על סוטה דהא קרא אתי נמי לאסו' יבום כמ"ש תוס' דמשו"ה לא קאי על ח"ל ועשה לחוד אבל למסקנא הוכיח שפיר הראב"ד בסוטה דחולצת דלמסקנא קשה נמי מאי ראית דהא הך מסתברא איתא נמי למסקנא כמ"ש הראשונים (ולכן הבאתי דבריהם אף שכ"כ תוס' דילי' ח"ל ועשה מיבמתו דבדברי הראשוני' מבואר דצריך למסקנא על מאי ראית תירוץ מסתברא) דלפי האמת קרא לא אתי' רק להצריך חליצה א"כ שמא קאי על סוטה ולא לח"ל ועשה ע"כ דלפי האמת לא אמרינן הך סברא טומאה כתיב בה שלא נצטרך חליצה מטעמא דקאמר במס' סוטה אטו מבעלה לא בעי גיטא והא שכתבתי דנילף מיבמתו רצוני לומר דוודאי לא סגי בהך סברא לחוד להצריך חליצה דהא ח"ל ועשה נמי בעי גיטא ומ"מ צריך קרא דיבמתו והיינו שלא נאמר כל העולה ליבום וגלי לן קרא בח"ל ועשה בעי חליצה ובהא נילף נמי סוטה דוודאי כך הוא הפשט הפשוט בדברי הראב"ד למסקנא צריך חליצה ע"כ מקרא דיבמתו דלא אמרינן כל העולה ליבום דוודאי לא סגי בהך סברא לחוד דמבעלה בעי גיטא דהא בח"ל ועשה מ"מ צריך יבמתו כך הוא בסוטה ולא קשה מאי ראית די"ל דנילף תרוייהו מיני' דלמסקנא מוכח דלא אמרינן סבר' דטומאה כתיב בה ונילף תרוייהו מחד קרא דלא אמרינן כל העולה ליבום אבל רב ס"ל טומאה כתיב בה אי אפשר למילף תרווייהו דמה"ת נרבה סוטה כערוה אי קרא מצי קאי על ח"ל לחוד ולא מיותר רק דעיקר הקו' מאי ראית וזה לא קשה לרב:

אבל הראב"ד הכריח למסקנא לא אמרינן הך סברא דטומאה כתב בה ולענין חליצה יליף תרווייהו מיבמתו דאם נאמר לפי המסקנא לא בעי חליצה נהי דלא קשה נילף תרווייהו די"ל טומאה כתיב בה ולא נילף תרתי כיון שאין קרא מיותר מ"מ קשה ומאי ראית דהא קרא אתי להצריך חליצה ולא לאסו' יבום ע"כ דבאמ' בעי חליצה ויליף תרווייהו ולא אמרינן טומאה כתיב בה כדקאמר במס' סוטה דהא בעי גיטא מבעלה ומ"מ צריך דיבמתו להכי כמו דצריך על ח"ל ועשה דלא נימא כל שאינו עולה ליבום כו' והרי נתישב כל מה שהקשה מעכ"ת על דברי וזה ברור בס"ד אך קם נגדי קו' תוס' א"כ מאי פריך מאי ראית על ח"כ הא גם שם א"צ קרא לאסור יבום וזה הי' כוונתי מה שכתבתי דפריך מח"כ על קו' שני' של מה ראית ולא על קו' הראשונה לכן תרצתי זה בטוב טעם ודעת בס"ד ומעכ"ת רוצה לדחות כלאחר יד דברים הנאמרים בהשכל בס"ד והשיב ע"ז הא משנה שלימה שנינו כל שנאסרה כו' לכן הוכיח אף דבעי חליצה לאו דרכי נועם היא תמיהני עליו שלא רצה להעמיד דברינו על מכונם בזה הלא מראש דברתי שדברינו מוסבים על תירוצי התוס' ריש יבמות דהקשו על נדה כמו כן נימא כל שנאסרה כו' ותירצו חדא דלא דמיא לאחות אשה ותו דאיכא דרכי נועם ע"ז אמינא השתא צריך קרא בח"כ גופי' דאמרינן כל שנאסרה ואין בה דין יבום ולא נימא דהוי כמו נדה דארי' דרבע עלה והוי בת יבום רק שאסורה ליבום ולהכי כל שהותרה אח"כ שרי קמ"ל מיבמתו דאינה בת יבום כלל וגם לתי' הב' ס"ד דהוי בת יבום דלא תתעגן עכ"פ נהי שאסורה ליבם לא תתעגן ואיכא דרכי נועם ומאי האי דכתב מעכ"ת דחליצה לאו מצוה היא במקום יבום הא אסורה ליבם רק הסברא היא דלא תתעגן ומאי האי דקשי' לי' הא תנן כל שנאסרה וודאי כך הוא לפי האמת דממעטינן מלא יחפוץ יבום וחליצה אמרינן כל שנאסרה ולא ילפינן מיבמתו אבל לה"א פריך שמא יבמתו להכי אתי. אף דחולצת לא תתיבם שאין בה דין יבום ואף בתר דפקע איסורא אין עליו דין יבום ואף אם בעלה לא קני' דס"ד דהוי כמו נדה דאם בעלה קנה כמ"ש הרא"ש רק למסקנא אי אפשר לומר כך דא"כ הי' עולה לחליצה כמ"ש הרא"ש בנדה וכיון דאינה עולה לחליצה ע"כ אם בעלה לא קנה ולה"א פריך נילף זה מיבמתו דאם בעלה לא קנה אבל על סוטה ל"ל דאתי יבמתו דאין בהו דין יבום ל"ל אי כשתפקע האיסור זה לא שייך בסוטה ואי לאם בעלה דלא קנה נמי א"צ לרב דטומאה כתיב בה כעריות א"כ בלא קרא נמי הוי כעריות דלא קנה דהא עריות ילפינן כבר מלא יחפוץ ול"ל יבמתו להכי אבל מש"ס פריך שמא ח"כ לא יליף מלא יחפוץ רק מיבמתו דלא קנה אי בעלה אבל ובתר דמשני מסתברא כו' הרי יליף מלא יחפוץ וסוטה טומאה כתיבה כערוה ידעינן דלא קנה כערוה א"כ ע"כ קרא לא לאסור יבום אתי או שאין בה דין יבום דהא ידעינן מעריות רק להצריך חליצה ולרב קרא לא מוקמינן בהכי דאתי רק להא כמ"ש לעיל והבנתי מתוך כתבו דדעתו דיש ע"ז קרא דכל שאין אני קורא כו' ואמת אינו כן רק מסברא קאמר להא מלתא ולתי' שני דתוס' היינו הסברא דדרכי נועם ולתי' ראשון דתוס' היינו כיון דאין בה דין יבום וחליצה וודאי היא אינה כיבמה כלל למה אח"כ תחזור להיות זקוקה אבל נדה אינה פטורה מחליצה אף בעת נדותה והטעם דאינה פטורה מחליצה דלא דמיא לאחות אשה ולא ילפינן פטור חליצה וכיון שאינה פטורה מחליצה הוי זקוקה וכשפקע איסור יבום שריא ליבמה א"כ לה"א דיבמתו אתי לח"כ וחולצת שפיר צריך קרא אף דחולצת אין בה דין יבום כלל אף לבתר דפקע איסורא ומה ראי' מייתי מעכ"ת ממתני' לפום קושטא וק"ל הרי יצאתי ידי חובתי בס"ד בדבר זה ובררתי דברי כשמלה בעזה"י:

ומ"ש מעלתו כי לא שמתי לבי לראות ס' מעיל צדקה תשובה אינה תחת ידי ומקולו לא אחת בס"ד דברינו מוצקי' על אדני פז דתלוי בפי' רש"י ותוס' ובחשש תנאי לא ידעתי מאי הרכיב מעכ"ת דברי הב"ש סי' קנ"ז לדברי הב"ש סי' ל"ח אהדדי שם כתב אי נודע האמת ע"כ מחלה אבל כל שמסופק בדבר מה בכך אי אנשים אחרים יודעים אי לאו אדרבה הוא סמך על תנאה שיהי' כפי שסובר ומאי דלא ניחא לב"ש דברי הח"מ סי' ל"ט היינו דדעתו דאינו וודאי שמוחלת התנאי כדי שיהי' לה כתובה דמאי פסקא שמא אינה רוצה לא הקידושין ולא הכתובה אך אני כתבתי זה אי אפשר שתרצה שתהי' מקודשת בלא כתובה זה לא תעשה. ומעכ"ת הרבה חששות וסברות דניחא לה מותר פירו' וכדומה ואין זה כ"א תואנה מבקש כי בלי ספק אין זה שום סברא דאשה תרצה להיות מקודשת ותפסיד הכתובה והיא התני' תנאי דלא ניחא לה להתקדש שתהי' זקוקה למומר ואח"כ תבטל התנאי ותהי' זקוקה רק רוצי' שלא יהי' לה כתובה ולא תחוס רק על פירות וירושה וכדומה וודאי כל אשה לא סמכה דעתה בלא כתובה וכתובה מצוי ולמה זו לא תרצה ולדברים רחוקים תחוש ועיקר חשש לה לא תחוש למה תהי' משונה מכל הנשי' וכן בשאר תנאי' לטובתה אין סברא שתרצה להפסיד הכתובה ותהי' מקודשת ואין מהצורך להאריך בזה כי האמת עד לעצמו ומ"ש מעלתו על מה שחלקתי בין מומי' לנדרים וישבתי דברי הטור דהא הטור בסימן ל"ח מזכיר גם תנאי דבושם ונמצא בורסי ואפ"ה מהני כנס אף דבורסי הוא ממומין שכופין להוציא ואפ"ה אמרינן דמחלה נראה פשוט דלק"מ דמ"מ מבטלת תנאי דבורסי שהוא שאם שאח"כ לא יהיה בורסי שלא תהי' מקודשת כיון דבשעת קידושין הי' בורסי ומבטלת התנאי זה שהקידושין לא יתלו בזה ואם יהי' אחר חתונתו בורסי תכופו להוציאה או שלא יהי' בורסי אבל התנאי מבטלת ולא תקפיד שעכשיו לא יהי' בורסי בשעה שמקדשה דלא אכפת לה אף שהי' אז בורסי. ובלא"ה אין ראי' דכל אשה מקפדת על בורסי שנא' וודאי לא מחלה רק אי מקפדת הווי קפידא וגם מה שהוא דוחק בעיניו הוא נכון דהתנאי לא הי' רק שיהי' בושם וזה מבטלת ומבורסי לא אסקא אדעתא טפי משאר אשה. עוד כתב מעכ"ת על מ"ש הכא בנ"ד אין לחוש למחילה שיהי' קידושין למפרע דלמה דעתה כך הי' מתחלה למאי נ"מ תרצה שיהי' קידושין למפרע וכתב שמא רוצי' שיהי' למפרע דשמא אח"כ לא יזדמן לה עדות אני לא באתי לחוש חששות רחוקות כאלו דוודאי תמיד מצוים עדים ותו הרי כתבתי זה הוכחה מהטור דבעי עדים בתנאי מומי' משום דל"ל שיהי' קידושין למפרע כמ"ש באריכות מזה הוכחתי דאין לחוש לחשש של מעלתו שלא יהי' עדות. ומ"ש על תירוצי לקו' הר"ן מי דחקו לרש"י לפרש לענין הכתובה וישבתי עם סברות הר"ן דביאה אירוסין עושה וכתב מעכ"ת ע"ז אכתי הקו' מנ"ל דמחילה היא ברורה עד שנאמר וודאי אית לה כתובה. תמיהני עליו הלא מבואר הראי' מדקאמר אביי לטעמא דאין עושה ב"ז מקדשה מחדש כמ"ש תוס' דמוכח הפשט הוא כך מדפריך מקידושי קטנה וקשה לאביי גופי' ל"ל לחדש הסברא דמקדשה בשעת ביאה נימא דמחלה משום הביאה כמו דס"ד דמחלה משום חבת נשואים כך נימא דמחלה משום שלא יהי' ב"ז. ע"כ אי מחלה אית לה כתובה להכי טפי תולין שמקדשה מחדש כדי שלא יהי' לה כתובה ואם כוונתו להקשות שמא אינו וודאי סברות מחילה ז"א קו' דהא לטעמא דאין עושה ב"ז הוא וודאי ולא ספק כך הוא לטעמא דמחילה הוא וודאי דאי אפשר לחלק בלשון אביי בין הה"א לפום קושטא לה"א יהיה ספק ולפום קושטא וודאי לא יתכן ואי הוי ודאי אית לה כתובה כמ"ש עוד כתב מעכ"ת על סברתי דלמה לה למחול לענין קידושין ולא יהי' לה כתובה מד"ת ד"ה ממאנת שכתבו סוף דבריהם דמיירי שפירש שבעל שלא לשם קידושין אף דהוא בדידה בעי פירש שלא לשם קידושין ותנאי סתם לא מהני אף בדידה תמיהני עליו מי הגידלו דשם קא בדידה הא התוס' כתבו שם לישב מתני' דיבמות ואין ראיה איזה תנאי הי' דידי' או דידה. משכחת לה שהבן כהן ושניהם כהנים דהי' קידושי תנאי ולא נתקיים התנאי ואמת דמצינו לאוקמי שהי' תנאי דידה ואין צורך שפי' שלא לשם קידושין רק שהי' התנאי בפי' בשעת ביאה אך ל"ל לתוס' לאוקמי בהכי וכתבו דמיירי נמי בתנאי דידי' ופירש בהדיא דטפי שכיח תנאי דידי' דאתתא בכ"ד ניחא לה והמצאה של השבועה לא ראיתי בדברי הגאון בעל נודע ביהודה רק קיימתי' מסברא דנפשאי ועכשיו ראיתי אף הוא כתב כך תוך הסידור הנוסח והוא נכון:

תוכן העניינים

תפארת צבי אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה