תפארת צבי אבן העזר· רבי צבי הירש בוצ'קו
הלכות קידושין
תשובה נט
יוסף הוא מסביר פנים בהלכה מאלקיו ישא ברכה משנתו משנת חכמים סדורה וערוכה ה"ה כבוד אהו' ש"ב ומחו' ידידי הרב המאור הגדול הגאון המפורסם נ"י פ"ה ע"ה כש"ת מוהר"ר יוסף נ"י אב"ד דק"ק זאמישט והגליל יצ"ו:
כתבו דמר הגיעני וששתי באמרותיו כמוצא שלל רב. וע"ד המעשה הבאה לידו וחפץ מעכ"ת לשמוע דעתי הקלושה אף כי הוא דבר ערוה חמורה חשתי לקיים מצותיו ופניתי אל לבי לעיין בזה:
תורף המעשה הי' שנים העידו שא' קידש פלוני' ועל ע"א יש פסול שהוכרז כל מי שנמצא בידו גניבה שנגנב מפלוני יחזיר והוא עבר ולא החזיר כי אם ע"פ כפי' והאשה מכחשת אותם ורצה מעכ"ת לומר אף דעבר בשב ואל תעשה מ"מ כיון שלא החזיר ממון שמחויב להחזיר שאף אם מצא מחויב להחזיר בנאבד במקום שרובן ישראל א"כ פסלינן לי' כה"ג בעבר על החרם ומדמה זה לשבועת הפקדון דנפסל אף דעבר בשב וא"ת ואני אומר לשבועת הפיקדון ל"ד דהא דמחלקינן בקום ועשה לשב וא"ת היינו משום דלא לקי בשב וא"ת אבל ז"א רק בשבועה להבא שאחר שנשבע עבר אבל בשבועה לשעבר אכלתי ולא אכלתי אף שאין בו מעשה לקי כמבואר במס' שבועות וברמב"ם ה' שבועות א"כ בשבועת הפיקדון שנשבע לשקר אף בשב וא"ת לקי והוי רשע וגם בשעה שנשבע יצאה שבועה שקר מפיו ומפסל לכ"ע אבל לא בעבר אח"כ על השבועה אמת לכאורה הוי קשיא לי על מ"ש במשאת בנימין דעבר על החרם הוי נמי כשבועה דאוכל שלא יצאה שבועה מפיו די"ל הא בשעה שגזרו חרם כבר הי' ת"י הגניבה ולא רצה להחזיר ל"ד למ"ש רש"י פרק שבועות הדיינין דף מ"ו דבשבועות ביטוי איכא למימר בקושטא משתבע דהי' סבור שיקיים שבועתו ולא שייך זה כאן״ ותו ראי' משבועות עדות דקאמר שם דמפסיל ואיכא נמי שבועות עדות דהשביע לעדים שיעידו והם כפרו מיפסל אף דבשעה שהשביעו לא עברו עדיין עד שכפרו. הה"ד בגזרו בחרם שיחזיר ולא החזיר וכי היכא בשבועות עדות מיפסל הה"ד בעובר על חרם כה"ג חשוב יצאה מפיו לשקר. אך בתשו' מהר"ם לובלין סי' נ"ח כתב בשם רשב"א בשביל שהשביעהו אחרים והוא לא נשבע אינו חשוב שיצאה שבועה מפיו אף שהוא כבר עבר אז בשעה שנשבע. תו כתב דהכא נמי לא לקי דהוי שב וא"ת אינו דומה לאכלתי ולא אכלתי דנשבע לשקר אבל החרם שהחרימו שאמר האמת ולא אמר עבר אח"כ והוי שב וא"ת ולא לקי תו כתב הריב"ש סי' קע"ח דאינו דומה לשבועת עדות דגז"ה הוא דלא בעי שישבע מפי עצמו אבל בעלמא כשאינו נשבע מפי עצמו לא לקי. א"כ כיון דלא לקי כה"ג והרמב"ם ז"ל כתב במקום שאינו לוקה לא מפסיל משום רשע רק גנב פסול משום עד חמס בשביל שלוקח ממון של אחרים ודעת מהרי"ק אף דכתב רש"י במומר אוכל נבילות לתיאבון הוי עד חמס וחשוד לעבור עבור ממון. מ"מ לא מפסיל רק בעבירה שיש בה מלקות דאף דלרבא משום העבירה לחוד לא מפסיל מ"מ ס"ל כשעובר זה בשביל ממון מיפסיל אבל באין בה מלקות לא מפסיל רק בלוקח ממון אחרים:
א"כ בנ"ד דאין חיוב מלקות בשביל שעובר על החרם אף שהוכחנו דהוי כיצאה מפיו לשקר מ"מ לא לקי דאין בו מעשה תו אין לפוסלו בשביל שעשה זה עבור חמוד ממון למהרי"ק דאם נאמר לפוסלו בנ"ד משום שלוקח ממון אחרים א"צ לפסלו משום שעבר על החרם דהא לקח ממון אחרים פסול משום רשע דחמס אבל זה מבואר בתשו' מ"ב ומהר"ם לובלין סי' פ"א אף שמחויב להחזיר משום השבת אבידה מ"מ לא מפסיל בהכי וכ"כ הריב"ש דחולק עם הגנב לא מפסיל אלא גנב עצמו. א"כ אם נאמר בנ"ד שהי' מציאה כמ"ש מעכ"ת לא מפסיל משום חמס. א"כ אף שעבר נמי על החרם אי אפשר לפוסלו כיון שעבירה זו אין בה מלקות וחמס נמי לא הוי אין לפוסלו ואף דיש להקשות הא קי"ל אי מצא מציאה ונטלה ע"מ לגוזלה עובר משום לא תגזול ואמאי כתב המהר"ם דלא מיפסל וגם הריב"ש למה אינו פוסלו בחולק עם הגנב הא לא גרע מאבידה ואפשר דלא משמע לאנשי דקאי ע"ז לאו דלא תגזול להכי לא לקי או י"ל בחולק עם הגנב למאי דקי"ל סתם גניבה יאוש בעלים הוי יאוש ושינוי רשות וליכא חמס רק מצד המנהג מחזיר א"כ לא הוי רשע דחמס א"כ אף בנ"ד מנין נדע שהוא גנב הא כמו דחש מעלתו למציאה ככה נאמר שחלק עם גנב וליכא חמס ואף דהוא לא טען שחלק עם הגנב או שמצא מ"מ לא נוכל לפוסלו כמ"ש המ"ב תשובה נו"ן דאנו נטען בעדו כמו באשתמוטי אף דיש מקום לחלק שם לא נשאל ע"ז למה כפר אבל אם נמצא בידו גניבה ונשאל מהיכן בא לידו אפשר אף בשתק דלא נטען עבורו ובמס' יבמות דף קי"ח כתבו תוס' דאין טוענין עבורם שבאו בגמלא פרחא רק י"ל שם לא שכיחי אבל נ"ד אף דנימא אבידה לא שכיחא חולק עם גנב שכיח ושפיר נטעון ותו הא קי"ל אם הוזמו על הגניבה עדות טביחה בטל דשלו טובח. אף אם הוא לא טען שלקח מיד זה ואף בגודרת דאין לו חזקה מ"מ לא נחזיקו לגנב לענין קנס כך הוא לפוסלו כמו שאינו משלם ע"פ עצמו כך אינו נפסל ע"פ עצמו וזה ברור ואף שבכופר בפקדון א"צ שיבאו עדים רק שראו הפקדון בידו ולא שהפקיד בידו ואין תולין שבא לידו במציאה או בדרך אחר כמ"ש מהר"ם מלובלין שם היינו כיון שזה טוען ברי שהפקיד לו לא נתלה שבא לידו בדרך אחר אבל הכא אין שום טוען בברי שגנב א"כ אין ראי' דהוא רשע דחמס א"כ אין לפוסלו נמי משום שעבר על החרם כמ"ש לעיל:
אך לכאורה יש להקשות על המהרי"ק הא באוספי פירות שביעי' פסול כמ"ש רש"י דחשוד לעבור עבירה בשביל ממון אף דסוחר בפירות שביעית אינו עובר על לאו שיש בו מלקות דהוא לאו הבא מכלל עשה לאכלה ולא לסחורה אלמא דפסול אף שעבר עבירה שאין בה מלקות להנאת ממון וי"ל דמפסל בשביעית מדרבנן דמדרבנן פסול אף בעבירה שאין בה מלקות כמ"ש ב"י ח"מ סי' ל"ד כ"ש אם עשה להנאת ממון שיפסול מדרבנן אבל לא מיפסל מדאו':
ובזה נמי מיושב אף אם נפרש כמ"ש מהרי"ט בא"ה סי' מ"ג דמ"ש הרמב"ם פי"ב מה' עדות טבח שבודק לאחרים ומוציא טריפה מת"י דמפסל דווקא לאחרים דעבר עבירה שאין בה מלקות היינו לפני עור להכי בעינן שיעשה עבור הנאת ממון אין בזה סתירה למהרי"ק דמוכח אף בעבירה שאין בה מלקות מפסיל אי עושה להנאת ממון די"ל מדרבנן וודאי מפסיל כה"ג כמו בסוחרי בפירות שביעית כ"ש דלפי מ"ש כ"מ שם חשדינן לי' שאוכל טריפות כדמשמע מלשון הרמב"ם א"כ אין ראי' משם לסתור דברי המהרי"ק אף שראי' שהביא המהרי"ק לדבריו יש לדחות דמה שהוכיח דלרבא ל"ל קרא דרשע פסול הא לא מפסיל רק חמס אליבי' ובלא"ה פסול משום חמס ע"כ מוכיח דקרא אתי אי עובר עבירה שיש בה מלקות בשביל הנאת ממון כמו אוכל נבילות לתיאבון ואינו גוזל אחרים דפסול י"ל רשע אצטרך לרע לשמים ולבריות אף דליכא הנאת ממון מ"מ מודה רבא דפסול בהא י"ל דבעי שיהיה עבירה שיש בה מלקות ואי קשיא אפכא ל"ל לפוסלו משום חמס ת"ל דהוא רע לשמים ולבריות ובהא אין מספיקי' דברי המהרי"ק לומר דמיירי שאוכל לתיאבון דהא חמס היינו גזלן ממש די"ל ע"ז רע לשמים ולבריות לא מפסל אלא בעבירה שיש בה מלקות ומשום חמס מפסיל אף דלא לקי בגזילה כיון שהוא לוקח ממון של אחרי' מיפסל כמו לאביי ומ"מ אף שיש לדחות ראיית מהרי"ק מ"מ אי אפשר להקל נגדו דלשון הרמב"ם מורה כדבריו וגם דעת ש"ג הוא דגנב אינו נפסל מדאו' לעדות קידושין ויש לתמו' הא בעד חמס לכ"ע מפסיל מדאו' וכתבתי בתשו' זה לי ימים רבים והובאה קצת התשו' בתשו' נודע ביהודה דהש"ג מוכיח זה מדברי הש"ס דמייתי עובדא דהעידו דגנב ולר' יוסי לא מפסיל אף דהוא עד חמס. א"כ מינה י"ל לאביי נהי דר"מ פליג על ר' יוסי ברשע דמחויב מלקו' מנ"ל דפליג ברשע דחמס על ר' יוסי דלר' יוסי לא מפסיל להכי ס"ל דלא פסול רק מדרבנן גנב בדיני נפשות והא דמייתי כתנאי מר"מ ור"י דבעד זומם לר"מ מדאו' מפסיל אף דקי"ל עדי' זוממין משלם ולא לקי ר"מ לטעמי' דס"ל במס' מכות דלוקה ומשלם בעד זומם ור"י ס"ל דווקא דבעי דיני נפשות ואף כשהעיד עדו' בן גרושה דלקי לא מפסיל לר' יוסי מזה מוכח דפליגי ברשע דמלקות אי מפסיל אבל רשע דחמס לכ"ע לא מפסיל אי ליכא מלקות רק כשאוכל עבור ממנו נבילות לתיאבון שעבר עבירה שיש בה מלקות פסול כדברי המהרי"ק אבל משום הנאת ממון גרידא אינו פסול לד"נ דלא עדיף מעד חמס ונפסל מדאו' לשאר עדות וע' בנודע ביהודה מה שהשיג שם עלי ולמ"ש דברי מיושבים בס"ד:
ובדרך חידוד הי' מקו' לישב קו' תוס' בב"ק דף ע"ב מאי חידוש הוא דמפסיל עד זומם הא לרב חסדא אף בהכחשה הוי סהדי שקרא די"ל בהכחשה לא משלמי ויש לפוסלם דעוברי' עבירה שיש בה מלקות אבל בהזמה הניזומים משלמין ואינן לוקים ואדרבה המזימים אי אמרי שקר עברי עבירה שיש בה מלקות והוי חידוש שהנזומים נפסלין. אך האמת יורה דרכו דעדים זוממים אף דמשלמין מ"מ חשוב דעברי עבירה שיש בה מלקות כיון דמשכחת דלקו על הלאו דלא תענה כשאין משלמין דהיינו בבן גרושה או הוכחשו בנפש עי' ב"ק דף ע"ד ע"ב אבל משום לא תגזול לעולם לא לקי כמבואר במס' מכות להכי צריך טעמא דחמס וגם מה שהקשיתי לאביי מנ"ל דר"מ פליג על ר' יוסי בעד חמס י"ל לר' מאיר הנקרא רשע פסול לעדות ומשו"ה הלוקה פסול לעדו' דנקרא רשע והה"ד גזלן נקרא רשע דחובל רשע גזילה לישלם כמבואר פ' הכונס ולהכי לאביי פסול. אך הא קשיא מנ"ל לרבא דמיפסיל באוכל לתיאבון הא לר' יוסי אף גנב לא פסול ולר"מ רע לשמים ולבריות פסול אבל מנ"ל דלר"מ באוכל נבילות לתיאבון מיפסיל דאינו רע לבריות ואף שהוא חמס מנ"ל דלר"מ מפסיל משום חמס דפליג בזה על ר' יוסי' ובתשו' נודע ביהודה רוצה לישב קושיתי זאת ובמ"כ דבריו אינם מחוורים שם ונראה דס"ל לרבא אף דלר' יוסי גנב לא מפסיל היינו מדכתיב רשע דקשה לר"י ל"ל רשע ע"כ דבעי חמס ורשע ובגנב לא מיירי דאינו רשע דהא אינו לוקה ע"כ דקאי קרא לאוכל נבילות לתיאבון דעבר עבירה שיש בה מלקות והווי חמס ורשע ולר"מ רשע אתי לרע לשמים ולבריות וחמס פסול באנפי נפשי' להכי גנב מפסיל אף שאינו לוקה דחמס לא בעי שיהי' רשע דמלקות דלדידי' רשע אתי לרע לשמים ולבריות ולהכי גנב פסול לר"מ משום חמס ומ"מ לא פליג על אוכל נבילות לתיאבון אף שאינו רע לבריות דהוא נמי בכלל חמס כמו לר"י:
והשתא י"ל דלא בעי שיהי' עבירה שיש בה מלקות דבחמס לר"מ לא בעי שיהי' חייב מלקות ואוכל לתיאבון נמי בכלל חמס להכי א"צ שיעבור עבירה שיש בה מלקות אבל לר"י דע"כ חמס בעי נמי רשע דאל"כ ל"ל קרא דרשע א"כ לא מפסיל משום חמס נמי רק בעובר עבירה שיש בה מלקות שנקרא רשע ואזדא ראי' מהרי"ק. ומ"מ אף שנוכל לפרש כך מ"מ אי אפשר לחלוק על המהרי"ק די"ל ר"מ בהא ס"ל כר"י אם אינו לוקח ממון אחרי' לא מפסיל כשאינו עובר עבירה שיש בה מלקות אף שיש בה חימוד ממון ובעובר עבירה שיש בה מלקות בלא"ה מפסיל משום רשע דמלקות וחמס דקרא ע"כ מיירי בגנב לר"מ ולא באוכל נבילות לתיאבון דממ"נ אי אין מלקות לא מפסיל וביש מלקות בלא"ה פסול משום רשע דמלקות אבל לר"י לא קאי חמס על גנב דבעי חמס ומלקות ע"כ קאי על אוכל נבילות דלדידי' משום מלקות לחוד אינו פסול להכי בעי נמי משום ממון דהוי חמס ומלקות אך למאי דמוקי רבא כר"מ ולא מיפסל משום מלקות שאינו רע לבריות ואפ"ה ס"ל לתיאבון פסול אף שאינו רע לבריות ע"כ משום חמס ובחמס לא בעי לר' מאיר עבירה דמלקות מוכח דלא כמהרי"ק רק אם נאמר כש"ג דמשום חמס לחוד לא מפסיל י"ל דבעי חימוד ממון ורשע למלקות ברע לשמים לחוד ורע לשמים ולבריות א"צ חמוד ממון. אבל אי חמוד לחוד פסול קשה לומר כמהרי"ק דכיון דבעי נמי רע לבריות א"כ למה יפסול אוכל נבילות לתיאבון לרבא בכלל רשע לא הוי דבעי שיהא רע לבריות ומשום חמס אין לפוסלו דלמה לי' מלקות הא בחמס פסול בלא מלקות ע"כ באמת לא בעי מלקות הוא אך י"ל רע לבריות בכלל חמס ולא בעי מלקות ואוכל נבילות בשביל רשע מיפסיל דיש חמוד ממון והוא נמי רשע דמנקו' כדברי מהרי"ק ודו"ק. א"כ לפי דברי מהרי"ק בנ"ד אין העד פסול דלאו עבירה שיש בה מלקות היא וחמס נמי לא הוי דמי יאמר שהוא גנבו אף שעבר החרם משום חמדת ממון כיון שאינו ממון אחרים שהוא גנב לא מפסיל:
ותו י"ל אף לפירש"י דמפסיל בעובר משום חמדת ממון עבירה שאין בה מלקות י"ל כיון שהוא לא נשבע קל הוא בעיניו ומ"מ לא יעבור להעיד שקר כמו לרש"י אף אי לקי אינו פסול שלא יצאה שבועה לשקר כך י"ל אי עבר משום ממון העבירה דפסול אינו פסול דלא יצאה שבועה מפיו ואף לריב"ש דהכריע ברשע דמלקות פסול אף שלא יצא שבועה מפיו היינו דרשע דמלקו' פסול מגז"ה דרשע פסול לעדות ולהכי מחלק בין שבועה לעדות שעדות פסול מגז"ה כמ"ש הרא"ש דאין הטעם משום דמשקר רק מגז"ה פסול לעדות ע' בבכורות בתוס' ורא"ש אבל בעובר עבירה משום חמוד מטעם חשדא אתינן עלי' שפיר נוכל לומר אף דחשוד לעבור שבועה שלא יצא מפיו אינו חשוד להעיד שקר ודו"ק:
ומצד מ"ש בשאלה דע"א אינו זוכר יום השבוע רק שהיה ביריד פלוני והשני אמר ג"כ ביריד ואמר שהי' ביום ב' בשבוע ובאמת היריד הי' ביום ה' הנה מצד שא"י היום כבר כתב הריב"ש סי' רמ"ט הובא בש"ך סי' מ"ג דאף שהוא כדין מרומה שאשה מכחשת מ"מ בא"י בחקירות אין עדות בטל דדומה לדיני ממונות ואף דש"ך שם נחלק עליו בזה בסימן למ"ד הניח הוא בצ"ע הדבר ובתשו' הנ"ל כתבתי באריכות בס"ד לדחות ראיות ש"ך ז"ל ואפשר הי' לומר אף אי קידושין לדיני ממונות דמיא מ"מ מדאו' דיני ממונות נמי בעי דרישה וחקירה והוי קידושין מדרבנן ואז מיפסל משום שעבר על החרם אף דלית בי' מלקות דמדרבנן פסול אף דלית בי' מלקות אולם כאן לא חשוב כלל כאומר א"י כיון שאומר שהי' ביריד פלוני וזה יוכל להתברר באיזה יום בשבוע' הי' והוי יכול להזים דוקא באיזה יום בשבוע ובחודש אי אמר א"י בטל דאם לא אמר על יום השבוע לא נוכל להכחישו ביום החדש שאמרו שטעו בעבורא דירחא וכן אם לא יאמרו יום החודש פשיטא שלא נוכל להזים משום יום השבוע אבל ביריד פלוני נוכל להזימן ולא אכפת לן בא"י יודע יום השבוע:
ומה שסתר העד דבריו באמרו יום ב' הי' והיריד הי' ביום ה' נמי לא נוכל לבטל העדות דהא כתבו תוס' במס' פסחים דף י"א ע"ב משו"ה תולין בטעות בעיבורא דירחא כיון שכוונו ימי השבוע ע"כ הי' טעות כיון שרגילין לשעות אבל בתרי עבורא אין רגילות לטעות להכי אין תולין בטעות אף שכוונו יום השבוע. א"כ בנ"ד שרגילין לטעות ביריד באיזה יום מיום השבוע הי' למה נחזקו שסותר דבריו טפי נתלה שטעה ביום השבוע אף די"ל התם אף בשעת ראית עדות טעה בימי החודש אבל כאן בתחלת ראיות העדות הרי ידע ימי השבוע למה נאמר עכשיו שטעה אך לא מסתבר לחלק בכך דכיון שרגילות לטעות אח"כ בימי השבוע נתלה בטעות ולא שסותר את דבריו ואף אם תחלה אמר ביום ב' הי' אינו כחוזר ומגיד במה שאמר שהיה ביריד כיון דיש לתלות בטעות כמ"ש תוספות שם וגם י"ל כיון שהי' בתוך כדי דבור יכול להיות חוזר ומגיד:
ובדבר הכחשה באיזה אצבע נתן לה הטבעת לענ"ד זה דומה למנה שחור ומנה לבן דאין רגילות לדקדק בזה כך כאן אין רגילות לדקדק באיזה אצבע נתן די שיראו שנתן בידה:
ואף דמבואר בח"מ סי' למ"ד דצריך שיתבע שניהם במנה שחור היינו משום דכיון שהוא מכחיש העד לא יוכל לצרפו לעדות אבל הכא דהרי הוא אינו מכחיש דאינו אומר באיזה אצבע נתן שפיר מצרפין העדים. ותו בלא"ה הא הר"ן כתב בפ' אשה שנתארמלה בע"א אומר נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה דלא הוי הכחשה דטעו בין קרוב לו לקרוב לה הה"ד בנ"ד נמי י"ל דטעו ולא הוי הכחשה. לכן לענ"ד לא מלאני לבי לפטור האשה זאת בלא גט שתנשא לאחר וה' יאיר עיני במאור תורתו:
תשובה ס
יוסיף דעת לעקור ולטעת בשכלו הזך ודעת מכרעת ה"ה כבוד אהו' מחו' וש"ב ידידי הרב המאוה"ג הגאון המפורסי' כ"י פ"ה ע"ה כש"ת מוהרר יוסף נ"י אב"ד ור"מ בק"ק זאמישטץ והגליל יצ"ו:
מכתבו הרמה הגיעני וערבים עלי דברי דודים הנאמרים בטוב טעם והשכל ולכבודו הרב פניתי אל לבי לעיין בהם היטב ואשר שם ה' בפי אותו אדבר והוא יצילני משגיאות להבין שמועות:
ע״ד אשר מעכ"ת חוזר על ראשונות לחזק דבריו דיש לפסול עד שעבר חרם שהחרימו עליו שיחזיר ממונו של פלוני. דאף להפוסקים דאינו נפסל לעדות עבור חרם דדומה לשבועה דלהבא כשהוא משום ממון שפיר מפסיל כמ"ש מהרי"ט ח"ב סי' מ"ג הנה במכתבי ראשון כתבתי שדעת מהרי"ק שורש קכ"ו אינו כך וס"ל דדוקא אם עבר עבירה שיש בה מלקות מפסיל אבל אי משום ממון עבר עבירה שאין בה מלקות לא מיפסל דליכא רק שני מיני פסולים או רשע דמלקות או רשע דחמס ואם עבור שלא החזיר ממונו של פלוני לא פסלינן לי' משום רשע דחמס כמ"ש מהר"ם לובלין תשו' פ"א בשם הריב"ש לא נוכל לצרף לזה עבור שעבר על החרם לפסלו דהא לא לקי וליכא לא רשע דחמס ולא רשע דמלקות ומהרי"ט לא כוון לזה רק כוונתו שהוא רשע דחמס כמו כופר במלוה דבלא שבועה לא מפסיל דאמרינן דעבד לאשתמוטי נפשי' אבל אם נשבע אין תולין לאשתמוטי דמשום זה לא הי' נשבע ע"כ דעתו לכפור והוי רשע דחמס אבל אי לאו רשע דחמס הוא לא שמענו שנצטרף השבועה להכפירה דליהוי רשע אולם מעכ"ת התחזק בסברתו משבועת הפקדון דשם נמי אינו לוקה ומפסיל אומר אני הא מבואר בפ' שבועת הפקדון דאינו ברור שאינו לוקה וע' בלח"מ ה' שבועות אך אף אם נאמר שאינו לוקה אף לטעמי' דמעכ"ת לא ניחא דאיך מיישב בשבועות העדות למה נפסל הא שם נמי לא לקי ואינו עושה כך עבור ממון והרי לריב"ש לא תני שבועת ביטוי דאיכא דלא לקי קשה משבועת פקדון ושבועת עדות:
לכן נראה ליישב דה"ט דפסול בשבועת פקדון ועדות אף דאינו לוקה משום פקדון ועדות מ"מ יש שבועת ביטוי רק דקרא גלי לן ?משום אחת אתה מחייבו כו' ואם נשבע מפטור לפטור או שאין בו שוה פרוטה לוקה משום שבועת ביטוי והרי הוא רשע א"כ בשביל ששוה יותר ורצה לפטור עצמו מחיוב אין סברא שלא יהי' רשע רק קרא גלי לן לחייבו משום שבועת פקדון ומ"מ רשע הוא כמו אלו לא הי' שוה פרוטה וכן בעדים אם אינו כשר לעדות פסול הוא כשנשבע לשקר ובשביל שהוא כשר לעדות ונשבע על שקר אין סברא שיהי' כשר. אך אכתי קשה בנשבע מפי אחרי' בשבועת הפקדון למה יפסול הא ליכא שבועת ביטוי רק שבועת הפקדון וע"ז לא לקי וגם מהרי"ט גמגם בחובל ויש שוה פרוטה דלא מפסיל אף דבאין שוה פרוטה מפסיל. לכן נראה בשבועת פקדון פסול לעדות דהוי רשע דחמס דהא כופר בפקדון הוא גזלן רק אכתי אינו מיושב בשבועות עדות למה הוא פסול אולם יראה בעיני דפסול הוא לשבועה דחשוד לישבע בשקר הרי הוא חשוד לאותו דבר ואמת דקשיא לי על הריב"ש דהכריע בשביל דלא לקי אשבועת ביטוי אינו חשוד לשבועה מ"מ הוא חשוד לאותו דבר וא"ל כיון שהוא אינו במלקות קיל לי' (דכן צ"ל לרש"י דאף דלקי על עבר אינו חשוד דקיל לי' שבועה שאינו מוציא מפיו כן צ"ל לריב"ש בשביל דלא לקי קול לי' השבועה) דמ"מ קשה הא לשבועה שרוצה להשביעו על כפירת ממון נמי לא לקי דהרי הוא כשבועת פקדון. ועכ"פ יש טעם לשבועות עדות דנעשה ע"י שבועה זו חשוד לשבועה אבל לעדות באמת אינו פסול אי נשבע עפ"י אחרים דאינו שבועת ביטוי וכן מבואר ברמב"ם דלענין חשוד על שבועה פ"ב מה' טוען זכר הנשבע שבועת ביטוי ופקדון ועדות לשוא ושקר וכן הפסול לעדות פי"ב לא הזכיר שבועת פקדון ועדות ע"כ ס"ל בשבועה דלא לקי אינו פסול לעדות והשתא לפ"ז אין לפסול העובר על החרם לעדות ואף שהי' בשביל ממון אי י"ל שהיא אבידה וליכא רשע דחמס ולא מלקות:
ומה שכתב מעכ"ת הא בשבועת הפקדון כתיב נמי מצא אבידה וכחש יש להשיב דהרי מ"מ מודה מעכ"ת בכופר באבידה אינו פסול לעדות כמ"ש מהרמ"ל אף דכופר בפקדון פסול א"כ גם מצד השבועה אינו מועיל רק לפוסלו לשבועה ולא לעדות בנשבע עפ"י אחרים דליכא שבועת ביטוי רק בנשבע מעצמו יש לצדד דכיון דאי לא הי' כפירת ממון הי' נפסל בשבועה זו אף ביש כפירת ממון יפסל. ומ"ש מעכ"ת לפלפל בדין הכחשה לדעתי דברי תשו' פני משה הם ישרים דהא ה"ט דמחלקינן בין שתי כתי עדים לכת א' דב"ש מודה בב' כתות עדים המכחישים זא"ז א' אומרת חמש ואחת שתים דמהני עדותן על שתים דמשום דמ"מ איכא תרי סהדי על שנים רק דפליגי אי אמרינן יש בכלל מנה מאתים אבל במקום שדי בע"א נמי א"צ שיהי' בכלל והוי כמו ב' כתות לב"ש:
ומה שהקשה מעכ"ת א"כ בא' מת וא' נהרג ל"ל למימר הטעם הואיל אלו ואלו מודים שאינו קיים ולא קאמר דסגי בע"א וודאי דמפרש הפ"מ הטעם דאיכא עכ"פ ע"א שאינו קיים ממ"נ והיינו דקאמר הואיל ומודים שאינו קיים אף דהוי הכחשה מ"מ ינשאו דהא ממ"נ יש ע"א שאינו קיים לאפוקי א' אומר מת וא' אומר לא מת ובזה ניחא נמי מה דקשה על הפוסקים דמפרשים הך דאומר מת כו' בצרות דוקא דלא מהני הכחשה של צרה דא"כ ל"ל הואיל שתיהם מודים שאינו קיים דהיינו נמי ע"ד זה כיון שעכ"פ לפי דברי שתיהן מותרות אף דהוי הכחשה כ"א מותרות עפ"י עצמה שעפ"י עדותה נמי מותרת לאפוקי אם אחת אומרת לא מת זו אסורה:
ומ"ש מעכ"ת דמשמע שאדם אחד מותר לישא שתיהן ע ע"כ מטעם דאין זה חשוב הכחשה א"כ הה"ד בע"א דעלמא לדעתי אין זה ראי' דאף דבעלמא הוי הכחשה הכא שרי בב"א אף דע"כ א' אומר שקר כיון שעכ"פ אחת אומרת אמת אין איסור כי נשא שתיהן ואף דאם אומרת שקר הרי היא נתרת עפ"י צרתה אין קפידא כי אנו אומרים ע"כ צרתה אומרת אמת אם היא משקרת דהא דצרתה אינה נאמנת היא משום די"ל שמשקרת אבל אם אומרת אמת שריא על פי' וע' בכתובות פ"ב בשבויות דשרי בב"א אם אפשר ששתיהן אומרת אמת וכן במ"ל ה' חמץ כ"ש הכא דאין קפידא בב"א אם יתכן שאחת אומרת אמת אבל בע"א דהוי הכחשה בחקירות שני העדות בטלים אולם דעת פ"מ כיון שדי בע"א אינו בטלי והאמת דיש לעיין בזה בדיני ממונות בעדות המכחישים זה את זה אף שבועה א"צ ע' באורים ותומים בשם חכמי לוניל מ"ש א"כ מוכח דשניהם בטלים אך אכתי י"ל דוקא אם באו להצטרף להעיד ביחד ממון והא' נתבטל אינו מועיל כלל והרי אף אם השלישי אמר איני יודע נחלקו בעלי תריסין אם אין כל העדות בטל ע' בתשו' כ"י ובתומים סי' ל"ג כ"ש בשני עדים המכחישים זא"ז בחקירות כיון דא' משקר בחקירות הרי לא כוון עדותו ולא גרע מאינו יודע הרי העדות בטל אבל במקום שא"צ לצרף לעדות אינו דומה לנמצא קרוב דאף בג' בטל דמ"מ צרפנום לעדות אבל הכא אינו נכנס לצירוף כלל ואין כאן דין עדות כלל ומהני עדות ע"א לאפוקי במקום דצריך צירוף וא' לא כוון עדותו עדות בטל דלא גרע מאינו יודע דש"ס מדמה לנמצא א' קרוב ואף שכתבו תוס' במס' סנהדרין בב' כתות המכחישים לא שייך צירוף היינו בב' כתות דכ"א יכולה להעיד בפ"ע אבל בב' עדים אינו יכול להעיד כ"א בפ"ע ובאו להצטרף ואין עדותו מכוונת אף שנאמר שלא נפסל העד כדעת חכמי בריסק הובא בש"ך מ"מ הא אינו אומר בחקירה האמת לא גרע מאינו יודע ואי אפשר לצרפו לשני וכל העדות בטל ולא מהני ע"א נמי לשבועה שבטל העדות בצירופו אבל במקום שא"צ רק ע"א וא"צ לצרף לא מפסיל משום ששני לא כיון עדותו וזה ברור אולם בגוף הדין אם השלישי אמר א"י דמהני עדותו להרמב"ם והקשו עליו הא בש״ס מדמה זה לפלוגתות ר"ע ורבנן והרמב"ם פסק כר"ע א"כ יהי' עדותו בטל וע' בתומים מה שתירץ ולענ"ד אפשר ליישב כך דאנן קי"ל דבעי שיצטרפו בשעת ראי' ולהכי צריך שיהי' פסולו בשעת ראי' ומש"ה אם הכשר לא ידש בפסולו בשעת ראי' מכשירים ובזה לא קשה קו' תוס' בב' כתות להוי כנמצא א' קרוב דכאן הפסול בא בשעת עדות ובשעת ראי' לא הי' פסולים להכי אין העדות בטל רק תוס' הקשו כך והשיטה דסוברים דתלוי הצירוף בהגדה א"כ אי אומר א"י נמי בשעת ראי' ודאי הוי ידע והי' חזי להעיד להכי לא בטלו העדות אחרים משום צירופו והש"ס דמדמה לר"ע היינו לר' יוסי אבל לא לר' דקי"ל כוותי' דתלוי בראי' וזה ברור. ולפ"ז אי אפשר לחלק החילוק בין הא דלא משבעינן עפ"י ע"א ובין הך דבמקום שא"צ ע"א דהא אף במקום שבוע' נמי לא נתבטל העדות בראי' ומ"מ בטל העדות רק מ"מ יש לחלק כיון שאומר הכחשה בחקירות הרי אומר שבראיתו הי' שינוי ממה שראה האחר משא"כ במקום דא"צ צירוף אין דנין בזה דין עדות לומר דשניהם בטלים משום הכחשה:
ועפ"י דברים אלו יש ליישב נמי מאי דקשה בכת אחת א' אומר שתים וא' אומר שלש דבטל העדות לב"ש ולב"ה אמרינן בכלל חמש שתים לפי מה שכתבו תוס' דמיירי שהנודר אומר איני יודע קשה נמי הא ע"א נאמן באיסורים וליהני ע"א האומר שתים ולא יהי' עדות בטל אף במונה שאינו בכלל חמש. ומעכ"ת הקשה כך על שתיקה ואמת בשתיקה י"ל כיון שבכת אחת עדותן בטלה אין שתיקתו ראי' דסבור שא"צ להשיב דהא הם בטלים אבל בב' כתות דעדותן קיימת לא הי' לשתוק ע"כ הודה עכ"פ לשתים אבל באומר א"י קשה ליהני ע"א. אך למ"ש ניחא די"ל מ"מ הם באו להעיד כשני עדים שיועיל עדותן אם מכחישם ולא יאמר א"י דלגבי חד מהני ולא לגבי תרי אם יכחיש לגמרי שלא נדר ולא שנשאל א"כ כיון שהם מצטרפים להעיד בטל עדותן ולא דמי לאומר מת ונהרג דא"צ להצטרף כלל להעיד ביחד ולהכי אין עדותן בטילה ולא דמי לשלשה אף ששנים מועילים בפ"ע בלאה"נ מ"מ השלישי בא להצטרף עמהם דבלא הם לא יועיל עדותן אבל במקום שדי בע"א אינן מצטרפים להעיד ולא בטל א' משום חבירו אף שאינו מכוין החקירות ודו"ק ומ"ש מעכ"ת להקשות למה א' אומר מאה וא' אומר מאתים משלם מאה ובנזיר באומר שתים וחמשה בטל במונה. תמיהני על מעכ"ת באמת אם זה אמר צרור זה וזה אמר צרור זה נמי בטל ע' בפוסקים אבל א' אומר מאה וא' ר' היינו זה אומר מנה מאה וזה אמר שהוסיף עוד מאה והיינו דומיא דשתים וחמש בפורט להכי עדותן קיימת שלפי דברי שניהם נתן לו ק' רק זה הוסיף שנתן עוד מאה אבל באומר שאמר הלשון שתים וזה אומר שאמר חמש הרי הכחשה בלשון איך אמר להכי עדותו בטל:
ובזה מיושב למנ"ד מה שהקשו על הרמב"ם ה' נזירות כתב בב' כתות עדות קיימת ובה' עדות כתב בכת א' קיים די"ל בנזירות מיירי שלא פרט רק אמר בכלל וזה לא מהני בכת אחת ובשני כתות מהני דיש ב' עדים עכ"פ על שתים. אף דלפי פי' רש"י אף ב' כתות כה"ג הוי הכחשה אבל תוס' לא פירשו כך וי"ל הרמב"ם מפרש כפי' תוס' ולהכי בב' כתות עדות כה"ג לא הוי הכחשה ובה' עדות כתב זה אמר שמנה ק' וזה אומר שמנה ק' ועוד נוסף ק' וכה"ג אף בכת אחת לא נחלוק העדות ובכולל סמך עצמו על מ"ש בה' נזירות ובפורט סמך עצמו על מ"ש בה' עדות דדא ודא אחת היא כן נלענ"ד נכון:
ומה שבא בדבריו הקו' מה שמקשי' על חכמי בריסק דס"ל בב' עדים המכחישים זא"ז דאין שניהם פסולי' דאינו מוכחש מב' עדים א"כ מאי פריך במס' שבועות בא' אומר גבוה ג' קומות וא' חמש דמצטרפין נימא בהדי סהדי שקרא ל"ל לר"ה הא אין נפסל עפ"י ב' לענ"ד נראה ליישב דמודי' חכמי בריסק אף שאינו נפסל בלא ב' עדים מ"מ הא ר"מ ור"י פליגי בעד זומם לר"י אינו נפסל רק חשוד הוי ונפסל לקולתא ולר"מ פסול הוא מגזה"כ ולא משום חשוד דנפסל משום חשוד אינו וודאי פסול כמבואר בבכורות ד' ל"ו א"כ י"ל אף שאינו נפסל בלא ב' עדים מ"מ א' מהם העיד שקר והוא חשוד לאותו דבר ואינו נאמן לקולתא ופריך שפיר לר"ח נימא שכ"א לא יעיד דהוא ספק חשוד אבל לפוסלן לגמרי אינו נפסל רק בשנים המכחישים אבל מדברי הר"ן הוכיח הש"ך שפיר דהם פסולים לגמרי דאי הוי רק חשוד א' מהם מ"מ צריכה גט ואינה מותרת לעלמא דחשוד הוירק ספק ע"כ דהם פסולים לגמרי וזה ברור. רק הראי' מריטב"א יש לדחות דמספק השטר פסול. ומ"ש מעכ"ת דהפוסקים דלא פי' כפי' הר"ן דאומר א' קרוב לו ע"כ לא קשיא להו קו' הר"ן דס"ל שאינו נעשה פסול אם אין נפסל עפ"י ב' כסברת חכמי בריסק. ואני כתבתי בחידושי במס' כתובות ד' כ"ב בס"ד מה שי"ל בקו' הר"ן דלכאורה קשה על קו' הר"ן נהי שזה שאומר נתגרשה העיד תוך כדי דיבור כשאמר נתקדשה אבל זה האומר לא נתגרשה י"ל שהי' אחר כד"ד להכי אינו נפסל אף שאמר שקר דלא נתגרשה דאינו נפסל על מה שאמר קודם א"כ לא קשה ממ"נ נפסל הא ליכא ממ"נ די"ל שניהם כשרים דהא א' העיד אחר כ"ד לא נתגרשה. אך י"ל דמ"מ שפיר הקשה דע"כ נתגרשה דאי לא נתגרשה א"כ זה שאמר נתגרשה העיד שקר תוך כ"ד ופסול לעדות שאמר נתקדשה וא"ל באמת אף זה שאמר נתגרשה נמי לא העיד תוך כ"ד כשאמר נתקדשה א"כ אינו נעשה פסול למפרע ובאמת אין דבריו של א' במקום שנים דא"כ קשה פשיטא ע"א אומר נתגרשה לא מהימן ע"כ קמ"ל דלא מהימן במגו דשתק דרצה לפסלה מכהונה כמ"ש תוס' ישינים א"כ מוכח דזה שאמר נתגרש' הי' תוך כ"ד ושפיר תקש' הך וצ"ל דתולין בטעות אך קו' זו קשה בא' אומר תנאי כו' אף דמבואר בסי' מ"ו בש"ך דמיישב הרמב"ן והריטב"א קו' זו שהרי א' מהעדים פסולים דמיירי שזה שאמר לא הי' תנאי אינו מכחישו בבירור רק שאינו יודע מהתנאי אך מ"מ קשה למה שכתבנו דמ"מ חשוד הוא דהעיד שקר א"כ בע"א אומר תנאי נימא נמי ע"כ שהי' התנאי דאל"כ הרי שקר בעדותו ואינו נאמן כלל על הלוואה שהרי שיקר בעדותו. ואי נימא גם שם מיירי שלא העיד תוך כ"ד שהי' התנאי וכשיטת הסוברים דאף שאין כו' ממקום אחר נאמן לומר שהי' תנאי א"כ א"צ הרמב"ן ליישב שאינו מכחישו אף אי מכחישי' זא"ז מ"מ אינו נפסל הראשון למה שהעיד קמי דהכחישו השני על התנאי ומועיל מה שתחלה העיד שקיים השטר כשנפסל אחר כ"ד ואם אין ממ"נ א' פסול אף שהשני העיד תוך כ"ד אין לפסול דזה בא בפ"ע כיון דליכא ממ"נ כ"ש שי"ל שגם השני העיד אחר כ"ד. אך י"ל אף שהעידו תוך כ"ד אף שהעיד שקר כיון שאינו נפסל רק שהוא חשוד י"ל כשהעיד העד דבר זה עדיין לא הי' חשוד דהי' יכול לחזור תוך כ"ד ע' ב"ק ד' ע"ב לפירש"י שם ובשיטה מקובצת לב"ק ביאר הדבר דאף אי הוזמו על עדות א' עדות השני בטל משום דהי' תוך כ"ד מ"מ לא אמרינן דפסולין היו אז רק דבטל משום דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה והשתא י"ל אם הוא רק חשוד לאותו דבר לא אמרינן דבטל כולה אבל בהכחשה אם פסול הי' הוי אמרינן דבטלה כל עדות להכי מיישב ברמב"ן שאינו מכחישו עד השני שאומר לא הי' תנאי והשתא י"ל כך דלא נתגרשה נמי בהכי מיירי שאמר שלא ראה הגירושין אלו וליכא רק ע"א שאמר נתגרשה:
תשובה סא
נשאלתי מהרב המאוה"ג מוהרר אליעזר סג"ל אב"ד דק"ק גאמבין. בדבר שאירע סמוך לקהלתו מעשה שהעידו שני עדים בעסקי קידושין א' מהם אמר ששמע לשון קידושין שקידש נער בתולה א' וראה שאחז ידה ואף ראה טבעת בידו רק לא ראה שנתן תוך ידה הטבעת והשני אמר שראה שתחב הטבעת על אצבעה עד הציפורן כי הי' הנער נבהל ורתת אחזתו לכן לא הי' יכול לתחוב היטב על אצבעה ואח"ז חזר העד השני ואומר אחרי שהראשון אומר שלא ראה גם הוא לא ראה גם אמר שכמעט אי אפשר הי' לראות היטב רק תחלה אמר להחמיר שראה לצאת ידי שמים והבתולה אומרת שלא קבלה מאתו הטבעת אף לא שמעה הקידושין ויען כי הרב הנ"ל אץ לדרכו לא ראיתי להאריך בקושיו' ופירוקים רק לברר הדבר להלכה ולמעשה כאשר יורוני מן השמים וה' יצילני משגיאות:
והנה שורש הענין מבואר בדברי רבותינו בתה"ד וזקיני מהר"ם פדוואה בדין הכחשת ע"א המוכחש מהעד או מהאשה כי בזה נראה סתירה בדברי הש"ס פ' האומר מבואר דפריך הש"ס די"ל ותסברא ע"א בהכחשה כו'. הרי דלא מהני ע"א בהכחשה ובמס' כתובות ד' כ"ב מוקי לה אביי בע"א אומר נתקדשה וא' אומר לא נתקדשה לא תנשא הרי דמחמירין בהכחשת העד לכן הסכימו הראשונים דע"א אומר נתקדשה היינו ע"י קרוב לו אז לא תנשא דליכא חזקת פנוי' דהרי עכ"פ זרק קידושין אבל בעלמא מוקמינן לה בחזקת פנוי' וכן הכריעו רבותינו בעלי הש"ע דאין איסור רק בספק קרוב לו דעבידי דטעו כמ"ש הר"ן או כיון דראו דזרק לה קידושין איתרע חזקה כמ"ש תוס' ובנ"ד ליכא חששא כלל לפי דעת זו אף אם היו מכחישים זא"ז דלא דמי לזרק דהי' הזריקה וודאי אבל כאן שמא לא נתן לידה כלל הטבעת ולא אתרע חזקתה כלל דלא ידענו אם היא נתרצית לקבל דדוקא אי נתן לידה ולא שדחה מידה יש ראי' דחפיצה בקידושין אף דשתקה לדעת הפוסקים אבל אם יש לומר שלא נתן לידה מה ריעותא יש שהוא רוצה ליתן לה שמא היא לא רצתה להתקדש ולא קבלה הקידושין ולהכי לא שדחה א"כ לא אתרע כלל חזקת פנוי' משא"כ בזרק לה קידושין דע"כ נתרצית לקבל הקידושין כמבואר סי' נ"ח וסי' למ"ד בשם הרמ"ה א"כ כיון שרצתה וספק היכן נפלו הקידושין אתרע חזקתה וזה ברור ופשוט א"כ בנ"ד וודאי תנשא לדעת תוס' והר"ן כפי דעת הש"ע אך דעת הרמב"ן והרשב"א להחמיר בכל ספק קידושין בע"א אומר נתקדש וא' או' לא נתקדשה דלא תנשא והנה הרשב"א ז"ל בחידושיו למס' כתובות כתב מש"ה לא תנשא דהבעל יחוש לעצמו ובי"ד סי' קכ"ז פי' הש"ך דברי הרשב"א שהעתיק הרב בהגה"ה דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא דקאי על האוסר והב"ש השיג על זה מכח דברי הרשב"א דס"ל לא, תנשא דהפי' עד אחד לאו כלום הוא קאי על המתיר. ובאמת צ"ע נהי דהרשב"א כתב דהבעל יחוש לעצמו הוא רק חומרא בעלמא ואיך יתפרש שם ע"א לאו כלום הוא על המתירי. ואפשר דהב"ש עכ"פ מכריח דאין הפי' כדברי הש"ך דאיך כתב לאו כלום הא עכ"פ יחוש להחמיר לדברי אוסר ע"כ דקאי על המתיר והא דבקידושין מדינא דברי האוסר אינם מועילין ה"ט דאין דבר שבערוה פחות משנים אבל בעלמא דברי המתיר אינן כלום והנה המהרש"א ז"ל שם במס' כתובות הקשה באמת על התוס' למה לא הקשו למה לא תנשא הא אין דבר שבערוה פחות מב' ותי' דחיישינן מדרבנן וזה דחוק מהיכן פסיקא להו לתוס' לחוש מדרבנן בדבר שבערוה אך לענ"ד נראה דלא קשה דהא תוס' כתבו במס' קידושין ד' מ"ו דקאמר אביי היא היא והקשו דהא קידושין בע"א לא מהני דאין דבר שבערוה פחות מב' ותירצו דשם המעות מתנה א"כ הכא דאביי מוקי בע"א אומר נתקדשה ואומרים שזרק קידושין קרוב לה א"כ דעתו הי' לקדשה בשני עדים שסבור הי' שיהי' קרוב לה ואין המעות מתנה להכי לא תנשא ואף למאי שכתבו שם תוס' דבעינן שתיקת בע"ד גם שם מיירי שאשה שותקת שאינה יודעת האיך נפלו הקידושין דהא בהכחשת אשה וודאי ע"א לא מהימן כמו שיתבאר בסמוך בס"ד א"כ לפ"ז לדידן דלא קי"ל כאביי ואין דבר שבערוה פחות מב' אין ראי' להחמיר שלא תנשא בשביל עדות ע"א והרשב"א דכתב להחמיר איהו גרס הכא רב פפא וכן הרמב"ן להכי מחמירין בע"א אומר נתקדשה כו' אבל לגירסא שלנו דגרסינן אביי אין ראי' להחמיר כלל בע"א אומר נתקדשה כו' ודו"ק:
ובזה ישבתי דברי הרמב"ם ז"ל דפסק בעד אומר מת ועד אומר לא מת בב"א אם ניסת להעד לא תצא והקשה עליו הרמב"ן א"כ נוקי כך במס' כתובות שם ולא תקשי לכתחלה נמי דנוקי שניסת לא' מעדים וא"צ לומר הסר ממך עקשות פה דשם לכתחלה לא תנשא להעד מדינא כמו בשנים אומרים מת כו' כך הדין בע"א בב"א לשיטת הרמב"ם ז"ל:
ונראה ליישב ונקדים דהנה דברי תוס' בריש גיטין תמוהים דשם כתבו תוס' הא דפריך אימר דאמר כו' באתחזק איסור והוי דבר שבערוה ואינו פחות מב' דמשום דאתחזק י"ל דמהימן דמספקא לי' בריש האשה רבה ע"ש וקשה בריש אשה רבה כתבו תוס' דבעי למילף מטבל אף דהוי דבר שבערוה משום דאינו נאמן לאסור אבל להתיר ס"ל דנאמן א"כ מאי פריך בגיטין הא יש לדחות שני הטעמים דנילף מטבל באתחזיק ודבר שבערוה מועיל להתיר ונראה לישב גם זה דהא חזינן דהחמירו חכמים בסופה לכן הקילו בתחלתו ואי הווי אמרינן דמדאו' נאמן ע"א למה החמירו חכמים בסופה עלי' ע"כ מדאוריי' לא מהימנא והחמירו חכמים כי היכי דתידוק א"כ מוכח ע"כ חדא או בדבר שבערוה לא מהימן ע"א או באתחזק איסורא לא מהימן ופריך שפיר בגיטין ודוק ומיושבים דברי תוס' שפיר דלה"א י"ל תרווייהו ליתא ושמא מהימן מדאורייתא אבל למסקנא מדהחמירו מוכח דתרווייהו אי אפשר להיות ומדאורייתא לא מהימן משום איזה מהטעם אך אי נימא הך טעמא דמשו"ה לא מהימן מדאו' דאתחזיק איסורא אז י"ל השתא דהחמירו בסופה מהימן מדאו' דליכא למימר הא אתחזיק איסורא דכיון דהחמירו בסופה אשה דייקא וחזקה דאשה דייקא מרע לחזקה דאשת איש כמ"ש תוס' ד' כ"ב בכתובות א"כ ליכא חזקת איסור ושפיר מהימן מדאורייתא ואפ"ה צריך להחמיר דאי לאו דהחמירו לא דייקא והוי חזקת אשת איש ולא מהימן העד וק"ל. אך לטעמא דדבר שבערוה אכתי לא מהימן מדאו' והנה אביי ס"ל בקידושין היא היא ולא ס"ל בדבר שבערוה בעי ב' ע' חי' רשב"א למס' קידושין שכ"כ בהדיא ע"ש א"כ י"ל לדידי' דע"א נאמן לומר מת בעלה מדאו' בתר דהחמירו בסופה. א"כ ניחא דלא מוקי בב"א ולא תנשא משום דנשאת לא' מעידים בלא טעמא דלזות שפתיים דהא תוס' כתבו שם בסוטה אף בב"א אמרינן כ"מ שהאמינה תורה כו' משום דע"א נאמן מדאו' א"כ הה"ד במת בעלה. להכי צריך טעמא דהסר ממך עקשות פה אבל הרמב"ם דפסק כרבא דאין דבר שבערוה פחות מב' ולא מהימן מדאו' להכי בב"א לא תנשא לא' מעידים וא"צ טעמא דלזות שפתיים ומיושב קו' הרמב"ן ודו"ק היטב:
ונחזור לענין שאנו עסוקים בו דאין ראי' כלל מדברי אביי להחמי' בע"א בהכחשת העד אף לכתחלה דאיהו לטעמי' אזל דלא ס"ל אין דבר שבערוה פחות מב' עכ"פ בשתיקת בע"ד אף לשיטת תוס' מס' קידושין כ"ש להרשב"א בחידושיו שם דלא ס"ל כלל אין דבר שבערוה כמ"ש להכי מחמיר משא"כ לדידן וגם יש להביא ראי' לדברי תוס' דלא מחמירים בע"א בהכחשה שהכחישו עד שני רק בספק קרוב לה דהא ש"ך ביו"ד שם כתב בכ"מ שנאמן מהתור' הוי כב' כיון שהאמינו תורה ע"ש א"כ ע"א שאו' לא נתקדשה הא מהימן מהתורה למה יחמירו חכמים להחמיר להאמין לאומר נתקדשה ואף באומר מת דעת הרמב"ם שאין לחוש ללזות שפתיים ואף למאן דחש שם היינו במקום שהי' חזקת אשת איש אבל הכא הרי היא פנוי' למה נחמיר וק"ל:
אולם אף אם נתפוס כדעת המחמירים ע"כ הם מפרשים הא דקאמר ותסברא ע"א בהכחשה כו' היינו בהכחשת האשה. א"כ נמי בנ"ד אין בית מיחוש דהווי הכחשת עד והכחשת אשה רק דעת הרמב"ם להחמיר בהכחשת אשה ועד דמגרע גרע אך באמת יש לתמו' עליו האיך מפרש ותסברא ע"א בהכחשה כו' מאי קושיא הא מגרע גרע ואפשר דמשמע לי' צריכה גט אף דיעבד ומשו"ה פריך שפיר. אך יותר הי' לענ"ד לומר הא דמחמיר בהכחשת אשה אף דבכ"מ אין העד נאמן בהכחשת בע"ד היינו דהבעל עכ"פ יחוש לעצמו כדעת קצת פוסקים דלאחרים אסור בהכחשת בע"ד א"כ שם דתני צריכה שני גיטין משמע דאין לה תקנה בלא ב' גיטין משניהם ואם רוצית להנשא לא' מהם צריכה גט מהשני אהא פריך אמאי הא אם ניסת לא' מהם אינה צריכה גט משני דהווי הכחשה מהבעל ג"כ דהא אומר זו אשתי אולם בלא"ה כבר הסכימו כל הפוסקים דלא כרמב"ם וכן הוקבע במסמרים בש"ע ולא זכר דעת הרמב"ם ז"ל ואין כאן מקום להחמיר דאף הוא החמיר רק לכתחלה והוא מדרבנן ואין לנו להחמיר כלל בזה וגם י"ל הא בנ"ד אף השני אינו מסייע לה דהוא אומר עכ"פ ששמע קידושין והיא אומרת שלא שמעה כלל אף הרמב"ם מודה דמהני הכחשתה וא"ל דהוחזקה כפרני' דעכ"פ יש עדות שהי' אומר הקידושין והיא אומרת שלא שמעה. לבד שיתבאר בסמוך בס"ד דאין זה הכחשה דל"ד לע"א אומר ראיתי וע"א אומר לא ראיתי נראה בלא"ה אף אם הוחזקה כפרנית מהני הכחשתה דעכ"פ היא לא הודית לדברי עד ואין אנו צריכים לנאמנות שלה רק כל שלא שתקה והודית לדברי העד אין העד נאמן ומצאתי שכ"כ מהרי"ט בתשובה סי' מ"ג ע"ש:
ובר מן דין כ"ז הפלפול הי' אם אומר ע"א נתקדש בפני ובפני אבירי שאומר שיודע שחבירו ראה הקידושין אבל בנ"ד שאומר שהוא ראה וחבירו אומר שלא ראה נתינת הטבעת על ידה. וזה אינו יודע אם חבירו ראה הווי מקד' בע"א ואין חוששין לקידושין לדעת רוב הפוסקים ולא דמי לע"א אומר ראיתי הקידושין וא' אומר לא ראיתי דחשוב הכחשה א"כ הה"ד נ"ד נימא זה שאומר שראה קידושין הווי כאלו אומר חבירו ג"כ ראה והוי כאומר נתקדש בפני ובפני חבירי ז"א דמבואר במרדכי סוף מכות שממנו מקור דין זה דלא ראינו הוי ראי' כה"ג אי אומר דייקינא שפיר ולא חזינא אז אמרינן אלו הי' קידושין וודאי ראה אבל בנ"ד שזה אומר שלא דקדק משו"ה לא ראה לא הוי הכחשה דזה שאומר שראה א"י להכחישו זה שמא לא דקדק כ"ש בנ"ד שאומר שאח"כ שאי אפשר שידקדק כ"כ שזה נבהל מאוד והודה שיש מקום לומר ששני לא ראה נהי מה שאמר שהוא ג"כ לא ראה רק אומר לחומרא אפשר אין להאמינו דכיון שהגיד כו' אבל בזה יש להאמינו שאפשר הי' לרואה השני שלא יראה נתינת טבעת על אצבעה. והרי הוי רק מקדש בע"א ולרוב הפוסקים אינן חוששין לקידושין זולת הסמ"ג החמיר ומ"מ מודה בהכחשת בע"ד לא מהימן כמ"ש הרמ"א כ"ש דהרי הכחשת עדים זא"ז הוי רק חומרא מדרבנן לכתחלה לא תנשא כ"ש בהכחשת בע"ד אין לנו למינקט כל הני חומרא להחמיר כסמ"ג:
ואמת אפשר וקרוב בעיני לומר דסמ"ג לא חש לדברי האומר חוששין לקידושין בע"א אף דהלכה רווחת בישראל אין דבר שבערוה פחות מב' רק משום דס"ל בשתיקה כהודאה דמי וגבי הודאה י"ל דלא בעי עדים כדפריך ואי מה ממון הודאת בע"ד כו' ולא סמכינן אשנויא מחייבה לאחריני ומשו"ה קשיא לי אמהרי"ט שהביא ב"ש ס"ק יו"ד למה עדים בהכמנה לא מהני כמו ממון דהכא לא שייך מחייבא לאחריני כמ"ש מזה במקום אחר בס"ד ע' בנודע ביהודה הביא זה הקושיא בשמי) אבל בלא שתיקה אין ע"א מהימן עכ"פ בהכחשת אשה כ"ע מודו דע"א לא מהני כמו בכל איסורים דח"צ בתשובה כתב דמהרמ"פ בתשובה ל"ז חזר בתשובה ל"ז רק כתב עוד צרוף טעמים להקל תמהני עליו הרי מבואר בדברי מהרמ"פ שכתב בהכחשת אשה לא אאמין שיבא שום מורה צדק לומר לחוש א"כ אין לחוש כלל בנ"ד ובאמת באותו תשובה שהחמיר מהרמ"פ נטה לומר דהוי שנים המעידים ולהכי ניחא דהרמ"א העתיק בשם מהרמ"פ במקדש לפני ב' עדים ולא ראו אותה דלא יכולה לומר להד"ם ובח"מ חלק עליו דכוונת מהרמ"פ הוא דווקא אי ע"א ראה והחמיר משום דחש לדברי הסמ"ג דמקדש בע"א חוששין לקידושין דהמעיין בדבריו יראה דשם סיים דהוי כמקדש בפני ב' ובא לומר להחמיר אף אם נאמר דלא כסמ"ג ע"ש א"כ משום הני צרופים החמיר אבל לא לחוש לדברי סמ"ג לחוד ולהחמיר ובזה ניחא דקשיא עליו אי סמך על הסמ"ג איך תוכל לומר לשחוק כוונתי דברי' שבלב אינן דברים כמו במקדש לפני ב' אינה יכולה לומר לשחוק כוונתי כך לסמ"ג במקדש בע"א:
ותו הרי הב"ש וב"ח כתבו דנאמנת לומר לשחוק כוונתי במגו דלהד"ם אי לא"ה לא מהימנא ובדברי מהרמ"פ מבואר משום דאמרה להד"ם החמיר אבל באומרת לשחוק כוונתי נאמנת והרי שם ליכא מגו דלהד"ם. ע"כ שם קאי בסוף דבריו דלא כסמ"ג משו"ה הוי מהני טענת לשחוק כוונתי רק להד"ם לא מהני והוי מקדש לפני ב' עדים וגוף דברי הב"ש תמוהים דמדמה לנסכא דר' אבא הא ליכא שבועה וא"ל משום כסף שקידש בה דז"א לדברי העד קידשה בהם אין כאן תביעת כסף ואפשר דכיון דמצד הדין ע"א בקידושין לא מהני א"כ צריכה להחזיר הכסף אף שאנו מחמירים עלה לאוסרה אבל לענין ממון לא נחמיר נגד כל הפוסקי' וצריכה להחזיר המעות א"כ אם תאמר להד"ם יהי' שבועה כן אפשר להמליץ בעד הב"ש וראיתי בתשו' ח"צ וגם בתשו' בית מאיר שהקשו ג"כ כך על הב"ש:
וראיתי בדברי בית מאיר שהקשה עוד על הב"ש מאי מהני מגו דהכחשה הא אי הוי הבעל מכחיש היא שהודית הי' אסורה ואף שהוא אומר שכיון להשטות הוי ע"א ולא מהני בדבר שבערוה דמגו ליכא דבהכחשה והיא היתה אסורה בהודאתה עכ"ד לענ"ד דברי הב"ש נכונים דהא שם הקידושין נמי הוי בע"א ומחמירין כסמ"ג אף דהוי דבר שבערוה ולהכי מהני ע"א שהוא אומר שכיון להשטו' כיון דלדידי' לא נ"מ אי הי' מכחיש הווי עד כמו בשליח דנעשה עד קמי דתיקון שבועת היסת ותדע דהרי מהני הכחשת עד מע"א כ"ש דמהני מה שאומר שלהשטות כיון שאינו מכחישו בזה להעד שאומר שקידש ואף למ"ש טעמא דסמ"ג משום הודאת בע"ד כמאה עדים דמי דמדמה לממון נמי ניחא כיון שהוא אומר להשטות כיון ליכא הודאת בע"ד ולא דמי לממון וכ"כ הגאון בית מאיר בסוף דבריו אך לפי מה שמשמע מהסמ"ג דמשו' העדאת העד החמיר פשיטא דמהני עד המכחיש וא"צ לומר כמ"ש הבית מאיר דאף לסברא זו אי אומר משטה הוי הכחשת עד כיון דעד אינו מוכחש בגוף המעשה אכתי הוי דברים שבלב. רק למ"ש טעמי' דסמ"ג דהוי קידושין משום הודאת בע"ד דהוי כמאה עדים רק דלא מהני דמחייב לאחריני וכיון שע"א מעיד כן אחריני אסורים דאינן מכחישים העד וגוף הענין נגמר בלא עדים משום הודאת בע"ד כמו בממון ודו"ק ועיקר הקושיא מאי מהני מגו בדברים שבלב י"ל מדאו' קידושין בע"א אף לסמ"ג לא מהני דקאמר דחש לה וכיון שכיון להשטות לא מחמירין וק"ל א"כ אין לנו להחמיר בהא דהוי רק לכתחלה חומרא בעלמא לכל הדיעות בע"א בהכחשת אשה לית דין ולית דיין להחמיר על האשה ובחזקת פנוי' עומדת ואין עלי' שום זיקת איש וקידושין כלל וזה ברור ופשוט רק לחומר הנושא יסכים עמנו עוד רב א' בר סמכא אז דעתי מסכמת להתיר אשה לעלמא וצור ישראל יצילני משגיאות ויראנו מתורתי נפלאות:
תשובה סב
למאיר עיני חכמים ישתו דבריו צמים ישמרהו ד' לעולמי' לה"ה כבוד אוה"נ ידידי וחביבי הרב המאור הגאון הגדול המפורסים נ"י. ע"ה פ"ה כ"ש מוה' מאיר נ"י אב"ד דק"ק שאטלאנדיצ"ו יצ"ו:
אמרותיו הנעימים הגיעוני אחר יריד פ"פ והצנעת' למשמרת עד ימי המועד לשמח בהם בשמחת החג והיו אמריו לפני לרצון וקראתי בהם עונג. ויען כי ישעי וחפצי לטייל עמו בגן אשיב אשר חזיתי בשאלת הקידושין אין דבר חוצץ בינינו ואתתא שריא. ומה שהאריך כבודו לפלפל אם נסמוך על דברי מהרי"ט שלא נחזיקה בהוחזקה כפרי' והרבה להביא ראיות דלכתחלה חוששין בע"א אף דאין דבר שבערוה פחות מב'. הנה בד"ת אני עומד במקומי כי לענ"ד אחרי שאין זכר בתוס' מזה למה נאמר כך ויותר נכון מ"ש במכתבי דתוס' לא הקשו על דבר שבערוה דשם אביי מתרץ כך. ואי מה שכתבו תוס' לא הי' צריך לעד האומר לא נתקדשה דבלא"ה הוי דבר שבערוה יראה למ"ש תוס' מס' קידושין ד' מ"ו דהיכא דאין כאן רק א' אין הקידושין כלו' אף לאביי דאמרינן דנתן המעות למתנה א"כ שפיר כתבו דאם היו רק א' שנתקדשה לא מהני אבל כיון שיש שני עדים א' אומר קרובלו וא' אומר קרוב לה הרי רצה לקדשה ואין המעות מתנה להכי לא קשה לאביי מדבר שבערוה כ"ש בתשובתי הראשונה אך אף אם נחמיר לכתחלה בדבר שבערוה כדעת רבותינו המחמירי' מ"מ נראה דאין להחמיר בכה"ג כיון דמעיקר הדין אין ע"א נאמן בדבר שבערוה נהי שהחמירו חכמים בלא הכחשה אבל בהכחשה מנ"ל דחשו חכמים להא כ"ש דלדעת הפוסקים אף בשאר איסורים בעי שתיקת בע"ד וכ"ש לרוב הפוסקים המקדש בע"א אין חוששין לקידושין ומי לחשך במידי דרבנן לחוש לכל החומרו' לאסור אשה על מגן אין זה צריך לפנים:
תשובה סג
תשובה לאחי הרב המאור הגדול המפורסים מוה' משה מבראד אב"ד דק"ק קארץ בעסקי קידושין והשאלה מובן מתוך התשובה.
באם אמר התקדשי לי בדוקאטין זה והי' נמצא שאינו זהב אינה מקודשת ומחלק בין זהובין בנמצא טבעת שאינו של זהב וזה פשוט אין צריך לפני' דבטבעת כתב הגה"מ כיון שלא אמר של זהב מקודשת דיש טבעת של זהב וכסף ונחשת אבל דוקאטין אינם של נחושת ואם יש של נחושת אינם נקרא בשם דוקאטין לכן פשוט דאינה מקודשת וממילא מ"ש באו' ג' אין צורך דכתב עוד כיון שאמר אתן לך ד וקאטין ואקדש אותך אז צריך ליתן דוקאטין של זהב. כי סתם דוקאטין של זהב האמת הוא כך אבל אין בזה תוס' על לשון התקדשי לי בדוקאטין אם סתם דוקאטין של זהב די בזה ואי לאו מאי מועיל בזה במה שאמר תחלה אתן לך דוקאטין אטו אם תחל' אמר אתן לך טבעיצריך שיהי' של זהב
אות (ד') האריך אם הוא ספ' אם הי' של זהב אם היא מקודשת והאריך לפלפל אם מהני כמו א"י אם נתחייבתי לך ואין בזה שום ספק כלל דאין לחוש מסתמא שהי' של כסף כיון שראתה אותו של זהב למה נחוש שהי' מזויף מתני' קאמר של זהב ונמצא נחושת אבל סתמא אמרינן שהוא של זהב וגדולה מזו י"ל אף במנה ולא מנאה ונאבד המנה נמי נראה מסתמא הי' מנה דמה"ת הי' מקדשה בדבר שאינו קידושין והרי דעת הב"ח אף בשוה פרוטה סמכא דעתה שהוא פרוטה דידעה דאינה מקדשה בפחות ואף לחולקים שם דאכתי סבורה שהוא רוצה להטעות שלא אדע השומא ואסבור שהוא פרוטה אבל דבר שיכולה להעמיד על האמת אין לתלות שלא נתן כמו שאמר ותו הא קי"ל סי' ל"ח באומר ע"מ שיש לי מאתים זוז אם אין עדים מקודשת מספק הוא ש"ס ערוך ותקשי עליה שיהי' כאומרת א"י אם נתחייבתי לך או שנאמר דלא סמכא דעתה ע"כ בהא לא חיישינן שיתנה מה שיודע שאינו למה יתנה והיא נמי סמכה דעתה ע"ז אבל באומר ע"מ שיעשה י"ל שלא עשה אח"כ וסובר הוא שתסבור שעשה ולהכי נראה במנה הווי וודאי קידושין אף דשם הוי רק ספק קידושין ביש לו משום די"ל שמא סבור להטעותה שתסבור שיש לו אבל בנותן לה מנה אי הי' חסר למה נתן לה בחנם וכ"ש באומר מטבע זהב למה נחוש שאינו של זהב כו' כי ראתה שהוא זהב למה נחוש שהוא מזויף אין בזה שום ספק כלל ומ"ש באות זה לישב דברי הרמ"ה שכתב אם יש קול שהי' שוה פרוטה יחוש והקשה הב"י הא בלא"ה קי"ל כשמואל דחיישינן שמא ש"פ במדי ומיישב אחי הרב הנ"ל דנ"מ באומר שוה חמשים אין זה מספיק דמ"מ הדין שכתב בפרוטה אינו נכון ושפיר הקשה הב"י אך נוכל לומר דרמ"ה כתב דינו אי גלתה דעתה דלא בעי להתקדש פחות מש"פ דצריך שיהי' שוה כאן ש"פ כמ"ש הריטב"א בהך דצפתא ע"ש ומ"ש עוד דמהרי"ט הקשה על הר"ן למה מדמה זה בא"י אם נתקיים התנאי דהוי א"י אם נתחייבתי לך הא אתרע חזקת פנוי' כיון שקבלה קידושין כמ"ש תוס' בספק קרוב לה. אפשר לענ"ד לומר דהתם תיכף בשעת קבלת קידושין אנו מסופקי' אם היו קידושין דאתרע אז חזקת פנוי' אבל קיום התנאי ל"ד להתם דאף בשעה שקדשה לא היתה עדיין מקודשת עד שיקוים התנאי ולא אתרע חזקת פנוי' דידה כלל. ובזה הי' נמי ניחא דמקודשת מספק אם יש לו מאתים או שמא הרהר תשובה וכדומה ולא הווי א"י אם נתחייבתי לך דהתם אתרע תיכף בשעת הקידושין אך אמת יורה דרכו שהחלוק הוא ע"כ שכתבתי לעיל דבשעה שקידש אי לא הי' מקיים התנאי למה קידשה בשלמא תנאי שאח"כ יקיים תנאו י"ל רצה הי' לקיים ואח"כ חזר ולא קיים אבל מקדש תחלה ויודע שאינו יכול לקיים לא חיישינן לזה ולא דמי לא"י אם נתחייבתי לך ואצ"ל דהך סברא דאתרע חזקה היא רק מדרבנן וגבי ע"מ שיש לו כו' מוכח דהווי ספק קידושין דאו' מדלא משני כאן בקידושי דאו' וכן מדייק הר"ן על ש"פ במדי ע"ש ודו"ק ומה שכתב אחי נ"י לישב דברי הר"ן דקשיא לי' עוד למה מהני הודאתה שנתקיים התנאי הא מחייבה לקרובתי' להכי פי' די"ל דמחלה התנאי אבל בא"י אינה יכולה לאסור הקרובים בזה לא העלה ארוכה כלל. דא"כ למה כתב הר"ן דהוי א"י אם נתחייבתי תיפוק לי' דאין כאן עדים ע"כ אין צריך עדים רק על גוף המעשה אבל על קיום התנאי א"צ שידעו עדים כי זה אינו מעשה הקידושין:
ומ"ש אות ה' אין צורך לנ"ד אך להתלמד במקום אחר אכתוב דבר זה נכון הוא באמר דשוה חמשים אין לחוש שמא במקום אחר שוה חמשים וכבר כתבנו בשם הריטב"א אי גלתה דעתה שרצונה שיהי' ש"פ צריך שיהי' שוה כאן ואף אם נאמר דכיון דלא אמרה היא רק הוא שפיר תתקדש באמת לדעת הר"ן הטעם דחיישינן דכיון דנטלתן חיישינן שמא ידעי עדים שדרכה לתת פרוטה בזה אבל משום חמשים אין ראי' שסברה דשוה חמשי' ובאמת אם הוא בכדי שאין דעת טועה שוודאי אינו שוה חמשים שאמר על התמרה דהוא שוה חמשים מקודשת דהא סברה וקיבלה כמבואר סי' כ"ט סעי' ט' ע' בב"ש ס"ק י"ז ובזה נמי ניחא דעת עצמות יוסף שכתב אף לטעמא דגזרת הרואים נמי עיקר הטעם דגזרו דשמא דרכה של אשה לתת פרוטה נמי מצרף זו הסברא דחיישינן להא כיון שרואים שקבלה הקידושין ולא ידעתי מה ראה להקשות על העצמות יוסף מאי פריך הש"ס על הא דמשער באבנא דכוחלא הא חיישינן שמא ש"פ מאי קשיא שמא הכא אין עדים יודעים דשוה לדידה ש"פ ותי' להא חיישינן שמא עדים יודעים זה והוא היפוך ד"ת דאין לחוש לזה בלא קול ולא ניחא לי' כפשטי' דאמרינן הכא לחוש שמא ניחא לה כמ"ש הר"ן מדקבלה אותן וכולם ידעי שאין קידושין בפחות מש"פ ע"כ לדידה שוה לה. א"כ באומר שוה חמשים הדין אמת דאין לחוש ששוה במקום אחר לר"ן ועצמות יוסף ואף לטעמא דגזירת הרואים נמי נראה דאין חשש ואף אחי נ"י מחלק בזה אבל חסר תבלין חילוקו שכתב לחלק כיון ששמעו הרואים שאמר שוה חמשים יתלו דכאן אין שוה לענ"ד יש לחלק כך דווקא על תמרה יטעו הרואים לומר שאינו חשוב להתקדש בה אף שהיא ש"פ אבל על שוה חמשי' במאי יטעו אלא במאי תתקדש ע"כ יתלו שאינו שוה חמשין:
אות (ו) ראיתך להכריע כדעת הרמב"ם (אין זה מדה נכונה להכריע נגד רבותינו) דא"צ לידע שדרכו להתיקר בפדיון בכור ולעולם מהני בקבל עלי' ותורף דבריו הם בש"ס מיירי שלא אמר אף שאינו שוה קבלתי בחמש סלעים אף שאומר לקבל בה' סלעי' ואז מחלקינן לגבר' רבא מהני דשוה אצלו אבל אחר י"ל שקבל שסבור דהוא שוה כך (ולא ידעתי למה הוסיף שהבעה"ב יודע ששוה למה לא כתב כפשטי' שתלוי בדעת כהן כנ"ל) אבל באומר אע"פ שאינו שוה קבלתי מהני לכ"ע ובעה"ב המוכר כלי תשמישו מסתמא מוכר בפחות להכי מהני סתם קבלה ובש"ס מיירי דאינו כלי תשמישו דומיא דעגל עכ"ד אני אומר אף שדבר השכל הוא אין זה נכון דהרמב"ם ז"ל יניח דברי הש"ס ויכתוב מה שאינו מוזכר בש"ס ולענ"ד הי' נראה דהרמב"ם ז"ל מפרש בקבל עליו לעולם פדוי והא דקאמר בש"ס לא קאי אלא אהא דקאמר רב כהנא הוי שקל סודרא דקבל לכתחלה פחות משוי' בשוי' וזה אסור משום דמסייע בבית הגרנות כי היכי דאסור להיות נוטל ומחזיר אבל לרב כהנא שרי דבאמת שוה לו ולהכי לענין דיעבד לא מחלק הרמב"ם ז"ל והא דלא מחלק חילוק זה לענין לכתחלה לא קשיא דהרי אם רואי' שהוא אף במחזיר השמיט שלא יהא מסייע ע' בכ"מ שם ואפשר סמך על מ"ש ה' תרומות וזה נכון:
ובגוף הענין כמ"ש באות ה' לחוש שהי' בדוקאטין חסר ממשקל בכדי אונאה אין לחוש כלל שמסתמא נתן כהוגן למה נחוש לזה וכ"ש כיון שנתן לה תחלה לראות סמכינן שנתן כראוי. ואף במה שאינה יכולה לידע חיישינן שמא יש לו מאתים ושאר גווני דתני שם והוי ספק קידושין לכן אין מקום לכל זה:
ומ"ש אות זיין להוכיח דמהני שומא שאח"כ ותורף דבריו לישב מאי דקשי' לי' על ב"ח דכתב דאם קידש בש"פ שפיר סמכא דעתה דסתמא הי' נותן לה פרוטה א"כ מאי הקשו תוס' מהתקדשי לי בשט"ח דשמין אם יש ש"פ הא שומא לא מהני לה להב"ח הא מהני שומא עוד קשה אדרב יוסף דחש לדשמואל שמא ש"פ פרוטה במדי הא אין כאן שומא להכי מפרש דמיירי שאמר שמקדשה בדבר הנישום בפרוטה רק אשה לא סמכא דעתה שמא שוה יותר ויחזור הבעל שיהי' אונאה ודרב יוסף מיירי שאח"כ נשום ולא הי' שוה יותר מפרוטה ומקודשת משומא לבד שלא העלה ארוכה לקושיתו מאי הקשו תוס' משט"ח דשמין דלמא מיירי נמי שאמר שנשום בפרוטה עוד אין דבריו נוחים דלמה תחוש האשה שהבעל נתאנה היא לא בקיאה בשומא הוא הי' מסתמא בקי בשומא:
אולם גוף הקושיא הקשיתי זה יותר משלשים שנה ותרצתי בס"ד בפשיטות ללשנא דבכל דהוא לא פליגי ניחא דמיירי דאמר בכל דהו וללישנא דקיץ י"ל כיון דהיא סמכא דעתא רק גזה"כ דבעי כסף דקיץ י"ל שמא קיץ במדי' והוי עליו שם כסף לא מבעיא לטעם גזירת רואים וודאי איכא הכא רואים שמא ידעי דבמקומם קיץ תמרה בפרוטה ואף לטעמא לדידה שוי' שכתב הר"ן נ"ל דהוי קיץ דמקבלה לדידה בפרוטה דיותר וודאי אינה שוה וניחא נמי דברי הב"ח דוודאי לטעמא דקיץ אף בש"פ נמי לא קיץ והקשו תוס' שפיר מאידרא שם לטעמא דקיץ רק על זה קשה מאי שהקשו משמין שט"ח אף לטעמא דסמכה דעתה והוצרכו לפרש דמיירי באמר כל דהו קשה להב"ח דאף בלא אמר כל דהו סמכה דעתה דשוה פרוטה ונראה דלא קשה שם לא סמכה דעתה דסברה שמקדשה בשטר ואינו ש"פ ואתי שפיר וק"ל (ובחידושי כתבתי ת"ל הרבה מזה):
אות (ח'). חידש דין לומר דאם קידש בדבר הצריך שומא ולא שמו אח"כ אלו עידי קידושין הוי חצי דבר כיון דהיו יכולי' לראות באותו שעה השומא ואף דקיים התנאי סגי בעדות אחרי' דקיים התנאי הוא אח"כ וראו כל מה שיכולים לראות ז"א נכון דהא קי"ל סי' ל"ח אם אמר הרי את מקודשת לי ע"מ שיש לי מאתיים אם ידוע בעדים שיש לו ה"ז מקודשת מבואר אף שיש עדים אחרים והם היו יכולים לראות אז אם יש לו מאתיים לאו חצי דבר הוא דהם העידו שקידש בכסף ודי בזה להחזיקה במקודשת רק שיבורר אם קיים תנאו שהוא שוה כ"כ או שיש לו מאתים כה"ג לאו חצי דבר הוא אבל כשאין יודעין ששוה פרוטה לא ראו נתינת כסף דאם אינו ש"פ אינו כסף כלל וזה ברור ופשוט:
אות (ט') כתב דאם מקדש במלוה ופרוטה רוצה דווקא שניהם ולא מקדשה. תמיהני הרי מבואר בש"ע סי' כ"ח סעיף י"ד אם אמר הרי את מקודשת לי במלוה ופרוטה מקודשת ע"כ אף שאמר תרווייהו מתקדשה בפרוטה והמלוה נמי קנתה כמתנה כמו התקדש במנה ונתן לה דינר דקי"ל ישלים:
אות (י') שהאריך להמציא חששות שהמתנה בטלה ולא סמכה דעתה שהי' מתנה טמירתא אין דעת כל משכיל נוחה מזה למה תחוש לעצמה האשה שיבטל המתנה שארית ישראל לא ידברו כזב וגם מה שכתב שנתן מחמת יראה אין בזה כלום אדרבה הוא הי' ירא אם לא תנשא לו שיפסיד החוב אבל אי תנשא לי' סבר וקבל שיתן לה המתנה ואין הצורך להאריך בזה. ובדבר הודאת אשה שאמרה שקבלה קידושין הא מר אתו שהדבר מבואר בסי' מ"ה דיכולה לומר שהי' בלא עדים:
תשובה סד
למאן דיתיב בתוונא דלבאי. חד מחכימי דיהודאי איהו וגולתי' יאי בחדרי משכיל חכמה עייל ונפק בבראי וגוואי. ה"ה כבוד אהו' ש"ב ידידי וחביבי הרב המאור הגדול המופל' ומופלג בתורה וביראה בנן של קדושים גזע ישישים נ"י ע"ה פ"ה כ"ש מוה' צבי הירש נ"י אב"ד ור"מ בק"ק פרענצלוי יצ"ו עיניו יחזו כד יתכנשו גלוואי. הרואה אומר ברקאי:
מאז שבתי פה לו לבי הלך כאשר יהפוך מעל מרכבתו מהדרך אשר נחהו ד' בימים אלו דהווי בשכוני בראי זו היא שיבה וזו היא ביאתו לבא בעומק הלכה לטייל עמו באיזה ענין ועודני חושב בלבי מתי יבאו לידי אמרותיו הנעימי' הנה יד שלוחה נפתלי נותן אמרי שפר ע"י חתנו התורני המופל' כ"ה כ"ה שמעון ליב כ"ץ ונתתי שמחה בלבי בראותי מעשה ידיו יכלכל דבריו במשפט שכל עיונו ואף כי רוב דבריו המה לפלפולא דבריו היוצאים מלב נכון הפוך בה זקיף ורמי דקלא שמתי עיני עליהם כי חביבין עלי שמעתתא דרב חביבי ובמקצת מקומות אשיב עליהן אשר ראתה עיני אולם לגוף הדין הנאמרים להלכה ולמעשה אחוה דעתי הקלושה ואפרוש כפי לאלקי השמים בתחנה ובקשה הוא יבינני דת מורשה ולא אכשל בתורת משה ולשמור מצותיו אתמהמה ואחשה:
תורף שאלתו שאלת חכם ותשובתו בצדו באם יש לו אח מומר האם ישר לסמוך ע"ז לכנוס אשה לקדשה ולבעול על תנאי באם לא יהי' לו בנים שלא תהי' זקוקה להמומר ותחלה נכנס מעלתו לטייל בפרדס אם מומר זוקק לחליצה אשר הלכה זו עמומה ביד רבותינו הראשונים ז"ל ואין בידינו להכריע אף כהכרע קטנה אין לנו כי אם לשמוע בקול הורי' ומורי' דחשו להחמיר כאשר כתב מהרי"ט סי' ח' ולחבת הקודש אומר המחמירים בזיקת מומר יש להם פנים בהלכה פנים המראה כדבריהם לענ"ד דהרי מבואר פ' כיצד אח ממזר זוקק כיון דפוטר בן ממזר ובבן מומר לא שמענו מי שהצריך חליצה לאמו אף להחמיר דבהא וודאי בן אין לו עיין עליו והרי יורש מהתורה וכיון דלענין נחלה הוי בן הה"ד לפטור אמו רק חכמים קנסוהו לנחלה כמבואר סי' רפ"ג בח"מ א"כ למה לא יהי' זוקק ואין שום סברא לומר דלא מקרי אח ליבם וחליצה כיון דפוטר והסברא שרצו לומר להוי ערוה דחה התה"ד דא"כ לא יתפוסו קידוש שין ויהי' הולד ממזר ומבואר בש"ס דתפסי קידושין וכך השיג הב"י ומעלתו כתב די"ל דלא הוי ממזר כיון דלא תפסי קידושין לאחריני כמבואר דף מ"ה ביבמות וודאי עיקר השגות התה"ד הי' ממאי דתפסי קידושין. אולם אף לענין ממזרות יפה השיג דהא בקידושין דף ע"ח פריך ומי סבר כר"ע והא אמר ר"א אין ממזר אלא ממי שאיסור ערוה כו' מאי קושיא דלמא עכ"פ סובר כר"ע דלא בעינן דומיא דאשת אב כמ"ש תוס' שם ואי ביאתו הווי ערוה ואיכא מיתות ב"ד מאי ראי' מאיסור ערוה ע"כ לא מקרי ערוה וגם קשה קו' תה"ד דהא אי קידש מומר תפסי קידושין (ומעלתו הבליע בלשונו דקשיא לי' אשת איש נמי לא תפסי קידושין לאחריני וניחא לי' דיליף בהקישא דר' יונה:
תמהתי עליו דהא אשת אב מיירי נמי בחיי אביו דמלא יקח עד לא יגלה קאי כמבואר דף מ"ט והרי שם גופי' לא תפסי קידושין לשום אדם ותו הרי עבד אף שקידש א"א אין הולד ממזר משום דל"ד לאשת אב ולא יליף מהקישא דר' יונה ותו ע' בתוס' ריש דף מ"ה דהקישא צריך משום דיש לה היתר צריך היקשא ולא משו' דל"ד לאשת אב לכן הדבר פשוט דזה דומה לאשת אב דלבעלה שריא וקרי תפסי קידושין למי שאינה ערוה עליו רק על מי שהוא ערוה פסולה וזה פשוט) וראיתי בספר שאילת יעב"ץ רוצה לומר דמומר שקידש מהני רק אינו זוקק דהפקיעו חכמים לקידושין של אחיו דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש אבל מומר אינו מקדש אדעתא דרבנן ואין דבריו נכונים וארכבי' אתרי רכשי איהו כתב דהגאונים הפקיעו קידושין א"כ לא הי' צריך לישב הקושיא מדין גמ' במומר שקידש דחכמי הש"ס לא הפקיעו הקידושין. אך זה דבר זר כיון דחכמי הש"ס לא הפקיעו למה יפקיעו הגאונים הקידושין ואם נאמר דחכמי הש"ס הפקיעו הקידושין מאין זה להגאונים כיון דלא אשכחן הא בש"ס ומהתורה ומדאו' זקוקה היא ליבום ולא חשה התורה לזה מאין לנו דחכמי הש"ס חשו לזה ותו נלענ"ד ראי' ברורה דלא מפטרה מחליצה עכ"פ מיבמות ד' כ' דמוקי יבמתו בחייבי לאוין יש לך אחרת שעולה לחליצה ולא ליבום. וזה הוא אף לדידן וקאי על מן הנשואים דהוי לאו ועשה וא"כ ממעטינן דאינו עולה ליבום כו' והש"ס פריך מאי ראית ומשני מסתברא דח"ל תפסי בה קידושין. א"כ במומר דתפסי בה קידושין למה לא נלמד מיבמתו כמו ח"ל ובודאי צריכה חליצה וזה ברור. ואי קשיא לרב דס"ל צרת סוטה אסורה ניליף סוטה מיבמתו דהא תפסי בה קידושין די"ל שם טומאה כתיב כעריו' אין לחלק בינה לשאר עריות דלא תפסי קידושין אבל עכו"ם דלא כתיב באורייתא טומאה נילף מיבמתו כבר כתבנו במקום אחר בס"ד שנלע"ד ליישב בזה דברי הראב"ד דלא פסק כרב בסוטה משום סוגיא דסוטה וחלקו עליו הראשונים ולמ"ש נתישבו דבריו דס"ל משום דתפסי קידושין צריך חליצה והיינו דטעמא דידיה דכתב ביבמתו והא דרב ס"ל דפטורה מחליצה י"ל רב לטעמי' דאיהו יליף מיבמתו ח"ל גרידא והיינו דקרא אתי לאסור יבום א"כ ל"ל דקאי אסוטה דא"צ קרא לאסור יבום דהא טומאה כתיב בה אבל למאי דאתותב רב ויבמתו אתי לח"ל ועשה לזקוק לחליצה ילפינן מינה נמי סוטה שתיבעי חליצה משום דתפסי קידושין ואי קשיא א"כ מאי פריך ומאי ראית הא ע"כ לא אתי לחייבי כריתות דל"ל קרא לאסור יבום דכך הקשו תוס' והניחו בתימה באמת. ואפשר לענ"ד ליישב קו' תוס' ז"ל דהא תוס' לעיל ריש יבמות כתבו להקשות דנדה ליהוי ערוה אף אחר שתטהר ותי' חדא דל"ד לאחות אשה דאסורה לכל ועוד שם ליכא דרכי נועם אבל נדה איכא דרכי נועם אם תמתין עד שתטהר ע"ש. א"כ י"ל דקרא דיבמות אתי שאינה בת יבום אף לאחר שתמות אשתו ואין אחותה ערוה דס"ד אח"כ תשתרי כמו נדה וא"ל דלא הוי דרכי נועם דכיון דחולצת שפיר איכא דרכי נועם שאם לא תמות אשתו תחלוץ ואם תמות קודם חליצה תשתרי ליבום דוקא השתא דקי"ל דאינה חולצת ואיכא דרכי נועם אם תמתין ע"כ לעולם פטורה אבל אי יבמתו קאי על ח"כ וחולצת קמ"ל קרא דס"ד דבת יבום היא רק איסורא רבע עלה כמו נדה. דמש"ה נדה אינה ערוה לעולם דאיכא דרכי נועם קמ"ל קרא דאינה עולה ליבום כלל דלענין יבום אינה כלל בת יבום רק לענין חליצה היא זקוקה ופריך שפיר מאי ראית א"כ ניחא לרב דלא מוקי קרא לסוטה דשם בלא"ה לעולם אסורה ול"ל קרא לאסור ליבום וא"ל דהא אצטרך קרא דאם בעלה לא קנה דס"ד דהוי כנדה דאם בעלה בנדותה קנה משום דבת יבום היא אח"כ כשתטהר וקמ"ל דאינה זקוקה ליבום ולא קנה זה אינו דהא לרב בחייבי לאוין נמי אף דקאי עלה יבמתו קנה רק רבא מותיב לי' אמאי קנה כיון דתורה פקעה מיבום אבל רב לשיטתו ס"ל דמ"מ קנה ולהכי לא מוקי יבמתו לסוטה דמיבמתו לא מוכח דלא קנה אבל לדידן ילפינן סוטה מיבמתו לזקוק לחליצה וליבום ידעינן דאסורה מטומאה דכתיב בה ודוק היטב א"כ לדידן מומר זקוק לחליצה דניליף מיבמתו ולתי' קמא דתוס' פשיטא זקוק דאף דהוא ערוה אינו דומה לאחות אשתו דאסור לכל העולם ודוק:
והנה ראיתי דברי מעלתו האריך אם בן מעכו"ם פגום לכהונה ואינו ענין לנ"ד אולם לחבת התורה אטייל עמו קצת בדבריו תורף דבריו הם דהנה תוס' פ' הערל הניחו בתימה איך ניליף זה מאלמנה לכ"ג דאיכא למימר עמוני יוכיח דמחלל בביאתו ואין בו פגום ובב"ח מיישב דשאני עמוני דקידושין תופסת וב"ש השיג עליו דהא לא יליף בש"ס רק מק"ו דאינה שוה בכל ולא מדלא תפסי קידושין. ולענ"ד יפה כתב הב"ח דהא מבואר לעיל פ"ק דיבמות ד' ט"ו לר' יהושיע דחייבי כריתות בנה פגום דיליף ק"ו מאלמנה ולא פריך האי פרכא מעמוני ואיך נדחה מהלכה דברי ר' יהושיע ע"כ משום דלא תפסי קידושין עביד הק"ו והש"ס חדא נקט ואפשר מש"ה יליף ח"כ דחמירי וליכא פרכא מעמוני כמ"ש תוס' דממצרי אין פרכא דהוא חייבי עשה וכ"כ מעכ"ת סוף דבריו אך אין זה נכון דבחייבי עשה שפיר דאינו יוכיח דאלמנה חייבי לאוין ונילף מינה דאינו דומה לעשה אבל משום דהוא ח"כ אינו חומרא דאכתי איך יליף מאלמנה הא אשכחן חייבי לאוין כמו אלמנה דאינו פגום ע"כ אלמנה שאני א"כ אף ח"כ לא נילף מינה. אך זו בעינה יש להשיב על דלא תפסי קידושין. אך דלא תפסו קידושין שפיר הוי קושיא אבל לילף כרת מח"ל י"ל נדה קיל דיש לה היתר טהרה כדקאמר חולין דף ק"א מאן לימא לן טומאת גוף חמיר דכרת טומאת בשר חמיר דאין לו טהרה במקוה. אך מעלתו נשען על דברי הב"ש בעמוני לא לקי דהוא לא ס"ל גלוי מלתא היא א"כ דעתו דנילף עבד מינה ואין פרכא מעמוני דלא לקי העלים מעלתו עין מד"ת בעבד ודאי לא לקי דלא יליף מאיש זר ע"ש במקומו תוס' ד' ע"ד ע"ב
ומ"ש מעלתו ליישב דברי הרמב"ם דפסק דלא כרבא דב אומות אסור בגרותן דלרמב"ן ורשב"א בניהם מותרים א"כ הוי לי' להשמיענו דבניהם פגומים ונילף מאלמנה ע"כ לא אסירי בגירותן אין זה דיוק ואף אם נודה לו דאין דינו כמצרי לל"ב ונאמר דהרמב"ם פסק לל"ב בפ' הערל דהוי בא מכל העכו"ם דוקא מצרי מ"מ הא בכל דוכתא נקט נתינה ולא שאר ז' אומות בהנהו דלוקים ע"כ משום דשארי ז' אומות אינם מצוים בינינו א"כ להכי הכא לא נקט שאר עכו"ם ומנתינים לא קשה דודאי פוסלים עכ"פ מדרבנן משום עבד אף לקהל ותו לרשב"א הא חשוב נתינה בין הנהו דפוסלים ושם מיירי נמי מדאו' ויליף דבנו פגום הוי ע' בזה ומ"ש עוד דרבא מוכיח דאסורים בגירותן דאיהו ס"ל בתמורה נדה אינה זונה ע"כ אלה לא אצטריך לנדה כקו' תוס' יבמות ד' נ"ט ואתי לז' אומות דס"ד נילף מאלמנה וא"ל עמוני יוכיח דס"ל כר' יוסי דעמוני אינו פסול הם דברים תמוהים דכיון דעמוני אינו פסול דאין זרעו פסול פשיטא דגירי ז' אומות אינם פוסלים דאין זרעם פסול דהא בניהם מותרים לרמב"ן הנה מבואר מדברינו דאין מקום להקל בזיקת מומר מחמת הני טעמי אך מהר"ם כיפי תלי בדברי הגאונים מסוגיא דב"ק ד' קי"א אלא נפלה לפני מוכה שחין נימא אדעתא דהכי לא קידשה נפשה ומשני טב למיתב טן דו כו' ובמומר לא שייך סברות טב למיתב כו' דהא אי אפשר לדור עם מומר וגם אסורה היא לו ונשאר סברות אדעתא דהכי לא קידשה נפשה כו' אולם רש"י ז"ל פי' טב למיתב טן דו קאי על בעלה הראשון דמש"ה אינה מניחה מלהתקדש לו עבור חשש יבום:
והנה לפי פי' תוס' ז"ל דהקושיא רק על אלמנה מן האירוסין אבל מנשואים אינה מניחה מלהנשא לו ומחמת חבת נשואים מתקדשת כך הרי מבואר אי נשאת מתקדשה מתחלה אם תנשא שתהי' זקוקה רק הקו' מאירוסין אם ימות קודם שתנשא הי' דעתה דאי תפול לפני מוכה שחין שלא תהי' זקוקה א"כ אי אפשר לפרש טב למיתב כו' על בעלה הראשון דהא דעתה אם תפול מאירוסין דלא שייך טב למיתב ואם תנשא באמת מוחלת. ע"כ דקאי על היבם הך טב למיתב וגם לפי' תוס' לא אמרינן טב למיתב על בעלה דבעלה לא הי' מקפיד והוא נושא אותה אף שתתנה עמו כך ע"כ קאי על היבם וכך מפרש מהר"ם רק בזה נחלק על התוס' דלדידהו בנשאת לא אמרינן אדעתא כו' ומהר"ם ס"ל דל"ש רק באמת צ"ע על מהר"ם נהי בכנס ולא בעל אף דקי"ל כעולא י"ל כיון דהבעל לא קפיד למה תמחול אבל אי בעל דאיכא סברות אין אדם עושה בעילתו ב"ז א"כ הבעל מקפיד ותו לא סמכינן אאומדנא דשמא אין הבעל רוצה כמ"ש תוס' פ' נערה ד' מ"ו ע"ש ולמה לא נחוש אף במוכה שחין ומומר לקידושין ואמת תוס' נקטו לרבותא אף בכנס לחוד אבל למה יחלוק מהר"ם בבעל. ואף שהיא נמי לא תעשה בעילתה בעילת זנות. ותו הא בש"ס דקאמר אינו עושה בעילתו בעילת זנות וקידש לשם קידושין אם י"ל דהיא עושה ב"ז למה נימא שהיא ג"כ כיונה לקידושין ע"כ או שנאמר מסתמא פירש לשם קידושין או שגם היא אינה רוצה שיהי' בעילת זנות. א"כ במוכה שחין ומומר נמי תהא מקודשת וצ"ל דס"ל כרא"ש דבעי עדי יחוד ולא ס"ל כדעת הרא"ה שדחה הריב"ש סברתו דסתם הדין דהוי כעידי יחוד שהביא ב"ש סי' ל"א ס"ק פ"ב וא"כ הוא מיירי דליכא עידי יחוד ולבסוף דברינו נעמוד עוד בזה עכ"פ תוס' ורש"י נחלקו על מהר"ם כל חד כדאית לי' ומי ירום ראשו ח"ו להקל (ומה שהאריך מעלתו בחייבי לאוין לומר נמי אדעתא דהכי לא קידשה נפשה אין דבריו מחוורים דקי"ל לא הכיר בה נמי מקודשת עיין סוף אלמנה ניזונות):
אולם נזכר תקנה זו בתשו' אחרונים לקדש ולבעול על תנאי שאם תזקוק למומר יבוטלו הקידושין רק דחש לדברי התוס' בקידש ובעל על תנאי דצריכה גט וגם א"כ יצטרך להתנות בכל ביאה וביאה והנה לכאורה נ"ל כיון שהקידושין הי' על תנאי והיא יודעת שתנשא להבעל ע"כ לא קפדי על בעילת זנות מאין לנו לומר כך שחזר אח"כ מזה המחשבה וקדשה בלא תנאי זה ל"ד לשאר תנאים שסבור בשעת קידושין שיתגלה ולא יבא הדבר לידי ספק כ"ש אם ביאה הראשונה נמי הי' בתנאי מה"ת נימא שחזר בביאה שני' ואף אם נאמר שאח"כ חזר מדעתו אינו דבר ברור ואף שכיון לכך תו הוי כקידושין בלא עדים דאין אנו יודעים שכך הי' דעתו וגם לא שמענו מאתו דפירש לשם קידושין ואי בעל סתם ולא פירש לא מהני דבעינן שיהא מגלה דעתו לשם קידושין ובהכי ניחא הפשט בתוס' שהוכיחו בכתובות ד' ע"ב דאין אדם עושה ב"ז היינו שמקדשה מחדש דאל"כ מאי מדמה לקטנה שם צריך לקדשה מחדש לכאורה זה תימא כיון דעכ"פ מוכח דאין עושה בעילת זנות מה שיכול לעשות עושה במקום שהי' קידושין ראשונים מועילים דעתו שיחולו קידושין הראשונים ובמקום שאין קידושין מקדשה עכשיו למה נאמר שאין רוצה לקדשה מחדש כיון דאינו עושה בעילת זנות. רק למ"ש ניחא דמנ"ל שהקשו לומר דהך סברות אין עושה בעילת זנות הוי סברא וודאית דנאמר אנן סהדי דלמא אינה סברא ברורה אלא לענין קידושין הראשונים ואף אי מספיקא צריכה גט אבל שיהיה קידושין חדשים לא מהני דהווי מקדש בלא עדים אף אם באמת כוונו לכך אף שכתבתי במקום אחר בס"ד כשראו עדות גוף המעשה אף שלא ידעו הכוונה הווי מקדש בעדים והוכחתי זה מדמספקא לן אי דידה שקלה בגזל ולא הוי מקדש בלא עדים לא דמי דשם ידעו עכ"פ שהי' ברצון לקדשה אבל כאן לא ידעו כלל שהי' קידושין וגם לא פירש לשם קידושין ובוודאי כה"ג צריך לפרש וזה ברור (ובזה הסברא נלענ"ד ליישב קו' תוס' על גי' ריב"ן דגרס רב בפ' ב"ש איהו ס"ל אין תנאי בנישואין הא אביי מפרש דדווקא בבעל ס"ל לרב אין תנאי דהא הר"ן הקשה אף על פי' רש"י דתקשי ממתני' דתני' דל"ל כתובה ואיהו פי' אי אחיל אחלה אית לה כתובה אף שמשום קושיא זו הקשה מ"מ מנ"ל הא ומי לחשך לזה ע"ש. והי' נלענ"ד דקשה לרש"י אף אם נאמר אין אדם עושה ב"ז מ"מ למה לא נאמר כיון שכנסה וידע שיבעול אותה ולא ירצה לעשות ביאתו ב"ז מחל תיכף א"כ אף להאי טעמא נמי בכנס צריכה גט א"כ מאי נ"מ אם נאמר כיון שכנס אחלה או שנאמר אינו עושה ב"ז ע"כ החילוק הוא אי טעמא משום ביאה הווי ספק אי מקדשה בביאה או שמחל בשעת כניסה משום דידע שיצטרך לבועלה א"כ לענין כתובה הוי ספק ולא יתן לה כתובה אבל אי טעמא דמחל משום חבת נשואים אית לה כתובה א"כ ניחא דאין תנאי בנשואים אף שמת קודם נישואים דאיכא ספק שמא מחל בשעת כניסה שיודע שיבעלה ואינו עושה ב"ז א"כ שמא לא המתין עד שיקדשה מחדש ומחל מיד וזה הי' נראה נכון מאוד. אך הא קשיא ע"ז לשמואל אליבא דר"א דבעל צריכה גט ולא בעל אינה צריכה גט למה לא נאמר הך סברא שמא מחל בשביל שיודע שיבעלה. ע"כ דאינו רוצה למחול דסובר שמא יתודע לו קודם ביאה שיש לה מומים ולא יבעול אותה להכי כמה דלא בעל אינה מקודשת.
אך י"ל הא הכא ע"כ מיירי שבועלה תיכף דאי ימתין עם הביאה ירא שמא תאמר ברשותו נמצאו המומין ונאמר כאן נמצא כאן הי' כמ"ש תוס' בסוגיא דהי' בה מומין ד' ע"ו דמשארסתני נאנסתי כו' מיירי שבעל מיד א"כ כיון שדעתו לבעול מיד י"ל דמחל תיכף בשעת כניסה אבל ר"א לטעמי' דס"ל שם תברא ושוה נמצא ברשותו לרשות אב א"כ י"ל שלא הי' דעתו לבעול מיד וסבור שמא עדיין יתודע לי שיש בה מומין או נדרים ולהכי כנס א"צ גט משא"כ לאביי דס"ל אי ברשותו נראו המומין אמרינן כאן נמצא אף דהקשה על רבא י"ל דקבל תירוצו. אף דהכא לא שייך אין אדם שותה כו' דסמך אתנאי כמש"ה הפ"י עכ"פ ירא משום דלא נימא כאן נמצא ע"כ רוצה לבעול מיד א"כ שוב דעתו למחול משעת הכניסה כיון שיודע שיבעול אותה ודו"ק ואף בלא"ה תו יש לחלק בין תנאים שיכולים להתברר מיד אז י"ל שאין דעתו למחול וממתין על הביאה אבל תנאים שאינם יכולים להתברר מיד למה ימתין מלמחול וצריכה גט ולזה כוונו פ' ב"ש דחשו לתנאי בנשואים באינך תנאי ודו"ק) תו אף אם נאמר כסברות תוס' דבעל על תנאי נמי צריכה גט הרי ביארו בהדיא דתנאי הי' על הכתובה אבל אם התנה בפי' על הגט אף תוס' ס"ל דא"צ גט ובנ"ד וודאי לא הי' תנאי על הכתובה דלמה תמחול הכתובה ותרצה להתקדש לו אף שיהי' מומר רק הכתובה תפסיד למה תעשה זה אם היתה מוחלת הי' מוחלת הכל להכי כיון שהי' התנאי ע"כ הי' תנאי על הגט ואף תוס' מודו דא"צ חליצה מהמומר בנ"ד ובזה יתיישב פי' רש"י פ' האשה רבה דקאמר משו"ה צריכה גט מהשני שמא יאמרו גירש זה וכנס זה כו' א"כ נתקדשה נמי אלא אמרי קידושין טעות הוי נשואים נמי אמרי נשואי טעות הווי פי' רש"י לקדשה על תנאי ע"מ שאני כהן ונמצא לוי. ותמהו תוס' הא אין תנאי בנישואין כדקאמר פ' ב"ש ונלענ"ד לפי מ"ש נכון דוודאי יאמרו שבעל נמי על תנאי ויש תנאי כה"ג רק אם התנאי הי' לטובתו לא מהני התנאי דשעת ביאה ומ"מ צריכה גט דאמרינן תנאי הי' על הכתובה וגזר בפ' ב"ש דיאמרו אף תנאי דידי' נמי מהני בנשואים אבל הכא קאמר דלא יתלו שאשת איש יוצאה בלא גט טפי יתלו שהי' תנאי וטובה דידה שאני כהן וזה התנאי מועיל בשעת ביאה דלמה תרצה להפסיד הכתובה (וע' טור סי' ל"ח דיכולה למחול להכי אית לה כתובה ותמחול עכשיו ע״ש וע' ח"מ סי' ל"ח) ויש להוסיף עוד תבלין דניחא פ' ב"ש דקי"ל ממאנת יש לה תוס' א"כ וודאי דהא דחיישינן שיאמרו שהי' תנאי לא ישמעו שקבלה תוס' דאל"כ איך אפשר שהי' תנאי אך הא יש לחוש שישמעו עכ"פ שתבעה הכתובה אף שלא ידעו שנתנו לה הכתובה. א"כ שוב לא יתלו התנאי לטובתה דאי רוצית הכתובה מחלה התנאי כמ"ש הטור ולמה יוצאת בלא גט להכי יתלו התנאי לטובתו ויאמרו דמהני התנאי והאמת דכה"ג אף תנאי בשעת ביאה אינו מועיל אבל הכא יתלו שהי' תנאי לטובתה ופי' רש"י נכון ודו"ק. ואי קשיא מד' צ"ד דקאמר דלא יתלו באחות אשה לומר גירש זה דהא אסורה משום אחות גרושתו ואי דתנאי הוי לי' הא אין תנאי בנשואין אמאי לא נחוש שיאמרו שהי' תנאי לטובתה בשעת ביאה. תריץ וודאי מן הסתם אין לתלות שהי' תנאי בשעת ביאה דהא אין אדם עושה ב"ז ע"כ לא הי' תנאי בשעת ביאה רק ריש פ' האשה אמרינן טפי יתלו שהי' תנאי ועשה ב"ז משיתלו שיוצאה בלא גט ואיכא איסורא רבה טפי יתלו שהי' תנאי וב"ז אבל שם מה"ת יאמרו שהי' תנאי וב"ז כדי שיאמרו א"א יוצאה בלא גט להא לא חיישינן ותו אם יתלו שהי' תנאי יתלו שהיה לשני תנאי ואין יוצאה א"א בלא גט רק לעיל קאמר דעבידא איסורא קנסוה רבנן וכפי' הרא"ש שקנסו חכמים שסברו שלא יתלו בתנאי אבל הכא כיון שע"כ יתלו העם בתנאי טפי יתלו בשני ואין טעם לקונסה ודו"ק וא"כ נתברר לשיטת תוס' וודאי אין ספק דבעל על תנאי בנ"ד א"צ חליצה ואף בש"ג חייש אף בהתנה על הגט בשעת ביאה דמקודשת מספק יראה דע"כ לא חש הש"ג דשמא אף בשעה שהתנה מוחל דהוי דברים שבלב כמ"ש הר"ן משו"ה אי אמרה בלבי הי להתקדש אינה מקודשת דמגרע גרע אי אינה מקפדת דהוי דברי' שבלב רק דעתו שכעת נחית לבעול שסובר שלא יהי' ביאתו ב"ז שלא יעברו על תנאו וכשרואה שעוברי' על תנאו רואה שבעילתו הי' ב"ז מוחל ולא חזר ממחשבתו דתחלה הי' סובר שלא יהי' ב"ז וכ"כ הש"ג בהדיא א"כ בנ"ד שכל זמן שהוא חי לא נתברר לה שהי' ב"ז ואחרי שמת בלא זרע וודאי לא הי' אשה מוחלת דאז ליכא חיבת נשואים וטב למיתב טן דו למה תמחול ואי משום שלא יהי' ביאתה זנות דהרי אנו רואים שהי' רוצת להנשא בלא חליצה מהמומר ורוצת לעבור איסור זה למה נאמר להאי איסורא חששה ומחלה והיא צווחת דלא מחלה ואיסור זה רוצית לעשות להנשא בלא חליצה זה אין שום סברא והרי מהר"מ ס"ל דאמרינן אדעתא דהכי לא קידשה נפשה וכתבנו דרש"י ותוס' מחלקים משום חבת נשואים או משום טב למיתב טן דו ואחרי מיתת בעלה לא שייך כ"ז א"כ למה תמחול עכשיו ואף ש"ג מודה להתוס' דאין לחוש לזה בבירור ודו"ק: