אור ברסלב
תפארת צבי אבן העזר דיני אשה נחשדת

תפארת צבי אבן העזר· רבי צבי הירש בוצ'קו

דיני אשה נחשדת

דיני חרם רגמה

תשובה מט

נשאלתי מק"ק זלאטאווי בדבר אשה א' שהוגבה עדים שלא בפני' ובפני בעלה ע"ד שבעלה הלך מאתה א"ח של פסח ושמנה ימים אח"כ פירסה נדה ואח"כ קודם שבועו' חזרה ופירסה נדה כוסת הנשי' בשפע רב ובליל י"ד אדר ילדה ואם נחשוב מעת פרידת הבעל הוי עשרה חדשי' ושלשה שבועו' אולם בג"ע האשה נכתב לי בפני' שוני' ה"ה הרבני מהו' חיים דיין דק"ק הנ"ל כתב לי תורף עדו' שגבו עלי' ולא הזכיר שיצא קול זנות ושני דיינים אחרים כתבו לי ה"ה הרבני מוה' ישראל והרבני מוה' אהרן שנזדקקו בענין זה עבור שלא פסק קלא בישא ממנה מקודם הנשואי' הולכת עם הנואף ואף אחר נשואי' יצא עלי' קול מזנה בעיר והכל מרנני' ונשי' העידו שאבי' ואמה הכו אותה כמה פעמים שלא תלך עם הנער והיא השיבה למה לא נתתם אותו לי לאיש אך הנשי' הנ"ל נא ידעו ממי יצא הקול ותמיד אנשי' ונשי' באים לב"ד וצעקו למה אתם מחשי' והב"ד הזהירו אותה כמה פעמי' והיא לא השגיחה והלכה אצלו בצנעא ולאחר חג שבועות שלחו הב"ד לאמה עבור קלא בישא הנ"ל שנשמע על בתה והשיבה בתה כשירה והא ראי' שפירסה נדה ואינה מעוברת ולאחר זמן יצא קול שהיא מעוברת וקודם שבועות היתה קצת חלנית ואם נחשוב משעה שפסקה לראות הי' לידתה ט' חדשים ואינה מעוברת מבעלה ואם נחשוב מעת פרידת הבעל הוא י"א חדשי' פחות שמנה ימים ואשה א' העידה שאמה שלחה האשה למכשפה עם מי רגלי' בחודש אב ואמרה שהיא מעוברת ג' חדשי' ותלד בן זכר והב"ד חקרו ודרשו ויש הרבה עידי יחוד ששהתה עמו כדי טומאה מהם העידו שנתיחדה עמו בביתו ומהם העידו שנתיחדה באופל לילה בחושך ברחוב ודרשו וחקרו הב"ד ולא נמצא כיעור ממש רק עידי יחוד ותמיד היתה משחקת עמו וע"ז יש הרבה עדי' כשרי' ונאמנים ועד א' מעיד על חיבוק ונישוק ואותו עד אמר כל ימי החורף שהוא יודע בוודאי שלא תלד עד פורי' מחמת שראה אגרת שכתבה להנואף אוי לי מה אעשה שאני פוסק מלראות ואני מעוברת אך אבי' של האשה הנ"ל לא רצה שיקבלו זה העדו' שהוא שונא לו וגם העד זה אינו מוחזק בכשרו' שיצא עליו קול ביש. זה תורף השאלה כפי שכתבו שני הדיינים הנ"ל והוסיפו עוד שבעלה שלח להם אגרת ושלחו לי ההעתקה שמבקש מאתם שיתאמצו בדבר ועליו לקבל מה שיצא מפיהם וכבר נתודע לו שהולכת עם הנער הזה ופ"א הכתה חמותו עבור שהיתה עם הנער אחר החתונה אצל אלמנה אחת וקודם החתונה היתה הולכת תמיד עם הנער. וה"ה מוה חיים דיין הנ"ל העתיק כל העדו':

ותורף העדו' א' העיד שבחצות הלילה שלא הי' שום אדם ברחוב ראה פתח האשה מהחדר שלה פתוח ודימה בלבו לראות למה הפתח פתוח ונכנס לביתו וראה אותה יוצאת מהפתח וסגר דלתו רק הביט דרך סדקי' והמתין ערך רביעית שעה ולא שבה אז יצא מביתו וראה ביחד עומדי' הנער עם הנחשדת וכאשר ראתה אותו לבוא נכנסה בחדרה והוא הלך תחלה לאט אבל כאשר בא בקרוב אצלו התחיל לרוץ דרך מעבר אחד:

והם הי' רוצי' שלא יראה אותם אבל לא הי' יכולים להסתר מפניו וביום שאחריו אמר לה למה היא עושה ככה והשיבה אמת שהיתה שם אבל כוונתה היתה לראו' אנה הולך עבור שבכל לילה בא אצלה והעד אמר לה שקר את אומרת אני ראיתי שהיית אצלו והיא התחיל' להכחיש דבריו ופסקה לדבר וזה הי' קודם חג שבועות והשני העיד ביו"ט העבר מוצאי יו"ט הייתי בבית חורף שלי ושמעתי שיש בני אדם בקיך סברתי שהוא גנב ורצתי מבית חורף שלי וראיתי תוך הקיך האשה עם נחשד הנ"ל ורציתי לכנס תוך הקיך והיא החזיקה הדלת אבל הייתי יכול לראות מצד אחר תוך הקיך שהי' בבית החורף כשפתחתי הדלת כי הדלת של הקיך הי' מעט שבור ורציתי לעשו' רעש אבל אחי הכניסני לבית ואמר מה לך לזה ואני אמרתי שלא יאמינו לי והחרשתי אבל עכשיו שהכריזו בבהכ"נ מי שיודע דבר פריצות יבא באתי להעיד עוד כתב הדיין הנ"ל שאחיו של עד שני הוא שאמר שלא תלד עד פורי' מתחלה כל ימות החורף ושאלו הב"ד מהיכן יודע ואמר שדבר עם הנטען בדרך למה פניך זועפים ואמר שאשה כתבה לו שהיא מעוברת וקודם חג שבועות אמרה שיש לה סדר נשים ואמר לו העד אם היא מעוברת הוא וודאי ממך והשיב אם הייתי רוצה לעשות זה הייתי יכול לעשות כשהיתה עדיין בתולה ואותו עד פסול לעדות והנטען הודה שתבעה אותו הנחשדת שיבעול אותה אחר הנשואים ולא הי' רוצה ואמר שהולד ממזר אבל לא ממנו ואפשר שהוא מהנכרי והנה הדיינים דעתם לאסור האשה דמחשבי' זה לדבר מכוער והוי ב' עידי כיעור וגם יש אומדנא שפירסה נדה כשיצא בעלה וודאי נתעברה אח"כ וגם דשהתה קרוב לי"א חדשים אם הי' מבעלה ולא תלינן באשתהי כשאין לה חזקת כשרו' וגם משום האומדנא שעד הפסול אמר תחלה שלא תלד עד פורים וכן הי' ע"כ דבריו אמת הן שראה שכתבה להנטען אלו הם תורף דבריהם. אולם השאלה זו שלחו ג"כ לכבוד מחו' הרב המאוה"ג החריף מתון ומסיק מוהר"ר עקיבא ניי אבדק"ק פיל והוא השיב להם וצוה להם לשלח תשובתו לידי והרב הנ"ל כתב ג"כ בעצמו אלי מה שראה עוד בענין הנ"ל אחרי שכתב תשובתו לזלאטאווי ואני אחרתי תשובתי עד כי באה השאלה מכל הדיינים דק"ק הנ"ל כי תחלה נשאלתי רק ממוה' חיים הנ"ל והמתנתי עד בוא השאלה משאר הדייני' ועתה אשימה עיני על הענין והחונן לאדם דעת ומזימה יפתח לי שערי חכמה אף כי אני אנוש רימה יוריני ויבינני תורתו התמימה:

הנה תחלה כתב כבוד מחו' הרב מפיל שלא תועיל העדו' עבור שלא נתקבלו בפני האשה והבעל אף ששלחו אחר האשה ולא באה מ"מ כיון דלדעת רמ"א בתשו' לגבי גבי' שלא בפניו דומה לדיני נפשות א"כ י"ל אף בשלחו ולא בא אין גובי' שלא בפני בע"ד דדוקא בממון תקנו משום הפקר ב"ד כמ"ש רא"ש בתשובה מובא ב"י ח"מ סי' כ"ח אבל בד"נ וודאי לא מהני אונס וכמ"ש בתה"ד לענין אלם באמת מדברי ראב"ן שהביא ב"י דמוכיח דעבד מהני קבלת עדות מדהתירו באונס לפי דברי הרא"ש אינו ראיה דבאונס הפקיעו משו' הפקר ב"ד משא"כ בלא אונס הניחו על הדין וע' ב"י שדחה דברי ראב"ן דהוא אסמכתא ע"ש ולהרא"ש א"צ טעמא דאסמכתא דאף אם הוא מדאו' יש לחלק באונס עשו תקנה משום הפקר ב"ד מזה מוכח דלא ס"ל טעמא דהרא"ש וגם מאן דס"ל עידי חולי' לחוד מהני ע"כ אין הטעם משום הפקר ב"ד דלמה יפקיעו ממונו של זה כשלא פשע ע"כ באונס מהני עדו' א"כ בשלחו ולא בא נמי הא דמהני לא משום דהפקירו ממונו. ותו דעכ"פ מוכח דדיעבד מהני מדמהני באונס חולי' וצריכי' אנו לומר כמ"ש הב"י דהוא מדרבנן דקרא אסמכתא בעלמא א"כ אף בד"נ אינו אלא דרבנן כיון דקרא הוא אסמכתא כמ"ש הרשב"א בתשובה הובא בב"י סי' שפ"ח דקרא והועד קאי על גמר דין ולא על העדות א"כ אף שהיא דומה לד"נ כיון דהוא מדרבנן מקבלין בשלחו ולאבא או באונס דהם אמרו והם אמרו אולם לפמ"ש הרשב"א בחי' לב"ק פ' הגוזל י"ל בד"נ הוא מדאו' ובדיני ממונות הוא מדרבנן א"כ שפיר י"ל באונס או בלא רצתה לבא אין מקבלין עדי' שלא בפניו אולם כבוד הרב החריף מו' עקיבא נ"י יפה העיר בזה דהשתא י"ל לאסור אשה לבעלה כד"מ דמיא כמו דמהני בעדו' מיוחדת דעיקר חלוקו של רמ"א הוא דבעדו' מיוחדת כתיב לא יומת ולא קאי על ד"מ אבל מה דשוה ד"מ לד"נ מהתורה רק חכמי' הקילו בד"מ י"ל בעדו' נשים לא הקילו כמו בדרישה וחקירה דצריך בד"נ משו' דצריך בד"מ מהתורה דרישה וחקירה והשתא י"ל כיון דלענין קבלת עדו' והועד בבעליו בד"נ כתיב ולא קאי בד"מ שוה לעדות מיוחדת דמדמינן לאסור אשה לד"מ ולא בעי קבלה בפניו מהתור' באמת מ"ש משו' דהועד בבעליו כתיב בד"נ דומה לעדו' מיוחדת ע"ז יש להשיב הא דרישה וחקירה נמי כתיב בד"נ ומשוינן ד"מ לד"נ משו' דכתיב משפט א' יהי' לכם וע"כ עדות מיוחדת שאני דממעט ממון כמ"ש תוס' מכו' ד' ו' סוף ע"ב דשם ע"כ לא קאי על ממון דמהני לשבועה אבל משום דכתיב גבי ד"נ אין למעט ד"מ דהא כתיב משפט אחד:

אולם לפי דברי רשב"א שכתב דכתב דקרא לא קאי לד"מ ואפשר לא ס"ל דקאי להכי משפט א'. ועיין רש"י ותוס' מכו' ד' ו' ע"א מה שנחלקו בזה ושפיר כתב הרב הנ"ל דא"כ יש לומר לאסור אשה דמי לד"מ ולפ"ז ממ"נ שרי במקו' אונס או בשלחו ולא בא דאם נימא ד"נ דמי לד"מ מהתורה א"כ כיון דשרי במקו' אונס בד"מ דכן פסק רמ"א דמקבלין במקו' אונס אף בלא שלחו לו ומפרשינן או שלחו קתני א"כ אין הטעם משום הפקר ב"ד דלמה הפקירו כשיש אונס וזה לא פשע ע"כ דיעבד כשר כמ"ש הראב"ן א"כ בעדות לאסור אשה אי אפשר להתירה בדיעבד כשקבלו שלא בפניו ואם נאמר כמ"ש הב"י דהוא אינו מדאו' רק אסמכתא פשיטא אין להתיר אשה כיון דמדאו' הוי עדו' מעליא ואם נאמר בד"מ הוא מדרבנן להכי שרי במקו' אונס יש לדמו' ד"מ לאישות כיון דמהתורה יש חילוק ביניהם דמי לעדו' מיוחדת וממ"נ מהני העדו' בדיעבד ואף לכתחלה י"ל בשלחו ולא באה מקבלין כיון דמפרשינן או שלחו ולא בא אין הכרח לפרש דהוא משו' הפקר ב"ד דהא באונס מהני אף בלא טעמא דהפקר ב"ד מי לחשך לפרש טעמא דשלחו משו' הפקר ב"ד כיון שלא רצה לבא י"ל מקבלין דלא החמירו חכמי' יותר והרא"ש לטעמי' דמפרש דבעי תרתי אונס ושלחו י"ל דלא התירו רק משו' הפקר ב"ד ומדאו' בעי בפניו ומשום הפקר ב"ד מקבלין בשלחו ולא בא א"כ באישו' לא מקבלין שלא בפני האשה אף דשלחו ולא באה אך כיון דס"ס ס"ל באונס שאי אפשר להמתין מקבלין אי אפשר לומר בד"מ שהוא מדאו' רק ע"כ היא מדרבנן א"כ ממ"נ אי בד"נ הוא דאו' ויש חילוק בין ד"מ לד"נ שוה לאסור אשה לד"מ ואי בתרווייהו הוא מדרבנן אי אפשר להתיר אשה בשביל שקבלו שלא בפני' כיון דמדאו' הוי עדות וזה ברור. ובאמת אם הוא בד"נ מדאו' אין מקבלין שלא בפניו ומפרשינן והועד בבעליו קאי על קבלת עדות אין לחלק בין גמר דין לקבלת עדות ובגמר דין מוכח דאין מקבלין אף בשלחו ולא בא דקאמר בב"ק ד' מ"ד מעריקנא לאגמא ואין גומרין דינו של שור אלא בפניו אף דשלחו ולא בא דהא העריק לי' לאגמא ע"כ אף כה"ג אין גומרין אלא בפניו והה"ד שאין מקבלין עדו' כה"ג אך י"ל ש"ה דשור לא פשע רק בעה"ב העריקו לאגמא אך בדאו' אין מקום לחלק בין פשע או לא וגם יש להביא ראי' דמהני קבלת עדו' דיעבד בד"נ כי בב"ק ד' מ"ג ע"ב פריך הביאהו לב"ד כו' ומשני שהמית ע"פ ע"א וע"ז קאמר משכח זוטרי כמ"ש רש"י דיש להקשות מודה בקנס הוא כו' וקשה נוקי שגבו עדות שלא בפני השור רק בפני בעל השור והוא חייב ממון שהי' בפניו והשור אינו נסקל שלא הי' בפניו. ע"כ דיעבד מהני קבלת עדות או דמדאו' בד"נ נמי מהני עדו' שלא בפניו רק יש לדחות דשמא ס"ל בשור לא בעי בפניו דאטו בר טענתא הוא כרבנן דר' יעקב בד' מ"ה:

ובימי חורפי כתבתי גוף הראי' שמביא רמ"א בד"נ בעי בפניו מהא דינאי בסנהדרין פרק כ"ג דלא גבו שלא בפניו ע"כ כיון דד"נ הוא אין גובי' שלא בפניו אף דלגבי ינאי הוי ד"מ דמפסיד עבדו חשוב ד"נ כיון שהורגין העבד כמ"ש תוס' הא דלא ישבו שניהם דד"נ שאני לענ"ד אין כונת ד"ת דהוי ד"נ לגבי ינאי דמה ד"נ יש לינאי אף שבתה"ד בפסקי' וכתבי' סי' קע"ו כתב כיון דגופו קנוי הוי הוא הבע"ד יתכנו דבריו שאי אפשר להרוג העבד כיון שהבע"ד אינו שם דהיינו ינאי שגופו קנוי אבל שיצטרך לעמוד בשביל שגופו קנוי אין כ"כ טעם לדבר אולם ד"ת בלא"ה נוחי' דאי אפשר להשיב שניהם דהא שכנגדו הי' צריך לעמוד בשביל העבד דהוי לגבי' ד"נ וכיון שכנגדו עמד אף ינאי הוצרך לעמוד דאי אפשר להשיב שניהם א"כ אין הכרח מתוס' דהוי לגבי ינאי ד"נ וגוף קושית רמ"א י"ל דלא הי' אפשר לגבות שלא בפניו משו' עשה דשום תשים דאי אפשר להפסיד ממונו כשאינו רוצה שיפסידו ממונו ורוצה להיות שם ובתה"ד שם כתב דאי אפשר לתקן שיגבו שלא בפניו דהי' כועס טפי ע"ש אך בתה"ד הסכים בד"נ אין לגבו' לכ"ע שלא בפניו אף באלם אך בלא"ה נראה לענ"ד אם גבו שלא בפניו והבעל מאמין להעדי' שלא הי' משקרי' להעיד בחרם ב"ד מהני העדות שאסורה עליו דאף בע"א שאמר לפניו אי מהימן כבי תרי מהני ואסורה עליו אף שהעיד שלא בפני האשה מ"מ כשדעתו סומכת עליו אסורה כ"ש הכא אף דשם בעי שיהי' סומך עליו בכל דבריו היינו כשלא הגיד בחרם בת"ע רק בדבור בעלמא י"ל שאינו סומך עליו אבל כשהעידו בחרם א"צ שיהיו נאמנים בכל דבריהם כשיגידו שלא בחרם דעכ"פ בזה סומך עליהם בכל דבריהם כשיגידו בחרם שאינם משקרים א"כ כה"ג אסורה עליו דוודאי סומך עליהם:

וגם אפשר לומר לענ"ד בדבר איסור כשרצה להעיד בפני' והיא לא רצתה אסורה ודומה לבעל מום דאף שאין ע"א נאמן מהני בבעל מום דאמר שלח ואחוי ואף דזה לא רצה שיחוי מ"מ חוששין לעדותו הה"ד הכא הרי רצו שתבא ויגידו בפני' ויש לנו לחוש לעדותן אך י"ל התם שאני שעדיין אפשר להתברר שיחוי עוד משא"כ בקבלת עדות שעכשיו לא תוכל לברר אך אם עדיין יש לברר בעדו' בפני' והיא אינה רוצת וודאי אסורה וע' בכתובו' ד' כ"ג דאמר עדו' בצד אסתן והיינו ביצא קול שיש עדי' במדה"י אבל הכא וודאי לנו שיש עדי' דהא העידו שלא בפני' ואי אפשר להתירה עד שיעידו בפני' אף בקול מבואר בקידושין ד' י"ב דלא הקילו רק בשבוי' דמנולה נפשה אבל לא במקום אחר ואף שכתבו תוס' בשם י"מ דמקילי' באיסור שבוי' דהוא לאו א"כ י"ל הכא נמי לבעלה רק איסור לאו אך כבר דחו תוס' שם זה הפי' וגם במ"א כתבנו דקשיא טובא ע"ז הפירוש ממס' ב"ב ד' קל"ה דקאמר על יבמה לשוק נמי הך אם הקילו ע"ש. א"כ לענ"ד ברור אם היו עדי' שמועילי' לאסרה אף שלא הי' בפני' העדות אין מקו' להתירה משו' כל הני טעמי' שכתבנו:

הנה עדו' ראשון הי' שראה אחר חצות לילה הי' פתח פתוח מחדר ונכנס לביתו וראה דרך חור שיצאה האשה מביתה והמתין רביעית שעה ויצא וראה שעמדו ביחד האשה והנטען הנה רמ"א בתשובה חשבה לדבר מכוער שעמדו באישון לילה באפילה יחד. וגאון א' בתשו' ההיא כתב דלא הוי כיעור דמרתת שיבא בני אדם אצלם אף בחצי הלילה בעיר גדולה כמו בקראקא נמצאו אנשים שהולכי' אף אחר חצי הלילה. ומהרש"ל בתשו' הסכים נמי דאין לאסור משו' זה דמרתתי. והנה הרמב"ם ז"ל כתב אם ראה שיצאו ממקום אופל או מבור או שנכנסו לחדר והגיפו דלתות הוי כיעור ורשב"א ס"ל דוקא הגיפו במנעול וכ"פ הרמ"א ז"ל בש"ע. ובוודאי יש לעיין הא משו' יחוד אין אוסרי' ע"כ דמחלק הרמב"ם ביחוד אין ראי' דנתיחדו לשם זנות שמא רצו לדבר יחד אבל כשהיו במקום אופל אין דרך ליחד כי אם לעבירה:

וכן בהגיפו דלת אי לדבר התוועדו למה להגיף הדלת ובאמת בנתיחדו לשם זנות נמי נחמיר ביש נמי קלא וכן נראה מדברי ב"ש ס"ק י' דכתב משום נתיחדה לחוד לשם זנות אינו אסור אבל בהדי קלא אסרינן ומשו"ה דעת הרמב"ם דא"צ מנעול דכיון שהגיפו ע"כ כונו לזנות ולא אכפת לן דמרתתי דהא בנתיחדה לשם זנות א"צ שיהי' מוגף במנעול רק שלא יהא פתוח לר"ה דאף דיתכן שיבא אדם מ"מ הרי אמדינן דעתייהו שנכנסו לזנות ולא אכפת להו שמא יבא אדם פתאום ע"כ סמכו דעתייהו דלא שכיח שיבא אדם פתאום שאין מצוים שם ב"א כ"כ ברה"י והרשב"א דכתב דבעי מנעול לא שחולק ע"ז דהא בראה מנשקי' זא"ז וכדומה הווי כיעור אף דשם לא הי' דלת במנעול ומרתת מ"מ כיון שיש לנו הוכחה שהם נתכונו לעבירה ע"כ לא קפדי על מרתתי אף די"ל הא דמנשקי' מיירי נמי שהדלת מוגף והא דצריך מנשקי' מיירי שהם לא הגיפו רק שאדם אחר הגיף הדלת ואין ראי' מהגפת הדלת רק ממנשקי' אך פשט הלשון משמע דהווי כיעור אף שלא הי' דלת מוגף יהי' מקום לומר דמרתתי ואף דבעי שיש לחוש שהי' עבירה כמ"ש ב"ש וע' בתשו':

ואני הבאתי ראי' לזה דהרמב"ם כתב או שיצאו ממקום אופל או שנכנסו לחדר וקשה למה במקום אופל לא הזכיר שנכנסו למקום אופל ע"כ דבעי שנחוש שנעשה העבירה ולהכי אי נכנסו למקום אופל מסתמא הרואה הי' מביט אחריהם ואף בבור הי' מציץ לבור מה שהם עושים ואי ראו שלא עשו עבירה אין איסור אף שרצו לעשות עבירה להכי נקט שראו שיצאו ויש לחוש שהי' עבירה אבל בנכנסו לחדר נקט שראו נכנסי' ולא הי' יכול להתבונן אחריהם שהגיפו הדלת ושם לא נקט שראו שיוצאים דמי יודע אם הם הגיפו הדלת וצריך לראות הכניסה ושהם הגיפו הדלת ולפמ"ש נמי מוכח אף דאפשר לראות תוך מקום אופל ולהציץ לבור הוי דבר מכוער ולא אמרינן דמירתתי כיון דכוונתם הי' לעבירה דאין דרך להתיחד במקום אופל או בבור אם אין כוונתם לעבירה וכיון שנתכוונו לכך הא קמן דלא מרתתי ויש לחוש שנעשה העבירה ונראה דרשב"א לא נחלק ע"ז רק דצריך שיהי' מוגף במנעול דאי לא"ה אין ראי' שכוונו לעבירה דכשאינו מונעל אין ראי' מהגפה דכיון דמרתתי ראוי לומר שלא נתכוונו לעבירה כלל ונכנסו לדבר אבל כשנתיחדו לשם זנות וכן במקום אופל ובור דאין דרך להתוועד יחד כי אם לעבירה אף די"ל שיבא אדם לא סמכינן אסברא דמרתתי אף לרשב"א ומעתה בנ"ד שהי' בחצי לילה שאין רגל בני אדם מצויים וודאי לא נתוועדו כי אם לעבירה דלמה יתוועדו בחצי לילה א"כ אף שיתכן שיבא אדם אין לומר דמרתתי אולם דבר זה תלוי בראות עיני הדיינים אם במקומם אין רגל אדם מצוי בחצי הלילה לא כמו שהי' בקראקא ומשו' שומרי לילה שמחזירי' ברחובות יתכן כשיודע להם שכבר הי' במקום זה יודעים שאין רגילי' לחזור למקום זה עד רביעית שעה או יותר כי הם צריכי' לחזור בכל מקומות העיר או אם יש שומרים מיוחד למקו' שעמדו שם ובוודאי מרתתי ותלוי הדבר בראות עיני הב"ד ובספק אין להחמיר דבלא"ה רבי' החולקים על השאלתות ואין מחמירי' משו' ע"כ וקלא דלא פסק ואף השאלתות שמחמירי' אינו רק דרבנן כמ"ש הרא"ש בתחלת דבריו דמשו"ה לא סגי בראית הבעל דע"י שיש עדי' יהי' לעז יותר והרא"ש הרי ס"ל בהדי קלא נמי בעי עדי' ולא ראיית הבעל ע"כ טעמא משום דליכא לעז כי אם בעדי' ומחו' הרב מו' עקיבא נ"י באמת הקשה על הרא"ש מנ"ל דלא מתסרא בראית הבעל כיון דאיהו מפרש עדי' היינו עדי טומאה א"כ לא הוזכר בהך דרוכל יוצא שהיו עדים שמא סגי נמי בראית הבעל אולם י"ל כיון דבעי נמי קלא הרי עיקר הוא הלעז וס"ל לרא"ש עי"ז ליכא לעז כמ"ש תחלה או די"ל שיתלו שב"ד לא האמינו לבעל ולא יהי' לעז עכ"פ וודאי אינו רק מדרבנן האיסור א"כ כשאנו מסופקי' אם הוא כיעור אין להחמיר בספק דרבנן:

אך מה שיש לעיין בנ"ד עבור שילדה ליותר מעשרה חדשים מעת פרידת בעלה ודעת רמ"א בע"כ לא אמרינן אשתהי וכ"כ מהר"ם בתשו' והב"ש כתב הטעם משום דל"ל חזקת כשרות. ולפי טעמא דב"ש י"ל כל שראו פריצות אף שאינו כיעור כמו רוכל יוצא ואינך לית לה תו חזקת כשרות ואסורה ואף דר"ן כ' בכתובו' ד' י"ב דיש חזקה בנות ישראל אינן מזנו' כשראו פריצות אבדה חזקתה כמ"ש בש"ע סי' קע"ח א"כ י"ל עדות הראשון הווי כיעור אף די"ל כיון דמרתתי לא נעשה אז העבירה וכבר כתבנו הכיעור דאוסר היינו כשיש לחוש שנעשה אז העבירה מ"מ י"ל היינו בכיעור לחוד וקלא אבל אם שהה נמי הולד סגי כשאבדה חזקת כשרות יש לחוש שפע' אחרת זנתה כיון דילדה ביותר מיו"ד חדשי אם הולד מבעלה אולם מחו' הרב הנ"ל כתב דמדברי רמ"א שלא הזכיר מהו הכיעור נראה שכיון למ"ש י"א וצריך דוקא כיעור גדול אבל לא פריצות בעלמא ולדבריו א"כ אף בכיעור דמנשקים זא"ז היכא שבריא שלא הי' עבירה דאין מחמירי' נמי נקיל בשהה וכיון דדומה לסי' י"א ובזה אפשר לומר דבדין אינו שוה רק מה שיקרא כיעור שוה הוא לסי' י"א ומדברי מהר"ם גופי' שכתב מחו' הרב הנ"ל דמשמע שקאי על מ"ש תחלה שהי' כיעור כמו רוכל יוצא אף כתב שם הכיעור שהיו מגפפי' אותה ובירושלמי פ' המדיר אי' מגפפי' זא"ז וכן מנשקי' זא"ז וכן הרמב"ם וש"ע שכתבו מנשק ע"פ חלוקה או מנשקי' זא"ז משמע כשהיא לא נשקה אינו כיעור כי אם בנישוק ע"פ חלוקה א"כ גיפוף שהיא לא גפפה אינו כיעור שכתב הרמב"ם ואפ"ה אוסר מהר"ם בשהה הולד מוכח דא"צ כיעור כמו בלא שהה ואפשר שם שנשארה עמהם אחר גיפוף ולא מחתה בהם חשוב מכוער ביותר:

אולם באמת טעמא בעי למה לא נאסור ביחוד לחוד כיון שאבדה חזקת כשרות למה נאמר אשתהי דוודאי מוכח היכי דליכא חזקת כשרות לא תלינן דאשתהי דכבר כתבתי בתשובה אחרת ראי' לח"מ דכתב דכמה ימים רגילו' לשהו' בחודש עשירי דבפ' החולץ ד' מ"ב פריך תחלה תמתין חודש ובתר הכי פריך ותמתין ב' ומחצה ואח"כ פריך ותמתין משהו כו' וקשה למה לא פריך תחלה ותמתין משהו כמה דלא ידע דיולדת למקוטעין א"כ אם תלד לתשעה פחות יום א' ע"כ הוא מקמא ע"כ כח"מ ואף אם תלד לט' שלמים ומקמא הוא ט' ויום א' או יותר רגילות לשהות ולא יהי' היכר אם הוא לראשון או לאחרון וקשה א"כ מאי פריך ותמתין חודש אכתי ניחוש שהוא של ראשון ואשתהי חודש ע"כ לא נתלה בהא מן הסתם אין תולין באשתהי רק רבה תוספאה תלה באשתהי משום חזקת כשרות דידה והא דפריך ותמתין ב' ומחצה לא קשה אם תלד לשבעה יסברו שילדה מראשון לט' ומחצה דהא פחות מחדש אשתהי כמ"ש ח"מ וב"ש די"ל שם איכא רוב דאין עוברה ניכר ע"כ אינו בן ט' לראשון רק נגד רוב זה יש רוב דלט' ילדן וכיון שילדה לט' ומחצה אף שיכול לשהו' תו אינו בגדר רוב למגרע רובא בעוברה ניכר אבל עכ"פ זה מוכח מספק אין לתלות דשהה יותר מחודש והך דרבה ע"כ שאני דיש חזקת כשרות א"כ אין להקל בפריצות אף שאינו כיעור כמ"ש סי' י"א וע' במסכת מכות ד' כ"ג ע"ב יהודה מנה ירחא ואכוין להכי אמר ממנו ואין תולין שהוא מאחר ואשתהי אך משם אין ראי' דלא ידעני כלל שבא עלי' אחר כדקאמר דלא חזינא לא מחזקינן ואפכא משם נמי לא מוכח דלא קאמר לא נחוש לאשתהי ל"ל לומר דלא חזינא כו' די"ל דהי' לחוש שמא זנתה אותו יום עם אחר והא דקשיא מתוס' מס' נדה ד' ל"ח דכתבו גבי קשתה כו' דאין תולין באשתהי דלא קי"ל כרבה ל"ל זה דהא למ"ש רבה נמי לא ס"ל כך אלא משום דאיכא חזקת כשרות א"כ רבה נמי מודה שם דלא תלינן דאשתהי (ותוס' ס"ל ע"כ דלא כח"מ וב"ש שזכרנו דכתבו דאינו שוהה כלל) ובזה הרגיש הרבני מו' ישראל דיין מזלאטווי אולם בתשו' ישבתי זה דתוס' קושטא דמלתא נקטו דכבר כתבו בנדה ד' כ"ד מהא דקאמר לימא שבא ולד לל"ד יום למ"ד יולדת לט' אינן יולדת למקוטעין והקשו נימא כרבה דאשתהי הולד ותירצו דרוב אמוראים לא ס"ל כרבה משם מוכח אף בדאיכא חזקת כשרות קי"ל דאין תולין באשתהי דאינו במציאו' כלל דאם יתכן שיזדמן כך נוכל לומר מעשה שאירע כך שבא לל"ד יום ולהכי כיון דס"ל דהל' דלא כרבה אף ביש חזקת כשרות נקטי קושטא דמלתא ומשם נמי מוכח דס"ל לתוס' לרבה אין תולין באשתהי כי אם ביש חזקת כשרות דהא תקשי מה הקשו למ"ד אינה יולדת למקוטעין מרבה הא מאן דס"ל אינה יולדת למקוטעין ע"כ ס"ל דלא כרבה דאל"כ למאי נ"מ קאמר אינה יולדת למקוטעין הא יתכן שתלד למקוטעין שהוא בר ז' ואשתהי ומאי נ"מ אם אין תולין שהוא בן ט' ותולין הוא בן ז' למק"ט ע"כ נ"מ בלית לה חזקת כשרות דאף לרבה אין תולין באשתהי כגון שהיא פרוצה וכדומה א"כ אי הווי אמרינן דיולדת למקוטעין היו תולין בבעלה אבל כיון שאינ' יולדת למקוטעין אין תולין בבעלה שהוא בן ז' ואשתהי דהיכא דאית לה חזקת כשרו' אין תולין דאשתהי אולם נראה אף דרבה לא קאמר אשתהי אלא כשיש חזקה המסייע לה י"ל דלא בעי חזקת כשרו' כי אם חזקת היתר והיכא דיש לה חזקת היתר תולין באשתהי א"כ לא מתסרא רק ביש כיעור כהך דרוכל יוצא דקרוב שזנתה אבל אם אינו קרוב שזנתה לא גרעינן חזקת היתר דידה ותולין דאשתהי ובזה היה אפשר לישב דברי תוס' נדה דכתבו דלא קי"ל כרבה דאי הווי קי"ל לא הי' שייך שנים בתשיעי דהיו תולין שכל ט' ימים הי' בתשיעי ואשתהי כדי שלא תהא יולדת בזוב דיש לה חזקת טהרה ולא הי' צריך להשמיענו דאף א' בשמיני לא הווי יולדת בזוב די"ל דאינה יולדת בזוב דהי' הכל בתשיעי משום חזקת טהרה תולין באשתהי כדס"ל לרבה להכי כתבו לא קי"ל כרבהו ומה שהוכחתי מד"ת דהקשו על מ"ד אינה יולדת למקוטעין מרבה י"ל אף אי ס"ל כרבה נ"מ דאינה יולדת למקוטעין אם לא המתינה ט' חדשים וילדה לשמנה ומחצה דאי הוי של ראשון ע"כ ילדה לט' למקוטעין וקמ"ל דאינה יולדת למקוטעין ותולין שהוא בן ז' לבתרא ונתעברה חודש ומחצה אחר נשואים והשתא לא קשה נתלה בקמא משום דרבה ונימא שהוא בן ז' לראשון ואשתהי דכאן ליכא חזקת כשרו' וחזקת היתר לא נתלה באשתהי והשתא י"ל דלעולם ביש לה חזקת היתר אף לא חזקת כשרות תולין באשתהי וצריך דוקא כיעור גדול א"כ נ"ד אם נאמר שאינו כיעור כמו רוכל יוצא אף דאיכא פריצות תולין באשתהי:

ובלא"ה זקיני הגאון מהר"ם פדואה בתשובתו סי' ל"ג כתב אף שהיתה כיעור גדול כשהיתה ארוסה ונשאת וילדה לשמנה אחר נשואים מכשיר הולד ותולין שהוא בן ז' ואשתהי ואין תולין שנתעברה כשהי' כיעור הראשון שהי' מכוין החשבון שאז ילדה לבן ט' הרי דלא ס"ל כתשו' מהר"ם וא"ל התם קאי להכשיר הולד ולא האשה ותולין עבור דרוב בעילות אחר הבעל תולין ממנו בא הולד אף דאשתהי ולא מנואף הראשון דאזלינן בתר רוב בעילות אבל האשה לא נתיר דז"א דהא אין לנו מקו' לאסור האשה רק משום ראיה שילדה ושהתה ואי משום רוב בעילות תולין בו הולד אף ששהה אין ראיה כלל שזנתה למה נאסרה א"כ אף שנפסוק דלא כמהרמ"פ רק כמהר"מ דוודאי לא ראה תשובות מהר"ם מ"מ אין לנו להחמיר כי אם בכיעור ממש כמו רוכל יוצא אולם בספק אינו נראה להקל דדוקא בלא שהה אינו רק מדרבנן להחמיר בכיעור וקול אבל להצטרף לריעותא דשהה אולי מדאורייתא אסורה ומנין לנו להקל אולם כבר כתבנו שיהי' לפי ראות עיני הדיינים אי לא מרתתי שם שבדוחק גדול ימצא אדם שם בחצי הלילה ואינו שכיח כלל דודאי לא מרתת וחשיב כיעור ואינו דומה לתשו' גאון שבתשו' רמ"א דכתב שהיא עיר גדולה לאלקים ומצוים שם בני אדם ובכל אלו הדינים דנין לפי ראות עיני הב"ד כמו שהוא בש"ע אולם זה הוא רק ע"א בכיעור ומהר"ם כתב אי מהימן לי' כבי תרי אסורה ובש"ע פסק דע"א בכיעור לאו כלום הוא אף דמהימן כבי תרי כמבואר בב"ש ובאמת יש מקום לחלק דוקא בלא שהה הולד דאין האיסור רק משום דאיכא נמי קול אז י"ל דלא יהי' לעז דיתלו שהבעל אינו מאמין להעד אבל אי הולד שהה דא"צ קול ומדינא אסור ביש נמי כיעור אז י"ל אף בחד ומהימן כבי תרי אסור אולם תי' זה אינו מספיק ליישב מה שהקשה רמ"א בתשו' תשו' מהר"ם אהדדי דתחלה כתב בע"א לא מהני מהימן לי' ואח"כ כתב דמהני ומהר"ם הא ס"ל בע"כ לא בעי קול א"כ אין ליישב כתירוצי:

אולם כבוד מחו' הרב הנ"ל רוצה ליישב כפשטי' בשביל שהוא שהה ואסור בשני עדים אסור אי מהימן כבי תרי ולא ידענא מה הועיל בתירוצו הרי תחלה כתב כך מהר"ם לשאלתות דבשני עדים כיעור אסור ואפ"ה בע"א אין איסור אף דמאמין לי' ומ"ש עידי כיעור לחוד לשאלתות דאסורה עפ"י שני עדים ומ"מ שרי בע"א כשמאמין לו ומ"ש למ"ש מהר"ם לכ"ע דאסור בשהה וכיעור בב' עדים למה יאסור בע"א כשמאמין לו ע"כ נתרץ דמוכחא מלתא טפי בשהה דזנתה וזה תי' באמת הרמ"א דמוכחא מלתא טפי ועכ"פ לדינא אין לסתור דברי מהר"ם היכא דשהה ההוכחא מועיל דאם ע"א מהימן לי' כבי תרי אסורה והרב הנ"ל חוכך בזה עבור שהרמ"א לא תי' לחלק משום דשהה שאני ולפמ"ש היינו תי' רמ"א דשם דמוכחא מלתא טפי וכוונתו דעיקר הוכחה משום ששהה הולד דבלא סברא דאיכא הוכחה שוה שהה לכ"ע ללא שהה לשאלתות והי' צריך רמ"א לכתוב דיש הוכחא טפי בעובדא דמהר"ם ועיקר ההוכחה שם משום דשהה דבלא"ה חשבה מהר"ם רק ככיעור דרוכל יוצא ע"ש:

ובעדות השני לא ראיתי דבר מכוער אף שהיו שניהם בקיך והדלת הי' מוגף כבר כתבנו דצריך שיראו שהם הגיפו הדלת וגם לא הי' מוגף במנעול ואף שהוא מקום אופל אינו ראי' שנכנסו יחד שמא היא היתה תחלה לצרכה והוא נכנס אחרי' ואין ראי' מכיעור שכ' הרמב"ם וגם שהי' רבים מצוים בבית החורף ודלת הי' שבור לכן לדעתי אין זה כיעור אולם גם זה תלוי בראות עיני הדיינים אך נראה שעדות העד שהי' בימים טובים לא הי' לאחר שבועות ואז לא נתעברה ואינו מצטרף מה ששהה הולד לעדות זה ואף גם דלא נחזיקה למפרע בחשודה שזנת' בשבועו':

עדות השלישי כתבו עליו שהוא פסול לעדות באם יש עדים ברורי' שהוא פסול אין דבריו מעלים ומורידי' אף מה שאמר טרם לידתה כל ימי החורף שלא תלד עד פורי' מראי' שראה אגרת ממנה מ"מ אין זה מספיק אולי שמע מדברי' מכוערי' ותלה שזנתה אז ומשקר במה שאמר שראה אגרת שלה כיון שהוא פסול אבל אנחנו לא נדע אם היו עליו עדים כשירים ופסלוהו הב"ד ומשום רננה בעלמא אין מקום לפוסלו להתיר האשה הזאת ואם אינו פסול מהני עדותו שראה כתב שכתבה לנטען והודי' שאינה מעוברת מבעלה ויכול להצטרף גם עד כיעור הנ"ל ומה שאמר הנטען שמעוברת מנכרי ושיודע הוא שולד ממזר הוא ודאי ראוי לשואלו מהיכן יודע אם יאמר שהודית לפניו והיכא שיש רגלים לדבר מהני הודאתה ואין לפסול הנטען אף שהי' פרוץ עמה ביחוד מ"מ מדאורייתא אינו פסול וגם שהייחוד אינו ברור אולי היו עמה אחרים לכן הב"ד יחקרו עוד הפעם הנטען וגם ישאלו גם פיה מה תשיב על מה שהיתה עמו בחצי הלילה ואם לפי ראות עיניהם שם אין מצוים בני אדם והנטען יאמר דבר מספיק או שעד השלישי אינו נפסל בב"ד ואין עליו עדים שראוי לפסלו מדינא אסורה ואם הב"ד יראו שאינו כיעור ומשום הנטען לחוד או העד חשוד לחוד אין לפסול אף שיאמר שמהימנו לי' דאלו אנשים ודאי לא יאמין בכל דבריהם אבל לעד הכשר אם יאמין וב"ד ידונו שהוא כיעור אף שלא יהי' ממש בעדו' הנטען והעד השלישי יהי' פסול מ"מ אין דעתי להתירה:

תשובה נ

שוכן מעונה יכתבהו לחיים טובים בראשית השנה לחכמתו בחוץ תרונה ה"ה כבוד אהו' מחו' ידידי הרב המאוה"ג החריף ושנון זית רענן מסיק שמעתתא להלכתא גבורתא נ"י פ"ה ע"ה כש"ת מו' עקיבא נ"י אב"ד דק"ק פ"ל יצ"ו:

אמרותיו הנעימים הגיעוני וערבים עלי דברי דודי' ככפרים עם נרדים וערבו כפרי מגדים ואף כי קשה עלי לחזור ולהשיב על דבריו כי טרידנא בעיונים שונים הכרחי' אשר אלצוני להשיב להם להלכה ולמעשה ונוסף טרדו' התלמידי' הי' וחובת היום שפורא גרם להיות נכון ליום הדין והקדוש אולם אמרתי אם יעבור המועד יומשך כמה זמנים לכן פניתי להשיב בקצרה וסמכתי על חכם כי"ב ידעתי ברוחב לבו שערי תירוצי ודחיות לא ננעלו אבל מטיבותי' אמינא ימצא דברינו מתוקני' בס"ד:

ראשית דבריו כ' מעלתו לדחות ראייתי כיון דמקבלין עדות שלא בפניו בממון בעדים חולי' אף דלא פשע הנתבע ע"כ דין קבלות עדות עכ"פ בממון הוא מדרבנן ורוצה מעלתו לומר דמשום נעילת דלת הקילו אף דהוא דאו' אף בממון:

תמיהני עליו איך הרשה לעצמו לבור דרך נגד כל הראשונים הרי הרשב"א מוכיח מקושיא זו דהוא דרבנן והרא"ש מיישב דבעי נמי פשע הנתבע להכי מקבלין שלא בפניו והראב"ן באמת מוכיח דמהני דיעבד בכל דוכתי ואין זכרון לראשונים שתקנו משום נעילת דלת ודאי לא ניחא להו לומר שיחושו חכמים שימניע מלהלות שיחוש שיהי' אונס בדבר שלא יהי' פנאי לקבל עדות דאי להכי יחוש יחוש שלא יהי' פנאי אף לקבל שלא בפניו וע' תוס' פ' הניזקין דאינו חושש שימות הלוה אף דמיתה שכיחא והרא"ש קאמר משום דפשע הפקירו הב"ד ולא כתב דחשו לנעילת דלת דמצוי טפי שלא ירצה לבוא לקבלת עדות לכן העיקר כמ"ש דמוכח אם נפרש באונס לחוד מקבלין וליכא תי' רא"ש נאמר כסברת רשב"א בפרטו' שהוא להחמיר בעדות אשה בקבלה שלא בפני' לחוש לעדות ולאוסרה:

ומה שנתקשה מעלתו להרשב"א בחי' לב"ק פ' הגוזל דהקשו יקבלו עדות על הקטן דלא חשוב כאנוס דס"ל בד"מ מדאו' לא בעי בפניו וקשיא לי' א"כ בהזמת עדות אי מתו למה לא יקבלו עליהם עדות להוי כאונס דמדאורייתא מקבלין כל שאינו נפשו' ממש אף לפסול גופם ולחייבם לא דמי לד"נ לא ידעתי מאי נתקשה נהי דהוא דרבנן מ"מ לא הקילו לקבל באונס כי אם כשיש טעם לדבר דחשו לפסידא דמלוה כיון דמדאורייתא חייב לו זה ממון מאי קו' יש בזה אם לא תקנו לפסול עדים ולחייבם ממון דליכא פסידא בזה ואף שיומשך עי"ז פסידא שלא נבטל עדותן מ"מ לא חשו לזה דשמא באמת העידו אף שהם פסולי' ואדרבה בעד זומם חשו לפסידא דלקוחות ולא רצו לפסול עדותן למפרע דשמא העידו באמת ובלא"ה אין זה מדה נכונה להשו' תקנות חכמים להדדי ולהקשות קושיות:

ומ"ש דקשיא לי' עלי למה לא הבאתי ראי' דלא כרשב"א דיש חילוק בין ד"נ לד"מ בקבלת עדות שלא בפניו ממה שהעירותי בפרק שור שנגח דפריך הביאהו לב"ד ושלם לך נוקי שהעידו שלא בפניו לגבי מיתת שור בעי הועד בבעליו אבל כופר משלם אמת אגיד כי נטתה דעתי להקשות כך דודאי ידעתי דיש מקום להקשות דמשכחת עדות מיוחדת דכשר בד"מ ופסול בד"נ רק די"ל כיון דכופרא כפרה כתיב בעליו יומת א"כ במה דפסול לד"נ א"צ כפרה דאינו חייב עונש בידי שמים ע"ז דבעי עדות כמו לדיני אדם. וגם אפשר לומר דקושייתי שהקשיתי נוקי שבעליו הי' אצל עדות ולא השור אפשר קשה נמי לר"ע דס"ל כל זמן שאין השור בסקילה אין משלם כופר דנראה קרא קאי אם עשה מעשה שאין עליו חיוב סקילה או שאין עדים אבל כשהעידו עדות והרי נודע אמיתות הדברים רק שגז"ה דבעי בפניו והעדות אולי יעידו עוד כשיהי' כאן י"ל דלא אמעט דאין בעלים משלמין כופר אולם אין דרכי לדחוק השמועו' ועכ"פ על ר"א הקשיתי שפיר:

ומה שרצה לחלוק השוי' לחלק בין שלח ואחוי בבעל מום לרוצ' להעיד בפני' דשם יהי' גלוי לכל לא הוטב בעיני דלדבריו הי' לומר אפכא בידו לאחוי שאומרי' שקר ע"כ האמת אתם ולא לתלו' דאומרי' שלח ואחוי וגם מי דחקו לחלק חילוק זה וגם הבאתי ראי' מעדים בצד אסתן דלא חשו אבל כשקרובים להעיד ודאי נחוש:

ומ"ש לפקפק על דברי שכתבתי בענין כיעור שזכר רמב"ם שיצאו ממקום אופל תמיהני עליו וכי אני באתי להכריע זה אי מקום זה מקום יחוד הוא הרי זה דעת רמ"א בתשו' היא והגאון שכתב דלא הוי כיעור תולה עבור בקראקא תמיד מצוים בני אדם אף בלילה אבל אי לא"ה הוי מדמה למקום אופל שכתב הרמב"ם רק כל דברינו סובבי' דלא נימא כיון שאינו מוגף ואפשר שיבא אדם מירתת ולא היו עוברי' עבירה הבאתי ראי' מרמב"ם אם מפאת המקום מוכח דכוונו לעבירה חיישינן דחזינן דלא מרתתי דלמה נתוועדו שאין דרך להתוודע לדבר זה עם זה וכל זה מבואר בתשובתי וכן הוא באמת ברמב"ם שא"צ שיהיה הבור מקום אופל שאי אפשר שיציץ שם אדם אף שדוחה מעלתו ראייתי דנקט יוצאי' לרבותא מ"מ הענין נכון:

ומ"ש על ראייתי דלא אמרינן אשתהי היכא דליכא חזקת כשרות מיבמות דף מ"ב דפריך ותמתין והביא דרשב"א הקשה כך ודחה דפריך לחולקי' על רבה אמת כי לא ראיתי אז דברי רשב"א אבל ודאי י"ל הרשב"א פוסק באמת דלא כרבה תוספאה וכמ"ש תוס' נדה ופי' הסוגיא דהוא דלא כרבה אבל הפוסקים כרבה ודאי כיון דסתם סוגיא ביבמות דלא כרבה איך פסקו כרבה והי' לש"ס להקשות למ"ד דלא אשתהי תקשי מסתבר לי יותר דאינהו לא פסקו כרבה כי אם ביש חזקת כשרות ובהא לא הוי סתירה מסוגי' דיבמות אבל בליכא חזקת כשרות אין לפסוק דאשתהי נגד סתם סוגי' דיבמות:

ומ"ש לענין מ"ש על הח"מ וב"ש דשכיחי דיולדת בחודש עשירי איזה ימים דנראה למעלתו דמשום דפסקו כרבה תוספאה מחלקי' כך דבשביל איזה ימים לא אסורה משום כיעור דשכיחי לילד כך אבל אם אין הלכה כרבה לא היינו מתירי' אם תתעכב אף מעט יותר אף דשכיחי שיולדת כך תלינן שהי' בזנות אבל לרבה לא תלינן בזנות ע"כ שכיחי שיולדות כך וא"צ חזקת כשרו' ושרינן אף באיכא עדי כיעור והביא ראי' לזה דאל"כ מאי פריך בנדה ד' כ"ז איך משכחת ששהה ולד אחר חיבורו לג' ימים נימא ראשון ילדה למקוטעין לששה חדשים ויום א' והשני ילדה איזה ימים בחודש השמיני ע"כ אינו מתעכב אי הוא דלא כרבה תוספאה עכ"ד וראייתו אינו מוכרחת דודאי לפי דבריו א"כ לדידן דקי"ל כרבה אף בן ז' שיכול להולד איזה ימים בחודש ח' ותולין אשתהי אף בלא חזקת כשרות א"כ הא דבן ח' הרי הוא כאבן יהי' דוקא הרבה בחודש השמיני וזה לא נהירא ע"כ יש חילוק בבן ט' ואינו שרגילו' להיות יולדת איזה ימים יותר מזה אין ראי' שרגילות להוליד כך לבן ז'. אבל לכאורה דבריו ראוים לומר ליישב קושייתי מתוס' נדה שמבואר אי ס"ל דלא כרבה תוספאה אין מתעכב הלידה כלל. אך מ"מ לא מסתבר דלהסוברי' דלא כרבה היו תולין תמיד בזנות דשכיחי שיולדת בחודש עשירי ויותר נראה דודאי לא שכיחי שבעלו ופרשו מיד א"כ מנין לח"מ דשכיחי דיולדת תוך חודש עשירי שמא נתעברה אח"כ מבעליהן וצ"ל דס"ל דולד ניכר אחר ג' חדשים מצומצמים ולא קודם כלל כמ"ש רש"י ד' מ"א ונבדקה כו' א"כ נדע אם לאחר הכרת עובר מולידי' יותר מששה ע"כ ילדו תוך עשירי דלא מהני תלי' בזנות:

ומ"ש מעלתו בענין הראי' שכתבתי דבעי חזקת היתר או כשרו' דאל"כ למ"ד יולדת לט' אין יולדת למקוטעין מאי נ"מ הא תולין דאשתהי שהי' בן ז' ע"כ הנ"מ ששהתה חודש ומחצה ונשאת וילדה לז' אחר נשואי' אז תולין שהוא בן ז' לשני ולא בן ז' לראשון ואשתהי דלמה נאמר אשתהי דליכא חזקת כשרו' והיתר אבל אי יולדת למקוטעין י"ל דהוא בן ט' לראשון וכתב מעלתו די"ל אף אי תולין באשתהי בלא חזקה לא יתלו שהוא בן ז' לראשון דיכול להיות נ"מ שלא הי' ניכר עוברה לשליש ימים וליכא רובא דלט' ילדן נגדה עכ"ד ע"ז אומר בהא לא מהני אף אי יולדת למקוטעין כיון דרובן אינן יולדת למקוטעין לא מהני רוב לט' ילדן נגד רוב עוברה ניכר א"כ אכתי מאי נ"מ דאין יולדת כלל למקוטעין אך נ"מ דידי שפיר נ"מ אי לא הי' עוברה ניכר אף משלש ימים דשני דיתכן שלא יהיה עוברה ניכר אף לד' חדשים וע' תוס' ד' ל"ו כתבו כולי האי לא שהה עובר שלש ימי' השני ושלש ימים דראשון אבל כאן המתינה רק חודש ויתכן שלא יהי' ניכר עובר דראשון אף לאחר שלש ימי' השני א"כ ליכא רובא דעוברה ניכר ואי ילדה למקוטעין שפיר יש ספק אם הוא בן ט' או בן ז' אבל אי אינה יולדת למקוטעין אינו רק בן ז' ותולין בשני שלא אשתהי וגם יתכן שניכר עוברה לשני חדשים אחר נשואי שני והיינו לשליש ימי השני דילדה לז' למקוטעין שבחדשי' הווי שלש ימי השני ולראשון הווי שלש ימי' דהמתינה כבר חודש וילדה לט' ניכר לשלש חדשים:

ומ"ש ליישב תירוצו שמיישב דברי מהר"ם דמחלק בין שהה הולד לדברי שאלתות דמש"ה מהני עד אי מהימן כבי תרי דלשאלתות בראית בעל לא מיתסר ובשהה מתסר בראית הבעל באמת לא הוזכר זה במהר"ם דבראית בעל מתסר בהא ואף שנאמר כך קשה אכתי למה נחלק בין דברי השאלתות בכיעור לחוד דלא מהני ראית בעל ואי שהה ליהני ראית הבעל ע"כ כמ"ש הרמ"א דיש סברא טפי בשהה שזנתה ומ"ש במה שכתבתי לצרף הנטען אם יודע להעיד שנתעברה מאחר שקשה בעיניו למה לא חששתי לדברי רשב"א סי' אלף רל"ז דכתב חשוד פסול בין לעיולי בין לאפוקי ופסול לאסור אשה לבעלה אומר חדא דכבר נודע מחלוקת הראשונים אי מפסל משום קול בעלמא ולא ניקיל בזה ותו דנראה הפסול בקול שחוששין שמא זינה אבל אי הווי ידעינן דלא זינה אין לנו לפוסלו א"כ כאן שלא נשמע שרגיל להתיחד רק עם זו ממ"נ יוכשר עלי' אי זינה עמה אסורה בלא"ה ואי לא זינה עמה אינו פסול כלל:

ובענין אם יש לכוף לבעל לגרש הנכון כדברי ידידנו הגאון אב"ד מש"ל שלא נזקק עצמינו בגט מעושה בפרט בספק פלוגתא דמהרמ"פ נחלק בזה כמ"ש וגם אולי הכיעור לא יתברר כ"כ רק שכתבתי משום דחזינן דשהה אפשר הווי ספיקא דאורייתא בספק אי הוי כיעור גמור עכ"פ אין לכוף אותו לגרש אולם בנ"ד כתבו לי הב"ד ושלחו לי העתק אגרת מבעל שמבקש מהב"ד שיגרשנה:

ובענין נאמנות העד אם צריך שיאמין לו בכל דבריו בנ"ד כבר כתבתי אם העיד בחרם נראה שיאמין עכ"פ שלא יעבור על חרם בכל דבריו ומ"ש מעלתו דנ"ל להחמיר דלא בעי שיהי' עד מהימן לי' בכל עניני' דהרשב"א לא כתב רק לסניף ועיקר התירו על מ"ש דאין חייב במהימן כבי תרי לגרש רק לצי"ש לדעתי בהך שכתב מהרי"ק דאם אינו מאמינו רק משום שחשודה בלא"ה בעיניו אין להחמיר דמה מועילי' אומדנו' הא משום אומדנות אין מוציאי' למה נפסוק שהוא יסמוך על אומדנו' וגם זה אינו נכלל בדברי הגמ' אי מהימן לך כבי תרי דהא הוא אינו מאמין לו רק מה שהקשה הגאון מש"ל מלשון הרמב"ם דמהני בסומך על נכרי ועלי' עצמה נראה כוונת הרמב"ם אם לפי דעתו לא ישקר בזה אף באולי ישקר בשאר מילי סומך לבו בזה לא ישקר שיודע שהוא לא הי' מעליל על אשתו ולא היה גרם לה הרעה זאת שאינה שונא לה וכדומה אומדנות שלא הי' משקר בזה אבל בשביל אומדנו' שהיא חשודה שפיר כתב רמ"א בשם מהרי"ק דאין להחמיר וביותר לדידן דיש חרגמ"ה אם ידענו שאינו מאמין לו בשאר מילי לא נאמין לו שיש לו אומדנו' ותולין טפי שעשה מחמת קטט ואין ראי' מדברי רמב"ם דבליכא חרגמ"ה נאמן לומר שמאמין בזה להעד ותו עכ"פ לחייבו לגרש אין לנו אם אינו מאמין בכל דבריו כי נוכל לסמוך על הרשב"א שצירף ג' התירי' שלא לחייב מדינא עכ"פ:

ובענין מ"ש מעכ"ת בהכשר הולד הנה ההיתר ראשון שלו דיש לסמוך על ברי דידה אף דלית לה חזקת כשרות מ"מ להתיר ולד א"צ חזקת כשרו' דמוכח מדנאמנת לומר על בנה שאינו ממזר דנתעברה מנכרי אף דלית לה חזקת כשרו' דהיא עכ"פ פסולה לכהונה ע"כ ברי מהני וה"ה כתב משום ספק ממזר מהתורה שרי. והנה הגאון מש"ל השיב לו דחשבינן כיעור ושהה הולד לברי נגד ברי דידה דמש"ה אסרינן לה ומעכ"ת כתב דנראה לו דאינו ברי רק דמסלקינן חזקת כשרו' דידה ולגבי ולד א"צ חזקה אני תמה על מעכ"ת אף אי ליכא חזקת כשרות הא אית לה חזקת היתר לבעלה ואפ"ה אסרינן אותה ע"כ לא נחשוב זה לספק זנתה בכיעור ושהה הולד דאין לתלות שנעשה מלתא דלא שכיחא דוקא ביש לה חזקת צדקו' תלינן במאי דלא שכיחא אבל אשה שאין לה חזקת צדקות לא נתלה במאי דלא שכיחא ולהכי לא מהני חזקת היתר לבעלה דאין אנו חושבי' זה לספק שקול כי לא שכיח דשהה הולד ושפיר שכיח הזנות כיון שיש כיעור א"כ מאי היתר יש לולד כיון שלא נחשוב זה לספק שקול ואף אי ספק ממזר מהתורה שרי אנו לא נחשוב זה לספק שקול ולא מהני ברי דידה ואיך יעלה זה על לב להקל בולד דל"ל חזקת היתר טפי מעל האם דאית לה חזקת היתר (ובדברי הרמב"ם הי' אפשר לומר דמשו"ה מאמין להאשה דהא לרמב"ם אומרת מ"ע אני תחתיך לא מהימנא ומ"מ נאמנת לומר משארסתני נאנסתי במגו דמ"ע אני תחתיך דהוי טענה מעולה דפסלה נפשה מכהונה להכי י"ל דמהימנא לומר שהוא מנכרי במגו דאומרת הולד מבעלה דלגבי נפשה עכ"פ מהימנא דלא פסלה נפשה מכהונה דבעלה אינו נאמן עלי' לפוסלה וההיתר השני שכתב מעכ"ת לומר דהווי ס"ס שמא מנכרי נתעברה ושמא מבעלה דבר זה כתבתי בתשו' זה כמה שני' בהיותי בבראד נשאלתי בעסק כזה מק"ק זלאזיץ וכתבתי היתר ס"ס זה ואף דב"ש כתב דלא תלינן בנכרי וודאי במקום שאין רובן ישראלי' למה לא נתלה בנכרי דשוי' לספיקא:

והראיה שהביא הב"ש מפרוצה ביותר דהווי ממזר אף דיש ס"ס שמא מבעלה או מנכרים אף דנאמר דס"ל במיעוטן נכרים הווי נמי פלגא דדלמא אזלא לגבייהו י"ל שם דלא תלינן רוב בעילות בבעל דרוב בועלי' המזני' עמה כמ"ש הפוסקים א"כ שם תולין שזנתה עם הרבה אנשים ומה בכך די"ל דאזלי לנכרי אנו חוששים שזנתה עם הרבה בני אדם ישראלי' ונכרים ורוב בועלי' ישראל שדינן הולד בתרייהו ולא מועיל הקביעו' דאזלא לגבייהו דנכרי' דבתר רוב בעילות תולין הולד כמו באינה פרוצה דתולין בתר רוב בעילות דבעל אף דזנתה עם אחר ואזלא גבי' כך בפרוצה תולין הולד בתר רוב הבעילות והם ישראלים ולהכי אינו מועיל ספק נכרים וכן מיושב דלא תקשי מארוסה שעברה דלרב הולד ממזר ולא תולין להתיר משום ס"ס שמא מבעלה ושמא זנתה עם נכרי דשם נמי חוששים מדאפקרה נפשה כו' תולין שזנתה עם הרבה בני אדם שהם עושים הולד ממזר ודוקא לר"ג דמהני ברי דידה ברוב פסולים משום דלא הוי רובא דדלמא אזלא לגבי' דכשר אתי שפיר דאומרת ברי שלא נבעלה רק לאחד ואין רוב נגד ברי שלה לא חיישינן שנבעלה להרבה בני אדם אבל לרב דברי לא מהני וכן בפרוצה ביותר שאנו חוששים להרבה מזני' שזנו עמה לא מהני ספק נכרי כיון דרוב ישראלי' הם והספק שנבעלה להם ג"כ תולין הולד בהם ובהך דפ"ק דכתובות דפריך כי לא מודה מי מכשר הא איכא רוב פסולים לא תקשי לפי' תוס' ישנים דקאי על הולד דהווי ס"ס שמא מארוס שמא מנכרי יש ליישב אף אם לא נחוש להרבה ביאור דהא בהא ליכא רוב נגדה שהיה בעילות הרבה כמ"ש לעיל מ"מ י"ל דלא הוי ס"ס דנגד ספק שמא מארוס נמי איכא רוב פסולים ואף אם נאמר בספק אם נבעלה כלל וספק נבעלה לכשר שרי ברוב פסולים היינו כיון ד לגבי חד צד דלא נבעלה ליכא רובא ולגבי צד דנבעלה הוי רוב י"ל סמוך פלגא למיעוטא כמ"ש הריב"ש בתשו' לפלפל על ד"ת בסוגיא דפ"פ אבל אי נגד שני הצדדים הרוב לא הוי ס"ס ובהא רוב פסולים הווי נגד תרי הספיקות בין ספק מארוס בין ספק מנכרי רק להסוברים דספק אזלא איהי לגבייהו משוי לפלגא דרוב פסולי' לא יתישב תי' זה אבל י"ל תוס' ישינים לא ס"ל כך. וגם אפשר לומר תירוץ ראשון שכתבנו די"ל שבאו עלי' כמה בני אדם והולד ממזר ונהי דזה לא הוי רוב עכ"פ רוב ליכא לסייע לה דלר"ג ברי לא מהני כי אם ברוב כשרי' אולם בנ"ד יש לפקפק כיון דנראה דכיעור דמהר"ם היינו כיעור כמ"ש בסי' י"א דהוי כיעור גמור ולא שאבדה רק חזקת כשרות לחוד אלמא עיקר האיסור כיון שבכיעור זה נראה שהי' עבירה ונוסף לזה ששהה שאינו מצוי וודאי הי' שם עבירה במעשה הכיעור אם כן מה יועיל הס"ס לומר שהי' מנכרי הרי הכיעור שהי' עמו מורה שהוא זינה עמה ולמה נתלה באחר אך מ"מ י"ל דכיעור לחוד אינו מורה שהי' זנות רק מה ששהה הולד וכיון שיש לנו לומר שלא שהה רק שזנתה מאחר ואין ראי' מהשהי' נשאר רק הכיעור ומשום זה שוב אין הכרח שהי' זנות ממש ומהני ס"ס אך לכאורה יש לדון לפמ"ש לא חשבינן זה לספק אם הוא מבעלה דאם הוא ספק למה נאסור האשה הא יש לה חזקת היתר ע"כ אין נחשב זה לספק שהוא מבעלה א"כ לא נצרף נמי לס"ס זה הספק ואפשר לומר הא דאין תולין דשהה היינו דרוב אינן שוהין מ"מ עכ"פ מוכח דלא הוי רוב גמור דאי הוי רוב גמור מאי מהני חזקת כשרות דידה רובא וחזקה רובא עדיף א"כ אפשר לומר ס"ס אם בחד צד הוא רוב שאינו גמור כמ"ש תוס' בסוגי' דפ"פ גבי רצון אך שם כתבו תוס' דלא הוי רובא דאו' אבל לגבי ספק שהה הוי רובא דאו' דהא מאן דפליג על רבה ס"ל לא ישהה כלל וודאי אף לרבה הוי רוב גמור עכ"פ אכ"ק לומר הס"ס בזה אך אף דמוכח דלא הווי רוב גמור מ"מ אינו מדרבנן לדעת הריב"ש שזכרנו שכתב בסי' שזכרנו דסמוך פלגא למיעוטא א"כ בספק שמא הוא מנכרי בעיר שאין רובן ישראלי' נסמוך למיעוט דשהה שהרי מזדמן עכ"פ לרבה תוספאה ונוכל לתפוס למיעוט לצרף לפלגא נכרים והוי רובא לגבי ישראלים וגם מהרמ"פ התיר בהדיא הולד ולא הביא תשו' מהר"ם אפשר דס"ל מהר"ם מודה דולד כשר ולא החמיר רק עלי' ואף דרמ"א הביא קצת תשו' מהרמ"פ שהיקל אף שהי' קול קמי נשואין ולא הזכיר אף לתלות ששהה הולד נראה דפסק כמהר"ם אף לענין הולד מ"מ בספק שמא הוא מנכרי וגם אם הכיעור בעיני ב"ד לא יהי' כ"כ בירור רק ספק אם הוא דומה לכיעור דבסי' י"א אז דעתי מסכמת לדברי הגאון מש"ל ולדברי מעלתו להכשיר הולד לקהל כיון מדאו' שתוקי כשר. וצור ישראל יצילני משגיאות. ויהי לבי תמים בחוקיך:

ומ"ש מעלתו לפלפל על מה שצוותי להעתיק מ"ש בריש כתובות וכתב מעלתו על מה שכתבתי לישב פי' רש"י דאין צריך זמן במהיום אם לא באתי כו' שיכול לכתוב אם לא באתי עד חודש פלוני דלא תוכל לומר שגירשה אחר שבא ומאז לא בא ובאמת גירשה קודם ובא אח"כ דלא תהא נאמנת בזה והקשה מעלתו א"כ יש לומר דכתב זמן שתהא מגורשת שנדע מאיזה זמן שלא בא שלא הי' נאמן למפרע י"ל חדא דהש"ס דחה למ"ד נאמן למפרע ותו הא יכולה להביא עידי מסירה מתי מסר הגט לידה וגם כתבתי שמיירי באומר נאמנת כו' ומעלתו כתב לדחות דירא שתכחישנו אבל כשיהי' עדי' שבא לא תעיז נגד עדות אין זה דחי' דהא יכול לסמוך נמי דאין אשה מעידה וא"ל שמא תעיז שלא בפניו י"ל דדחי כמ"ד אף שלא בפניו אינה מעידה. ותו לפי מה דפי' הפוסקים באומר נאמנת לומר שלא באתי ומגרש על דעת כן אף שאמת שבא כשהיא תאמר שלא בא יהי' גט כמ"ש הריב"ש סי' שכ"ח א"כ אין זה העזה שלא יש הכחשה דאף שאמת שבא התנאי הי' אם היא תאמר שלא בא אף נגד האמת יהי' גט שהיא צריכה שתאמר הן:

ומ"ש על מ"ש לישב קו' פ"י נוקי הך דמכאן אם לא באתי שהי' התנאי בע"פ ואין זמן בשטר דהא באין בו זמן הגט פסול והאריך מעלתו דנ"מ אי שריא להנשא ליבם כונתי דוודאי לא מסתבר לאוקמי מתני' דוקא באין בו זמן דמתני' סתמא מני ומסתמא כותבין זמן דהגט פסול באין בו זמן מה"ת נוקי מסתמא דלא כתב בגט זמן אבל לפי מה שביארתי מרישא דהקו' ל"ל מעכשיו בלא"ה זמנו מוכיח י"ל שפיר דתני מעכשיו דנ"מ אף באין בו זמן הגט כשר וזה פשוט:

תשובה נא

עמד השואל ושאל מעשה שהי' כך הי' קול שאון הי' בעיר שבבית חמיו יש דבר ערוה וסבר א' בדעתו שמא היא אשתו ושאל את פי' בינו לבינה וביקש מאתה שתתן תודה. ואמרה ח"ו לא תהא כזאת ואינה יודעת כלל וחקר ודורשה:

ואעפ"כ כיחשה ואח"ז התחיל לאיים עלי' ואמר שנואף אחד התוודה שנאף אתה ואעפ"כ אמרה איני יודע ואח"ז איים עלי' ואמר שאם לא תודה יגולה קלונה שיחרימו אותה בקול זיע סגי' ונפל חלחלה עלי' ואמרה אמת הדבר ושאל בעלה עם מי ולא רצתה להגיד ודחאה אותו ואמרה למחר וביום מחר הציק לה בדברים ואמרה לו הרגש אתה בדבר ואמר על כמה אנשים ואמרה לאו אח"כ אמר אפשר זה ואמרה הן אח"ז נפל במחשבת הבעל לאשר שאשתו אינה פקחת ואפשר מיעך לה או ניאף ביד או חיבק ונישק וסבורה היא שזה הוא כמו זנות ושאלה מה עשה לך והשיבה כדבריו שלא ניאף אלא ביד בעת שהלכה את המשרת לחדר למשוך יי"ש ואח"ז לא נח ושקט האיש וטרדה בדברי גיזומי' ואימה יתירה הטיל עליה עד שאמרה שהי' ניאף ממש אחר כמה ימים אתרמי מלתא שבא זה החשוד בבכי ובדמעות שליש והתוודה על פשעיו שזינה עם נשים פנויות ושאלו וחקרו אותו על האשה הנ"ל ואמר שלא בא עלי' רק צחוק בעלמא כמאמר האשה בתחלה ונשבע ע"ז בשבועת האלה ששקר הדבר שח"ו בא עלי' ועתה כיון שנודע הדבר להבעל אומר בדעתו שבוודאי רגלי' לדבר שהאמת עם הנואף ומאמין עתה לדברי אשתו הראשוני' שאמרה קודם שאיים עלי' בכן יורו המורים ההרים הרבני גאוני ארץ אם מותרת האשה לבעלה ומצורף לזה שהאשה מכחשת כלל זנות ממש שלא הודית כלל בתחילה כך אומרת עכשיו ומצורף לזה שכמה פעמים הרגיל קטטה עמה קודם שאירע זה:

נדרשתי לאשר שאלוני לחוות דעי גם אני בדין זה והנה אף שיש מקום לומר דאף דין דמשנה אחרונה שייך במקום שהודת ע"י דרישה וחקירה כמ"ש מזה בתשו' צ"צ בארוכה אבל לא מעיילינן פילא בקופא דמחטא דהיכא דיש רגלים לדבר קי"ל דלא תלינן בעיני' נתנה באחר הה"ד בכל מקום שנראה לב"ד שלא כוונה לתת עינים באחר אין להתיר מחמת זה אבל יסוד ההיתר נשען על הא דנתנה אמתלא לדברי' נאמנת אף בא"א כמו שכתב ש"ב הגאון אב"ד מדובנא ואין לבע"ד מקום לחלוק ממ"ש תוס' יבמות ד' קי"ח ד"ה סד"א דשם אף שחזרה ונתנה אמתלא לדברי' שאמרה לא מת לא מהני דשוויתה נפשה חתיכה דאיסורא כו' ולא דמי לאומרת א"א אני כו' ולא ביארו מ"ט ל"ד א"כ לכאורה סגרו עלינו הדלת דלא נילף מהך דא"א אני כו' אבל וודאי נראה הם סמכו על המבין דשם פשוט לאיסור דאיכא חזקת א"א אף דמתירין ע"פ אשה אבל לחזור מדברי' להתיר הא לא אמרינן אבל היכא דאיכא חזקת היתר מהני אמתלא ובאמת מבואר ברמ"א סי' קע"ח ס' ט' דמהני אמתלא אף במקו' שיש עד עמה ע"ש. וגם אין לשדות נרגא ממ"ש בעה"ע סי' ל' סי"ג דאסורא לכל כהן דלא כראב"ד שכתב דמהני אמתלא. כבר ביאר ב"ש דווקא אמתלא זו שכתב הראב"ד דעשתה עבור שעיני' נתנה כו' לא מהני ושאר אמתלאות מהני. אף שב"ש סיים באשת ישראל י"ל לא מהני אמתלא אף לראב"ד כיון דהפסידה כתובתה יראה כוונתו נמי הך אמתלא שכתב הראב"ד ז"ל דבשביל שתתן עיני' באחר לא תרצה שתצא נקי מכל אבל אמתלא טובה אף כה"ג מהני. ותדע הא אם אמר על כבש שהוא טריפה ולא עשה סימן וודאי מהני אמתלא אף שהפסיד ממון. אך ראי' זו אפשר לדחות דשם איירי דהאמת לא הי' אח"כ אמר שהוא כשר ולא מפסיד כי גם מתחילה הי' כשר ולא רצה להפסיד כלל רק שלא רצה למכור לזה. אך אף בלא ראיה אין לנו רק סתימת לשון רמ"א שזכרתי דמהני אמתלא באומרת טמאה אני ולא חילק בין אשת כהן לישראל (ובלא"ה בנ"ד כל נדוניתא בעין ולא הפסידא אף אי זנתה שפיר מהני אמתלא דאין לה פסידא) וגם נראה הסברת תוס' ביבמות היינו משום דהיא לא מהימנא לקלקל הצרה לא הוי אמתלא כמ"ש ה"ה דלא מהני אמתלא שעיני' נתנה באחר כיון דלא מהימנא לא יכולה לומר סבור הייתי שיאמינו לי' כיון שאינו מועיל ע"פ דין ודו"ק:

והאמת לדעתי הי' נראה עוד לחלוק בסברא זו דמשו"ה נחלקו על הראב"ד ולא מהני אמתלא דעיני' נתנה כו' דווקא בהך דאמרה א"א אני לא הי' דעתה לאסור עצמה כי הי' בדעתה אח"כ לומר האמת ולא שוויתה לנפשה חד"א אבל אי אמרה טמאה אני הי' רצונה ליתן עיני' באחר הרי עכ"פ רצתה לאסור עצמה לעולם א"כ לכאורה בנ"ד נמי לא הוי אמתלא דהרי עכ"פ מחמת אימה הי' דעתה שיאמין לה ותהא אסורה ולא עלה בלבה לחזור רק ז"א דמבואר סי' קי"ח בטור הביא בשם הרא"ש בא' שהוציא קול על אשתו שזינתה ואמר' שעשה מחמת שהכעיסתו הוי אמתלא אף שלא הזכיר שלא הי' מעולם דעתו להוציאה ומשמע דאח"כ אמר שהי' מחמת כעס ומתחלה הי' דעתו להוציאה ע"ש רק עיקר הטעם מ"ש ה"ה דמשו"ה לא מהני אמתלא דעיני' נתנה דהא מדינא לא מהימנא ע"ש א"כ מהני אמתלא דאיום ותדע דקי"ל האומר לאשה קדשתיך אסור בקרובתי' הא יש אמתלא גלוי' שעשה כך שישאנה וא"א לא מהני דמדינא אין נאמן נגדה ודוק אך דברי ה"ה שהביא שם ראי' פי"ח מה' א"ב תמוהין מאד שהוכיח מהך דמשארתתני נאנסתי דפסלה נפשה מכהונה ולא מהני אמתלא דעיני' נתנה הא. התם בלא דיבורה נמי אסורה שהרי לא מצא בתולין וכבר הרגיש בזה הגאון ח ח"צ בתשו' קנ"ב ואפשר לי לומר דקשי' לי' תטעון מ"ע אני והוי ס"ס ושרי' שמא אינו תחתיו ושמא מ"ע כיון דטוענת הוי ס"ס ע' תוס' כתובות ד' ט' ודוק וע' תח"צ שדחה זה כיון דעכ"פ צריך דיבורה י"ל אמתלא לא מהני והרי זה דומה למ"ש לעיל בשם תוס' יבמות דף קי"ח לענין לא מת לא מהני אמתלא דאף שם הי' צריך דיבורא דידה עכ"פ אין זה תפיסה על ה"ה אפשר אין מחלק בכך עכ"פ הא מוכח לפי דעתו של ה"ה אף דהיתה נאמנת בהך דאמרה משארסתני כל זמן שלא טענה טענה אחרת מ"מ לא תלינן אמתלא בהא ולא מטעם שכתב לסוף דאין נאמנת נגדו שצ"ל דזה כתב להשיב לדברי הראב"ד. מ"מ י"ל בנ"ד מודה ה"ה דמהני אמתלא טובה רק זה אמתלא דעיני' נתנה הוא טענה גרוע והא לא קשי' אי שאר אמתלאות מועיל שם בהך דמשארסתני ליהני אמתלא דידה שאמרה אח"כ נאנסה כדי שלא תפסיד הכתובה ובאמת קודם שאירסה נאנסה ע"כ אף שאר אמתלאות לא מהני דז"א א״ת קודם שאירסה נאנסה נמי פסולה לכהונ' דליכא רק חד ספיקא דאין לספק במ"ע כיון דלא טענה כמ"ש תוס' רק קו' ה"ה תטעון מ"ע דהוי ב' ספיקות כיון שטענה מ"ע וספק קודם שאירסה ושרי לכהן. רק אנו נאמר ע"כ דברי' שקר מדלא טענה לבעלה כך וטענה משארסתני נאנסתי ע"ז יפול הקו' שעשתה כך שנתנה עיני' באחר. ואי הוי טענה מ"ע היתה מותרת ל בעלה להכי מוכיח ה"ה דהך אמתלא דעיני' נתנה לא מהני אבל שאר אמתלאו מהני כדברי הב"ש ואמתלא דכתובה ליכא דבטענת מ"ע נמי לא מפסידה כתובתה והי' לטעון כך לבעלה ודו"ק. אך הא קשה א"כ למה לא מהני אמתלא זו הא שם באמת היא אסורה לבעלה כיון שלא אמרה מ"ע אני ונימא אמתלא עיני' נתנה ול"ד לדברי ראב"ד ואפשר לומר דלרמב"ם מ"ע אני תחתיך ל"ל כתובה ומשארסתני יש לה כתובה משום דפסלה נפשה והווי מגו דאמרה מ"ע דהווי טענה מעולה ואם לא היתה פסולה לא היתה נוטלת כתובה א"כ אין לה אמתלא שאמרה נאנסתי כדי שיהי' לה כתובה דאם הי' הדין שאין לה כתובה לא מצי למימר אני סברתי שיהי' לי כתובה כמו סברת ה"ה בעיני' נתנה ואם יש לה כתובה ע"כ היא פסולה כדי שתהי' לה מגו א"כ הוכחות ה"ה מדלא אמרה אמתלא דכתובה ולא תפסל מזה מוכיח דאי לא מהימנא אינה אמתלא ואם לא תפסל לא יהי' לה כתובה להכי אינה אמתלא ואמתלא דנתנה עיני' ליכא די"ל דלא מיירי באשת כהן ודו"ק. תבנא לדינא דיש עוד מקום מרווח לומר כמ"ש מתחלה דווקא זה איסור עצמה ס"ל לה"ה דאין זה אמתלא שנאמר דנתירה משום עיני' נתנה דהא הי' דעתה לאסור לעצמה בשביל שנתנה עיניה דעל כל פנים הי' אסרה עצמה אבל היכא שעשתה באונס על פי גיזום לא היה מעולם רצונה לאסור עצמה מרצונה רק ע"פ הכרח והוי אמתלא ותו הא כתבנו בשם תשובות הרא"ש אף שרצה הבעל לאסור אותה עליו ומשום כעס הוציא קול מ"מ אמתלא זו מהני והיינו דלא כה"ה ודוק בזה תו איכא למישדי נרגא טובא ממ"ש הרא"ש פ' כיצד הא דקאמרה באומרת טמאה אני לך דשרי' ותירץ הא דקאמר אם איתי' דעביד איסורא כו' מיירי באומרת טמאה אני לך ומש"ה הווית אסורא אם לאו הך סברא דאם איתא כו' משום כיון דיש רגלים לדבר אין מתירין וכתב עוד ואל תתמה למה אנו מתירין באומרת טמאה אני לך הא שוויתי' נפשה חד"א משום דרוב נשים משקרות אי נמי דמיירי שחזרה ואמרה אמתלא א"כ לפי' הך עובדא דקאמר אם איתי' כו' מיירי נמי באומרת טמאה כו' קשה נמי הא שוויתי נפשה חד"א ומאי מהני אם איתא כו'. ע"כ דמיירי שאמרה אמתלא וקשה למה לי' אם איתי' הא אמתלא מועיל ע"כ כה"ג אין אמתלא מועלת משום שהי' יחוד ורגלים לדבר הה"ד נ"ד שוודאי שזה שאמרה שהי' יחוד וניאוף ביד אמת א"כ לא נאמין לאמתלא אך ז"א דהכא אלו היתה אומרת שאף ניאוף ביד לא הי' וכל מה שאמרה בתחילה הי' משום איום היתה נאמנת דהשתא לא הוי רגלים לדבר אף שהודת שהי' ניאוף ביד נאמנת במגו ודוק ותו הרא"ש כתב כך על תרומה אבל על אומרת טמאה אני לך לא מיישב דמיירי באמתלא וי"ל דמהני אמתלא ברגלים לדבר ותוס' פ' אעפ"י כתבו דמיירי ששתקו ולהכי מהני אמתלא אין ראי' באמרה טמאה לא מהני אמתלא מדלא תירצו דאמרה טמאה אני די"ל דשם י"ל דיש להן מגו דמאוס הוא לי ואז י"ל אמתלא לא הני ובמ"א כתבתי בס"ד מזה באריכות. תו נ"ל אף אם יפקפק אדם באמתלא עכ"פ מדברי הר"ן שכתב מדינא לא מצי לאפקועי נפשה רק מש"ה נאמנת דאי לאו דקושטא קאמרה לא הוית מזלזלה נפשה א"כ אין אנו מאמינים אותה רק מכח ראי' וכאן עכ"פ ליכא ראי' די"ל דמש"ה אמרה משום הגיזום ולתרוצי' קמא דר"ן דרבנן אפקעינהו לקידושין אף אם אנו יודעין דקושטא קאמרה לא פלוג ואפקעינהו הו רבנן לקידושין רק דנחוש לסברא שהביא הר"ן דהיכא דיש ראי' דקושטא קאמרה יש להאמינה אף דאפקעה נפשה מיני' א"כ היכא שיש מקום לתלות שאמרה משום איום אין אסורה דליכא ראי' וא"צ לאמתלא חזקה כ"ש דהוי אמתלא טובה לכן אף דעתי מסכמת לדברי ש"ב הגאון מדובנא להתירה רק שיסכים גדול ומפורסם ושיעיין היטב בכל המקומות שזכרנו שוב ראיתי דברי הח"מ סי' קט"ו שכתב לענין ממון לא מהני אמתלא ומוכיח מדהפסיד' הכתובה אף די"ל דעיני' נתנה באחר ודבריו תמוהים אמתלא זו אף לענין איסור לא מהני כמו שהארכתי לעיל בשם ה"ה וק"ל וה' ינחני בדרך אמת:

תשובה נב

נשאלתי לחוות דעי להורות לו כדת מה לעשות צועק אוי לו על אשתו כי קמו נגד אשתו והוציאו עלי' ש"ר ולפי דברי העדים שהעידו שמהם יצא הקול לא היו עדים כראוי לאסור אשתו עליו והי' בדעת ב"ד דשם להתיר לו עבור עדים אלו אולם נתעורר שיש ע"א המעיד שראה דבר ערוה ממש ומחמת זה שלחו הדיינים אחרי האשה וחקרו ודרשו האשה ואמרו אלי' אחרי חקירות הרבה כי העד יעיד בפני' ותהי' ללעז ולבוז ואם תודה לא יזיק לה אם לא היה כי אם פ"א או שנים כך אמר לה החוקר אותה ונשבע ע"ז בלבנה וכוכבים ואז הודית האשה ואח"כ העיד העד בפני' ובפני בעלה שהי' בתוך הקאמיר נחבא בין הכלים וראה שאשה באה בתוך השמוב ואיש א' אחז בבגדה וגרר אותה אל הקאמיר והניחה על המטה וראה שעמד אצל המטה רחוק חצי אמה מהמטה והיא היתה על המטה או מוטת או יושבת והיה כך ערך חצי מנוט כך אמר העד ולא אמר שראה קירוב בשר והאשה הכחישה העד ואף על מה שהודית אמרה שאמרה כך שאיימו עלי' שתבא לבוז וסברה שיניחו אותה כיון שאמר לה החוקר שהיא מותרת לבעלה לכן אמרה שתאמר לו כך ולא יבוזו אותה יותר אבל באמת לא פעלה און כלל ואמר לי השואל כי אכפל הני פרסה ובא לכאן כי הבטיחו לי שישלחו לכאן הג"ע לכן שאל ממני אם יש הג"ע ת"י להורות לו תשובה והאמת לא בא לי כעת שום ג"ע אבל השואל נתחבט לפני ושאל אותי להשיב לו תשובה לפי שאלתו לא אוכל מלט משא מהשיב פניו ריקם אולם חלילה לסמוך על דעתי עדכי יראה דבריו לפני שאירי הרב המאה"ג דק"ק תעלמא וב"ד הצדק ואם נתכונו דבריו ואין שינוי בנוסח השאלה יכול למצוא היתר ובאם יש שינוי ימחלו להודיע לי ואדע מה אשיב וכפי נוסח השאלה הבא לידי לא אדע איזה רגלים לדבר יש כאן דאף אם הי' עידי כיעור לפי דברי השואל הי' על זמן מאוחר לזמן ממה שהודית ולחשודה למפרע לא מחזקיני' לה א"כ על אותו זמן שהודית ליכא רגלים לדבר ומאמת הודאה לחוד אין איסור למשנה אחרונה ואי משום עדות העד אין כאן רגלים לדבר בשום אופן דאפשר לא קרב זא"ז שלא הי' שום קירוב בשר וברגלים לדבר היכא דיש סברא להתיר מקיל הח"מ ואף דב"ש חולק יתבאר לקמן בס"ד הנכון כח"מ ובתשו' נודע ביהודה סי' ע' הסכים ג"כ כח"מ ומה שהודית ע"י דרישה וחקירה ולא בקשה להודות מתחלה אינו מזיק כמ"ש בפסקי מהרא"י סי' רכ"ב רק בכאן יש גימגום דלא שייך עיני' נתנה באחר שלא הודית עד שהבטיח לה החוקר שמשום פ"א לא תאסור לבעלה אף ע"ז יש תשובה די"ל דלאו מהאי טעמא הודית רק משום שאמר לה שתהי' לבוז וסברה בלא"ה תתבייש מוטב שתודה ועיני' נתנה באחר ומתחלה לא רצתה לבזות עצמה אף שעיני' נתנה באחר וכ"כ סברא זו מהרא"י ע"ש אולם לא באתי למדה זו לכתוב בדבר אשר לא ידעתי אולי יש שם רגלים לדבר דודאי אם לא הי' רגלים לדבר לא הי' שום ספק אך אף אם נניח כן עכשיו שאמרה אמתלא יש לחקור אי מהני אמתלא במקום רגלים לדבר:

והנה תחלה נרד לעומק הפשט של מהרא"י במ"ש בדאיכא רגלים לדבר אסורה באומרת טמאה אני לך לכאורה דבריו מוכרחים דהא תוס' כתובות דף ס"ג ופרק כיצד כתבו דהנך עובדא דנדרים מיירי באומרת טמאה אני לך ובעי הך סברא דארכסי מירכס הא אי לאו הכי היתה אסורה וקשה והא טמאה אני לך לא מהימנא ע"כ ברגלים לדבר שאני דנהי שם כתבו תוס' לשיטת ר"ח דמהימנא בטמאה אני לך ברצון במגו דמאוס עלי אך מוכח מדברי התוס' בקושייתם שהקשו בעובדא דנדרים אי מיירי באמרה טמאה אני לך אשיטת ר"ת אבל בלא שיטת ר"ת ניחא דמיירי באומרת טמאה אני לך וקשה אמאי אסורה ע"כ רגלים לדבר שאני וכן מוכח מתוס' כיצד ע"ש אולם מהרא"י לא דייק מזה רק ממה שהקשו תוס' אי אמרה טמאה לך אף אי ארכס תאסור דשוי' נפשי' חתיכה דאיסור' ופי' מהרא"י דהינו משום דאיכא רגלי' לדבר אף דאיכא סברת ארכסא כו' חשוב רגלים לדבר ומש"ה לא הקשו תוס' כך אמתני' דליכא רגלים לדבר י"ל לא האמינו חכמים וצריכין אנו לפרש דבריו כיון דתלוי בשוי' נפש' חד"א מה מועיל לה רגלים לדבר וכן הקשה בנודע ביהודה ונראה כוונתו דהר"ן כתב בסוף נדרים דלא שייך שוי' חד"א דהא משתעבדא לבעל ולא כל כמינה והיינו דאלמו' רבנן לשעבודי' דבעל דאף קונם לא מהני ועיין בפ' אעפ"י והה"ד דלא מצי לשוי' נפשי' חד"א רק כתב הר"ן דמהמנא למשנה ראשונה דמוכח דקושטא קאמרה מדמבזה עצמה ולמשנה אחרונה תולין עיני' נתנה באחר א"כ י"ל היכא דאיכא רגלים לדבר נשאר סברת משנה ראשונה דקושטא קאמרה לא רצו לאלם שיעבודי' דבעל ונשאר סברת שוי' נפש חד"א כן נ"ל ליישב ברי מהרא"י ודוק (או כמ"ש מהרא"י בעצמו ברגלים לד בר ליכא רוב משקרות שכתב הרא"ש ונשאר סברת שויא נפשה כו'). נחזור לדברי מהרא"י דרגלים לדבר אסורה אף דתוס' תירצו דלא מתסרי משום שוי' נפש' חד"א כתב דתוס' חולקין בזה דמאן דפי' שם דקאי אבועל לא ניחא לפרש שם דקאי אבעל מטעם סברא זו דשויתה נפשה כו' כמ"ש תוס' כתובות דף ס"ג וכן נראה כו' וצריכין אנו לפרש דברי מהרא"י הא מוכח בלא"ה דרגלים לדבר אסורה אף להך תירוצא דבבעל מיירי מדאצטריך אם איתא וצ"ל מהרא"י ס"ל אף היכא דאיכא סברת אם איתא מ"מ חשיב כרגלים לדבר דלא כדברי הח"מ וזה רצה מהרא"י להוכיח ובלא אם איתא פשיטא דאסורה ותו בלא אם איתא אף בשתקה אסורה וא"צ רגלים לדבר כי אם לא אמרה בהדיא טהורה אני אסורה וכ"כ תוס' בהדיא לתי' שני פ' אעפ"י דמיירי ששתקה כששאלה אותה כו' מבואר בשתקה אסורה ואין הפשט שתיקה כהודאה דהא תוס' כתבו כששאלה ושתקה אין כאן הודאה דהא אין אנו יודעין רק שואלין אותה ע"כ סבירא להו לתוס' דהא דאין אוסרין על היחוד היינו אם טוענת ברי ולא בשותקת ועיין בכתובות ד' י"ג דפריך הא אין אוסרין על היחוד כו' וי"ל דר"י ור"ג לא פליגא רק בטוענת ברי אבל בשותקת לכ"ע אסורה א"כ אי לאו דאם איתא כו' אסורה בבירור לא מטעם דאמרה טמאה אני לך אסורה ברגלים לדבר רק דשותקת נמי אסורה כה"ג בסתירה ולהכי לא מצי מהרא"י להוכיח ברגלים לדבר לא מהני אמתלא ולהכי דייק מכח דברי תוס' דכתבו תוס' אף על אם איתא דאסורה משום טמאה אני לך דהוי רגלים לדבריו ולמ"ש נראה ליישב דקשה למהרא"י דפי' כך אף בדברי הרא"ש והא הרא"ש הקשה אף מהא דאוכלת בתרומה ושם לא מיירי דאיכא רגלים לדבר א"כ מאי מקשה מתרומה ולא הקשה ממתני' אבל לפי מ"ש ניחא דוקא לענין היתר לבעלה הוצרך הרא"ש סברת רגלים לדבר דאל"ה לא משגחינן במאי דשוי' נפשה חד"א דלאו כל כמינ' לאסור עצמה לבעלה אבל ברגלים לדבר לא אלמוהו לשעבודי אבל ולענין תרומה קשה בפשיטות הא שוי' נפשה חד"א וא"צ רגלים לדבר ודו"ק ובאמת קשיא לי טובא לשיטת תוס' בנדרים שהקשו באמת על המתני' הא שוי' נפשה ותירצו דרובן משקרין וכן להר"ן דכתב לחד פירושא דאפקינהו רבנן לקידושין מני' דודאי כ"ז אינה רק למשנה אחרונה אבל למשנה ראשונה לא אפקעינהו הו קידושין וכן אז לא תלינן דמשקרת אבל ראוי' להיות אסורה משום דשוי' נפשה חד"א א"כ מאי בעי למפשט ממשנה ראשונה כרב המנונא הא ל"ד דהכא שוי' נפשה כו' משא"כ בגרשתני ע"כ לומר כתירוץ אחרון שכתב הר"ן דליכא סברת שוי' נפשה והא דאמרינן קושטא קאמרה דמבזי לנפשה אינה משום חד"א דלא כמ"ש לעיל ומ"מ לענין רגלים לדבר י"ל הוא משום שוי' נפשה כו' כמ"ש מהרא"י כיון דרגלים לדבר לא אלמוהו לשעבודי' כו' ועוד נ"ל בדברי מהרא"י אי ליכא רגלים לדבר לא שוי' חד"א דאמרינן לא רצתה לאסור עצמה רק עיני' נתנה רק באיכא רגלים לדבר תולין שלא עשתה עבור שעיני' נתנה באחר ודעתה הי' לאסור עצמה ושויתה נפשה כו' והשתא צריכין אנו ליישב מה שהקשה הרא"ש מתרומה אף דליכא רגל"ד היינו משום דאי לא חזרה נאמר שוויתה נפשה כו' דהתם ליכא למימר דעיני' נתנה באחר כיון דשריא לבעלה הי' לה לחזור אח"כ ומדלא חזרה נימא שוי' נפשה כו' וע"ז תירץ הרא"ש דחזרה באמת באמתלא זו שמתחלה אמרה כך שעיני' נתנה באחר כמ"ש הראב״ד הלכות אסורי ביאה דאמתלא זו מועיל ועיין בה"ה ופלפלתי בזה במקום אחר וע' בב"ש סי' ו' אולם לדינא היכא דאיכא סברא אם איתא יש להקל כשיטת הח"מ אף דמהרא"י מחמיר כיון דלכל הפוסקים מפר שים עובדא דנדרים לבעל ע"כ שריא אף באומרת טמאה אני לך משום סברת אם איתא רק תוס' פ' אע"פ מפרשים דוקא לבועל והרא"ש כתב בהדיא דקאי על בעל ויש לפסוק כוותי' ובלא"ה נ"ל דאין דברי מהרא"י מוכרחים די"ל דלא הקשו תוס' אמתני' כיון דעיני' נתנה באחר לא שוי' אנפשה חד"א אמרינן זה הי' כוונתה ואמתלא זו מועיל להראב"ד רק הב"ש כתב וז"ל גבי אשת ישראל דמפסידה כתובה לא מהני אמתלא זו ע"ש ולהכי הקשו תוס' על רצון קושיא זו הא שוי' נפשה ואמתלא אינה מועיל כה"ג ובהכי נדחה נמי מה שיש להוכיח מתו' ברגלים לדבר לא מהני אמתלא דתירצו ששתקה ונתנה טעם לשתיקה ולא פירשו שאמרה טמאה ונותנה אמתלא ע"כ אמתלא לא מהני די"ל כיון שמפסידה כתובה לא מהני אמתלא כמ"ש הב"ש וי"ל עוד דלהכי מהני לענין שתיקה דדוקא לענין איסור אסורה בשתיקה אבל ממון י"ל דלא הפסידה בזה דהוי א"י אם פרעתיך אף דטועני' שניהם ספק חייב בבא לי"ש כ"ש הכא שלא אומרת כלל ותו נ"ל מדברי תוס' אלו לא מוכח מידי דהנה תוס' כתבו במס' יבמות דף קי"ח לא מת לא מהני אמתלא באומרת לא מת דשוי' נפשה כו' ול"ד לאומרת אשת איש אני וחזרה ואמרה גרושה אני ולא בארו למה ל"ד רק הדבר פשוט דהתם יש לה חזקת פנוי' ורצתה לאסור עצמה מהני אמתלא אבל הכא איכא חזקת א"א ורצתה להתיר עצמה במה שחזרה מדברי' לא מהני אמתלא דשם הוי כאלו לא אמרה והכא אי לא אמרה כלל אסורה היא וצריכין אנו לאמירתה לא מהני אמתלא להעיד מחדש ולפ"ז הכא לא כתבו תוס' אי אמרה טמאה מהני אמתלא דהכא ס"ל לתוס' דשתקה אסורה א"כ ע"כ צריכה לאמר טהורה היא ולא מהני אמתלא כמו בלא מת ודו"ק ותו י"ל לפ"ד התוס' דהוי מגו לא מהני אמתלא כמו שם בחזקת א"א א"כ אין ראי' מתוס' לנ"ד לאסור באמתלא ולדברי הרא"ש דכתב פ' כיצד ליישב בהך דתרומות ודחה הך דתרומות דחזרה ואמרה אמתלא ולא מיישב הך דנדרים כה"ג וא"ל דס"ל אמתלא לא מהני אף היכא דאיכא אם איתא דהא הרא"ש דעתו אף בלא אמתלא מהני אם איתא ומסייע מתרומות ודחי הך דתרומות הוי לי' למדחי אף הך דנדרים ולימא בלא אמתלא לא מהני אם איתא ע"כ אדרבה מש"ה לא מוקי באמתלא דא"כ א"צ לאם איתא הא אמתלא מועיל בכל גוונא:

שוב פקחתי עיני ומצאתי בתשו' פ"י א"ה סי' א' כתוב ראי' זו מהרא"ש והדחי' על תוס' משום מיגו ואף הקשה על מהרא"י מהרא"ש בתרומה שבח לה' שכוונתי לדבריו הנעימים אך הרואה יראה מה שעלתה במצודת רעיוני בס"ד לפרק בזה ולטעון וצ"ע על רא"ש מה מיישב הך דתרומה מהני באמתלא ל"ל טעמא דמוציא לעז ת"ל דאמתלא מהני אף בדאיכא רגלים לדבר כ"ש אי ליכא רגלים לדבר כמו בתרומה וצ"ל שם לא היינו מקילים דאפשר דאכלה חולין ע"ש. מ"מ הא נתבאר מתוך דברינו דמתוך דברי הרא"ש מוכח ברגלים לדבר מהני אמתלא ומתוס' אין הכרע כמו שכתבתי לעיל ואף גם היכא דאיכא צד להתיר לא הוי לי' רגלים לדבר כדברי הח"מ דאף ראיית מהרא"י דחיתי לעיל ודברי הב"ש דאמתלא אינו מועיל במקום שמפסידה כתובתה וכאן דאמר לה שהיא מותרת לבעלה אין כאן פסידא דכתובה לפי דעתה ודאי מהני אמתלא שאמרה כך דלא אכפת לה שלא אסרה עצמה ונמלטה מבזיון סברה בדעתה מוטב שאומר נטמאתי שלא יבזוני עוד כיון שלא הפסידה כלל בדיבורה ולא עשתה שום דיבור לאסור ונראה כה"ג לכ"ע מהני אמתלא דדוקא אי כוונה לאסור עצמה ס"ל דלא מהני אמתלא כיון דאסרה עצמה או הפסידה כתובתה אז י"ל ברגלים לדבר לא מהני אמתלא דלא היתה אוסרת עצמה ותסמוך על אמתלא שתחוש כיון דאיכא רגלים לדבר לא יאמינו אמתלא דידה ולא הי' לאסור עצמה אף בדיבור בלא מעשה (ועיין מהרי"ט ח' א"ה סי' א' כתוב סברא זו לענין ע"א וה"ה י"ל לענין רגלים לדבר דאמתלא לא מהני מטעם זה דא"ל משום שרגלים לדבר האמת כך הוא להכי לא מהני אמתלא דהא מהרא"י כתב ברגלים לדבר אין הטעם דאמת כך הוא רק שוי' נפשה כו' א"כ למה לא מהני אמתלא ע"כ מטעם זה ודוק) אבל נ"ד אף שאמרה נטמאתי סברה לא תפסיד כלל להכי אמרה כך ומהני אמתלא תו י"ל דאף שוי' נפשה חד"א ליכא דהא לפי טענתה שמותרת לא שוי' עצמה איסור כלליתו י"ל עד כאן אמרי' דלא מהימנא באמתלא אלא אי לא ידעינן אם אמת הדבר שאמרה בשביל כך אבל נ"ד ודאי לולי שגיזם לה שתבא בבזיון ותהי' מותרת לבעלה לא היתה מודית והרי נודע טעמה שהודית אף אם אמת שנטמאת לא היתה מודית לולי טעמים אלו א"כ יכולה לומר שקר אמרתי והודיתי מטעם כי יראתי מבזיון והרי היכא שגיזם לו וידעינן מזה א"צ למסירת מודעה אף מעשה דמתנה בטל כ"ש דיבור שי"ל עבור זה הודית ותו ברגלים לדבר דלא מהימנא היינו דאין תולין דעיני' נתנה ואוקמה הדין משנה ראשונה דמסתמא אינה מבזה עצמה וכאן יראה מבזיון בחרה בבזיון זה ואף למשנה ראשונה שריא לכן אי ליכא שינוי במעשה ששאל הנ"ל מאתי שריא האשה לבעלה הנלע"ד בלי פקפוק:

תשובה נג

לזרלאזיץ

אלקים את שלומו יענה בכל עת ועונה. לה"ה הרבני המופל' ומופלג מו' מרדכי נ"י:

תורף המעשה ששלחו לי הי' שא' משם כתב וז"ל הייתי בכפר פלוני ואמר לי המחזיק אוראנדי יש לי לדבר עמך אך כעת אין פנאי ונסעתי לטרנפאל שמעתי איש א' ספר לפני כמה אנשים שאיש הנ"ל אמר לו שאשתו אמרה לו ששותפו באוראנדא הלך למרתף לשאוב יין שרף ואמר לאשה שתלך עמו לסייע לו בהטיית חביות ובבואה למרתף סגר הדלת ודבר על לבה ולא יכולה היתה להשמט ממנו ובא עלי' באונס והחרשתי עד כי בא האיש לעירי אמרתי לו שיאמר לי מה שרצה לומר לי בהיותי אצלו ואמר שרצונו לומר רק שלא יודע הדבר כי ירא משותפו אמרתי לו שידעתי הענין ספר לי וספר לי הדברים שראה שאשתו תחלה הי' לה קטט עם השותף אח"כ ראה שהיא אינה בקטט עמו ומקורבת עמו ושאל אותה מדוע נשתנה הענין ולא השיבה ואמר לה שירבה חקירות ויתודע לו ואמרה לו הענין כמבואר למעלה ואמר ששאל המלמד ואמר לו כיון שנאנסה מותרת לו ואח"כ בא הרב לשם ושאל הרב את האשה ואמרה שתאמר למלמד והוא ישיב והיתה אמירתה ע"י המלמד שלא הי' מעשה ממש וקרוב הדבר שלמדה המלמד לומר כך והי' השאלה אי מותרת לבעלה כי בעלה מאמין לדברי' שהי' באונס וגם שלא הי' מעשה ממש:

תשובה הגיעני שאלתו מגילה עפה ע"ד אשה הנ"ל שהיא אשת ישראל והאריך בזה וחפש צדדים לאסור האשה ותמיהני לא כך המדה למיעבד עובדא וטצדקי להוציא אשה מבעלה על מגן ויתן בת ישראל לגידופין ופרץ בזה גדר המוסר ויראה ומה זו השאלה הפה שאסר הוא פה שהתיר נאמנת לומר באונס היתה במגו דלא נטמאה ואף שכתב הרמב"ם ה' נערה בתולה בעיר מסתמא מפותה ע"ש במ"ל דהיינו להוציא ממנו ע"ש אבל לאו חזקה אלימתא היא וביותר תוך מרתף בקרקע ובכפר דלא שכיחי רבים כ"כ כמו שבא בשאלה שלא היו בתים סמוכי' איך נשפוט בדעתינו דשם הוי חזקה לגרוע כח המגו אין זה אלא דברי תימה ואין להוכיח מתוס' פ' אע"פ ד' ס"ב דכתבו דא"ל דעובדא דהאי נואף מסתמא הי' ברצון דהי' בביתה וגם לא צוחה משמע דאינה נאמנת לומר שהי' באונס אף שיש לה מגו דלא נטמאה ז"א חדא אם נפרש כך דברי תוס' שם אינה נאמנת דלית לה מגו דאמרינן שהי' ברצון והא דאמרה שהי' באונס ולא אמרה לא נטמאתי דעיני' נתנה באחר ואי אמרה לא נטמאתי לא יגרשנה בעלה ואם תאמר שהי' ברצון תפסיד הכתובה להכי אמרה נטמאה באונס ולא נאמין לה בעיר ובביתה שהי' באונס כיון דליכא מגו א"כ נ"ד שהיתה אשת ישראל דשריא באונס א"כ במה שאמרה אנוסה ליכא למיחש דעיני' נתנה כו' דהא שריא לבעלה ואית לה מגו דלא אמרה נטמאה ונאמנת אף בעיר. ותו הפשט שם בתוס' לא דלא מהימנא לומר שהיה אונס רק מדסתם הש"ס השאלה משמע שהי' ברצון דהא הי' בביתה ולא צוחה משמע שכך טענה שהי' ברצון וכן מורה לשון תוס' דלא כתבו דלא מהימנא רק סתמא הי' כך ותדע דאי טענה שהי' באונס מאי כתבו תוס' דאית לה מגו דהיתה אומרת מאוס עלי היא טענה שהי' באונס וסברה שנאמין לה ולא רצתה להפסיד כתובתה דהרי נימא מש"ה אמרה שהי' באונס שלא רצתה להפסיד כתובה ע"כ כוונת תוס' דמשמע שטענה שהי' ברצון ממש וזה ברור א"כ אין לנו לאסור בעיר במקום מגו אי טענה שהי' באונס. וכ"ש בהפה שאסר י"ל אף במקום חזקה ע' ש"ך סי' ק"ה ובמקום דלא הוי חזקה אלימתא אמרינן אף מגו במקום חזקה ע' כללי מגו בש"ך וכה"ג ואורים ותומים ואין בזה שום ספק כ"ש דהבעל אינו מאמין לאשה יותר ממה שאומרת או שהי' באונס או שלא הי' זנות ממש כמו שאמרה תחלה ואינו חושש על רצון וזה ברור. ואין מהצורך להאריך בשאלה זו אך לאהבת חבת הקודש אשיב על פלפולו מ"ש לדחות דברי רבן של ישראל מהרא"י ז"ל דפי' בד"ת פ' אעפ"י דדעתם לאסור היכא דאמרה טמאה אני ויש רגלים לדבר משום דשוי' נפשה חתיכה דאיסורא והוא ר"ל לפי פי' המפרשים דלא פי' בתו' כדברי מהרא"י דס"ל ברגל"ד אסורה לא משום דשוי' נפשה חד"א ורמ"א שפסק כמהרא"י לאו משום שוי' נפשה חד"א פסק כוותי' אמינא הא בורכא הוא דא"כ לדבריו אף בע"א האומר נטמאה ויש רגל"ד נמי אסורה דאי לאו טעמא דשוי' נפשה חד"א מה לי היא מה לי עד דעלמא וזה אי אפשר דהא פסק רמ"א בסי' קט"ו דנחשד מצטרף עם עד שהודית לפניו ופי' הח"מ וב״ש דהיינו באיכא רגלים לדבר מבואר אי לאו הודאתו ע"א לא מהימן כו' אף ברגלים לדבר דהא נחשד הוי כע"א א"כ מבואר דרמ"א וח"מ וב"ש ס"ל כמהרא"י. ותו אי אנן מפרשים דלא כמהרא"י בתוס' אין לנו שום ראיה לאסור ברגל"ד ונשאר הכלל אין אשה נאסרת אלא בקינוי וסתירה ע' ריש סוטה דבעי קרא דעד טומאה נאמן אחר קינוי וסתירה משום דרגלים לדבר מוכח משם דווקא רגלים לדבר דקינוי וסתירה דחמיר טפי משאר רגלים לדבר דהא אף בלא עד טומאה אסורה בקינוי וסתירה לבעלה בלא שתיית מי מרים אבל שאר רגלים לדבר בלא ע"א וודאי הא דאינה אסורה כמ"ש תוס' דאינה אסורה בדבר כיעור א"כ ע"כ קינוי וסתירה הווי רגל"ד טפי מעלמא ושם גלי קרא דעד טומאה נאמן אבל לא בעלמא ואין לזוז מפסק זה כלל דעיקר האיסור משום דשוי' נפשה חד"א וכל שהיא אומרת שיודעת האמת שהי' באופן אחר או שמכחשת העד שריא כמ"ש מהרא"י שם ועיקר יסוד הקושיא שרצה לסתור דברי מהרא"י הקשיתי זו מימים ימימה ומצאתי את שאהבה נפשי קושיא זו בתשובת פ"י השייך לא"ה סי' א' אך הגאון הנ"ל מחמת קושיא זו ר"ל דברגל"ד אינה אסורה אף באומרת טמאה אני לך ולא כמו שעלה על דעתך דאסורה ברגל"ד לחוד ומ"מ מסיק הגאון כדברי מהרא"י ומיישב קושיתו ואני בעניי כתבתי בתשובה אחרת ליישב קושיא זו בס"ד בטוב טעם:

תוכן העניינים

תפארת צבי אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה