אור ברסלב
תפארת צבי אבן העזר דיני חרם רגמה

תפארת צבי אבן העזר· רבי צבי הירש בוצ'קו

דיני חרם רגמה

קונטרס תקנות עגונות

תשובה לז

נשאלתי לחוות דעת אף אני להמנות בדבר שדרכו למנות להתיר עפ"י מאה רבנים לה"ה לישא אשה על אשתו יען כי מתו בניו ועברו עשר שנים מיום מיתת בניו ואשתו אינה רוצה לקבל את גיטה ממנו עד כי יתן לה הרבה יותר מכתובתה וכבר נפתח הדבר בגדולים בפרט ש"ב הגאון המפורסים לתורה ולתעודה נודע ביהודה אב"ד בק"ק פראג ורמא דקלא וזקיף מראה פנים לכל צד ואנא כעונה אמן אבתרי' אך שלא יהי' כעונה אמן יתומה אמרתי לחקור אחרי מקור הדברים וד' יורני ויתמוך לבבי כי בו נעזרתי:

ראשון לציון בדבר היו לו בנים ומתו שפסק בירושלמי שמונה משעה שמתו הבנים וחתר הגאון הנ"ל למצוא טעם להשמטות הרי"ף ורמב"ם ורא"ש דברי הירושלמי אלו ולענ"ד הי' נראה פשוט להשמטת דברי הירושלמי לא דלא פסקו כירושלמי שהדבר פשוט מה"ת נימא שלא יוציא אם הי' לו בנים ומתו מ"ש מתו מלא היו לו כיון שלא קיים פו"ר והרשב"א שכתב דבהא נסתפחה שדהו היינו דאינו מחויב להוציאה. אבל לישא אשה אחרת הא כתב בהדיא דחייב לישא. אך פשוט דהירושלמי בא לומר דמונין משעה שמתו ולא משעה שפסקה (אף דלשון רוח דחנקתה עקרתה קצת דחוק דהא אדרבה היא באה לומר שעדיין אינה עקרה וימתין עוד ויתבאר לקמן עוד פי' דברי הירושלמי בס"ד. עכ"פ ודאי הירושלמי קמ"ל דמונין לה משעת מיתה. וכבר הביאו כל הפוסקים דין אם חלה או שהיו חבושים כו' ופי' הרא"ש דאמרינן העונש שגרם להיות חולה זה גורם שלא להוליד א"כ כ"ש מתו בניו פשיטא תולין באותו עונש להכי מונין משעת מיתה ומצד הסברא נמי אין לתלות העונש בדידיה מה שלא ילדה קודם מיתת הבנים דהא טעמא דתולין בדידיה דאיהי לא מיפקדא לא מיענשה. ואז כשהיו לו בנים אף הוא לא מיפקד ולא מיענש רק אח"כ עונש בא מחמת מיתת בניו ואנן מונין רק משעת מיתה:

ויש להביא ראי' מתוס' כירושלמי דבתוס' ד' ס"ב כתבו הא דקאמרה מיני' כו' במאי מיירי כו' ותירצו דמיירי שיש לו בנים מאשה אחרת ולהכי בעינן טענתה שאינו יורה כחץ דבלא"ה אין לתלות בדידיה ורמ"א סי' קנ"ד העתיק דברי התוס' שהיו לו בנים ומשמע אף שמתו וכן משמע להדיא מדברי ב"ש דוקא אם לא הי' לו כלל כו'. וצריך ליתן טעם לשינוי זה רק הדבר ברור תוס' קאי לדינא דש"ס דכופין מי ששהה עשר שנים א"כ אף מתו כופין ואכתי ל"ל דבאה מחמת טענה להכי כתבו שיש לו בנים אבל הרמ"א קאי לדידן דאין כופין רק משום באה מחמת טענה כופין ולהכי ס"ל אם הי' לו בנים אין לתלות בדידי' רק אם טוענה שאינו יורה כחץ אז כופין וזה ברור:

אך לענ"ד נראה בתוס' י"ל פי' אחר דמשו"ה נקטו יש לו בנים דאי לא"ה אף שהי' לו בנים תולין בי' דאיהי לא מיפקדא רק אם יש לו בנים בני קיימא גם איהו לא מפקיד (דאף דקיי"ל כר"י ישא בזקנותו כו' אינו עונש אצלו שאינו מוליד) א"כ אין לתלות בדידי' טפי מינה ולהכי אין כופין רק ביורה כחץ א"כ אף לדידן באין לו בנים והיו לו בנים תולין בדידיה וכופין בבאה מחמת טענה דלא כנראה מדברי ב"ש ואם נאמר דרמ"א נמי הכי ס"ל ואין זה דיוק מאי דנקט היו לו בנים דכוונתו שעתה נמי יש לו בנים ניחא קו' הב"ש שהקשה למה כתב הרמ"א דאם אמר אבדוק עצמי אפ"ה יש כתובה לראשונה ואף שהוליד והקשה הב"ש כיון שהוליד אין לתלות הסיבה מחמתו ולמאי שכתבתי ניחא דרמ"א לא מיירי אחר שהוליד דר עם הראשונה רק השתא אינו דררק עם השניה דרמ"א כתב לדידן דאין נושאים ב' נשים רק הבדיקה הוא שלא יתן הכתובה א"כ מה בכך שהוליד עכשיו מ"מ אז לא היו לו בנים ותלינן בדידיה שלא זכה להבנות ממנה דאז הוי מיפקד ומיענש ודברי רמ"א נכונים:

והנה אם נקיים דברי הירושלמי להלכה יש לעיין הא הש"ס פריך בשהה עשר שנים למה אית לה כתובה נימא היא לא זכתה ומשני איהי דלא מיפקדא לא מיענשה וקשה הא קיי"ל נודרת ואינה מקיימת יוציא משום דאמר מר בעון נדרים בנים מתים אלמא בעון דידה נמי מתים. אך ז"א דנהי שמתו בסיבתה מ"מ מה שאח"כ אינה יולדת אין עבורה דהא בזה לא מיענשה ע"כ הוא בשבילו. אך לפ"ז אם מתו לאחר זקנתה שאינה ראויה לילד ומגרשה בשביל שאין לו בנים שמתו יכול לומר שמתו בסיבתה ולמה אית לה כתובה. וא"ל בשביל שמתו בסיבתה אינה מפקיע כתובתה רק עבור שאינה יולדת וכיון שהיא זקנה למה תפסיד כתובתה דז"א דודאי קו' הש"ס כך הוא אמאי תולין בדידי' ולא בה דאם נתלה בה הרי הוא עפ"י אונס מוכרח לגרשה ולמה יתן לה כתובה כיון שאונס בא ממנה א"כ אף מתו כיון שהאונס בא ממנה והוא מגרש עפ"י אונס למה יתן לה כתובה. אך י"ל דודאי הש"ס דמקשה נתלה בה היינו דוקא אי לא ילדה כלל דאי לא"ה אמרינן נסתפחה שדהו א"כ במתו וודאי אית לה כתובה והשתא ניחא דתני במתני' לא ילדה לרבותא אף שלא ילדה מעולם אית לה כתובה כ"ש מתו דנסתפחה שדהו ואפשר בזה לכוון דברי ירושלמי שנתן טעם למה אית לה כתובה דתולה הדבר באונס האי רוחא דחנקתה עקרתה ולהכי אין תולין בסיבתה עכ"פ מבורר ממה שכתבנו דדברי ירושלמי הלכה ברורה ואינה מסופקת כלל דבכה"ג דינו כלא ילדה וכל זה בזמן שכופין אבל לדידן דאין כופין יש לעיין בדין זה והנה הגאב"ד מפראג כתב דיש לדון אם הוא רוצה לעלות לארץ ישראל ממ"נ כופין דמאן דס"ל אין כופין הוא משום דס"ל בח"ל אינן עולים לו המנין דתולין עון ח"ל גורם וגבי היא אמרה שלא לעלות קי"ל דאין כופין משום דאיכא סכנה כו' א"כ ודאי אינו נענש על זה א"כ ממ"נ כופין אותה ודפח"ח והנה בהך דינא אי כופין בח"ל הגאון ח"צ כתב להביא ראי' מתוס' דס"ל בח"ל כופין דהקשו הך דהיא אמרה מיני' האיך מיירי אי שהה עשר שנים בלא"ה כופין ואי לא שהה ניחוש שמא עיני' נתנה באחר ולא תירצו דמיירי בח"ל דאין כופין משום ששהה עשר שנים ע"כ דאין חילוק בין א"י לח"ל והשב יעקב השיב דא"כ אף באה בטענה נמי למה כופין נימא עון. ונפלאתי על דבריו אי טענה אינו יורה כחץ מאי ענין זה לח"ל היא אמרה ודאי המניעה מחמתו וזה פשוט אך אף קו' ח"ל לא הבנתי דאי מיירי בח"ל דאין כופין ניחוש שמא עיני' נתנה באחר ותו קשה על ח"צ מה בכך דמיירי בח"ל כיון דאין כופין יורה כחץ נמי לא מהני אלא אי באה מחמת טענ' דמאי נפקא לה מיני' א"כ ל"ל יורה כחץ ע"כ כתי' תוס':

והנה על ממ"נ של הגאב"ד מפראג יש להשיב דמטעם אחר אין כופין בח"ל דדין הוא שנגזור על עצמינו כו' כמ"ש המרדכי ואף בא"י אין כופין כמ"ש הב"ש סי' א' אולם הא ודאי אף שאין כופין עכ"פ עליו המצוה לקיים פו"ר לדעת הב"ש משו"ה כופין אותה לגרשה ע"כ והנה לכאור' יש לעיין אף דמצוה עליו לקיים פו"ר הא הרא"ש כתב דר"ג השוה כח אשה לכח האיש כמ"ש סי' ע"ז בח"מ א"כ י"ל כיון שהאיש אין כופין אותו משום מצות פו"ר כך אין כופין להאשה וא"ל הא כופין אף האיש אם היא באה מחמת טענה א"כ אף היא נכוף אותה אם הוא בא מחמת טענה דז"א דאף לדידי' אין כופין אם יש לתלות שבא בסיבתה כגון אם הי' לו בנים הה"ד כאן אין לכוף אותה דהיא לא מיענשא דלא מיפקדא ובא בסבתו א"כ לכאורה אין לכוף אותה. אך מ"מ ראוי להתיר לו לישא אשה אחרת על אשתו דבהא לא גזר רגמ"ה ואף שדעת מהר"י מינץ כה"ג גזר כבר כתב הראנ"ח דכוונת מהר"י מינץ אם היא אינה רוצה לקבל גט אז לא תיקן ר"ג אבל אם היא רוצה לקבל גט למה נתיר לו לישא אשה אחרת והוכחת הגאון מפראג נכונה היא דאי לא"ה מאי ראי' מייתי מר' אמי וכתב אטו ר' אמי ל"ל מצות פו"ר מאי קשיא ר' אמי אמר הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה ואינו מבטל פו"ר ואין לדחות הוכחה זו דהכי מוכיח מדצריך ליתן כתובה ולא אמרינן אנוס הוא ואינו מציל אונסו מליתן כתובה הה"ד שתקנות ר"ג שייך דמאי ענין זה לזה ממונא יתן לה אבל איסורא לא שבקינן למיעבד ומה שהקשה השב יעקב דאם כך כוון ר"י מינץ מאי מקום מצוה איכא כיון שרצונה לקבל גיטה לק"מ די"ל כיון שמוכרח ליקח אשה לא החמיר עליו ר"ג שיגרש אשתו הראשונה כמו ביבמה א"צ להוציא אשתו הראשונה למאן דס"ל דלא גזר ביבמה ומה שהקשה עוד למה נדחק ר"י מינץ בדברי רא"מ לוקי דברי רא"ם באין רצונה לקבל את גיטה נמי לא קשה דרא"מ מוכיח ממרדכי ושם קאי ביבמה שא"צ לגרש ראשונה אך הא קשיא על דברי מהר"י מינץ האיך מייתי ראי' מדברי ר' אמי האיך ס"ד דר' אמי מיירי במקום ביטול מצוה פו"ר בלא"ה כופין להוציא ולא מהני שישא על אשתו כמבואר בהמדיר דלא מהני אף שיאמר דיירנא בסהדי:

והנה באמת הרמב"ם ס"ל דהרשות או לגרש או לישא על אשתו ולכאורה תימא א"כ הא דקאמר דיירנא בסהדי ע"כ מיירי שאינו רוצה לישא אשה אחרת ואף לדור עמה ובהא מאי רבותא איכא פשיטא לא שבקינן דאינו רוצה לקיים פו"ר ע"כ כפי' רש"י דאף לישא על אשתו לא שבקינן אצלה דשמא לא ישא:

ע"כ אף הרמב"ם ס"ל כך אם נשא אין מוציאין ממנה אבל כמה דלא נשא מפקינן לה מיניה א"כ מאי ראי' מייתי מהר"י מינץ מר' אמי ממ"נ אי כבר נשא אחרת מאי ביטול פו"ר יש ואי לא נשא בלא"ה מפיק על כרחו וצ"ל כמ"ש דמ"מ אף שכבר נשא מוכיח מדיהב כתובה ע"כ שאין פו"ר מצילו מידי חיוב זה הה"ד ברוצה להתגרש חייב ליתן לה גט ובאמת יותר נכון לגרש על כרחה כדינא דש"ס דמוציאין אף דאמר דיירנא בסהדי. אך כבר כתבתי לעיל כיון דר"ג השוה דינה כאיש אין כופין אותה להתגרש יותר ראוי להתיר לישא אחרת. ובזה ניחא דמרדכי מסופק אם להתיר לגרש ע"כ ור"ג ס"ל דמותר די"ל ר"ג קאי לפי הדין דכופין אותו לגרש משום פו"ר הה"ד לדידה כופין. והמרדכי קאי לדידן דאין כופין אותו א"כ אף לדידה אין כופין דדינה כאיש לכן אין כופין לגרש ע"כ רק להתיר לישא אחרת. והנה אם נתיר לישא אשה אחרת אם נפטר משאר כסות ועונה דעת רא"מ דמותר למנוע ממנה והב"ש כתב דיכול לומר קים לי ובמקום אחר הארכתי בס"ד דדין זה תלוי בפי' דברי רש"י ותוס' ריש כתובות ואנן קי"ל שם ביבמה דלא כרש"י ונסתרה דברי רא"ם. אך הא יכול לומר קים לי דכופין לעלות לא"י לכן מותר למנוע שאר כסות ועונה ובענין השלשת כתובה יפה כתב הגאב"ד מפראג דזה אין דומה לנשתטית דשם אנוסה משא"כ הכא ולענ"ד יותר נכון למסור לה גט ליד שליח ולהשליש הכתובה טרם נסיעתו לא"י כי פן תתרצה אח"כ לקבל הגט וקאי באיסור חרם שיש לו ב' נשים לכן מהראוי שישלש הגט וכתובה:

ועכ"פ נמנה אני בין המתירים עפ"י מאה רבנים לישא אשה על אשתו במקום ביטול פו"ר וכשנוסע לא"י אזי הוא מותר למנוע מאשתו הראשונה שאר כסות ועונה עד שתקבל גיטה וטרם נסיעתו נכון להשליש גט וכתובה וד' ינחני בדרך אמת הכ"ד:

תשובה לח

נשאלתי מאיש יקר נכבד אפרתי גלגל עם אשתו זה כמה שנים והיא נשתטית ואינו יכול לדור עמה לכן הוא דופק בשער עד מתי לצטער וליזל להתירו מכבלי עיגון כאשר הנהיגו רבותינו הקודמין ומלא הדבר בכל הספרים וכן נוהגין ומורין כן:

הנה טרם אענה אני שוקק לראות מקור ושורש הדין על מה אדניו הוטבעו מוהר"ם מינץ ומהרש"ל דעתם דרגמ"ה גזר אף במקום מצוה ובמרדכי יש מקומות אשר הוזכר לאסור במס' כתובות פ' אע"פ כתב לכוף לחלוץ משום חרם רגמ"ה וביבמות פרק החולץ כתב אף מי שרצה להתיר הוא משום דאשה הקנו לו משמים ומזה נסתייע מהר"י מינץ ז"ל דאף המתיר לא התיר רק ביבמה משום דאשה הקנו כו' אבל לא משום דאיכא מצוה רק בפ' מצות חליצה כתב המרדכי בשם ר"א ממיץ להתיר החרם דאז יהיה עולה לחליצה ובמקום מצוה לא גזר ר"ג א"כ נראים דברי מרדכי כסותרים זא"ז ואף דלאו חד אמרינהו לכולהו מ"מ הדברים מתמיהים ולענ"ד נראה דכולהו איתנייהו מאי דצריך הך סברא דאשה הקנו לו משום דס"ל כיון דמצות חליצה קודמת אין בזה מצוה וצריך סברא דאשה הקנו לו רק בפ' מצות חליצה שם כתב בשם הרא"מ דהוי חליצה פסולה ואף לחליצה אינה ראוי א"כ יבטל הגאון המצוה ולהכי קאמר במקום מצוה לא גזר וזה ברור א"כ מוכח דדעת המרדכי דלא כמהר"י מינץ ובמקום מצוה לא גזר ר"ג:

עוד נ"ל בדברי המרדכי דהנה לכאורה תמוהים שם דברי מהר"י מינץ דהביא ראי' אף במקום מצוה גזר ר"ג דהא ר' אמי ס"ל כל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה אף במקום מצוה פו"ר הה"ד תקנות הגאון וזה תימא שם אין ביטול מצוה דהא יש לו תקנה יגרש אשתו הראשונה וצ"ל מהר"י מינץ ה"נ קאמר בנדון דידיה לגרש אשתו הראשונה ודעת הסוברים במקום מצוה לא גזרו היינו דא"צ לגרש אשתו הראשונה דלא גזר הגאון ע"ז וכמו דס"ל במקום יבום לא גזר וא"צ לגרש אשתו כך ס"ל למאן דס"ל דלא גזר ר"ג במקו' מצוה פו"ר וע"ז הקש' מר' אמי א"כ שם המרדכי חש לזה הסברא דאינו מצוה דיכול לגרש אשתו ולהכי ס"ל טעם אחר דאשה הקנו לו כו' וסברות מהר"א מינץ אם אף לחליצה לא תהי' ראוי ויגרש אשתו ולזו יחלוץ זה אינו מהראוי לכן ס"ל כה"ג לא תיקן הר"ג א"כ בנ"ד שאי אפשר לגרש הראשונה אף מהר"י מינץ יודה דלא גזר ר"ג וזה ברור. ומ"ש עוד מהר"י מינץ דמצות יבמה עדיף טפי דילמה בע"כ קנה לה וסיים שם דעיקר הטעם שאי אפשר להשמט ומצוה עלי' רמיא אבל מצות פו"ר אינו ברור שאם לא ימצא אשה פטור הוא תמהני למה דחה מצות פו"ר אדרבה מצוה רבה היא טפי משאר מצות דמשו"ה דוחין לעולם בהם תעבודו כמו שכתבו תוס' פ' השולח וכמה דוכתי וראיתי במס' מגילה ד' כ"ב כתבו תוס' בשם השאלתות דחשיב שם ללמוד תורה ולישא אשה שילך לח"ל אף דמצות קלות נינהו ולכאורה יש לתמוה אדרבה שם משמע דמצוה רבה הוי כדקאמר דמוכרין ס"ת בשביל בנים וכ"כ תוס' שם. ואפשר שאלתות מפרש דמיירי דיש לו בנים ומ"מ הולך לח"ל לישא אשה משום לערב אל תנח וזה קי"ל דאין מוכרין ס"ת כדעת רוב הפוסקים ע' אה"ע סימן א' אבל אין לו בנים מצוה רבה הוי ואף השאלתות מודה כמ"ש תוס' ז"ל. אולם בהא יש לבעל דין לחלוק אם כבר קיים פו"ר וליכא רק מצוה לערב אל תנח כמו בנ"ד אפשר דאין להתיר חר"ג דלאו מצוה רבה היא ואף הב"ח כתב משום מצוה רבה מתירים חר"ג ומנ"ל כה"ג דזה אינו רק מדרבנן כמ"ש הרי"ף פ' הבא ע"י ואף שיש חשש הרהור עבירה דאסור לעמוד בלא אשה והח"מ כתב דהרהור עבירה קשה משבת (ובחנם השיג עלי בתשובת נודע ביהודה שכתבתי להזדקק להתיר למי שהי' לו חשש פ"ד דשבת מצוה היא ולא הי' גוף התשובתי ביד הגאון דמבואר שם כוונתי וכוונתי הי' דהרהור עבירה קשה יותר משבת) מ"מ מנ"ל דמתירי' משום זה אבל זה ברור דזה מצוה יותר ממצות לערב א"ת דבהכי מיירי התה"ד אבל באין לו בני' לא עלה על דעת תה"ד שלא ישא אשה משום חשש קטטה לדחות איסור דאו' וזה נמי סתירה לדברי מהר"י מינץ דהא מצות יבום דחינן משום קטטה וכי יעלה על הדעת לדחות מצות פו"ר משום חשש קטטה. ע"כ יבום שאני דאפשר בחליצה ע"כ מהר"י מינץ נמי לא רצה לדחות מצות פו"ר רק כשיש תקנה לגרש אשתו הראשונה ואף שיצטרך לגרשה בע"כ מתירים לגרש משום מצות פו"ר ע' ב"ש סי' קנ"ד ובסי' פ"ז ברמ"א דתקנה דלגרש ע"כ קיל מלישא ב' נשים ותו ממקומו מוכרע דלא התירו לשחרר חצי' ב"ח רק משום פו"ר ולא הוזכר משום הרהור עבירה ואף שפחה לא התירו משום דנהגו מנהג הפקר רק דרבים היו נכשלים כמ"ש תוס' שם. ואף שכתבו תוס' אי הוי יכול לקיים שבת כל דהוא לא כייפינן לשחרר מ"מ נ"ל בשביל שיקיים שבת כל דהוא נמי לא כייפינן רק משום מצוה רבה. ואי קשי' בפסחים פ' האשה וריש חגיגה דרמי תרי מתנייתא אהדדי במי שחצי' עבד וחצי' ב"ח ומוקי חד כמשנה ראשונה וחד כמשנה אחרונה (ומהא נמי מוכח דפו"ר מצוה רבה היא דבשביל פסח לא כייפינן לשחרר ומשום פו"ר כייפינן לשחרר) אמאי לא מוקי תרווייהו כמשנה אחרונה וחדא שכבר קיים שבת שהיו לו כבר בנים אף כשהי' עבד קיים שבת כל דהוא ע"כ בשביל שלא יעמוד בלא אשה נתיר לשחרר דהוא נמי מצוה רבה ז"א דבני' שהיו לו כשהוא עבד כיון שנשתחרר אף שבת כל דהוא לא קיים דעבד אין לו חייס וכקטן שנולד דמי אבל מה שיהי' לו כשהוא עכשיו חצי עבד וחצי ב"ח אף שישא שפחה יש עתה שבת כ"ד א"כ אין ראי' להתיר חר"ג בשביל שאסור לעמוד בלא אשה דקיל מחיוב פו"ר דבשביל פו"ר מוכרין ס"ת ובשביל אסור לעמוד בלא אשה אין מוכרין ס"ת כמ"ש הנ"י ע' ב"ש שם ואף דרמב"ן ס"ל דאף בשביל זה מוכרין ס"ת יחיד הוא בזה ואף מש"ס דמגילה לא משמע כוותי' דלמה קאמר שם משו"ה הולכין לח"ל לישא אשה משום שבת הוי לי' לומר משום אסור לעמוד בלא אשה ולמה מוקי דוקא לקיים שבת ואף דב"ש כתב דמכירת ס"ת שאני דאין מוכרין ס"ת להצילו מעבירה. אף דחמור משבת מ"מ מאין לנו נמי להתיר חר"ג משום זה אולם לענ"ד נראה משו"ה יש מקום להתיר חר"ג אף כה"ג דהא מבואר בתשו' מהרמ"פ והסכים הרמ"א עמו דתקנתא לא הי' רק עבור תקנות האשה ולא משום דררא דאיסורא ובודאי לא רצה הגאון לחוש על תקנתא ויקלקל את הבעל ולמה יאלם ויפה כח אשה מבעלה כיון שהוא אינו חייב בדבר ואנוס הוא מה לו לחוש על תקנתה וכי הא מדות סדום הוא היא אין לה תקנה מזה שאינו נושא אשה אחרת והוא יהיה מקולקל אף אם יש נ"מ לה שמא תשתפה מה לו לחוש לזה והרי בנכפה דעת רא"ש לכוף אותה דלא העדיף הגאון האש' מהאישיותו אם הי' באפשרי שתקבל הגט ודאי היינו כופין אות' דהא מום גדול הוא עכ"פ אף שנולד בה אח"כ ואינו מחויב להיות אגוד עמה רק שאינה יכולה לקבל גט עכ"פ אינו צריך לחוש לתקנתה דאינו מחויב לדור עמה והמניעה שלא תקבל הגט הוא מצידה א"כ מה לו לחוש לתקנתה שהוא אינו מחויב להחזיקה לאשה רק אגודה בי' עבור הגט ואין העיכוב מחמתו למה יגזור עליו הגאון וכ"כ הרשב"א בתשו' דלא תיקן הגאון רק על הרוצה לבגוד באשתו ולא כה"ג ולא נתחבטו הגאוני' אם יש להתיר חר"ג רק אם בת גירושין היא ורוצה לישא אשה על אשתו אבל כל שאינה בת גירושין לא נחלקו כלל ויש להתירו לו בפשיטות ואף אם תשתפה אם יש לחוש שתחזור לשטותה יכול לכופה לגרשה כמבואר בסי' קי"ו לענין נכפה א"כ מה צורך לחוש לתקנתא דידה כיון שאין צריך לקיימה לאשה והרי מוכן הוא לגרשה ומשו"ה תיקן שישלח לה הגט וכיון שאין רוצה לקיימה אין אנו חוששין לתקנתא דידה כיון שלא תהי' אשתו ואין אנו יכולין לכופה שתהי' אשתו ולא יהי' לה צרה להכי לא חש לתקנתא דידה כתקנות הגאון ויכולים להתיר חר"ג וזה ברור:

אך בענין השלשת הגט מבוכה רבה יש המגי' במ"ל פ"י מהל' גירושין הביא בשם חכמי קושטנדינא שאסרו לעשות שליח לגרש כשתשתפה וזה הי"פשוט בעיניו לאסור לכתוב בעת שטותה:

וכבר רבים וכן שלימים חתרו ליישב המנהג השלשת הגט ולענ"ד נראה מאי דפשיטא לי' להרב ז"ל לכתוב הגט בעת שטותה אסור חילי' דידי' מהא דיבמות פ' ר"ג דלאשה דעלמא אין גט כשאומר כתוב גט כשאכנסנה אגרשנה והנה תוס' שם כתבו דלא מצי משוי שליח א"כ לכאורה כוונתם להך דנזיר דף י"ב מאי דאיהו לא מצי עביד שלוחי' לא מצי עביד וז"א דא"כ הוא בעצמו יכתוב הגט. ואם הוא בעצמו מצי לכתוב שלוחי' נמי מצי עבדי ע"כ אין זה ענין לשליחות דבעת שאינה אשתו הכתיבה אינו מועלת כלל וכ"כ הרמב"ם דהרי אינה בת גירושין ממנו ור"ל הוא אינו יכול אז לגרשה ול"ד לאומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שתשתחרר למ"ד אדם מקנה דשלב"ל דמתקדשת לאחר שתשחרר בקידושין אלו אבל הכתיבה נעשה בפיסול ומאי מהני שאח"כ תהי' ראוי' לגירושין כן נראה לדעת הרמב"ם ז"ל אך התוספות כתבו שם למ"ד אדם מקנה דשלב"ל מהני צ"ל דמ"מ יכול לכתוב אף על אופן זה כשתהי' ראוי' להתגרש אבל עכ"פ אין זה ענין לאשה שנשתטית דהא לא בעי דעתה בשעת הכתיבה רק בשעת נתינה צריכין שלא תהא משלחת וחוזרת ומה"ת לא יכתוב אז גט ואי שאינו ראוי' לנתינה היכן מוזכר זה הדרש דבעי שתהי' ראוי לנתינה בשעת כתיבה שם בכתוב גט לאשה דעלמא אף הכתיבה אינה ראוי' כלל שאינו בכלל וכתב לה והא דדרשינן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה מוכתב ונתן היינו שיהי' גט ראוי לנתינה אבל לא על גברא קאי שגברא יהי' ראוי לנתינה ותדע דאף שבידו לתלוש ממעט מוכתב ונתן שהגט יהי' ראוי תיכף לנתינה א"כ מאי בעי יבמתו מהו אף שבידו לבא עלי' מ"מ נמעט דמחוסר ביאה מוכתב ונתן ע"כ דל"ד דקרא קפיד רק הגט יהי' ראוי ולא גברא דאין לנו לבדות דרשות לפסול גיטין והרי לדעת הרמב"ם סי' קנ"א אם יצוה לגרש בעת שהי' שפוי ונשתטה מדאו' כותבין ונותנין בעת שטותו אף שאינו ראוי' לגרש בעצמו רק שם כיון שעשה שליח כשהי' ראוי הרי כותבין על דעת הראשונה ואז מסר לו דעתו וידו א"כ אם נתן לו רק רשות לכתוב ונשתטה ואין סמא בידן כיון שאין ביד השליח ליתן ואף הוא אז אינו ראוי ליתן נפסול אף הכתיבה מדאו' ולא הוזכר שם זה חידוש והרי אינו ראוי ליתן שע"ז לא מסר לו ידו ונראה שם כיון דלדעת הרמב"ם דלכתיבה מהני מנוי השליחות מה בכך דאין ראוי לנתינה מנין לנו דרשה זו. רק ע"ז יש לפקפק אם עשה שליח ליתן לידה כשתשתפה כיון דלאו בידו הוא ליתן לה לא מצי משוי שליח וראיתי בס' אורח מישור דרצה לדחות סוגיא דנזיר מקמי סוגיא דקידושין דפשיט כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי שלוחי דידן מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ושלוחים עבדי ודחי עבד שייך בגיטין כו' אלמא במקום דשייך בגיטין לא אמרינן מי איכא מידי ע"ש ובס' מרכבת המשנה החזיק בזו הקו' ונדחק לחלק ואני תמה מאי ענין זה התם איהו ושלוחיה לא מצי עבד השתא אבל בקידושין השליח מצי עבד ואיהו לאו בר עשי' לכן כיון דהוא בתורת גיטין מהני ובמקו' אחר הארכתי עוד בגט הזה בס"ד:

תשובה לט

ע"ד אשה אחת הנמצאה בק"ק פוזנן שאין לה דעת שלימה אמת שמשיבה כהוגן ואף עוסקת במלאכה תפירת כסוי' של משי וקונה המשי ומוכרת הכסות והיא מדקדקת במעשי' ומקמצת מאד רק יש דברים שאין דעתה מעורבת בהם גם בדת יהודית מחמת חסרון ידיעה בהם וצריכה זרוז והשגחה מזולתה ע"ז ואף דרך נשים אינה יודעת כי אם האשה אשר גרה בבית אתה משגחת ע"ז ויודעת להשיב עכ"פ וגם על הדלקת נרות לשבת היתה אשה מלמדתה ומזהירה להדליק גם הגידה לה שתכנס לב"ה להתפלל וזה כמה חדשים נכנסת לבה"כ ומתפללת מתוך הסידור כללא דמילתא לפי הבחינה אין טירוף הדעת בדבר לומר דבר הפוך אי שלא תבין איזה דבר מחמת בלבול מוחה רק דעתה קלישתא וצריכ' השגחה עלי' ואי מלפא לה מילפא אך צריכה השגחה תמיד אולי שכחה מה שידובר בה ושאלו הב"ד הבעל איך התנהג עמה בהיות שלום עמה והשיב שאז בני משפחתה והנשים היו משגיחות עלי' על דרך נשים לה ועל תקנתה גם הגיד שהי' בקושי דרך ארץ עמה בפיוסים רבים עד שנתרצית לדבר ובשעת מעשה שחקה בקול גדול ובקול רם מאוד ופעמים רבים דברו הב"ד על לב הבעל לשלו' ואין הדבר באפשרי ובשום אופן והיא אינה ניתרצית בשום אופן לקבל גט וכ' כבוד ש"ב מחו' הרב הגאון הגדול המפורסים מוהר"ר יוסף נ"י אב"ד בק"ק פוזנן תשובה ארוכה מראה פנים לכל צד לא הניח לנו מקום להתגדר וראשית דבריו הם שאין לדמות נ"ד להמוזכר בתשובת פני יהושע שכ' דיש איסור לדור עם הנשתטית אף שיש תקנה לפתחי נדותן ע"י פקחות המתקנות אותם והרבה דרו עם נשותיהם כה"ג כמבואר ביו"ד סי' ק"צ מ"מ אסור לדור עמה עבור שתכשילהו באיסור מאכלות שאינה יודעת להבחין בין חלב לבשר וי"ל דשם היתה מכשלת בזה אבל אשה זו לא נשמע שהיתה מכשלת כי לפי הנשמע עוסקה במלאכתה ואינה עוסקת בשום דבר באפי' ובישול ותקנות מאכלים. רק צערא דגופא הוא להבעל לשכור פקחת להתנהג אישות בהגדת פקחות גם ליכא צוותא בסימא לשבת יחד עם אשה ההיא עכ"ל ונ"ל מתוך דבריו באמת אם היתה עוסקת בבית קרוב שתכשילהו כיון שצריך תמיד שיזהירו אותה ומי יכול לעמוד על גבה רק התקנה היא שלא תעסוק כלל במלאכת אפי' ובישול ותקנות מאכלות ובעובדא דפ"י אף שלא הי' מניחים אותה לעסוק היתה בעצמה עושה כך כשאין רואה לחסרון דעתה ואף שי"ל שבתשובות פ"י כ' זה שפקחות יתקנו אותה בפתחי נדותן דמיירי בשאלתו שנשבע הבעל וידע מזה רק דה"א דנשבע הוא לבטל המצוה ע"ז כ' די"ל פקחות יתקנו אותה בפתחי נדותן אבל לגבי חרגמ"ה לא נשמע מתשובתו שגזר ע"ז רגמ"ה שידור עמה בדרך זה מ"מ מאן לימא לן דרגמ"ה לא גזר ע"ז כיון דליכא ביטול מצוה ומהרי"ק שורש ק"ז מסתפק בדבר היכא ששונאה ומאוסה לו מחמת מום אי תיקן רגמ"ה כה"ג לכן חתר ש"ב הגאון הנ"ל למצוא היתר משום ס"ס שמא כלה החרם לסוף אלף החמישי ושמא כה"ג לא תיקן הגאון כדברי מהרי"ק זה תורף דברי הגאון ולכאורה יש להשיב עליו דוודאי אף למ"ד שכלה החרם מ"מ איסורא הוא לכ"ע כמ"ש הד"מ וקבלו עלייהו האיסור וגם מבואר בב"י בסי' קי"ט בשם נ"י פ' החולץ דכיון שהיא נשאת אדעתא דמנהגא אסור לישא אשה אחרת עלי' וכ"כ הרמ"א:

ובזה מיושב מה ששקל וטרי בתשובת ב"י על דברי הרשב"א דסמך ההיתר במה ששמע שר"ג לא החרים אלא עד סוף אלף החמישי דצירף זה לסניף משמע שלא סמך על שמועתו ע"ז שקל וטרי הב"י אם פקפק בשמועתו אינה אפי' סניף ע"כ השמועה אמת רק דקשה אפכא למה לי' לכל הפלפולים כיון שברי לו ע"פ השמועה שלא גזר ר"ג רק עד אותו הזמן ולמ"ש ניחא דמ"מ איסורא הוא מכח המנהג כמ"ש הד"מ וכמ"ש בשם ב"י רק דשקיל וטרי דמצד עיקר הדין ר"ג לא החרים כה"ג וכ"ש ששמע שתקנתו פסקה רק מצד מנהג מחמירים אבל בזה לא סמכינן על מנהגא במקום מצוה א"כ עכ"פ לדידן אסורה א"כ ליכא ס"ס אך מ"מ יש לקיים דברי שארי הגאון הנ"ל דבאמת מצד ספק מנהגא יש להקל בחד ספק דהוי ספיקא דרבנן ובזה מיושב מה שהקשה הגאון הנ"ל על הד"מ דמיקל בחר"ג משום דהוא דרבנן הא ספק חרם דאו' והכי קי"ל ביו"ד סי' רל"ח בספק בנדר ממאכל אי אסור במה שהותיר קודם נדר דהוי איבעי' דלא אפשטא באיברי בשר נחירה והחמיר בתה"ד משום דהוי ספק חרם אסור מהתורה (באמת אפשר הי' לומר בספק במאי הטילו החרם אזלינן לקולא דכך תקנו בספק דבריהם אף אם הוא לרמב"ם דאו' מלא תסור הקילו שכך הי' תנאי בדבריהם וכ"כ שם הרמב"ן במנין המצות שורש א' ומהר"י דלאון במגילת אסתר אבל מאי דהוא ספק בכל התורה דבר שנאסר לזמן מה במה שיש תי' קודם איסורו אף חכמים שתקנו איסור לא הקילו בספק זה דהניחו על ספק שהוא מדינא דספק זה נוהג בכל איסורים) ומה שתי' ש"ב הגאון נ"י דעל הנולדי' ליכא שבועה רק נדוי וחרם לא מחמרינן בספיקו יראה דעת הפוסקים להחמיר בחרם אף שאינו שבועה דהא כך כתב רמב"ן במשפטי חרם כשבועה מילמדינו דכתיב ביהושע דהשבוע' אף שהי' חרם ע"כ חרם כשבועה והרי מה"ט כ' הרא"ש בתשובה דשבועת יהושע הי' חרם שאי אפשר להשביע הנולדים ואפ"ה קרי לה שבועה ומזה למדו בילמדינו דחרם הוא שבועה א"כ מוכח בהדיא דחרם דאו' אף אם נאמר דאינו יכול להשביע הנולדים מעובדא דיהושע א"כ ממ"נ חרם דינו כשבועה אי יכול להשביע הנולדים הוי שבועה ואי אינו יכול להשביע א"כ אף עובדא דיהושע הוי רק חרם וקרי לי' שבועה ועלה קאמר ילמדינו חרם כשבועה) אך למ"ש נתישבה קו' ש"ב נ"י דרמ"א הכריע דחרם ר"ג לא הי' רק עד אלף החמישי ולדידן אינו אסור רק ממנהגא להכי היקל בספיקא והשתא י"ל שפיר להתיר משום ס"ס דהספק אם היא חל החרם עכשיו וספק אם כה"ג תקנו:

ובדאו' הוי ס"ס ואף שאח"כ מ"מ אסור ממנהגא מ"מ שרי דבדרבנן חד ספק שרי וכה"ג כתב הש"ך בסי' פ"ג גבי ציר דגים דיש ספק אם יש בה שומן ואם נמלחו דהוי ס"ס בדאו' ובדרבנן חד ספק:

שוב ראיתי ח"צ בתשובה קכ"ד כתב דאנו האשכנזים ז"ל ס"ס דאנו תופסין גזירת הגאון בתר אלף החמישי ולמ"ש הוי שפיר ס"ס דאנו תופסין משום מנהג להחמיר ולא משום החרם כמ"ש הרמ"א וגם י"ל דהרמ"א כבר הכריע דבחד ספק ניקל משום דלדעתו וודאי כבר כלה החרם ואינו מסתפק בדבר א"כ ניקל משום ספיקו דמהרי"ק וליכא ס"ס כלל אך אנן חזינן דמהרי"ק הביא שמועת הרשב"א דלא גזר ר"ג אחר אלף החמישי ואפ"ה החמיר בספיקו אולם הגאון הנ"ל כתב וחתר למצוא היתר אולי מהרי"ק החמיר בלא מאה רבנים אבל ע"פ ק' רבנים י"ל דמתירים כה"ג וצירף זה לספק ג"כ ולקמן נדבר מזה בס"ד:

אולם תחלה נאמר הרשב"א כתב בפשיטות דוודאי לא תיקן הגאון במקום מצוה לעקור מצוה ולכאורה י"ל הא אף שבועה אינה חלה על המצוה רק בכולל ואפשר דחרם נמי חל בכולל משום שחל על מי שקיים פו"ר ולדין יש תשובה דל"ד לכולל שאותו איש נאסר בחתיכות אחרות אבל בשביל אחרים שנאסרו אינו חל ע"ז כולל אבל הסברא נכונה מה"ת יתקן הגאון לעבור המצוה. וגם לדברי הרא"ש דכתב בתשובות בנכפה לא תיקן הגאון משום דלא העדיף כח אשה מאיש והכי קי"ל בש"ע סי' קי"ז ומגרשה אף בע"כ כמ"ש הב"ש ומהר"מ לובלין בתשובתו (וש"ב הגאון הנ"ל פקפק ע"ז דהרא"ש לא ברירא לי' כ"כ דמגרש ע"כ רק כתב שימנע שארה ועונתה אולם לענ"ד האמת עם הב"ש והרא"ש כתב זה רק לרווחא דמלתא עבור שע"ז נשאל אם ימנע שארה השיב כך ותדע דהא שם הגאונים שהסכימו עם הרא"ש השיבו שיגרש בע"כ והסכימו לדברי הרא"ש הרי גם הם הבינו כך דהרא"ש ס"ל הכי והגאון מ' מרדכי כתב אם יזרוק גט מי יבא כו' הרי ס"ל דהרא"ש הכי ס"ל א"כ כיון דבנכפה מגרש ע"כ מטעם דלא עדיפא מאיש א"כ בלא קיים פו"ר נמי נימא לא עדיפא מאיש אם היא באה בטענה כופין אותו למה יגרע אם הוא בא בטענה שעדיף מינה דהוא מצווה ולא היא למה לא יכוף אותה ליקח אשה עלי' או יגרשה ע"כ. ודעת מהרי"ק נמי נראה ברור כדברי מהרח"ש דלא גזר הגאון ח"ו לבטל מצות פו"ר כמ"ש בהדיא דח"ו שתקנתו קלקלתו:

ומה שהקשה ש"ב הגאון על מהרח"ש הא מהרי"ק כ' ואפשר דלא גזרו במקום מצוה הרי מסופק ואי ספיקו על ספק מצוה הי' לו לבאר כך. לענ"ד ה"פ דברי מהרי"ק ספיקו הוא אי גזר ר"ג היכא שקשה לו להיות עמה והשואל אמר מה בכך שמאוסה עליו נכופו להיות עמה משום ביטול מצוה. ע"ז השיב אי הוי פשיטא לן שתיקן הגאון ע"ז שלא ישא אחרת כה"ג ע"כ נכופו אבל אני אומר שמא עבור שקשה להיות עמה לא נכופו להיות עמה וישא אחרת שלא תיקן ע"ז הגאון ואף שקיים פו"ר מ"מ לא רצה לגזור עליו שיהי' שרוי בלא אשה כיון שמאוסה עליו. אח"ז כתב די"ל עוד במקום מצוה עכ"פ לא גזר עליו כשמאוסה עליו וכ' זה בלשון אפשר דאם נאמר שגזר שתהי' אצלו אף שמאוסה עליו כמ"ש השואל ליכא ביטול מצוה דהא יהי' עמה רק שהספק הוא שמא לא גזר שתהי' עמו כשמאוסה עליו א"כ לא גזר שלא ישא אחרת כשהוא במקום מצוה והיינו ספיקא דידי' ותחלה כ' די"ל אף בלא מצוה כיון דלא גזר כה"ג כשמאוסה עליו שתהי' אצלו לא גזר נמי שלא ישא אחרת שלא רצה שיהי' בלא אשה ואחר כך כ' טעם אחר כשלא רצה לכופו שידור אצלה כשמאוסה עליו לא גזר מלישא אחרת משום דמבטל המצוה וזה ברור. א"כ מבואר דלא גזר ר"ג במקום מצוה. ומ"ש זקיני הגאון מהר"י מינץ להחמיר במקום מצוה. יראה ברור דכוונתו שזה שנשא אשה על אשתו סבור הי' שר"ג לא גזר ואף שרוצת אשתו להתגרש מאתו לא רצה זה האיש כי סבור הי' שכוונתו כיון שישא אשה אחרת לשם מצוה לא גזר הגאון. וכן הוא באמת דעת המרדכי ביבמה שא"צ לגרש אשתו ויבמה מותרת לו ע"ז דחה יבמה שאני דלא הוי כנשא דמן השמים הקנו לו והרי היא זקוקתו דיכול ליבמה ע"כ אבל בעלמא אסור לישא כשרצון אשתו לקבל גט וזה מוכרח דהכי כוונת מר זקיני ז"ל דמייתי ראי' מר' אמי דאמר כל הנושא כו' יוציא ויתן כתובה אף דיש מצוה ואי כוונתו להוכיח כשאין רוצית להתגרש תיקן הגאון שיבטל מפו"ר לזה אין לו ראי' מר' אמי דשם יגרשה ויקיים המצוה ע"כ כוונתו כמ"ש דהוכיח דלא נימא שא"צ לגרשה כיון שאינו עושה רק לקיים המצוה נשאר דין התלמוד דנושא אשה עלי' וכן כ' הגאון בהדיא דמייתי ראי' מהמרדכי דכ' על דברי רבא בזה"ז דגזר ר"ג יוציא ויתן כתובה אלמא האידנא אחר גזירת הגאון הוי דינא אף לרבא כר' אמי דיוציא ויתן כתובה ואינו מועיל לו מקצת פו"ר עכ"ל הרי הוא מבואר שזה הוא כוונתו שיוציא ויתן כתובה אבל כשאינה רוצת להתגרש לא עלה על דעת הגאון מהר"י מינץ שרגמ"ה תיקן שיבטל מפו"ר והשתא נתבאר ק בס"ד דלכ"ע לא תיקן רגמ"ה לבטל מפו"ר

ובתשובת שב יעקב ראיתי מביא זה בשם ראנ"ח ודחה זה דאי לכך כוון מהר"י מינץ ליכא ביטול מצוה דבידו לגרשה לא קשה קושייתו דס"ל דלא גזר במקום מצוה ואין צריך לגרש אשתו לכן בא להוכיח מר' אמי וכן מה שהקשה דהי' לו לפרש כך דברי הרא"מ לא קשה מידי דמשמע מלשון דלא גזר דא"צ לגרש אשתו כמו שכתבו ביבמה וכן מ"ש הש"י בסוף דבריו להוכיח ממאי דהוכיח מר' אמי דבריו תמוהים דראיית מהר"י מינ"ץ להוכיח אי נימא דשרי לישא על אשתו אף שם ישא אחרת ולא יצטרך לגרש זו וליתן כתובה ולא נשאר נגדינו רק מ"ש רש"ל בשם ראבי' דלא רצה להתיר בנשתטית במקום מצוה אך שם לא נהגינן כוותי' דמתירים ע"י ק' רבנים בפרט עכשיו שפסק החרם ויש רק מנהג ואנו נוהגים להתיר במקום מצוה ע"י ק' רבנים השתא אי נימא בספיקו של מהרי"ק דאם לא רצה רגמ"ה לגזור שע"כ יחזיקה אף שמאוסה עליו ממילא ע"כ מותר לישא אחרת שלא יתבטל מפו"ר רק שנאמר שמא גזר רגמ"ה שעל כרחו יחזיקה אף שמאוסה עליו ע"ז נאמר כיון שזכינו לדברי הרא"ש בנכפה דאינו רוצה הגאון להעדיף כח אשה מכח איש אף אנו נאמר כיון שאית דינא דמתיבתא שהי' קודם הגאון רבני סבוראי דתקנו באומרת מאיס עלי וטענה מבוררת שלא נכופה להיות עמו מה"ת יתקן הגאון לכוף האיש להיות עמה כשיש לו אמתלא וטענה מבוררת וכיון שמן הדין א"צ להיות עמה תו מותר לישא אחרת כדי שיקיים מצות פו"ר אף דמהרי"ק לא פשט הדבר אפשר שם אין טענתו מבוררת דידע ומחל אבל בנ"ד שאנו יודעים שהוא צער גדול אצלו הוי טענה מבוררת ואין לכופו להיות עמה א"כ משום מצוה כה"ג לא תיקן הגאון:

אך אמת הוא שכל הפלפול של הראשונים אי תיקן ר"ג במקום מצוה הי' טרם שבארו דיש היתר ע"פ ק' רבנים אבל עכשיו שזכינו לדברי כל בו שיש היתר ע"פ ק' כשיראו שיש טעם מבורר ממילא ידענו כי הגאון תיקן אף במקום מצוה ולא ביטל המצוה שהרי מסר לחכמי הדור להתיר כשיש צורך ובזה ניחא אף שיש דעות במרדכי דתיקן במקום מצוה היינו משום שיש היתר ע"י ק' רבנים והתנה תנאי זה בלישא על אשתו ולא על חרם לגרש בע"כ משום שלפעמים יזדמן שלא תהי' בת גירושים שנשתטית לכן התנה על חרם זה לישא ב' נשים התנאי זה ולא יבא לידי ביטול מצוה:

וכיון שהתנה ע"ז החרם להתיר תו א"צ נמי להתיר חרם לגרש ע"כ דלמה נתיר זה החרם הא נוכל לקיים המצוה להתיר החרם של ב' נשים כמו שהתנה הגאון אולם שמעינן אם דעתו הי' רק כשיש ביטול מצוה יתירו וודאי לא הי' מתנה שיתירו ע"פ ק' רבנים רק יתנה במקום מצוה שרי רק הוא חש כמו בנ"ד שלא יהי' אפשר לו לדור עמה ואז צורך להתיר לו משום המצוה וזה לא רצה להניח ביד כ"א שכ"א יאמר מאוסה עלי ויתן אמתלאות לכן הצריך שיהי' ע"פ ק' רבנים ותו באשה שנשתטית דמתירין ע"פ ק' רבנים. מוכח מרמ"א שכ' להתיר בנשתטית והב"ש כתב דיהי' ע"פ ק' רבנים ולא הזכירו משום מצוה מתירים. משמע שדעתם להתיר אף היכא דליכא מצוה כגון שקיים פו"ר (וכמדומני שהתירו בעיר מולדתי לאיש א' לישא אשה על אשתו והוא כבר קיים פו"ר אבל אז קטן הייתי לא אוכל לסמוך על זכרוני אולי אז מתו בניו שהיו לו) עכשיו בא לידי מהרבני מוה' משה דיין דק'. תשובה שהתירו ק' רבנים לפני איזה שנים לאיש א' שקיים פו"ר לישא אשה אחרת באשה שוטה והב"ח דכתב מתחלה דיש להתיר משום מצוה פו"ר דהוי מצוה רבה זה כתב לפי מה שרצה לומר דא"צ התרה אבל למאי דמסיק להתיר ע"פ ק' רבנים א"צ תנאי זה שיהי' לדבר מצוה דהא רמ"א למד דינו מרשב"א הובא במהרי"ק שורש ק"א ולא הזכיר משום מקום מצוה רק כפשטי' דלא גזר אלא מפני שמגרשי' ע"פ הוללות ולא ע"פ דין ע"ש מבואר דאינו תולה הדבר משום מצוה ותו די"ל אף בקיים פו"ר נמי דעתו להתיר דאיכא מצוה דאסור לעמוד בלא אשה דהרהור קשה משבת כמ"ש ח"מ בסי' א' ולדעת תוס' גיטין ד' מ"א בהא דכופין לעשות בני חורין דאלו הי' מקיים שבת הי' די (ובמ"א הקשיתי דמוכח אלו הי' נושא שפחה אף שולד כמות' כיון דמקיים שבת אין כופין א"כ מאי פריך בפסחים פ' האשה תרי מתני' אהדדי ומוקי חד כמשנה ראשונה נוקי תרווייהו למשנה אחרונה והכא שכבר הי' לו בנים בעבדותו טרם שנעשה חצי ב"ח דקיים שבת כ"ד אף דעבד אין לו חייס שבת קיים). אך הרשב"א לא תלה הדבר כלל במצוה ע"כ ס"ל דאף מה שמדינא לגרשה משום צערא דידי' ס"ל דלא גזר ר"ג ואנן דאין מתירים זה רק ע"פ מאה רבנים כשיראו טעם מבורר שם נמי לא הוזכר שיהי' במקום מצוה ונראה משום צערא דידי' מתירין וגם קשה לדברי הפ"י בתשובה דאין היתר בנשתטית רק שחייש שמא תכשיל אותו במאכל אבל משום פו"ר אין חשש דיכול לדור עמה ע"י פקחות שיתקנו אותה א"כ קשיא מ"ש הב"ח בנשתטית איכא מצוה רק דיש לומר כיון שאי אפשר שידור עמה משום שתכשילהו ממילא ישא אחרת משום המצוה ואי קשיא על פ"י שבנשתטית דמתירים לא הוזכר דווקא אם יש לחוש שתכשיל אותו וצ"ל ע"כ אי מתירים ע"פ ק' רבנים א"צ שתכשילהו והפ"י כתב אי מתירים בלא ק' רבנים לא נתיר משום צערא דידי' אבל האמת מ"ש כי לפי דברי הרשב"א והרמ"א שכתב כדבריו נראה דא"צ לזה התנאי שיהי' במקום מצוה היכא שמן הדין יגרשנה ואנן אין מתירים זה בלא ק' רבנים אבל א"צ שיהי' דוקא משום מצוה רק שיהי' טעם מבורר ואין טעם מבורר יותר מזה הנ"ד שקשה לו מאוד לדור עם אשה כזאת וזה ברור:

ואין להשיב על דברינו ממ"ש הב"ש סי' קי"ט דנ"מ בין הטעמי' בזה"ז דאיכא חר"ג דלא יגרשה כו' מוכח אף בעתים חלומה איכא חרם ולא חשו לצערא דידי' כיון שיכול לדור עמה בעת חלימותה דז"א דהשתא דזכינו דאין מתירים בלא ק' רבנים אף במקום מצוה וכ"ש במקום צערא שפיר כתב דאין לחוש לכך כיון שתמיד צריך התרה מק' רבנים כ' שפיר שלא יתירו לו הרבנים בעתים חלומה לגרשה ע"כ ותו דלגרש ע"כ לא התנהגו שיתירו ומתירים לישא אחרת ולא שיגרש ע"כ ולהכי אין לחוש לכן אף דעתי הנמוכה מסכמת לדברי ש"ב הגאון אב"ד מפוזנן להתיר לאיש הזה לישא על אשתו בהתרת ק' רבנים ובאופן שיסכים עמנו עוד שלישי כפי שכ' הגאון ורצון יראיו אעשה לבחור השלישי שיהי' או הגאון אב"ד משאטלאד או הגאון אב"ד מפ"פ דאדרה) רק בדבר הכתובה שכ' הגאון למכור כתובה בטובת הנאה כדברי צ"צ הנה לכאורה יש פקפוק על המזונות כי בהשליש כל הכתובה. ניזונות מהריוח ופירות אבל בטובת הנאה אין הבעל אוכל פירות א"כ במאי יפטר ממזונותי' אך בנ"ד שהיא בת גירושין רק ארי' דרביעא עלי' חר"ג יש לומר שהוא פטור ממזונות כדעת הפוסקים בנשתטית שהוא עתים חלומה אינו חייב במזונותי' כיון דבת גירושין מדאו' פטור ממזונות ואף למאן דס"ל דחייב התם י"ל הכא טפי בת גירושין מהתם והב"ש סי' ע"ז הביא בשם רא"מ דאינו חייב במזונות אם הוא אנוס בתקנות רגמ"ה ויש להשיב כמו שהשיב הח"מ:

ולכאורה יש ראיי' מסי' ק"ס ביבמה בנתרצה ליבם וחלה חייב במזונות וכן כתבו תוס' ריש כתובות ובד' ק"ז ע"ב אם כבר נתחייב לא מהני אונס. אך י"ל התם שאני דאם לא ארעו אונס הי' חייב מה"ת יפטרו האונס אבל כאן לולי אונס של ר"ג הי' פטור אין האונס מחייבו. וה"ה כ' בנשתטית נמי מטעם זה כיון דאנוס בתקנות חכמים אין לה מזונות והרמ"א דכתב דחייב במזונותי' ע"כ ל"ל טעם זה אך בנ"ד ברור דפטור במזונותי' דכיון דמגרשה מצד הדין ובת גירושין היא והיא מעכבת לכ"ע מודים דאין לה מזונות אף החולקים על הרא"מ דשם י"ל שתקנות ר"ג הוא כשאין לו עלי' טענה לא יגרשה ויתן מזונות אבל בנ"ד אחרי שנתבאר שמתירים לו לישא אחרת משום מצוה א"כ אף שלא התיר לגרשה על כרחה כמ"ש רש"ל דלפעמים לא יהי' אפשר לגרשה עכ"פ יכול לעכב שאר כסות עד שתקבל גט כמ"ש הרא"ש בנכפה שע"ז לא תיקן הגאון הה"ד בנ"ד אם נתיר בק' רבנים ודעתינו שע"ז לא תיקן יכול לעכב שאר כסות ואין עליו חיוב מזונות כיון שיכולה לקבל הגט וזה ברור:

אך הא יש לעיין דאיך נוכל למכור כתובתה בטובת הנאה כשהיא צווחת דלא ניחא לה במכירה זו אף שהסכים לזה הצ"צ היינו בשוטה שאין לה דעת הב"ד מוכרי' עבורה משא"כ הכא דיש לה דעת מי יכול למכור עבורה בלא דעתה בפרטות שוודאי יצטרך להשליש הגט נהי בנשתטית יש מהנדזינן בזה משום מי איכא מידי דאיהו לא מצי השתא למיעבד כו' אבל בנ"ד שהיא יכולה לקבל גט לכ"ע צריך להשליש דבת קבלת גט היא ואף בעתי' חלומה ועתים שוטה עובדא דמהרש"ל נמי נכון לכ"ע להשליש גט דכיון דדיעבד מגורשת ועכ"פ אם ניסת לא תצא קרינן שפיר דמצי עביד השתא ומסולק קו' המגיד דמהרש"ל דכתב השלשת היינו בעתי' חלומה. א"כ כיון שישלש הגט קרוב שאח"כ תתרצה לקבל גט כשתראה שנתן לו התרה א"כ למה תפסיד שתקח רק טובת הנאה ול"ד לשוטה דשמא לעולם לא תוכל לקבל גט וגם שלא תוכל לשבע כמ"ש הצ"צ משא"כ בנ"ד. רק אם הבעל אין לו לשלם כתובתה יראה דמ"מ תשאר הכתובה חוב עליו ואף די"ל כה"ג לא תקנו להתיר חרגמ"ה כמ"ש הצ"צ זה לא מסתבר דכיון שרגמ"ה התנה שיתירו מאה רבנים משום דחש למצוה ונתן הדבר ביד גדולי הדור ואטו בשביל שאין לו לשלם נגזור במקום מצוה והוי דינו כנכפה שכ' הרא"ש תהא כתובתה חוב עליו הה"ד בכל מקום שראו חכמי הדור להתיר לו לכן עכ"פ ישליש מה שתשיג ידו והמותר יהי' חוב עליו והתקנה היתה בהשלשת הגט ויתן הכתובה היינו שלא יעכב הכתובה ביש לו אבל באין לו שינעלו דלת בפניו עבור ממון לא נהירא דעבור חרגמ"ה לא חשו ועבור ממון חשו הא ליתא כן נלענ"ד ברור אם יסכים עמדי ש"ב הגאון אב"ד מפוזנן והשלישי שכתבנו למעלה א' מהגאונים הנזכרים אזי אף דעתי מצורפת באופנים הנ"ל:

ואף שרמ"א ס"ס קי"ז כתב כמהרי"ק דאין מתירים לגרשה ע"כ בשביל שמאוסה בעיניו י"ל חדא שם אין הטענה מבוררת דשמא אינה מאוסה ואזדא ראייתי מדינא דמתיבתא ותו אפשר הרמ"א לא מיירי במקום מצוה רק שהוא רוצה לישא אשה כיון שאין כופין להיות עמה בזה לא ניקל אבל במקום מצוה כבר הסכים רמ"א סי' א' להקל. אף די"ל דהכא הוא ספק אם יש בזה ביטול מצוה דשמא גזר ר"ג שידור עמה אף שמאוס' כמ"ש המהרי"ק אבל כבר כתבנו דהיכא דיש טענה מבוררת אין סברא שיכוף הגאון שיהי' עמה טפי צוה שיקח אחרת שלא יבטל המצוה מלצות שיהי' עמה כמ"ש לעיל כ"ז באריכות:

תשובה מ

לחכימא דיהודאי יתיב כתוונא דלבאי איהו וגולתי' יאי. ה"ה אוה"נ נאמני ידידי ורב חביבי הרב הגדול החריף והשנון זית רענן המפורסים כש"ת מוהר"ר דוד טעבלי נ"י ראש לדייני דק"ק ליסא יע"א:

מכתבו דמר הגיעני והלא נודע למעכ"ת חבה יתירה שבינינו ואין מהצורך להאריך בדברינו ומליצות כמוני כמוהו לבבינו קשור בפתילי עבותות האהבה מנעורינו עד עתה ישמרהו השם לנצח וישכון בגבולו לבטח בצל צח:

וע"ד אשת ה"ה הר"ר יוסף שכתב לי מעכ"ת מהותה וטיבה של האשה וחפץ מעכ"ת לשמוע דעתי אם שתקבל גט או להתירו לישא אחרת ע"י ק' רבנים מטיבותי' דמר אגלה דעתי למעכ"ת ולו החכמה והמדע ואומר זה הדין מבואר ברמב"ם ה' עדות ובח"מ ה' עדות באם הוא משובש בדבר מהדברים תמיד אף שבשאר הדברים דעתו מיושבת הוא כשוטה והכ"מ וב"י אה"ע סי' קכ"א הביא ראיות לדבריו ולענ"ד משתמע כך מפשטות הסוגיא דריש חגיגה דקאמר אי דעבד דרך שטות אפי' חדא נמי מוכח כהרמב"ם דאם נאמר אף שהוא שוטה לד"א אינו שוטה לשאר מילי מאי קשיא שמא בעי ר' יוחנן דווקא תלתא מילי ואף דמהני מילי מחזיקי' טפי לשוטה מ"מ בעי דווקא תלתא מילי דהא בשאר מילי לא מהני סימן שטות ע"כ פשוט כדעבד דרך שטות כל מילי נמי והש"ס דפריך אפי' חדא נמי ולא מקשה אפי' מילי דעלמא נמי י"ל היינו כפי דברי הכ"מ דהנהו לאו דוקא אבל אי הנהו מילי דווקא מאי פסקא דלר"י לא בעי תלת מילי מהנהו והא דקאמרי שם דעבדי דרך שטות נעשה כנגח שור חמור וגמל וכו' והוי שוטה לכל מילי לא קשיא לשיטת הרמב"ם דלמה צריך חזקה הא די שע"י שנדע שכוונתו דרך שטות לאחד מדברים ממילא הוא שוטה אף דלא אתחזק לתלתא מילי דרך שטות די"ל דוודאי לא בעי חזקה לכל השטות רק דע"י שעושה תלתא מילי תולין שהוא דרך שטות ואין תולין בכל מילי באנפי נפשי' שהי' סיבה אחרת ומדמה לתלתא מיני בהמות דמחזיקין לנגחן כך בתלתא מילי תולין שהכל דרך שטות וכ"כ תוס' שם בהדיא דבחד מלתא הוי מוחזק לכל ע"ש:

ולכאורה הי' אפשר להביא ראיי' מב"ב בפ' מי שמת דף קנ"ה ע"ב דקאמר האי דאלפי לי' למשדי קשייתא בי רבא ואמר דלא מהני זביני חזר ואמר שטרא דמר כזוזא ומגילה כזוזא אמר האי פקח והא דשדי' משום חוצפה ולא קאמר אף דהוי שוטה בד"א מ"מ פקח הוא ע"כ אף בד"א הוי שוטה כנ"ל אך י"ל שם אינו מבטל המכירה מטעם שוטה רק דאינו יודע בטיב משא ומתן דעדיין קטן הוא ואי לא הוי חכים בכל מילי לא נקרא יודע בטיב משא ומתן רק הב"י מביא ראי' מהא דקאמר לעיל שם האי שטות יתירה חזי בי' דמשחרר עבדי שם למאי דבעי למימר דהוי כאחר זמן והרי הוא גדול ע"כ מבטל זביני משו' דהוא שוטה רק אף על ראי' זו י"ל דהוי מאבד מה שנותנים לו ול"ד לשאר מילי דשטות ומ"מ בודאי דברי הרמב"ם קיימים אף שגם ע"ז יש לפקפק מנ"ל דאם הוא חכם בכל עניניו דמחזיקים אותו בשוטה בשביל ד"א שהוא עושה דרך שטות שמא מחזיקים בד"א לשוטה דוקא אי אינן יודעין שאר מעשיו אבל כשיודעים בבירור שאינו שוטה בשאר עניניו מנ"ל דאזלינן בתר ד"א להחזיקו לשוטה והש"ס דפריך אפי' חדא נמי היינו באין יודעין שאר מעשיו וא"ל מאי פריך דלמא בעי תלת מילי היינו ביודעים שבשאר דברים הוא פקח די"ל דא"כ אף תלת מילי לא מהני דמאי מהני חזקה כשיודעים וודאי בשאר דברים אינו שוטה.

גם יש לעיין אי נימא אף ששאר מילי עושה כראוי מ"מ שוטה מקרי בשביל שעושה ד"א דרך שטות איך קאמר בחולין דף פ"ו שחיטת שוטה לר"מ לוקה משום נבילה דרוב מעשיהן מקולקלים הא יש שוטה דאינו לוקה ואיך סתם ותני דאי מוחזק לשאר דברים לפקח מאי רוב יש דודאי נבילה אז אך בש"ע יו"ד סי' א' כתב בשוטה אף דחד מילי הוי דרך שטות ובקטן מחלקינן ביודע לאמן לאינו יודע לאמן משמע בשוטה לא מהני אף שיודע לאמן והוא שוטה לד"א וכן הוא בש"ס סוכה דמחלקינן בקטן בין יודע לאמן לאינו יודע ולא בשוטה משמע בשוטה לד"א לא חשבינן לי' שהוא יודע לאמן אף שיד עינן שמאמן ידו דא"ל בשביל שיודע לאמן וידענו שהוא פקח בהא לאו שוטה הוא אף שבשאר מילי שוטה הוא ודאי אי שוטה בכל מילי לא יצא משטותו בשביל שהוא פקח לד"א לכל הדיעות. ע"כ בשוטה לא מהני יודע לאמן ידיו להכי משמע אפכא כשהוא שוטה לד"א לא מהני יודע לאמן וחשבינן לי' לשוטה בכל מילי רק ודאי שצריך שיהא מוחזק שעשה ד"א דרך שטות כמ"ש הרמב"ם שעושה תמיד דרך שטות. וא"ל ל"ל לשנויי אימר בעל מחשבות הוא ואינך ולא קאמר דבעי תלת מילי שיהי' מועד ואף שעשה חד זימנא לכל אחת הוי מועד דלמא עבד כל מלתא חדא זימנא מ"ט דמ"ד באחת מהן הא בעי שיתחזק בכך. ע"כ מיירי שעשה תלת זימני כל אחת ואפ"ה למ"ד בכולן לא מהני באחת דתולין באמתלא כל אחת אבל בעושה תלתא מילי אין תולין באמתלא בכל אחת והשתא י"ל דנקט שנעשה מועד כשור וחמור וגמל אף דמוכח מתלתא מילי דעבד שהוא משום שטות ולא תולין משום אמתלא אימר כו' א"כ בלא"ה שוטה הוא דלא גרע משאר מילי דדי באחת להרמב"ם וא"צ חזקה כמו שהקשינו לעיל די"ל דבעי למימר דדי אי עשה הני תלת מילי אף אי עשה כל אחת חד זימנא מוחזק בשוטה לכל ומדמה לשור וחמור וגמל דודאי בכל מילי דמוחזק לשוטה צריך שיעשה ג' פעמי' ובזה מיושב דיש לתמוה מאי קאמרי דלמא ממקרע הוא דהדר איך אפשר דהדר ממקרע ג לחוד משום הברייתא דתני הני תלתא מילי אי הנך תרי לא סגי רק דעבד לכולהו ל"ל הני תרי במקרע לחוד די וא"ל דה"ק הנהו תרי לחוד או מקרע דזה וודאי ליתא לפרש הך ברייתא או דמפרשינן דאו תני או כולהו דלמ"ש י"ל דר"י מפרש דעבד הנהו מילי כל אחת פעם אחד ומתחזק לשוטה בכולהו אבל אי עבד הנהו בלא מקרע אף בתלת זימני לא אתחזק וזה ברור:

אולם בנ"ד נראה דבת גירושין היא אף שהיא שוטה לד"א דוודאי הא חרשת וקטנה מתגרשת כשיודעת לשמור גיטה אף דלאו בת מקח וממכר היא ושוטה נהי דאינה מתגרשת כשאינה יודעת לשמור גיטה אינה דומה לאיש שוטה דהוא א"י לגרש דאין מעשיו כלום אבל אשה צריכה שתדע שהוא גט דהא הש"ס מדמה חרשת לאומר כנסי שט"ח זה כו' אבל כשאין לה דעת כזה שתדע שמקבלת דבר אינו גט דדומה לשינה וכן שייך כמי משלחת וחוזרת אבל חרשת אינה חוזרת א"כ אף שהיא שוטה לד"א ומחזקינן לה כשוטה בכל מילי אין אנו מחזיקים אותה מש"ה דאינה יודעת לשמור גיטה דאף שוטה יתכן שתדע לשמור גיטה וזה מוכח בגמ' דאי אפשר לומר כשהיא שוטה בד"א אמרינן שאף בזה משובשת ולא תדע לשמור גיטה דהא בפ' חרש קאמר ד"ת שוטה מתגרשת ה"ד אי אינה יודעת לשמור גיטה אמאי מגורשת ואי יודעת לשמור גיטה ועצמה אמאי אינה מגורשת לא צריכה דיודעת לשמור גיטה ואינה יודעת לשמור עצמה והנה מדפריך אי יודעת לשמור גיטה ועצמה אמאי כו'. ולא פריך א"כ לאו שוטה היא ע"כ דמ"מ שוטה היא בשאר מילי ואי נימא אי שוטה היא בשאר מילי תו לא הוי יודעת לשמור גיטה א"כ מאי קאמר דהיא מגורשת וכן למסקנא דמוקי דיודעת לשמור את גיטה ואפ"ה קרי לה שוטה דאינה יודעת לשמור עצמה אלמא אף דמשובשת בדברים אחרים יודעת לשמור גיטה וכן מוכרח דקאמר באשה תני לא יוציא ובאיש עולמית כו' ע"כ באשה היא דרבנן קשה אי נימא דאינה בכלל יודעת לשמור גיטה רק אם היא אינה שוטה בשאר דברים דשוטה אין שמירתה כלום וכיון שאינה שוטה בשאר דברים א"כ כה"ג א"ש לאו שוטה היא כלל רק שטותה היא שאינה יודעת לשמור עצמה ומ"מ לאו שוטה היא ע"כ עבור זה דאל"כ נימא דשוב אין שמירת גיטה חשוב שמירה א"כ כה"ג איש נמי לאו שוטה הוא ע"כ אף דשוטה גמורה היא כל שאנו רואים שיודעת לשמור גיטה בת גירושין היא ומה דחש מעכ"ת לגרירה כיון שדברה דברי שטות שהיא משודכת ותנשא כבר הוכחנו מתוך הש"ס אף דהיא שוטה בכל מילי יכולה היא להיות שומרת גיטה ועצמה דהרי פריך אי יודעת לשמור גיטה ועצמה אמאי אינה מגורשת ולא פריך א"כ לאו שוטה היא כלל ע"כ דמ"מ מגורשת כיון שיש לה דעת קצת דאינה רוצה להיות מזנה א"כ אף שהיא משתוקקת להנשא מאן לימא לן שתזנה:

ויען כי מדאורייתא ודאי אין חשש רק משום גרירה והוא מידי דרבנן לא נ"ל להחמיר ע"ז דלא נראה משום דברי שטות א' להחזיקה לשוטה גמורה שלא תשמור עצמה כשאנו רואים שהיא פקחת בשאר דברים דנהי דמשום דבר א' של שטות מחזקינן לה בשוטה אבל לא נחזקה באינה יודעת לשמור עצמה וגיטה וגם לפי שהבנתי מדבריו היא עתים חלומה הי' נראה בזמן מזמנים שהיא חלומה ואינה מדברת אף שטות זה פשיטא כיון שאנו יוצאים י"ח איסור דאו' כשמגרשה בעת חלימותה ואינו איסור רק מדרבנן בספיקא אם היא אינה יודעת לשמור עצמה ניזל לקולא במידי דרבנן ותו הא אנן מספק לא נחזקה לשוטה כ"כ כדמוכח מהא דאמר אימר אגריפס אחזתי' דתולין להקל דמסתמא הוא בחזקת פיקח ואף דהכא כיון דאתרע חזקתה דהיא שוטה י"ל שהיא שוטה כ"כ שאינה יודעת לשמור עצמה היינו מסתמא אבל כשבדקנו וראינו שפקחת בשאר דברים למה נאמר שהיא אינה יודעת לשמור עצמה לכן אם נבדוק אותה היטב בבדיקות המבוארים באה"ע סי' קכ"א וגם נבדוק אותה עוד שנתן לה חפיצים ושטרות וגם שיבורר ששומרת עצמה ואינה חשודה לזנות לענ"ד נראה לצדד להקל ליתן לה גט אך אני מבחוץ עליו יש לסמוך

תשובה מא

לאשר אותות אהבתו בקרבי איש כלבבי לבו כלב ארי' ולביא ה"ה כבוד אוה"נ ידידי וחביבי הרב הגדול החריף השנון זית רענן כש"ת מוהרר דוד טעבני נ"י מ"צ וראב"ד בק"ק ליסא:

אחרי דש"ה כאשר אני באמנה אתו מאז ועד עתה אני עומד על משמרתי לדרוש בשלום תורתו אבא להתעלם עמו בד"ת אשר נדברנו בעסק גירושי אשת הר"ר יוסף ואשיב על דברי מעכ"ת אשר כתב ליישב שיטת הר"ש דבעי דוקא שיתחזק שוטה בהני מילי דחשיב ריש חגיגה והקשיתי א"כ מאי פריך אפי' חדא נמי מאי פסקא כיון דבשאר מילי לא מהני אף דעבד דרך שטות דלמא הני מילי נמי לא סגי בחדא:

ותורף תירוצו של מעלתו דס"ל להר"ש בג' מילי מהני בכל השטות א"כ הקושיא מאי ארי' הני אפי' כל מילי נמי תמיהני מאי ענין זה לקו' הש"ס אפי' חדא נמי הרי בהדיא קאמר כולן והקושיא א"כ כל מילי נמי ומ"ש דלשיטת הרמב"ם אי ידענו שהוא פקח בשאר מילי הוי כשוטה וכתבתי זה אינו מוכח מהש"ס וכתב מעלתו אם הוא פקח בשאר דברים לא באותו פעם שעושה השטות אז אין ראי' ממה שהוא פקח דלמא עתים חלום הוא. אומר אני אף אני לא פקפקתי ע"ז רק דהרמב"ם כתב אם דעתו משובשת תמיד בדבר אעפ"י שבשאר דברים משיב כהוגן הוא שוטה מבואר שהכל הוא בזמן א' ומ"ש עוד מעכ"ת בקושיתנו דמאי בעי אי מכולהו הדר בי' או מחדא דהא אי מחדא הדר ע"כ מכולהו הדר דאל"כ למה תני תלתא מילי והוכחנו דע"כ בעי לכ"ע שעשה ג' פעמים שטות וס"ל במאבד די אי עשה זה ג"פ אבל הני מילי לא מהני אי עבד חדא מנייהו ג' פעמים צריך לעשות הני ב' פעמים ומאבד חדא זמנא ורצה מעכ"ת לומר דאי נימא הדר מחדא וס"ל סברות מי יימר א"כ י"ל לרב הונא נמי עכ"פ לזה מהני סברות מי יימר וצריך שיעשה ג' פעמים אחד דברים השנוי בברייתא אבל אי מכולהו הדר דליכא סברות מי יימר י"ל די בפ"א ע"ז אומר הא ממאבד הדר ולא אמרינן עלה סברות מי יימר אפ"ה מאבד לא סגי בחד זימנא דאל"כ הדרא קו' לדוכתי' למה תני ג' מילי בברייתא בהדי מאבד א"כ חזינן אף בלא סברות מי יימר בעי תלתא זימני א"כ למה נחלוק בין השווין בין אי הדר מכולהו או מחדא כמו בהך חדא דהדר בעי שיעשה ג' פעמים כך אי הדר מכולהו בעי שיעשה ג' פעמים וק"ל:

ובגוף דין מ"ש מעלתו על מ"ש כיון שיודעת לשמור גיטה אף אי לא היתה יודעת לשמור עצמה רק מדרבנן אינה מקבלת גיטה א"כ אם הוא ספק אם יודעת לשמור עצמה הוי ספיקא דרבנן פקפק מעלתו דאתחזק איסורא דאשת איש ואתחזק איסורא אף באיסור דרבנן אסור תמהני אף אם נאמר דהחמירו באינה יודעת לשמור עצמה אינה מגורשת היינו משום קנסא אבל פשוט דאינה אשת איש ואם רוצה לישא אותה צריך לקדשה מחדש וכ"כ בהדיא בתשובת רש"ל ומאי ענין איסור אשת איש להכא ותו אי דיעבד אינה מגורשת היינו משום קנס ואי בשוגג גירשה הוא מגורשת יעו"ש בח"מ דמדמה למבטל איסור וכיון שאנו אומרין מצד ספק מותר לגרש ליכא ספק לענין דיעבד דהא אינו מכוין במזיד לעבור על דברי חכמים רק שמקילים מספק ואין ספק על הדיעבד רק על הלכתחילה ובזה ודאי ליכא חזקת אשת איש ומ"ש עוד מעכ"ת די"ל בלית לה דעתה צילותא יש תקנות ר"ג שלא לגרש בע"כ סברא זו דחה זקיני הגאון מהרמ"פ בחרשת וכן הוא ברמ"א דחרשת מקבלת גט משמע אף בזה"ז דאיכא חרם וכן הוא בד"מ ובלא"ה הגאון לא גזר אלא בשביל פושעים ורקים כמ"ש הרשב"א שרוצים להעליל בנשותיהן ואף אם נאמר שהשוה המדה שתמיד תצטרך גט מדעתה אבל לא נפריז על המדה דגזר כה"ג שמקבלת מרצונה ותו למה יגזור הגאון ע"ז מה יועיל שלא יגרשה ישא עלי' אשה אחרת עפ"י התרה ואין לה תועלת מזה א"כ ודאי דעל אשה כזו לא תיקן ותו הא תקנות דלא יגרש ע"כ א"צ מאה רבנים כמבואר סי' ע"ז ובנ"י ביבמות ובתשובת מהרמ"פ א"כ למה נאמר שלא רצה להתיר התרה לגרש ע"כ וירצה להתיר לישא ב' נשים שצריך ק' רבנים והוא חמור טפי והכא נמי יתירו לו עכשיו לגרשה דיש ביד ב"ד להתיר זה ולכן דעתי מותר לגרש אשתו רק רצוני שיאסוף מר ב"ד צדק בקהילתו ויצרף חכמי לב מופלגים דקהילתכם ויראה טיבה ומהותה של האשה ואם יעלה בהסכמתכם שמותר לו לגרשה אף דעתי הקלושה מסכמת עמכם בזה:

שוב ראיתי במ"ש להוכיח דצריך שיעשה ג"פ דרך שטות דאל"כ תקשי אי ממאבד הדר למה לי' אינך ע"כ בעי לעשות מאבד ג"פ דאין לדחות דלמא לר' יוחנן לא בעי ג"פ רק לרב הונא דז"א הא ממאבד הדר וסבר כר' יוחנן ואפ"ה בעי ג"פ א"כ ודאי לר' יוחנן נמי בעי ג"פ אף במקום דליכא מי יימר כלל דהא במאבד אף רב הונא ס"ל דלא אמרינן מי יימר וא"ל שמא אי מכולהו הדר לא מוכח דבעי ג"פ א"כ יש להחמיר שמא מכולהו הדר דזה דוחק לחלק בין השוין כמ"ש לעיל דודאי משום סברא מי יימר אין לחלק כמו שרצה לחלק הרב מו' טעבלי הנ"ל כמו שדחיתי לעיל וק"ל:

תשובה מב

ע"ד שכתב אלי כבוד אהובי ידידי הרב הגאון הגדול מוהר"ר מאיר פוזנר נ"י אב"ד בק"ק שאטלאנד בעה"מ ספר בית מאיר להמנות עמו להתיר חרגמ"ה לאיש א' שנשתטית אשתו זה כמה שנים וכבר נהגו עפ"י רבותינו הגדולים להתיר זה בק' רבנים מג' ארצות וגוף הדבר נכון ומתוקן ומצד התיקון להשליש הכתובה והמציא בצ"צ הובא בב"ש למכור לבעלה הכתובה בטובת הנאה כתבתי במקום אחר בס"ד. אחרי שחייב הבעל במזונותיה אז ע"כ צריך שיעלו פירו' דמי הכתובה שישליש לסיפוק מזונותי' ובזה לא יועיל מכירת הכתובה בטובת הנאה דמטובת הנאה אין הבעל אוכל פירות א"כ מה יתן לה בעד מזונותי' דהא אינה זנה משלו. אולם בנ"ד שהודיעני הגאון נ"י שעשה פשר שלא יירשנה בעלה ומסר סך מסוים לשליש והיא תזון מפירות ויורשי' התחייבו א"ע להמציא די סיפוקה בזה שפיר יצאנו י"ח בפשר הזה ואין לפקפק בסילוק הירושה דלא מהני לזה תיקון הרב שיחזור להם כשתמות שיתחייב כך אך עוד יש תקנה שהיא יקנה מעכשיו לבני' סך הנ"ל אם לא תשתפה ע"מ שיתנו די סיפוקה לאשה ואם תשתפה יהי' זה לסילוק הכתובה ואם תמות נשאר הסך בידם בכח המתנה שנותן להם עכשיו והמעות יהי' ביד השליש שאם יהי' הסך לפרעון הכתובה יהיה מוכן כתקנות חכמי' לכן מצד זה ההיתר ברור רק במה שנהנו מאז להשליש ג"כ הגט ביד השליש כדברי הב"ח ובדורות שקדמו לנו הי' ערעור בזה מכח דברי המגי' במ"ל פ"ט מהלכות אישות והובא זה בספר מרכבת המשנה ובאמת הי' מהראוי שלא להשליש הגט כדעת חכמי ליסא שהיו בימים ההם כמ"ש הר"ן בתשובת הריב"ש כי ודאי נכון לעשות דבר שיהא שפוי ומנוקה מכל ערעור בפרטות בחשש ערוה דלדברי המערער בטל שליחותו שנעשה עכשיו בשעה שהיא שוטה משום דלא מצי עכשיו לגרשה בעצמה ובמידי דאיהי לא מצי עביד שלוחי' נמי לא מצי למיעבד והגאון שארי פאר הדור בתשו' נודע ביהודה חתר למצוא איזה תחבולות לצאת י"ח הגאונים שתקנו להשליש הגט כי חשש אולי הי' כך התקנה הקדומה רק להתגרש בגט לא רצה הגאון נ"י להכריע והגאב"ד מש"ל כתב לדעתו יותר נכון שלא יתן גט כי ודאי לא היתה קבלה ביד הגאונים שבימי רש"ל גמגמו בדבר ולא אמרו שיש קבלה:

אולם אף לו יהא כדבריו עכ"פ הרי ראה שהגאונים לא רצו להתיר בלתי זה האופן ודעתם הי' שאם תשתפה לא יהי' עליו חר"ג לכן רצו שיהי' הגט מוכן לגרשה בע"כ וע"ז נחלק רש"ל ודעתו שלא להתיר לגרש בע"כ אך התיר לישא ב' נשים לפי דעת הב"ח בדברי רש"ל וכ"כ הצ"צ ולדעתי חשו עוד שמא היא בגדר יכולה לשמור גיטה שנחלקו בזה בתשובת ראב"ן כמ"ש רש"ל והח"מ ולכן י"ל משו"ה השלישו הגט ואז אם ראוי' לקבל גיטה יש היתר שזכה השליח בגיטה דכה"ג זכות הוא לה דליכא טב למיתב טן דו שאם תשתפה יהיה הוא אסור לדור עמה ויגרש אותה וידור עם זו שנשא בהיתר כמ"ש ג"כ הגאון אב"ד מש"ל כה"ג הוי זכות ובתשו' פ"מ השיב על חכם שרצה להתיר על ידי זכות ואין דבריו מוכרחי' לענ"ד ומשום מזונות לות לה חובה דחכמים לא הפסידו המזונות בזה אופן שתקנו להשליש הגט ואם תשתפה ניחא לה בהגט אך זה אינו מועיל אם היא בגדר שאינה יכולה לשמור גיטה אי אפשר לזכות עבורה כמ"ש החכם שהביא הפנים מאירות דכיון דאיהי לא מצי עבדה שלוחה לא עביד דזכות מטעם שליחות רק אז א"צ לזכוי כיון שאינה ראוי לגרשה מתירים חר"ג א"כ ממ"נ יצאו בזה י"ח החרם ע"י השלשת הגט:

תו נראה אם היא עתים חלומה עתים שוטה בודאי נכון להשליש הגט בעת חלימותה ולמסור ליד שליח להולכה וליכא חשש דאיהו לא מצי עביד דאף להסוברים דדיעבד אינה מגורשת הוא רק מדרבנן ורבו הפוסקים דס"ל אם ניסת לא תצא:

וגם הרי עכ"פ יצאה מחזקת אשת איש בקבלת גט זה ושפיר קרינן איהו מצי עביד ומצי למשוי שליח שיגרשה כשתשתפה לגמרי דבזה אינו עוקר תקנות חכמים משום מנהג הפקר וכדומה וכפי הנשמע נ"ד הוא כך ואם הוא כך נכון להשליש הגט ובגוף הדין אם היא שוטה גמורה דהנה לפי דברי המגי' הקפידא הוא משום הכתיבה ומדמה זה לאומר ללבלר כתוב גט לאשה כשאכנסנה דאינו גט ושוטה דמיא לאשה דעלמא ומידי דאיהו לא מצי עביד שלוחי' לא מצי עביד ואם נדמה נ"ד לשוטה אינו ענין להך דנזיר דשם אמר שיעשה השליח בעת שאפשר להעשות ואמרו כיון שבשעת מינוי השליחות לא הי' אפשר להעשות לא מהני השליחות אף שעושה בשעה שאפשר לעשות אבל בנ"ד שכותב הגט בעת שטותה אם כתיבתו לא מהני יה"ת יועיל כששלוחו כותב וכי השליח עדיף מדידי' מה צורך זה להך דנזיר ועובדא דמ"ל הי' שאמר כתוב לכשתשתפה לכן הביא הך דנזיר משא"כ נ"ד וראיתי באורח מישור בנזיר דף י"ב הבין שם מדברי תוס' שהביאו ראי' מהך דאמר ללבלר דאינו יכול לעשות שליח לחלה אף שבידה ללוש כיון דמחוסר מעשה דכוונתם דטעמא דאמר ללבלר נמי משום דשלוחי' לא מצי עבדי אבל הוא בעצמו הי' יכול לכתוב וכן הבין המגיד במשנה למלך ומשוי פלוגתא בין תוס' לרמב"ם ואני אומר ישתקע הדבר חלילה שזה כוונת תוס' דא"כ למה לא ישוי שליח כיון שהוא יכול לכתוב ותו מה יענה להסוברים דלא בעי שליחות בכתיבה וכבר הרגיש בעצמו דזה הפשט תמו' אולם פשוט דשם אין הטעם משום דאיהו לא מצי עביד כו' דשם נכתב בעת שאינה ראויה לגירושין מ"ש הוא או שלוחו רק הטעם כפשטי' כיון שאינה אשתו אינו מועיל הכתיבה רק כוונת תוס' לאכוחי בחלה שלא נאמר שזה חשוב בידו לעשות וממילא ישוו שליח דא"כ אף בהך דלבלר יחשב בידו ויעשה הוא או שלוחו הדבר ע"כ אין זה חשוב בידו לעשות אף שע"י מעשה יהי' ראוי לגירושין כיון שבלא מעשה אינו ראוי' אינו חשוב ראוי לגירושין. וממילא נמי בהך דחלה אינו חשוב בידו ופשיטא שהפרשה שיפרוש הוא או שלוחו קודם שילוש לא מהני. א"כ כיון שעכשיו אינו בידו להפריש אף שבידו ללוש לא מצי משוי שליח על אחר הלשה דמידי דלא מצי עביד השתא לא משוי שליח אף על שעתא דמצי עביד תו י"ל דתוס' מפרשים דאומר ללבלר שיכתוב אחר נישואין לא מהני כיון דלא מצי לכתוב עכשיו ועכשיו לא יכול לכתוב דס"ל כרמב"ם דבעי לשמה וזה ברור:

ובזה ניחא לי בפ' אשה שנפלו דאמר היבם לאחוהי פליג השתא דלא מהני ול"ד לאומר קני מעכשיו דשם בידו להקנות עכשיו והכא אינו בידו. אף דבידו לבעול יבמתו (ודוחק כיון שזה רוצה לפסול בגט לא חשוב בידו ותו דהא זה מרוצה שיבעול כשיפלוג לי' בנכסי') ע"כ דזה לא חשוב בידו לענין קנין דמ"מ עכשיו אינו שלו אינו יכול להקנות אף שבידו שיהי' שלו וזה ברור לענ"ד א"כ אם נדמה נ"ד לאשה שאינה נשואה אף בלא הך דנזיר הכתיבה לא מהני אבל לענ"ד לא דמי כלל שם הטעם דאינו בעלה ומאי מהני כתיבת אדם אחר ז"א לשמה כמ"ש הרמב"ם וע"ז לא נחלקו תוס' רק דס"ל אי מקני דבר שלב"ל מהני הכתיבה כמו קידושין לאשה אחר שתשתחרר אבל אם היא שוטה והיא אשתו למה לא מהני הכתיבה וכי צריך דעתה בזה. ומ"ש הפ"י ריש פ' מי שאחזו די"ל דדומה לאם הוא שוטה דלא מהני הכתיבה דמ"ד דבעי שליחות בכתיבה ניחא לי' דאיהו לא מצי עביד אבל למאן דלא בעי שליחות ע"כ הטעם דבעי ראוי לנתינה והה"ד אם היא שוטה לא מהני דאינה ראוי לנתינה לענ"ד לא בעי כלל שיהא בשעת כתיבה ראוי לנתינה רק שם הטעם דעכ"פ צריך ששמע מפיו הסופר ואם עכשיו אינו בר הגדה בטל הציווי הראשון וזה מוכרח מרמב"ם דאל"כ ל"ל הטעם בא באמר ללבלר כו' משום דאינו בת גירושין והוי שלא לשמה נימא משום דאינה ראוי' לנתינה ומתוס' מוכח יותר בפשיטות דכתבו למ"ד אדם מקנה דבשלב"ל מהני אף שאינו ראוי לנתינה עכשיו דאף למ"ד אדם מקנה דבשלב"ל וודאי אינו יכול למסור לה הגט. טרם שנשאה שתתגרש כשישאנה דהא ונתן בידה בעינן והרי לא קבלה מיד בעל וגרע מטלי גיטך מקרקע והא דדרשו וכתב ונתן לענין מחובר שאינו מחוסר אלא נתינה היינו בגוף הגט לא יהי' חסר דקאי על הספר אבל מה שחסר מצד בעל ואשה לא שמענו מדרש זה וראי' מד"ת שזכרנו דהוכיחו מהך דיבמתו מהו אף דבידו לבא עלי' מה בכך משו"ה אינה מגורשת דאינה ראוי לנתינה עכשיו דבזה לא מהני בידו דהא מחובר נמי בידו לתלוש ואפ"ה ממעטינן מוכתב כו' ע"כ לא דרשינן להכי וכתב ונתן א"כ מאין לנו לומר שיהא ראוי לנתינה בשעת כתיבה:

ותו הא לדעת הטור סי' קכ"א אף בסמיא בידן הגט בטל בנתנו לידה ואי לא נתנו רק כתבו כשר מוכח דלא בעינן ראוי לנתינה וא"ל כיון דסמי' בידן חשוב ראוי לנתינה מה בכך מ"מ עכשיו אינה ראוי וצריך שיעשה הרפואה וליתנו לו ומחוסר מעשה הא לתוס' אינו חשוב בידו שיחשוב ראוי לגרש (אף דלמ"ש ל"ד לדברי תוס' דשם קאי דאינו בר גירושין לא מהני בידו מ"מ קשה לחלק בהא) ותו אי למחובר מדמינן לא מהני אף שבידו לתלוש דתורה קפדא שלא יוחסר בינתיים מעשה ע"כ להא לא דרשינן וכתב ונתן ומה"ת נאמר זה מצד הסברא הכא כ"ש דלרמב"ם אינו פסול מדאו' באחזו קורדייקוס ואין ללמוד כלל מאחזו לאחזה קורדייקוס בשעת כתיבה וגם הפ"י בעצמו כשראה דברי רשב"א לא עמד על שמועתו רק הניח בצ"ע אבל לענ"ד אין לחוש כלל לדינא לסתור מנהג רבותינו הקודמים מטעם זה לכן אם הי' נכתב הגט בשעת שטותה יכולה להתגרש אח"כ בגט זה כשתשתפה ואף אם יהי' הפשט בתוס' כדברי המגי' מ"מ נ"ד אף אי בעי שליחות בכתיבה יכול לכתוב דהוא בעצמו יכול לכתוב עכשיו ומצי משוי שליח ול"ד לאומר ללבלר דהוא עכ"פ צריך מעשה אבל כאן א"צ מעשה לכתיבה ומה בכך שאינו ראוי לנתינה אבל באומר ללבלר כתיבתו מהני משום דהוא בידו לכן ס"ל דלא מהני שליח אבל לנ"ד א"צ מטעם בידו. אבל החשש אחר יש אם עכשיו ממנה שליח שימסור לכשתשתפה בהא שפיר יש לדמות להך דנזיר כיון עכשיו לא מצי לגרשה א"י למנות שליח על שעה שיהי' יכול לגרשה:

וראיתי באורח מישור שהניח בצ"ע דברי הגמ' בנזיר מש"ס דקידושין דף כ"ב דקאמר בעבד שיכול למנות שליח אף דאיהו לא מצי עביד משום דאיתי' בתורת גיטין וכ"כ בספר מרכבת המשנה בשם הרב מקראטשין ואיהו נדחק לחלק. ולענ"ד לא קרב זה אל זה שם השליח עכשיו יכול לעשות הדבר והוא אינו יכול לעשות ע"ז הפלפול בקידושין אבל בנזיר בשעה שממנה השליח לא הוא ולא השליח יכולים לעשות וממנה אותו לזמן שיהיו יכולים לעשות זה לא מהני ואין הנושאים שוים ולזה לא מהני דאיתא בתורת גיטין דמ"מ עכשיו אי אפשר שיעשה הדבר ותולין תוס' זה בדשלב"ל ועדיפא דאף בידו לא מהני כמ"ש לעיל ומ"ש עוד שם בשם הרב מקראטשין כיון דדרשינן בהשואל ד' צ"ד בעליו למעוטי שליח הה"ד דדרשינן כך לענין הפרה א"כ מוכח דאי לאו קרא דאישה יפירנו הי' השליח מיפר אף דלא קי"ל כר"א דאיהו מצי עביד אלמא מ"מ ה"א דשלוחי' מצי עביד ע ע"כ לא ס"ל זה הכלל אין זה נכון דלטעמי' למאי דבעי בנזיר לאוקמי הא דמייתי קרא דאישה יפירנו כר"א דאיהו מצי להפר מה יענה ל"ל אישה יקימנו כיון דדרשינן אישה יפירנו הה"ד דנדרוש אישה יקימנו ובהקמה וודאי אין הבעל יכול להקים מה שתדור ול"ל קרא ומאי משני ס"ל כר"א ע"כ אין ראי' מיתורא דקרא דקרא לא מיותר דאיצטרך אם עשה שליח אחר שנדרה להקים ולהפר רק הש"ס פריך ל"ל לאתויי קרא דאישה על נדרי' שעתידה לדור וכ"כ הלח"מ והוא פשוט לכן מצד זהיש מקום לפקפק בהשלשת הגט:

אולם הרב הנ"ל אמר עוד די"ל כיון שזכות הוא לו השליח אח"כ נעשה שלוחו מטעם זכות דמל זה נכון הוא ואף שהרב בעל הספר הנ"ל דחה דבריו דזכות לא מועיל רק לזכות לו ולא לזכות הימנו הגט אין זה נכון דמבואר ברא"ש ס"פ התקבל ונראה כו' אבל לענין שליחות אשה אם רצונה בכך מהני דהא זכות נמי בעי למימר דמהני ונראה דאיש ואשה שוים בדבר זה דא"צ שישמע קולו כנ"ל ולדברי בעל הספר י"ל באשה לא בעי מינוי דיכול לזכות לה אם רצונה בכך אבל באיש לזכות הימנו צריך שליחות גמור ע"כ אין חילוק דכל שידענו שרצונו בכך יכול להיו' שלוחו והוא ש"ס ערוך בקידושין ד' מ"ה והוקבע בש"ע סי' ל"ה אם גילה דעתו שחפץ באשה פלוני' יכול להיות שלוחו ולא קשיא בהא דקאמר אי עשה שליחותו אינן חוזרין ועושי' שליחות ולא מהני ריצוי ראשון דמאן לימא לן שעכשיו הוא מרוצה אבל מה שידענו שזכות הוא לו יכול להיות שלוחו וכן גבי חלה אף שחפץ שיהי' שלוחו כיון דלא זכות הוא בעי שליחות מחדש אבל מאי דזכות הוא לא בעי שממנה השליחות אך מ"מ קשה ליהני הריצוי כמו בקידושין שגילה דעתו לשדכן הה"ד בחלה רק י"ל בקידושין הגילוי דעת הוי כמשוי לי' לשלוחי' עכשיו אבל בחלה לפי ד"ק אינו יכול למנות אותו לשליח עכשיו ואח"כ לא מצי שיתמנה מעצמו כיון דלאו זכות הוא דבתרומה נמי בעינן שישוה אותו לשליח וגילוי דעת הראשונה דהווי כממנה אותו לשליחלא מהני דאז מנוי השליחו' בטל אבל היכא שזכות גמור הוא לו יתמנה מעצמו ויכולים להתקיים דברי הרב מקראטשין בזה אמת לפי לשון רש"י ששליח נעשה מאליו שם בקידושין י"ל כך הה"ד בחלה ומיושב קו' תוס'. אך ללשון הרא"ש י״ל הריצוי הוא המינוי וזה לא מהני שם א"כ י"ל כך הה"ד בנ"ד אך יותר נראה שם בחלה כיון שמינהו לשליח והוא אינו יכול זה נמי אינו יכול להמנות מעצמו דלא ידענו שניחא לי' שיתמנה אח"כ ובנ"ד אם פירש שרצונו שיתמנה אח"כ מהני:

ותו נלענ"ד לומר כך דהא קי"ל באומר משוך פרה זו וקנה לאחר ל' יום אי לא אמר מעכשיו לא קנה (ומסוגיא זו דכתובות ד' פ"ב מוכח דלא כמ"ש המ"ל שכתב במחוסר זמן י"ל דיכול לקנו' אף שאינו עכשיו בר קנין דזמן ממילא אתי דהא מדמה משוך פרה זו להך דאמר מעכשיו פליגנא לך ומשני הכא בידו מוכח אי אינו בידו אף מחוסר זמן הוי דשלב"ל א"כ בממנה שלוחו לאחר ל' יום יהי' צריך שיאמר הוי שלוחי מעכשיו על הזמן הזה דאל"כ בשעה שירצה להיות שלוחו הרי ליכא דיבורא ואנן חזינן בגיטין ד' כ"ט דמצי משוי שליחא על אחר ל' יום ולא הזכיר שיאמר הוי מעכשיו שלוחי לכן נראה ברור באומר לאחר ל' יום תתמנה להיו' שלוחי מהני אף שדבור הראשון פסק הה"ד נמי יכול לומר אחר שתהי' ראוי לגירושין תתמנה להיות' שלוחי וא"צ דבור של עכשיו דאח"כ יכול להתמנות לשלוחו כיון שצוה אותו כך רק בהך דנזיר דאמר לשלוחו קדש לי אשה הרי רצה שיהי' תיכף שלוחו ועכשיו במינוי השליחות הזה א"י למנות אותו שיהי' שלוחו על האשה שיש להבעל רק שיכול למנות אותו שיהי' שלוחו שאח"כ יתחיל מינוי השליחות וזה לא מסיק אדעתי' דהא רצונו שיהא תיכף שלוחו אולי ימצא תיכף אשה ורוצה למנות אותו עכשיו לשלוחו:

ובזה נתקיימו דברי המהרי"ט שפירש דאין דעתו לכך שיקדש אשה שיש לה בעל ר"ל ע"ד מה שכתבתי דהא רצונו שיהא תיכף שלוחו אולי ימצא תיכף אשה אבל בנ"ד שאמר שיהי' אח"כ שלוחו כשתשתפה מהני והא דקשה מהאומר לאפטרופוס שם נמי ע"כ מיירי שממנה אותו עכשיו לשליח לא שאמר אח"כ תתמנה להיות שלוחי כשתדור דאל"כ למה תני האומר כו' כשתדור ליתני האומר הפר מה שנדרה דנמי לא מהני לת"ק ע"כ כמ"ש הרא"ש בפסקי' ובנדרי'. דע"כ דתני להודיעך כוחו דר' יונתן (דתי' הראשון דחוק דאורחא דמילתא נקט דהי' למתני סתמא) ואי עושהו שליח על אחר כך ואינו ממנה אותו עכשיו ליכא רבותא דהיינו ממנה אחר שנדרה ומתחלה נמי הקשו תוס' שנוהגים שממנה עכשיו שליח ולא שאומר אח"כ תהי' שליח וכיון שהשליחות של עכשיו בטל אינו יכול להתמנות שלוחו בלא רצונו אבל כשנותן לו רשות שמתמנה כשיהי' בעולם ויהי' בידו לעשות השליחות לכ"ע מהני לענ"ד ובזה עלה המנהג הראשונים כהוגן אולם באיסור ערוה החמורה מ"מ לא מלאני לבי להקל בדבר זה שתנשא בגט כזה בלא דעת גדולי מורים גדולי הדור אבל לענין השלשת הגט אם היא עתים חלומה פשיטא אי אפשר להתיר בלתי השלשת הגט:

(אז תהי' יכולה לגרש לענ"ד אם נשלש הגט ביד שליח כשהיתה חלומה ואם מסופקים אי הגיעה לכלל יודעת לשמור גיטה נכון להשליש הגט ולרווחא דמלתא יזכה השליח תחלה בגט ואח"כ ישוי' שליח ומ"מ לא תנשא כשתשתפה עד שיסכימו גדולי המורי' ויתקשר הבעל ליתן גט אחר כשר ובאם היא שוטה גמורה יותר טוב שלא להשליש הגט רק יתקשר ליתן לה גט כשר כשתשתפה:

תשובה מג

הני תרי צנתירי הזהב אחד הוא אברהם גדול בענקים חכו ממתקים צולל במים אדירים ויורד בעמקים. ה"נ כבוד אוה"נ הרב המאור הגדול שגדלו בשם טוב חריף ושנון זית רענן נ"י פ"ה ע"י כש"ת מו' אברהם נ"י אב"ד ור"מ דק"ק שווערזעניץ יצ"ו ומשנהו שונה הלכות גבורתא איכא למשמע מיני' הרב המופלא ומופלג מו' חיים נ"י דיין מצויין בק"ק הנ"ל. יצו ה' ברכתו עליהם וידעו כי שלום אהליהם:

מכתבם הנחמד הגיעני ושאלתם שאלת חכמים כשאלת הראשוני' איך לנהוג הלכה למעשה באשה שנשתטית אודות השלשת הגט והראו פנים לכל צד. והנה לוטה פה העתק ממה שכתבתי לכבוד הרב הגאון אב"ד משאטלאנד בדבר זה ותראו בזה דעתי ויראו עיניהם וישמח לבם כי כוונו בזה להלכה לדעתי בעתי' חלומה להשליש הגט. וכעת אשתעשע בדבריהם הנעימים כי דבריהם אילת אהבים ויעלת חן. לכן לא אשיב פניהם ריקם לפלפל בדבריהם:

מ"ש לצדד בנ"ד ששהה מתחלה עמה עשר שנים ולא ילדה קודם שנשתטית אין לחוש להשלשת הגט משו' כדי שאחר שתשתפה לא יעבור חרם של נשואי ב' נשים דהכא בלא"ה יש להתיר לו לישא ב' נשי' כדעת תשו'נודע ביהודא עכ"ד ואין חילוק זה מתישב בעיני דממ"נ אם אח"כ תרצה להתגרש והוא יעכב אף בשהה יו"ד שנים אין מתירים לו חרם לישא ב' נשים דיש תקנה בגירושין. ואם לא תרצה לקבל גט אף בלא שהה יו"ד שנים לא תועיל השלשת הגט דאטו כבר נתגרשה ע"י שלישות זה אנו צריכים שתתגרש אח"כ ואם לא תרצה לקבל הגט נתיר טפי שיהי' לו ב' נשים מלגרשה ע"כ כדעת תשו' הנ"ל ותו זה האיסור דב' נשים כבר התרנו ולמה נתיר עוד איסור לגרש ע"כ ואם הטעם של שלישות הגט הי' משום עיכוב הכתיבה ונתינה אף שאינו עובר כיון שברשו' עבד מ"מ רצו שלא יהי' שום עיכוב כיון שאפשר לתקן ע"י שנשליש עכשיו הגט זה ראוי לחוש אף בשהה עשר שנים לתקן שלא יהי' כיון שאפשר לתקוני ע"י השלשת הגט. ולדעתי אפשר טעם להשלשת הגט שחשו שמא אח"כ ירצה לדור עם הראשונה וידור עמה ויעבור ע"י חר"ג ובהא אפשר לומר קצת בשהה יו"ד שני' ולא ילדה אז אח"כ אינו עובר חר"ג רק גם זה לא נהירא דוודאי אסור אח"כ לדור עם הראשונה ואם נאמר כדברי הרדב"ז כשהותר תחלה מותר לדור עם הראשונה אף בנשתטית ולא שהה כן הדין לכן אין חילוק זה מתיישב בעיני:

ובגוף הדין הרי עיניכם רואות אשר קיימתי דברי הגאון מקראטשין שהביא בס' מרכבת המשנה ובטלתי השגות בעל הספר וראיתי מעלתם ג"כ רוצי' לדחות השגות בעל הספר הנ"ל ועיקר ראייתם מדתורם האפוטרופוס עבור היתומים ע"כ דמה שיש זכות עושים אף שהוא לזכות ממנו ולא לזכות לו לאפוקי מדברי המחבר שרוצ' לומר לומר דוקא לזכות לו מהני זכות ולא לזכו' הימנו אומר אני ולטעמם למה מן התורה מותר אפטרופוס לעשר להניח כמ"ש הרשב"א הובא בנקה"כ סי' ש"ה זה דומה לצדקה שכתב המחבר ולא שייך דחי' שלכם שאי אפשר כאן לעשות כי אם ע"י השליח או האפטרופוס משא"כ צדקה יכול לחלק בעצמו דהא במעשר להניח יתכן להמתין עד שיגדלו היתומים ע"כ אפטרופוס עדיף טפי משליח ותדע דהא תרומה אינו זכות גמור כמ"ש תוס' ד' י"א בכתובות ומשו"ה שאר בני אדם אינם תורמין ואפטרופוס תורם ע"כ אפטרופוס עדיף וכן הוא בריש האיש מקדש אף במאי דאיכא חוב ב"ד מעמידין אפטרופוס באמת מהר"ן פ' האיש מקדש נראה דאין חילוק בין אפטרופוס לשליח דעלמא דכתב טעמא דרב גידל דהוי גילוי מלתא אבל לשיטת תוס' ע"כ הפשט כך הוא דהא ס"ל דאחר אינו תורם ואפטרופוס תורם א"כ מאפטרופוס אינה ראי'. רק בזה הבאתם ראי' נכונה מדהצריכו תוס' לומר הטעם דאיש אחר אינו תורם משום דהוי חוב ולא כתבו לזכות ממנו לא מהני זכי' וכה"ג מייתי נקה"כ שם ראי' לדחות דברי הט"ז דחשוב חובה מה שאינו מניח לקטן לעשות המצוה דא"כ למה להו לתוס' לכתוב דתרומה הוי חובה משום דאולי הי' נותן שיעור אחר ולא כתבו משום עשיית המצוה בעצמו הוי החוב:

תוכן העניינים

תפארת צבי אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה