אור ברסלב
תפארת צבי אבן העזר הלכות קידושין › תשובה סד

תפארת צבי אבן העזר· רבי צבי הירש בוצ'קו

הלכות קידושין · תשובה סד

תשובה סג

למאן דיתיב בתוונא דלבאי. חד מחכימי דיהודאי איהו וגולתי' יאי בחדרי משכיל חכמה עייל ונפק בבראי וגוואי. ה"ה כבוד אהו' ש"ב ידידי וחביבי הרב המאור הגדול המופל' ומופלג בתורה וביראה בנן של קדושים גזע ישישים נ"י ע"ה פ"ה כ"ש מוה' צבי הירש נ"י אב"ד ור"מ בק"ק פרענצלוי יצ"ו עיניו יחזו כד יתכנשו גלוואי. הרואה אומר ברקאי:

מאז שבתי פה לו לבי הלך כאשר יהפוך מעל מרכבתו מהדרך אשר נחהו ד' בימים אלו דהווי בשכוני בראי זו היא שיבה וזו היא ביאתו לבא בעומק הלכה לטייל עמו באיזה ענין ועודני חושב בלבי מתי יבאו לידי אמרותיו הנעימי' הנה יד שלוחה נפתלי נותן אמרי שפר ע"י חתנו התורני המופל' כ"ה כ"ה שמעון ליב כ"ץ ונתתי שמחה בלבי בראותי מעשה ידיו יכלכל דבריו במשפט שכל עיונו ואף כי רוב דבריו המה לפלפולא דבריו היוצאים מלב נכון הפוך בה זקיף ורמי דקלא שמתי עיני עליהם כי חביבין עלי שמעתתא דרב חביבי ובמקצת מקומות אשיב עליהן אשר ראתה עיני אולם לגוף הדין הנאמרים להלכה ולמעשה אחוה דעתי הקלושה ואפרוש כפי לאלקי השמים בתחנה ובקשה הוא יבינני דת מורשה ולא אכשל בתורת משה ולשמור מצותיו אתמהמה ואחשה:

תורף שאלתו שאלת חכם ותשובתו בצדו באם יש לו אח מומר האם ישר לסמוך ע"ז לכנוס אשה לקדשה ולבעול על תנאי באם לא יהי' לו בנים שלא תהי' זקוקה להמומר ותחלה נכנס מעלתו לטייל בפרדס אם מומר זוקק לחליצה אשר הלכה זו עמומה ביד רבותינו הראשונים ז"ל ואין בידינו להכריע אף כהכרע קטנה אין לנו כי אם לשמוע בקול הורי' ומורי' דחשו להחמיר כאשר כתב מהרי"ט סי' ח' ולחבת הקודש אומר המחמירים בזיקת מומר יש להם פנים בהלכה פנים המראה כדבריהם לענ"ד דהרי מבואר פ' כיצד אח ממזר זוקק כיון דפוטר בן ממזר ובבן מומר לא שמענו מי שהצריך חליצה לאמו אף להחמיר דבהא וודאי בן אין לו עיין עליו והרי יורש מהתורה וכיון דלענין נחלה הוי בן הה"ד לפטור אמו רק חכמים קנסוהו לנחלה כמבואר סי' רפ"ג בח"מ א"כ למה לא יהי' זוקק ואין שום סברא לומר דלא מקרי אח ליבם וחליצה כיון דפוטר והסברא שרצו לומר להוי ערוה דחה התה"ד דא"כ לא יתפוסו קידוש שין ויהי' הולד ממזר ומבואר בש"ס דתפסי קידושין וכך השיג הב"י ומעלתו כתב די"ל דלא הוי ממזר כיון דלא תפסי קידושין לאחריני כמבואר דף מ"ה ביבמות וודאי עיקר השגות התה"ד הי' ממאי דתפסי קידושין. אולם אף לענין ממזרות יפה השיג דהא בקידושין דף ע"ח פריך ומי סבר כר"ע והא אמר ר"א אין ממזר אלא ממי שאיסור ערוה כו' מאי קושיא דלמא עכ"פ סובר כר"ע דלא בעינן דומיא דאשת אב כמ"ש תוס' שם ואי ביאתו הווי ערוה ואיכא מיתות ב"ד מאי ראי' מאיסור ערוה ע"כ לא מקרי ערוה וגם קשה קו' תה"ד דהא אי קידש מומר תפסי קידושין (ומעלתו הבליע בלשונו דקשיא לי' אשת איש נמי לא תפסי קידושין לאחריני וניחא לי' דיליף בהקישא דר' יונה:

תמהתי עליו דהא אשת אב מיירי נמי בחיי אביו דמלא יקח עד לא יגלה קאי כמבואר דף מ"ט והרי שם גופי' לא תפסי קידושין לשום אדם ותו הרי עבד אף שקידש א"א אין הולד ממזר משום דל"ד לאשת אב ולא יליף מהקישא דר' יונה ותו ע' בתוס' ריש דף מ"ה דהקישא צריך משום דיש לה היתר צריך היקשא ולא משו' דל"ד לאשת אב לכן הדבר פשוט דזה דומה לאשת אב דלבעלה שריא וקרי תפסי קידושין למי שאינה ערוה עליו רק על מי שהוא ערוה פסולה וזה פשוט) וראיתי בספר שאילת יעב"ץ רוצה לומר דמומר שקידש מהני רק אינו זוקק דהפקיעו חכמים לקידושין של אחיו דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש אבל מומר אינו מקדש אדעתא דרבנן ואין דבריו נכונים וארכבי' אתרי רכשי איהו כתב דהגאונים הפקיעו קידושין א"כ לא הי' צריך לישב הקושיא מדין גמ' במומר שקידש דחכמי הש"ס לא הפקיעו הקידושין. אך זה דבר זר כיון דחכמי הש"ס לא הפקיעו למה יפקיעו הגאונים הקידושין ואם נאמר דחכמי הש"ס הפקיעו הקידושין מאין זה להגאונים כיון דלא אשכחן הא בש"ס ומהתורה ומדאו' זקוקה היא ליבום ולא חשה התורה לזה מאין לנו דחכמי הש"ס חשו לזה ותו נלענ"ד ראי' ברורה דלא מפטרה מחליצה עכ"פ מיבמות ד' כ' דמוקי יבמתו בחייבי לאוין יש לך אחרת שעולה לחליצה ולא ליבום. וזה הוא אף לדידן וקאי על מן הנשואים דהוי לאו ועשה וא"כ ממעטינן דאינו עולה ליבום כו' והש"ס פריך מאי ראית ומשני מסתברא דח"ל תפסי בה קידושין. א"כ במומר דתפסי בה קידושין למה לא נלמד מיבמתו כמו ח"ל ובודאי צריכה חליצה וזה ברור. ואי קשיא לרב דס"ל צרת סוטה אסורה ניליף סוטה מיבמתו דהא תפסי בה קידושין די"ל שם טומאה כתיב כעריו' אין לחלק בינה לשאר עריות דלא תפסי קידושין אבל עכו"ם דלא כתיב באורייתא טומאה נילף מיבמתו כבר כתבנו במקום אחר בס"ד שנלע"ד ליישב בזה דברי הראב"ד דלא פסק כרב בסוטה משום סוגיא דסוטה וחלקו עליו הראשונים ולמ"ש נתישבו דבריו דס"ל משום דתפסי קידושין צריך חליצה והיינו דטעמא דידיה דכתב ביבמתו והא דרב ס"ל דפטורה מחליצה י"ל רב לטעמי' דאיהו יליף מיבמתו ח"ל גרידא והיינו דקרא אתי לאסור יבום א"כ ל"ל דקאי אסוטה דא"צ קרא לאסור יבום דהא טומאה כתיב בה אבל למאי דאתותב רב ויבמתו אתי לח"ל ועשה לזקוק לחליצה ילפינן מינה נמי סוטה שתיבעי חליצה משום דתפסי קידושין ואי קשיא א"כ מאי פריך ומאי ראית הא ע"כ לא אתי לחייבי כריתות דל"ל קרא לאסור יבום דכך הקשו תוס' והניחו בתימה באמת. ואפשר לענ"ד ליישב קו' תוס' ז"ל דהא תוס' לעיל ריש יבמות כתבו להקשות דנדה ליהוי ערוה אף אחר שתטהר ותי' חדא דל"ד לאחות אשה דאסורה לכל ועוד שם ליכא דרכי נועם אבל נדה איכא דרכי נועם אם תמתין עד שתטהר ע"ש. א"כ י"ל דקרא דיבמות אתי שאינה בת יבום אף לאחר שתמות אשתו ואין אחותה ערוה דס"ד אח"כ תשתרי כמו נדה וא"ל דלא הוי דרכי נועם דכיון דחולצת שפיר איכא דרכי נועם שאם לא תמות אשתו תחלוץ ואם תמות קודם חליצה תשתרי ליבום דוקא השתא דקי"ל דאינה חולצת ואיכא דרכי נועם אם תמתין ע"כ לעולם פטורה אבל אי יבמתו קאי על ח"כ וחולצת קמ"ל קרא דס"ד דבת יבום היא רק איסורא רבע עלה כמו נדה. דמש"ה נדה אינה ערוה לעולם דאיכא דרכי נועם קמ"ל קרא דאינה עולה ליבום כלל דלענין יבום אינה כלל בת יבום רק לענין חליצה היא זקוקה ופריך שפיר מאי ראית א"כ ניחא לרב דלא מוקי קרא לסוטה דשם בלא"ה לעולם אסורה ול"ל קרא לאסור ליבום וא"ל דהא אצטרך קרא דאם בעלה לא קנה דס"ד דהוי כנדה דאם בעלה בנדותה קנה משום דבת יבום היא אח"כ כשתטהר וקמ"ל דאינה זקוקה ליבום ולא קנה זה אינו דהא לרב בחייבי לאוין נמי אף דקאי עלה יבמתו קנה רק רבא מותיב לי' אמאי קנה כיון דתורה פקעה מיבום אבל רב לשיטתו ס"ל דמ"מ קנה ולהכי לא מוקי יבמתו לסוטה דמיבמתו לא מוכח דלא קנה אבל לדידן ילפינן סוטה מיבמתו לזקוק לחליצה וליבום ידעינן דאסורה מטומאה דכתיב בה ודוק היטב א"כ לדידן מומר זקוק לחליצה דניליף מיבמתו ולתי' קמא דתוס' פשיטא זקוק דאף דהוא ערוה אינו דומה לאחות אשתו דאסור לכל העולם ודוק:

והנה ראיתי דברי מעלתו האריך אם בן מעכו"ם פגום לכהונה ואינו ענין לנ"ד אולם לחבת התורה אטייל עמו קצת בדבריו תורף דבריו הם דהנה תוס' פ' הערל הניחו בתימה איך ניליף זה מאלמנה לכ"ג דאיכא למימר עמוני יוכיח דמחלל בביאתו ואין בו פגום ובב"ח מיישב דשאני עמוני דקידושין תופסת וב"ש השיג עליו דהא לא יליף בש"ס רק מק"ו דאינה שוה בכל ולא מדלא תפסי קידושין. ולענ"ד יפה כתב הב"ח דהא מבואר לעיל פ"ק דיבמות ד' ט"ו לר' יהושיע דחייבי כריתות בנה פגום דיליף ק"ו מאלמנה ולא פריך האי פרכא מעמוני ואיך נדחה מהלכה דברי ר' יהושיע ע"כ משום דלא תפסי קידושין עביד הק"ו והש"ס חדא נקט ואפשר מש"ה יליף ח"כ דחמירי וליכא פרכא מעמוני כמ"ש תוס' דממצרי אין פרכא דהוא חייבי עשה וכ"כ מעכ"ת סוף דבריו אך אין זה נכון דבחייבי עשה שפיר דאינו יוכיח דאלמנה חייבי לאוין ונילף מינה דאינו דומה לעשה אבל משום דהוא ח"כ אינו חומרא דאכתי איך יליף מאלמנה הא אשכחן חייבי לאוין כמו אלמנה דאינו פגום ע"כ אלמנה שאני א"כ אף ח"כ לא נילף מינה. אך זו בעינה יש להשיב על דלא תפסי קידושין. אך דלא תפסו קידושין שפיר הוי קושיא אבל לילף כרת מח"ל י"ל נדה קיל דיש לה היתר טהרה כדקאמר חולין דף ק"א מאן לימא לן טומאת גוף חמיר דכרת טומאת בשר חמיר דאין לו טהרה במקוה. אך מעלתו נשען על דברי הב"ש בעמוני לא לקי דהוא לא ס"ל גלוי מלתא היא א"כ דעתו דנילף עבד מינה ואין פרכא מעמוני דלא לקי העלים מעלתו עין מד"ת בעבד ודאי לא לקי דלא יליף מאיש זר ע"ש במקומו תוס' ד' ע"ד ע"ב

ומ"ש מעלתו ליישב דברי הרמב"ם דפסק דלא כרבא דב אומות אסור בגרותן דלרמב"ן ורשב"א בניהם מותרים א"כ הוי לי' להשמיענו דבניהם פגומים ונילף מאלמנה ע"כ לא אסירי בגירותן אין זה דיוק ואף אם נודה לו דאין דינו כמצרי לל"ב ונאמר דהרמב"ם פסק לל"ב בפ' הערל דהוי בא מכל העכו"ם דוקא מצרי מ"מ הא בכל דוכתא נקט נתינה ולא שאר ז' אומות בהנהו דלוקים ע"כ משום דשארי ז' אומות אינם מצוים בינינו א"כ להכי הכא לא נקט שאר עכו"ם ומנתינים לא קשה דודאי פוסלים עכ"פ מדרבנן משום עבד אף לקהל ותו לרשב"א הא חשוב נתינה בין הנהו דפוסלים ושם מיירי נמי מדאו' ויליף דבנו פגום הוי ע' בזה ומ"ש עוד דרבא מוכיח דאסורים בגירותן דאיהו ס"ל בתמורה נדה אינה זונה ע"כ אלה לא אצטריך לנדה כקו' תוס' יבמות ד' נ"ט ואתי לז' אומות דס"ד נילף מאלמנה וא"ל עמוני יוכיח דס"ל כר' יוסי דעמוני אינו פסול הם דברים תמוהים דכיון דעמוני אינו פסול דאין זרעו פסול פשיטא דגירי ז' אומות אינם פוסלים דאין זרעם פסול דהא בניהם מותרים לרמב"ן הנה מבואר מדברינו דאין מקום להקל בזיקת מומר מחמת הני טעמי אך מהר"ם כיפי תלי בדברי הגאונים מסוגיא דב"ק ד' קי"א אלא נפלה לפני מוכה שחין נימא אדעתא דהכי לא קידשה נפשה ומשני טב למיתב טן דו כו' ובמומר לא שייך סברות טב למיתב כו' דהא אי אפשר לדור עם מומר וגם אסורה היא לו ונשאר סברות אדעתא דהכי לא קידשה נפשה כו' אולם רש"י ז"ל פי' טב למיתב טן דו קאי על בעלה הראשון דמש"ה אינה מניחה מלהתקדש לו עבור חשש יבום:

והנה לפי פי' תוס' ז"ל דהקושיא רק על אלמנה מן האירוסין אבל מנשואים אינה מניחה מלהנשא לו ומחמת חבת נשואים מתקדשת כך הרי מבואר אי נשאת מתקדשה מתחלה אם תנשא שתהי' זקוקה רק הקו' מאירוסין אם ימות קודם שתנשא הי' דעתה דאי תפול לפני מוכה שחין שלא תהי' זקוקה א"כ אי אפשר לפרש טב למיתב כו' על בעלה הראשון דהא דעתה אם תפול מאירוסין דלא שייך טב למיתב ואם תנשא באמת מוחלת. ע"כ דקאי על היבם הך טב למיתב וגם לפי' תוס' לא אמרינן טב למיתב על בעלה דבעלה לא הי' מקפיד והוא נושא אותה אף שתתנה עמו כך ע"כ קאי על היבם וכך מפרש מהר"ם רק בזה נחלק על התוס' דלדידהו בנשאת לא אמרינן אדעתא כו' ומהר"ם ס"ל דל"ש רק באמת צ"ע על מהר"ם נהי בכנס ולא בעל אף דקי"ל כעולא י"ל כיון דהבעל לא קפיד למה תמחול אבל אי בעל דאיכא סברות אין אדם עושה בעילתו ב"ז א"כ הבעל מקפיד ותו לא סמכינן אאומדנא דשמא אין הבעל רוצה כמ"ש תוס' פ' נערה ד' מ"ו ע"ש ולמה לא נחוש אף במוכה שחין ומומר לקידושין ואמת תוס' נקטו לרבותא אף בכנס לחוד אבל למה יחלוק מהר"ם בבעל. ואף שהיא נמי לא תעשה בעילתה בעילת זנות. ותו הא בש"ס דקאמר אינו עושה בעילתו בעילת זנות וקידש לשם קידושין אם י"ל דהיא עושה ב"ז למה נימא שהיא ג"כ כיונה לקידושין ע"כ או שנאמר מסתמא פירש לשם קידושין או שגם היא אינה רוצה שיהי' בעילת זנות. א"כ במוכה שחין ומומר נמי תהא מקודשת וצ"ל דס"ל כרא"ש דבעי עדי יחוד ולא ס"ל כדעת הרא"ה שדחה הריב"ש סברתו דסתם הדין דהוי כעידי יחוד שהביא ב"ש סי' ל"א ס"ק פ"ב וא"כ הוא מיירי דליכא עידי יחוד ולבסוף דברינו נעמוד עוד בזה עכ"פ תוס' ורש"י נחלקו על מהר"ם כל חד כדאית לי' ומי ירום ראשו ח"ו להקל (ומה שהאריך מעלתו בחייבי לאוין לומר נמי אדעתא דהכי לא קידשה נפשה אין דבריו מחוורים דקי"ל לא הכיר בה נמי מקודשת עיין סוף אלמנה ניזונות):

אולם נזכר תקנה זו בתשו' אחרונים לקדש ולבעול על תנאי שאם תזקוק למומר יבוטלו הקידושין רק דחש לדברי התוס' בקידש ובעל על תנאי דצריכה גט וגם א"כ יצטרך להתנות בכל ביאה וביאה והנה לכאורה נ"ל כיון שהקידושין הי' על תנאי והיא יודעת שתנשא להבעל ע"כ לא קפדי על בעילת זנות מאין לנו לומר כך שחזר אח"כ מזה המחשבה וקדשה בלא תנאי זה ל"ד לשאר תנאים שסבור בשעת קידושין שיתגלה ולא יבא הדבר לידי ספק כ"ש אם ביאה הראשונה נמי הי' בתנאי מה"ת נימא שחזר בביאה שני' ואף אם נאמר שאח"כ חזר מדעתו אינו דבר ברור ואף שכיון לכך תו הוי כקידושין בלא עדים דאין אנו יודעים שכך הי' דעתו וגם לא שמענו מאתו דפירש לשם קידושין ואי בעל סתם ולא פירש לא מהני דבעינן שיהא מגלה דעתו לשם קידושין ובהכי ניחא הפשט בתוס' שהוכיחו בכתובות ד' ע"ב דאין אדם עושה ב"ז היינו שמקדשה מחדש דאל"כ מאי מדמה לקטנה שם צריך לקדשה מחדש לכאורה זה תימא כיון דעכ"פ מוכח דאין עושה בעילת זנות מה שיכול לעשות עושה במקום שהי' קידושין ראשונים מועילים דעתו שיחולו קידושין הראשונים ובמקום שאין קידושין מקדשה עכשיו למה נאמר שאין רוצה לקדשה מחדש כיון דאינו עושה בעילת זנות. רק למ"ש ניחא דמנ"ל שהקשו לומר דהך סברות אין עושה בעילת זנות הוי סברא וודאית דנאמר אנן סהדי דלמא אינה סברא ברורה אלא לענין קידושין הראשונים ואף אי מספיקא צריכה גט אבל שיהיה קידושין חדשים לא מהני דהווי מקדש בלא עדים אף אם באמת כוונו לכך אף שכתבתי במקום אחר בס"ד כשראו עדות גוף המעשה אף שלא ידעו הכוונה הווי מקדש בעדים והוכחתי זה מדמספקא לן אי דידה שקלה בגזל ולא הוי מקדש בלא עדים לא דמי דשם ידעו עכ"פ שהי' ברצון לקדשה אבל כאן לא ידעו כלל שהי' קידושין וגם לא פירש לשם קידושין ובוודאי כה"ג צריך לפרש וזה ברור (ובזה הסברא נלענ"ד ליישב קו' תוס' על גי' ריב"ן דגרס רב בפ' ב"ש איהו ס"ל אין תנאי בנישואין הא אביי מפרש דדווקא בבעל ס"ל לרב אין תנאי דהא הר"ן הקשה אף על פי' רש"י דתקשי ממתני' דתני' דל"ל כתובה ואיהו פי' אי אחיל אחלה אית לה כתובה אף שמשום קושיא זו הקשה מ"מ מנ"ל הא ומי לחשך לזה ע"ש. והי' נלענ"ד דקשה לרש"י אף אם נאמר אין אדם עושה ב"ז מ"מ למה לא נאמר כיון שכנסה וידע שיבעול אותה ולא ירצה לעשות ביאתו ב"ז מחל תיכף א"כ אף להאי טעמא נמי בכנס צריכה גט א"כ מאי נ"מ אם נאמר כיון שכנס אחלה או שנאמר אינו עושה ב"ז ע"כ החילוק הוא אי טעמא משום ביאה הווי ספק אי מקדשה בביאה או שמחל בשעת כניסה משום דידע שיצטרך לבועלה א"כ לענין כתובה הוי ספק ולא יתן לה כתובה אבל אי טעמא דמחל משום חבת נשואים אית לה כתובה א"כ ניחא דאין תנאי בנשואים אף שמת קודם נישואים דאיכא ספק שמא מחל בשעת כניסה שיודע שיבעלה ואינו עושה ב"ז א"כ שמא לא המתין עד שיקדשה מחדש ומחל מיד וזה הי' נראה נכון מאוד. אך הא קשיא ע"ז לשמואל אליבא דר"א דבעל צריכה גט ולא בעל אינה צריכה גט למה לא נאמר הך סברא שמא מחל בשביל שיודע שיבעלה. ע"כ דאינו רוצה למחול דסובר שמא יתודע לו קודם ביאה שיש לה מומים ולא יבעול אותה להכי כמה דלא בעל אינה מקודשת.

אך י"ל הא הכא ע"כ מיירי שבועלה תיכף דאי ימתין עם הביאה ירא שמא תאמר ברשותו נמצאו המומין ונאמר כאן נמצא כאן הי' כמ"ש תוס' בסוגיא דהי' בה מומין ד' ע"ו דמשארסתני נאנסתי כו' מיירי שבעל מיד א"כ כיון שדעתו לבעול מיד י"ל דמחל תיכף בשעת כניסה אבל ר"א לטעמי' דס"ל שם תברא ושוה נמצא ברשותו לרשות אב א"כ י"ל שלא הי' דעתו לבעול מיד וסבור שמא עדיין יתודע לי שיש בה מומין או נדרים ולהכי כנס א"צ גט משא"כ לאביי דס"ל אי ברשותו נראו המומין אמרינן כאן נמצא אף דהקשה על רבא י"ל דקבל תירוצו. אף דהכא לא שייך אין אדם שותה כו' דסמך אתנאי כמש"ה הפ"י עכ"פ ירא משום דלא נימא כאן נמצא ע"כ רוצה לבעול מיד א"כ שוב דעתו למחול משעת הכניסה כיון שיודע שיבעול אותה ודו"ק ואף בלא"ה תו יש לחלק בין תנאים שיכולים להתברר מיד אז י"ל שאין דעתו למחול וממתין על הביאה אבל תנאים שאינם יכולים להתברר מיד למה ימתין מלמחול וצריכה גט ולזה כוונו פ' ב"ש דחשו לתנאי בנשואים באינך תנאי ודו"ק) תו אף אם נאמר כסברות תוס' דבעל על תנאי נמי צריכה גט הרי ביארו בהדיא דתנאי הי' על הכתובה אבל אם התנה בפי' על הגט אף תוס' ס"ל דא"צ גט ובנ"ד וודאי לא הי' תנאי על הכתובה דלמה תמחול הכתובה ותרצה להתקדש לו אף שיהי' מומר רק הכתובה תפסיד למה תעשה זה אם היתה מוחלת הי' מוחלת הכל להכי כיון שהי' התנאי ע"כ הי' תנאי על הגט ואף תוס' מודו דא"צ חליצה מהמומר בנ"ד ובזה יתיישב פי' רש"י פ' האשה רבה דקאמר משו"ה צריכה גט מהשני שמא יאמרו גירש זה וכנס זה כו' א"כ נתקדשה נמי אלא אמרי קידושין טעות הוי נשואים נמי אמרי נשואי טעות הווי פי' רש"י לקדשה על תנאי ע"מ שאני כהן ונמצא לוי. ותמהו תוס' הא אין תנאי בנישואין כדקאמר פ' ב"ש ונלענ"ד לפי מ"ש נכון דוודאי יאמרו שבעל נמי על תנאי ויש תנאי כה"ג רק אם התנאי הי' לטובתו לא מהני התנאי דשעת ביאה ומ"מ צריכה גט דאמרינן תנאי הי' על הכתובה וגזר בפ' ב"ש דיאמרו אף תנאי דידי' נמי מהני בנשואים אבל הכא קאמר דלא יתלו שאשת איש יוצאה בלא גט טפי יתלו שהי' תנאי וטובה דידה שאני כהן וזה התנאי מועיל בשעת ביאה דלמה תרצה להפסיד הכתובה (וע' טור סי' ל"ח דיכולה למחול להכי אית לה כתובה ותמחול עכשיו ע״ש וע' ח"מ סי' ל"ח) ויש להוסיף עוד תבלין דניחא פ' ב"ש דקי"ל ממאנת יש לה תוס' א"כ וודאי דהא דחיישינן שיאמרו שהי' תנאי לא ישמעו שקבלה תוס' דאל"כ איך אפשר שהי' תנאי אך הא יש לחוש שישמעו עכ"פ שתבעה הכתובה אף שלא ידעו שנתנו לה הכתובה. א"כ שוב לא יתלו התנאי לטובתה דאי רוצית הכתובה מחלה התנאי כמ"ש הטור ולמה יוצאת בלא גט להכי יתלו התנאי לטובתו ויאמרו דמהני התנאי והאמת דכה"ג אף תנאי בשעת ביאה אינו מועיל אבל הכא יתלו שהי' תנאי לטובתה ופי' רש"י נכון ודו"ק. ואי קשיא מד' צ"ד דקאמר דלא יתלו באחות אשה לומר גירש זה דהא אסורה משום אחות גרושתו ואי דתנאי הוי לי' הא אין תנאי בנשואין אמאי לא נחוש שיאמרו שהי' תנאי לטובתה בשעת ביאה. תריץ וודאי מן הסתם אין לתלות שהי' תנאי בשעת ביאה דהא אין אדם עושה ב"ז ע"כ לא הי' תנאי בשעת ביאה רק ריש פ' האשה אמרינן טפי יתלו שהי' תנאי ועשה ב"ז משיתלו שיוצאה בלא גט ואיכא איסורא רבה טפי יתלו שהי' תנאי וב"ז אבל שם מה"ת יאמרו שהי' תנאי וב"ז כדי שיאמרו א"א יוצאה בלא גט להא לא חיישינן ותו אם יתלו שהי' תנאי יתלו שהיה לשני תנאי ואין יוצאה א"א בלא גט רק לעיל קאמר דעבידא איסורא קנסוה רבנן וכפי' הרא"ש שקנסו חכמים שסברו שלא יתלו בתנאי אבל הכא כיון שע"כ יתלו העם בתנאי טפי יתלו בשני ואין טעם לקונסה ודו"ק וא"כ נתברר לשיטת תוס' וודאי אין ספק דבעל על תנאי בנ"ד א"צ חליצה ואף בש"ג חייש אף בהתנה על הגט בשעת ביאה דמקודשת מספק יראה דע"כ לא חש הש"ג דשמא אף בשעה שהתנה מוחל דהוי דברים שבלב כמ"ש הר"ן משו"ה אי אמרה בלבי הי להתקדש אינה מקודשת דמגרע גרע אי אינה מקפדת דהוי דברי' שבלב רק דעתו שכעת נחית לבעול שסובר שלא יהי' ביאתו ב"ז שלא יעברו על תנאו וכשרואה שעוברי' על תנאו רואה שבעילתו הי' ב"ז מוחל ולא חזר ממחשבתו דתחלה הי' סובר שלא יהי' ב"ז וכ"כ הש"ג בהדיא א"כ בנ"ד שכל זמן שהוא חי לא נתברר לה שהי' ב"ז ואחרי שמת בלא זרע וודאי לא הי' אשה מוחלת דאז ליכא חיבת נשואים וטב למיתב טן דו למה תמחול ואי משום שלא יהי' ביאתה זנות דהרי אנו רואים שהי' רוצת להנשא בלא חליצה מהמומר ורוצת לעבור איסור זה למה נאמר להאי איסורא חששה ומחלה והיא צווחת דלא מחלה ואיסור זה רוצית לעשות להנשא בלא חליצה זה אין שום סברא והרי מהר"מ ס"ל דאמרינן אדעתא דהכי לא קידשה נפשה וכתבנו דרש"י ותוס' מחלקים משום חבת נשואים או משום טב למיתב טן דו ואחרי מיתת בעלה לא שייך כ"ז א"כ למה תמחול עכשיו ואף ש"ג מודה להתוס' דאין לחוש לזה בבירור ודו"ק:

והנה הי' נראה ראי' להש"ג דכבר אמינא הא מילתא כד הווינא דרדקי ואתמר משמי' גברא רבה כוותי קצת בתשו' ש"א דקשה למה הצריכו בכ"ג לגרש שתי נשיו ולא התקינו שיקדש על תנאי אם תמות חברתך ואי שיצטרך לבעול דבעי ביתו ובבעלה הוי התנאי בטל דהא הטעם דתנאי בטל דמקדשה עכשו הא כ"ג אסור לקדש בביאה א"כ אין חשש כלל לזה. ע"כ מוכח כהרמב"ם דא"צ עידי יחוד ואין הטעם משום דמקדשה עכשיו רק דמחל קידושין הראשונים. אך אכתי הי' תקנה לבעול על תנאי ע"כ כהש"ג דאף בעל על תנאי מקודשת מספק. אך משם אין ראי' דדעת הרבה פוסקים דבעולה לכ"ג אף שלא בשעת נשואים נתחללה א"כ אסור לבעול על תנאי דתחלת ביאה נתחללה וסוף ביאה בועל חללה כיון שלא נתקדשה לו ע' פ"ט מה' אישות במשנה למלך. אך לדעת הרמב"ם קשה דבעי דווקא על נשואים אך אינו קו' כ"כ דוודאי לא רצו לעשות תקנה שיבעול כ"ג ביאת זנות טפי עשו תקנה על גט והאמת אף בנ"ד הי' נראה שאינו נכון לעשו' תקנה שיהי' ב"ז אך אף לפי פי' תוס' דהקו' מיבמה שנפלה לפני מוכה שחין דקאי על ארוסה וכתבו בנשואה מחמת חבת נשואים מוחלת וקשה ל"ל זה תפוק לי' דשמא איהו קפיד דאינו רוצה לישא אותה שיהי' תנאי דאינו רוצה לעשות ביאתו ב"ז וכשהוא קפיד לא סמכינן אאומדנא כמ"ש תוס' פ' נערה ע"כ דאינו קפיד על ב"ז כזה כמ"ש תוס' דלא קפיד אהא כלל אמת לפירש"י הי' אפשר לפרש כך דמקשה נימא היא לא תרצה להתקדש על תנאי זה ומשני טב למיתב כו' ושמא הוא יקפיד ולא ישאנה לכן אין מקפדת דטב למיתב כו' אבל אם הוא לא קפיד ג"כ מאי טב למיתב איכא הא גם הוא ישא אותה על תנאי זה. רק אין זה מוכרח דאכתי כיון דיש סברא טב למיתב לא הוי אומדנא דמוכח אך לפי' תוס' מבואר דאין לו קפידא ויראה דס"ל דכיון דהיא מיוחדת אין שום איסור אף להאוסרי' ע' בב"ש היינו דשמא תרצה לילך אח"כ מאתו או דשמא אף עכשיו אינו בטוח בה אבל נ"ד דוודאי אסורה לכל אדם משום ספק א"א ליכא שום ביאת איסור אף אם הקידושין בטילים ואף פשטות דברי הגמ' משמע דפריך אלא מעתה מאי פריך דלמא ה"נ ע"כ דסמך אהא דמייתי מנין ליבמה שנפלה לפני מ"ש שאין חוסמין אותה כו' ת"ל הא לא נתקדשה אדעתא דהכי ולפי' תוס' דמארוסה פריך מאי קו' דלמא התם בנשואה מיירי ע"כ דפריך אף אנשואה ולא נימא דחיישא לב"ז ע"כ ליכא בהא איסורא דב"ז ושפיר דמי להתנות כה"ג ומצד קידושין אין כאן חשש כמ"ש לעיל תו נלענ"ד דהרמב"ם והרא"ש מחולקים אי צריך עידי יחוד להרמב"ם אינו צריך ולרא"ש צריך והכא לכ"ע בעי עידי יחוד דהא הב"ש הקשה על הטור בסי' ל"ח פסק כרמב"ם ובסי' ל"ט כרא"ש ולכאורה דברי הב"ש תמוהים מ"ט לא הקשה בפשיטות יותר בסי' ל"ט אינו צריך גט בכנס לחוד בקדשה על תנאי ובסי' ל"ט מצריך גט בכנס מאי אמרת דס"ל לטור לחלק בין תנאי מומין ונדרים. לשאר תנאי דמומין ונדרים מסתמא אינו מוחל וצריך סברות אין עושה ב"ז משא"כ בשאר תנאים ומוכיח זה מכח קו' תוס' דהא אין תנאי בנשואים ע"כ יש לחלק בין התנאים וכ"כ בספר פ"י (האמת מ"ש הפ"י דלמומין אין לחוש דאין אדם שותה כו' ואין אדם מפייס ע"כ לית לה מומין ע"ז יש להשיב שמא הי' לה מומין ונתרפאו ואין ראי' מהבדיקה ומ"מ אינה מקודשת) א"כ אף הא לא קשיא דמשו"ה בסי' ל"ח כיון אף כנס צריכה גט אטו גרע בעל בלא עדים מכנס נהי דליכא קידושין חדשים איכא קידושים הראשונים דמחל מחמת חבה דלא גרע מכנס אבל בסי' ל"ט כיון כנס לא מהני צריך ביאה ועדות שיהי' קידושין חדשים:

אולם אפשר להקשות קו' הב"ש על הטור באופן זה דהנה לכאורה קשה על תוס' דהוכיחו דמקדשה מחדש מדפריך והא פליגי חדא זימנא כו' על הש"ס גופי' וודאי קשה כיון דאמר אביי לא תימא כו' הרי ס"ד דמקדש תחלה אם ירצה יחולו למפרע כיון דס"ד לומר כך נהי דקמ"ל דטעמא לאו דמחל משום כניסה רק דאינו עושה ב"ז למה לא נאמר דמ"מ משום הביאה מוכח דמחל דאל"כ הי' ב"ז ומ"מ אצ"ל שמקדשה מחדש רק שרצה שקידושי ראשוני' יחולו וא"ל כיון שיש בידו לקדשה למה נאמר דמחל למה לו שיחולו הקידושין הראשונים הא די בקידושין דעכשיו דא"כ באין עידי יחוד למה להרא"ש אינה מקודשת ניחוש שמחל כדי שלא יהי' ב"ז וצ"ל דהש"ס ס"ל למה נאמר זה הסברא דיקדש תחל' על סמך זה מי תקינו לומר כך רק אי הוי אמרינן דרב מיירי בכנס לחוד מוכח הך סברא דאל"כ במאי מקדשה אבל אי טעמא דרב משום אין אדם עושה ב"ז מה"ת נימא הך סברא ולהכי ע"כ טעמי' דמקדש מחדש אך לפ"ז נתחזקה קו' הב"ש על הטור כיון דעכ"פ איהו ס"ל הך סברא בשאר תנאים דמקדשה תחלה באופן שאם ירצה יחולו למפרע הקידושין א"כ בתנאי מומין נהי דבלא ביאה אין תולין דמחל אכתי אף בלא עידי יחוד נימא דרצה שיחולו הקידושין הראשונים דהא חזינן דאית לי' הך סברא להטור דרצה שיחולו למפרע הקידושין:

ונלענ"ד לישב דברי הטור דוודאי קשה למה תחלה יקדש אותה על אופן זה שאם ירצה יחולו הקידושין אם ירצה אח"כ יקדשה מחדש רק הוא ירא שמא תקבל קידושין מאחר והוא סבור שמא אח"כ תרצה למחול התנאי וכבר תהי' מקודשת לאחר לכן מקדשה על אופן זה אם ירצה שיחולו הקידושין למפרע וזה הוא אי הטעם משום דאחולי אחלי אבל אם הטעם דאין אדם עושה ב"ז א"כ אמרינן לא ניחא לי' לישא אשה כזו שיש בה מומין רק משום שאינו רוצה לבעול ב"ז מוכרח למחול ואם הי' יודע עכשיו שיש בה מומין לא הי' בועלה א"כ למה יקדשה מתחלה שאם יבעלה אח"כ יהי' הקידושין למפרע כדי שלא תתקדש לאחר מה אכפת לי' בהא ממ"נ אם לא יהי' בה מומין קידושין של אחר אינן כלום ואם יהי' בה מומין ותתחדש לאחר לא תבעל לו שהיא יודעת שהיא אשת איש וזה ניחא לי' שלא יבעצנה כשיש בה מומין ולהכי לא תלינן שקדשה אז רק עכשיו ולהכי בעי עידי יחוד וזה ברור. א"כ יש חילוק בין שארי תנאים למומין שאינו מוחל רק משום הביאה ומיישב קו' הב"ש והשתא בנ"ד אינו חושש שתתקדש לאחר דהכא התנאי היא תמתני' לטובתה למה רוצת שתהא קידושין למפרע ותו הכא בלא"ה אי אפש' שתתקדש לאחר דהא ספק מקודשת היא לראשון שמא לא תהא זקוקה ליבם ואסורה לכל אדם א"כ אין כאן חשש וזה ברור השתא רווחא שמעתתא דרשי' פי' אי אחולי אחלה דיש לה כתובה ולא קשה קו' הר"ן מי הכריחו לרש"י לפרש כך יראה דוודאי אביי דקאמר לא תימא כו' קשה מה"ת נימא כך הא חזינן דרב ס"ל בקטנה שלא מיאנה אין אדם עושה ב"ז א"כ למה נטעה שיהא טעם אחר בדבר ע"כ ה"ק שלא נטעה דאתנאה סמיך ולא הוי ב"ז וטעמא דרב משום דאחול אחלה א"כ כיון דידעינן דאין עושה ב"ז ואימר אחולי אחלה ע"כ קידושין הראשוני' מועילים א"כ אי אפשר דבעל ולא יהי' לה כתובה דאכתי הוי ב"ז דכל הפוחת כו' כמו שהקשה הר"ן ותי' הר"ן לא שייך דהא כבר היא נשואה דאחיל לתנאי הרי היא נשואה גמורה בלא כתובה והוי ב"ז ע"כ אית לה כתובה אבל לטעמא דאין עושה ב"ז מקדשה מחדש וביאה אירוסין עושה ולית לה כתובה רק דקשה לרש"י למה לא נימא דמחל ורוצה שיהי' קידושין הראשונים קיימי' אף לטעמא דאין עושה ב"ז לזה פי' רש"י דלענין כתובה אתנאה סמך ולא רצה שיהי' קידושין הראשוני' קיימים דא"כ יהי' לה כתובה לכן לא ביטל התנאי ומקדש' מחדש ודו"ק (ובעיקר קו' תוס' על רש"י הא חזינן במתני' דל"ל כתובה נראה די"ל נקדים דקשה דרש"י שינה פי' בכתובות ע"מ שאין לה נדרים וביבמות פי' נדרים ומומין וגם יתיישב בכתובות עביד צריכא לשמואל ה"א בהא קאמר שמואל כו' וביבמות מצריך נמי אפכא די"ל התם סמיך אקידושי דרבנן דהנה קו' תוס' יש לישב די"ל משו"ה אית לה כתובה דע"כ מחל הכתובה דא"ל דקאי בתנאה האיך כנסה שמא תאמר ברשותך נולדו המומי' והיינו דקאמר כיון שכנסה אחולי אחלה דהיאך לא הי' ירא שתאמר ברשותך נולדו המומים ע"כ אחולי אחיל א"כ אף לכתובה אחיל מראי' זו. אך בנדרים ליתא שאם תאמר נדרתי אחר אירוסין יכול לומ' אי אפשי באשה נדרנית ותצא בלא כתובה. אך ז"א רק בנדרים שיש בהם עינוי נפש אבל בנדרים שאין בהם עינוי נפש לא יכול לומר אי אפשי כו' א"כ שפיר ראי' דאחיל מדכנסה א"כ לא קשה ממתני' דהא מתני' מיירי בקדשה סתם כמ"ש הר"ן לפי' רש"י ובסתם כוונתו על יש בהם עינוי נפש להכי אין ראי' דמחל הכתובה אבל רב ושמואל מיירי קדשה על תנאי קאי אף על אין בהם עינוי נפש ושפיר יכולה לומר עכשיו נדרתי ע"כ מחל (היינו כר"פ לעיל) א"כ מוכח דמיירי רק בנדרים ובמומין ע"כ לא מחל דחזקה אינו מפייס במומין ולא אמרינן מחמת הראי' דכנסה דמחל דהוא נגד חזקה דא"כ אם נאמר אף במומין כה"ג קשה ממתני' דתני דל"ל כתובה ע"כ רב ושמואל מיירו בנדרים ובנדרים יש לחלק לרב ולא קשה ממתני' כמ"ש להכי פרש"י נדרים לחוד להה"א ודו"ק:

או יותר בפשיטות דלענין מומין וודאי לא אמרינן דאחלי דחזקה אינו מתפייס להכי פרש"י דמיירי בנדרים ומוכיח רש"י זה דלאביי כך הה"א דהא קאמר דסד"א אתנאה סמך דאל"כ לא היתה נשאת לו וקשה האיך סמך עלה שמא נשאת דסומכת שתאמר ברשותך נולדו אך בנדרים לא שייך זה כמ"ש לעיל וכרב אשי דאף בתנאי אינו מועיל רק יש בהם עינוי נפש א"כ יאמר אי אפשי כו' א"כ שפיר קאמר דהא היכא דאיכא תנאה מודה רב ואף שנדע מומין דלא סמך אתנאה דתאמר ברשותך נולדו מ"מ לא נדע נדרים אך א"כ מאי קאמר ואי אתמר בהא בהא קאמר שמואל האיך אפשר דה"ט דשמואל א"כ מ"ט דשמואל במומין הא הכא לא שייך דסמך עלה דהא יחוש שתאמר ברשותך נולדו רק הא אביי אמר לא תימא כו' ולהך ה"א ע"כ מיירי בנדרים לחוד דבמומין לא אמרינן אחלה כמ"ש לעיל א"כ כיון שיש ה"א דמיירי רק בנדרים שפיר י"ל אי אתמר בהא ה"א דשמואל מיירי רק בנדרים ובהא קאמר שמואל דהא חזינן דאף אביי קמ"ל דל"ת דמיירי רק בנדרים אבל בסוגיא דיבמות לא ניחא להש"ס דהוי אמינא לאוקמי מלתייהו רק בנדרים דהא סתמא קתני להכי צריך לומר צריכא אחרת ולהכי פי' רש"י שם נדרים או מומין ודו"ק היטב אף שהוא קצת דרך חדוד כתבתי לחבת הקודש. והנלענ"ד נכון בקו' התוס' על רש"י ממתני' דל"ל כתובה די"ל באמת לענין כתובה בתנאי' קאי רק כיון שרוצה שתהי' אשתו אינו יכול להתנות ע"מ שאין לך עלי כתובה ותנאו בטל אף בממון כדקאמר רב בירושה בר"פ הכותב וכתובה שניחא טפי פשיטא עשו חכמים חיזוק לדבריהם כמבואר פ' אע"פ דף נ"ז א"כ לרב לשיטתו דס"ל בהכותב חכמי' עשו חיזוק ע"כ אית לה כתובה ומתני' הוי מוקמינן כרשב"ג דבדרבנן תנאו קיים ולהכי ל"ל כתובה וזה ברור):

והנה ראיתי מעלתו נחית דקלא וזקיף לפלפל אי בעל על תנאי אי מקודשת והאריך לישב קו' מהרש"א ע"ז לתני קדשה על תנאי ובעל על תנאי דאי דבעי למתנא רבותא לכתובה לתני קידשה סתם כו' ולזה מיישב ע"פ דברי הר"ן דקידש על תנאי וכנסה רבותא טפי דל"ל כתובה אין זה נכון דלטעמא אין עושה ב"ז אזדא סברת הר"ן רק לטעמא דאחולי אחיל ק' אך בלא"ה נלענ"ד שיש לישב קו' מהרש"א ז"ל דקמ"ל אף דמחל התנאי משום דאין עושה ב"ז קאי בתנאי לענין כתובה ואי הוי תני קדשה סתם כו' ה"א דאינו מוחל כלל משום ביאה ומקודשת מספק אי קפיד משו"ה צריכה גט ולא כתובה לחומרא להכי קמ"ל דמחל ואפ"ה ל"ל כתובה ומה שהניח מעלתו בצ"ע על התוס' מאי ראי' מע"מ שירצה אבא הכא סמך אתנאה לא ידענא מאי קשיא לי' הא ראית תוס' נכונה היא דאל"כ מאי פריך על רבה מהריני בועל לך וכו' דלמא ש"ה דסמך אתנאה ואף גם מה שרצה לומר מעלתו בריש דבריו דהפשט בדברי הש"ס דס"ד אתנאה סמיך דמחל התנאי ולא שמקדשה מחדש ובאמת המחילה אינו מועיל להכי ה"א דאינה צריכה גט לא יתישבו דבריו דא"כ מאי קאמר בהא קאמר שמואל כיון דס"ד דשמואל אית לי' בקטנה כרב ואינו בועל בעילת זנות נהי די"ל דמחל עכ"פ הא י"ל נמי דמקדש מחדש ג"כ כמו בקטנה ולמה ס"ל אינה צריכה גט כלל אף מספק בשלמא תוס' כתבו שפיר די"ל דאין חוששין לקדושין חדשים אבל כיון דשמואל חש שם למה הכא אינה צריכה גט כלל רק למ"ש יש לישב דבריו כיון דספק הוא הוי מקדש בלא עדי' ויותר לא רציתי להאריך בפלפולים שאינן נובעין לדינא אבל הדין דין אמת דמקדש ובעל על תנאי מועיל התנאי ואינה זקוקה ליבם מומר אם התוס' שוב יש לו הקידושין ולרווחא דמלתא תשבע האשה שלא תמחול התנאי לעולם ואז אין לחוש שתמחל וגוף התנאי וודאי צריך הוא שלא יהי' קידושין כלל דלהתנות על הזיקה הוי מתנה על מ"ש בתורה כמ"ש התה"ד וב"ח ויראה דתה"ד לא תקנה משום ביאת זנות. אבל חלילה להתנות כך דהוי מתנה על מ"ש בתורה וגם צריך תנאי כפול ואף דאמרינן אדעתא דהכי לא קידשה נפשה די בגלוי דעת כמ"ש תוס' במקום דיש אומדנא א"צ תנאי כפול. א"כ נהי דלא סמכינן ע"ז משום דהוי חבת נשואים כפי' תוס' א"כ אי גלתה דעתה דלא מחלה נשאר האומדנא וא"צ לתנאי כפול אך כיון שכתב התה"ד ויש לחוש לפי' רש"י טב למיתב קאי על בעלה א"כ ליכא אומדנא וצריך תנאי כפול. וכבר כתב רמ"א דצריך תנאי כפול וכל דיני תנאי וזה ברור לי:

תוכן העניינים

תפארת צבי אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה