אור ברסלב
תפארת צבי אבן העזר הלכות קידושין › תשובה סא

תפארת צבי אבן העזר· רבי צבי הירש בוצ'קו

הלכות קידושין · תשובה סא

תשובה ס

נשאלתי מהרב המאוה"ג מוהרר אליעזר סג"ל אב"ד דק"ק גאמבין. בדבר שאירע סמוך לקהלתו מעשה שהעידו שני עדים בעסקי קידושין א' מהם אמר ששמע לשון קידושין שקידש נער בתולה א' וראה שאחז ידה ואף ראה טבעת בידו רק לא ראה שנתן תוך ידה הטבעת והשני אמר שראה שתחב הטבעת על אצבעה עד הציפורן כי הי' הנער נבהל ורתת אחזתו לכן לא הי' יכול לתחוב היטב על אצבעה ואח"ז חזר העד השני ואומר אחרי שהראשון אומר שלא ראה גם הוא לא ראה גם אמר שכמעט אי אפשר הי' לראות היטב רק תחלה אמר להחמיר שראה לצאת ידי שמים והבתולה אומרת שלא קבלה מאתו הטבעת אף לא שמעה הקידושין ויען כי הרב הנ"ל אץ לדרכו לא ראיתי להאריך בקושיו' ופירוקים רק לברר הדבר להלכה ולמעשה כאשר יורוני מן השמים וה' יצילני משגיאות:

והנה שורש הענין מבואר בדברי רבותינו בתה"ד וזקיני מהר"ם פדוואה בדין הכחשת ע"א המוכחש מהעד או מהאשה כי בזה נראה סתירה בדברי הש"ס פ' האומר מבואר דפריך הש"ס די"ל ותסברא ע"א בהכחשה כו'. הרי דלא מהני ע"א בהכחשה ובמס' כתובות ד' כ"ב מוקי לה אביי בע"א אומר נתקדשה וא' אומר לא נתקדשה לא תנשא הרי דמחמירין בהכחשת העד לכן הסכימו הראשונים דע"א אומר נתקדשה היינו ע"י קרוב לו אז לא תנשא דליכא חזקת פנוי' דהרי עכ"פ זרק קידושין אבל בעלמא מוקמינן לה בחזקת פנוי' וכן הכריעו רבותינו בעלי הש"ע דאין איסור רק בספק קרוב לו דעבידי דטעו כמ"ש הר"ן או כיון דראו דזרק לה קידושין איתרע חזקה כמ"ש תוס' ובנ"ד ליכא חששא כלל לפי דעת זו אף אם היו מכחישים זא"ז דלא דמי לזרק דהי' הזריקה וודאי אבל כאן שמא לא נתן לידה כלל הטבעת ולא אתרע חזקתה כלל דלא ידענו אם היא נתרצית לקבל דדוקא אי נתן לידה ולא שדחה מידה יש ראי' דחפיצה בקידושין אף דשתקה לדעת הפוסקים אבל אם יש לומר שלא נתן לידה מה ריעותא יש שהוא רוצה ליתן לה שמא היא לא רצתה להתקדש ולא קבלה הקידושין ולהכי לא שדחה א"כ לא אתרע כלל חזקת פנוי' משא"כ בזרק לה קידושין דע"כ נתרצית לקבל הקידושין כמבואר סי' נ"ח וסי' למ"ד בשם הרמ"ה א"כ כיון שרצתה וספק היכן נפלו הקידושין אתרע חזקתה וזה ברור ופשוט א"כ בנ"ד וודאי תנשא לדעת תוס' והר"ן כפי דעת הש"ע אך דעת הרמב"ן והרשב"א להחמיר בכל ספק קידושין בע"א אומר נתקדש וא' או' לא נתקדשה דלא תנשא והנה הרשב"א ז"ל בחידושיו למס' כתובות כתב מש"ה לא תנשא דהבעל יחוש לעצמו ובי"ד סי' קכ"ז פי' הש"ך דברי הרשב"א שהעתיק הרב בהגה"ה דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא דקאי על האוסר והב"ש השיג על זה מכח דברי הרשב"א דס"ל לא, תנשא דהפי' עד אחד לאו כלום הוא קאי על המתיר. ובאמת צ"ע נהי דהרשב"א כתב דהבעל יחוש לעצמו הוא רק חומרא בעלמא ואיך יתפרש שם ע"א לאו כלום הוא על המתירי. ואפשר דהב"ש עכ"פ מכריח דאין הפי' כדברי הש"ך דאיך כתב לאו כלום הא עכ"פ יחוש להחמיר לדברי אוסר ע"כ דקאי על המתיר והא דבקידושין מדינא דברי האוסר אינם מועילין ה"ט דאין דבר שבערוה פחות משנים אבל בעלמא דברי המתיר אינן כלום והנה המהרש"א ז"ל שם במס' כתובות הקשה באמת על התוס' למה לא הקשו למה לא תנשא הא אין דבר שבערוה פחות מב' ותי' דחיישינן מדרבנן וזה דחוק מהיכן פסיקא להו לתוס' לחוש מדרבנן בדבר שבערוה אך לענ"ד נראה דלא קשה דהא תוס' כתבו במס' קידושין ד' מ"ו דקאמר אביי היא היא והקשו דהא קידושין בע"א לא מהני דאין דבר שבערוה פחות מב' ותירצו דשם המעות מתנה א"כ הכא דאביי מוקי בע"א אומר נתקדשה ואומרים שזרק קידושין קרוב לה א"כ דעתו הי' לקדשה בשני עדים שסבור הי' שיהי' קרוב לה ואין המעות מתנה להכי לא תנשא ואף למאי שכתבו שם תוס' דבעינן שתיקת בע"ד גם שם מיירי שאשה שותקת שאינה יודעת האיך נפלו הקידושין דהא בהכחשת אשה וודאי ע"א לא מהימן כמו שיתבאר בסמוך בס"ד א"כ לפ"ז לדידן דלא קי"ל כאביי ואין דבר שבערוה פחות מב' אין ראי' להחמיר שלא תנשא בשביל עדות ע"א והרשב"א דכתב להחמיר איהו גרס הכא רב פפא וכן הרמב"ן להכי מחמירין בע"א אומר נתקדשה כו' אבל לגירסא שלנו דגרסינן אביי אין ראי' להחמיר כלל בע"א אומר נתקדשה כו' ודו"ק:

ובזה ישבתי דברי הרמב"ם ז"ל דפסק בעד אומר מת ועד אומר לא מת בב"א אם ניסת להעד לא תצא והקשה עליו הרמב"ן א"כ נוקי כך במס' כתובות שם ולא תקשי לכתחלה נמי דנוקי שניסת לא' מעדים וא"צ לומר הסר ממך עקשות פה דשם לכתחלה לא תנשא להעד מדינא כמו בשנים אומרים מת כו' כך הדין בע"א בב"א לשיטת הרמב"ם ז"ל:

ונראה ליישב ונקדים דהנה דברי תוס' בריש גיטין תמוהים דשם כתבו תוס' הא דפריך אימר דאמר כו' באתחזק איסור והוי דבר שבערוה ואינו פחות מב' דמשום דאתחזק י"ל דמהימן דמספקא לי' בריש האשה רבה ע"ש וקשה בריש אשה רבה כתבו תוס' דבעי למילף מטבל אף דהוי דבר שבערוה משום דאינו נאמן לאסור אבל להתיר ס"ל דנאמן א"כ מאי פריך בגיטין הא יש לדחות שני הטעמים דנילף מטבל באתחזיק ודבר שבערוה מועיל להתיר ונראה לישב גם זה דהא חזינן דהחמירו חכמים בסופה לכן הקילו בתחלתו ואי הווי אמרינן דמדאו' נאמן ע"א למה החמירו חכמים בסופה עלי' ע"כ מדאוריי' לא מהימנא והחמירו חכמים כי היכי דתידוק א"כ מוכח ע"כ חדא או בדבר שבערוה לא מהימן ע"א או באתחזק איסורא לא מהימן ופריך שפיר בגיטין ודוק ומיושבים דברי תוס' שפיר דלה"א י"ל תרווייהו ליתא ושמא מהימן מדאורייתא אבל למסקנא מדהחמירו מוכח דתרווייהו אי אפשר להיות ומדאורייתא לא מהימן משום איזה מהטעם אך אי נימא הך טעמא דמשו"ה לא מהימן מדאו' דאתחזיק איסורא אז י"ל השתא דהחמירו בסופה מהימן מדאו' דליכא למימר הא אתחזיק איסורא דכיון דהחמירו בסופה אשה דייקא וחזקה דאשה דייקא מרע לחזקה דאשת איש כמ"ש תוס' ד' כ"ב בכתובות א"כ ליכא חזקת איסור ושפיר מהימן מדאורייתא ואפ"ה צריך להחמיר דאי לאו דהחמירו לא דייקא והוי חזקת אשת איש ולא מהימן העד וק"ל. אך לטעמא דדבר שבערוה אכתי לא מהימן מדאו' והנה אביי ס"ל בקידושין היא היא ולא ס"ל בדבר שבערוה בעי ב' ע' חי' רשב"א למס' קידושין שכ"כ בהדיא ע"ש א"כ י"ל לדידי' דע"א נאמן לומר מת בעלה מדאו' בתר דהחמירו בסופה. א"כ ניחא דלא מוקי בב"א ולא תנשא משום דנשאת לא' מעידים בלא טעמא דלזות שפתיים דהא תוס' כתבו שם בסוטה אף בב"א אמרינן כ"מ שהאמינה תורה כו' משום דע"א נאמן מדאו' א"כ הה"ד במת בעלה. להכי צריך טעמא דהסר ממך עקשות פה אבל הרמב"ם דפסק כרבא דאין דבר שבערוה פחות מב' ולא מהימן מדאו' להכי בב"א לא תנשא לא' מעידים וא"צ טעמא דלזות שפתיים ומיושב קו' הרמב"ן ודו"ק היטב:

ונחזור לענין שאנו עסוקים בו דאין ראי' כלל מדברי אביי להחמי' בע"א בהכחשת העד אף לכתחלה דאיהו לטעמי' אזל דלא ס"ל אין דבר שבערוה פחות מב' עכ"פ בשתיקת בע"ד אף לשיטת תוס' מס' קידושין כ"ש להרשב"א בחידושיו שם דלא ס"ל כלל אין דבר שבערוה כמ"ש להכי מחמיר משא"כ לדידן וגם יש להביא ראי' לדברי תוס' דלא מחמירים בע"א בהכחשה שהכחישו עד שני רק בספק קרוב לה דהא ש"ך ביו"ד שם כתב בכ"מ שנאמן מהתור' הוי כב' כיון שהאמינו תורה ע"ש א"כ ע"א שאו' לא נתקדשה הא מהימן מהתורה למה יחמירו חכמים להחמיר להאמין לאומר נתקדשה ואף באומר מת דעת הרמב"ם שאין לחוש ללזות שפתיים ואף למאן דחש שם היינו במקום שהי' חזקת אשת איש אבל הכא הרי היא פנוי' למה נחמיר וק"ל:

אולם אף אם נתפוס כדעת המחמירים ע"כ הם מפרשים הא דקאמר ותסברא ע"א בהכחשה כו' היינו בהכחשת האשה. א"כ נמי בנ"ד אין בית מיחוש דהווי הכחשת עד והכחשת אשה רק דעת הרמב"ם להחמיר בהכחשת אשה ועד דמגרע גרע אך באמת יש לתמו' עליו האיך מפרש ותסברא ע"א בהכחשה כו' מאי קושיא הא מגרע גרע ואפשר דמשמע לי' צריכה גט אף דיעבד ומשו"ה פריך שפיר. אך יותר הי' לענ"ד לומר הא דמחמיר בהכחשת אשה אף דבכ"מ אין העד נאמן בהכחשת בע"ד היינו דהבעל עכ"פ יחוש לעצמו כדעת קצת פוסקים דלאחרים אסור בהכחשת בע"ד א"כ שם דתני צריכה שני גיטין משמע דאין לה תקנה בלא ב' גיטין משניהם ואם רוצית להנשא לא' מהם צריכה גט מהשני אהא פריך אמאי הא אם ניסת לא' מהם אינה צריכה גט משני דהווי הכחשה מהבעל ג"כ דהא אומר זו אשתי אולם בלא"ה כבר הסכימו כל הפוסקים דלא כרמב"ם וכן הוקבע במסמרים בש"ע ולא זכר דעת הרמב"ם ז"ל ואין כאן מקום להחמיר דאף הוא החמיר רק לכתחלה והוא מדרבנן ואין לנו להחמיר כלל בזה וגם י"ל הא בנ"ד אף השני אינו מסייע לה דהוא אומר עכ"פ ששמע קידושין והיא אומרת שלא שמעה כלל אף הרמב"ם מודה דמהני הכחשתה וא"ל דהוחזקה כפרני' דעכ"פ יש עדות שהי' אומר הקידושין והיא אומרת שלא שמעה. לבד שיתבאר בסמוך בס"ד דאין זה הכחשה דל"ד לע"א אומר ראיתי וע"א אומר לא ראיתי נראה בלא"ה אף אם הוחזקה כפרנית מהני הכחשתה דעכ"פ היא לא הודית לדברי עד ואין אנו צריכים לנאמנות שלה רק כל שלא שתקה והודית לדברי העד אין העד נאמן ומצאתי שכ"כ מהרי"ט בתשובה סי' מ"ג ע"ש:

ובר מן דין כ"ז הפלפול הי' אם אומר ע"א נתקדש בפני ובפני אבירי שאומר שיודע שחבירו ראה הקידושין אבל בנ"ד שאומר שהוא ראה וחבירו אומר שלא ראה נתינת הטבעת על ידה. וזה אינו יודע אם חבירו ראה הווי מקד' בע"א ואין חוששין לקידושין לדעת רוב הפוסקים ולא דמי לע"א אומר ראיתי הקידושין וא' אומר לא ראיתי דחשוב הכחשה א"כ הה"ד נ"ד נימא זה שאומר שראה קידושין הווי כאלו אומר חבירו ג"כ ראה והוי כאומר נתקדש בפני ובפני חבירי ז"א דמבואר במרדכי סוף מכות שממנו מקור דין זה דלא ראינו הוי ראי' כה"ג אי אומר דייקינא שפיר ולא חזינא אז אמרינן אלו הי' קידושין וודאי ראה אבל בנ"ד שזה אומר שלא דקדק משו"ה לא ראה לא הוי הכחשה דזה שאומר שראה א"י להכחישו זה שמא לא דקדק כ"ש בנ"ד שאומר שאח"כ שאי אפשר שידקדק כ"כ שזה נבהל מאוד והודה שיש מקום לומר ששני לא ראה נהי מה שאמר שהוא ג"כ לא ראה רק אומר לחומרא אפשר אין להאמינו דכיון שהגיד כו' אבל בזה יש להאמינו שאפשר הי' לרואה השני שלא יראה נתינת טבעת על אצבעה. והרי הוי רק מקדש בע"א ולרוב הפוסקים אינן חוששין לקידושין זולת הסמ"ג החמיר ומ"מ מודה בהכחשת בע"ד לא מהימן כמ"ש הרמ"א כ"ש דהרי הכחשת עדים זא"ז הוי רק חומרא מדרבנן לכתחלה לא תנשא כ"ש בהכחשת בע"ד אין לנו למינקט כל הני חומרא להחמיר כסמ"ג:

ואמת אפשר וקרוב בעיני לומר דסמ"ג לא חש לדברי האומר חוששין לקידושין בע"א אף דהלכה רווחת בישראל אין דבר שבערוה פחות מב' רק משום דס"ל בשתיקה כהודאה דמי וגבי הודאה י"ל דלא בעי עדים כדפריך ואי מה ממון הודאת בע"ד כו' ולא סמכינן אשנויא מחייבה לאחריני ומשו"ה קשיא לי אמהרי"ט שהביא ב"ש ס"ק יו"ד למה עדים בהכמנה לא מהני כמו ממון דהכא לא שייך מחייבא לאחריני כמ"ש מזה במקום אחר בס"ד ע' בנודע ביהודה הביא זה הקושיא בשמי) אבל בלא שתיקה אין ע"א מהימן עכ"פ בהכחשת אשה כ"ע מודו דע"א לא מהני כמו בכל איסורים דח"צ בתשובה כתב דמהרמ"פ בתשובה ל"ז חזר בתשובה ל"ז רק כתב עוד צרוף טעמים להקל תמהני עליו הרי מבואר בדברי מהרמ"פ שכתב בהכחשת אשה לא אאמין שיבא שום מורה צדק לומר לחוש א"כ אין לחוש כלל בנ"ד ובאמת באותו תשובה שהחמיר מהרמ"פ נטה לומר דהוי שנים המעידים ולהכי ניחא דהרמ"א העתיק בשם מהרמ"פ במקדש לפני ב' עדים ולא ראו אותה דלא יכולה לומר להד"ם ובח"מ חלק עליו דכוונת מהרמ"פ הוא דווקא אי ע"א ראה והחמיר משום דחש לדברי הסמ"ג דמקדש בע"א חוששין לקידושין דהמעיין בדבריו יראה דשם סיים דהוי כמקדש בפני ב' ובא לומר להחמיר אף אם נאמר דלא כסמ"ג ע"ש א"כ משום הני צרופים החמיר אבל לא לחוש לדברי סמ"ג לחוד ולהחמיר ובזה ניחא דקשיא עליו אי סמך על הסמ"ג איך תוכל לומר לשחוק כוונתי דברי' שבלב אינן דברים כמו במקדש לפני ב' אינה יכולה לומר לשחוק כוונתי כך לסמ"ג במקדש בע"א:

ותו הרי הב"ש וב"ח כתבו דנאמנת לומר לשחוק כוונתי במגו דלהד"ם אי לא"ה לא מהימנא ובדברי מהרמ"פ מבואר משום דאמרה להד"ם החמיר אבל באומרת לשחוק כוונתי נאמנת והרי שם ליכא מגו דלהד"ם. ע"כ שם קאי בסוף דבריו דלא כסמ"ג משו"ה הוי מהני טענת לשחוק כוונתי רק להד"ם לא מהני והוי מקדש לפני ב' עדים וגוף דברי הב"ש תמוהים דמדמה לנסכא דר' אבא הא ליכא שבועה וא"ל משום כסף שקידש בה דז"א לדברי העד קידשה בהם אין כאן תביעת כסף ואפשר דכיון דמצד הדין ע"א בקידושין לא מהני א"כ צריכה להחזיר הכסף אף שאנו מחמירים עלה לאוסרה אבל לענין ממון לא נחמיר נגד כל הפוסקי' וצריכה להחזיר המעות א"כ אם תאמר להד"ם יהי' שבועה כן אפשר להמליץ בעד הב"ש וראיתי בתשו' ח"צ וגם בתשו' בית מאיר שהקשו ג"כ כך על הב"ש:

וראיתי בדברי בית מאיר שהקשה עוד על הב"ש מאי מהני מגו דהכחשה הא אי הוי הבעל מכחיש היא שהודית הי' אסורה ואף שהוא אומר שכיון להשטות הוי ע"א ולא מהני בדבר שבערוה דמגו ליכא דבהכחשה והיא היתה אסורה בהודאתה עכ"ד לענ"ד דברי הב"ש נכונים דהא שם הקידושין נמי הוי בע"א ומחמירין כסמ"ג אף דהוי דבר שבערוה ולהכי מהני ע"א שהוא אומר שכיון להשטו' כיון דלדידי' לא נ"מ אי הי' מכחיש הווי עד כמו בשליח דנעשה עד קמי דתיקון שבועת היסת ותדע דהרי מהני הכחשת עד מע"א כ"ש דמהני מה שאומר שלהשטות כיון שאינו מכחישו בזה להעד שאומר שקידש ואף למ"ש טעמא דסמ"ג משום הודאת בע"ד כמאה עדים דמי דמדמה לממון נמי ניחא כיון שהוא אומר להשטות כיון ליכא הודאת בע"ד ולא דמי לממון וכ"כ הגאון בית מאיר בסוף דבריו אך לפי מה שמשמע מהסמ"ג דמשו' העדאת העד החמיר פשיטא דמהני עד המכחיש וא"צ לומר כמ"ש הבית מאיר דאף לסברא זו אי אומר משטה הוי הכחשת עד כיון דעד אינו מוכחש בגוף המעשה אכתי הוי דברים שבלב. רק למ"ש טעמי' דסמ"ג דהוי קידושין משום הודאת בע"ד דהוי כמאה עדים רק דלא מהני דמחייב לאחריני וכיון שע"א מעיד כן אחריני אסורים דאינן מכחישים העד וגוף הענין נגמר בלא עדים משום הודאת בע"ד כמו בממון ודו"ק ועיקר הקושיא מאי מהני מגו בדברים שבלב י"ל מדאו' קידושין בע"א אף לסמ"ג לא מהני דקאמר דחש לה וכיון שכיון להשטות לא מחמירין וק"ל א"כ אין לנו להחמיר בהא דהוי רק לכתחלה חומרא בעלמא לכל הדיעות בע"א בהכחשת אשה לית דין ולית דיין להחמיר על האשה ובחזקת פנוי' עומדת ואין עלי' שום זיקת איש וקידושין כלל וזה ברור ופשוט רק לחומר הנושא יסכים עמנו עוד רב א' בר סמכא אז דעתי מסכמת להתיר אשה לעלמא וצור ישראל יצילני משגיאות ויראנו מתורתי נפלאות:

תוכן העניינים

תפארת צבי אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה