תפארת צבי אבן העזר· רבי צבי הירש בוצ'קו
הלכות כתובות · תשובה פט
אחד אברהם יקר מאבני שהם. ה"ה כבוד אהו' נד"ז הרב המאוה"ג החריף והשנון זית רענן נ"י פ"ה ע"ה כש"ת מהו' אברהם נ"י אב"ד דק"ק פאסוואל ואגפי' יצ"ו. תואר הוד פניו לא ראיתי אולם קולו שמעתי מתוך קן קולמסא ומגילת ספר באמרי שפר. ואמרתי בירך לקחתי ובירך אשיבנו משירי אהודנו בפרטות כאשר כתב במכתבו שהוא נד"ז (אך לא ידעתי אם הוא מק"ק מיר או פינסק או סלוצק ששם היא דודתי נ"ע):
ובדבר שאלתו יען כי קדמוהו רבנן בשאלות הכרחי' הוכרחתי להתעכב להשיבו ואחר עד עתה וכעת הנה אשיב לו כאשר יראה לענ"ד הקלושה והחונן לאדם דעת יבניני דת מורשה:
תורף השאלה באיש שסידר בצוואות שכ"מ ליתן לאשתו מה שצוה והיא התחייבה להחזיק היתום וליתן לו סך מסוי' ועשתה ע"ז קגא"ס וכתב בצוואה שהשטר חצי זכר שיש לו על חותנו לא נכלל בכלל המתנה ושייך לבנו הילד וכתב מעלתו נראה לו שהילד לא זכה זכות השטר שלא הי' של אביו מעולם והוא של אמו והיא לא נתנה לו זה דאף שהוא נכסי מלוג אינו יכול למחול נכסי מלוג שלה בלא רצונה אומר אני באמת אם בשעה שכתב הצוואה הי' עדיין חמי' בחיים ולא זכה מעולם בשטר חוב אף שימות אח"כ אינו נוטל בראוי וודאי אין לו זכות ליתן לבנו ואין צורך להרבות בראיו' אלא אף אם כבר מת חמי' דכבר הם נכסי מלוג שזכה הבעל מ"מ וודאי שפיר כתב מעלתו דאין מתנתו כלום בלא רצונה אולם אם נאמר עבור שנתן לפני' ושתקה נימא שהסכימה למעשיו יש מקום לומר בנ"ד נמי מהני אמירתו. אבל הדין מבואר בסי' צ' ראה שמכרה ושתק לה לא אבד זכותו והה"ד הכא ראתה שנתן הוא ושתקה נא אבדה זכותה. אולם מעלתו הרגיש דקשיא מסי' ק"ז דמהני חלוקתו בפני' ורצה מעלתו לחלק דהתם מהני מחילה דידה אבל הוא אינו יכול למחול נ"מ ולא למכור לכן רוצה לומר בנ"ד דהכא כיון דהבעל אינו יכול למכור ואינו יכול למחול ולהכי אינו מועיל אמירתו. לא יכולתי להשיג כוונתו חדא דהכא נמי נימא כיון שהיא מחלה בשתיקתה יכול הוא ליתן דהא דאינו יכול ליתן הוא משום דידה וכיון שמחלה מהני מתנתו ותו הרי בסי' קנ"ז נמי נתן הוא לבניו ומהכי ומ"ש מנ"ד (ואם יאמר שם לא מיירי בנ"מ הי' יכול לומר בפשיטות דל"ד להתם ויתבאר בסמוך. ותו דהיא וודאי אינה יכולה למחול נ"מ כמבואר בח"מ סי' ת"כ. אולם אין כל זה ענין לנ"ד שאם הי' נותן לה רשות למכור מהני וא"צ קנין כמבוא' שם דהווי שלוחו והה"ד הכא אם היא נתנה לו רשות יכול למכור נ"מ שלה וא"צ קנין מינה דהוי שלוחה דמי ששלח למכור דבר שלו ומכר נקנה המקח וא"צ קנין מהמשלח. אך מ"ש הש"ע ראה שמכר ושתק לא מהני לא משום דאינו יכול למחול דק היינו דשתיקתו אינה ראי' חדא דהרי שתיק כשמכרה ותחלה לא נתן לה רשות א"כ מכירתו לא הי' בשליחותו ומ"ש דהרשות מהני היינו קודם המכירה אבל לא אחר המכירה דאז מחילתו לא מהני בלא קנין ובזה ניחא מ"ש בהג"ה סי' צ' דלא מהני שתיקתו לצואתו דלא נתן רשות לצוות וא"צ לטעם שכתב ש"ב הגאון אב"ד מפפד"מ בספרו ותו די"ל שתיקה לא הוי כנתינת רשות ואין ראי' מסי' ק"ז בעשאה שותף דשם דווקא משום מקולי כתובה ודין זה אינו בשאר חוב ובנכסי מלוג לא הפסידה דאף בנדוניא לא הפסידה כמ"ש בהג"ה ואף מ"ש בהגה"ה שם דאם צוה ליתן לא' ושתקה י"א שצריכה לקיים פשוט דלא צריכה לשלם מנכסי מלוג שלה ואף מנדוניא שלה נ"ל דאינה צריכה לשלם כמו בעשאה שותף דזה ג"כ הוא משום מקולי כתובה וע' בח"מ סי' פ"א ס"ק ח' כתב ג"כ דהכא רק משום מקולי כתובה מהני שתיקתה משא"כ בחוב וע' בספר תומי' שכתב לחלק בין שצוה לאחרי' בין לה ובאמת קשיא עליו מסי' ק"ו שזכרנו דשם אינה מצוה להאשה ומ"מ י"א שצריכה לקיים רק שהי' בפני' לכן העיקר כחילוק הש"ך ועכ"פ בנכסי מלוג לכ"ע אף בסי' ק"י א"צ לשלם והה"ד נ"ד לא מהני שתיקתה כשמכר ונתן נכסי מלוג שלה וגם דוודאי י"ל הא דשתיקה מהני היינו במקום שאמירתו מהני רק שבע"ח יש לו חוב ורוצה לגבות י"ל שמסלק שיעבודו בשתיקתו אבל כל שאמירתו לא מהני בלתי שתתרצה האשה אין שתיקה כרצוי דלא אכפת לה בדבורו שהא אינו שלו ואף בחוב דברי הש"ך ברורי' דלא מהני שתיקה ולא צריך לפלפל בנ"ד שאין אמירתו מועיל כלל והדין פשוט כמ"ש מעכ"ת אך באולי תלה בזה מתנתה מה שנתן לה במה שצוה שיטול בנו חצי חלק זכר ובמתנה א"צ תנאי כפול דאף דברי' שבלב מהני כמבואר סי' ר"ז בח"מ בהגה"ה ומשמע דאף אומדנא דמוכח לא בעי ע"ש. אף דלשון השטר שכתב דשטח"ז לא נכלל במתנה משמע דסבר שהוא שלו ולא הי' צריך ליטול ממנה רשות לזה א"כ לא תלה זה בזה. אך באולי מעכ"ת הוא נוגע בענין זה כי לא הודיעני מעכ"ת אם הוא דיין בזה או בעל דבר לכן לא אחליט דעתי לדינא בדבר זה. רק כל מ"ש הוא לפלפולא בעלמא:
ובדבר אי מהני שליח לצואת שכ"מ יפה כתב ש"ב הנ"ל בספרו והוא פשוט דלא מהני שכ"מ בשל אחרי' דלא שייך שיטרוף דעתו אולם מה שמעלתו ניתק מענין לענין די"ל כיון דאיהו לא מצי עביד שלוחי' לא מצי עביד ומדמה לדין אשה שנשתטית שדבר מזה הגאון המגי' משנה למלך. אומר אני וודאי דלא דמי להתם וכבר שגו ברואה איזה אחרוני' ע' באורח מישור על נזיר ובס' מרכבת המשנה שנתקשה להם סוגיא דנזיר ד' י"ב עם דברי ש"ס קידושין ד' כ"ג דקאמר דלא אמרינן כל מלתא דאיהו לא מצי עביד כו' דשייך בתורת גיטין ע"ש. ובאמת לא קרב זה אל זה בהך דקידושי' מיירי שעכשיו יש רשות לשליח לעשות רק משלח אינו יכול לעשות בהא קאמר דיכול לעשות שליח שיעשה זה לפי מה שהוא יכול כיון דמשלח שייך בתורת גיטין אבל בנדרי' עכשיו אין זה ביכלתו לעשות לא הוא ולא שליח ומשוי שליח שיעשה כשהי' יכולתו לעשות בזה קאמר מידי דלא מצי עביד איהו השתא לא מצי משוי שליח שיעשה אח"כ כשיהי' יכולתו לעשות ודומה לדבר שלא בא לעולם ובזה פלפלו תוס' בנדרי' ויבמות וזה פלפול באשה שנשתטית דמשוו שליח לגרשה כשתשתפה ואין זה ענין להך דקידושי' ונ"ד נמי דומה להך דקידושין דמשוי שליח למאי דאיהו לא מצי עביד שלוחי' מצי עביד ומהני דאיכא תורת צואה:
ובדבר שנתקשה למה פסק רמ"א סי' רמ"ח בשטח"ז דנוטלי' יוצאי' חלציו בשו' זכרי' ונקבו' הא הנולדי' לא קנו החוב דהוי לדשלב"ל ומאין יקנו הנקבו' הזכרי' יקנו משו' ירוש' מאמם ואיך יקנו הנקבו' דעת לנבון נקל לישב דהכא הי' תנאי בהחוב שבאם יתנו בניו חלק לנקיבו' שיולדו יהי' פטורי' מהחוב שחייב לבתו כמו שמתנ' אם יתנו חצי חלק זכר יהי' פטורי' מהחוב א"כ אין הזכרי' יכולי' לתבוע לבדם כי התנאי הי' כשיתנו לנקבו' יהי' פטורים מהחוב מה שפלפל מעלתו בדין אם נתנה לבעלה במתנו' שכ"מ ראוי אי קנה די"ל לפי מה שכתב הש"ע בסי' רנ"ו דלא מהני גר שנתן מתנו' שכ"מ ליורשו אף לי"א דמהני לאחר משום דלגבי יורשו הוי מתנה בירושה ובוודאי ראוי כגון נכסי' דאבו' וודאי אינה יכולה ליתן במתנות שכ"מ רק שאלתו הוא על מלוה שלא גבתה (ובאמת מ"ש מעלתו שאף הוא נותן לבכור הוא תמי' דהרי עכ"פ יכול ליתן לו נהי דאינו נוטל משום בכורה יכול ליתן בלשון מתנה דבר ירושה הוא פשוט) ולדעתי לא דמי להתם וודאי בגר הנראה מלשון הרמב"ם וש"ע דהטעם הוא דבנו אינו קונה דסתם לשון מתנה הוא ירושה איכא למימר בבעל לא הווי דינו כשאר יורשים כיון שעל ראוי אינו יורש הווי לגבי זה כאיש אחר ואין בו לשון מתנה כירושה אף לפי מה שכתב ב"י הטעם משום גזירה שיאמרו דמהני ירושה בגר נמי י"ל דווקא בגר חשו כיון שהלשון משמע להו ירושה ואף כשאין לו בן אחר י"ל שכונתו שלא תועיל דייתיקי דאף שכיון שיטול משום ירושה בטל דייתיקי עכ"פ וכן צ"ל בר"פ מי שמת ד' קמ"ב ע"ב ד"ה ת"ש ובני דן גבי דייתיקי אף דלבנו מתנה הווי לשון ירושה אבל בבעל לא משמע לשון ירושה ותו שם יתלו דכונתו הי' ליורשה דאולי יש בני' אחרי' ורצה שרק זה יירש אבל בבעל אי כונתה הי' לירושה למה לה לצות הא אין בידה להעבירו מירושתו ובוודאי הוא ירש מה לה לצואתה ולא יתלו שכוונה לירושה ומה שפלפל בעובר דלמ"ד לא קנה ירושה ואפ"ה יכול לזכות לו בצואות שכ"מ דמפרשים בסי' ר"י האומר לעובר כשהוא בנו שיטול היינו בצואת שכ"מ ולא גזרו אטו מתנה באמת לפי סברות תוס' בגר גופי' ביש לו יורשים יכול להקנות במתנה שכ"מ וטעמייהו דהיכי שיש יורשים תקנו שיועיל מתנ' שכ"מ א"כ בעובר וודאי יכול לצות ולדעת הרמב"ם דאיכא גזירה י"ל דס"ל עובר נמי יש לו זכות בירושה וגם שאינו מפורש הך דיטול מנה דמיירי בצואת שכ"מ ולא קשה משם:
ובלא"ה יש לחלק בין גר לעובר שם לא רצו לתקן מתנ' שכ"מ לבני' בגר אבל בישראל שתקנו לשאר בני' מהני מתנ' שכ"מ לא הפקיעו העובר מהתקנה וגם בלא"ה אי אפשר לומר שתלוי בהמקבל מתנה שאם הוא לאו בר ירושה אינו יכול לקבל מתנ' שכ"מ דזה וודאי הוכיחו תוס' מעבד דמהני אי נתנו לו במתנ' שכ"מ רק אם נאמר שתלוי במוריש מנותן שאם אינו מוריש אינו יכול ליתן ונימא בזה דלא כתוס' דאף שיש לגר יורשי' מ"מ אינו נותן מתנה כמ"ש רש"י וודאי בעובר שפיר יכול ליתן לו מתנה דהוא מוריש ובדבר מעשר כספי' שהתעורר מעלתו למה יתן הבעל מהנדוניא שנותן חמיו הא הוא חייב לאשה כל דמי הנדוניא י"ל דהא אשה שלותה נמי מדינא ישלם דבמחו' פסידא אינו לוקח רק דאינהו דאפסידו אנפשייהו דהלוו לאשה כמבואר בסי' צ"א בא"ה וזה לא שייך במעשר כספי' לכן חייב לתת עבור האשה מעשר רק ראוי הי' שינכה זה מכתובתה אולם בהא שייך לומר דנושא אדעתא דמנהגא בענין התוס' כיון שנהגו שלא לנכות אינו יכול לנכות:
ואגב אציע לפניו מה שישבתי קו' הח"מ והב"ש סי' קי"ח לח"מ סי' תכ"ד דלמה תמכור נ"מ שמא תמחול די"ל דהא תוס' הקשו במ"ס ב"ב סוף פ' יש נוחלין ד"ה התם אמאי לא קאמר בב"ק ד' פ"ט ולטעמיך אי איתא לתקנות אושא אכתי תזבין לכתובה לנחבל דבמקום פסידא לא שוי' לבעל כלוקח ולא שייך איהו דאפסיד אנפשי' כמו בהלואה דמה הווי לי' למעבד שחבלתו ונראה לישב דש"ס קאמר האמת דיכולה למכור בטובת הנאה כדי שיגבה נחבל חובו וליכא פסידא לנחבל א"כ למה יבטלו תקנו' אושא אם תמות הוא ירשנה כיון שיש לו לנחבל לגבות מדמי טובת הנאה. והשתא י"ל בנ"מ שפיר נוכל למכור בטובת הנאה באית לה ולא שייך לומר דהא תמחול דהא תוס' הקשו ונכתב שטרא בשמי' דבעל ולא תוכל למחול ותירצו דהבעל לא ירצה השתא י"ל בנ"מ ירצה לכתוב שטרא בשמי' כדי שתמכור בטובת הנאה ואז אם תמות היא לא משלם ואם לא ירצה לכתוב שטרא בשמי' ולא תוכל למכור ב"ה ולא יהי' מקום לנחבל לגבות יפסיד דגובה אף אם תמות היא דמשום פסידא דנחבל לא הווי לוקח בנכסי מלוג והש"ס דקאמר ודלא תוכל למכור דמחלה קאי על כתובה דאף במקום פסידא אינו גובה דע"ז א"צ תקנו' אושא כדקאמר אם אמרו בנ"מ יאמרו בנצ"ב כ"ש מנה מאתים כמ"ש תוס' שם אבל בנ"מ יסכי' הבעל לכתוב שטרא בשמי' כדי שלא יטול הנחבל אף אם תמות היא משום פסידא ולהכי ניחא בח"מ סי' תכ"ד דמיירי בנחבל שפיר פסק דאם יש נ"מ תזבין אבל בא"ה סי' קי"ח דמיירי בחוב שחייבת ואז שוי' לבעל כלוקח אף במקום פסידא דאיהו דאפסיד אנפשי' אין תקנה למכור בטובת הנאה דהבעל לא ירצה לכתוב שטרא בשמי' וזה ברור: