אור ברסלב
תפארת צבי אבן העזר הלכות כתובות

תפארת צבי אבן העזר· רבי צבי הירש בוצ'קו

הלכות כתובות

הלכות קידושין

סימן סח

מנחם יצא לעבודת מלכו של עולם נופך ספיר ויהלום ה"ה (אהו' ש"ב ומחו' ידידי הרבני המופלא ומופלג האברך השנון זית רענן חכם וסופר אשכול הכופר כ"ש מהו' מנחם מענדיל נ"י בהנגיד מו' חיים מבראד:

מכתבו הגיעני בימי מועד העבר ושמחתי בחג בדבריו הנעימים כי ראיתיו שוקד על שמוריו לשמור דרך עץ החיים להגו' בתורת ה' ומתאבק בעפר ת"ת יהא רעוא יפרה אף ירבה בתורת ה' ויחזיק לבבו בתורתו ויראתו ועל ד"ת הבאי' במכתבו הנחמד אשית לבי לחבב דבריו ולהשיב לו כיד ה' הטובה אלי' אולם בקצרה כי זה היום תחלת מעשינו להתחיל הו"ת בהתחלת הזמן כנהוג לכן אשיב לו בדבר הנראה לענ"ד דברי' ברורי':

ראשית דבריו הקשה למ"ש הרשב"א דמשו"ה בוגרת כתובתה מאתים דשכיחא א"כ מאי מקשה הש"ס בכתובות דף י"א ע"ב מר"ג דאמר נאמנת והא לא הכיר בה לר"מ ולא כלום נימא מ"ע שכיח כמו דס"ל לר"ג כמ"ש תוס' ולדעתי לא קשה דלטעמי' הא מבואר בדף ל"ה דסומכוס ס"ל משום ר"מ סומא אין לה טענת בתולי' דכולהו מחבטין. הרי אף ר"מ ס"ל מ"ע שכיח ע"כ דל"ד הך שכיח דמ"ע לשכיחא דבוגרת דהתם מ"מ הווי לה להודיעו אבל בוגרת אינה צריכה להודיע דשכיחי טפי והווי לי' טפי לאסוקי דעתי' ועי' ריש כתובות באונסא דשכיחי חולקי' תוס' ג"כ ג' חלוקים ובלא"ה רשב"א לטעמיה דס"ל בחידושי' למס' כתובות דלא כתוס' ומ"ע לא שכיח ע"ש:

וקושיא השני' שזכר והיא קו' פ"י להסוברים דלמאן דאמר כתובה דאו' אינו נאמן לומר פ"פ מצאתי א"כ ר"מ דס"ל כתובה דאו' למה ס"ל ביבמות טענות בתולי' שלשים יום. ומה שמוסיף עוד הוא לומר דלר"מ דחש למיעוטא אין צורך לחזקה דברי וברי הוא נאמן ואזדא לה תי' הרמב"ן דאיכא רוב וחזקה עכ"ד אין זה נכון דהא לכ"ע אין הולכי' בממון אחר הרוב ואפ"ה כתב הרמב"ן דאיכא רובא וחזקה והה"ד לר"מ אי סמך רובא לחזקה הווי מיעוטא דמיעוטא ואף לר"מ לא חיישינן:

אך גוף קו' הפ"י על תוס' סנהדרין כמ"ש איהו במכתבו יש לומר התוס' ס"ל כשיטת הסוברים הובא בר"ן שם בכתובו' בטענה ברורה אין צורך לחזקה דאף דלא טרח בסעודה נמי יכול להפסידה כתובתה כיון דטוען דבר ברור א"כ הכא בהך דר"מ דעכשיו בעולה היא רק שהם מחולקי' אם מתחלה בא עלי'תיכף אחר נישואין והוא אומר אז לא בא עלי' הרי טענתו טענה ברורה ואין צורך לחזקה ולהכי לר"מ נאמן וזה פשוט אך להר"ן נשאר הקושיא דס"ל אף בטענות דמי' אינו נאמן אלא מטעם חזקה. ואפ"ה מחלק בין אי כתובה דאו' או דרבנן נשאר הקושיא אך להר"ן י"ל בסנהדרין לא מיירי בפ"פ רק שאומר שיברר שלא הי' דם:

אך לענ"ד אין כאן קושיא כלל בלא"ה דהא מבואר דף י"ב דפריך הש"ס וליחוש שמא תחתיו זנתה ברצון ע"ש בתוס'. אף דהווי ס"ס פריך הי' להפסיד כתובתה כדי שתשאר אסורה לבעלה עכ"פ בלא ס"ס אין צורך לדברי תוס' ולכ"ע חיישינן שמא תחתיו זנתה והשתא לא קשה קו' פ"י דהכא הא אינן מחולקי' על לע"ע דהיא בעולה רק היא אומרת שבא עלי' מקודם דהיינו תיכף בעת הנישואין והוא אומר לא בא עלי' אז ובהא איכא ברי וליכא רוב וחזקה נגדו דאדרבא הוא אומר אז לא בעלה רק עכשיו ואינו מכחיש החזקה והרוב מאי אמרת אם עכשיו בעולה היא ע"כ לדברי הבעל נבעלה מאחר וזה נגד רוב וחזקה דגופה ע"כ הוא בעלה זה אינו דנימא אחר נשואי' זנתה ולמה נתלה שבעלה הוא תיכף אחר נשואי' אדרבה הוא אז לא בעלה רק אחר כך נעשית בעולה מאיש אחר ולמה משום חזקה דגופה נימא שבעל' בעל אותה מקודם בשלמא אם היא אומרת בבעילה זו שבעל אותה עכשיו היא בתולה היתה והוא אומר עכשיו היתה בעולה יש חזקה דגופה שעכשיו נבעלה אבל אם אין אנו יודעים מי בעל אותה אם הבעל אם אחר ויתכן שאחר בעל אחר נישואי' אין כאן חזקה ורוב דנשאת בתולה ותחתיו זנתה ואין כאן רק חד ספק אונס ספק רצון. וזה ברור ודו"ק. (ודע דלא תקשי למה נחוש לרצון ואם אומרת משארסתני נאנסתי אין חוששין לרצון דהיא אומרת ברי שנאנסה והוי א"י אם פרעתיך וברי ושמא ברי עדיף אבל אם אומרת בתולה אני ואינה אומרת כלל שהי' באונס הווי ספק אם הי' באונס או ברצון דעל זה שאומרת בתולה אני טוען ברי שהיתה בעולה וזה ברור):

והשתא אמינא ממילא רווחא שמעתתא לישב קושיא תוס' בסנהדרין שם על רש"י הא משמע אי כתובה דאו' אינו נאמן לומר פ"פ ואיך פי' רש"י דלר"מ נאמן הא ס"ל כתובה דאו' ונקדים דלכאורה באמת צריך טעם מ"ש אי כתובה דאו' לא סמכינן אהך חזק' אמאי הא חזק' אלימתא היא דלמה כנסה אי שונא אותה. רק די"ל דה"פ דיש לתמו' אי ארוסה אית לה כתובה וע' תוס' כתובות דף מ"ג ע"א כתבו דשמואל ס"ל דיש לה כתובה א"כ איך קאמר הכא ר"נ אמר שמואל דמשום דאין אדם טורח כו' האמינוהו חכמי' הא בשביל זה טרח דאם הי' מגרשה מאירוסין הי' צריך ליתן לה כתובתה להכי כנסה שיפסיד לה הכתובה וא"ל דהי' לכונסה בלא טירחא לסעודה דהא אי לא טרח לא מהימן א"כ אין ראי' ממאי דטרח דטרח כדי שיאמינוהו וראיתי ברא"ש שכתב ואע"ג דמייתר הכתובה מ"מ לא הי' טורח כו' נראה שבא' ליישב קו' זו והוא באמת דוחק ואינה חזקה אלימתא משו"ה מחלקי' בין כתובה דאו' לדרבנן דהאי טעמא לא ברורה ע' בר"ן ותו י"ל דאם נאמר אף דטרח אינו נאמן א"כ הרי אנו רואים שהדין אתו דטרח דהא לא נאמינו על הכתובה ולמה טרח ע"כ האמת אתו הרי נפסיד לו ונהי דאם נאמר דנאמן נפסיד לה דאז לא יהי' ראי' מטרחא מ"מ כיון דמדאו' אין לה כתובה אוקמי' אדינא דבין כך וכך איך שנתקן יפסיד או הבעל או האשה אוקמי' אדאו"י והא לא קשיא מה הועילו חכמי' כו' דוודאי הועילו אם לא ירצה להפסידה בשעת נשואי' תיכף רק אם אח"כ ישנאי' לא תהא קלה בעיניו להוציאה רק הקושיא למה האמינו חכמי' אותו להפסיד כתובה ומשני דאיכא חזקה. א"כ אי אפשר להפסידו או אפשר דהיינו דמשני חזקה כו' ר"ל ע"פ רוב אינו שונא אותה עכשיו בשעה שטורח דאינו מצוי שיטריח עבור להפסיד הכתובה כמ"ש הרא"ש והועילו שפיר אבל מ"מ חזק' מעליא ליכא להכי אי כתוב' דאו' לא מהימן וכל זה ניחא לדידן אבל לר"מ אף אי ס"ל כתוב' דאו' איהו לטעמי' אזל דס"ל כתובה יש לה טענות בתולים עד ל' יום א"כ איכא חזקה מעליא דלמה טרח אי שרוצה לישא אותה כדי שלא יהי' לה כתובה דארוסה אית לה כתובה אכתי למה טרח בסעודה ואי כדי שיהי' נאמן הא בידו לומר שלא בא עלי' עד לאחר ל' יום ואז יראו שהיא בעולה שיבעול אותה ויראו שאין לה דמי' וכדומה ואז הוא נאמן כמ"ש דליכא חזקת הגוף וא"צ לטרחת הסעודה א"כ למה טרח בסעודה ע"כ קושטא קאמר ואף אי כתובה דאו' יש חזקה טובא אבל ר"נ אמר שמואל ס"ל בהא דלא כר"מ ואינו נאמן א"כ אין לו תקנה שיפסידה כתובתה רק אי טרח וליכא חזקה אלימתא ולהכי אי הווי כתובה דאו' לא הי' נאמן רק אי כתובה דרבנן ודו"ק היטב:

אך אפשר לי לומר דמ"מ תוס' הקשו שפיר דאזלי לטעמייהו דס"ל בסוגיא דהי' בו מומין אם יש לתלות שנבעלה לאחר נשואי' אז נאמנת אבל אי לא"ה אינה נאמנת דאמרינן כאן נמצא א"כ י"ל לר"מ נמי אין ראי' ממאי דטרח דהא דלא המתין ויאמר שהוא בעולה שמא תאמר משארסתני נאנסתי ואז נאמנת אבל אי טרח בסעודה ויתבענה תיכף אינו ירא שתאמר משארסתני נאנסתי דיתבענה תיכף ולא יהי' פנאי לבעול אותה ברשות בעל ואינה נאמנת אבל אם ימתין עד ל' יום לאחר נישואין תהיה נאמנת משארסתני נאנסתי ולהכי טרח ודוק היטב הדק בס"ד:

והא לא קשיא אף לר"י למה יטרח בידו לומר שלא נסתר עמה דלתוס' צריך עדות שלא נסתרה ואי לא יבעול אותה באמת תהי' בבעילה ב' בתולה ושוב אית לה חזקה ותהי' נאמנת ואף אם צריכה עדות שנסתרה ירא שמא יהי' לה עדות דע"כ יסתיר כדי שיבעול אותה וק"ל והא לא קשיא נמי מה מועיל טירחא שמא תטעון מ"ע אני דאינה נאמנת באומרת מ"ע אני תחתיך ע' ב"ש ומ"ע מעיקרא מפסדת מנה ומייתר מנה ותו לר"מ תמיד מאתים א"כ אינה נאמנת כלל לומר מ"ע אני ודו"ק:

והשתא מיושב קו' פ"י מטען אחר ל' יום בפשיטות טפי דשם איכא חזקה דאינו טורח אף אי כתובה דאו' ואי שרוצה להפסיד הכתובה מאירוסי' שמא תאמר משארסתני ואין לומר כאן נמצא הא המתין עד אחר ל' יום ותוכל לומר משארסתני נאנסתי כו' להכי נאמן ודוק והשתא שם בסנהדרין י"ל דמיירי שלא בא תיכף להכי נאמן לענין כתוב' דאיכא חזקה אלימתא ודו"ק:

תשובה סט

(תשובה זו סובבת ששמע קושיתי הכתובה בחידושי בס"ד להסוברי' אף בטענות דמי' צריך חזקה אין אדם טורח ומפסידה בגיורת למה יש טענות בתולי הא אינו מפסידה דהווי ס"ס ספק אונס ספק רצון וספק אינה תחתיו וא"ל שקבל אבי' קידושין פחות מג' שנים ויום א' דל"ל אב לגיורת ואשת כהן נמי לא מיירי דגיורת אסורה לכהן והשיב דמיירי שהי' שושביני' ולא אבד הדמי'):

ביומא דעקא יצילהו ה' מכל צוקה וממכשול ופוקה לה"ה לה"ה כבוד אה"נ ידידי ורחמי. האלוף התורני והרבני החכם השלם מוה' יעקב נ"י יושב בהמ"ד בברונשוויג:

אמרותיו הגיעוני ואלו ימי' אין לי בהם חפץ לטייל דרך פלפולא ובלא"ה אין דרכי לחזור על הראשוני' במה שאינו נוגע לדינא אך נשאתי פניו בגין אהבתו להשיבו בקצרה על דבריו בגוף הדבר אשר האריך אם נאמר ביש שושביני' דצריך סברות חזקה. ע' ב"ש סי' ס"ח ס"ק י"ח דכתב ואפשר למנהג שלנו כו'. משמע דהפלוגתא הוא שלא למנהג שלנו וי"ל הטעם דשמא לא בעלה כלל ומשקר שבעלה להכי צריך חזקה ולישב הסוגיא דמשני טענות דמי' אף דלא בעי למימר חזקה כו'. אפשר לומר דס"ד בפ"פ לא סמכינן אחזקה דשמא משקר שאומר שהוא בקי ואינו בקי. אבל אינו משקר לגמרי וליכא חזקה אבל בדמי' איכא חזקה דלא נחוש שטרח בסעודה ואבד הבתולי' או שלא בעלה כלל ואומר שלא מצא לה דמי':

אך אף אם לדעתי האמת ביש שושביני' אינו צריך סברות חזקה לא ניחא לי ליישב למסקנא דמתני' דגיורת מיירי בהכי וכולהו מתני' דתני נמי אין לה טענות בתולי' לא מיירי כה"ג דהש"ס בעי ליישובי דבכל דוכתא בחד גוונא מתנא א"כ למסקנא שנדחק השמוע' לאוקמי כה"ג לא נהירא ותדע דהא להנך פוסקי' נשאר קושית תוס' מאי פריך מיהודה דלמא מיירי שאומרת בעולה אני שאומרת שבא אלי ואי כתי' תוס' דמשמע בכל הטענות אינו נאמן קשה מאי משני בטענות בתולי' הא לדידהו מיירי דאיכא עדים א"כ נמי ע"כ לא מיירי שאומרת בתולה אני ע"כ לומר אליבייהו אם נפרש כך הסוגי' דלא ניחא להמקשה לפרש מתני' דיהודה באופן אחר מכל המשניות דמשמע בגליל מצי טען כמו בכל דוכתי אף שאומרת בתולה אני ומשני דטען טענות דמים א"כ כולהו מתני' מיירי בהכי א"כ אף בעדים נמי לא יתכן שבכולהו מתני' מיירי שהוא נאמן וכאן נפרש בפחותה מבת ג' יכול לטעון ביש עדים. וכן הך דאין יכול לטעון ביהודה וגם בוודאי מיירי בכל הטענות שאמרה בכל גווני למסקנא וזה ברור ובלא"ה אין זה מדה נכונה במקום שתירצת' ברווחא בס"ד להקשות דניישב בדוחקא מתני' זו דווקא מיירי ביהוד' במקום שממשמשין או אם אירע בגליל לכן תירוצי הוא הנכון בס"ד וגם דקשה נמי להה"א מאי ס"ד דלא בעי לאוקמי בטענות דמים הא מתני' דגיורת ע"כ מיירי בטענות דמים דפ"פ לא מהימן:

ומ"ש עוד להקשות למה בגרושה מאירוסין יכול לטעון ט"ב ליהמנא במגו דמשארסתני נאנסתי דשם מהימנא בטענה זו דאיכא מגו דמ"ע דהוא טענה מעולה דלא מפסלה מתרומה דבי נשא תמהני עליו שלא שת לבו דאין זה מגו דלא רצתה לפסול נפשה מתרומה להכי לא רצתה לטעון משארסתני נאנסתי כמ"ש תוס' על כהונה ומ"ש עוד להמציא טענה מעולה דלא תעיז אין דעתי נוחה מסברות אלו להמציא לעצמינו טענה מעולה דאינו מזיק לה אף מאי דקאמר הש"ס לא אשכחן בשום דוכתא שיועיל מגו אי לא מהימנא בטענה ההיא רק דנסמוך על טענה מעולה ואין לנו להמציא עוד דבר חדש. ובלא"ה יש לי ראי' מתוס' ד"ה למיתב כתובה דכתבו אף שאינו בקי בפ"פ אין לה כתובה ונתקשה הפ"י הא לר"ג בברי ושמא נאמנת ורוצה ליישב דקאי לר' יהושיע ואין זה מספיק דהיכא דאמרה בתולה אני אף לר"י ליהני מגו דאין שור שחוט לפניך. וכ"כ המ"ל פ"ו מה' אישות ה' ה' ד"ה אשר. ע"כ הכא ליכא מגו דליכא טענה מעולה כמ"ע כיון דלה"א זו אינה אסורה לבעלה ולקמן הקשו תהי' נאמנת במגו דמ"ע למסקנא דאסורה על בעלה אף דטענות מ"ע אינו העזה ע"כ מ"מ לאו טענה מעולה היא משו"ה וידעתי כי נוכל לומר לה"א דאינו בקי אינו העזה אך הא הוא אמר שהוא בקי נימא טפי יש לה לומר מ"ע שאינו יכול להכחישה כתבתי זה רק לרווחא דמלתא ובלא"ה אין זה נכון והי' בזה שלו' מאד"ה כנפשו ונפש אוה"נ:

תשובה ע

יוסף צפנת פענח דודאיו נתנו ריח אלקים ואנשים משמח. ה"ה אוה"נ הרב המאוה"ג המופלא ומופלג פ"ה ע"ה כ"ש מוה' יוסף נ"י אב"ד ור"מ בק"ק אונגרש ברודאי יצ"ו:

אמרותיו הנעימים הגיעוני ולשמע אוזן שמעתיו לפאר ותהלה כי יביעו שבחו פי שנים ברוחו לכן בבא אמרותיו פניתי לעיין בדבריו ולהשיב מפני הכבוד באהבה ורב חבת בדת נפש משיבת:

ומה שהקשה על הרמב"ם דס"ל דאינו משתעבד בדבר שאינו קצוב וטור ס"ל לדעתו דא"י למחול דבר שאינו קצוב א"כ אמאי פסק הרמב"ם מוחלת כתובתה אבדה מזונות בחי' הרי מזונות אינו תלוי בכתובה ע"כ חשוב זה למחילה והרי מזונות אינו קצוב עכ"ד טפי הי' לו להקשות דקיי"ל דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה אף אחר הנישואי' ולא דמי לסילוק שקודם נשואי' ותוס' כתבו בכתובות ד' מ"ז דאח"כ יכולה לחזור שלא יתבטל תקנות חכמי' אבל בש"ע סי' ס"ו הובא שני דיעות ותקשי לי' הא הווי דבר שאינו קצוב ע"כ דס"ל דיכולה לומר אי אפשי אף על דבר שאינו קצוב:

כ"ש דלדעת רשב"א מזונות נתרבה בכל יום בא החיוב ע' בר"ן ר"פ מי שהי' נשוי י"ל דדומה לסילוק קודם החיוב ויהיה איך שיהי' משו"ה נמי מוחלת כתובתה לדעת הרמב"ם אין לה מזונות דמחלה החיוב ובודאי מעשה ידי' שלה והווי כאומרת איני נזונית ואיני עושה וק"ל:

אך מה שיש לעיין בדברי הרמב"ם אלו היא הא לרמב"ם לא מהני מחילה לכתובה וע' ב"ש סי' ס"ו שכתב אם דר עמה לא מהני מחילה רק כשמגרשה מיד א"כ לענין מה קאמר הפסידה מזונות אי מגרשה איי מאי מזוני אית לה ואי אינו מגרשה ה בטלה המחילה. וע"ש בב"ש שהקשה מפ' החובל דקאמר שתמחול אף שהיא תחת בעלה ולא קשה מידי דשם יכתוב לה כתובה אחרת ומהני המחילה כמו בגרושה אבל הכא קשה אם יכתוב לה כתובה אחרת יש לה מזונות מחדש. וצ"ל דמיירי שהלך למדה"י ממנה ואינו דר עמה ולא גירשה וכה"ג מהני מחילה וצ"ע ובגוף דברי הרמב"ם שכתב הב"ש דס"ל דעשו חיזוק יותר משל תורה קשה א"כ למה בירושה נתן הרמב"ם הטעם דכתיב לחוקת משפט ת"ל דעשו חיזוק יותר משל תורה ובחידושי הארכתי בזה די"ל ירושה לא שכיח אך לענ"ד נראה לאו משום חזוק קאמר דאינו מועיל לר"מ באמת הטעם משום חזוק ואף אי מגרשה מיד אין מחילה מועיל אבל לדידן הטעם דאין מחילה מועיל דאסרו חכמים לדור עמה בלא כתובה דהווי ביאת זנות ומש"ה לא מהני המחילה ואי גירשה מהני ולפי דברי הב"ש ישבנו קו' תוס' סנהדרין ד' ז' דהקשו על פירש"י דפי' מוציא ש"ר ע"י פ"פ האר"מ ס"ל כתובה דאו' ובש"ס קאמר חכמי' תקנו כתובה ואם אמר פ"פ נאמן משמע אי כתובה דאו' אינו נאמן א"כ למה ס"ל לר"מ שם באומר פ"פ נאמן:

ונראה לישב דתוס' הקשו שם למ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה אין מפסידה וליכא חזקה א"א טורח ולכאורה י"ל מ"מ מפסידה דאסור לדור עמה כשיפחת לבתולה ממאתים אך ז"א דיסמוך ע"ז שהיא תתרצה שתטול מנה דאם תצא ממנו ותנשא לאחר נמי לא יתן לה רק מנה שהרי בעולה היא עכשיו יתכן שיתרצה ממנו לקח מנה ולא יפסידה רק הא קיי"ל דאין יכולה למחול שתקח פחות ממאתים שוב ראיתי זה בפ"י וע' ח"מ סי' ס"ו רק הטעם דאין יכולה להתנות כך דחכמי' עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה להכי קאמר משום דחכמי' תקנו כתובה משו"ה נאמן דאין מפסידה אבל אי הווי כתובה דאו' יכול להתנות שפיר ואינו מפסידה שתתרצה למנה והשתא לר"מ דס"ל אף בשל תורה תנאי בטל אף בשל ממון להכי אף אי כתובה דאו' נמי נאמן דמפסידה דאינו יכול לפחות לה ממאתים ומיושב קו' תוס':

ומה שהקשה פ' המדיר נוקי דתלינהו שיאסור הנאת שאלתך עלי אם אזונך עכ"ד וודאי יש ט"ס בדבריו ואני הקשיתי קושיא זו בחיבורי על כתובו' נוקי דאמר יאסרו כלי עליך להשאילם אם אזונך וצ"ל כיון שתחלה לא נשנה דין זה במתני' דבהא יוציא ויתן כתובה דחיק לי' לאוקמי דתלינהו בהכי:

עוד נראה לישב קו' זו דרמב"ן הקשה בחידושיו פ' יש נוחלין איך יכול להתנות בנדרי' הא קיי"ל דאין יכול להתנות בתנאי כי אם אי מצי למיעבד ע"י שליח וזה אי אפשר ע"י שליח. ומישב דווקא בתנאי שמתנה עם חבירו אבל מה שאומר לעצמו יכול להתנות א"כ י"ל היינו דוקא באוסר על עצמו אבל באוסר על אחרים לא מהני תנאי ולהכי אין יכול לתלות איסור כליו עליו בתנאי ותוס' הקשו שתולה בתשמיש שאוסר הנאות תשמישה על עצמו. אך בחידושי הקשיתי על טור י"ד שכתב בהך דע"מ שתמלא ותערה לאשפה שתלה ההפרה בתנאי זה הא קי"ל דאין יכול להפר ע"י שליח א"כ איך יתלה הפרה בתנאי. וכתבתי דזה נמי דומה לדברי' שבינו לבין עצמו שאינו רוצה שיחול הפרה שלו. וגם י"ל שאינו דומה לנדר שרוצה לאסור אבל הפרה אינו רוצה לעשות מעשה להתיר לה ותשאר באיסורה ואכתי צ"ע וגם בחידושי כתבתי על גוף קו' הרמב"ן דתוס' הקשו ד' נ"ו למה לא מהני תנאי על מ"ש בתורה הא מ"מ אינו רוצה המעשה באופן אחר. ותירצו בלא קרא דקמ"ל דיכול להתנות תנאי הווי אמרינן דא"י לעשות תנאי לבטל הענין רק דיליף מבני גד דמהני תנאי לכן צריך שיהי' דומה לשם ע"ש. וזה נמי י"ל על דבעי שארי דיני תנאי שיהי' אפשר ע"י שליח וכדומה נמי מה"ט דצריך שיהא דומה לבני גד. א"כ י"ל זה הוא במעשה דבלא קרא ה"א דאינו יכול להטיל תנאי לכן צריך שיהא דומה אבל בדבור דאתי דבור ומבטל דיבור מסברא יכול להטיל תנאי וא"צ שיהא דומה לתנאי בני גד. ואף דתוס' ע"כ אין מחלקין בכך דא"כ הדרי קושיתם לדוכתא אמאי בנזירות מתנה על מ"ש בתורה בטל אך אם ניישב על קו' זו דמתנה על מ"ש בתורה כתירוץ הרמב"ן שם נוכל ליישב קו' הרמב"ן בדרך זה. וגם לשיטת תוס' י"ל בהך דאפשר לקיים ע"י שליח כתבו תוס' כתובו' ד' ע"ד הטעם דמעשה חשובה כ"כ שהוא בידו ע"ש. וי"ל בדבור אינו חשוב מעשה כ"כ ויכול להטיל תנאי. תו נראה לישב קושיא דלעיל דלא מוקי דתלה בהנאת כלי' דהא שם פריך מ"ש ל' יום ומשני זילי בה מלתא והרמב"ם ס"ל דוקא אי ע"י נדר זנה ע"י שליח זילא לה ע"ש א"כ י"ל דוקא אם הנדר הוא שלא תהנה ממנו זילא לה אבל אם הנדר שאוסר כלי' עלי' שלא תשאיל זה לא אשכחן דזילא לה והי' קשה מ"ש ל' יום תזין ע"י פרנס יותר ותשאיל כלים אבל תוס' הקשו דתלה בתשמיש וזה נמי זילי לה שהדירה מתשמיש ומשום זה אוכלת ע"י שליש ודו"ק:

תשובה עא

בדבר שאלתו שאלת חכם ששאל בענין אשה שתפסה מעות למזונות אחר מות בעלה ויש מתנות שכ"מ ובע"ח אי תפיסתה מהני אחרי שהמנהג שיכולי' לסלקה ממזונות בפרעוך הכתובה ועתה אף שנמשך ולא סלקו לה הב"ד מ"מ כבר זכו מקבלי מתנה כיון שהי' אפשר לסלק והאריך בזה ע"ז אבוא בקצרה על סדר דבריו שבאו בדבר הזה:

ראשית דבריו הנה לכאורה כדין תפסה דמתנות שכ"מ לא מהני נגד מזונות כמבואר סי' צ"ג בא"ה ואף דרמ"א כתב בשם י"א דלענין מטלטלין שנתון אחרי' אינה גובה בספיקא דדינא נכסי' בחזקתה. ותו דשם מיירי שנתן בפירוש מטלטלין אלו לפלוני אבל כאן אמר ליתן לו מעזבונו כך וכך דלמא כונתו שיותן לו מן קרקעות ואז היא קודמת עכ"ד. ע"ז אומר על ב' הטענו' יש להשיב לטענה ראשונה י"ל עד כאן לא אמרינן נכסי' בחזקתה היינו במה שיש לה שיעבוד לגבות וספק אם חייבים לה מזונות נכסי' בחזקתה דכבר הי' משועבדים מקודם כמו דמיירי הב"ש שם ס"ק כ"א אבל בספק פלוגתא אם אלו נכסי' משועבדים לה האיך שייך לאוקמי בחזקתה שמא אינם משועבדים לה המטלטלין ותו זה אינו רק תקנות רבוותא ולא שייך נכסים בחזקתה:

וגם לטענה השני' שזכר וודאי אין אומרי' שכוונתו דווקא שיגבה קרקע רק כל עזבונו משועבד לזה דאל"כ אף אנו נאמר כיון שקרקעות נשרפו יפסיד לפי ערך כדקי"ל ח"מ סי' רנ"ג סעי' י"ג לענין אם אומר שיתנו מיין רק כיון שכאן אמר שיתן מעזבונו הכל משועבד לזה א"כ למה נדחהו ממטלטלין:

אך שני טעמי' אחרי' יש בנ"ד כעין הטעמי' שזכר מעלתו. חדא בנ"ד תפסה מעות ולא מפקינן מינה. ותו דהיא יכולה לגבות למזונות מקרקעי ולכתובה ממטלטלי. ותו המעיין שם במקור הדין במרדכי פ' נערה ופ' יש נוחלין ימצא הטעם שסמך שלא לגבות דווקא אי זיכה הדבר זה בעצמו למקבל מתנה דהוי כתפס יע"ש שהוכיח מהרי"ף דכתב כהדדי נינהו ומאי דתפס תפס מבואר בנ"ד שלא תפס המקבל והוא מחוסר גוביינא דיש לה מזונות אלא שמעכ"ת בא מצד אחר לזכות מקבל מתנה לומר דדמי להא דקי"ל סי' קי"ב מרובין ונתמעטו כבר זכו בהן יורשי' הה"ד בנ"ד כיון שהי' יכולת ביד היורשי' לסלקה אף שלא סלקו לה נאמר כבר זכו מקבל מתנה:

ע"ז אומר בנ"ד וודאי דל"ד להתם דדווקא ביורשי' שהנכסי' שלהם אמרינן כבר זכו ואף בבנות ס"ד בנכסי' מועטי' דזכו דאין לבני' כלום ודחי דהא יש להם למכור ע"ש אבל כאן שלא ייחד למקב' דבר רק מגיע לו כך בכך מעזבונו שנתן לו הווי מחוס' גוביינא ולא שייך שזכה בו. וכן מבואר בחידושי רמב"ן דמשו"ה זכו דהיורשי' זכו בשעת מיתה ואינהו לא זכו עד דאתי לידם דמתנה היא ע"ש ואף דקי"ל נמי סברא זו לענין כב"ד סי' קי"א והוא מבואר בש"ס פ' מי שהי' נשוי הווי נמי שם כאלו מטו לידייהו דהוי יורשי' משא"כ מקבל מתנה אכתי מחוסר גוביינא דנכסי של יתמי הווי. ובר מן דין אף אם הקנה להם דבר לא שייך דזכו דכיון דלגבי יורשי' גביא ולא אמרינן שזכו יורשי' כיון שיכולים לסלקה דכמה דלא סלקוה גובה כתובתה דכן הוא תנאי ב"ד ולא אמרינן דכיון שבידם לסלקם כבר זכו וזה מוכח קצת ר"פ שום היתומי' דאף דשם הרי יסלקו לה הכתובה והיא מרוצה בכך מ"מ אית לה כל ימי הכרזה מזונות אם הב"ד רוצ' להכריז רק שם פריך למה יעשו כך ויפסידו ליתומי' מזונות אבל משמע אם עשו כך הב"ד יתנו לה מזונות דזה הוא התנאי כתובה כמה דלא יסלקו לה יתנו לה מזונות ולא שייך לומר דזכו ואין לחלק בין היכי שבפשיעת יורשים לא סלקו לה הכתובה או באונס דמה לה לאונסא דידהו כמה דלא סלקו יש התנאי ב"ד ועדיין לא קאי נכסי' בחזקתייהו דאדרבה נכסי בחזקת אלמנה קיימי עד שיסלקו לה. ואף דס"ד בש"ס אלמנה לא תמעט כיון דאי מייתי כו'. אבל מ"מ לא הפסידה שלה עד שיסלקו לה. ואין להביא ראי' לדבריו דהא כתבו הראשונים למאי דקיי"ל אלמנה קודמת לבת לא שייך בעיא דתמעיט. ואם איתא נימא דבעי לבני גליל שיכולים לסלקה והא דקודמת מיירי דליכא כדי כתובה דז"א דהא בעי משום אי מייתה כו' ולא קאמר משום אי מסלקה ע"כ אינו ממעט משום זה:

שוב ראיתי ראי' ברורה לדברי ממ"ש הרמב"ן פ' נערה על מ"ש הרי"ף דהלכה כאנשי גליל ומוכיח מהא דבעי אי ממעט ולאנשי גליל וודאי לא ממעטא דהא בידם לסלקה. עכ"פ מבואר דיש לה מזונות כמה דלא סלקו לה אף נגד הבת ולא אמרינן דזכתה הבת דהי' לבני' לסלקה ויהי' להם מזונות עד שיבגרו. ע"כ דלא אמרינן כן כ"ש לענין מקבל מתנה דגרע מבנות דאין להם תפיסת יד בקרקע כבנות וזו ראי' ברורה לענ"ד. אך לכאורה י"ל לבא מצד אחר למ"ש הרמב"ן עוד ראי' דהלכה כאנשי גליל מדפריך פ' שום היתומים על הא דקאמר מכריזי' עלי' דלהווי לה מזונות ולאנשי גליל אין לה מזונות כיון שרוצ' למכור לסלק לה כתובה דהדבר תלוי ברצו ע"ש ואף שהעיכוב הי' לתועלת יתומים כדי שיתנו להם מעות יותר אין לה מזונות וכ"ש נ"ד שנתעכב כיון שרצו ליתן לה הכתובה כן נראה לכאורה:

אך לענ"ד בנ"ד גם הרמב"ן מודה דווקא בשעה שנתעסקו למכור וע"י זה גבתה כתובה אין לה מזונות אבל אין שום סברא לומר יען כי פעם אחד נתרצו היתומי' לשלם לה שיפטרו לעולם אף אם אח"כ נתעכב הדבר ותו דשם קאי לאנשי גליל דמדינא כך הוא אבל אנן קי"ל כאנשי יהודה רק מצד המנהג מסלקין ואין המנהג רק אי מסלקי' לה הכתובה יפטרו ממזונות אבל לא ברצו אף לענין צ' יום שזכר ב"ש בשם ריב"ש נמי ע"כ דאנו מחלקי' בין דין הש"ס למנהגינו דאל"כ מאי פריך הש"ס פ' שום היתומים הא מפסדינן מזונות כו' מאי קושיא דלמא מיירי תוך צ' יום דע"כ אית לה מזונות ע"כ לאנשי גליל אף שם אין לה מזונות ולאנשי יהודה תמיד אין יכולי' להפסיד לה מזונות והלכה כאנשי יהודה רק דאנו נוהגין לסלקה ומשום מנהג אין לנו לתקן להפסידה תוך צ' יום וזה ברור ופשוט:

והראי' שכתב עוד מעלתו מסי' ק' דלאנשי גליל גובה כתובתה ע"ש יל"ד כלל דשם הוא אינו ראוי דכבר הי' ביד בעלה לשלם אבל להפסיד האלמנה עבור זה שלא תגבה אינו ענין כלל:

והנה באמת הרמ"א מחלק כך משום דקשיא לי' קו' התשו' כמ"ש ב"ש שם. אך קשה ע"ז מדברי הרי"ף ז"ל פ' נערה דכתב דהלכה כאנשי גליל מהא דשלח רבין באגרתי' דמת גובה אלמנותו מתה הבת כו'. וע"ש ברמב"ן בזה. א"כ מוכח דלא כרמ"א דוודאי משם מוכח דבעל יורש את אשתו אף שיש שיעבוד אלמנה למזונות ואף דהווי ראוי ושם לדברי הרי"ף ז"ל כאנשי יהודה ס"ל ע"כ דאפ"ה לא חשיב ראוי לזה ע"כ צ"ל כדברי מהרי"ל שהביא הב"ש. ולענ"ד אפשר לחלק בדרך זה דווקא שם לענין ירושת הבעל חשוב מוחזק דהא אי שבחו הנכסי' עכשיו דידי' הוא דעיקרן של נכסי' הי' של אשתו ואף לו יש תפיסת יד א"כ אית לי' לירש אותם משא"כ לגבות כתובה אי השביחו עכשיו לא גביא אף שהיה הנכסים של בעלה דאינה נוטלת בראוי כו' א"כ אף אי מתה אלמנה לא גבי:

וגם סבור הייתי לחלק שם לענין כתובה נכסי' לאו בחזקתה קאי לא חשיב ראוי משא"כ לענין מזונות אבל לפי מה שהוכחתי מש"ס דקאמר מתה ניזונות כו' וקמ"ל דס"ד בעל יורש והוי כמו אחר ע"ש ברש"י. מוכח דלאו ראוי חשוב דאין לה רק מזונות אבל הוא יורש הווי. ואדרבה מכאן מוכח אפכא דהך סברא לא מהני אלא לענין אם מתה אלמנה או סלקו לה הכתובה גובה כתובתה אבל כל זמן שלא סלקו ניזונות אלמנה ולא אמרינן כבר זכתה היא בחובה שביד היורשי' לסלק להאלמנה הכתובה והמותר משועבד לה ע"כ כמה דלא סלקו אין יכולת להפסיד האלמנה וזה ברור. תו האריך מעלתו בדין מלוה ע"פ ומתנות שכ"מ ורצה מעלתו לומר דזה תלוי לפי דברי הרשב"ם דהטעם שזה חל קודם א"כ לענין מלוה ע"פ אינו גובה ולענ"ד רשב"ם לא פליג על ר"י מג"ש רק הוא יהב טעמא דהא מזונות חל אחר מיתה ותי' דחל קודם אבל מלוה ע"פ א"צ לזה דוודאי חל קודם ותדע דאי מלוה ע"פ אינו גובה ממקבל מתנה אמאי לא קאמר הש"ס שם בפ' יש נוחלין דנ"מ דהווי כמקבל מתנה לענין מלוה ע"פ. ע"כ דגבה נמי רק הרא"ה דס"ל דלא גבה י"ל דגרס כגירסא שהביא רשב"א הובא בב"י ח"מ סי' רנ"ב ע"ש אבל מאן דס"ל באלמנה דהיא קודם וגרס כגירס' הרי"ף ורשב"ם ע"כ מלוה ע"פ נמי גבה כמ"ש א"כ לדידן דקי"ל באלמנה ניזונות הה"ד במלוה דהא בהא תליא כמ"ש:

וגם לכאורה מוכח כך בב"מ ד' י"ט ע"ב דמוקי דלא יחזור שמא הוא כתבי' לאינש אחריני ואמרינן כתב לי' את כו' אמאי לא חיישינן דיש מלוה ע"פ לאביו ורוצה שזה יקח שטר מתנה שלא יגבה חובו ע"כ מ"מ גובה ודוק והדקדוק שנתלה מעלתו ממ"ש המחבר סי' רנ"ג יצא שטר אין כדאי לדחות פסק ערוך דמלתא פסיקתא נקט וגם לרבותא מ"מ מדחינן אותו ליורשי'. ומה שהקשה מעכ"ת למה אמרינן כאן כבר זכו היורשים ולענין בע"ח אם נתקלקלו גובה בע"ח מהם. והדבר פשוט דל"ד שם הבע"ח מחוסר גוביינא והכל בחזקת יורשים רק להם שיעבוד ושיעבודא לא פקע אבל בנות ממעטין תיכף ומפרשים להם מזונות והווי כאלו חלקו הנכסי' ולא חשיבי מחוסר גוביינא והוזל ברשותם ג"כ ותדע דהא כב"ד אף במעוטי' זכו הבנו' והא ע"כ לא שייך בבע"ח ע"כ הא חשבי' כגבוי ואף למאי דמסיק דיש להם תפיסת יד או מכרו כו' מ"מ לא מגרע כחם דחלקם הווי כגבוי ואין לבנו' שיעבוד רק על הנשאר דהווי נמי כמו שגבה חלקם ותובעי' בחייו אשתעביד קודם שזכו היורשים אבל כאן חיוב לאחר מיתה והם זכו בשעת מיתה מיד והן דברי הרמב"ן ז"ל וק"ל והתי' שתירץ מעלתו דהוא רק תקנתא דרבנן קשה לי א"כ בכב"ד למה אמרינן דזכו בני הגדולה נגד יורשי' דאו' ע"כ כמ"ש דהווי כחלקו ובעיקר דבריו בנ"ד למה יאמרו מקבל מתנה כבר זכינו טפי ממלוה ע"פ גם הם זכו דהא לא אמר בפירוש שזה שייך למקבל מתנה ואולי דעתו לפי ערך יפסידו אבל הדין ברור כמ"ש ודו"ק:

תשובה עב

סמוך למועד קרסוליו לא ימעד. לה"ה כבוד אוה"נ ידידי כנפשי הרב הגדול המפורסים החריף ובקי נ"י פ"ה כש"ת מוה' דוד טעבילי נ"י דיין ומו"צ בק"ק ליסא יע"א:

מכתבו הגיעני לנכון וע"ד המלבושי' אם הי' המנהג כבשאר קהילות רק שהדבר נובע מצד ספיקא דדינא זה ידעתי רק אמרתי עכ"פ אם תתרצה לקבל הגט מחויב ליתן לה מלבושי'. אבל אחרי שמעכ"ת העיד שכך כותבי' בקהלתכם וודאי אין בפי לדבר מזה ואשלמה נדרי להשיב על דבריו הנעימי' בדין המזונות שהתחייב לחתנו ובתו דדעת מעכ"ת נוטה דהוא מתנה רק לבעלה לפרוע חובו ולא לבתו ולכן אם מת החתן אינה גובה אלמנותו חלקה דמי מזונות ואף שעמד נגדו מ"ש בש"ע א"ה סי' קי"ד ומישב זהדשם מיירי שהתחייב א"ע ליתן דמי' אז וודאי כיון לה נמי המתנה דלמה הזכיר אשתו אבל הכא שנתחייב מזונות הזכיר אשתו לידע למי יתן המזונות ולא שכיון ליתן לה המתנה ומדמה מעלתו זה לנותן לבת אשתו אף שאשתו מתה לא נפקע המתנה שהוא סימן למי נתן עכ"ד כ"ת. ולענ"ד ל"ד לנתן לבת אשתו שהמתנה מ"מ היא לאותה אשה שנתן רק שלא חיישינן ללשון בת אשתו שיהי' קפידא שתהי' בת אשתו. אבל הכא שנכתב שנותן לשני אנשים ונאמר שהמתנה רק לא' ולא להשני מה"ת נאמר כך ואי משום שיש לה בלא"ה מזונות על הבעל נ"מ לה אם יופקע חיובו שימות או יגרשה למה יבטל מתנתה ותו הרי מצינו במודר הנאה דזן אשתו ופי' הר"ן בנדרים דף ל"ח ע"א דכוונתו לצדקה להאשה רק הוא ממילא נפטר. כך י"ל בחיוב מזונות המתנה לה והוא ממילא נפטר כמו דשם אין אומרים דהמתנה לבעל דכיון שנותן לה אמרינן שהמתנה הוא לה כך בהחיוב מזונות תולין שהתחייב נגדה והוא נפטר ממילא לכן לענ"ד ברור דהמתנה שלה כדברי הט"ז:

ובגוף הדין של הט"ז שנדחק טובא לישב מ"ט לא אמרינן בזן אשתו דלא נתן אלא כל זמן שהיא אשתו שלא נתן אלא שתהנה אשתו לענ"ד ל"ד כלל דוודאי אנו צריכי' אומדנא דמוכח ואיזה אומדנא דמוכח יש שרוצה שכל זמן שאשתו תחתיו תהנה מזה שבתה יש לה מזונות מאן לימא לן שהנאה זו גדולה בעיניו שיתן לבתה מזונות לולי התחייבו' בשעת הנשואי' לא הי' עושה זה. רק הוא התחייב א"ע עבור שלא רצתה להנשא לו והוא מילא רצונה עכשיו ועכשיו יש לה הנאה זו שרוצי' שבתה יהי' לה מזונות כמה שני' מעמו ומשום רצון זה התחייב א"ע אבל לא משום הנאתה שאחר הנשואים לזה אין אומדנא שעבור זה יתן לבתה מזונות וזה נכון לענ"ד:

תשובה עג

ישראל עושה חיל משה שפיר קאמר דורש כמין חומר:

ושייף נפיק ועייל מתהלך בגן אלקים ובפרדס מטייל ה"ה כבוד אוה"נ ידידי וחביבי הרב המאוה"ג המופלג החכם השלם אין בו דלם נ"י פ"ה כש"ת מוה' ישראל משה נ"י. אב"ד בק"ק קארניק יע"א:

מכתבו הנחמד הגיעני והמה ערבו לחכי כי זכרתי ימים מקדם ימי חורפו נשא על שכמו עול התורה ועבודת ה' גדל והצליח ועשה פרי וגם אהבתי עזה היא מימי קדם לאביו הרב הגדול המובהק מוה' ליב נ"י יחודש כנשר נעוריו וישב לימי עלומיו ה' יאריך ימיו וע"ד שאלתו שאלת חכם לא אמנע מחות דעתי הקלושה אף כי דברו מזה איתני' מוסדי ארץ נחלתי לא יגרע כאשר הורני מן השמים:

גוף הדין בשטר חצי זכר שמתה הבת וזרעה בחיי אבי' מבואר ברמ"א סי' צ' דהבעל יורש את זרעו ומי ירים ראש נגד רבן של ישראל והוא נלמד ממהרי"ו וכתב דלא נזיל בתר אומדנא דהודאה שאני ולמד זה משכ"מ שהודה דאינו חוזר. דשם נמי טעמא משום אומדן דעת ולא אזלינן בתר אומדן בהודאה ומסולק בזה קו' הב"ש מנדונית חתני'. כי הלא מצינו בפ' אע"פ מדמה דר"א בן עזריה למתנ' שכ"מ ובפ' נערה מדמה נדונית חתני' לפי' ר"ת לדר"א ב"ע אלמא כולהו חד דינא הוא והך אומדנא דיחזור אם יעמוד עדיף דזה כ"ע ס"ל אף אי ס"ל דלא כר"א ב"ע דהא ע"כ שמואל לא פליג עכ"פ דאם עמד חוזר וגם ממילא מוכיח מהא דרב ס"ל חוזר משום האומדנא ע"כ אומדנא דחוזר עדיפא ואפ"ה מהני הודאה כ״ש בנדונית חתני' ומה שהאריך בתשו' שב יעקב והגאונים שכתבו לו התשובות לומר דתה"ד דפסק בזקף מלוה יש אומדנא לא ס"ל כמהרי"ו לענ"ד לא כן הדבר דוודאי אף בשכ"מ שהתחייב א"ע לשלם לא' נמי חוזר דמ"ש לשון חוב או לשון מתנה רק הודה היינו מנה לפלוני בידי כיון שאמר שפלוני נתן לו המנה מאי אומדן יש למה לא יחזיר מעות של זה בשביל שעמד ואף שבאמת לא קיבל כיון שחייב א"ע בל' זה שהודה שהוא כאלו קיבל המעות ובקיבל המעות ליכא אומדנא משו"ה אינו חוזר זה פשוט בהשקפה ראשונה. וראיתי עמיתי הגאון בספר בית מאיר כתב ג"כ כך. ומה שפקפק הר"ב נ"י שמא בעי שמיחד חפץ כמו באיסר גיורא לא נהירא דש"ס דבעי שכ"מ שהודה משמע הודה סתמא שיש לפלוני מנה בידי כהך דגט פשוט דבעי באתם עדי וכן הוא בש"ע בסתמא הודה ומה שפקפק מעלתו על דברי הרב דא"כ הי' לתוס' לישב מה שהקשו על ר"ת מפוסק נדוניא דמיירי שהודה אין זה קושיא דזה אינו נקרא פוסק נדוניא דהא הוא אמר שזה נתן לו מעות ושלו הוא מחזיר ואינו נדוניא אולם שארי תרוצי' שנאמרו בתשו' ש"י לדחות קושיא הב"ש דלמה לא נימא אומדנא אמת הגאון בעל כ"י השיב שפיר דבמאי דלא שכיח לא אמדינן הדעת והביא ראי' מנשתמדה ומה שדחה בש"י דבריו דאדרבה במידי דלא שכיחא אמרינן לא מבעי לי' לאתנויי חתר מעכ"ת למצוא חילוק בין הנושאי' דהיכי דצריך תנאי אמרינן במאי דלא שכיחא לא אסיק אדעתי' לאתנויי אבל במאי שבלא תנאי בטל הענין דאונס רחמנא פטרה רק אנן אמרינן מדלא התנה ע"כ סבר וקבל על אונס בזה י"ל במאי דלא שכיחא כלל אינו סבר וקבל דאין ראי' מדלא התנה חילוק זה ישר. אף שלכאורה יש מקום לפקפק דמ"מ כמו דלא אזלינן בתר אומדנא דאמרינן מסתמא אינו חש למלתא דלא שכיחא וסבר וקבל א"כ אף שם דלא בעי תנאי מ"מ נימא דסבר וקיבל על מאי דלא שכיחא כלל וכדומה שמעלתו הרגיש בזה לכן כתב שמ"מ יש מקו' לחלק אך לדעתי משוה הא לא אריא דאמרינן במאי דלא שכיחא אין כ"כ אומדנא ברורה אי קפיד על זה. והיכי שאין אומדנא ברורה לא אזלינן בתר אומדנא דבעי תנאי כפול. אבל היכי דלא בעי תנאי אף שאינו ברור אי קפיד על זה מ"מ בטל דא"צ שיהי' אומדנא דמוכח בהא:

תו יש להמתיק הענין יותר. דהא תוס' הקשו שם פרק נערה אם כן הקונה פרה ונטרפה נימא אדעתא דהכי לא קנה. ותירצו דהכא שאני דהמוכר לא הי' מתרצה וע"כ נכנס לספק וקשה לכאורה בנדונית חתנים נמי שמא הבעל לא הי' מרוצה לתנאי זה. ואם נאמר מסתמא הי' הבעל מרוצה לזה א"כ מאי קאמר משום אחתוני והא איחתני כיון שהבעל מסתמא מרוצה לזה למה יבטל האב תנאי זה הרי לא יבטל החתן ע"י זה. וצ"ל אנן אמדינן דעת האב אלו הבעל לא הי' רוצה הי' מבטל השידוך ולא הי' מחייב עצמו לזה והי' עושה שידוך אחר לבעל שיתרצה בזה אבל במוכר פרה שום מוכר לא יתרצה וע"כ יתרצה הלוקח דאל"כ ממי יקנה. והשתא דחי שמא משום חתוני מחל האב אם לא הי' זה הבעל מתרצה א"כ ליכא אומדנא דמוכח דאם הי' מתנה ולא הי' הבעל מרוצה הי' מוחל התנאי. אבל אי לא אמרינן משום חתוני מוחל אמרינן בשום אופן אין דעתו לחייב עצמו כך אף אם הי' מתבטל הענין והי' עושה השידוך עם מי שיתרצה כי וודאי הי' מוצא מי שיתרצה לזה ולזה האופן בשום אופן אין דעתו לתת. כן הוא ע"כ הפשט:

ובזה מיושב סוף ב"ק דפריך אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין נימא אדעתא דהכי לא קידשה נפשה כתבו תוס' על נשואה לא פריך דמשום הך טובה מוחלת וקשה כיון דבארוסה כתבו תוס' דאמרינן הך אומדנא ע"כ מסתמא הבעל לא יקפיד מה שיארע אחרי מותו א"פ מה בכך דנשואה קבלה טובה כיון שהבעל לא יקפיד בתנאי זה הרי יכולה לקבל הטובה בתנאי זה ולמה תמחול התנאי. ע"כ נמי כמ"ש דאנן אמרינן כיון שאם הי' זה מקפיד לא היתה מניחה מלהנשא לו משום הטובה ליכא אומדנא אבל באירוסין אם הי' מקפיד מ"מ לא היתה נתארסה לו דליכא טובה. ולא אמרינן הרי ע"כ מתרצה דאל"כ למי תתארס דאמרינן מסתמא אין הבעל מקפיד ואם היתה היא מקפדת כדי שלא יבוטל הענין הוא הי' מוחל והיא לא היתה מוחלת אף אם יבוטל הענין דלא קבלה טובה והיתה נתקדשה למי שלא יקפיד. אבל בנשואה אם הוא הי' מקפיד היא היתה מוחלת בשביל הטובה וזה ברור. א"כ עיקר הסברא בנדונית חתני' דתלוי הכל באב שאם הי' הבעל מקפיד לא הי' האב פוסק ונותן כלל א"כ במאי דלא שכיחא מסתמא אם הי' הבעל מקפיד לא הי' מקפיד האב שיבוטל הענין דמשום מאי דלא שכיחא לא הי' מניח לבטל הענין וזה ברור:

אולם אף אם נקיים דברי כ"י. אכתי צריכים אנו לדברי מהרי"ו דאנו רואי' כל הפלפול הוא במתה הבת בחיי אבי' אבל אם מתה לאחר מות אבי' קודם שגבתה מעות לא הי' התנאי כלל דהתנאי הי' אם תמות בחיי אבי'. דכן כתב רמ"א ומתה בחיי אבי' ובנדוניא אי מתה כל זמן שלא גבה אף לאחר זמ"פ אינו גובה וקשיא אהדדי הנך אומדני ולא שייך תי' הנ"ל משום דל"ש על מיתת הבת והזרע ע"כ צריכי' אנו לדברי מהרי"ו בהודאה ליכא אומדנא ובטל החוב מכח התנאי ולמאי שהתנה התנה ומאי דלא התנה אין לנו להוסיף. אך באמת לכאורה אף אי מתה לאחר מות אבי' קודם הגבי' אינו יורש הבעל דהא אינו נוטל בראוי וכן קשה על מהרי"ו ל"ל לכתוב כלל בשטרו' זה התנאי כיון דלא קאי על הזרע בלא"ה לא יקח כיון דאינו נוטל בראוי לכן נלענ"ד דהכא שמודה שקיבל מעות מבתו אחר נשואי' לא הווי ראוי דאם היתה באמת נותנת לו מעות אחר נישואי' בהלואה הי' יורש הבעל המלוה דדווקא המלוה שהכניס לו אינו יורש כמבואר סי' צ' א"כ הכא מצד הודאה שנתנה לו מעות הי' יורש הבעל דאינו חשוב בראוי להכי צריך התנאי ומשו"ה למאי דלא התנה דהיינו אם מתה קודם זמ"פ אחר מות אבי' גובה הבעל כן נלענ"ד לדעת הב"ש ודו"ק. ולמ"ש לחלק בין הודאה לחיוב נסתר מ"ש מהר"י מיילר בתשו' ש"י לדחות ראיית מהרי"ו משכ"מ שהודה דהתם למה הודה ע"כ שלא אחזיר אבל הכא צריך הי' כך לכתוב שיחול המתנה דמ"מ למה כתב שקבל המעות הי' לכתוב לשון חוב שחייב כך וכך והברירה ביד יורשי' לשלם חצי זכר בעד החוב:

אך לענ"ד הי' נראה לישב קושית הב"ש באופן זה ולא תקשי מנדונית חתני' דבאמת מצינו לתה"ד סי' שנ"א בדין נתן לקנות חגורה דבא לומר שלא ירש משום דהתנה שתקנה חגורה ולא קאמר בלא"ה לא הי' דעתו רק שתהנה מהמתנה ולא שירש בעל אך יראה במתנה שנתן לבתו לא אמרינן זה כלל כיון שנתן לה מתנה פסוקה יכולה למכור ולהוריש וכבר הי' לה הנאה שקבלה המתנה אף שלא גבתה גם שיכולה למכור החוב והיתה נהנית בזה והיכן אשכחן סברא זו שאין דעתו שירש אחר מתנה שנתן והך דנדונית חתני' שאני דבלא"ה תקשי ל"ל הך דר"ת בנדונית חתני' תיפוק לי' איך יזכה הבעל במעות הפסוקה הא אינו יורש בראוי. ע' פ"י שהרגיש בזה ולא העלה ישוב נכון. אך ברור בעיני בנדוניא לא שייך דין ראוי דהא מבואר פרק אשה שנפלה ד' פ"א דפריך ולימא אח אני יורש כו' והא בעינן כשתנשא לאחר אף דקבורה תחת נדוניא ע"ש בתוס' ע"כ אף צאן ברזל נמי אמרינן דאינו נוטל הצ"ב משום ירושה רק שהקנית לו כל זמן שלא תנשא לאחר א"כ הרי הם שלו רק מ"מ הבעל חייב בקבורה משום תנאי כתובה דחכמים תקנו זה דמ"מ קרוי ירושה שנוטל שלה ול"ד לד' נ"ד בארוסה במנה ומאתים דאינו קובר מה"ט דלא קרינן כשתנשא דלא תקנו עלי' חכמים חיוב קבורה כיון דמדינא אינו חייב במנה ומאתים כשמתה דלא קרינן כשתנשאי כו' אבל צ"ב אף דאינו חייב משום כשתנשאי היינו שהיא הקני' לו מנכסי' על תנאי זה ונגד שהקני' לו משלה תקנו חכמים שיקבור אותה וזה ברור שם בפשט הגמ' ופשוט א"כ אין כאן ראוי כלל שהנדוניא הקני' לו אם תמות דאינו חל עליו להחזיר דלא קרינן כשתנשאי לאחר ואינו יורש כלל:

ולהכי צריך דר"ת וסברת ר"ת היא אף אם הוא נותן לבתו מתנה לא אמרינן שאומדנא היא שהיא תקח ולא היורשי' שלא יהי' יוצאי חלציה דא"כ לא תוכל ליתן במתנה לשום אדם וזה לא שמענו ואם נאמר נתינת מתנה הוי לה הנאה שנתנה לאוהבה א"כ הבעל שיורש דכלוקח הוא נמי היא נתנה לו במתנה זה החוב שירשנה אף דהוא כיורש מ"מ אין כאן אומדנא רק הכא מצד שהי' של בתו בלא"ה אינו יורש דאינו נוטל בראוי (דלהא הוי יורש משום פסידא כמבואר ב"ב ס"פ מי שמת) רק מה שיטול הנדוניא הוא דהפסיקה של אב הי' לו שנתן לו המתנה הנדן והוא התחייב שיתן לבת כשתנשא לאחר מצד זה ה"א דיטול ע"ז שפיר קאמר האומדנא דלדידי' לא הי' נותן אלא שתהנה בתו דזה אינו נוגע למתנות הבת רק למתנות החתן אבל במתנות הבת לא אמרינן אומדן רק מצד הבת אינו יורש בראוי אבל הכא דליכא טענות ראוי שיורש מהזרע נוטל מתנו' הבת וזרעה והוא יורש ול"ד לנדונית חתני' והא שכתבו שם אף ביש בני' לא זכה הבעל אין רצה לומר אי מת הזרע רק בא לומר דאין דינו כתקנות הקהלות שאם יש זרע קיימא יורש הבעל דכאן משום אומדנא לא זיכה להבעל אף שיהי' לו זרע אינו רוצה ליתן לו. ואפשר הי' לומר דהבת עכ"פ זכתה בהפסיקה ואם יש בני' יטול הבן ירושת אמו. אך לא מצאתי זה ומשמע מסתימות הפוסקים דזכה האב צ"ל בהנדוניא כיון שבטל המתנה לגבי בעל בטל נמי לגבי הבת ואף זרעה לא ירשו דתנאי הי' בענין א' ע' סי' כ"א בח"מ או דכאן לא הזכיר כלל שנותן לבתו רק לחתנו לנדן בתו. אבל אם נותן מתנה לבת לא אזלינן בתר אומדנא וכן מחלקי' סי' נ"ב אי נתן לבת או לנדן לחתנו הוא רק להחתן זה ולא לבת בפני עצמה ומה שהצריך מהרי"ו לטעמא דהודאה היינו משום שהרי הזכיר בשטר ח"ז התנאי זה שלא יירש הבעל א"כ נימא נמי מצד אומדן דדעתו הי' בתנאי זה נמי על זרע ע"ז כתב בהודאה ליכא אומדנא אבל אם לא הי' מוזכר כלל התנאי אף לגבי בעל בלא זרע לא אמרינן אומדנא כזו ומסולק קו' הב"ש ויש עוד הוכחה דפוסק לבנו לא אשכחן שיהי' דין דר"ת אי מת הבן שלא יגבה בע"ח למ"ד דנוטל בראוי אמאי נימא שלא נתן אלא שיהנה ע"כ מתנה לבנו שאני:

ולדינא אין צורך לכל זה מאן ספין ורקיע לחלוק על רמ"א מיני' ] לא נזוז. לכן אם לא נכתב בנוסח הח"מ והצ"צ ודאי יורש הבעל ומה שבא בשאלה שאבי הבת טוען ברי ודאי אין בדבריו כלל וגם דאם נאמר דלא נסמוך על אומדנא בזה בעי תנאי כפול והרי אינו יכול לטעון ברי אף אם הוי ספיקא דדינא אי מועיל כאן אומדנא דאינו יכול לטעון ברי שהדין שמועיל אומדנא רק ברי דידי' שדעתו הי' כך וזה לא מהני אי ליכא אומדנא דמוכח דבעי תנאי כפול ובזה נסתר מ"ש מעלתו להקשות על ש"י דכתב דאין אומדנא ברורה לגבי זרע מ"מ הא בספק אומדנא לא"ז מבטלי' המתנה דשאני ושאני התם דהספק הוא בדין אז אמרינן שמא הוי אומדנא דמוכח ולא בעי תנאי כפול אבל אם אומדנא אינה ברורה בעי תנאי כפול ולא מהני האומדן. ואף אם נאמר כמו שכתב בש"י חלק ח"מ סי' כ"ג לסניף דהוי מתנה ולא בעי אומדן דמוכח מ"מ מי יאמין לו שכך כיון בלבו וזה פשוט:

שוב ראיתי עוד דברי מהר"י מיילר והם נובעים מדברי חנוך בית יהודא אין להם שחר דבאי' לומר ה"ט דלא אמרינן אומדנא בשכ"מ שהודה דמוכח דכוונתו שלא יחזור מדהודה אבל בלא"ה אמרינן אומדנא זה אינו נכון דאף בשכ"מ נימא דמ"מ דעתו היה לחזור רק רוצה שלא יהי' דינו כשכ"מ כמו באיסר גיורא כדי שיקנה בנו ולא יהי' כשכ"מ כך רצה שלא תהי' ניזונית אשתו ממתנה זו דהא ניזונות ממתנות שכ"מ ואכתי למה יבטל האומדן שרוצה לחזור ע"כ לא מצד הוכחה נלמד רק מסברא דבאיסר גיורא חזינן דהודאה לא מקרי מתנות שכ"מ ממילא אינו חוזר דאינו כגדר מתנה והוי כאלו קבל הלואה מאתו ממילא אינו חוזר הה"ד נ"ד ליכא אומדן דנתן כדי שתהנה כיון דהוי כאלו קבל מעות מאתה מחויב להחזיר אף שלא תהנה וזה פשוט ומבואר מדמדמה להך דאיסר דלדבריהם אף באיסר הי' יכול לחזור דעשה שיחול מתנתו וגם מאי בעי אי אמרינן כדבריהם דיש הוכחה מדהודה זה דחוק ומאי פשוט נמי מאיסר שם כך היה דעתו בבירור שלא יהי' מתנה לכן ע"כ הפש״ט דבא להוכיח דין הודאה אינו כמתנה רק כאלו קבל מעות וא"צ להוכחה מדהודה ודוק. לכן הפסק של רמ"א מונח קיים בלא ספק אם לא נכתב בנוסח אחר מנוסח הב"ש ונוסח מהרי"ו:

ובדין ס"ס להוציא ממון הארכתי ת"ל בחידושי בפלפול נחמד אולם שאינו נוגע לנ"ד דליכא ספיקא בהא דזוכה הבעל בלא"ה לא הארכתי כעת בזה ומה שהקשה מעלתו על הב"ש דלא הביא לתה"ד דמפרש דברי המרדכי בשלש חולקי' מספק מוכח דלא מהני ס"ס דהא בלא"ה הוא ספק אי הלכה כרש"י או כר"ת לא ידענא מאי קאמר הרי הרמ"א נמי מכריע במלוה לא יקח ולב"ש יקח משום ס"ס ע"כ ס"ל לב"ש אף דרמ"א לא הביא ד"ת כתב הוא דעתו לשיטת תוס' כך הוא א"כ אף מתה"ד לא קשיא אף דמפרש דברי מרדכי דלא כשיטת תוס' אין הכרע דפסק דלא כתוס' רק דעת המרדכי כך הוא לדעתו לשיטת א"ז:

ומ"ש בסוף דבריו לפקפק על דברי כ"י דמחלק משו"ה יורש הזרע דהוי ל"ש שימותו תרי דהא שטח"ז נובע מדין עישור והווי תקנה ובתקנה אמרינן לא פלוג כמ"ש הרב בהגה"ה דבריו אלו תמוהי' אף אי יהיבנא דשטח"ז הווי תקנה א"כ התקנה הוא שיתן אבל אין זה תקנה שלא יתן כשלא תהנה בתו רק אנו אומרי' כך מאומדן א"כ בלא שכיחא לא מבטלינן התקנה רק האומדן ואדרבא התקנה נשארה במקומה וגם מ"ש בזמן מועט המיתה לא שכיחא ונוטל הבעל הם דברים תמוהי' שיהי' הדין אם תמות לזמן מרובה לא יטול ולזמן מועט ויתר לו כיון דע"כ לא נתן אדעתא דמיתה איך נאמר כיון שלא דר עמה כלל יטול יותר ונהרגה שאני זה לא אסיק אדעתי' אבל במיתה דאסיק אדעתיה והוי כהתנה ונחלק בין זמן מועט למרובה לא יתכן כלל וגם לא ידעתי מה ענין זה למ"ש רמ"א דהולכי' אחר כוונה ולא אחר לשון ע"כ כוונתו דטעמא דמחלק רמ"א בין מיתה להריגה דאינו נכלל בלשון א"כ מאי רוצה לומר מתה בזמן קרוב יקח הבעל הא זה נכלל בלשון ותו הרי לא התנה כלל לשון מיתה רק אנו אומרין דלא נתן אם תמות למה מחלק רמ"א בין מית' להריג' רק הרי הטעם מבואר משום דלא שכיחא כמ"ש מעלתו בעצמו וזה ראיית הכ"י שהזכיר זו הראי' מנשתמדה. רק בתקנה מצדד בנשתמדה אולי לא חשו לעגמת נפש ומאי ענין זה לדברי רמ"א סי' ס"א דהולכי' אחר הכוונה:

תשובה עד

לשלום אין קץ לפלא יועץ חריפא לי' סכינא ושנון כחץ. ה"ה כבוד אוה"נ ידידי וחביבי הרב המאוה"ג המופל' החכם השלם אין בו דלם נ"י ע"ה פ"ה כש"ת מוה' ישראל משה נ"י אב"ד דק"ק קארניק יצ"ו:

אחרי ד"ש הטוב אודיעו הגיעני מכתבו שבוע זו ואף כי קשה עלי לחזור על הראשונים בדבר שאינו נוגע לדינא רק להעמיד ולחזור הדברים שכתבתי וגם לו הי' חפץ מעכ"ת לשום לב הי' רואה ברוב הדברי' שעולי' יפה ת"ל אך לאהבתו אשיב להראות דחביבותי' גבן אולם בקצרה. ראשית דבריו גמגם על מ"ש להוכיח דהודאה מהני בנדונית חתני' מדמהני בשכ"מ כדברי מהרי"ו דודאי אומדן דאם עמד חוזר לא גרע מאומדן דר"א ב"ע דמדמה לנדונית חתני':

הנה בגוף הדבר אין מהצורך להביא ראיות מבואר עם כל תלמוד מבין דחזינן דלא נחלקו שום אמוראי' בדין שכ"מ דאם עמד חוזר ובדר"א ב"ע פליגי אי הלכה כוותי' ולא חש להוכיח מכל אמוראי' ובאמת מוכח מר"נ דס"ל שכ"מ אם עמד חוזר והכא אמר אין הלכה כר"א ב"ע וגם פסק הלכה כר"ש בן מנסיא דמדמה לשכ"מ ובש"ס ב"ב דף קל"ב פריך אדרב יוסף בר מניומי מדר"נ דפסק כר"ש בן מנסיא ואנהרדעי לא פריך ע"כ אין לדמות דר"ש בן מנסיא לדר"א ב"ע ושכ"מ מדמה ר"נ ע"כ שכ"מ עדיף ומה שרוצה להביא ראי' לסתור מדלא קאמר ר"נ מתני' דשכ"מ ר"א ב"ע היא ע"כ דר"א ב"ע עדיפא זה אינו ראי' דר"נ בעי למימר אף מאן דלא ס"ל כר"א ב"ע מודה בשכ"מ דעדיף אומדנא זו וכן הוא לר' נתן בכתובות מ"ז דלא ס"ל כראב"ע ובקידושין דף ע"ט ס"ל דשכ"מ חוזר ע"כ אף מאן דלא ס"ל כראב"ע בשכ"מ מודה:

אולם במכתבי הראשונה לא חשתי להביא עצו' מרחוק וכתבתי ממקומו מוכרע כמ"ש דמדמה דר"א ב"ע לשכ"מ ולפירש"י ותוס' מדמה לאומדנא דארכבי' אתרי רכשי ולא פירשו דהראי' מדחוזר בשכ"מ דהא משום דכוונתו למתנות ברי אינו חוזר אבל אם הי' שכ"מ חוזר ע"כ אומדנא זו עדיפא ואם נפרש באמת הש"ס מוכח זה ממתני' שכ"מ דלא כרש"י פשיטא מוכח דמדמה לדר"א ב"ע דעכ"פ לא גרע מזה וגם מדמדמה דר"א ב"ע לר"ש שזורי ומתני' שכ"מ מדמה במס' ב"ב לר"ש שזורי משמע דכולהו חד מלתא היא ולא גרע מדראב"ע רק למסקנא בעי לומר דראב"ע גרע דדעתי' משום חתני' ולא הוי אומדנא זו ברורה וכמ"ש תוס' ד' מ"ז דלרבנן נמי אזלינן בתר אומדנא ואין האומדנא כ"כ חזקה. אבל אפכא אי אפשר לומר שאומדנא דשכ"מ יהי' גרע דהא דדחי דר"ש שזורי שם בא לומר דר"ש שזורי לאו טעמא משום אומדנא אבל למאי דמדמה דראב"ע להתם ס"ל כר"ש בב"ב ד' קמ"ו ע"ב ולדידי' שכ"מ נמי דומה לדר"ש שזורי ולא עדיף דראב"ע משכ"מ. ואנא כהאי ציידא משכח זוטרי כו' כתבתי גם ראי' זו אף שאינה חזקה כראשונים וגם הראי' שכתבתי במכתבי משמואל נמי נכונה דהא תוס' כתבו שם באע"פ דשמואל לא ס"ל אומדנא להוציא ס"ל בשכ"מ חוזר ואף להוציא כמבואר סי' ר"נ ואף להסוברי' אי מסר בעצמו אקני' לי' מ"מ אם תפס מעצמו מוציאי' כמבואר בפוסקים והוא ש"ס ערוך בקידושי' ד' ע"ט שם הן מוציאי' והוא מוציא כו' הרי דלכ"ע אמרינן אומדנא זו להוציא וקשיא דשמואל אדשמואל ע"כ ס"ל אומדנא דשכ"מ עדיפא וגם מה שפקפק דאולי נדונית חתני' עדיף מדראב"ע בזה אזל בתר אפכא דלא אשכחן בש"ס אלא או דפליגי או דראב"ע עדיפא אבל אפכא לא שמענו ואין וע' ב"ק לא הזכירו טריפות רק קלקול ומי יודע שהוא לא שכיחא:

זה מן המדה לדחות בזרוע דברים המצודקי' ומה שמתחזק בדעתו לדמות מלוה להודאה משום דדחיקא לי' לשון הודאות לא משמע שקבל סך פלוני אף אי יהיבנא לי' הא דבאמת בשכ"מ שהודה הפשט שהודה על החפיצי' בעצמן וכן לרשב"ם שם הפשט הוא דווקא בפקדון ע"ש א"כ כך י"ל אף לפי' תוס' ולמהרי"ו דלא אזלינן בתר אומדנא נמי דוקא במודה שקבל ממנו דבר אולם אף אם יהי' הודאה שהודה שחייב לו ולא שהודה בפירוש שקבל לא דמי לזקף במלוה שהתחייב א"ע עכשיו שכתב אני מחייב עצמי בזה י"ל אומדנא שהרי זה הוא מתנה שמחייב בעצמו בדבר שאינו חייב. אבל אם אמר שהודה שהוא חייב אין אנו אחראין לשאלו למה חייב הווי כהודה שקבל מעות ממנו וליכא אומד דעל מה סמך בהודאתו הא זה יכול לומר שנתן לו מעות וגם נאמר שדעתו היה כהודאה כאלו נתן לו ממון שהודה שכבר חייב לו אבל המתחייב עצמו עכשיו לפנינו הווי מתנה. ואף אם נפקפק בהודה שחייב עכ"פ הודה מנה לפלוני בידי הווי כהודה שקיבל ואין מהצורך להאריך בזה כי נכון הוא כמ"ש וכמ"ש בבית מאיר:

ומאי דאכפל לפרש משו"ה במידי דלא שכיחא לא אמרינן אומדנא דלא אסיק זה אדעתי' והווי כלא התנה לדעתי אין זה מספיק דמ"מ הא אסיק אדעתי' תנאי זה שתהנה בתו מה בכך דלא אסיק אדעתי' האופני' שלא תהנה מ"מ לא נימא משו"ה לא הווי התנאי אטו הוא הזכיר מיתה רק תנאי הוא שתהנה וגם קשה הא אין צריך תנאי רק אנן אמדינן דעתו שאין רצונו באופן אחר ובהא נמי נאמוד דעתו שאם תהרוג נמי אינו רוצה ליתן ואין רצוני לדחוק בדוחקי' לכן נראה לי הטעמי' שכתבתי במכתבי. ומה שפקפק על מ"ש בסוף דברי דמשו"ה אין האומדנא מועלת דשמא חבירו לא הי' רוצה והוא לא הי' מניח משום תנאי זה לבטל השידוך דא"כ המתקשר בתנאי' ובתו מסרבת דפטור מקנס דהוא ל"ש נימא נמי שמא החתן לא הי' רוצה להתקשר על אופן זה כו'. תמהני ולטעמיך למאן דלא ס"ל אומדנא למה שם פטור ע"כ שם אין צריך אומדנא רק שאנו אומרי' שאינו חייב אם הי' אונס דאנוס רחמנא פטרי' או דכיון שלא התחייב א"ע רק אם יחזור הוא וזה התנאי אם תחזור בתו לא הזכיר ולא אסיק אדעתי' א"כ לא התחייב א"ע בתנאי זה מה"ת יתחייב מה בכך שנימא אולי האחר לא היה רוצה מ"מ הא ל"ל חיוב עליו שלא התחייב א"ע באופן זה אבל הכא הרי חיוב ברור רק שאנו רוצים לבטל החיוב בשביל האומדנא כיון שלא הי' מניח מלהתקשר אם זה הי' מעכב אין האומדנא ברורה:

ומה שרוצה להקשות על ר"א ב"ע בתוס' כתובה כמו שהקשיתי על נדונית חתני' מאי מהני אומדנא שמא היא לא היתה רוצה ואם רצונה בכך מה קאמר משום אקרובי' דעתה הא בלא"ה יהי' הקירוב כמו שהקשיתי בנדונית חתני' דליכא סברת אחתוני אם רצונו לישא בלא תנאי אין דבריו נכוני' בתוס' כתובה היא ל"ל תנאי עמו רק הוא נותן מרצונו לא כדי שתתקרב עמו רק עבור שמקורב עמה נותן לה המתנה אף שהיא לא היתה מסרבת להנשא לו דהא לא התני' עמו אבל פוסק נדוניא מתנה עמו ונותן משום אחתוני כדי שיתחתן עמו לא לאהבת החתן כמו בתוס' כתובה לכך הקשיתי שפיר וזה פשוט. ומה שתרצתי הוא נכון בפרה שום אדם לא ימכור פרה דלמה יעשה זה שיהי' אחריות עליו והשכר יקח הלוקח ומכירתו היא להפסיד לו אם יתקלקל אבל בנדוניא אטו הנושא אשה נושא אותה כדי שירשנה שנאמר אם לא ירשנה מה שפסק האב ימנע מלישא אותה וכי נושא על סמך זה אשה ומי יפקפק בזה שהחילוק פשוט ומבואר ומה שהוסיף משו"ה מדעתו לפרש ד"ת דכונתם משום דל"ש טריפות אז מהני סברתם דזה לא ימכור אין זה מדת חכמי' לפרש בתוס' מאי דלא הוזכר בדבריהם וגם גוף דבריו אינם נכוני' שכתב דשכיח למות אחר נישואי' כמו אחר אירוסי' וודאי אחר נישואי' וודאי עומד למות וע"ז נתן הכתוב' אבל לא אסיק אדעתי' שימות קודם שישאנה וגם הא יש חילוק בין מיתה לזמן מרובה לזמן מועט ויתבאר לקמן וזה גרם לו שהבין ד"ת בזמן מועט היפך הכונה אמיתי':

וגם מה שבירר דרך לעצמו בתוס' ב"ק דק' הגמ' רק אם נפלה לפני מוכה שחין שנעשה אח"כ כל מבין עם תלמיד יראה שלא כוונו תוס' לזה וגם למה לא הקשה הש"ס ממן הנשואי' כשהי' מוכה שחין קודם נשואין ולזה אפשר הי' לדחות דמאי דפריך אלא מעתה כו' ולא נימא דלמא ה"נ רק דמקשה מהא דראב"ע ריש יבמות יבמה שנפלה לפני מוכה שחין אין חוסמי' ל"ל קרא ת"ל אדעתי' דהכי לא קדשה א"כ י"ל משו"ה לא הקשה אם כבר הי' מ"ש דלמא ה"נ דלא מתיבמה וקרא אצטריך אם נעשה מוכה שחין אך זה אינו דאם כך כוונת הגמ' מאי הקשה ממן אירוסי' דלמא ה"נ וקרא אצטריך למן הנישואי' ע"כ לאו מהך דראב"ע פריך רק מסברא א"כ קשה דהי' לו להקשות מן הנישואין אם כבר הוא מוכה שחין כשנשאת לו דהא מן אירוסין נמי מיירי שעכשיו קודם נישואי' כבר הי' מ"ש הי' להקשות אם נשאת כשהי' מ"ש דאדעתי' דהכי כו לכן אין דבריו נכונין כלל ואין זה מדת חכמים לדחות דברי' הישרי' להמציא דרך זה בכוונות תוס':

ומה שהאריך במ"ש בנצ"ב ליכא ירושה לפי' תוס' ד' פ"א דלרש"י אין הכרח לומר כך מי לחשך לשוי' בהא פלוגתא בין רש"י לתוס' וע' ססי' י"א בב"ש שהניח דברי ד"מ בצ"ע דנצ"ב הווי לוקח אף לאחר מיתה ולא יורש והוא נלמד מש"ס ב"ק ד' פ"ט אם אמרו כו' ואף אם נאמר דלא כב"ש רק לאחר מיתה הוא יורש ובחיים הווי לוקח ונישב סוגיא דה"ק כיון דאין המכר חל מחיים אין קנין לאחר מיתה מועיל והי' מיושב ק' הב"ש דלענין בע"ח שפיר גובה לאחר מיתה אף שאינו גובה מחיים ולא קשה על הרא"מ מ"מ דברינו נכוני' לא הוי ראוי כיון שבחיים הווי לוקח וזכה והווי כבא לידו דמה שהוא לוקח משום תקנות אושא מ"מ לא חשוב כבא לידו ואינו יורש נ"מ אבל נצ"ב זוכה מיד ואינו חשוב ראוי כ"ש להב"ש הוא תמיד לוקח אף לאחר מיתה ולתוס' לא כתב רק כשתנשאי כמ"ש לכן לא קשה כלל קושית פ"י שזכרנו:

ובמה דטרח טרחא במתה פתאום לדמות לנהרגה דתוס' כתבו ביומא מיתה לזמן מועט לא שכיחי ומפרש דבריו שהוא מפרש ד"ת שכונתם דלא חיישינן שתמות פתאום דזה לא שכיחי. ולא כן הכונה בד"ת אף שברטנורא כתב כך אבל תוס' לא כוונו לזה רק כפשטי' דאין לחוש שתמות בימי' מועטי' אף ע"י שתחלה כמה ימים דבתוך זמן מרובה מתרמי טפי מיתה וע' בתשו' ח"צ סי' ק"ו וסי' צ"א שכך הוא הכוונה דהקשה על היושב בבית האסורי' וכן בקידוש הלבנה שמא ימו' ע"כ דלזמן מועט אין לחוש למיתה אף דשם הוא כמה ימים ויש לחוש שיחלה איזה ימים וימות וכן כתב בסי' מ"א דעיקר הפשט בתוך ימי' מועטי' לא יחוש שיזדמן מיתה אבל בהמשך זמן מרובה רגילות מיתה טפי לכן השבתי במכתבי הראשון דזה לא שייך בנ"ד אף שמתה תוך ימי המשתה כיון שהוא דעתו מתי שתמות בהמשך זמן שהמעות אצלו שלא יתן דעתו נמי מתי שתמות בין שתמות בקרוב בין ברחוק ויש נמי להביא ראי' לרווחא דמלתא שכן הפשט בתוס' דרמ"א כתב בתשו' קכ"ד בכ"ג בעי שיבעלנה דאי לא"ה לאו אשתו היא א"כ צריך שיקדשה ז' ימים קודם דאי לא"ה אסור שיבעלנה דצריכה ז' נקיים א"כ נחוש לרבנן למיתה תוך ז' ימי' שלא יהי' אפשר לקדש אשה ולבעול משום ז' נקיים וצריך לקדש אשה קודם שלא תחלה אשתו כמה ימי' ותמות קודם שיהיה זמן שאשה אחרת תמתין ז' נקיים. ע"כ בזמן מועט אין לחוש אף למיתה ע"י חולה כמה ימי' א"כ לא דברו תוס' כלל ממיתת פתאומי' אי שכיחי אי לאו. (ובקונטרס אחרון בתשו' רמ"א ראיתי שהקשה המבי' על רמ"א אי צריך ביאה איך יבעול תוך ז' שמא תמצא נדה ולא קשה דבבתולה אם תמצא דם תולין בדם בתולים דהוא ע"כ בתולה נשא וק"ל) ואף אם נאמר דזה ל"ש מ"מ אין לדמות לנהרגה כיון דתנאי דמיתה אסיק אדעתי' מה בכך דלא אסיק אדעתי' סיבת החולי שתמות לא בטל האומדנא והרי ח"מ מדמה זה להתנה בפירוש ואלו התנה בפירוש שלא תמות בתו היעלה על לב אלו מתה פתאום לא יחזור ול"ד לנהרגה דוודאי הריגה אינו בכלל מיתה דאשכחן ביבמות א' אומר מת וא' אומר נהרג הווי הכחשה והא דהוצרך הרא"ש לטעמא דלא שכיחא אף שהתנה אם תמית היינו דהי' לנו לילך בתר הכוונה א"כ נאמר אנן אף שלא התנה האומדנא הוא שלזה ג"כ כיון דמ"ש מת מנהרג אף שלא אמר באומדנא א"צ לומר להכי כתב משום דל"ש אינו בכלל וזה ברור ופשוט ועיין בגיטי' דחש שמא ימות לאלתר ושמא מת לאלתר לא חש משום דלזמן מועט לא חש ולא משום מיתת פתאו'. מה שחילקתי באומדנא בין ספיקא דינא לספק אם כיון לכך החילוק פשוט ומבואר. ומה שרוצה לדמות דברי תה"ד בנתן ביד שליש דהוא ספק אי אסחי' לדעתי' לספק אומדנא אין זה נכון כלל דשם החיוב הי' רק כדי שתהנה זה הי' ברור רק אח"כ כשמסר ליד שליש י"ל שביטל האומד דעת דמחל בזה משו"ה כיון שיש ספק חולקי' דהאומדנא עכ"פ שלא לכך נתן והספק הוא אם אסחי' לדעתי' אבל כשהספק אם כיון לכך בהתחייבות והווי אומדנא שאינו ברורה לא מהלי רק בתנאי כפול כל שאינו אומדנא דמוכח הנה קצרתי בזה יראה מעלתו לקרב דברינו במתינות כראוי ולהתבונן בהם כי ת"ל אין דרכינו לכתוב העולה על רוח אנוש בלי סברא ישרה ואין דרכי להתעקש ח"ו ולדחוק השמוע' כי אם לומר הדברים שיעלו על לב כל משכיל הדברים לאשורן. ומ"ש שרצונו להציע לפני איזה מקומו' שנתקשה בהם הנני להשיבו כאשר תשיג ידי בעז"ה ואין אני אומר קבלו דעתי השומע ישמע כו' ולא אחזור בכל פעם על הראשוני' רק כתבתי זה לאהבתו כי ידעתי' כוונתו לשמים להשכיל על דבר למצא טוב:

תשובה עה

להרב המאוה"ג המופלא חרוץ ושנון אוה"נ וש"ב אב"ד דק"ק לאקטש יצ"ו:

מכתבו הגיעני ועל דבר שאלתו שאלת חכם באם נאמר סברת ר"ת דלא זכה במה שלא גבה הבעל משום אומדנא אם שייך כשהיא בעצמה נתנה נדן משלה ומעכ"ת האריך בזה לומר דלגבי דידה ליכא אומדנא ואיכא נמי סברת טב למיתב טן דו וע"ז יש לבעל דין מקום לחלוק טובא הא סברות תוס' דלא אמרינן אומדנא במוכר פרה וכדומה היכא שכנגדו אפשר שלא ירצה להסכי' לזה רק סברת ר"ת ע"כ דהכא אמרינן שהוא הי' כונסה אף שיצטרך לחזור והי' נכנס לספק זה א"כ אף לגבי דידה מה דטב למיתב טן דו איכא דיכול להיות דהבעל הי' כונסה אף אם יצטרך לחזור אולם הא וודאי י"ל כיון דליכא תם לריק ליכא נמי אומדן דעת כיון שאין קשה לה דבר זה אך אין צריך לכל עסק זה בלא"ה אין זה ענין לתקנות ר"ת דנהי דדעתה הי' שלא תכניס לו אם תמות עכ"פ הרי לא הקנתה לשום אדם מתנה זו וכיון ששלה היא יורשה ול"ד לתקנות ר"ת דהאב הוא לא יהב לי' באופן זה והרי הוא של אב אבל הכא עכ"פ שלה הוא ויורשה דהא לא נתנה לאחר המתנה ומהיכן יזכה האב. ותדע דאל"כ ל"ל לטעמא דאינו נוטל בראוי כבמוחזק הא בלא"ה אי לא גבתה האשה אינו יורשה די"ל דאמדינן דעתה כדברי ר"ת היכא דלא גבה הבעל. ותו אף אם גבתה האשה ולא גבה הבעל דקי"ל דיורש בבירור נימא אומדנא ומבואר הוא בהג"ה אשר"י פ' נערה הובא בח"מ וב"ש סי' קי"ח מה שנפלה לה ירושה אף שלא גבתה זכה הבעל מבואר דלא שייך סברות ר"ת. ואין לחלק דשאני מה שנפל לאחר נשואין דאז אין צורך לדעתה או מה שפסקה לו דמה טעם בזה נהי דפסיקתא כמאן דליתא הרי שלה היא ויורשה כיון דלא נתנה לאחר דאם היתה רוצה שיירשו יורשיה היתה מתנה שיחזור ליורשיה ואם היא לא פסקה לו כלל רק שיש לה נכסי' משלה נמי פשוט דלא דמי לדברי ר"ת כל שלא התנית שיהי' אחרי' ליורשי' זכה הבעל שוב ראיתי במרדכי פ' נערה שהקשה לר"ת מהא דאם נפלה ירושה מבית אבי' ומחלק שאני התם שהיא מוחזקת בנכסי' הרי מבואר כמ"ש וע' בב"ש דכתב סי' קי"ח דהמנהג פשוט ביתומי' לכתוב תקנות שום ע"ש אבל מי שנשא אלמנה כדומה לא נהגו כן וע"ז לא נשאלתי ובוודאי כן פשוט גם אצליכם ומשום דברי ר"ת הדבר פשוט דאין כאן בית מיחוש והי' בזה שלום הכ"ד אוה"נ וש"ב:

תשובה עו

עוטה כמעיל תהלה יתנהו למענה לב כתם פז לא יסולה ה"ה אוה"נ הרב המאוה"ג המופלא ומופלג חכם וסופר אשכול הכופר כש"ת מוהר"ר נחמן נ"י אב"ד דק"ק פייזר:

מכתבו הגיעני ביום ש"ק העבר וזה ימי' רבי' שלא הגיעני מאתו שום שאלה ותשובה ומעלתו כתב כי כתב לי איזה שאלות ורואה אני ששולטי' ידי זרי' במכתבו שבאי' מהכא. להתם ומהתם להכא. כי מיום אשר השבתי לי על מ"ש בענין אשתהי ולד לא הגיעני מאתו איזה דבר וכהיום נזדרזתי להשיבו מפני כבוד בדבר שאלתו אם א' נתן לחותנו משכנתא בנכייתא באתרא דלא מסלקא לנדן ומתה בתו אם יגבה החתן דמי משכנתא. בוודאי יפה כיון מעלתו לדמות לבכור בח"מ סי' רע"ח דחשוב כאלו כבר קנוי בידו ואין להשיב ע"ז לפי דברי רמ"א בתשובות פ"ט דערבות לא מהני (דלא כמ"ש בהג"ה בש"ע ע"ש) ומדייק מדברי הגהת מרדכי דאף שהעמיד ערבו' לא מהני רק משום שהאב הרוויח לטובתם ע"ש. ושם בהג"מ הזכיר נמי שהקנה לי' ע"י משכנות החוב א"כ מוכח משכנו' נמי לא מהני ובבכור משכן מטלטלי מהני דהווי מוחזקים י"ל שם מיירי שהמשכנות ביד נאמן להכי לא מהני אבל אי מסר לידו מהני ותו י"ל דס"ל משכנות אחר מתן מעות לא קני ובבכור מהני כמ"ש הש"ך באריכות. אבל במשכנות קרקע אף מאן דס"ל אי לא קנה משכון אינו נוטל פי שנים מודה דבקרקע נוטל ע"כ ס"ל דהווי קנין וזבינא ליומי' וכן יש להביא ראי' דהא הווי כזביני לענין רבית אף בלא נכייתא לרש"י שרי ולרי"ף עכ"פ אינו רבית דאו' ע"כ הווי כזביני:

ומה שפקפק מעלתו דאם הגיע זמן בחיי הבת שמא דומה לבכור שהגיע זמנו בחיי האב דאינו נוטל וודאי ל"ד כלל כמו שהרגיש מעלתו בזה דהכא כיון שפ"א הווי כבא ליד החתן מה בכך שאח"כ אינו בידו אבל בבכור צריך שיהי' בידו בשעת מיתה. ותו איך יעלה על הלב שאחר הזמן לא יגבה ותוך הזמן יגבה הא אנן אמדינן דעת האב שלא נתן רק שתהנה בתו א"כ איך אפשר שע"ז הי' סבר וקבל אם תמות קודם שיגבה ואם תמות אחר זמן לא יגבה לכן פשוט שגובה דמי המשכנתא ולכאורה י"ל אף באתרא דמסלקי דלא הווי כמכר כיון דהווי ספיקא דדינא אין מוציאי' ממנו הקרקע שממושכן בידו דקי"ל בי"ד סי' קס"ד וסי' קע"ב דאפוקי בלא זוזי היינו אפוקי מני' ע"ש הטעם דלגבי הא מהני חזקתו שזה התפיס לו הקרקע א"כ לכאורה ה"נ דקי"ל דאין מוציאי' מיד החתן אי תפס ואי נפיק בלא זוזי הווי אפוקי מני' אך נראה דהא ליתא דדווקא אם החוב הוא ברור ואין ספק שחייב לו וע"ז נתן לו המשכנתא שפיר הווי מוחזק ואין מוציאין ממנו אבל הכא שהוא ספק שמא אדעתא דהכא לא הקנה לו דאלא ע"מ שתהנה בתו הקנה לו א"כ הספק הוא בעיקר הקני' קרקע בחזקת בעלי' עומדת. וע' בס"ס תקפו הכהן מחלק הש"ך אף בשטר באופן זה שאם החוב ברור וספק בא מצד אחר הווי מוחזק משא"כ אם הספק על החוב וכאן כיון דאף שנתן שטר לא מהני ואינו גובה מספק ע"כ דחשוב ספק בגוף החוב הה"ד דמשכנתא לא מהני וזה פשוט א"כ לפי זה נאמר בענין השאלה השני' של מעלתו במקום שדין הוא להחזיר אם יש הכחשה מהיכן בא החוב אם ישבע המלוה או יטול בלא שבועה דאינו דומה לפרעון לפי מ"ש אף בשבועה אינו נאמן במשכנתא דקרקע בחזקת בעלי' עומדת אם יש ספק בגוף המשכנתא אם היא בא מנדן וי"ל שלא הקנה לו אדעתא דהכא:

ואם הוא שטר חוב נמי לכאורה נראה דאין המלוה בשטר מוחזק דאין החוב ברור דוקא בפרעון נאמן המלוה משום שטרך בידי מהבעי אבל הכא אין שייך זה וכן אמנה ורבית הלוה אינו נאמן ודי שישביעו אבל בזו שפיר י"ל שנאמן שהוא מנדן א"כ אינו מגיע לו החוב אי מתה בתו ולמה יהי' המלוה מוחזק:

אך נראה שזה דומה לסי' פ"ב באומר תנאי הי' וקיימתי ומלוה אומר שלא הי' תנאי דמלוה נאמן בשבועה ושם נמי אין הטעם משום שטרך בידי מה בעי אלו קיימת התנאי דא"כ אף בהודה שהי' תנאי ואמר לא קיימת למה פטור הלוה לימא לי' שטרך כו'. ע"כ מקיום התנאי אינו ראי' משטר שהי' תחלה צריך לקיים התנאי ואח"כ יחזיר לו השטר וזה לא רוצה להחזיר לו השטר אבל פרעון לא יפרע לו אי לא יקח השטר מידו א"כ ע"כ הטעם דמלוה נאמן שלא הי' תנאי דכיון דהחיוב הוא סתם מסתמא אומרי' שלא הי' בתנאי הה"ד הכא אינו נאמן לומר שהוא מנדן וא"כ היה תנאי בדבר שתהנה בתו. אנו אומרים שלא הי' תנאי דהיינו שהוא מחוב אחר מדכתב סתמא דאם הוא מנדן הי' לכתוב שהוא מנדן כדי שיהי' תנאי אבל אם שניהם מודים שהוא מנדן הווי כמודים שהי' תנאי דלר"ת בכל נדן יש תנאי זה א"כ שהוא דומה לתנאי דינו שהמלוה ישבע ויטול כיון שאינו עקירה לגוף השטר ישבע המלוה:

תשובה עז

מה דשאילנא קדמוהי בא' ששידך בתו עם בנו של פלוני ואבי הבת פסק נדוניא לבתו והניח מקצת הנדן ביד אבי החתן ואבי החתן נתן כתב על זה שסילק על הנדן סך זה וכהיום אבי הבת שביק חיים לכל ישראל האם יורשי' מחויבי' לקיים הפסיקה ואף אם הוא ספיקא דדינא האם הועיל תפיסת אבי החתן עבור הקנס וה"ה הרבני המופל' מוהר"ר דוד מקעמפנא כתב בזה לבני הרבני המופלא מוה' ליבש נ"י מה שהעלה בזה ושיחר פני לעיין בזה:

וזה אשר נלענ"ד לדינא הרבני הנ"ל כתב דהוא ספיקא דדינא אף דרמ"א כתב יורשיו פטורי' מקנס עבור כי המ"ל פ"ו מה' זכי' כתב דאין דברי מהרי"ו אמורי' אלא שבאם התחייב א"ע לפייס בתו ובאם לאו יתן קנס והמיתה אונסתו שלא הי' יכול לפייס בתו וודאי אנוס רחמנא פטרי' אבל הפוסק נדוניא והתנה אם לא יתן הנדוניא יתן קנס על היורשי' מוטל לקיים הפסיקה דאונס זה לא יפטרנו מהפסיקה ובאמת דרמ"א לא כתב כך וע' הב"ש סי' נון ס"ק י"א ולענ"ד דברי רמ"א י"ל נכונים דכיון דמצד החיוב אין היורשים חייבים לקיים הפסיקה מה בכך שאביהם התחייב א"ע בקנס אם לא יתן מה שפסק כיון שמת הוא אנוס לקיים הפסיקה אין עליו חיוב הקנס כמו אם קבל על עצמו הפיוס לבתו דפטור הוא אם מת כך פטור הוא אם קיבל על עצמו החיוב בקנס והוא אנוס שאינו יכול לקיים הנתינה דהא מת ויתומים אינם מחויבים לשלם פסיקתו דכבר זכו הם ולא זכה בזה הממון החתן אף שביד יורשים לתת הפסיקה זה אינם מחויבים ואביהם אינו מחויב הקנס דלא עבר התנאי שאם הי' בידו ליתן הי' נותן ועכשיו מת ואין לו לשלם והווי כהעני ולא משכחת חיוב על היורשים אלא אם התחייב א"ע כראוי והתנה שאם יעבור יתן קנס אז אם לא היה התנאי עם הקנס היו יורשים מחויבים לקיים חיובו א"כ אף עכשיו שהתנה ליתן הקנס היינו שיכול לפטור עצמו בקנס מהחיוב א"כ אף היורשים מחויבים לתת החיוב אם אינם נותנין הקנס אבל אם לא הי' דרך חיוב רק פסיקה מקנס אז אם לא הותנה הקנס היו יורשים פטורים מפסיקה דאין עליו החיוב מה בכך שיש חיוב קנס כיון שעליהם אין חיוב ואביהם הוא אנוס שאינו נותן הפסיקה שפסק ליכא חיוב קנס ודברי הרמ"א ז"ל ברורי' וישרים אולם בהא איכא פלוגתא אי קנין אתן מהני ולמ"ד מהני אזי יורשי' חייבים לקיים הפסיקה כ״ש אם כותבים בתנאים (כמו שנוהגים בפולין) לכתוב פלוני התחייב א"ע לנדן אז וודאי מהני הפסיקה וחייבים יורשים לקיים ואף אי לא נכתב הווי ספיקא דדינא בבירור:

ועתה נדון אי התפיסה מהני דהש"ך בספר תקפו כהן העלה אם יש שטר לא הווי הלוה מוחזק וראיתו מדנאמן בשטרא במגו ולא הווי מגו להוציא היכא דיש שטרא אלמא חשוב כגבוי ומ"מ אף לפי דבריו הי' ראוי להיות שטר גמור בעדי' או ממרנא לתיקון ארצו' דתיקנו שהוא כגבוי אבל כ"י בעלמא וודאי לא הווי כגבוי אבל אף על השטר יש לדון הרבה דמה"ת יהיה כגבוי הא קי"ל כב"ה דלאו כגבוי דמי. ונראה כדעת הש"ך דס"ל אם יש ספק על השטר אם נפרע לא אמרינן כגבוי דמי. אבל אם החוב לא נפרע רק שספק הוא בא מצד אחר אז הוי כגבוי כמו שמחלקי' תוס' במס' סוטה בהא דקאמר אנו השבחנו ע"ש:

אך מ"מ קשה קצת מסטראי דלפי דברי המלוה הרי נפרע השטר וצ"ל נמי בדעתו דזה חשוב שהספק על דבר אחר דלפי דברי המלוה לא קיבל ודאי על חוב זה וזה נאמן במגו נשאר השטר בתקפו וזה יתבאר לקמן בס"ד בארוכה ובזה נסתר מה שהקשה באורי' ותומי' על הש"ך דכל מה שהביא הוא הכל ספק בגוף השטר ובהא הלכה כב"ה:

אך לאחר העיון יש להתישב בכל זה דודאי צריך טעם בכל זה הא הטעם דאינו נאמן הלוה לומר פרעתי הוא משום שטרך בידי מה בעי א"כ צריך ישוב למה בסטראי המלוה נאמן במגו דהי' יכול לומר לא קבלתי כלל ואם הי' הלוה מכחישו ואומר נתתי לך ולא רציתי להחזיר השט"ח אינו נאמן הא בכאן לא שייך סברות שטרא בידי מאי בעי שהוא אומר שלא רצה להחזיר השט"ח ושלוחו הוא דעוות ואף אם נדחוק לומר דלא נחוש לגזילה ולעוות השליח קשה יותר אף במלוה בע"פ תוך זמנו אם אומר הלוה מכרתי לך חפץ ומגיע לי המעות עבורו ואחזיק דמי החוב ע"כ דאינו נאמן דאי נאמן בכה"ג א"כ למאי דבעי למימר דאמרינן מגו במקו' חזקה יהי' נאמן לומר פרעתיך תוך זמני במגו דיש לי בידך כנגדו מעות ע"כ גם יש לי בידך לא מהימן רק במגו דפרעתיך ולהכי תוך זמנו אינו נאמן וכל זה טעמא בעי אמאי אינו נאמן הא לא שייך שטרא בידי מאי בעי. לכן נראה לי הטעם בכל זה דקי"ל סי' פ"ה שנים שהוציאו שט"ח זה על זה דקי"ל כ"א עומד בשלו ומ"מ באם א' מכר השט"ח גובה הלוקח דהשיעבוד לא נפקא ע"י הלואה ובוודאי הה"ד אם גזל המלוה מהלוה מ"מ לא נפקע השיעבוד רק זה גובה וזה גובה רק משום הפוכי מטרתא כ"א עומד בשלו אבל החוב לא נפקע לכן אם זה אומר יש לי בידך כנגדו מ"מ מודה שהחוב חייב הוא רק רוצה לגבות מן החוב זה שיש לו בידו הוי כרוצה לגבות משאר חפיצי' לא מהני תפיסה בעדי' ואינו נאמן להחזיק מה שתפס רק במלוה ע"פ אחר זמנו נאמן לומר יש לי בידך ויכול לתפוס החוב במגו דיכול לומר פרעתיך אבל תוך זמנו דליכא מגו לא מהימן וכן במלוה בשטר והיינו נמי טעמא בסטראי כיון שהמלוה לא קיבל על החוב זה אף שאינו חייב לו חוב אחר ורוצה לגזלו משו"ה לא נפקע החוב ואינו דומה לפרעון בע"כ דשם אינו רוצה לגזול ונשאר ברשותי' דמרי' אבל הגוזל את חבירו אינו יכול ליתן לו זה בפרעון דשוב אינו ברשותו כמו שאינו יכול לתנו לאחר כך אינו יכול ליתן להגזלן בפרעון החוב אם אינו רוצה ונשאר החוב בתוקפו רק זה רוצה לתפוס החוב עבור שאומר שגזל ממנו בהא אינו נאמן אי לא הי' מודה המלוה שלקח מאתו דבר. להכי אם מודה שלקח מאתו המעות ואומר סטראי נאמן במגו דלהד"ם ואין זה מגו להוציא דהא חובו מוכרח לשלם לו ואין זה יכול לתפוס החוב עבור הגזילה כשאינו מודה שגזלו דיש לו מגו לכן נשאר בחזקתו החוב:

ובזה מיושב קו' הש"ך סי' פ"ב בתנאי אינו נאמן המלוה במגו שהי' תנאי וקיים תנאי דלפי דברי הלוה החוב בטל שלא קיים התנאי ואין השטר מועיל לו וזה ברור לענ"ד ודו"ק. אם כן זכינו לדין ה"ט דסטראי באמת דאין בעל השטר מוחזק רק דחשיב כאלו לוה תפוס מעותיו שאנו יודעים שנתן לו מעות ואינו רוצה להחזיר לו עבור תביעתו חשוב כתופס חפצו דאינו חשוב החוב כפרוע רק תופס חפצו עבור חובו בזה מהני שפיר המגו של המלוה דאי אמר להד"ם לא הי' בידו לתפוס חפץ שלו ומהני לי' בהא חזקת מרא קמא והה"ד שאינו יכול לתפוס הדמי' שחייב לו וכיון שהתופס לא הי' יכול לתפוס בלא מגו והכא ל"ל מגו להתופס רק שבא לזכות עבור שאומר המלוה שקבל מאתו מעות ואי לא הי' מודה זה לא הוי מצי לתפוס החפץ של זה ובא לזכות עבור הודאתו של מלוה נגד זה יש למלוה מגו והודאתו אינו מועלת לזה והוי כאלו לא הודה. אבל מ"מ אם יש ספק בדין דקי"ל אם תופס חפץ ויש ספיק' דדינא לא מהני מרא קמא כ"ש תופס בדמי הלואה דתפס ברשות כמבואר בתקפו כהן בארוכה בשם תה"ד להכי נלענ"ד דיכול לזכות במה שתפס ולא מהני השטר בהא ואף אם הוא ספיקא דדינא אין מוציאי' מיד המוחזק. כ"ש בנ"ד שלא הי' חוב גמור דאם הי' השידוך מתקיים לא הי' מגיע לאבי הבת כלום רק להחתן ועתה שנפרד השידוך בא חיוב הקנס ול"ד לחוב דעלמא ומה שאין החתן בעצמו מוחזק כבר מבואר בתשו' נודע ביהודה דאביו שייך בזה גם י"ל הקנס מגיע לאב דהוא צד המקיים:

ומ"ש הש"ך ראי' מהרי"ף דפסק בספק הכותב נכסי' לאשתו בבריא לא הפסיד הכתובה דהיא מוחזקת היינו שם הטעם משום מחילה לעולם יד הנמחל על התחתונה כמ"ש הב"ש סי' ס"ו בכתובה דהוי תרי לשנא אי בע"פ יכולה למחול מספק מחילה לא מהני ומייתי ראי' מח"מ סוף סי' ס"ה אך דברי הב"ח צ"ע דל"ד להתם שם זה המוחל הוא הנותן יכול לומר הקטן מחלתי אבל בספק דין אי מהני מחילה למה יהי' המוחל מוחזק אך דברי הרי"ף בלא"ה נכוני' דשם היא אומרת ברי שלא מחלה והוי א"י אם פרעתיך אבל בהך דמחלה בע"כ הוא גם לה ספק אם מצי למחול וטענו שניהם ספק לא מצי גבי' ול"ד לא"י אם פרעתיך ודוק:

ובגוף הדין שם בהך דבע"פ אי יכול למחול סוף ביאה יש לכאורה ראי' דהלכה כהך לשנא דפליגי בסוף ביאה (דבד' נ"א) משני שם על הא דקאמר לא כתב לה כו' גובה אי בעי' אימא ר' יהודא היא הכא לא כתבה התקבלתי פי' רש"י ואשמעינן דלא הוי מחילה קשה אף אי הוי מחילה הא לר"י לא מהני מחילה בע"פ ופירש"י מוכרח שם דהא תני נמי לא כתב אפרקינך כו' ושם וודאי הפשט דקמ"ל דלא מחלה דאי קמ"ל מחילה לא מהני שם לא עשו חיזוק דהא יכול לסלק עצמו מפירות כמבואר ד' נ"ו דלא שכיחא ועי' בא"ה סי' ס"ט סעיף ו' וסעיף ז' משמע אם הי' תנאי קודם נשואי' אף לשבי' מהני רק אח"כ אינה יכולה לומר אינה רוצה ליתן הפירות כו') ע"כ לומר דס"ל כמ"ד תחלת חופה אף לר"י מוחלת א"כ מוכח כהך לשנא דלא פליגי במחלה לתי' אי בעי' אימא רק יש ראי' אפכא מסתמא דתלמודא ד' נ"ו דהקשה מפירו' אכתובה הא שם הוא תחלת חופה ע"כ פליגי בתחלת חופה א"כ מודי' בסוף ביאה דא"י למחול כדברי המרדכי שם ודו"ק. וממס' כתובות ד' קי"ו דמשני בהא דאין נפרעי' אלא מזבורי' דמ"מ גובה מהחוב דתפס מבואר זה חשוב תפיסה אף שיש לאחר השטר על המעו' חשוב תפיסה לגבות מזה החוב דמי חובו והיינו כמ"ש דהחוב לא נפקע אבל לענין גבי' חשוב תפיסה כמו שתופס חפץ אחר כמו כן יכול לתפוס מה שחייב לו לזה וזה ברור להכי מהני נמי בספיקא דדינא תפיסה זו בבירור לענ"ד:

תוכן העניינים

תפארת צבי אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה