אור ברסלב
תפארת צבי אבן העזר הלכות כתובות › תשובה עד

תפארת צבי אבן העזר· רבי צבי הירש בוצ'קו

הלכות כתובות · תשובה עד

תשובה עג

לשלום אין קץ לפלא יועץ חריפא לי' סכינא ושנון כחץ. ה"ה כבוד אוה"נ ידידי וחביבי הרב המאוה"ג המופל' החכם השלם אין בו דלם נ"י ע"ה פ"ה כש"ת מוה' ישראל משה נ"י אב"ד דק"ק קארניק יצ"ו:

אחרי ד"ש הטוב אודיעו הגיעני מכתבו שבוע זו ואף כי קשה עלי לחזור על הראשונים בדבר שאינו נוגע לדינא רק להעמיד ולחזור הדברים שכתבתי וגם לו הי' חפץ מעכ"ת לשום לב הי' רואה ברוב הדברי' שעולי' יפה ת"ל אך לאהבתו אשיב להראות דחביבותי' גבן אולם בקצרה. ראשית דבריו גמגם על מ"ש להוכיח דהודאה מהני בנדונית חתני' מדמהני בשכ"מ כדברי מהרי"ו דודאי אומדן דאם עמד חוזר לא גרע מאומדן דר"א ב"ע דמדמה לנדונית חתני':

הנה בגוף הדבר אין מהצורך להביא ראיות מבואר עם כל תלמוד מבין דחזינן דלא נחלקו שום אמוראי' בדין שכ"מ דאם עמד חוזר ובדר"א ב"ע פליגי אי הלכה כוותי' ולא חש להוכיח מכל אמוראי' ובאמת מוכח מר"נ דס"ל שכ"מ אם עמד חוזר והכא אמר אין הלכה כר"א ב"ע וגם פסק הלכה כר"ש בן מנסיא דמדמה לשכ"מ ובש"ס ב"ב דף קל"ב פריך אדרב יוסף בר מניומי מדר"נ דפסק כר"ש בן מנסיא ואנהרדעי לא פריך ע"כ אין לדמות דר"ש בן מנסיא לדר"א ב"ע ושכ"מ מדמה ר"נ ע"כ שכ"מ עדיף ומה שרוצה להביא ראי' לסתור מדלא קאמר ר"נ מתני' דשכ"מ ר"א ב"ע היא ע"כ דר"א ב"ע עדיפא זה אינו ראי' דר"נ בעי למימר אף מאן דלא ס"ל כר"א ב"ע מודה בשכ"מ דעדיף אומדנא זו וכן הוא לר' נתן בכתובות מ"ז דלא ס"ל כראב"ע ובקידושין דף ע"ט ס"ל דשכ"מ חוזר ע"כ אף מאן דלא ס"ל כראב"ע בשכ"מ מודה:

אולם במכתבי הראשונה לא חשתי להביא עצו' מרחוק וכתבתי ממקומו מוכרע כמ"ש דמדמה דר"א ב"ע לשכ"מ ולפירש"י ותוס' מדמה לאומדנא דארכבי' אתרי רכשי ולא פירשו דהראי' מדחוזר בשכ"מ דהא משום דכוונתו למתנות ברי אינו חוזר אבל אם הי' שכ"מ חוזר ע"כ אומדנא זו עדיפא ואם נפרש באמת הש"ס מוכח זה ממתני' שכ"מ דלא כרש"י פשיטא מוכח דמדמה לדר"א ב"ע דעכ"פ לא גרע מזה וגם מדמדמה דר"א ב"ע לר"ש שזורי ומתני' שכ"מ מדמה במס' ב"ב לר"ש שזורי משמע דכולהו חד מלתא היא ולא גרע מדראב"ע רק למסקנא בעי לומר דראב"ע גרע דדעתי' משום חתני' ולא הוי אומדנא זו ברורה וכמ"ש תוס' ד' מ"ז דלרבנן נמי אזלינן בתר אומדנא ואין האומדנא כ"כ חזקה. אבל אפכא אי אפשר לומר שאומדנא דשכ"מ יהי' גרע דהא דדחי דר"ש שזורי שם בא לומר דר"ש שזורי לאו טעמא משום אומדנא אבל למאי דמדמה דראב"ע להתם ס"ל כר"ש בב"ב ד' קמ"ו ע"ב ולדידי' שכ"מ נמי דומה לדר"ש שזורי ולא עדיף דראב"ע משכ"מ. ואנא כהאי ציידא משכח זוטרי כו' כתבתי גם ראי' זו אף שאינה חזקה כראשונים וגם הראי' שכתבתי במכתבי משמואל נמי נכונה דהא תוס' כתבו שם באע"פ דשמואל לא ס"ל אומדנא להוציא ס"ל בשכ"מ חוזר ואף להוציא כמבואר סי' ר"נ ואף להסוברי' אי מסר בעצמו אקני' לי' מ"מ אם תפס מעצמו מוציאי' כמבואר בפוסקים והוא ש"ס ערוך בקידושי' ד' ע"ט שם הן מוציאי' והוא מוציא כו' הרי דלכ"ע אמרינן אומדנא זו להוציא וקשיא דשמואל אדשמואל ע"כ ס"ל אומדנא דשכ"מ עדיפא וגם מה שפקפק דאולי נדונית חתני' עדיף מדראב"ע בזה אזל בתר אפכא דלא אשכחן בש"ס אלא או דפליגי או דראב"ע עדיפא אבל אפכא לא שמענו ואין וע' ב"ק לא הזכירו טריפות רק קלקול ומי יודע שהוא לא שכיחא:

זה מן המדה לדחות בזרוע דברים המצודקי' ומה שמתחזק בדעתו לדמות מלוה להודאה משום דדחיקא לי' לשון הודאות לא משמע שקבל סך פלוני אף אי יהיבנא לי' הא דבאמת בשכ"מ שהודה הפשט שהודה על החפיצי' בעצמן וכן לרשב"ם שם הפשט הוא דווקא בפקדון ע"ש א"כ כך י"ל אף לפי' תוס' ולמהרי"ו דלא אזלינן בתר אומדנא נמי דוקא במודה שקבל ממנו דבר אולם אף אם יהי' הודאה שהודה שחייב לו ולא שהודה בפירוש שקבל לא דמי לזקף במלוה שהתחייב א"ע עכשיו שכתב אני מחייב עצמי בזה י"ל אומדנא שהרי זה הוא מתנה שמחייב בעצמו בדבר שאינו חייב. אבל אם אמר שהודה שהוא חייב אין אנו אחראין לשאלו למה חייב הווי כהודה שקבל מעות ממנו וליכא אומד דעל מה סמך בהודאתו הא זה יכול לומר שנתן לו מעות וגם נאמר שדעתו היה כהודאה כאלו נתן לו ממון שהודה שכבר חייב לו אבל המתחייב עצמו עכשיו לפנינו הווי מתנה. ואף אם נפקפק בהודה שחייב עכ"פ הודה מנה לפלוני בידי הווי כהודה שקיבל ואין מהצורך להאריך בזה כי נכון הוא כמ"ש וכמ"ש בבית מאיר:

ומאי דאכפל לפרש משו"ה במידי דלא שכיחא לא אמרינן אומדנא דלא אסיק זה אדעתי' והווי כלא התנה לדעתי אין זה מספיק דמ"מ הא אסיק אדעתי' תנאי זה שתהנה בתו מה בכך דלא אסיק אדעתי' האופני' שלא תהנה מ"מ לא נימא משו"ה לא הווי התנאי אטו הוא הזכיר מיתה רק תנאי הוא שתהנה וגם קשה הא אין צריך תנאי רק אנן אמדינן דעתו שאין רצונו באופן אחר ובהא נמי נאמוד דעתו שאם תהרוג נמי אינו רוצה ליתן ואין רצוני לדחוק בדוחקי' לכן נראה לי הטעמי' שכתבתי במכתבי. ומה שפקפק על מ"ש בסוף דברי דמשו"ה אין האומדנא מועלת דשמא חבירו לא הי' רוצה והוא לא הי' מניח משום תנאי זה לבטל השידוך דא"כ המתקשר בתנאי' ובתו מסרבת דפטור מקנס דהוא ל"ש נימא נמי שמא החתן לא הי' רוצה להתקשר על אופן זה כו'. תמהני ולטעמיך למאן דלא ס"ל אומדנא למה שם פטור ע"כ שם אין צריך אומדנא רק שאנו אומרי' שאינו חייב אם הי' אונס דאנוס רחמנא פטרי' או דכיון שלא התחייב א"ע רק אם יחזור הוא וזה התנאי אם תחזור בתו לא הזכיר ולא אסיק אדעתי' א"כ לא התחייב א"ע בתנאי זה מה"ת יתחייב מה בכך שנימא אולי האחר לא היה רוצה מ"מ הא ל"ל חיוב עליו שלא התחייב א"ע באופן זה אבל הכא הרי חיוב ברור רק שאנו רוצים לבטל החיוב בשביל האומדנא כיון שלא הי' מניח מלהתקשר אם זה הי' מעכב אין האומדנא ברורה:

ומה שרוצה להקשות על ר"א ב"ע בתוס' כתובה כמו שהקשיתי על נדונית חתני' מאי מהני אומדנא שמא היא לא היתה רוצה ואם רצונה בכך מה קאמר משום אקרובי' דעתה הא בלא"ה יהי' הקירוב כמו שהקשיתי בנדונית חתני' דליכא סברת אחתוני אם רצונו לישא בלא תנאי אין דבריו נכוני' בתוס' כתובה היא ל"ל תנאי עמו רק הוא נותן מרצונו לא כדי שתתקרב עמו רק עבור שמקורב עמה נותן לה המתנה אף שהיא לא היתה מסרבת להנשא לו דהא לא התני' עמו אבל פוסק נדוניא מתנה עמו ונותן משום אחתוני כדי שיתחתן עמו לא לאהבת החתן כמו בתוס' כתובה לכך הקשיתי שפיר וזה פשוט. ומה שתרצתי הוא נכון בפרה שום אדם לא ימכור פרה דלמה יעשה זה שיהי' אחריות עליו והשכר יקח הלוקח ומכירתו היא להפסיד לו אם יתקלקל אבל בנדוניא אטו הנושא אשה נושא אותה כדי שירשנה שנאמר אם לא ירשנה מה שפסק האב ימנע מלישא אותה וכי נושא על סמך זה אשה ומי יפקפק בזה שהחילוק פשוט ומבואר ומה שהוסיף משו"ה מדעתו לפרש ד"ת דכונתם משום דל"ש טריפות אז מהני סברתם דזה לא ימכור אין זה מדת חכמי' לפרש בתוס' מאי דלא הוזכר בדבריהם וגם גוף דבריו אינם נכוני' שכתב דשכיח למות אחר נישואי' כמו אחר אירוסי' וודאי אחר נישואי' וודאי עומד למות וע"ז נתן הכתוב' אבל לא אסיק אדעתי' שימות קודם שישאנה וגם הא יש חילוק בין מיתה לזמן מרובה לזמן מועט ויתבאר לקמן וזה גרם לו שהבין ד"ת בזמן מועט היפך הכונה אמיתי':

וגם מה שבירר דרך לעצמו בתוס' ב"ק דק' הגמ' רק אם נפלה לפני מוכה שחין שנעשה אח"כ כל מבין עם תלמיד יראה שלא כוונו תוס' לזה וגם למה לא הקשה הש"ס ממן הנשואי' כשהי' מוכה שחין קודם נשואין ולזה אפשר הי' לדחות דמאי דפריך אלא מעתה כו' ולא נימא דלמא ה"נ רק דמקשה מהא דראב"ע ריש יבמות יבמה שנפלה לפני מוכה שחין אין חוסמי' ל"ל קרא ת"ל אדעתי' דהכי לא קדשה א"כ י"ל משו"ה לא הקשה אם כבר הי' מ"ש דלמא ה"נ דלא מתיבמה וקרא אצטריך אם נעשה מוכה שחין אך זה אינו דאם כך כוונת הגמ' מאי הקשה ממן אירוסי' דלמא ה"נ וקרא אצטריך למן הנישואי' ע"כ לאו מהך דראב"ע פריך רק מסברא א"כ קשה דהי' לו להקשות מן הנישואין אם כבר הוא מוכה שחין כשנשאת לו דהא מן אירוסין נמי מיירי שעכשיו קודם נישואי' כבר הי' מ"ש הי' להקשות אם נשאת כשהי' מ"ש דאדעתי' דהכי כו לכן אין דבריו נכונין כלל ואין זה מדת חכמים לדחות דברי' הישרי' להמציא דרך זה בכוונות תוס':

ומה שהאריך במ"ש בנצ"ב ליכא ירושה לפי' תוס' ד' פ"א דלרש"י אין הכרח לומר כך מי לחשך לשוי' בהא פלוגתא בין רש"י לתוס' וע' ססי' י"א בב"ש שהניח דברי ד"מ בצ"ע דנצ"ב הווי לוקח אף לאחר מיתה ולא יורש והוא נלמד מש"ס ב"ק ד' פ"ט אם אמרו כו' ואף אם נאמר דלא כב"ש רק לאחר מיתה הוא יורש ובחיים הווי לוקח ונישב סוגיא דה"ק כיון דאין המכר חל מחיים אין קנין לאחר מיתה מועיל והי' מיושב ק' הב"ש דלענין בע"ח שפיר גובה לאחר מיתה אף שאינו גובה מחיים ולא קשה על הרא"מ מ"מ דברינו נכוני' לא הוי ראוי כיון שבחיים הווי לוקח וזכה והווי כבא לידו דמה שהוא לוקח משום תקנות אושא מ"מ לא חשוב כבא לידו ואינו יורש נ"מ אבל נצ"ב זוכה מיד ואינו חשוב ראוי כ"ש להב"ש הוא תמיד לוקח אף לאחר מיתה ולתוס' לא כתב רק כשתנשאי כמ"ש לכן לא קשה כלל קושית פ"י שזכרנו:

ובמה דטרח טרחא במתה פתאום לדמות לנהרגה דתוס' כתבו ביומא מיתה לזמן מועט לא שכיחי ומפרש דבריו שהוא מפרש ד"ת שכונתם דלא חיישינן שתמות פתאום דזה לא שכיחי. ולא כן הכונה בד"ת אף שברטנורא כתב כך אבל תוס' לא כוונו לזה רק כפשטי' דאין לחוש שתמות בימי' מועטי' אף ע"י שתחלה כמה ימים דבתוך זמן מרובה מתרמי טפי מיתה וע' בתשו' ח"צ סי' ק"ו וסי' צ"א שכך הוא הכוונה דהקשה על היושב בבית האסורי' וכן בקידוש הלבנה שמא ימו' ע"כ דלזמן מועט אין לחוש למיתה אף דשם הוא כמה ימים ויש לחוש שיחלה איזה ימים וימות וכן כתב בסי' מ"א דעיקר הפשט בתוך ימי' מועטי' לא יחוש שיזדמן מיתה אבל בהמשך זמן מרובה רגילות מיתה טפי לכן השבתי במכתבי הראשון דזה לא שייך בנ"ד אף שמתה תוך ימי המשתה כיון שהוא דעתו מתי שתמות בהמשך זמן שהמעות אצלו שלא יתן דעתו נמי מתי שתמות בין שתמות בקרוב בין ברחוק ויש נמי להביא ראי' לרווחא דמלתא שכן הפשט בתוס' דרמ"א כתב בתשו' קכ"ד בכ"ג בעי שיבעלנה דאי לא"ה לאו אשתו היא א"כ צריך שיקדשה ז' ימים קודם דאי לא"ה אסור שיבעלנה דצריכה ז' נקיים א"כ נחוש לרבנן למיתה תוך ז' ימי' שלא יהי' אפשר לקדש אשה ולבעול משום ז' נקיים וצריך לקדש אשה קודם שלא תחלה אשתו כמה ימי' ותמות קודם שיהיה זמן שאשה אחרת תמתין ז' נקיים. ע"כ בזמן מועט אין לחוש אף למיתה ע"י חולה כמה ימי' א"כ לא דברו תוס' כלל ממיתת פתאומי' אי שכיחי אי לאו. (ובקונטרס אחרון בתשו' רמ"א ראיתי שהקשה המבי' על רמ"א אי צריך ביאה איך יבעול תוך ז' שמא תמצא נדה ולא קשה דבבתולה אם תמצא דם תולין בדם בתולים דהוא ע"כ בתולה נשא וק"ל) ואף אם נאמר דזה ל"ש מ"מ אין לדמות לנהרגה כיון דתנאי דמיתה אסיק אדעתי' מה בכך דלא אסיק אדעתי' סיבת החולי שתמות לא בטל האומדנא והרי ח"מ מדמה זה להתנה בפירוש ואלו התנה בפירוש שלא תמות בתו היעלה על לב אלו מתה פתאום לא יחזור ול"ד לנהרגה דוודאי הריגה אינו בכלל מיתה דאשכחן ביבמות א' אומר מת וא' אומר נהרג הווי הכחשה והא דהוצרך הרא"ש לטעמא דלא שכיחא אף שהתנה אם תמית היינו דהי' לנו לילך בתר הכוונה א"כ נאמר אנן אף שלא התנה האומדנא הוא שלזה ג"כ כיון דמ"ש מת מנהרג אף שלא אמר באומדנא א"צ לומר להכי כתב משום דל"ש אינו בכלל וזה ברור ופשוט ועיין בגיטי' דחש שמא ימות לאלתר ושמא מת לאלתר לא חש משום דלזמן מועט לא חש ולא משום מיתת פתאו'. מה שחילקתי באומדנא בין ספיקא דינא לספק אם כיון לכך החילוק פשוט ומבואר. ומה שרוצה לדמות דברי תה"ד בנתן ביד שליש דהוא ספק אי אסחי' לדעתי' לספק אומדנא אין זה נכון כלל דשם החיוב הי' רק כדי שתהנה זה הי' ברור רק אח"כ כשמסר ליד שליש י"ל שביטל האומד דעת דמחל בזה משו"ה כיון שיש ספק חולקי' דהאומדנא עכ"פ שלא לכך נתן והספק הוא אם אסחי' לדעתי' אבל כשהספק אם כיון לכך בהתחייבות והווי אומדנא שאינו ברורה לא מהלי רק בתנאי כפול כל שאינו אומדנא דמוכח הנה קצרתי בזה יראה מעלתו לקרב דברינו במתינות כראוי ולהתבונן בהם כי ת"ל אין דרכינו לכתוב העולה על רוח אנוש בלי סברא ישרה ואין דרכי להתעקש ח"ו ולדחוק השמוע' כי אם לומר הדברים שיעלו על לב כל משכיל הדברים לאשורן. ומ"ש שרצונו להציע לפני איזה מקומו' שנתקשה בהם הנני להשיבו כאשר תשיג ידי בעז"ה ואין אני אומר קבלו דעתי השומע ישמע כו' ולא אחזור בכל פעם על הראשוני' רק כתבתי זה לאהבתו כי ידעתי' כוונתו לשמים להשכיל על דבר למצא טוב:

תוכן העניינים

תפארת צבי אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה