תפארת צבי אבן העזר· רבי צבי הירש בוצ'קו
הלכות כתובות · תשובה עג
ישראל עושה חיל משה שפיר קאמר דורש כמין חומר:
ושייף נפיק ועייל מתהלך בגן אלקים ובפרדס מטייל ה"ה כבוד אוה"נ ידידי וחביבי הרב המאוה"ג המופלג החכם השלם אין בו דלם נ"י פ"ה כש"ת מוה' ישראל משה נ"י. אב"ד בק"ק קארניק יע"א:
מכתבו הנחמד הגיעני והמה ערבו לחכי כי זכרתי ימים מקדם ימי חורפו נשא על שכמו עול התורה ועבודת ה' גדל והצליח ועשה פרי וגם אהבתי עזה היא מימי קדם לאביו הרב הגדול המובהק מוה' ליב נ"י יחודש כנשר נעוריו וישב לימי עלומיו ה' יאריך ימיו וע"ד שאלתו שאלת חכם לא אמנע מחות דעתי הקלושה אף כי דברו מזה איתני' מוסדי ארץ נחלתי לא יגרע כאשר הורני מן השמים:
גוף הדין בשטר חצי זכר שמתה הבת וזרעה בחיי אבי' מבואר ברמ"א סי' צ' דהבעל יורש את זרעו ומי ירים ראש נגד רבן של ישראל והוא נלמד ממהרי"ו וכתב דלא נזיל בתר אומדנא דהודאה שאני ולמד זה משכ"מ שהודה דאינו חוזר. דשם נמי טעמא משום אומדן דעת ולא אזלינן בתר אומדן בהודאה ומסולק בזה קו' הב"ש מנדונית חתני'. כי הלא מצינו בפ' אע"פ מדמה דר"א בן עזריה למתנ' שכ"מ ובפ' נערה מדמה נדונית חתני' לפי' ר"ת לדר"א ב"ע אלמא כולהו חד דינא הוא והך אומדנא דיחזור אם יעמוד עדיף דזה כ"ע ס"ל אף אי ס"ל דלא כר"א ב"ע דהא ע"כ שמואל לא פליג עכ"פ דאם עמד חוזר וגם ממילא מוכיח מהא דרב ס"ל חוזר משום האומדנא ע"כ אומדנא דחוזר עדיפא ואפ"ה מהני הודאה כ״ש בנדונית חתני' ומה שהאריך בתשו' שב יעקב והגאונים שכתבו לו התשובות לומר דתה"ד דפסק בזקף מלוה יש אומדנא לא ס"ל כמהרי"ו לענ"ד לא כן הדבר דוודאי אף בשכ"מ שהתחייב א"ע לשלם לא' נמי חוזר דמ"ש לשון חוב או לשון מתנה רק הודה היינו מנה לפלוני בידי כיון שאמר שפלוני נתן לו המנה מאי אומדן יש למה לא יחזיר מעות של זה בשביל שעמד ואף שבאמת לא קיבל כיון שחייב א"ע בל' זה שהודה שהוא כאלו קיבל המעות ובקיבל המעות ליכא אומדנא משו"ה אינו חוזר זה פשוט בהשקפה ראשונה. וראיתי עמיתי הגאון בספר בית מאיר כתב ג"כ כך. ומה שפקפק הר"ב נ"י שמא בעי שמיחד חפץ כמו באיסר גיורא לא נהירא דש"ס דבעי שכ"מ שהודה משמע הודה סתמא שיש לפלוני מנה בידי כהך דגט פשוט דבעי באתם עדי וכן הוא בש"ע בסתמא הודה ומה שפקפק מעלתו על דברי הרב דא"כ הי' לתוס' לישב מה שהקשו על ר"ת מפוסק נדוניא דמיירי שהודה אין זה קושיא דזה אינו נקרא פוסק נדוניא דהא הוא אמר שזה נתן לו מעות ושלו הוא מחזיר ואינו נדוניא אולם שארי תרוצי' שנאמרו בתשו' ש"י לדחות קושיא הב"ש דלמה לא נימא אומדנא אמת הגאון בעל כ"י השיב שפיר דבמאי דלא שכיח לא אמדינן הדעת והביא ראי' מנשתמדה ומה שדחה בש"י דבריו דאדרבה במידי דלא שכיחא אמרינן לא מבעי לי' לאתנויי חתר מעכ"ת למצוא חילוק בין הנושאי' דהיכי דצריך תנאי אמרינן במאי דלא שכיחא לא אסיק אדעתי' לאתנויי אבל במאי שבלא תנאי בטל הענין דאונס רחמנא פטרה רק אנן אמרינן מדלא התנה ע"כ סבר וקבל על אונס בזה י"ל במאי דלא שכיחא כלל אינו סבר וקבל דאין ראי' מדלא התנה חילוק זה ישר. אף שלכאורה יש מקום לפקפק דמ"מ כמו דלא אזלינן בתר אומדנא דאמרינן מסתמא אינו חש למלתא דלא שכיחא וסבר וקבל א"כ אף שם דלא בעי תנאי מ"מ נימא דסבר וקיבל על מאי דלא שכיחא כלל וכדומה שמעלתו הרגיש בזה לכן כתב שמ"מ יש מקו' לחלק אך לדעתי משוה הא לא אריא דאמרינן במאי דלא שכיחא אין כ"כ אומדנא ברורה אי קפיד על זה. והיכי שאין אומדנא ברורה לא אזלינן בתר אומדנא דבעי תנאי כפול. אבל היכי דלא בעי תנאי אף שאינו ברור אי קפיד על זה מ"מ בטל דא"צ שיהי' אומדנא דמוכח בהא:
תו יש להמתיק הענין יותר. דהא תוס' הקשו שם פרק נערה אם כן הקונה פרה ונטרפה נימא אדעתא דהכי לא קנה. ותירצו דהכא שאני דהמוכר לא הי' מתרצה וע"כ נכנס לספק וקשה לכאורה בנדונית חתנים נמי שמא הבעל לא הי' מרוצה לתנאי זה. ואם נאמר מסתמא הי' הבעל מרוצה לזה א"כ מאי קאמר משום אחתוני והא איחתני כיון שהבעל מסתמא מרוצה לזה למה יבטל האב תנאי זה הרי לא יבטל החתן ע"י זה. וצ"ל אנן אמדינן דעת האב אלו הבעל לא הי' רוצה הי' מבטל השידוך ולא הי' מחייב עצמו לזה והי' עושה שידוך אחר לבעל שיתרצה בזה אבל במוכר פרה שום מוכר לא יתרצה וע"כ יתרצה הלוקח דאל"כ ממי יקנה. והשתא דחי שמא משום חתוני מחל האב אם לא הי' זה הבעל מתרצה א"כ ליכא אומדנא דמוכח דאם הי' מתנה ולא הי' הבעל מרוצה הי' מוחל התנאי. אבל אי לא אמרינן משום חתוני מוחל אמרינן בשום אופן אין דעתו לחייב עצמו כך אף אם הי' מתבטל הענין והי' עושה השידוך עם מי שיתרצה כי וודאי הי' מוצא מי שיתרצה לזה ולזה האופן בשום אופן אין דעתו לתת. כן הוא ע"כ הפשט:
ובזה מיושב סוף ב"ק דפריך אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין נימא אדעתא דהכי לא קידשה נפשה כתבו תוס' על נשואה לא פריך דמשום הך טובה מוחלת וקשה כיון דבארוסה כתבו תוס' דאמרינן הך אומדנא ע"כ מסתמא הבעל לא יקפיד מה שיארע אחרי מותו א"פ מה בכך דנשואה קבלה טובה כיון שהבעל לא יקפיד בתנאי זה הרי יכולה לקבל הטובה בתנאי זה ולמה תמחול התנאי. ע"כ נמי כמ"ש דאנן אמרינן כיון שאם הי' זה מקפיד לא היתה מניחה מלהנשא לו משום הטובה ליכא אומדנא אבל באירוסין אם הי' מקפיד מ"מ לא היתה נתארסה לו דליכא טובה. ולא אמרינן הרי ע"כ מתרצה דאל"כ למי תתארס דאמרינן מסתמא אין הבעל מקפיד ואם היתה היא מקפדת כדי שלא יבוטל הענין הוא הי' מוחל והיא לא היתה מוחלת אף אם יבוטל הענין דלא קבלה טובה והיתה נתקדשה למי שלא יקפיד. אבל בנשואה אם הוא הי' מקפיד היא היתה מוחלת בשביל הטובה וזה ברור. א"כ עיקר הסברא בנדונית חתני' דתלוי הכל באב שאם הי' הבעל מקפיד לא הי' האב פוסק ונותן כלל א"כ במאי דלא שכיחא מסתמא אם הי' הבעל מקפיד לא הי' מקפיד האב שיבוטל הענין דמשום מאי דלא שכיחא לא הי' מניח לבטל הענין וזה ברור:
אולם אף אם נקיים דברי כ"י. אכתי צריכים אנו לדברי מהרי"ו דאנו רואי' כל הפלפול הוא במתה הבת בחיי אבי' אבל אם מתה לאחר מות אבי' קודם שגבתה מעות לא הי' התנאי כלל דהתנאי הי' אם תמות בחיי אבי'. דכן כתב רמ"א ומתה בחיי אבי' ובנדוניא אי מתה כל זמן שלא גבה אף לאחר זמ"פ אינו גובה וקשיא אהדדי הנך אומדני ולא שייך תי' הנ"ל משום דל"ש על מיתת הבת והזרע ע"כ צריכי' אנו לדברי מהרי"ו בהודאה ליכא אומדנא ובטל החוב מכח התנאי ולמאי שהתנה התנה ומאי דלא התנה אין לנו להוסיף. אך באמת לכאורה אף אי מתה לאחר מות אבי' קודם הגבי' אינו יורש הבעל דהא אינו נוטל בראוי וכן קשה על מהרי"ו ל"ל לכתוב כלל בשטרו' זה התנאי כיון דלא קאי על הזרע בלא"ה לא יקח כיון דאינו נוטל בראוי לכן נלענ"ד דהכא שמודה שקיבל מעות מבתו אחר נשואי' לא הווי ראוי דאם היתה באמת נותנת לו מעות אחר נישואי' בהלואה הי' יורש הבעל המלוה דדווקא המלוה שהכניס לו אינו יורש כמבואר סי' צ' א"כ הכא מצד הודאה שנתנה לו מעות הי' יורש הבעל דאינו חשוב בראוי להכי צריך התנאי ומשו"ה למאי דלא התנה דהיינו אם מתה קודם זמ"פ אחר מות אבי' גובה הבעל כן נלענ"ד לדעת הב"ש ודו"ק. ולמ"ש לחלק בין הודאה לחיוב נסתר מ"ש מהר"י מיילר בתשו' ש"י לדחות ראיית מהרי"ו משכ"מ שהודה דהתם למה הודה ע"כ שלא אחזיר אבל הכא צריך הי' כך לכתוב שיחול המתנה דמ"מ למה כתב שקבל המעות הי' לכתוב לשון חוב שחייב כך וכך והברירה ביד יורשי' לשלם חצי זכר בעד החוב:
אך לענ"ד הי' נראה לישב קושית הב"ש באופן זה ולא תקשי מנדונית חתני' דבאמת מצינו לתה"ד סי' שנ"א בדין נתן לקנות חגורה דבא לומר שלא ירש משום דהתנה שתקנה חגורה ולא קאמר בלא"ה לא הי' דעתו רק שתהנה מהמתנה ולא שירש בעל אך יראה במתנה שנתן לבתו לא אמרינן זה כלל כיון שנתן לה מתנה פסוקה יכולה למכור ולהוריש וכבר הי' לה הנאה שקבלה המתנה אף שלא גבתה גם שיכולה למכור החוב והיתה נהנית בזה והיכן אשכחן סברא זו שאין דעתו שירש אחר מתנה שנתן והך דנדונית חתני' שאני דבלא"ה תקשי ל"ל הך דר"ת בנדונית חתני' תיפוק לי' איך יזכה הבעל במעות הפסוקה הא אינו יורש בראוי. ע' פ"י שהרגיש בזה ולא העלה ישוב נכון. אך ברור בעיני בנדוניא לא שייך דין ראוי דהא מבואר פרק אשה שנפלה ד' פ"א דפריך ולימא אח אני יורש כו' והא בעינן כשתנשא לאחר אף דקבורה תחת נדוניא ע"ש בתוס' ע"כ אף צאן ברזל נמי אמרינן דאינו נוטל הצ"ב משום ירושה רק שהקנית לו כל זמן שלא תנשא לאחר א"כ הרי הם שלו רק מ"מ הבעל חייב בקבורה משום תנאי כתובה דחכמים תקנו זה דמ"מ קרוי ירושה שנוטל שלה ול"ד לד' נ"ד בארוסה במנה ומאתים דאינו קובר מה"ט דלא קרינן כשתנשא דלא תקנו עלי' חכמים חיוב קבורה כיון דמדינא אינו חייב במנה ומאתים כשמתה דלא קרינן כשתנשאי כו' אבל צ"ב אף דאינו חייב משום כשתנשאי היינו שהיא הקני' לו מנכסי' על תנאי זה ונגד שהקני' לו משלה תקנו חכמים שיקבור אותה וזה ברור שם בפשט הגמ' ופשוט א"כ אין כאן ראוי כלל שהנדוניא הקני' לו אם תמות דאינו חל עליו להחזיר דלא קרינן כשתנשאי לאחר ואינו יורש כלל:
ולהכי צריך דר"ת וסברת ר"ת היא אף אם הוא נותן לבתו מתנה לא אמרינן שאומדנא היא שהיא תקח ולא היורשי' שלא יהי' יוצאי חלציה דא"כ לא תוכל ליתן במתנה לשום אדם וזה לא שמענו ואם נאמר נתינת מתנה הוי לה הנאה שנתנה לאוהבה א"כ הבעל שיורש דכלוקח הוא נמי היא נתנה לו במתנה זה החוב שירשנה אף דהוא כיורש מ"מ אין כאן אומדנא רק הכא מצד שהי' של בתו בלא"ה אינו יורש דאינו נוטל בראוי (דלהא הוי יורש משום פסידא כמבואר ב"ב ס"פ מי שמת) רק מה שיטול הנדוניא הוא דהפסיקה של אב הי' לו שנתן לו המתנה הנדן והוא התחייב שיתן לבת כשתנשא לאחר מצד זה ה"א דיטול ע"ז שפיר קאמר האומדנא דלדידי' לא הי' נותן אלא שתהנה בתו דזה אינו נוגע למתנות הבת רק למתנות החתן אבל במתנות הבת לא אמרינן אומדן רק מצד הבת אינו יורש בראוי אבל הכא דליכא טענות ראוי שיורש מהזרע נוטל מתנו' הבת וזרעה והוא יורש ול"ד לנדונית חתני' והא שכתבו שם אף ביש בני' לא זכה הבעל אין רצה לומר אי מת הזרע רק בא לומר דאין דינו כתקנות הקהלות שאם יש זרע קיימא יורש הבעל דכאן משום אומדנא לא זיכה להבעל אף שיהי' לו זרע אינו רוצה ליתן לו. ואפשר הי' לומר דהבת עכ"פ זכתה בהפסיקה ואם יש בני' יטול הבן ירושת אמו. אך לא מצאתי זה ומשמע מסתימות הפוסקים דזכה האב צ"ל בהנדוניא כיון שבטל המתנה לגבי בעל בטל נמי לגבי הבת ואף זרעה לא ירשו דתנאי הי' בענין א' ע' סי' כ"א בח"מ או דכאן לא הזכיר כלל שנותן לבתו רק לחתנו לנדן בתו. אבל אם נותן מתנה לבת לא אזלינן בתר אומדנא וכן מחלקי' סי' נ"ב אי נתן לבת או לנדן לחתנו הוא רק להחתן זה ולא לבת בפני עצמה ומה שהצריך מהרי"ו לטעמא דהודאה היינו משום שהרי הזכיר בשטר ח"ז התנאי זה שלא יירש הבעל א"כ נימא נמי מצד אומדן דדעתו הי' בתנאי זה נמי על זרע ע"ז כתב בהודאה ליכא אומדנא אבל אם לא הי' מוזכר כלל התנאי אף לגבי בעל בלא זרע לא אמרינן אומדנא כזו ומסולק קו' הב"ש ויש עוד הוכחה דפוסק לבנו לא אשכחן שיהי' דין דר"ת אי מת הבן שלא יגבה בע"ח למ"ד דנוטל בראוי אמאי נימא שלא נתן אלא שיהנה ע"כ מתנה לבנו שאני:
ולדינא אין צורך לכל זה מאן ספין ורקיע לחלוק על רמ"א מיני' ] לא נזוז. לכן אם לא נכתב בנוסח הח"מ והצ"צ ודאי יורש הבעל ומה שבא בשאלה שאבי הבת טוען ברי ודאי אין בדבריו כלל וגם דאם נאמר דלא נסמוך על אומדנא בזה בעי תנאי כפול והרי אינו יכול לטעון ברי אף אם הוי ספיקא דדינא אי מועיל כאן אומדנא דאינו יכול לטעון ברי שהדין שמועיל אומדנא רק ברי דידי' שדעתו הי' כך וזה לא מהני אי ליכא אומדנא דמוכח דבעי תנאי כפול ובזה נסתר מ"ש מעלתו להקשות על ש"י דכתב דאין אומדנא ברורה לגבי זרע מ"מ הא בספק אומדנא לא"ז מבטלי' המתנה דשאני ושאני התם דהספק הוא בדין אז אמרינן שמא הוי אומדנא דמוכח ולא בעי תנאי כפול אבל אם אומדנא אינה ברורה בעי תנאי כפול ולא מהני האומדן. ואף אם נאמר כמו שכתב בש"י חלק ח"מ סי' כ"ג לסניף דהוי מתנה ולא בעי אומדן דמוכח מ"מ מי יאמין לו שכך כיון בלבו וזה פשוט:
שוב ראיתי עוד דברי מהר"י מיילר והם נובעים מדברי חנוך בית יהודא אין להם שחר דבאי' לומר ה"ט דלא אמרינן אומדנא בשכ"מ שהודה דמוכח דכוונתו שלא יחזור מדהודה אבל בלא"ה אמרינן אומדנא זה אינו נכון דאף בשכ"מ נימא דמ"מ דעתו היה לחזור רק רוצה שלא יהי' דינו כשכ"מ כמו באיסר גיורא כדי שיקנה בנו ולא יהי' כשכ"מ כך רצה שלא תהי' ניזונית אשתו ממתנה זו דהא ניזונות ממתנות שכ"מ ואכתי למה יבטל האומדן שרוצה לחזור ע"כ לא מצד הוכחה נלמד רק מסברא דבאיסר גיורא חזינן דהודאה לא מקרי מתנות שכ"מ ממילא אינו חוזר דאינו כגדר מתנה והוי כאלו קבל הלואה מאתו ממילא אינו חוזר הה"ד נ"ד ליכא אומדן דנתן כדי שתהנה כיון דהוי כאלו קבל מעות מאתה מחויב להחזיר אף שלא תהנה וזה פשוט ומבואר מדמדמה להך דאיסר דלדבריהם אף באיסר הי' יכול לחזור דעשה שיחול מתנתו וגם מאי בעי אי אמרינן כדבריהם דיש הוכחה מדהודה זה דחוק ומאי פשוט נמי מאיסר שם כך היה דעתו בבירור שלא יהי' מתנה לכן ע"כ הפש״ט דבא להוכיח דין הודאה אינו כמתנה רק כאלו קבל מעות וא"צ להוכחה מדהודה ודוק. לכן הפסק של רמ"א מונח קיים בלא ספק אם לא נכתב בנוסח אחר מנוסח הב"ש ונוסח מהרי"ו:
ובדין ס"ס להוציא ממון הארכתי ת"ל בחידושי בפלפול נחמד אולם שאינו נוגע לנ"ד דליכא ספיקא בהא דזוכה הבעל בלא"ה לא הארכתי כעת בזה ומה שהקשה מעלתו על הב"ש דלא הביא לתה"ד דמפרש דברי המרדכי בשלש חולקי' מספק מוכח דלא מהני ס"ס דהא בלא"ה הוא ספק אי הלכה כרש"י או כר"ת לא ידענא מאי קאמר הרי הרמ"א נמי מכריע במלוה לא יקח ולב"ש יקח משום ס"ס ע"כ ס"ל לב"ש אף דרמ"א לא הביא ד"ת כתב הוא דעתו לשיטת תוס' כך הוא א"כ אף מתה"ד לא קשיא אף דמפרש דברי מרדכי דלא כשיטת תוס' אין הכרע דפסק דלא כתוס' רק דעת המרדכי כך הוא לדעתו לשיטת א"ז:
ומ"ש בסוף דבריו לפקפק על דברי כ"י דמחלק משו"ה יורש הזרע דהוי ל"ש שימותו תרי דהא שטח"ז נובע מדין עישור והווי תקנה ובתקנה אמרינן לא פלוג כמ"ש הרב בהגה"ה דבריו אלו תמוהי' אף אי יהיבנא דשטח"ז הווי תקנה א"כ התקנה הוא שיתן אבל אין זה תקנה שלא יתן כשלא תהנה בתו רק אנו אומרי' כך מאומדן א"כ בלא שכיחא לא מבטלינן התקנה רק האומדן ואדרבא התקנה נשארה במקומה וגם מ"ש בזמן מועט המיתה לא שכיחא ונוטל הבעל הם דברים תמוהי' שיהי' הדין אם תמות לזמן מרובה לא יטול ולזמן מועט ויתר לו כיון דע"כ לא נתן אדעתא דמיתה איך נאמר כיון שלא דר עמה כלל יטול יותר ונהרגה שאני זה לא אסיק אדעתי' אבל במיתה דאסיק אדעתיה והוי כהתנה ונחלק בין זמן מועט למרובה לא יתכן כלל וגם לא ידעתי מה ענין זה למ"ש רמ"א דהולכי' אחר כוונה ולא אחר לשון ע"כ כוונתו דטעמא דמחלק רמ"א בין מיתה להריגה דאינו נכלל בלשון א"כ מאי רוצה לומר מתה בזמן קרוב יקח הבעל הא זה נכלל בלשון ותו הרי לא התנה כלל לשון מיתה רק אנו אומרין דלא נתן אם תמות למה מחלק רמ"א בין מית' להריג' רק הרי הטעם מבואר משום דלא שכיחא כמ"ש מעלתו בעצמו וזה ראיית הכ"י שהזכיר זו הראי' מנשתמדה. רק בתקנה מצדד בנשתמדה אולי לא חשו לעגמת נפש ומאי ענין זה לדברי רמ"א סי' ס"א דהולכי' אחר הכוונה: