תפארת צבי אבן העזר· רבי צבי הירש בוצ'קו
הלכות יבום וחליצה · תשובה קיד
נשאלתי מה"ה כבוד הרבני המופל' מהו' ישראל לאנשטיין מקהילתינו לחוות דעתי בהיו' כי בתו יושבת זה זמן רב שכולה ובדודה ועתה הגיע עתה עת דודי' להשתדך להגון לה. רק אגודה היא בחשש זיקת יבום וזו תורף השאלה כי נשאת לאיש וטרם נשואי' נודע לה שהיה אח לבעלה שמו הירץ והלך בדרך רחוק לאיי הים רחוק והלך עמו איש א' שמו חיים גאלד שמיד ואח"כ בא אגרת על הבי דואר לק"ק ברלין לאמו של בעלה ותוכן האגרת שספר מיתתו של בנה זה שהלך עמו וכתב שנודע לה שמיחה בו שלא ישתה משקי' החריפי' ולא הי' שמע בקולו וזה היה סיבת מיתתו ושלח לה רשימה מה שנשאר ממנו ובתוך הרשימה נכתבו בגדי' שנודע לה שהוליך עמו וחתום על האגרת זה בלשון ר"ת י ב גאלד שמיד וגם גוף האגרת ג"כ בלשון זה ונתברר מתוך הרשימה שהוא ר"ת יאהאן בערנאט ואמרו אנשי' שכך היה חתום א"ע בלשון יאהן בערנאט גאלד שמיד וגאלד שמיד כינוי משפחתו הוא ושם אביו הי' בער ובאמת היה אז פשוט בעיניהם שמת זה הירץ הנ"ל וכתבו שם לאיי הנ"ל לתבוע ירושה ולא בא תשובה ואי אפשר לה לחקור יותר כי הוא רחוק מאוד מק"ק ברלין וכ"ז הי' קודם נשואי' ועתה מת בעלה בלא ז"ק ורוצה להנשא להגון לה אחר ימי מיגר אלמנותה כמה שנים ורצתה לברר דברי' בפני ב"ד כי מת אחי בעלה. ולא הי' בירור רק זה האגרת:
עוד הוגבה עדו' פה ק"ק גלולא מבתולה אחת שהיתה משרתת אצלה באסטראווי. שאמר בעלה קודם מיתתו בחליו אשר מתבו שידע שלא יחי' עוד זאת נחמתי כי אשתי האהובה לי לא תהיה זקוקה ליבם כי אחיו מת ואמרה שהי' אז אצלה מו' סיני מ"צ באסטראווי ועל איש א' שמו הירש. ומו' סיני כתב לברלין כי בעת חליו לא שמע ממנו דבר וגם לא היה דעתו צלולה בחליו רק קבל עדו' מכמה אנשים ונשים כי תמיד הי' מלולו בפיו כי אמו ילדה הרבה בנים ולא נשארו כי אם הוא ואח ואחו' וגם אלו הלכו לעולמם ולא נשאר כי אם הוא לבדו והפליג בשבח אחיו שהי' מושלם והלך למצוא הון באי רחוקה ושם נטמן וכמו כן דברי' כאלו מורי' שלא הי' ספק בלבו על מיתת אחיו עכ"ד השואל. ואף כי כבר נשאלה שאלה זו לפני ש"ב הגאון המפורסים מוה' צבי הירש נ"י אב"ד ק"ק ברלין והמדינות והגאון הנ"ל צידד הרבה להתיר האשה מזיקת יבום בקש הרבני הנ"ל מאתי לחוו' דעי אף אני להלכה ולמעשה דלמטי שיבא מכשורי:
תשובה לא אוכל להמלט מעשו' רצון הרבני הנ"ל כי המו מעי עליו ולתקנות עגונות אשר רבותינו ז"ל חשו טובא עיינתי בדבר זה ואחלה פני חונן לאדם דעת יצילני משגיאות ויאיר עיני בתורתו ואדברה נגד מלכי' ולא אבוש:
והנה יסודי היתר נשעני' על שני דברים על הגדת הבעל ועל כתב הנשלח ובכל א' מהצדדי' יש פקפוקים ובהגדת הבעל יש שני פנים אם הגיד אחר נשואי' או קודם ויתבאר בס"ד הכל באר היטב אולם תחלה צריכים אנו להתעורר דעל הכל אינן שני עדו' כשרים אף אם באיזה צד יתכן שהבעל נאמן משום מגו ועדיף מע"א. אבל לא נתברר ע"ז שני עדים כשרים שאמר כך ואף גם יתבאר בנ"ד אין הבעל רק כעד דעלמא ונודע כי דעת הרא"ש להחמיר בע"א ביבמה. אולם באמת דעת הפוסקים האחרונים לסמוך על דברי הרי"ף והרמב"ם להתיר ע"א ביבמה בפרט במקום עגון ודבריהם דברי אלקים חיים. אך אכתי ראוי' לתת טעם לישב קו' הרא"ש ז"ל דרבא קאמר ק"ו דע"א נאמן ביבמה מדהתיר איסור כרת. והאי מרבנן דחי היא עצמה תוכיח וכתבו הגאונים דרבא לא חש לתשובתו וכתב הרא"ש הא יפה דחה האי מרבנן כי היכי דהיא לא מהימנא ביבמה לעלמא אף דמהימנא להתיבם כך י"ל בעד שאינו נאמן ביבמה דסניא לי'. ואפשר לענ"ד לומר דרבא באמת הא פשט מדגלת דטעמא הוא משום דעבידא לגלוי ולא משום דדייקא א"כ פשיטא דע"א נאמן ביבמה רק הא דיליף ק"ו לרווחא דמלתא ונהי דהאי מרבנן דחי לי' לא חש רבא להשיבו משום דבלא"ה נאמן מטעמא דעבידא לגלויי אולם נראה דקושית הרא"ש היא כך דהא איהי לא מהימנא דחשדינן שתשקר במזיד א"כ אף לטעמא דעבידא לגלויי לא ניחא דהא תוס' כתבו דעכ"פ בעי דיוקא זוטא דאי לא"ה לא סמכינן אסברו' עבידא לגלויי לחוד דהא לעיל קאמר משום חומר וכיון דחשדינן לה דמשקרא ליכא אף דיוקא זוטא ולא מהימן ע"א. ובזה מתישב יותר דרבא קאמר ק"ו אף דס"ל טעמא עבידא לגלויי דבא להוכיח דהכא איכא דיוקא זוטא עכ"פ ומוכיח מדמהימנא לומר מת בעלי שתתיבם ודחי לי' האי מרבנן דהכא אף דיוקא זוטא ליכא דהא משקרת. ובאמת לכאורה זה צ"ע על התוס' למה מהימן ע"א כיון דליכא דיוקא זוטא וצ"ל דלא חשדינן לה דמשקרת רק דאמרה עפ"י אומדן דעת וזה משקרת לומר שנודע לה בבירור. אך הרמב"ם ז"ל מישב קו' זו וכתב טעמא דהיא לא מהימנא דאיסור לאו קל בעניני' קשה א"כ ע"א נמי ע"כ כוונתו לגבי ע"א אין לחוש לזה דאצלו שוה לאו וכרת שהוא אינו עובר דאין לו הנאה מזה ולהכי קאמר שם דלא דייקא משום דסניא לי' אבל בדידה איכא סברא אחריתי דאיסור לאו קל בעיני' ועוברת להנאתה וכוונתו נמי ע"ד שכתבתי לא שתשקר רק אומרת עפ"י אומדן והאי מרבנן דחי לדברי רבא לטעמא דע"א נאמן משום דדייקא א"כ כיון דאיהי לא מהימנא משום דאיסור לאו קל בעיני' תו אין לסמוך על דיוקא דידה ורבא ס"ל טעמא משום עבידא לגלויי לעיקר להכי לא חש להשיבו דהשתא יש חילוק בין ע"א לדידה:
תו נלענ"ד לומר לשטת הרמב"ם ז"ל דבמס' סוטה ד' יו"ד פליגי ר"י ורבנן אי בעל' נאמן על סוטה מק"ו מנדה ולחד בריית' דחו שם דהיא הנותנת איסור לאו קיל לי' ולחד ברייתא דחה משום שיש לו היתר א"כ י"ל רבא יליף ק"ו דסמכינן אסברו' עבידא לגלויי באיסור כרת כ"ש באיסור לאו דלגבי עד אין לומר איסור כרת חמירא לי' דהיא אינו חייב כרת בעדותן ודחי האי מרבנן היא עצמה תוכיח ורבא לא חש לי' דבדידה י"ל דס"ל כהך ברייתא דאיסור לאו קיל לה והאי מרבנן לא שמיע לי' האי ברייתא. עוד אפשר לענ"ד לומר לחלק בינה לע"א. דהנה לענ"ד הי' נראה לישב ק' תוס' למה קאמר משום דעבידא לגלויי הא לעיל קאמר משום חומר דבמס' בכורו' קאמר טעמא דעבידא לגלויי לא משקרא מ"מ בעדו' אשה לא סמכו ע"ז. ותדע דהא אף לטעמא דעבידא לגלויי בעי נמי דיוקא זוטא עכ"פ. אך זה י"ל אי איכא תובעי' בעי דשמא זה מהני בעדו' אשה ג"כ א"כ י"ל להכי צריך סברו' דייקא דעי"ז אית לי' תובעי' שהיא מדקדקת ולהכי ירא לשקר ואף דביבמה לא דייקא בעי שמא משום עבידא לגלויי מהימנא דאף דזימנין דסניא לי' מ"מ העד ירא לשקר שמא תידוק ולא סניא לי' בשלמא אי אנן סמכינן על סברות דיוקא י"ל זמנין דסניא לי' כו' א"כ אין לסמוך ע"ז אבל אי טעמא דעד אינו משקר דירא שתדקדק אחריו זה ירא אף ביבמה דשמא לא סניא לי' זה ברור לענ"ד והשתא יש מקום לומר דהיא לא מהימנא דהיא אינה יראה לשקר דמי ידקדק אחרי' אבל העד ירא ממנה שתידוק וא"ל שמא שכרתו ולא ירא ממנה דכבר צריכי' אנו לומר אף לשיטת תוס' דאינו חשודה לשקר רק לומר עפ"י אומדן א"כ ירא העד ממנה וכן משמע לשון הש"ס זמנין דסניא לי' ולא דייקא אבל לא שתשקר ותשכור להעד:
ובזה נלענ"ד לישב נמי שיטת הרא"ש שתמו' מאוד מ"ש לחלוק על פי' רש"י דלא מיבעיא באומר מת בעלך ואח"כ בנך אף דאית לי' מגו דסובר שלא תדקדק אחריו מה בכך דל"ל מגו הא לטעמא דעבידא לגלויי א"צ מגו ולמה יגרע מאומר מת יבמך לחוד ולמ"ש ניחא דכאן כיון שסובר שלא תדקדק אחריו תו לא סמכינן אסברו' עבידא לגלויי דסובר שלא יהיה תובעי' דמשו"ה לא מהימנין לי' במגו דסובר כך א"כ אזדא סברו' עבידא לגלויי ולשיטת תוס' צריכי' אנו לדחוק ולומר אף אנו חוששי' שלא דייקא דיוקא זוטא וזה לא הוזכר ברא"ש רק שהעד סובר שלא תדקדק אחריו ולשיטתינו ניחא שפיר א"כ עשינו סמוכי' בס"ד דע"א נאמן ולכאורה הי' נראה ראי' דאין ע"א נאמן ביבמה מפ' שבועות העדו' הכל מודי' בעד מיתה שהוא פטור באומר לה ולא אמר לב"ד והכל מודי' שהוא חייב דלא אמר לה ולא לב"ד ואם איתא משכחת לה דחייב דאמר לה מת יבמך ולא אמר לב"ד דהיא לא מהימנא והוא הי' נאמן ואפשר דאינו מפסיד לה ממון בבירור דשמא יחלוץ לה ותטול הכתובה ובלא"ה אין זה קו' דחדא מיניהו נקט אך בהא יש לעיין אף אי ע"א נאמן מ"מ בעד מפי עד למה נאמן דהא אסברו' דייקא לא סמכינן ביבמה וצריכי' אנו לסברו' עבידא לגלויי ובעד מפי עד ליכא סברות עבידא לגלויי באמת אם אומר מפי עד שהוא חי י"ל דירא שלא יבא זה העד ויכחישנו אבל אם אומר מפי א' שמת כמו בנ"ד שאומרי' מפי הבעל שמת או כתב יד דיכול להשמט אין זה כ"י י"ל דאינו נאמן ואמת כי זקיני הגאון מהרמ"פ כתב בפשיטו' דעד מפי עד נאמן ביבמה. אך שמא יש לחלק בין האומר מפי חי או מפי מת אך באמת לא ראינו שחלקו בזה הפוסקים. וגם לפי"ז הי' צריך לפרש כשאמר מפי אחר ממי שמע דאל"כ מצי לאשתמוטי שלא שמע מזה. וזה הי' קשה נמי בע"א במלחמה ומים דשם נמי לא סמכינן רק אמילתא דעבידא לגלויי א"כ לא ליהני העדי' מפי עד רק שיפורט ממי שמע ושהוא בחיים. ואנן חזינן בתשו' הפוסקים שלא הזכירו זה כלל. אמת ביבמה יש לנו עוד טעם מרווח להתיר ויתבאר לקמן בס"ד כאשר נסלק מנ"ד חששו' הרמב"ן שלא להחמין לבעל אך אומר טעם מספיק לכל הני מילי שזכרנו הו"ל שאם יתחזק לשקרן לא יתלו שאמר לו איש אחר ושקר דודאי לא הי' משקר לפניו דהא עבידא לגלויי רק יתלו שהוא אמר השקר דמצי לאשתמוטי ותו י"ל והיא עיקר בעיני כל אלו החששו' הם חששו' דרבנן שלא תידוק דמשו"ה כתב הרמב"ם אם ניסת לא תצא ומשו' הני חששא דרבנן סמכינן אעד מפי עד אף במקום דאיכא לאשתמוטי דהרמב"ם בבכור נמי לא בעי שיאמר פלוני נתן לי במומו ע"ש אך הטור חולק ע"ז ע"ש:
עוד נלע"ד לומר דטעמא דהכא דסמכינן אעבידא לגלויי אינו משום שיתפש בשקרן רק הטעם דלמה לי' לומר זה כיון שדבריו לא יועילו וכ"כ הרמב"ם סוף ה' גירושי' משו"ה האמיני' בעדו' עגונה והקילו כל הקולו' דדבר זה סופו להגלו' אם חי הוא סופו לבא וי"ל עד כאן לא בעי סברו' דליכא לאשתמוטי אלא במאי שאפשר שלא יבוא לידי בירור ואנן סמכינן מ"מ ירא הוא שמא יתגלה ואז כיון שאין חשש משו' שיתפס בשקרא דמצי לאשתמוטי י"ל דלא מהימן אבל בעידי מיתה יתברר האמת ומה יועיל בשקרותו ותו יש לי ראיה לזה משיטת הרא"ש שזכרנו דס"ל לכ"ע אינו נאמן העד לומר מת בעלך ואח"כ בנך דסובר שלא תדקדק אחריו ורוצה לקלקלה א"כ לא סמכינן נמי אסברא עבידא לגלויי כיון שסובר שלא תדקדק אחריו ולא יתגלה שקרותו א"כ קשה ממ"נ אי לא יתגל' השקר הרי לית לה קלקול ואם יתגלה השקר מה בכך שהיא לא תדקדק הא כל כוונתו שיתגלה השקר ואנן אמרינן דלא משקר אינש במה שיתגלה שקרותו. ע"כ הרא"ש ס"ל דטעמא דעבידא לגלויי לא שירא שיתבדה רק דל"ל לעשות זה כיון שהיא תידוק ויתגל' שקרותו ולא יועיל כלל עדותו לקלקלה שלא יהיה בידו לקלקלה ולהכי כתב במת בנך סובר שלא יתגלה תיכף שלא תדקדק ואח"כ יתגלה השקר ובהא לא אכפת לי' אם יתבדה א"כ אף בעד מפי עד מה בכך שלא יתבדה מ"מ ל"ל לשקר הא יודע שתידוק ולא יועיל לו השקר כלל לקלקלה ולטובתה פשיטא דלא חשדינן לי' דהא סופו שיתגלה ויהיה לה רעה יותר ולכן יש לנו פנים בהלכה להתיר עד מפי עד כה"ג ובקונטרס העגונות כתבתי עוד כמה צדדים ת"ל להתיר אך ד"ת כל זמן שאדם ממשמש בהם כו' הוספנו מ"ש פה בס"ד וביבמה בלא"ה הדבר מרווח להתיר כמ"ש לקמן בס"ד:
ועתה אבא לפלפל מצד גוף העדיות אם הי' נתברר שהבעל העיד זה אחר נשואי' דאית לי' מגו דהוא פוטרה בגט לכאורה לכל הדעות נאמן אף דש"ע סתם כדעת הרא"ש בהוחזק באחי' אינו נאמן לומר אין לי אחי' דלא אמרינן מגו במקו' חזקה דמה לי' לשקר דלא כרמב"ן דס"ל דנאמן והרי הרמב"ן נמי לא כתב דנאמן אלא משום דמפרשינן לדיבורי' דאין לי אחי' היינו שמת א"כ להרא"ש דבהא לא נאמן אפשר אף באומר בהדיא מת אחי לא מהימן דלא סמכינן אמגו במקום חזקת איסור (וכע"א דעלמא אי אפשר להאמינו כמ"ש הרמב"ן ורשב"א ויתבאר לקמן בס"ד) אך הא הרא"ש מודה בדאמר יש לו בני' דנאמן במקו' דהוחזק באחי' כיון שאינו סותר החזקה לגמרי דהוא ש"ס ערוך בפ' יש נוחלי'. ע"כ הא דאין מהימן לומר דאין לי אחי' כשהוא כנגד החזקה דיש לו אחי' דלא מתרצינן דיבורי' בהכי דכוונתו שמת אבל כשאומר בהדיא שמת מודה הרא"ש דנאמן דאינו סותר החזקה כמו דנאמן לומר יש לי בני'. ואין לפקפק דהא מעיד נגד חזקת חי דבהא נמי אינו סותר חזקת חי דיתכן שמת אחיו מה בכך שעד עתה חי הי' ולא דמי למכחיש חזקת אחי' דסותר החזקה וראי' דהא בגיטין ד' ס"ד מבואר דשליש ואשה נאמני' במגו לומר לגירושין יהב דאף דיש חזקת א"א רק כיון שאין זו סתירה לחזקה דיתכן שגירשה נאמן במגו הה"ד לומר מת אחי נגד חזקת חי נאמן במגו רק הרא"ש ס"ל דלא מתרצינן דיבורי':
ובאמת לשיטת הרמב"ן לכאורה קשה הא ביש נוחלי' דקאמר כיון דיש קול דאיכא עדי' דאית לי' אח לא מהימן לומר דאין לי אחי' שמזה למד הרמב"ן הה"ד לענין חזקה דלא מהימן אף שם נתרץ דיבורי' שכוונתו שמתו אחיו וצ"ל שם אמר בהדיא שלא הי' לי' אחי' מעולם וכן מוכרח דאלכ"ק הא אביי קאמר שם בב"ב הא איכא עדי' כו' והוא קאמר הכא דלר' נאמן במגו במקו' חזקה ולרמב"ן הה"ד קול. וכן מוכרע דחזקה עדיף מקול דהא בשבוי' אם יש חזקה דנשבי' וודאי לא מהימנא במגו דלא נשבית ובקול לדעת הרמב"ם אף קודם שהתירו נאמנת וכן בא"א דקאמר רק חוש לה בחזקת א"א. והב"ש למד מזה סי' קנ"ג דבקול שיש עדי' שהיא א"א לחוש ובהוחזקה א"א לא מהימנא לכ"ע (ובאמת לא ראיתי שהביאו בפוסקי' הך דמס' קידושין דקאמר חוש לה. ואי דס"ל כשמואל דחיישינן שמא ש"פ במדי הא נ"מ בדבר שאינו מתקיים. אך הך דיש נוחלי' הביאו היכא דיש קול דאיכא עדי' דיש אחי' ונלמד א"א גמורה מכ"ש ומזה תימא על מ"ש תוס' בקידושין ובכתובות בשם רש"י דאיסור שבוי' קיל דהוא בלאו והקשו הא יש סקילה אם יעבוד בשבת ולזה י"ל דכמה דאין עדי' אין לחוש וכשיבואו אח"כ העדי' מ"מ העבודה לא מיפסל דקי"ל כר' יהושע בנודע אח"כ שהוא חלל עבודה כשרה דכתיב ברך ד' חילו וגו' א"כ לא חלל שבת אך הא קשיא הא בהך דיש נוחלי' דליכא רק איסור יבמה לשוק דהוא ג"כ לאו ואפ"ה חש לי') א"כ כיון דאביי אף במקו' קול לא ס"ל מגו כ"ש בחזקה וקשיא דאביי אדאביי ודוחק לומר ס"ל כר"נ דהלכה כר' מחבירו (ואפשר זה טעם הרמ"ה דחש לדר"נ) להכי מחלק הרמב"ן שם אמר לא הי' לי מעולם וכאן מתרצינן דיבורי' ובאמת לשיטת הרא"ש קשיא זה נהי דהוא להלכה דחי מילתא דאביי אבל מ"מ קשיא דאביי אדאביי ואפשר ס"ל לאביי כרמב"ן דמתרצינן דיבורי' אבל איהו פסק דלא כאביי או יש לומר שם לא הוחזק באחי וי"ל שמתרצינן דיבורי' שאינו מכחיש הקול דהוא לא ידע שנולדו לו אחי' אבל הכא דמוחזק באחי' ע"כ לומר דמתרצינן דיבורי' שמת ולא שלא ידע מאחי' כיון דהוחזק לכל העולם דיש לו אחי' וזה סברו' אביי אבל אנן פסקינן דלא כאביי ולא ס"ל דמתרצינן דיבורי' כלל משום המגו. וכ"כ בתשו' מהר"א ששון דהרא"ש מודה באומר להדיא מת אחי דנאמן ומה שהקשה שם מהר"א ששון דלמה כתב הרא"ש היפך ממה שנמצא בדברי רמב"ן והביא הר"ן בשמו דקי"ל כאביי נלענ"ד דהרא"ש אינו מפרש דהרמב"ן מישב השמטו' הרי"ף בברייתא דיש לי בני' ואין לי אחי' דסמך על מ"ש ביש נוחלי' דנאמן יש לי בני' בהוחזק באחי' ומינה דאין לי אחי' נאמן היכא דנוכל לתרץ דיבורי' דאיהו כתב שסמך על פשט השמועה וכ"כ ביש נוחלי' ולפ"ז אין זה פשט לשון המשנה דבהא פליגי ר' ור' נתן ואין זה ענין למשנתינו להכי פי' רא"ש דברי רמב"ן דמקשה מאביי נחלקו בפשט המשנה אי מיירי בהוחזק באחים או לא לאביי מיירי בלא הוחזק באחי' אבל אנן נקטינן כפשט השמועה דסובר המקשה דמיירי בהוחזק באחי ופסק כר' ולא כר"נ ובין להמקשה ובין לאביי פליגי ר' ור"נ בהוחזקו אך לתי' א"נ שכתב הרמב"ן דר' ור"נ פליגי בנאמן לאסור ולא הוחזק באחי א"כ ע"כ לא פליגי בנאמן להתיר דאי לא מוחזק באיסור למה לא יהא נאמן להתיר. רק אביי חדית דפליגי בהוחזק באחי' אי נאמן להתיר ולהמקשה לא פליגי רק באיסור אבל לתרוויהו מתני' מיירי בלא הוחזקו באחי וס"ל לרא"ש אף בהך תירוצא דא"נ נשאר הרמב"ן בסברתו דאנן לא קי"ל כאביי רק כמו שדעתו של המקשה דפליגי בלא הוחזק באחי ובהוחזק באחי לא מצינו כלל מי שסובר שנאמן רק מה שמצינו ביש נוחלי' משנה יתירה דנאמן לומר יש לי בני' בהוחזק באחי' אבל לומר אין לי אחי' במקו' דהוחזקו לא אשכחן מאן דס"ל דנאמן משום דמתרצינן דיבורי' להכי לא מהימן כך הבין הרא"ש בדברי רמב"ן ומ"ש לבסוף דמתרצינן דיבורי' זה קאי לתי' ראשון של רמב"ן ז"ל) א"כ מבואר דאין חולק שנאמן לומר מת אחי במגו דיכול לגרשה כמו דנאמן לומר יש לי בני' אף דמוחזק באחי' וזה ברור:
אך הא קשיא דדעת הטור אם יש עדי' דאית לי' אחי' אינו נאמן לומר יש לי בני' כמ"ש ב"י דדווקא נגד חזקה נאמן דאינה ברור כ"כ אבל לא נגד עדו' אף שאינו סותר העדו' והב"ש כתב דאין חולק ע"ז אף שקשה להסביר הטעם מ"מ מי יבא אחר המלך א"כ י"ל נמי לומר מת אחי לא יהיה נאמן מטעמא דמגו דהא זה לא נלמד רק מדנאמן לומר יש לי בני' ושם מבואר נגד עדו' שיש לו אחי' אינו נאמן מאין נלמד דנאמן לומר מת אחי מאחר שיש עדי' שהיה לו אחי' והוי חזקת איסור ברור אף שאינו סותר העדי' זה הוא הפקפוק מצד זה:
ומצד השני אם נאמר שהעיד הבעל קודם הנשואי' יש לפקפק יותר דאינו נאמן דאין כאן מגו כלל דבידו לגרשה כיון שעדיין לא נשאה כמ"ש בתשו' מהר"א ששון ז"ל הובא ג"כ בדברי ש"ב הגאון מברלין. אך בתשו' הנ"ל כתב די"ל כיון שאמר קודם נשואי' דעדיין לא היה לה חזקת איסור א"צ למגו ונאמן ע"א והגאון הנ"ל התאמץ בכל עוז להחזיק סברא זו אף דאין דבר שבערוה פחות משנים רוצה לסמוך על מהרי"ק אי לא איתחזק איסורא מהני אף בדבר שבערוה רק שעומד נגדו דאיכא חזקת חי רוצה לחלק בין חזקות אלו ומביא ראיות לזה ואני בעניי לא ראיתי שמוכרחים הראיות ראי' א' מהא דנשבע רב נחמן דאכלו כוורי לחסא אף שהי' מים שאל"ס משום דסמך ארוב כמ"ש בתה"ד אכתי אי ע"א אינו נאמן מהתורה אכתי למה נשבע תמיהני אף אי נאמן ע"א מהתורה הא שם הי' עכו"ם מל"ת ובוודאי אינו נאמן מהתורה ותו באתחזק איסורא ובדבר שבערוה וודאי אינו נאמן מהתורה וזה קשה נמי על הראי' ב' שלו דבמים שאל"ס דיעבד לא תצא ולא אמר דחכמי' לא עשו תקנה במים שאל"ס והניחו על ד"ת הי' לו לומר דתצא אף לדידי' מי ניחא הא אינו נאמן משום דבר שבערוה ואתחזיק איסורא מן התורה. ע"כ על סברות דייקא סמכו כשל תורה וגם הראי' שהביא מאבילות דלמהר"ם אין מתאבלים ע"פ ע"א וטרח להוכיח ולא כתב בפשיטות דאינו נאמן נגד חזקות חי דאיהו ס"ל באתחזיק איסורא לא מהימן. גם זה צ"ע בעיני הא סוף דברי מהר"ם דמסיק דל"ד לערלה דנאמן עכו"ם לאסור דהוא שלו אבל של אחרים אינו נאמן במקום חזקת היתר הרי מה שאינו נאמן להתאבל ע"כ הוא משום דאיכא חזקה נגדו חזקת חי דה"ט דידי' שאינו נאמן לחומרא נגד חזקה אי לא"ה הי' נאמן להחמיר ע"כ דמתחלה לא הקשה בפשיטות דהוא נגד חזקה דבעי להקשות אף אי לא הווי חזקה אינו נאמן לאסור ואמת שצריך לכאורה ישוב מאי חזקת היתר יש בפירות באומר שהם של ערלה והי' למהר"ם לישב שם ליכא חזקת היתר וצ"ל דאיכא רוב שאינן של ערלה:
אולם לדינא נלענ"ד מוכח אף בדליכא חזקה כלל לא מהימן ע"א בעדות אשה דהא דבעי רב ששת למפשט בע"א ביבמה נאמן מהא דאמרו לה מת בעלך ואח"כ מת בנך אלמא ע"א מהימן מאי ראי' שם הוחזקה בחזקת היתר דהא הוחזקה שיש לה בן ולא נודע שמת הבן רק ע"פ העד כמ"ש תוס' ורא"ש שם דאית לי' לכ"ע מגו רק שדחו המגו עכ"פ ליכא חזקת איסור כלל ומאי פשט מהיכא דליכא חזקת איסור לע"א במקום ח"א כשנודע שיש לה יבם שנאמן לומר שמת ע"כ אי אינו נאמן אף בהא לא מהימן משום דבר שבערוה. וכן יש ראי' ממס' קידושין במקומו דאמר בשעת קידושין יש לי בנים ופליגי ר' ור"נ אי מהני מגו במקו' חזקה ל"ל כלל המגו הא אמר בשעת קידושין דעדיין לא הוחזקה בחזקת איסור כלל (כ"ש לרש"י שאמר קודם שנשאה רק ע"ז י"ל שגרע מע"א שאמר לטובתו אך לרמב"ן שפי' שאמר לאחרים מוכח שפיר) דהא בשעה שקידשה אמר כך ע"כ דאין חילוק ולא מהימן בלא מגו. א"כ לכאורה קשה ההיתר מצד הגדת הבעל (ולפי"ז מיושבים ד"ת פ' אשה שלו' דכתבו להקשות על מגו במקום חזקה מנאמן להתיר והה"ד אפכא שנתקשה מהרא"ש בכוונתם דבפשיטות לא קשה למה נאמן להתיר דשם ליכא חזקת איסור שהי' בשעת קידושין רק הקשו אי הי' אפכא שאסר ואח"כ בשעת מותו התיר. וע"כ מיירי נמי אפכא דהא ר"נ קאמר נאמן אף לאסור וכיון דחזר הרי אינו מתירה מאי אף דקאמר לימא נאמן לאסור ע"כ אף קאמר דאי היה אפכא נאמן להתיר לר"נ ג"כ ודו"ק) וא"ל דלא גרע מע"א דעלמא דנאמן לומר מת יבמך דכבר כתב בזה הרמב"ן והרשב"א טעמא דבעי מגו להבעל מה טעמא דאיהו לא חש לשקר דסובר שלא תדקדק אחריו בחיים ולאחר מותו לא אכפת לי' שיתגלה שקרותו ולרשב"א טעמ' משום דסמכ' על הבעל טפי ולא דייק' והוכחתם ברורה דאל"כ ל"ל טעמ' דמגו כלל הא לא גרע מע"א דעלמ' אמת הראב"ד השיב לזה דביש לי בנים צריך מגו דלא עביד' לגלויי ול"ד לאומר מת אך קשה לחלוק על הני אריות' ודעת הרמב"ם ז"ל דנאמן לומר ניתן לי בן הי' נראה לישב ע"ד שכתבתי למעלה דלמה ישקר העד אי נתכוין לקלקלה הרי ע"כ דעתו שיתגלה אח"כ דאל"כ לא יהי' קלקול הרי יתגלה שקרותו אבל הבעל י"ל שאומר לטובתה שסובר שלא יתגלה שקרותו אבל שאר העד למה יעשה זה ולחשש שהיא שכרתו אין לחוש שהיא מ"מ דייק' דיוק' זוטא עכ"פ אף במה שיכול להיות שלא יתגלה ודוק בזה (ובפי' דברי הראב"ד שכתב הגאון הנ"ל דהקשה קו' רמב"ן ז"ל ל"ל מגו הא ע"א נאמן לרמב"ם דלא כפי' ה"ה אף שגם לפני עלה במחשבה לפרש כך קשי' לי לשון אפילו בעל הא בלא מגו גרע בעל מעד דאיהו בע"ד כמ"ש הראב"ד משו"ה פלגינן דבורי' בפלוני בא על אשתי דל"ד לקרוב דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דהבעל אינו בגדר עדות רק הוא בע"ד א"כ י"ל כי היכי דהיא עצמה לא מהימנ' הה"ד בעלה ומ"ש הגאון נ"י דהיינו רבות' דעד י"ל ששכרתו כמ"ש תוס' מה דלא שייך גבי בעלה באמת לטעמ"דשכרתו יש לחלק דלא תשכור לבעל דמה שקנתה אשה לבעלה אבל הא תוס' ס"ל דדייק' דיוק' זוטא כ"ש שלא תשכרנו רק אפכא חייש שמא יקלקלה ששכרוהו לקלקלה וזה אפשר שייך נמי בבעלה) עכ"פ אין אנו יכולים להקל נגד רמב"ן ורשב"א ותימהני שהגאון אב"ד מברלין כתב דדעת רמב"ן רק סמוך למיתה לא חש לעבידא לגלויי ולא בחיים הרי הרמב"ן כתב להדי' דסבור שלא תדקדק אחריו וכ"כ מהרא"ש שכן כיון הרמב"ן ויסודתו בהררי קודש כמ"ש לעיל דבאית לי' תובעים דווקא לא משקר:
ובאמת הרי"ף ז"ל לא כתב טעמ' דמגו כלל ורוצה הגאון הנ"ל לפרש דס"ל שמואל דקאמר משום מגו מהימן דאיהו לא פשיט' לי' דע"א מהימן ביבמה אבל הרי"ף פסק דנאמן א"צ טעמ' דמגו ויותר הי' נלענ"ד לומר דשמואל ס"ל כמ"ד ביבמו' דף צ"ד ביבמה לא חיישא לקלקלה וכמ"ש תוס' דף צ"ב דלל"ק דרב ולירושלמי מתני' דהזורק כר"ע ולא כרבנן א"כ ליכא כלל סברות דייק' ואף דיוק' זוטא ליכא להכי בעי מגו ובלא"ה לא מהימן הבעל כע"א אבל לדידן דקי"ל כמתני' דהזורק סמכינן אדיוקא דידה ולא צריך טעמ' דמגו. אך הרמב"ן הקשה מרב ששת דמשמע נמי דבעי מגו דאי הווי ע"א נאמן ביבמה א"כ נסתרו התירוצי' אלו:
תו הי' נלענ"ד לפרש דשמואל לא נתן טעם על מה שנאמן לפטור מיבם רק למה נאמן לירשו במגו דהי' נותן במתנה שמא רצה לפטרו אף מיבם דהא ס"ל להרבה פוסקים מגו לחצי טענה לא אמרינן לזה קאמר הרי בידו לגרשה א"כ לא הי' צריך לומר זה בני דיכול ליתן לו במתנה ויגרש אשתו. אבל אף אם ניישב הרי"ף באיזה אופן אין לנו לחלק על רבותינו אשר באורם אנו הולכים (ומ"ש הגאון הנ"ל עוד לישב דברי הרי"ף דאיהו ס"ל כר"י דנאמן לומר זה בני בכור בלא מגו א"כ צריך להשמיענו דנאמן ליורשו אף אנכסים שנפלו אחר מכאן דליכא מגו. תמיהני א"כ מנ"ל להרי"ף לומר דנאמן לומר יש לי בנים בהוחזק באחי' אי לא נלמד זה ממשנה יתירה וצ"ע. ודע שהרי"ף כתב במס' גיטין טעמ' דנאמן לומר זה בני בכור במגו דיהב במתנה לכאורה קשה הא הש"ס קאמר דליכ' מגו דנ"מ בנכסים שנפלו כשהוא גוסס לכולה עלמ' ולרבנן שנפלו אחר מכאן. ונראה דלכאורה קשה אכתי איכא מגו דהי' מתחייב את עצמו בחוב והיו משועבדים כל הנכסים שיפלו אחר כך. והרב המגיד כתב זה לפרש דברי הגמר' בפרק י"א מהלכות מכירה ע"ש. ולכאורה קשה א"כ מאי משני שנפלו כשהוא גוסס ונראה ליישב דה"ה מפרש בלא דאקני לא קנה דס"ל קנה והוריש נמי בעי דאקנה ולזה שפיר י"ל דלא מהני כתיבתו דאקני על נכסים שנפלו כשהוא גוסס אבל הרמב"ם ז"ל פסק דקנה והוריש קנה בלא דאקני אז משועבדים הנכסים שיפלו לו כשהוא גוסס ג"כ רק הש"ס קאי על הקרא ומדאו' י"ל מלוה ע"פ אינו גובה מיורשים וליכא מגו דיכול לחייב א"ע ובשער אינו רוצה להתחייב שלא יטרוף מלקוחות גם אי שיעבודא לאו דאו' אף בשטר אינו גובה מהתורה אבל לדידן דמשועבד א"צ טעמא דקרא רק משום מגו מהימן. תו י"ל דליכא מגו דהי' מתחייב א"ע דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח רק אם יקנה לו מטלטלי אגב קרקע ובזה לא מהני על נכסים שיפלו לו כשהוא גוסס אבל לדידן מטלטלים משתעבדים בלא כתיבה כלל מתקנו' הגאונים ואף שיפלו אח"כ כמבואר סי' קי"א א"כ אין צריך לקרא ונאמן מסברות מגו ודוק היטב) ונחזור לנידון דידן הנה לכאור' יש להקשות על דברי רמב"ן ז"ל דכתב הטעם שאין הבעל נאמן בלא מגו דאינו ירא לשקר א"כ בעומד בראש ההר ואומר פלוני מת משיאים את אשתו הא גם שם אינו ירא לשקר שלא יתבדה שלא נודע מי הוא וכן סוף יבמות שהעיד א' שאמר לו שקורי' אותו ארי' ומת הא שם יכול להשתמט ולומר שזה אמר לו כך. להכי נראה בעלמא לא בעי שירא שיתבדה רק משו"ה מתירי' משום אשה דייקא אבל ביבמה דלא סמכינן אדיוקא רק אמלתא דעבידא לגלויי משום הכי בעל לא מהימן שאינו ירא שיתבדה. ולפ"ז נראה דרמב"ן מודה לדידן דכתב מהר"י מינץ הובא בב"ש כיון שנוהגים בחליצה לא שייך סברות סניא לי'. רק בצ"צ נחלק ע"ז די"ל דשוב אינו בכלל היתר חכמים בע"א כיון דבימי חכמי הש"ס לא היתה מדקדקת וזה לא שייך לדידן דכבר הסכימו לסמוך על הפוסקים דע"א ביבמה מהני הרי דהי' בכלל היתר. א"כ אף על הבעל נסמוך לדידן דאיכא סברות דייקא כיון שכבר עשו תקנה ביבמה נמי לסמוך על ע"א דעלמא אזדא סברות הצ"צ. ומהימן לדידן בעל אף דבימי הש"ס לא הי' מהימן דעכ"פ הי' יבמה בכלל היתר דלא בעי שני עדים רק שיהי' אמת הדבר וזה נמי יש ליתן טעם דמהני עד מפי עד ביבמה שכתבתי מזה לעיל דכבר הוא בכלל היתר ע"א להכי אף בעד מפי עד שרי וגם בלא"ה סברות הצ"צ אינו מחוור לענ"ד דהא הרמב"ם ז"ל כתב בבעיו' די"ל דאמרה בדדמי דלא תצא ולא נימא דכיון דיש חשש תו לא הוי בכלל היתר ותצא מידאו' ע"כ דמ"מ הי' תקנות חכמים ע"ז כשאר מילי וזה רק חששא בעלמא דלא דייקא להכי לא תצא. א"כ לדידן שנסתלק החשש אין לחוש כלל וזה ברור. ותו נראה דהא הרמב"ם ז"ל כתב סוף ה' גירושין דמיתה עתיד להגלות ולא משום שמדקדקת רק שסופו לבא א"כ י"ל דלא משקר אף דלא דייקא בחיים דחש שמא יבא אחיו רק הרמב"ן כתב זה על יש לי בנים דס"ל זה לא יוכל להתברר רק ע"י דיוק יתודע עפ"י עדות ולזה לא חש הבעל אבל על מיתת אחיו הרמב"ן מודה דנאמן כעד דעלמא דחש שיבא בחייו ואי קשיא הא במס' קידושי' דקאמר אביי טעמא דר' משום מגו ולרמב"ן פי' אין לי אחי' היינו שמת א"כ ל"ל מגו די"ל אי לאו המגו לא הוי מפרשינן שאמר אין לי כוונתי שמת והיינו אומרים דמשקר אבל משום מגו מוכח דלא משקר ע"כ מפרשינן דבריו שאמר שמת ודו"ק. תו למ"ש לעיל לרא"ש הפי' דעבידא לגלויי ולא משקרא היינו למה ישקר כיון שיתברר שאינו כדבריו מה יועיל בזה אז נמי לגבי בעל כיון שרגילות שיתברר שיבא אחיו אמרינן כיון שאחר מיתה יתודע לה האמת למה ישקר הרי לא יקלקלה ומאי מהני ברמאות משא"כ בבני'. ועתה יבאר לסלק נמי מנ"ד מ"ש הרשב"א ז"ל דלא דייקא בתר הבעל נראה דאם אמר קודם נשואי' נאמן בלא מגו במה שאמר דקודם נשואי' לא סמכה עלי' טפי מעל אינש דעלמא דוקא מה שאמר אחר נשואי' סברה שלא יקלקל לה שבטוחה באהבתו אבל מה שאמר קודם נשואי' למה תסמוך עליו וזה מצאתי ג"כ בתשו' מהר"א ששון. גם יש לי עוד לומר הרי לא מצינו שאמר לה קודם נשואי' דבר א"כ לא תסמוך על אותן אנשים שאמרו לה שאמר להם הבעל שמת אחיו ותידוק ואם אמר אחר נשואי' יש מגו ונאמן אך ע"ז יש להשיב שמא לא תדקדק רק שאמר הבעל כך וכ"כ הרמב"ן במלחמה. וגם בנ"ד גבה מו' סיני עדות שאמר כך הבעל ותסמוך ע"ז וגם אכתי נשאר פקפוק זה לדעת הרשב"א שמא אמר אחר נשואי' לה ולא סמכינן על מגו כיון שיש עדות שהי' לו אח כמ"ש לעיל. אך בנ"ד אין לחוש לזה ג"כ שהרי ודאי הבעל לא הי' שם במקום שמת ע"כ שהוא אמר ששמע מאחרי' וצריכה היא לדקדק שמא האחר כיחש לו ובמאי תסמוך על הבעל והרשב"א מודה דנאמן הבעל כעד דעלמא. ובזה יצאנו י"ח דעת הרמב"ן ורשב"א ופייסנו דעתם בס"ד:
אולם דא עקתא שדעת הש"ע ביצא קול פלוני מת אין סומכין על עדי' שאפשר שהעידו משום הקול א"כ הה"ד הכא י"ל שהעיד הבעל עפ"י הכתב הנ"ל ואם הכתב זה אינו מועיל להרמב"ם כמו שיתבאר אף הגדת הבעל אינו מועיל ואף לט"ז שהביא הב"ש מ"מ בנ"ד יראה דודאי לא ידע הבעל מפי עצמו שהרי לא הי' שם רק אמר מפי אחרים למה תתלה ששמע מפי אחרים נימא שסמך על שמועה זו של הכתב ואף למאן דס"ל בעד מפי עד תולין שעד הראשון ידע בירור א"ל כיון שהגידו בשם הבעל דהבעל ידע בירור דנראה באמת דלא ידע רק מפי שמועה זו ואף שכפי לשון עדו' אמרו שנראה שלא היה ספק בלבו שמת אחיו והשתא י"ל שהוא הכיר הכתב מחמת זה לא הי' ספק בלבו אך לשטת הרמב"ן בהא יכול לאשתמוטי אם יבא אחיו יאמר הוא סמך על הכתב. אך למ"ש תחלה לדידן איכא סברות דייקא אפשר לצדד להקל. אך ההיתר היותר ברור לענ"ד לסמוך על הכתב אף שכתב הרמב"ם שצריך שיהי' כתב ישראל ופי' ה"ה דאינו כשר מל"ת בכתב. ובבד"ה הקשה עליו ודחה דבריו ובתשו' עה"ג נמי צווח דהוא הלכתא בלא טעמא. ולכאורה הי' נ"ל דהריב"ש ס"ל עד מפי עד לא מהני בעכו"ם דמל"ת חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו. ובירושלמי מאן דמיקל בכתב טעמא דהא הוחזקו להיות משיאי' עד מפי עד א"כ י"ל כי היכי דעד מפי עד לא מהני במל"ת הה"ד בכתב אך הפוסקי' לא פסקו כהריב"ש רק ס"ל דמהימן. ובתשו' מהרי"ט סי' כ"ה כתב סברות הריב"ש הא דאין סומכין על העכו"ם שני שהי' הראשון מל"ת כיון שזה תלוי בהבחנת הלב אבל כשניכר שהי' מל״ת אף עד מפי עד מהני א"כ בכתב שניכר שהוא מל"ת כנ"ד אין חשש כלל. וגם זה אי אפשר לומר דבכתב לא מהני מל"ת בלא טעמ' רק דחידוש הוא דקי"ל סי' ד' דאי חותם עצמו כהן מעלין לדידן דמהני מל"ת אף שהוא ע"י כתב ע"כ כל שאנו רואים שהוא מל"ת מהני וגם כתבתי בקונ' עגונות בס"ד דלכאורה י"ל ה"ט דהרמב"ם דחש שמא נכרי הוא ונכרי בעי לומר קברתיו ואי קשי' למה בעלה לראש ההר כו' לא חיישי' לעכו"ם דהא לא אמר קברתיו ומאי מהני מה שתירץ הריב"ש דהוי מל"ת אף בלא קישור דברים אכתי שמא עכו"ם הוא והא לא אמר קברתיו. די"ל כדברי הריטב"א כיון שהכריז ע"כ וודאי ידע שמת. אך ה"ה אינו מחלק בכך וקשה לדידי' מעומד בראש ההר. וגם הגאון מוה' העשיל הקשה למה באומר אני פלוני נשכני נחש כתבו גט לאשתי לא נחוש לעכו"ם ומה יענה הריב"ש דמוכיח מל"ת מהני מדלא חיישינן בעומד בראש ההר לעכו"ם ובאמת הב"ש רוצה לחלק וכ"כ בשער אפרים בגט לא נחוש שיכוין להכשיל משא"כ הכא חייש הריב"ש אי לא הוי מל"ת שמא בא להעיד ועכו"ם לאו בר עדות הוא:
ועדיין לא נחה דעתי דהא דלא מהמנינן לי' בעדות אשה אף דסומכי' על קרובים ומל"ת משום שהאמת כך הוא ולא סמכו על עכו"ם ע"כ אינו משום דלאו בר עדות הוא דהא קרוב נמי לאו בר עדות הוא רק ע"כ משום שמא משקרהוא אף שאינו חשוד להכשיל מ"מ כיון דקמן שהוא מעיד נחוש שמשקר ולא נסמוך שאינו מכשיל אבל כשלא נודע שהוא עכו"ם למה נתלה שהוא עכו"ם ומשקר ובזה נדחה ראיית ריב"ש כמו שדחה הגאון מוהר"ה דבריו ואפשר לומר בדעת הריב"ש דחיישינן שא' שכר לעכו"ם להכשילה אף שאינו חשוד שיכשילה מעצמו והקשה שפיר ע"כ דזה חשיב מל"ת אבל במושלך בבור וודאי לא שכרו אדם שיפול עצמו לבור ותו דאם יבא לומר כתבו גט לאשתי יכירוהו ולא יכתבו:
וא"ל א"כ מאי הקשה הריב"ש שהי' לש"ס להקשות דלמא עכו"ם הוא כיון דאין חשש רק ששכרו אדם ומי ישכור אותו ע"כ צרה והא פריך מצרה י"ל דלמה פריך מצרה טפי יקשה שהי' עכו"ם ופריש מרובא דעלמא וצרה שכרתו א"כ י"ל אף בכתב י"ל החשש של ה"ה. א"כ בנ"ד לא שייך זה דאז לא הי' לו אשה ויבמה ומי ישכרנו לומר זה ומעצמו לא יבא להעיד להכשילהי א"כ אין לחוש שהי' עכו"ם דעיקר חששות ה"ה דהך דכתוב בשטר מוקי הר"ן שכתב לעצמו לזכרון דברים. א"כ בהא וודאי ע"כ אינו מל"ת דלמה לכתוב לעצמו אם אין לו שום כוונה להעיד ואם כתב דרך העברה יש לומר לשחוק כתב להכי לא סמך עלי' הרמב"ם אבל כשכותב לאשה זאת הוי כמאן דאמר מאן איכא בי חוואי שרוצה להודיע מיתתו אין לחוש בלל אף לה"ה ובלא"ה קי"ל ביו"ד כשאינו יודע שסומכים עליו הווי מל"ת כ"ש כאן לא הי' כלל נ"מ באיסור והיתר ולענין ירושה מה יסמכו עליו הא ישלחו שם אם יקבלו הירושה הרי האמת אתו והארכתי עוד בדברי ה"ה שם הרבה בס"ד אבל בנ"ד א"צ לכל זה. דהא זה מוכח דלהכשיל לא חיישינן שהעכו"ם יכשיל כ"ש בנ"ד דאין כאן מכשול כלל שלא הי' אז נ"מ לערוה כלל. ואם נאמר דה"ה חש לכתב עכו"ם כמ"ש היינו כמ"ש הב"ש לסברות הריב"ש דחיישינן שבא להעיד ומל"ת לא מהני בכתב זה שייך אם נחוש שהעכו"ם כתב מנפשו שהוא המגיד פלוני מת. אבל נ"ד שבתוך הכתב נזכר דברים שבא לומר שהוא שהלך עמו שכתב להאשה שהזהירו שלא לשתות משקה משכר כידוע לה הרי בא לומר לה שהוא הוא שהלך עמו ואם נחוש שעכו"ם כתב זה ע"כ הוא כתב זה בשקר שיסברו שהוא שהלך עמו ומגיד בשקר בשם איש זה והרי להכשיל לא חיישינן כדלא חיישינן בגט שאומר בשקר שהוא בעלה כך לא נחוש שאומר שהוא שהלך עם בן האשה הנ"ל והיא מותרת ע"פ אותו כתב דהא ה"ה לא חש רק שאינו מעיד אבל לא שיכשיל וזה ברור כשמש:
ותו כיון דלא חיישינן באינו מקוים שמא זייף החתימה וכאן שנודע שזה האיש שהלך עמו חותם כך אף שאינו ניכר החתימה שלו מ"מ לא חיישינן לשמא כשמא רק שזייף חתימתו ולזיוף לא חיישינן וא"ל שמא עד כאן לא חיישינן לזיופא אלא שישראל לא יזייף אבל עכו"ם ניחוש לזייף דהא מאן דחייש לזיוף ע"כ לא חש רק שמא עכו"ם זייף דלישראל מאי ניחוש הא ישראלי' כשרי' לעדות אשה בשלמא במלוה חיישינן שהמלוה זייף אבל היא אינה חשודה לשקר ומי זייף וא"ל שמא פסול דאו' זייף דהא לא חיישינן לפסול דאל"כ מאי מהני שנדע שהוא כתב ישראל שמא פסול הוא ע"כ אין לחוש לזה ע"כ לא חיישינן רק שמא עכו"ם זייף ומאן דלא חש והכי קי"ל אף לזיוף עכו"ם לא חיישינן וגם ה"ה לא חש לעכו"ם שזייף רק שאינו מעיד לפ"ת ואין לחלק שמא בכתב ישראל לא חיישינן שעכו"ם זייף דאינו רגיל בכתב ישראל אבל בכתב עכו"ם נחוש דא"כ למה כתבו הטעם דא"צ קיום משום דעדים החתומים כו' ת"ל כיון דהכתב של ישראל אינו יודע עכו"ם לזייף ע"כ לאו מה"ט אתינן עלה רק דלא נחוש לזיוף אף ע"י עכו"ם כ"ש כיון דאינו עשוי להכשיל ובנ"ד כשהעיד לא הי' כאן מכשול להכי סמכינן שפיר על הכתב בלא פקפוק בעולם לענ"ד. ובדבר פלוגתות הירושלמי אי כשר בכתב הסכימו הראשונים להקל ואמשיך פרפרת אחת לכבוד קוני כי נלע"ד מוכרח כמאן דמתיר דהרמב"ם ז"ל פסק ה' שגגות דמלך חייב בשמיעת קול והשיג עליו הראב"ד ז"ל הא בהוריו' תנן לת"ק נשיא פטור מכולן כיון דאינו באחת ולר"ע עכ"פ משמיעת קול פטור והשיב הכ"מ הרמב"ם פסק כמתני' לקמן דחייב בשמיעת קול ואמת דקשה הסתירה וגם קשה בפרק שבועות עדות סתם מתני' דמלך פטור וכ"פ שם הרמב"ם הלכ' שבועות והני פסקי סתרי אהדדי והכ"מ כתב במלכי ב"ד מעידין ויראה כוונתו אף דלא מחלק רק בדנין אותן בין מלכי ישראל לב"ד ס"ל דכיון שאין דנין אותן אין מעידי' דהוי עדות שאי אי"ל:
אבל זה תימא דהא דאין דנין למלכי ישראל הוא מדרבנן ואיך פטור נשיא מכולן מלאחת הא מהתורה חייב בכולן ומה בכך שע"פ תקנות חכמים פטור מא' למה יפטור מכולן דהא לא מימעט מקרא דלאחת ותו הא בפ' שבועות קאמר מ"ד מלך אבל משחק בקוביא לא דמדאו' חזי הרי מבואר מלך מדאו' לא חזי והטעם הוא משום והתעלמת כמבואר בסנהדרין פרק כ"ג דאף כ"ג אינו מעיד אלא בפני מלך משום והתעלמת אך נראה לישב דמבואר במס' שבועות בעד מיתה חייב דלא אמר לה ולא לב"ד א"כ יתכן דמלך חייב בשמיעת קול דהא אינו צריך לילך לב"ד דהא יכול לומר לדידה ולא לב"ד ותהי' נאמנת. אך ז"א דכפר חוץ לב"ד פטור אף דיתכן שהי' ב"ד בשעה שהשביעתו שהי' בבהכ"נ כמבואר ברמב"ם ה' שבועות רק הא אינו מחויב להעיד לפניהם אף כשהם אצלו דאם לא כן משכחת לה בלאו הכי דחייב בשמיעת קול ומאי לאחת דדריש ע"כ השבועה היא בב"ד שיעיד לה חוץ לב"ד ואנן קי"ל מה"ט דכפר חוץ לב"ד פטור דאם לא יגיד וזה אינו מקום הגדה וגם שהעדו' אינו מועיל דיכול לחזור ממה שאמר חוץ לב"ד ע"ש ריש שבועו' העדו' אך מ"מ י"ל דחייב בשמיעת קול דיכול להעיד עפ"י כתב דישלח כתבו לב"ד נהי דל"ק לר"ת דמותר בכל עדו' לשלוח כתב לב"ד א"כ מלך חייב בכל עדו' בשמיעת קול דיכול להעיד עפ"י כתב די"ל דעכ"פ ראוי לבילה בעינן ומלך אינו ראוי להעיד בע"פ לא מהני עדותו בכתב אבל בעדו' אשה דמהני אף בנשתתק עדות בכתב א"כ המלך יכול להעיד וחייב בשמיעת קול ומ"מ ניחא מתני' דפוטרו מלאחת דמן התורה אינו נאמן בעדו' אשה מפי כתב דהיינו עד מפי עד כמ"ש ירושלמי א"כ מהתורה אינו באחת ור"ע נמי דפוטר במתני' קמא היינו קודם דהוחזקו להיות משיאי' עד מפי עד כדמשני ביבמות כאן קודם שהוחזקו ע"ש ומתני' בתרא אחר שהוחזקו ובריש שבועות העדות מיירי בעדו' ממון וכן מיושבים דברי הרמב"ם ג"כ שם מיירי לעדות ממון וכאן לעדו' אשה ומיושב נמי דלא חש ש"ס דידן לדברי ברייתא דמסייע למאן דאוסר בכתב דאתיא קודם שהוחזקו להיות משיאי' עד מפי עד אבל לדידן שרי עפ"י כתב ודו"ק:
אחרי כתבי זה הגיע לידי גוף האגרת מזה האיש שכתב להודיע מיתת היבם הנ"ל ותורף האגרת הי' לנחם אמו ולא ראיתי שום ראי' שהוא מבאר שהוא הוא שהלך עמו מברלין רק שכתב בתוכו בכל הדרך שהלך מארופא למדינו' המזרח הי' מזהירו שישמור בריאות הגוף במאכלי' ומשקי' ולא שמע לעצתו והתאונן על מיתתו שהוא מכאיב אותו בפרט שהוא במדינה רחוקה במקום שאין לו קרוב ומכיר ואם אין בירור שהוא זה שהלך עמו הרי יש לחוש שמא עכו"ם הלך עמו והוא שכתב זה ולא נכתב האגרת על שם זה שהלך עמו מברלין. אך יש לנו למצוא היתר עפ"י דברי הרא"ש והסכים מהרי"ל ומשאו' בנימין לפסוק כוותי' באם ידענו שישראל הלך עם עכו"ם בדרך מכאן ובא וסיפר זה שהלך עמו מת אין לחוש שמא אחר נתלוה עמו רק תולין שהוא שהלך עמו תחלה הלך בסוף ולמד זה מעובדא דסוף יבמו' באמר עכו"ם חבל על ישראל שהלך עמו שמת בדרך והקשה ט"ז למה לא נקט הלשון להודיע שישראל הלך עמו ונקט שהלך עמו כאלו זה ידוע להכי מוכיח כפסק הרמב"ם שאמר זה בלשון ידוע שהלך עמו מכאן ולענ"ד יש לתמו' על קושיתו מי הגיד לו שהעכו"ם רצה להודיע שהלך עמו ישראל רק הוא מקונן שישראל שהלך עמו מת ואצלו ידוע שהלך עמו ואמר לנפשו חבל על זה שהלך עמו זה הוא החבל שמת ועיקר דבריו שהי' חבל על ישראל שמת וביאר על איזה ישראל מקונן אמר אותו שהי' עמו בדרך אבל לא שבא להודיע שהי' עמו בדרך א"כ לפי דברי הרא"ש דלא חיישינן שנתלוה אחר עמו י"ל בנ"ד נמי כיון שידוע שהלך זה היבם עם ישראל א' למדינות רחוקו' אין לחוש שנתלוה אחר עמו. והא זה הכותב כתב שנתלוה עמו וזה אין לחוש שמא זה הכותב לא נתלוה עמו כלל וכתב בשקר שנתלוה עמו כדי לשקר דהא אינו חשוד להכשילה ע"כ באמת זה הכותב נתלוה עמו רק שאנו לא נאמינו שמת אבל זה אינו חשוד שיכתוב בשם איש שנתלוה עמו כמ"ש לעיל דהוא דומה לאומר אני פלוני נשכני נחש דלא חיישינן שמא אומר בשקר שהוא פלוני כך לא נחוש אם אומר אני פלוני לויתי עם איש פלוני ומת איש זה לא נחוש שמא אומר בשקר שהוא שנתלוה עמו מ"ש אם אומר אני ששמי כך או שאומר אני שנתלויתי עמו. ע"כ צריכי' אנו לחוש שמא באמת עכו"ם נתלוה עמו והא אנו ידענו שנתלוה עם ישראל למה נחוש שפירש מזה ונתלוה עם עכו"ם ואף לפי דעת הרמב"ם דחש להכי לפי דברי הט"ז נראה מסברא דאין לחוש שפירש מישראל והלך עם עכו"ם בדרך רחוקה ומסוכן כזה:
ותו נראה הב"ש ס"ק כ"ג הניח בצ"ע אם יש לפסוק כהרא"ש והביא דברי ט"ז ובס"ק נ"ה סתם כדברי המ"ב עם מכיר א' ואומר שנהרגו החבורה אמרינן מסתמא אותו חבורה הי' ולא נחוש שפירש מחבורתו. וכן שמא פירש א' מהחבורה. להכי נלענ"ד דהב"ש לא חש לדברי הט"ז רק שמא עוד א' נתלוה עמו אבל לא שזה פירש מחבורתו א"כ בהך דמכיר א' מחבורה ע"כ אלו הם החבורה דוודאי שום א' מהחבורה אף שאפשר שנתוסף א' אבל לא פירש מהם אדם. ובהכי ניחא דששים בני אדם שהשיאו נשותיהם דהט"ז לא ס"ל דמנין מהני למה משיאי' נשותיה' וט"ז כתב דמצרפינן סברו' הליכה לסימני' ולמ"ש ניחא דוודאי לא פירש מהם ולהכי משיאי' נשותיהם א"כ בנ"ד שהתאונן שאין לו קרוב ומכיר שם ע"כ זה שהלך עם היבם הוא הכותב דאל"כ הרי הי' זה שהלך עמו ג"כ בחבורה זו א"כ אנו צריכי' לחוש שמא פירש זה האיש מחבורה וזה לא חיישינן כלל להב"ש ותו הא הכא נמי לא הזכיר שהלך עמו רק שהודיע שבכל דרך הזהירו משמע שזה ידוע לו שאנו יודעים שהלך עמו מדלא הודיע לאמו שהלך עמו והיינו ממש כפי' הט"ז בגמ' ודו"ק ותו אף לט"ז שנחוש שפירש לגמרי מודה היכא דאיכא עוד אומדנא כגון סי' סמכינן אהליכה. וכאן כיון ששם אבי זה האיש שהלך עמו ידוע שהוא כשם הכתוב ברשימה ושם כינוי משפחתו א"כ צריכי' אנו לומר דאתרמי עוד א' ששם אביו ומשפחתו כך ובאמת אצל הנכרים לא נשמע שיש להם משפחה גאלד שמיד רק באולי הוא אומן גאלד שמיד ולא נשמע שיחתומו האומנים כך:
ואף אי מתרמי רחוק לתלות שיתלוה א' כזה עמו וגם דהוי לא הוחזקו ואין שיירות מצויות למדינות רחוקו' כאלו להכי לכ"ע אין לחוש שאחר נתלוה עמו וכיון שהכותב כתב שהוא נתלוה עמו ואין לחוש שנכרי יכתוב על שם האיש שנתלוה והוא לא נתלוה ע"כ הכותב נתלוה עמו וכיון שידענו שנתלוה עמו תלינן שהוא הכותב ומהני עדותו בבירור זה נראה ברור בס"ד. ותו בשני יוסף בן שמעון כתבו התוס' סוף פ"ק דב"מ דמדאו' לא חיישינן וסימני' הוא דרבנן הרי טפי יש סברא דאין לחוש ליב"ש אחר שנתלוה עמו מכ"ש מדלא חיישינן לסימני' עם הליכה להט"ז כ"ש לשיב"ש עם הליכה וכאן שאביו של זה שהלך נודע ששמו כך וכינויו כך ובן אחר שהלך למדינה רחוקה נודע שלא הי' לאביו רק זה שנתלוה עם היבם ע"כ צריכי' אנו לחוש לשני אנשים ששמם שוה וכינוי משפחתו שוה זה דומה לשני יב"ש וגם שנצטרך לומר שנזדמן שהיה שנים ששמותן שוה וכינוי משפחתם שוה והי' לכל א' בן שהלך למדינות רחוקות ושיתלוה עם זה היבם והוא טפי אינו מצוי מסימן כמה אנשים הי' לכן לענ"ד יש היתר גמור להתיר האשה ואף די"ל שם אב ומשפחה אינו דומה כ"כ ליב"ש דרגילי' שני אנשים ממשפחה אחת ששמם שוה מ"מ לא יתכן שיזדמן הכל כמו שכתבנו וגם לפי פי' מפרשים יצחק ריש גלותא הי' נמי כינוי משפחה ולא הזכיר שם אביו רק כינוי שלו. וכן יש ראי' מדברי הריב"ש סי' תק"ח בא' ששמו אברהם פרח דאלו לא הוחזקו שיש הרבה אברהם פרח הי' מתיר אלמא שמו ושם כנויו הוי כשם אביו ג"כ. ואף אם נחוש לא הוי אלא חששא דרבנן כמ"ש בשם תוס' ומהני עם צירוף ההליכה כמו במנין אנשים ודוק:
ועיין בתשו' כ"י שנ"ב דשם כינוי עדיף משם אביו והביא רבי' מהפוסקים ז"ל כך וכמו לתוס' שמו ושם אביו הוא חששא דרבנן הה"ד בשם כינוי ואף מאן דסבר דבעי שם עירו אינו רק חששא דרבנן ושפיר נוכל לצרף עם הליכה כמו מנין אנשים וזה ברור וגם אח"כ קריתי הרשימה ששלח זה הכותב הנ"ל לאם היבם והרשימה הנ"ל היא מן המטלטלים של הירץ הנ"ל שנמכרו ושם נכתב זה האיש הכותב הוא שמו יהאן בערנד זאהן גאלד שמיד ושמו הוא אייזק בן בער גאלד שמיד ואין ראי' משינוי שמו דשם נכתב על המת ששמו היה הירץ ארון ושם כינה לעצמו שם אחר ונכתב גם הכינוי ומזה האיש לא נכתב מה נקרא רק נכתב כמו שהם קורי' אותו כי הטעם נקל להמת רצה להודיע לנו מי הוא לכן כתב שם הנקרא אצלינו אבל שם האיש שהביא המטלטלין למכור לא כתב רק שם כינוי לפניהם. עכ"פ קרא לאביו כשמו הרגיל שהוא בער מכונה לעצמו בערנדסאהן ר"ל בן בער גאלד שמיד וכיון ששם אביו הי' בער וכינוי משפחה תו אין לחוש ליב"ש אחר שנתלוה עמו כמ"ש לעיל וגם נכתב שהוא סוחר ובוודאי כינוי גאלד שמיד הוא על המשפחה ולא האומני' אך לכאורה הריעותא ע"ז הוא שברשימה שנכתב המכירת המטלטלין במכור זה האיש נכתב שמו יהאן בערנדסאהן גאלד שמיד ואמת שם אביו של זה אייזק היה בער גאלד שמיד ובערנססאהן הוא כמו בן בער א"כ רחוק הוא שיתרמי נכרי ששם אביו הי' כך ויש לו כינוי זה הלך עם זה הירץ וכתב לשם עדו' לאשה זאת אך הריעותא הוא משמו שנכתב עליו יהאן ושמו הי' אייזק באמת מחתימתו אין ראי' שחתם אי בע גאלד שמיד י"ל שהוא ר"ת אייזק בער אך שם נכתב יאהן אבל ברשימה זו נכתב גם על המת שמו הירץ ונקרא שם אגרעס הרי כינה שם לעצמו שם אחר במדינה רחוקה אך על המת כתבו ג"כ שם הנקרא לפני' כדי שידעו במדינה זו מי הוא אבל ע"ז האיש שמסר להם המטלטלים כתבו שם שהם קורי' אותו מה אכפת להו בשמו הקדום. עכ"פ אין ריעותא מהשינוי שהוא אחר כי י"ל ששינה שם ונשארו האומדנו' מהליכה ומשם אביו וכינוי משפחתו שאין לספק שהלך עמו נכרי בדרך רחוקה זו והי' לאביו שם זה ויש לו כינוי משפחה זו שאינו ידוע כלל שנכרים יש לה כינוי משפחה זו עוד נראה דוודאי כיון דמצרפינן הליכה לסימנים ותוס' כתבו באלו מציאות דחשש דיב"ש מדאו' לא חיישינן וסימני' הוא דרבנן ע"כ חשש דיב״ש גרע מסימני' וכיון שמצרפין סימני' עם הליכה דלא חיישינן שנתלוו אחרי' שיש להם סימנים אלו כ״ש דלא חיישינן להליכה שנתלוה עמו אחר ששמו ג"כ יב"ש ובנ"ד כיון שאין ריעותא מצד שמו שי"ל שם שינה שמו כמו ששינה זה הירץ שמו ונשאר שם אביו וכינוי משפחתו בלא שינוי כמו שהי' לאייזק זה א"כ ע"כ נחוש שנתלוה עמו נכרי שהי' לאביו ג"כ שם בער וכינויו הי' גאלד שמיד (שזה אינו מצוי בין הנכרים כי אומני' מלאכת גאלד שמיד אינם חותמים רק מכני' לעצמם אומן גאלדי שמיד וברשימה זו נזכר שהוא סוחר) והי' לו בן שהלך עם זה האיש למדינו' רחוקות בהא שפיר מצרפינן אלו האומדנו' לכ"ע שלא נתלוה עמו אחר בדרך לכן לענ"ד שריא להתנסבא לכל גבר בפרטו' דהך מלתא גופא לחוש דנכרי כתב וכיון לעדות ואז לא הי' נ"מ לאיסור והיתר הם חששות רחוקי' ונתבארו לעיל דאין לחוש להם ובשעת הסכנה כותבין אף שאין מכירי' ולא נחוש לעכו"ם וצרה. לכן ההיתר ברור לענ"ד: