אור ברסלב
תפארת צבי אבן העזר הלכות יבום וחליצה

תפארת צבי אבן העזר· רבי צבי הירש בוצ'קו

הלכות יבום וחליצה

הלכות קטן שקידש

תשובה קיא

נשאלתי באם שרי להשיא קטן שיש לו יבמה הזקוקה לו ורצונו לחלוץ לה רק שאי אפשר לו עבור שהוא קטן האם נמנע אותו מלישא אשה משו' תרגמ"ה:

וזאת תשובתי דבר זה כבר נשאל עליו הגאון ח"צ בתשו' קט"ז והאריך לחלוק על רמ"א בסי' קנ"ט שכתב שאסור לישא אשה כל זמן שזו זקוקה לו אם לא שנשתדך קודם והקשה ע"ז הא שומרת יבם אינה אשתו כמו ארוסה וכיון דדעת רמ"א בארוסה לא גזר רגמ"ה כ"ש ביבמה וחילי דידי' מיבמות ד' ס"א דמרבינן אירס אשה ונתמנה להיו' כ"ג מיקח אשה וממעטינן יבמה דאשה כתיב אלמא יבמה לא מקרי אשה כמו ארוסה עכ"ד ופטפט חכם א' נגדו די"ל יקח דרש דמשמע בארוסה רק הש"ס פריך א"ה יבמה נימא תרתי ומדחי לי' אשה כתיב מרבינן רק חדא והוא דחה בעצמו דבריו דמשמע מפי' רש"י דאשה דרש ולא יקח זה לדעתי אינו מוכרח דאשה למעוטי רק דמשמע אחת דמרבינן מיקח ולכאורה היה אפשר לי לומר כיון ביבום מדאו' שריא אלמנה רק בדרבנן גזרו ביאה ראשונה כו' רק ביאה שני' אסור מדאו' וע"ז לא שייך יקח א"כ ע"כ דקאי על ארוסה רק הא ליתא דאלמנה מהנשואים מדאו' אסורה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה וצריך יקח משו' אלמנה מהנשואין ותו מאירוסין שומרת יבם הווי כארוסה ואי נימא דאירס לא ישא כ"ש שומרת יבם מאירוסין דזקת ארוסה עושה ספק ארוסה עי' יבמות דף ל"ח איברא בלא"ה מבואר במסכת סוטה פלוגתא דתנאי דלמר עדיפא לי' ארוסה ולמר עדיפא לי' שומרת יבם כו'. ואף דמסיק דמיירי דבא עלי' כשהיא ארוסה כו' מ"מ לאו מה"ט נאמר עדיפא לי' שומרת יבם אולם וודאי מי לא ידע דארוסה הווי אשתו דחייבת מיתה כשזנתה והוי אשת רעהו. רק לענין סוטה י"ל דשומרת יבם עדיפ' שיש לו יכולת עלי' להשקותה דכבר מסורה לידו ברצונו דיבא עלי' על כרחה אבל לקרו' אשה ארוסה אשתו טפי אבל אף לענין חרגמ"ה י"ל בארוסה לא תיקן דבידה שלא להכנס לחופה אם תרע עינה באשת חיקו ואינה רוצה להיות צרה לזו ונכוף אותו לגרשה אבל ביבמה דבא עלי' בע"כ חייש טפי לתקנתה דידה אבל בר מן דין לא ידענא מאין ולאין למד דס"ל לרמ"א דלרגמ"ה בארוסה לא תיקן ומ"ש הח"צ משום שכתב סי' א' אם אינו רוצה להנשא לו והברור שט"ס הוא וצ"ל אם אינה רוצה וכן מורה לשון להנשא לו וכן לפטור ממנו וכמ"ש החכם המשיב לו ואיהו דחה דבריו בגילא דחטתא ואדרבה מראש דברי הרמ"א ניכר כוונתו שכתב על דברי הש"ע וכן בארוסה אם אינו רוצה לכנוס אלא לפטור ר"ל דאין כופין אותו לכנסה ואם רוצה לפוטרה פוטרה ואם אינה רוצה לקבל הגט אין עליו החרם משום דמי יכוף אותו שיתחייב בשאר כסות ועונה אבל אם רוצה לכנס אשה ואינו רוצה לפטור זו חל עליו החרם ומ"ש בית הילל להקשו' על לשון וכן בארוס' משמע דשוה ליבמה והקשה הא חלוקים זה מזה ביבמה לא החרי' ושרי לישא יבמתו על אשתו ובארוסה לא התיר רק אם רוצה לפטור ומה שתירץ הב"ה דחוק תי' א' דכתב כמו שלא גזר חרם ב' נשים כך לא גזר לגרש ע"כ זה דוחק וגם אינו נכון דמשמע לקמן דא"צ לגרשה בע"כ רק ישא אחרת וגם מ"ש דשוה עכ"פ אם היא אינה רוצה דשרי ליקח ב' נשים מ"מ ל"ד ליבמה. ולענ"ד נראה דבריו כפשטן דרצה לומר לא גזר במקום מצוה כמו גבי יבמ' כך לא גזר לעגנו אם אינו רוצה לקח אותה וודאי לא נכוף אותו אך ס"ד עכ"פ לא יקח אשה אחרת קמ"ל דלא גזר במקום מצוה והווי שפיר לשון וכן ומ"ש הח"צ בשאלה קנ"ד לישב קושית הב"ה וודאי לא נעלם דבר זה מב"ה דקמ"ל דאסור לישא אחרת על ארוסה רק איהו מדייק דל"ד ליבמה והנה ראיתי בסוף התשובה הביא בשם דברי שבות יעקב לישב הקושי' דה"ק אם דעתו לכנוס אותה לבסוף אסור דכל העומד לכנוס ככנוסה דמיא והשיג עליו הח"צ כיון שרוצה לישא אחרת וודאי לא ישא זו דהיא אסורה עליו. ולדעתי אין זו השגה דמשכחת שנושא אשה לימים ומודיע לה שמגרשה דשרי ומ"מ כיון שרצונו לישא ארוסתו אף שדעתו לישא אותה אחר הגירושין אסור דככנוסה דמיא או חיישינן שמא לא יגרשה אח"כ וק"ל:

אבל עיקרן של הדברים הא דבארוסה לא גזר רגמ"ה היינו אי רוצה לפוטרה ואינו רוצה לעגנה אבל כל שאינו רוצה לפוטרה אסור ליקח אחרת. אבל מ"מ אף דדברי ח"צ אינם מוכרחי' מ"מ עבור חרגמ"ה הי' מקו' להקל בנ"ד כיון שרצונו שלא לעגנה ואנוס הוא שאינו יכול לפוטרה לא חל החיוב כמו בארוסה אבל לכאורה דא עקתא אם יש לו אח אחר יראה דאין מקום להתיר לישא משודכתו שלא יהי' אח"כ חליצה פסולה עבור שיש לו אשה אחרת ואנו נוהגין להתיר החרם קודם החליצה הרי אנו נצטרך להתיר לו החרם ואינו נכון שישא לכתחלה אשה ונצטרך להתיר החרם והיינו שגורם להפקיע חרגמ"ה ואם לא נתיר יהיה חליצה פסולה. וראיתי בתשו' אבן שוהם כתב בשם הגאון מהו' אברהם ברודא להקל דאין חשש משום חליצה פסולה ומשוי לס"ס אי הלכה כרב כו' ואין דבריו נכונים דהיכא דזיקתו של זה גרע לרב וודאי צריך לחזור ע"כ האחי' וגם לשמואל לחד לישנא אמר שמואל אאמצעית רק לחד לישנא דמחלק בין לפטור נפשה ובין לפטור אחרת. ובהא לענ"ד וודאי קי"ל דלא כשמואל דהא עיקר ראיית הרא"ש דהלכה דלא כרב דאמר ר' יוחנן אחיו' איני יודע מי שנאן דקשה לחלוץ לשני' כו' ואי חליצה פסולה צריך לחזור ע"כ האחי' י"ל משו"ה לא חלץ דהווי חליצה פסולה וגם שני חולץ והווי אח"כ חלוצתו. ומשם לא מוכח רק בשווי' אבל הגרוע אינו פוטר מהמשובח ומנלן לפסוק בהא כשמואל והרי שמואל גופי' מודה בצרה מחלקין בין שוה לגרוע כדמוכח מחלץ לאחיות וכן בעלת מאמר ובעלת הגט א"כ וודאי הגרוע אינו פוטר הזיקת המעולה וכ"כ המחבר בסי' קע"ד דחייבי לאוין אינה פוטרת צרתה ע"כ משום דהוא זיקה גרוע ובסי' ק"ע מייתי שני דעות (ע"ש סי' ק"ע מ"ש דלדעת רש"י בשוי' עדיף ב' יבמות ויבם א' דאינה צריכה חליצה כל אחת וב' יבמי' צריך חליצה מכ"א לכאורה הא לשמואל צרה גרוע טפי. רק לכאורה מוכח מפ' ר"ג דפריך לרב מוכן ב' יבמו' ומגופי' לא פריך ע"כ ב' יבמות עדיף מב' יבמים):

והנה בסברא זו דגרע טפי וודאי אינה פוטר יראה לישב גירסת הספרים ר"פ ד' אחי' דפריך מדקאמר זה חולץ לאחת כו' מוכח ח"פ צריך לחזור ע"כ האחי' והקשה הרשב"א לשון א"ה קמיית' נמי לא משמע כך דהא פריך מקמייתא דבה קאי. ויראה לישב דלכאורה קשה דלמא קמייתא משו"ה נפטרת בחליצה מכ"א דגרוע נפטר ע"י העדיף אף דשווי' אינו פוטר זא"ז אבל המעולה פוטר הגרוע והנה נ"מ אם לא' אסורה שני איסורי' אחות חלוצה ואחות זקוקה ולא' אינו רק אחות זקוקה להכי פוטר זה אחות חלוצה של זה וזה אחות חלוצה של זה. וכ"כ הב"ש סי' ק"ע ס"ק י"ד וכן מוכח בש"ס לרב אשי דאף התחיל בצרו' לא יגמור באחיו' והתחיל באחיות יגמור בצרו' אף דהיא צרת קרובת חלוצתו. וא"ל דכיון דלתא דקרובת חלוצה היא גרוע מינה דהא שוה הצרה לקרובה כמ"ש הרא"ש וא"ל לרב אשי גרעי דא"כ מאי פריך המקשה מתחלה הווי לי' צרת קרובת חלוצתו דלמא גרוע מינה ע"כ הסברא פשוטא דשוי' הם. א"כ לרב אשי מאי א"ל. ע"כ לרב אשי אחותה איכא תרתי זיקה ואחות חלוצה משא"כ צרה להכי גריע מינה. א"כ מוכח היכא דאיכא חד איסורא גרוע לגבי תרי איסורא. א"כ מאי פריך קמייתא נמי ע"כ דהקשה מראשונה שנחלצה קודם שנחלצה השני' והיא שווית לשני האחים דליכא עדיין אחו' חלוצתו ואח"כ אף שנעשית אחו' חלוצתו לא נפטרה אז בחליצה זו. א"כ כיון שפריך רק מראשונה אתי שפיר אף לגי' הספרים א"ה קמייתא נמי. דמתחלה מייתי מהא דקאמר זה חולץ וזה חולץ ופריך רק מאחת היינו הראשונה ודו"ק:

עי' סי' קס"ד מ"ש דחלץ בימי הבחנה חליצה של זה שחלץ מקרי גרוע לגבי' אחי' וחליצה דידהו עדיפא ולא הבנתי הא איהו שליחות דידהו עבד ושוה הוא לאחיו ואפשר כיון שחלץ הוא תוך הזמן לאו שלוחייהו הוי בזה דלא ניחא להו וצ"ע כי יראה דאין חילוק כלל. עכ"פ מתבאר דהיכא דאסורה רק על זה יש לפסוק להלכה דצריך לחזור ע"כ האחי' א"כ האסורה מחמת חרם הווי כשני' וצריך לחזור ע"כ האחי' והנה דעת רמ"א לחלק בין פסול זיקה לשאר פסולים אבל קשה מסי' קע"ד שזכרנו דשם אף ח"ל ועשה אינו פוטרת צרתה ואפשר מחלק רמ"א בין אחי' לצרתה כדמחלק שמואל וצ"ע מנ"ל והנה לכאורה באמת דברי הרמב"ם דמבואר פ' כיצד איסור מצוה ואיסור קדושה בא עלי' וחלץ לה נפטרה צרתה. ומה שנדחק הב"ש צרתה כמותה דחוק דהוי לי' לפרושי ותו הוי לי' למימר בא על א' מהם כו':

אך לענ"ד יש לישב דבר"פ ר"ג נמי פריך למ"ד ח"פ צריך לחזור ומשני אינהו סברי אין זיקה ואיהו למ"ד יש זיקה קאמר כך יש ליישב הברייתא כמ"ד אין זיקה. ולמ"ד יש זיקה י"ל דלא נפטרה צרתה אף דקצת קשה הא טעמא דח"פ הוא משום דאינו עולה ליבום והכא כתיב יבמתו דמ"מ עולה לחליצה ע' סי' קע"ד ס"ק ד' בב"ש מ"מ קשה לחלוק על הרמב"ם וש"ע ולכאורה היה אפשר לומר דהכא לא שייך כל העולה ליבום שהאיסור בא מצד אחר כיון דהיא ראוי' לו רק איסור דב' נשים עלי' ולא מצידה ול"ד לאחות אשה ודכוותי' דהיא הערוה ואפשר לדמות קצת למ"ש תוס' דף מ"ד לענין חרש וחרשת דמקרי עולה לחליצה רק פומייהו דכאיב להו וקצת צ"ע מקטן דקאמר בפ' האשה בתרא בשלמא לא חולצין איש כתיב אלא לא מייבמין כו' ונימא משום דאינו עולה לחליצה כו' וראיתי בתשו' כ"י דעתו למסקנא לא אמרינן כל העולה לחליצה ונדחק לפרש מ"ש תוס' משו"ה לא משני דיחלוץ לחדא ומיבם לחדא דכיון שלא בנה כו' די"ל הא אינו עולה לחליצה כו' ופי' הוא דה"ק כיון שא"צ חליצה הוי אשת אח שלא במקום מצוה ויבום אסור וכתב שמצא כך בב"ש סי' קס"א ועם דבריו אלו הי' מיושבת קצת קושייתי מקטנה וקטן אבל דבריו תמוהים במח"כ דמ"מ י"ל נהי דאינה עולה לחליצה עולה ליבום די"ל החליצה אינו פוטרה וצריך יבום ומ"ש הב"ש ה"פ דקשה לי' מההיא שאינו עולה לחליצה הא אי בעי חלץ ואין איסור ואיך דרשינן שאסור לייבם לזה השיב כיון דדרשינן שאינה עומדת לכך ממילא אסורה משו' אשת אחי אבל מודה דהדרשה דרשינן וחילי דידי דתוס' ד' מ"א ע"ב כתבו אף לספרי' דגרסי כיון שלא בנה למסקנא כיון דדרשינן כל שאינו עולה ליבום הה"ד דרשינן איפכא הרי מבואר דלא כתשובות כנסת יחזקאל שס"ח ע"ש:

ולפ"ז אפשר לישב קו' מקטן וקטנה כיון דחליצה מותר ליתן רק הפשט דא"צ חליצה והה"ד יבום וזה לא שייך בקטן דהא בעי יבום כשיגדיל אך תוס' הקשו משמע דהפשט חליצה אינו מועיל א"כ קשה מקטן רק תוס' ס"ל באמת יבום אינו מועיל בקטנה. ולקושיתי מקטן וקטנה הי' נ"ל ע"פ מ"ש הרא"ש ריש יבמות דנדה לא מקרי כל שנאסרה שעה א' אף שהיתה נדה דעומדת ליטהר. ומשו"ה נדה מותרת לחלוץ ולא קרינן כל העולה ליבום דחזיא לאחר זמן אלמא לענין הא מחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה דמיא. א"כ אף לענין קטן וקטנה י"ל האי סברא רק דקשיא לי מהבחנה דדעת רמ"א סי' קע"ד דהוי חליצה פסולה וכן הוא בש"ס דאמרינן בי' כל העולה ליבום כו' אף דשם נמי תלוי בזמן. וא"ל שם משו"ה אינו עולה ליבום שמא מעוברת היא דהא שם לר' יוחנן מהדר ליישב ולדידי' חליצת מעוברת מהני משום דמגלי מלתא למפרע אף דבאותו שעה לא היתה ראוי מספק אמרינן מגלי מלתא דאז ראוי' היתה ודמי לקידש אחת משתי אחיות אי אתי אליהו כו' כיון שאין איסורו אלא מספק אמרינן תגלי מלתא למפרע והכא עיקר הטעם משום דאסור משום גזירה דרבנן בהבחנה וקשה קושיא הנ"ל וע' תשו' ח"צ שאלה ק"ח אי מת הולד תוך ל' פסק דלא הוי חליצה פסולה משום דכיון דהוי רק מספק דומה לקידש א' מב' אחיות אבל צריך אתה שתדע אי חלצה בחיי הבן ומת תוך ל' וודאי הווי חליצה פסולה ולא אמרינן ג"כ סברת הח"צ ממ"נ אי לא קיימא ליבום או דקיימא לא הוי ח"פ דקי"ל כר"ל דתגלי מלתא למפרע לא אמרינן וחליצה מעוברת לא מהני עי' בתוס' שם דמה שצריך להתברר על מה שיהי' לא אמרינן תגלי מלתא למפרע ע"ש אבל לאחר מיתה הוי הבירור מה שהיא באותה שעה (ובלא"ה בן אין לו עיין עליו קרינן כדקאמר לר"ל בעובר כך לכ"ע כבן פחות לבן ל') אכ"ק קושיתי דהוי לזמן ראוי ועולה ליבום מזה הי' נראה כדעת המחבר דדיעבד מהני חליצת תוך ג' חדשים רק לכתחלה קאמר אינה חולצת כמו יבום ומדמה לאינו עולה כו' ובלא"ה י"ל בדיעבד מהני כיון דדיעבד מהני אף היבום דאם בעל' קנו וכ"כ הרא"ש לענין נדה משו"ה עולה ליבום דדיעבד מהני. רק זה שלא כדעת הרמב"ם סי' קע"ד לענין חייבי לאוין דאינו פוטרת צרתה הא דדיעבד מהני הביאה והוי עולה ליבום רק באלמנה לכ"ג או חייבי עשה י"ל כיון דמדאו' אסורה ליבם אם בעל' לא קנו רק הא כלל שניות ומשו"ה הניח הב"ש בש"ע שכתב הרמב"ם אלמנה מן הנשואים אין פוטרת צרתה אף לנפשה לא תפטר:

ויש לי עוד מקום עיון בסי' קע"ו לענין איסור מצוה ואיסור קדושה באחיות דקי"ל חולצת דהוי אחות זקוקתו ובפ' ד' אחי' קאמר מדאורייתא רמיא קמי' כו' וכ"כ רש"י שם הואיל ומדאו' רמיא הוי אחו' זקוקתו (דודאי משום שצריכה חליצה לא הוי אחות זקוקתו כאשתו כיון שאינה מיבמה לאו אשתו מקרי) א"כ באלמנה לכ"ג מן הנשואים וכן חייבי עשה דמדאו' אסור ליבם להוי במקום ערוה רק המעיין שם בלשון הגמ' משמע לאו משום מדאורייתא חזיא ולא קא חזיא רק איסור לאו לא חשיב כערוה רק הש"ס פריך על איסור מצוה דרבנן נהי דעל איסור קדושה דהיינו אלמנה לכ"ג ל"ק דאצטריך משום מן הנשואי' רק הקו' על איסור מצוה ל"ל דהיינו מדרבנן כדקאמר ד' כ' רק לשון רש"י אינו כך ע"ש ודוק. ומזה הי' נראה אף בח"ל דיעבד קנה והוי זקוקה דאיכא תורת יבום ומשו"ה לא הוי כערוה והיינו סיוע לדברי הרמב"ם רק צרתה אינה פוטרת ואף דפריך על רבא דס"ל כל מקום שאתה מוצא כו' משו"ה אלמנה לא מייבם דאפשר בחליצה ופריך ואם בעלו קנה י"ל כיון דאפשר בחליצה לא קאי עלי' דין יבום אבל משום עשה ול"ת אינה רק אסורה משום העשה ואכתי דין יבום גבה כנ"ל דאל"כ האיך סתם באיסור קדושה דחולצת ולא קאי במקום ערוה הא מדאו' לא רמיא קמי' ליבום ע"כ כמ"ש ודוק היטב בכל זה. אבל לנ"ד עדין אין ארוכה דמ"מ אינו עולה ליבום לדעת הרמב"ם משום חרגמ"ה אף דדיעבד קנה כמ"ש הרמב"ם בכל ח"ל ועשה דהוי ח"פ והנה בדבר שהוא בידו יראה דלא הוי ח"פ דלאו מחוסר מעשה הוא והיינו טעמי' דנדה בידה לטבול אף דאינו בידו משום דעומדת לכך כמ"ש הרא"ש א"כ כיון דמשום זמן חשיב עולה ליבום מה שבידו עדיף טפי מזמן דהא נסתפק המ"ל ה' אישות לענין קידושי' לזמן אי הוי דבשלב"ל ובידו ודאי לא הוי דבשלב"ל כמבואר פ' האומר רק הכא בנ"ד נמי לאו בידו הוי לגרש הראשונה דאיכא חרגמ"ה. לכן נראה למסקנא בדאיכא אח קשה לסתור דברי הרמב"ם דבשני' חשיב לח"פ ואסור לישא אשה עד שיחלוץ שלא יהי' ח"פ אך בסדר חליצה מבואר דלא הוי ח"פ דארי' דרביעא עלי' כמ"ש לעיל. ואפשר עוד כיון דעכשיו בשומרת יבם לא עביד איסורא כשכנס אף שאח"כ יכנוס יבמה אינו עובר חרגמ"ה דביבמה לא החרים כמ"ש הח"צ לענין ארוסה ס"ק כ"ד כך באמת לענין יבמה אבל בדליכא אח רק הוא ורוצה לחלוץ וא"י משום שערות ויתן בטחונות שלא לעגנה ח"ו רק תיכף כשיהי' ראוי לכך יחלוץ לה והוא ברצון האשה הזקוקה ליבם יראה להתירו לישא משודכתו ובמידי דרבנן אזלינן להקל וכן נ"ל ברור בס"ד:

עתה הנה שאל השואל מאת ה"ה הרב המאור הגדול מוה' אייזק בעה"מ מנחה חדשה שאלה זו ובתוך דבריו שאל מענין לענין וכתב עוד להקשות על הב"ש סי' קנ"ח ס"ק א' בזה"ז דאיכא חר"ג י"ל דע"א אינו נאמן לומר מתה אשתך דאיתחזק איסורא והקשה הרב הא הוי לי' מלתא דעבידא לגלויי והנה הוא טובא מגרר גריר בתר דברי התשב"ץ דכתב לדעת הרמב"ם מדאו' אנן סמכינן על הך סברא מלתא דעבידא לגלויי וע' ברמב"ם פ' י"ד ה' ט"ו כתב טעמא דדייקא ובש"ס משמע להדיא דמהדר למיהב טעמא לע"א ולא עד מפי עד כמ"ש הרמ"ך וגוף הדבר דיהיב טעמא בש"ס משום מלתא דעבידי לגלויי ולעיל קאמר משום דייקא כמ"ש תוס' ונדחקו ליישב דמהני נמי דיוקא וס"ל דיוקא זוטא מהני ולענ"ד י"ל דבמס' בכורות ס"פ פסולי המוקדשי' קאמר הטעם נאמן לומר מאיש פלוני קניתי משום דהוי כו' מלתא דעבידי לגלויי ואית לי' תובעי' ועל מלתא דעבידי לגלויי לחוד לא סמכינן באיסור ערוה עכ"פ רק משום דאית לי' תובעי' והיינו סברות דייקא ומנסבא והוי אית לי' תובעי' ומשו"ה ניחא דבעי ביבמה וקטטה אף די"ל דלא דייקא דדלמא סניא לי' כו' מ"מ אמרינן דהוי מלתא דעבידי לגלויי דהם יראי' שמא תדוק שפיר נהי זמנין דרחמא או סניא מ"מ הם לא יסמכו ע"ז או דילמא לא על עד סמכינן רק עלה וזמנין דלא דייקא להכי לא מהני העד ובעי שפיר ודוק היטב:

והנה ראיתי עוד מקשה הרב הנ"ל לתשב"ץ דעד מפי עד לא שייך מלתא דעבידי לגלויי א"כ ביבמה לא ליהני עד מפי עד ומשו"ה הקשה למהר"ם פדואה דס"ל דמהני עד מפי עד:

לענ"ד בודאי היכא שזה העד מפי עד אומר ממי שמע ודאי נאמן דהוי מלתא דעבידי לגלויי שזה שאמר לו יכחשו שלא אמר לו ואם האמת שאמר לו ודאי אותו שאמר לו קושטא אמר דהוי מלתא דעבידא לגלויי שהבעל יבא וזה מבואר בבכורות ד' ל"ו מאיש פלוני ודאי נאמן משום דהוי מלתא דעבידי לגלויי ואף אומר סתם שמעתי מא' דעת הרמב"ם בבכור הובא ביו"ד סי' שי"ח סעי' ט' ועי' ש"ך ס"ק כ"ח דנאמן אף שלא הזכיר את שמו דהא דקאמר הש"ס אית לי' לאשתמוטי גבי לקחתי מאיש נאמן היינו הפשט דיאמר אצלי מוחזק לנאמן אבל לא שיאמר לא קניתי מזה אלא מאחר רק אפשר אם אומר מיד שמעתי מא' ואיני יודע ממי אפשר אית לי' לאשתמוטי דווקא אם אמר מתחלה סתם י"ל שירא אח"כ יתפס שיאמרו ממי שמעת ואם יאמר שכחתי יחזיקוהו לשקרן אבל אם מתחלה אמר איני יודע אפשר שייך אשתמוטי ובזה מיושב קו' הט"ז שם דלמה כתב הרמב"ם גבי חכם התיר לי משום דאינו חשוד על שחוטי חוץ תיפוק לי' דהוי מלתא דעבידי לגלויי אף שלא הזכיר שם החכם כמו שלא הזכיר שם הכהן. ולמ"ש ניחא ברישא נ"מ אף שאומר איני יודע מי החכם לא שייך מירתת אפ"ה נאמן משום חומרת ש"ח ודוק. ואפשר הי' לי לומר קצת אם יבא הבעל יתלו השקר בו דזה שהגיד לו ודאי לא הי' משקר דמלתא דעבידי לגלויי היא. רק מ"מ יש להתיישב בעד מפי עד וא"י מי אומר לו אבל בלא"ה מקילי' בשגם די"ל ל"ל לשקר העד אינו חשוד לקלקל והיא ודאי לא שכרתו נהי דלא דייקא משום דרחמא לי' אבל אינה משקרת דעכ"פ דייקא דיוקא זוטא כ"ש שלא תשקר א"כ חששא רחוקה היא דלא דייקא משום זמנין דסניא ליה וגם נ"ל כיון דעבידא לגלויי ל"ל לומר השקר הא תידוק ולא תסמוך עליו שהוא סובר שתדקדק כמ"ש ובלא"ה י"ל סברת מהר"י מינץ לדידן דאין מייבמין לא שייך סברת סניא לי' דלא ידור עמה אף שצ"צ כתב די"ל דאינה בכלל היתר אין לחוש כיון שעכ"פ לענין העד הי' בכלל היתר משום מלתא דעבידא לגלויי תו מקילי' אף עד מפי עד ומתירי' דהוחזקו כו' כיון שכבר גם שם הקילו לסמוך בדברים הניכרי' שהוא אמת רק הצ"צ כתב לדעת האומרי' בע"א אינו נאמן משום דסברת דייקא עיקר ומ"מ כתב מהר"י מינץ די"ל עתה יש סברות דייקא ודחי לי' הצ"צ דלא הי' בכלל היתר והוי כשאר עדות שבתורה אבל אחרי שביארנו בעד מפי עצמו הי' בכלל היתר אף עד מפי עד די"ל דלא שייך סברות מלתא דעבידא לגלויי מ"מ לדידן שרי כיון שגם בזה הקילו דהרי אף בשאר נשים מתחילה אמרו ע"א והקילו יותר אף עד מפי עד כיון שכבר א"צ עדות סמכינן על דבר שדעת סומכת הה"ד ביבמה כיון שתקנו שא"צ עדות גמורה אף אי לדידהו לא סגי עד מפי עד לדידן שבטל הטעם סגי עד מפי עד כיון דלדידן בטל הטעם ותקנו דלא בעי עדים וזה ברור ודוק:

עוד כתב הרב הנ"ל להוכיח דדעת הרא"ש ביבמה ע"א לא מהני דהרא"ש בב"מ חתר להביא ראי' דלשון עדים תני אף במקום דסגי ע"א והקשה אמאי לא מייתי ראי' ממתני' יבמו' ד' קי"ט ע"ב לזו יש עדים כו' הא די בע"א ע"כ יבמה בעי ב' עדים ואני אומר הקו' ליתא דתני עדים כמ"ש תוס' דקמ"ל דלא אסרו הא משום הא א"כ הוי רבותא טפי אף דלזו יש עדים גמורים לא אסרו הא משום הא. ובלא"ה לא ידענא מאי קו' הא פלוגתא דתנאי טובא סוף יבמות אי משיאי' ע"פ ע"א ותני עדים מה דהוא אליבא דכ"ע. רק אנא אמינא הא קשיא לי טובא איך ס"ד דע"א ביבמה לא מהני הא שם בעי למימר טעמא משום דצרתה מעידה לחברתה וכי עדיפא צרה מע"א אי ע"א לא מהני כ"ש צרה וא"ל שאני התם דמקלקלה נפשה דהא בעי למימר טעמא דר"א לאו משו"ה אלא משום דעדותה מועיל מזה מוכח ע"א ביבמה נאמן. רק ז"א בלא"ה תקשי הא ר"א ס"ל לקמן סוף יבמות דאין ע"א נאמן להשיא אשה ע"כ הכא שאני משום שבאה להעיד על עצמה נאמנת וצ"ע על התוס' שם שהקשו לפלוג ר"א לעיל על מתני' דחמש נשים מאי דעתייהו בזה וכי אפשר דפליג ר"א היכא דאינה מעידה על עצמה מי עדיפא מע"א ואמת לכאורה קשיא לי למה נתיר במסלפ"ת ביבמה דליכא סברות דייקא וגם עבידא לגלויי דסובר שאין תועלת וליכא תובעין א"כ מסלפ"ת לא יהי' נאמן בדאו' וא"ל הך סברא רחמא או סניא נמי הוי רק חששא דרבנן ומשו"ה נאמן דא"כ ע"א כשר לא גרע ממסלפ"ת ומאי בעי הש"ס ולא תהא כהנת כפונדקי' ולפי מ"ש לעיל כיון דהותר ע"פ ע"א תו שרינן לדידן אף מסלפ"ת דעכ"פ הוציאו מכלל והקילו בלא עדים עפ"י סברא יש לנו כח לסמוך על סברא דאנו יודעי' כמו לר"ע סוף יבמות דאנן מתירי' עפ"י אשה ועפ"י פונדקי' שהוציאו להם הכלים דחזו דברים הניכרי' סמכו עליו אף שלא הוציאו מהכלל אשה מ"מ כיון שהוציאו מהכלל דשריא לסמוך במקום שיש ראי' הה"ד פונדקי' דיש הוכחה לזה. ואפשר הי' נ"ל דדעת חכמים אין שום אדם משקר בשום דבר העשוי לגלות לא משום שיתפס בשקר דאף מסלפ"ת דלא ס"ד דיהי' שום נ"מ לישראל ויחקור אחר זה שיתפסנו אח"כ בשקר מ"מ אין רצון שום אדם לשקר במה שיתגלה ובזה ניחא בעד מפי עד אבל יותר נכון מ"ש לעיל:

תשובה קיב

צבי תפארת תפארתו על ראש גיא שמנים מימיו נאמנים דורש במ"ט פנים. ה"ה אוה"נ ש"ב הרב האי גאון הדור פרי עץ הדר פ"ה ע"ה אש דת מימינו החריף הבקי המפורסים בכל קצוי ארץ כ"ש מפארים ומהללי' מוה' צבי הירש נ"י אב"ד דק"ק בראד יצ"ו:

אחד"ש כמשפט לכמ"ב באתי להטריח אותו בדבר מצוה על דבר האשה הנעצבת עמכם בזה כבר נשאל זאת מעמדי קודם שבאתי הלו' ושמעתי שכבר נפק ודק במילתא ויצא הדבר מלפניו להתירה לה ע"י גט וחליצה והראה לי איזה שורו' העתקה ממכתבו הטהור ולהיו' שנתעורר הרב הגאון פלוני ואסרה איסו' עולם ועד עתה הית' האשה הנ"ל מכתתת רגלי' למדינת הגר לבקש את אישה ולא מצאה וכעת דפקה שערי בית מדרשא לדרוש את ה' ותורתו למצוא לה עזר ותרופה גלל זה באתי בדברי אלה והנני שולח לידו העתק מדברי הרב הנ"ל וגם אשר השיבותי לו וימחול על כבודו הרמה יעיין עוד בדבר ולהוסיף ידו שנית אחר העיון לחוות דעתו הרמה ולכתוב לי ונא שיהי' מן הזריזי' מקדימי' למצוה כזו להיו' האשה היושבת צרורה עיני' מטייפי' ומייחלים למעיינה הישועה ולהיות שבטוח אני שמאליו יתעורר בלא פועל אקצר ואומר שלו' לאד"ה כ"ד א"ה ש"ב הד"ש כ"ה בלב ונפש חפיצה אצפה לתשובתו ה"ק ישכר בער מגזע צבי חונה פה ק"ק זלאטשוב:

לש"ב הרב הגאון החריף ובקי החסיד המפורסים מוה' ישכר בער נ"י אבד"ק זלאטשוב:

ע"ד האשה הנעצבת שהועד לה על הריגת בעלה המומר במלחמה ולא הי' העדות מספיקי' להתירה אולם נמצא לה תרופה שצוה קודם הליכתו למלחמה לעדות לכתוב וליתן הגט והיא זקוקה ליבם ומהרי"ט בח' א"ה סי' ק"ג התיר בזה ליתן גט וחליצה ועם שהיו בדורו חולקי' עליו מעשה רב והרב רב גוברי' וראיותיו הברורות יתנו עידיהן ויצדקו ואף האשה זו לא יגרע נחלתה ונסמוך על דברי מהרי"ט בפרטו' במידי דחששא בעלמא ואין זכרון לראשונים בחששו' כאלו לעגן בת ישראל ואין לזה מקור בש"ס ופוסקים ראשונים רק קרא עלי' ערעור חכם א' (ואין רצוני לפרוט שמו אולי לא לרצון יהיה לפניו) וחש לדברי החולקי' על דברי מהרי"ט ודחה דברי מהרי"ט בזרוע ולענ"ד דברי מהרי"ט קיימין ונכתוב מה שחנני ה' לחזק סברות מהרי"ט:

והנה מקור דין זה מעין סתום אין הכרע כלל לפרש כך שהם נשענו על דברי הרמב"ם פ"ו מ"ה גירושין שכתב באלו שנותנים עליהם חומרי חיים כו' אם היה גט ביד השליח לא יתן לה ואם נתן לה ה"ז ספק מגורשת וכתב ה"ה לא יתן לה דאין לנו להחזיקה בספק גרושה דזה וודאי לענ"ד פי' דברי ה"ה כפשטן אם היא זקוקה ליבם לא יתן לה הגט ותהי' בספק מגורשת ואח"כ תחפש הבירור אי מת בעלה אם תהי' זקוקה ליבם או תחפש אחרי היבם. דאין לנו לעשות כן לכתחלה דלא ליפוק חורבא שתקיל לעצמה להנשא בלא חליצה אם יהיה קשה לה למצוא היבם. ואף דחששא רחוקה היא דעד כאן לא מהמנין לה לומר מת יבמי אלא משום דלמא סניא לי' ורצה להשמט מתחתיו אבל הכא דבלא"ה אסורה ליבם מספק ליכא סברו' סניא לי' (ומשו"ה רוצה מהר"ם מינץ לומר לדידן ליכא סניא דהא חולצת) אך הרמב"ם ז"ל לטעמא דחש במת יבמי כיון שאיסור לאו קל בעיני' לא מהימנא משו"ה י"ל שאוסר ליתן לה הגט שלא תסמוך ע"ז. והרי טעם זה נכון לדברי הרמב"ם יותר ממה שכתבו בו כל החולקים על מהרי"ט וכמו שיתבאר בס"ד. ואף דחשש זה לא הוזכר בש"ס ואף שם דברי הרמב"ם ז"ל צריכים ישוב דכתב טעם אחר שאינו בש"ס הארכתי בזה במקום אחר בס"ד בתשובה אולם אף אם נניח זה וודאי היכא שיבמה כאן והיא חולצת תיכף מאי יש לנו לחוש ולגזור אטו שאר נשי' וודאי כיון שמסור לב"ד זריזי' הם ולא ימסרו לה רק אם יחלוץ תיכף ולסלק זה החשש היה נראה יותר נכון לחלוץ קודם ועל החליצה לחוד וודאי לא סמכה דהא איסור א"א חמור בעיני' ומהרי"ט רצה שיחלוץ תחלה וכתב דאין בזה קפידא רק לרוחא דמלתא צוה שיהיה הגט קודם דשמא ימות בין חליצה לגט אבל ברור דאין לחוש לזה כמ"ש מהרי"ט עצמו אבל כיון דלדעתי אין לחוש שתסמוך ע"ז כיון שהיבם לפני' ואנו מצריכים לה לחלוץ והיבם חפץ בכך למה נחוש ונגזור גזירות אין לשנות וליתן הגט קודם כמו שצוה מהרי"ט והנה מהרי"ט כתב כי הרש"ך כתב טעם לאסור דשמא היא תסמוך דעתה על הגט ותנשא בגט זה לחוד וזה דחה מהרי"ט שפיר דוודאי לא נחוש שתסמוך דעתה כמו דלא חיישינן בכל הספיקות והרבה בחבילות ראיו' מהך דשנים אומרים זה אומר אני קדשתי' דצריכה גט משניהם דאמאי לא נחוש אם נצריך גט מא' שתנשא על סמך זה לאחר והקשה זה החכם הבא לסתור דברי מהרי"ט מאי ראי' הוא זו אדרבה אם נאסור אותה לכל טפי תנשא לא' מהם מחמת קריבות דעתה שזה נשאה ודבריו תמוהים אנן אמרינן במזיד לא תעבור רק מחמת הגט תסמוך דעתה כיון דחכמי' האמינוהו והצריכו גט ממנו ע"כ שהיא מספק לא תתלה להקל הה"ד בהא. תו דחה כיון שספק בא מחמת שנים שאני לא ידענא מאי חילוק יש בין שנים לא' ואף מ"ש דמירתתא כיון שזה עומד ואומר אני קדשתי יראה שיברר ז"א דא"כ למה לא פי' רש"י כך בשנים מרתת דיברר השני רק רש"י פי' שהאב יכירו והא לא שייך הכא ותו מה יענה להך משנה מי שקידש א' משתי אחיו' וא"י איזה מהן קידש דנותן גט לזו וגט לזו נמי נימא דהיא תסמוך ע"ז שקידש אחותה כיון שנתן לה גט ותנשא בלא גט. וא"ל דשאני התם דטוענ' ברי לי שלא קידש אותי דהא ס"ד דקידושין שאין מסורי' לביאה הוי קידושין וס"ד שכולם אינם יודעים ואפ"ה מתיר שיתן גט לזו ולזו וא"ל שאני התם דיודעת שהוא ספק שאין שום אדם יודע אבל הכא סבורה שב"ד קים להו שהוא חי דהא מודעינן לה שהוא מחמת ספק א"כ מאי לחוש. וגם הראי' שהביא מהרי"ט מנתקדשה שלא לדעת אבי' ועשה אחיו מאמר דלא חשו כשיתן הגט עכשיו והחליצה כשתגדיל שתאמר גיטא מעליא הוא ותנשא בלא חליצה ודחה זה המדחה שאני התם שהספק על שנים ולא ידענא מה בכך שהספק משנים הראשון מת ואינו לפנינו ותתלה לשני נתרצה. ואף שבמה שדחיתי אני יש מקום לדחות ראיו' מהרי"ט דשאני איסור לאו דקיל בעיני' אך מקטנה שנתקדשה כו' מוכח אף לאיסור לאו לא חשו דאל"כ ניחוש שתנשא בלא חליצה וגם ראיו' שהביא מקידש אחת משתי אחיו' מוכח דלא חשו לחליצה ע"ש:

ולענ"ד נראה עוד ראי' מוכרחת מר"פ החולץ דקאמר לר"י תחלוץ תוך ט' ותנשא אחר ט' קשה נגזור שמא תנשא מיד והיא מעוברת צרתה והולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם ע"כ לא חשו שתעבור ע"ז כיון שהתקנה מזומנת לפני' שהיא תמתין עד לאחר ט' כ"ש אם היבם מוכן לפני' לחלוץ מיד ותו ראי' מיבמו' ד' ל"א דחיישינן דקידשה לדידה קידושי וודאי ואתית לפקוע הקידושי' ומשני כיון דחלצה מידע ידעה דהוא חומרא בעלמא אלמא כיון דאנן מודיעי' לה שצריכה חליצה לא תטעה אף שנאסרה ליבם ותו מי לא עסקינן שהיבם אי אפשר לחלוץ שרגלו עקומה ואסרינן לה ליבם ומ"מ לא מפקעת עצמה ממי שקידשה כיון דמודעינן לה אי הוי מצי לחלוץ לה היה חולצה הרי יודעת דהיא חומרא בעלמא א"כ הה"ד הכא אי מודעינן לה שצריכה חליצה לא ניחוש לזה כ"ש אי חולץ לה מיד רק ראי' זו יש לדחות דיבמה לשוק קיל בעיני' משא"כ התם אבל בלא"ה עיקרן של דברי' כמ"ש מהרי"ט ז"ל ובפירו' השני שכתב מהרש"ך דמבטל היבום ותצטרך לחלוץ יפה כתב שם מהרי"ט ביטול כזו לא שמענו כיון דמקיים חליצה אין לנו לעכבה על הספק ולדידן בלא"ה קי"ל מצו' חליצה קודמת ואין צורך להאריך בזה ובחשש שהמציאו שלא יאמרו יש גט לאחר מיתה הא וודאי ליתא דהא מצרכינן חליצה ומידע ידעי כדקאמר הש"ס ביבמות וא"ל דלמא איכא דידע בגט ולא בחליצה הנה כבר הביא המהרי"ט בשם רמב"ן היכא דאין תקנה אין לחוש לזה דווקא בהכרזה חשו ע"ש ולי נראה טעם הדבר בהכרזה אי לא ידעי בהכרזה יאמרו חלוצה התירו לכהן אבל הכא אכתי למה יאמרו שהתירו גט לאחר מיתה טפי יתלו דקים להו לרבנן שהי' חי והא ביבמו' קאמר שם ד' ל"א במפולת מי יאמרו קמו רבנן במפולת אבל הכא יאמרו קים להו לרבנן כו' א"כ הכא נמי וודאי טפי יתלו דקים להו לרבנן דחי הוא משיאמרו טעו רבנן והתירו גט לאחר מיתה ותו הכא לאו גט לאחר מיתה היא דגזרו רבנן בפ' מי שאחזו דהתם הגט ניתן לאשה לידה קודם מיתה אבל הכא הרי לא נתן לה עדיין הגט ומת קודם שניתן לה מאי חשש גט לאחר מיתה איכא יאמרו יוצאה בלא גט טפי יאמרו רבנן ידעו ונתברר להם שהוא חי. ומבואר הוא בגיטין ד' פ"א ופ"ט שאינם מיחסי' לחכמי' לטעו' רק יאמרו עיינו רבנן ולא הוי בי' קידושין או סמוך למיתה גירשה וכדומה ותו הא מוכח אף לר"ן דמשני הך תירוצא בקידושי' בקטנה שנתקדשה שלא לדעת ועשה אחיו מאמר צריכה גט ומיאון וחליצה והקשה ל"ל מיאון הא די בחליצה ותי' איכא דשמע בהא ולא בהא אבל אי איכא נמי מיאון כולו האי לא חשו וקשה א"כ כיון בתרי מילי חש שישמע בהא ולא בהא א"כ לעיל דקאמר צריכה גט וצריכה מיאון נימא איכא דשמע מגט ולא ממיאון ותצא אחותה בלא גט כיון דהוי רק ב' מילי. ע"כ כיון דאין תקנה לא חשו כ"כ רק שם שתקנה בחליצה וכ"כ הר"ן שם בהדיא היכא דליכא לתקוני לא חשו וכן התוס' ז"ל דתי' באופן אחר קו' הר"ן מחליצה וכן רבינו ישעי' אלמא לא ס"ל חשש זה ומאן דס"ל לא חש בדיעבד רק לכתחלה:

ומה"ט אין לחוש נמי דהיא תתקדש לאחיו ותצא בלא גט דהא אצרכו' חליצה ותדע דמחמרינן בה כדמשני הש"ס כיון דאצרכו' חליצה מידע ידעי דחומרא בעלמא הוא ולאיכא דשמע בגט ולא בחליצה אין לחוש כמ"ש לעיל ואף גם היא עצמה הא מצרכינן לה חליצה וידעה דהיא חומרא בעלמא היא ובלא"ה אין שום חשש שתתקדש לאחיו וודאי למה תעשה כך הא ידעה דנתגרשה ואסורה עליו ובש"ס חיישינן דנתקדשה כבר מקודם שצוינו שלא תתיבם והיא היתה מתקדשת דהיתה סבורה שהיא בחזקת פנוי' ומשו"ה בספק קרוב לה תנשא לאחר אבל כיון שאנו נותני' לה גט למה תנשא לאחר והרי שם קאמר כיון דאצרכו' חליצה מידע ידעה כו' כ"ש אם נצריכה לה גט למה תנשא לאחיו דידעה שהיא אסורה לו כיון שגירשה אחיו והא דחיישינן שמא יקדש אחותה בהך דנתקדשה שלא לדעת דהיינו שיקדשה על סמך שלא נתרצה אבי' אבל לאחר הגט אין לחוש שיקדש אחותה כיון שרואה שמצריכי' גט ממנה למה יקדש אחותה וזה ברור דוודאי שתעבור איסורא מילתא דלא שכיחא לא גזרו כ"ש שעכשיו אינן נוהגי' ביבו' והוא רחוק שישאנה אחיו כ"ש דהאי חששא שמא שמע מהגט ולא מחליצה הוא רק לכתחלה ולא לדיעבד ואלו הדברי' פשוטי' ומבוארים והחשש שחשו עוד שמא נשא שם אשה ותפטר בחליצה של זו הכא בנ"ד כיון דמומר הוא אין לחוש לזה וגם בלא"ה אין שום סברא לחוש לצרה אחריתי דאי נשא איכא רובא דמתעברו' ויולדו' וכמ"ש מהרי"ט:

והנה באמת לענ"ד הי' נראה אפכא דהרמב"ם ז"ל אוסר ליתן הגט לשליח דמיירי שלא במקו' יבום וחש שמא יתברר שמת ותצטרך כרוז לכהונה כמו דחשו בחליצה אבל במקו' יבום אין חשש דאם יתברר שמת חולצת ואסורה לכהונה ממ"נ. ותו הט"ז סי' קנ"ח בא"ה כתב דאין לחוש שמא יצטרך כרוז רק במקום דאפשר לברורי מחמרינן עלה אבל שתתעגן לעולם במקו' שאין דרך להתברר אין לחוש א"כ אם נהרג במלחמה בין הנכרים מסתמא לא יהיו עדי' כשרי' ואף אם נכרים יאמרו מסל"ת לבד דאינו ברור שיאמרו מסל"ת וישראל ישמע רק אף אם יאמרו כך לא יהיו נאמני' להתירה לכהונה דווקא לענין עגון הקילו אבל לא להתירה לכהונה ומדינא אסורה ואין צריך כרוז והיינו אני והוא נחביאנו במערה דליכא סהדי ותו נלענ"ד עוד לומר דמוכח שם דלאו בכלהו גווני חשו לכרוז דאלכ"ק למה באמרה מת בני ואח"כ בעלי ביש לה בן דחוששי' לדברי' למה לא פריך למה חולצת וליחוש דלמא אתי עדי' ויאמרו שבעלה מת קודם ולא תבעי חליצה ונצריכה כרוז לכהונה:

וא"ל הא שווי' נפשה חתיכה דאיסורא ואסורה לכהן דז"א דכבר כ' הב"ש סי' ל"ט ס"ק י"א אף משום סברו' כאן נמצא אינה צריכה גט אף שהיא אומרת אחר שנתארסה נולדו בה המומין כ"ש אי סהדי מכחישי' אותה אין לחוש לדבריו להכי נ"ל דעד כאן לא חיישינן שמא נצריכה כרוז אלא התם דכיון דרוב נשי' מתעברו' ויולדו' רק דחשו למיעוט מפילו' להכי חשו אי חלצה שיתברר כפי שהוא האמת הרוב שצרתה מעוברת או שהיא עצמה תלד ולד של קיימא וחלצה בחנם ומצריך אתה כרוז לכהונה נהי דאנן מחמירי' עלי' ואומרי' לא תנשא בלא חליצה אכתי קרוב שיתברר שא"צ חליצה דיש לנו רוב ולהכי בפ' החולץ ובפ' האש' שהלכה אמרינן דחיישינן שתבעי כרוז:

וכן הך דניתן לי בן ואמרה מת בעלי ואח"כ בני דחוששין לדברי' היינו נמי משום דרוב נשים מתעברות ויולדו' א"כ אמרינן מסתמא יש לה בן וכיון שיש לה בן וודאי קושטא אמרה דמת אחר מיתת הבעל דאל"כ למה לה להזכיר מיתת הבן תאמר ניתן לי בן. אך אנו אין סומכי' על הרוב ואמרינן דלית לה בן ובהא חיישינן שיהא האמת כדברי' (ובהכי ניחא מ"ש הט"ז סוף דבריו משו"ה חיישינן לכרוז כיון שיתכן שיבא הבן מצד הירושה וממילא יביא העדים. ולכאורה תמי' הא היא אומרת מת הוא ובש"ס קאמר דאתיא סהדי ומסהדי כדקא אמרה ע"כ דכונתו דהחשש הוא שיש לה בן דזה עיקר החשש משום דלזה יש רוב חיישינן ע"ז אף שלא נחוש למיתתו של הבן וזה ברור) א"כ יש בזה טעם נכון דחיישינן לכרוז משא"כ בעלמא דיש חשש ספק גמור אצלינו מצריכי' חליצה ואין חוששי' לכרוז דמי יודע שיתברר דאין צריך חליצה ואין לחוש לחששו' רחוקו' כאלו ומשו"ה ניחא הך דיש לו בני' שהביא הט"ז ואינך והשתא נ"ד נמי אין לחוש לכרוז אף שלא במקום יבם א"כ אין שום מקו' לחוש חששו' כאלו במקום שאין יתד בש"ס ופוסקי' אין להעמיס חומרות על עגונות ואנן חזינן דפריך בבכורו' והא משום עגונא אקילו ולא ס"ד שתגזור חומרא עלי' ומשני בתחלתה החמירו אבל לא באופן כזה:

ומ"ש זה החכם שדוחה דברי מהרי"ט שיש לו ראי' מש"ס לדברי הרמב"ם דקשה למה תני במתני' חומר חיים לענין תרומה הו"ל למיתני לענין אשת איש ומ"ש התוי"ט דהוי כ"ש קשה לי' מאי כ"ש הוא הא בש"ס עביד צריכא האי אפשר והאי לא אפשר אלא ע"כ לא מצי למיתני חומרי חיים שיתן לה הגט דלכתחלה אין ליתן הגט ואי כבר נתן ליכא חומרא וא"ל נותני' עלי' חומרי מתים והיינו שאינו נותנו לה הגט דא"כ חומרי חיים ל"ל שלא תנשא בחליצה לחוד מחומרי מתים שמעינן לה דאי חולצת ואינה צריכה לגט מאי חומר הוי ועוד כיון שהטעם שאינו נותנו לה משום דאין להחזיקה בגרושה על הספק א"כ היאך נכנס בנתינת חומר מתי' כי חומר חיים היינו שמחזיקי' אותו בחי וודאי וכצ"ל בחומר מתי' והמניעה בנתינת גט היינו מספק עכ"ד העתקתי לשונו אף שהוא מגומגם לא רציתי לשנו' הלשון אל הכוונ' שלא יאמר שיש לו כוונה אחרת באותן הדברי':

והנה ראו נא כמה נתחבט להעמיד דברי' דחוים הקו' שהקשה על התוי"ט לק"מ דעד כאן לא מחלקינן בין אפשר ללא אפשר היינו מאי דסמכינן על חזקה ס"ל באפשר אין סומכי' על החזק'. אבל לענין ספק חי ספק מת אין חילוק בין אפשר ללא אפשר. ותו הא הריב"ש סי' שע"ט כתב דהך דר"א בן פרטא רובן לאבד ואפ"ה לא אזלינן בתר רובא משום דאיכא תרי חזקה נגדו חזקת א"א וחזקת חי ע"ש א"כ עיקר הרבותא דנותני' חומרי חיים והיינו אפשר שיתן לה השליח הגט ומ"ש דאי אפשר למיתני חומרי חיים דאין ליתן הגט וכתב אח"כ וא"ל על חומרי מתי' סיפא לאו ריש' אך האמת שיתכן למתני תרתי חומרי חיים שהשליח מחויב ליתן לה הגט ואם אין ביד השליח גט לא תנשא וחומרי מתי' שצריכה נמי חליצה ומ"ש ל"ל חומרי חיים כיון שנותני' עלי' חומרי מתי' ע"כ צריכה גט דאל"כ מאי חומר איכא לא ידענא מאי קאמר אטו היבם תמיד אצלינו החומר הוא אם אין היבם כאן צריכה דווקא לחלוץ ולא מהני לה גט ואף מ"ש דצריכה חומרא להיות מוודאי ולא מספק תמו' הא זה שאין אנו מחזיקים אותה בגרושה היינו מספק ולמה לנו להחזיק אותה בוודאי מחמת ספק שמת אין להחזיקה בגרושה אבל הא וודאי מוכח ממתני' דאין להחמיר טפי מחומרו' שניהם. והיכא שיצאנו שני החומרו' אין כאן חשש כלל:

ובנ"ד נמצא עוד דבר א' שמומר א' העיד מסל"ת שבעלה מת ששאלו אותו מה אתה נאנח והשיב חבירי נהרג וכיון ע"ז האיש בבירור ועדות זה מספיק להתירה רק החכם האוסר הטיל קוצים לומר דחייש כיון שבא עוד עדות שכל חביריו של המומר שנהרג תבעו כומר א' עבור פקדון שהי' לזה המומר אצלו והביאו ראיה שנהרג ובהא חש משו"ה אומר שהוא נהרג לאחזוקי שקרי' דמסתמא גם הוא אז ביקש הפקדון ורצה להחזיק שקרי' ע"ד חברך חברא אית לי' ועדיף מקונטרמיסין ובאמת הוא דבר תימא וחוכא להחזיק חומרא כיון שהכומר כבר החזיר להם הפקדון מאי הי' צורך לומר שוב שנהרג כבר הי' להם עדות והתפארות ליכא הכא ודברי' אלו בדוי' ורחוקי' מן הדעת. ובוודאי היכא שאין רגלים לדבר אין לחוש לשום חשש כמבואר סי' י"ד וכל התשו' מלאי' מדין זה. כ"ש ששם היו עדות ומאי נ"מ מזה שיספר זה ליהודים אחרים שנהרג ולא ספר כלל מהפקדון ומאי יחזיק שקרייהו איכא. ובדבר החשש דבעי קברתיו כבר נחלקו גדולי עולם אי עד מפי עד בעי קברתיו. והראנ"ח כתב דנהגו כל גדולי עולם להתיר בלא קברתיו ובס"ד בתשו' אחרת כיפי תליתי דווקא בעד המעיד י"ל אם קברו הי' מספר לנו כיון שרוצה שנתיר ע"פ עדותו מה לו לספר שנהרג טפי יאמר מה שההיתר תלוי בו שקברו והרי מת הוא תהי' מיתתו מאיזה סיבה שהיתה כ"ש אם נאמר כדברי מהריב"ל שקבור' ממש הי' מזכיר שהי' הדבר רשום אבל י"ל שהזיזו ממקו' למקום:

ובעד המעיד אי הי' מזיזו כדי שידע שמת הוא הי' אומר לנו שזה עיקר ההיתר משא"כ המספר שמועה לחבירו מספר לו החידוש שזה נהרג ולמה לו לספר שהזיזו וכדומה כ"ש נ"ד שזה השיב על מה שנאנח והשיב שזה נהרג למה יספר הקבורה ע"ז לא נאנח ויש מקום מרווח להתיר האשה עפ"י מסל"ת זה רק כיון שמומר דינו כקטטה וגם הוא במלחמה לא רציתי לעשו' מעשה להקל כ"כ כיון שיצאנו מידי כל החששו' בגט וחליצה בחששו' רחוקו' וגרועו' כאלו אין לנו לעגן בת ישראל כיון שמדינא מותרת כנ"ל ברור בס"ד. ולית מאן דחש להחמיר ובדרבנן עבדינן עובדא והדר מותיבין תיובתא ראוי להתירה מכבלי העיגון:

עוד ראי' נ"ל דהחשש שחשו חכמי' אינו אלא אי חומרא הוא קאמר ביבמות ד' ל"א הא אתי לידי קולא ולמה יחמירו הא נפיק מיני' חורבא ועיקר החורבא כיון דמדינא מיבם ואנן אסרינן ליבם יאמרו למה החמירו החכמים ע"כ משום דקים להו דלא הווי קידושי' וכן בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' דאין לחוש כלל לריצוי האב מדאו' רק חששא הוא כמבואר שם לרב ושמואל חיישינן כו' ולהלכה לא חיישינן ע"ש א"כ לא יתלו שעשו חומרא רק יאמרו ידעו שנתרצה אבל היכא שכ"ע יודעי' מדינא מתני' חומרי חיים וחומרי מתי' אין לחוש כלל שעי"ז נפיק חורבא דיתלו מספק מחמירי' מדינא אף דרובן לאבד איכא תרי חזקה נגדו חזקת א"א וחזקת חי וכ"כ הריב"ש סי' שע"ט ובזה נתישב קו' מהרש"א ביבמות ד' פ"ח שכתבו תוס' ברי לי מרע חזקת איסור ובנתגרש כתבו דבעי חזקת אשה דייקא ולהריב"ש ניחא דוודאי מאי מהני דייקא הא איכא תרי חזקה חזקת א"א וחזקת חי ומאי מהני חזקת דייקא נשאר עוד חזקה רק בברי לי איכא נמי תרי חזקה דעבידא לגלויי לא משקרא וחזקה דדייקא א"כ צריך ברי לי וחזקה דדייקא נגד ב' חזקות א"א וחזקת חי אבל במת בנך ואח"כ בעלך ליכא חזקת חי דמאי חזקת חי טפי יש לבעל מלהבן א"כ בברי לי די דאיכא חד חזקה דעבידא לגלויי דלא גרעה משאר עד אף דלא דייקא ודו"ק. עכ"פ כיון דמדאו' יש להחמיר לא יבואו להקל משום שצריך גט וחליצה וראי' לזה דאף להקל לא חשו חכמי' לזה דקאמר שם בגירושין העמידוה בחזקת היתר לשוק ולא חשו זימנין דקידשה אחר קידושי וודאי להערוה ואתו לאפוקי קידושין ע"כ אין לחוש לזה כיון שלא עשו שום תקנה ואוקמי' אדינא ולמה יאמרו קים להו לחכמי' אלמא אף אי מקילי' לא יתלו דקים להו כ"ש אי מחמירי' מדינא ולא מחומרא:

ועוד נ"ל דלא חשו חכמים שהיא תתקדש לאחר דודאי בחיי בעלה תחזיק עצמה בספק א"א מה"ת תעבור ותנשא נהי דאחר שתראה צרתה אינה מתיבמת יש מקום לטעו"י אך השתא אין חשש לקידושין דהא שריא לעלמא ובחיי בעלה לא תתקדש דהא אסורה בחזקת א"א אבל בספק קידושין בחיי בעלה תתקדש כיון דמספק היתה בחזקת היתר והעמידנה על חזקת פנוי' אף דחכמי' החמירו כמבואר בתוס' כתובות ד' כ"ב מ"מ חיישינן שתתקדש ולא תחוש לחומרא דהא אם ניסת לא תצא אבל בספק גירושין אין לחוש שתתקדש לאחר כיון דמדינא אסורה ואם ניסת תצא והא דלקמן פי' רש"י מצריכה חליצה ומידע ידע דחומרא היא היינו משום דלמה לחכמי' להחמיר עלי' שתחלוץ כיון דאתי לידי חורבא אף חשש רחוק אבל כל שלא החמירו חכמים אין לחוש לחשש רחוק. א"כ מבואר אף דלא מודעינן לה דצריכה שניהם אין לחוש שתסמוך ותיעבד עובדא רק הש"ס קאמר למה לחכמים להחמיר דאתי לידי קולא טפי נניח על עיקר הדין כיון שאפשר לבא לידי תקלה. אבל לחוש ולגזור גזירות אנן לא גזרינן. ובזה נדחה החשש שתנשא לאחיו אחר הגט כמ"ש לעיל דהא הוכחנו מהש"ס דאין לחוש שתתקדש באיסורא והרי יודעת דגרושה היא איך תשא לאחיו ואי חלצ' מיד הרי חליצה היא כ"ש כיון דמצרכינן חליצ' ומידע דחומרא היא ואין לחוש דשמעו מגט ולא מחליצה דהא היא ידעה מתרווייהו. והא דחיישי בש"ס דקדשה לאחותה היינו קודם הגט שיסבור דאינה מקודשת. אבל אחר הגט איך לחוש שיקדש אחותה כמ"ש לעיל. עוד השבתי על דברי שארי הרב המאוה"ג אב"ד מזלאטשוב בהא שכתב בריש דבריו לפלפל אי ירד למלחמה נותני' עליו חומרי חיים וחומרי מתי' ורצה לכאורה להוכיח דהא מלחמה קאמר דאמרה בדדמי ומפולת הוא כמלחמה ומפולת נותני' עלי' חומרי חיים א"כ הה"ד מלחמה וז"א דמפולת היינו שבתי העיר נופלים ושם מיירי שנפלו עליו מפולת ואף שרש"י פי' תרתי במפולת כמלחמה מ"מ הא דמדמה למלחמה העיקר שבתי' נופלים:

עוד כתב דווקא אי מחו לי' הווי בדדמי מבואר בש"ס משום דנטרא לי' י"ל אי לאו דמחו לי' לאו בדדמי הוא מלחמה:

אבל זולת זה איכא בדדמי. רק זה י"ל הבדדמי הוא משום שלא חזר כמ"ש רש"י בכתובות אין לבי נוקפי שאלו הי' קיים הי' בא:

א"כ במומר שאין ראי' דלא בא ליכא בדדמי ומה שכתב עוד כיון שרגילי' שיהרגו במלחמה הוא מוציא מידי וודאי כמו בחולדה בפסחים לדעתי שם רגילות שתאכל החולדה ואינו רגילות שלא תאכל אבל במלחמה נהי שרגילי' שנהרגים אף שאין נהרגי' רגילי' והוי ספק גמור ומ"ש דלא הוי מסלפ"ת דאומר עבור ממון שלקח מהמומר כבר כתבתי לעיל הא ליתא למה נחזוק מספק דעביד הכיכ"ש שאין תועלת שכבר קיבל הממון עי' בק"ע סי' קנ"א ועוד בדוכתי טובא כ"ש שבא בשאלה דאשה אמרה שאין לו שייכות ואח"כ אמרה שהיתה מסופקת ומספק אין להחזיק דלאו מל"ת הוא ואף שהי' נאנח דמי לסוף יבמות דקא בכיא ע' תוס' דשוי' כמל"ת אף דלאו מל"ת הוא דבכיא ע"ש ומ"ש עוד דמל"ת אינו נאמן להחמיר א"כ די בגט י"ל הא מבואר ביו"ד סי' שי"ג אי מאמין לי' אסור א"כ הכא שנראין הדברים אמיתיים משו"ה נאנח נראה דאין להקל בזה. ואף מה שהאריך דע"א בעי שתיקה י"ל מל"ת עדיף מע"א ע' סוף יבמות כשתהא כפונדקית ע' תוס' שם. רק בלא"ה מבואר עד כשר עדיף מעד פסול ובסוף יבמות דקאמר לכשתהא פונדקית היינו לענין אשה ולא לעד כשר וע' תוס' שכתבו הוי כע"א ונ"ל שכוונו לאשה. ולענ"ד הרמב"ן דייק דקברתיו מועיל בע"א במלחמה מהך דכרכום ביתר דהי' מל"ת ע"כ מל"ת הוי רק כע"א ולכאורה קשה למה מל"ת נאמן במלחמה הא סברו' עבידא לגלויי ליכא בעכו"ם ע"כ רק דייקא והא במלחמה לא דייקא וצ"ל דלרמב"ן הפשיטו' הוא דלא חיישינן דהאשה לא תידוק כיון שלא היתה במלחמה לא חיישינן שתשמע המלחמה ודמחו לי' ולא ההריגה כמ"ש הרמב"ן ובזה מיושבי' דברי הרא"ש דס"ל אין ע"א נאמן ביבמה אף דבע"א במלחמה ס"ל דאפשט הא בעיא אלמא דעבידא לגלויי עיקר דלמ"ש הפשיטו' הוא דדייקא האשה ולא תסמוך על העד כיון שלא היתה שם א"כ לא מוכח סברות עבידא לגלויי והשתא ניחא דעד מפי עד נאמן במלחמה אף דלא עבידא לגלויי דמשתמיט ואמר זה המגיד לי כיחש דלמ"ש מוכח דאשה דייקא כיון שלא היתה במלחמה ודוק עכ"פ יצא מלובן וברור דמהני גט וחליצה ואריך למיעבד הכי:

תשובה קיג

זאב יטרוף בכלי מלחמתו חוגר. בן יקיא דברי חכמי' אוגר חכם חרשים סוגר ואין פותח פותח ואין סוגר ה"ה אוה"נ ש"ב ידידי הרב המאוה"ג הגאון המפורסים נ"י פ"ה ע"ה כ"ש מוה' זאב וואלף נ"י אב"ד דק"ק דובנא רבתי יצ"ו:

מכתבו הנחמד אף נעים הגיעני ואף אשר כוננו אצבעותיו ויהי ידיו אמונה וצריף לקודש חד דעימי' ה"ה הרבני המופלא החריף מו' משה נ"י ואת הכל ראתה עיני צרף ושקל בשקל מאזני שכלו למצוא מזור למחלת אשה אנושה וענושה אין דן דינה למזור אלמנה שומרת יבם אשר יבמה איננו ולא נודע מקומו אי' ורבי' האומרי' שאין לה כתובה עד שתחלוץ והדברי' עתיקי' ומבוארים בדברי ראשונים ואחרונים ומעכ"ת חפץ בהצדקה והמציא לה איזה דרך ישכון אור אולם מטיבותי' השליכו יהבם עלי. ואני אין בי דעת מכרעת ולפניו נגלו כל חלקי הסותר בדין זה. אך אין מסרבין לגדול ואף גם אשה זו עזובה וקשת רוח לכן אף אני אענה חלקי הנלענ"ד לזכות האלמנה ולאדם מערכי לב ולה' המענה:

ראשית דברי הלא כבר נצב לריב אלמנה הרמ"א ז"ל אורן של ישראל שכתב בסי' קס"ה למ"ד מצות חליצה קודמת צריך ליתן לה כתובה מיד אף שראה דברי חולקי' הכריע כרד"ך ואף שהב"ש והנ"ש שדו בי' נרגא ממ"ש הרמ"א סי' קס"ד במקום שכופין אז אינו יורש משמע אבל אם אין כופין יורש והם לא הזכירו שכופין ובאמת ודאי יש מקום לומר דמ"ש למ"ד מצות חליצה קודמת היינו כופי' דהב"ש כתב שם דלר"ת ורא"ש נמי כופין אם א"י שמכוין לשם מצוה והיינו בסתמא א"כ שם כופי' משו"ה כתב רמ"א שפיר דאז נוטלת כתובה ובסי' קס"ה התנה דוקא במקום שכופי' דשם לאחר שמתה מיירי וי"ל שהיא היתה חפיצה ביבום ואז אין כופין להכי כתב רמ"א במקום שכופי' אף כה"ג. אבל כאן בח"י מיירי והיא אינה רוצה להנשא ואז כופי' אי מח"ק לכ"ע להכי סתם רמ"א כך הי' אפשר לומר. אך מ"מ קשה לא הוי לי' לרמ"א לסתום למ"ד מח"ק דהא דעת ר"י דאין כופי' בכל גווני ודברי הרמ"א מורין במ"ש והמנהג כסברא הראשונה דאין כופי' לחלוץ היינו לא משום ספק אין כופי' לחלוץ רק דסברא ראשונה ס"ל דאין כופי' לחלוץ אף אם מח"ק והאמת טעם המנהג דחשו למ"ד מי"ק וכן למ"ד אין כופי' אף אם מח"ק וכ"כ מהר"ם פדוואה בתשו' ח"י שממנו מקור הדין של הרמ"א ולענ"ד נראה עוד לישב ולומר דלמ"ד מח"ק אף שאין כופי' מ"מ מכריע לענין כתובה כופי' דמהרמ"פ כתב דהוא מסתפי לצוות לכוף כיון דאיכא הני רבוותא דס"ל אין כופי' לא רצה להכריע לענין איסורא אבל לענין ממון דעתו שתקבל כתובתה כיון שאינה רוצה להתיבם אבל התם אם מתה אזי י"ל שהי' רצונה להתיבם ואז לא היתה מחבלת הכתובה והכריע רמ"א במקום שנוהגין לכוף אזי אינה יורשה. ועוד נ"ל ליישב דברי הרמ"א דהכרעתו כך הוא אם היא קיימת כיון שספק הוא אם הוא מיבמה או חולץ לה וספק אי קאי ליבום או לחליצה הוי היא ודאי והוא ספק דמ"ד שהוא נוטל הכתובה אינו רק משום שיש לו אישות בה כמ"ש ריא"ז הובא פ' אשה שנפלו ויתבאר עוד לקמן בס"ד אבל אי מתה הוי ספק וספק ולהכי לא הכריע דאינה יורשה רק במקום דכופי' ומעתה נשים לב לדברי מהרלב"ח שחלק על דין זה עפ"י דברי תוס' גיטין ד' ל"ה ד"ה גט יבמין דהקשו על רש"י הא אין לה כתובה עד שתחלוץ אף דהתם היא קיימא לחליצה דהא משנתן לה גט פסלה על כל אחי'. והנה לענ"ד נראה לחלק בזה דהנה רש"י ז"ל כתב בהחולץ אף דלענין קבורה אמרינן דקוברה וקאי הכתובה ברשותו דיבם כאחר דמי לענין ירושה לא אמרינן הכי. ולכאורה היא הלכתא בלא טעמא ונ"ל דהיינו טעמא דהא דאמרינן דנתנה כתובתה לגבות משום דיבם כאחר כו' א"כ עיקר זכותה בשביל שתנשא לו ע"כ קיימא לאינסובי ולהכי יורשה משא"כ לענין קבורה אדרבה אם הוא זוכה דקיימא לאינסובי לא יהי' חייב בקבורתה א"כ עיקר זכותה משום דהיא קיימא לאינסובי לי' א"כ אם נתן לה גט ופסלה אדרבה לא קיימא לאינסובי ואסורה נמי לכ"ע ואין אני קורא לכשתנשא לאחר ולהכי ל"ל כתובה משא"כ למ"ד מח"ק קורא אני כשתנשא לאחר דהא בידה להתרצות להתיבם אליו ואז תהי' יכולה להנשא לו דהוי כאחר דודאי לא בעינן שתנשא רק שיהא יכולת בידה להנשא ומגיע לה הכתובה והוא אין לו בה צד אישות דעדיין לא זכה הוא בכתובה שיכול להיות שיחלוץ אבל היא יכולה לגבות הכתובה דהא בידה להנשא אליו קורא אני כשתנשא לאחר כו'. א"כ יצא לנו מזה אם הדין שתחלוץ ואסורה ליבם גרע טפי ואין לה כתובה עד שתחלוץ שאין אני קורא כשתנשא. ודברי הרמב"ם שכתב כל יבמה שחולצת כו' יתפרשו כמו שפי' רלב"ח דאחר חליצה יש לה כתובה ע"ש א"כ אין סתירה מד"ת לדין של רד"ך ועוד נ"ל והוא יותר נכון בעיני דיוקא התם קאי אי מי"ק א"כ מיד שמת אחיו זכה היבם בנכסים ויש לו צד אישות א"כ במה נפקע זכותו משום הגט משום זה לא נפקע דאין אני קורא כשתנשא לאחר כו' דמחמת גט שלו אינה מותרת לאחר א"כ צד אישות שלו שהי' לו עליו וזכות שהי' לו בה שאין לה לטול כתובה עד שתנשא לאחר זה לא נפקע בגט זה. דהא עדיין אין אני קורא כשתנשא לאחר משא"כ למ"ד מח"ק אין לו בה צד אישות ולא זכה בכתובה ומשום בעל הראשון קורא אני כשתנשא לאחר דיבם כאחר דמי ורשות בידה להנשא לו. ותי' זה ברור בעיני לענ"ד ונדחה ראיית מהרלב"ח העיקרית. ומעתה אומר אני אף הראיו' שלו מהא דכל הסוגיא דשומרת יבם דוחק דאתיא למ"ד מי"ק. אינה ראי' די"ל הכא מיירי שרצונה להתיבם. אבל אם אמרה שאינה רוצה להתיבם ואז וודאי אין כופין אותה ולא הפסידה כתובתה ולא קיימא ליבום א"כ אין לו בה צד אישות דלא קיימא ליבום ודברי מהרד"ך נכוני' וכהכרעת רמ"א ז"ל אולם בנ"ד אין צורך לכל זה כיון שיש לו אשה אחרת אף דהב"ש כתב דיש חולק ע"ז דמ"מ אין כופין מ"מ נלענ"ד אם היא אינה רוצה להתיבם מטעם דלא ניחא לה צרה לכ"ע שומעין לה והרי מדינא דש"ס לר' אמי ביבמו' פ' הבא על יבמתו ס"ל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן לה כתובה רק רבא ס"ל נושא והוא דאפשר למיקם בסיפוקייהו ומטעם זה תיקן הגאון שלא לישא שתי נשים דמסתמא אי אפשר למיקם בספוקייהו כך פי' טעם דבריו הרבה מרבוותא וכמה דלא אפשר למיקם בסיפוקייהו מדינא יוציא ויתן לה כתובה אם אין האשה מתרצית לדור עמו ובלי ספק במדינות אלו שכולם נושאי' אשה אחת אי אפשר לה לסבול שידור עם שני נשי' ואין אמתלא וטענה מבוררת יותר מזה ולכ"ע יוציא ויתן כתובה בכפי' א"כ מדינא כופין על הכתובה. אף גם בנ"ד בהא נמי הדין עמה דאין מוציאין אותה לארץ אחרת כמבואר סי' ע' בהא כ"ע מודים שאין ביד הבעל להוציאה לארץ אחרת כ"ש שאינה צריכה להתיבם על אופן זה ואף גם שהוא מוכתב למלחמה ואיכא סכנה כמ"ש מעכ"ת ואף שיש מקום עיון מהא דכתב רמ"א סי' ל"ו אם יש לו אמתלא צריכה לילך אחריו ואכתי היא מה פשעה מה בכך שיש לו אמתלא הא ביש לו סכנה להיו' פה אין אמתלא גדולה מזו אפ"ה אינה צריכה לילך אחריו ואפשר לחלק בין אם ארעו אונס אח"כ או שבתחלה הטעה אותה וצ"ע עכ"פ לכתחלה אינה צריכה להתיבם שתלך אחריו וכופין אותו בבירור לחלוץ ואף גם זאת הא במורדת איכא האידנא דינא דמתיבתא להחזיר לה הנדן אם אומרת אמתלאו' מבוררי' במ"ע ואין אמתלאו' מבוררי' ממה שיש להאשה זאת שהיא רע מעללי' אם תאמר מאיס עלי נותנין לה הנדוניא שלה דלא כב"ח ואף שכתב הט"ז שאין נותנים לה עד הגט היינו משום דלא נתנה כתובה לגבות מחיי' משא"כ הכא הוא לא זכה כלל בכתובתה כיון שעומדת לחלוץ אף הט"ז מודה. ובלא"ה אין דברי הט"ז ברורי' דהאמת התקנה הי' לכוף אותו באומרת מאיס עלי ומ"מ לענין איסורא לא עשו מעשה אבל לענין ממון עשו מעשה וכ"כ מהרלב"ח בתשו' זו באריכו' ואף גם בזקינה דעת ההגהו' דמח"ק לכ"ע ע' ד"מ לכן הדין ברור ואמת לסלק להאלמנה כפי תקנו' קהלו' וכפי הסכמתכם מינה לא תזוז רק שתשבע מתחלה השבעת כתובתה כדת ה' יאיר עינינו במאור תורתו כ"ד צבי הירש מזאמושטץ:

תשובה קיד

נשאלתי מה"ה כבוד הרבני המופל' מהו' ישראל לאנשטיין מקהילתינו לחוות דעתי בהיו' כי בתו יושבת זה זמן רב שכולה ובדודה ועתה הגיע עתה עת דודי' להשתדך להגון לה. רק אגודה היא בחשש זיקת יבום וזו תורף השאלה כי נשאת לאיש וטרם נשואי' נודע לה שהיה אח לבעלה שמו הירץ והלך בדרך רחוק לאיי הים רחוק והלך עמו איש א' שמו חיים גאלד שמיד ואח"כ בא אגרת על הבי דואר לק"ק ברלין לאמו של בעלה ותוכן האגרת שספר מיתתו של בנה זה שהלך עמו וכתב שנודע לה שמיחה בו שלא ישתה משקי' החריפי' ולא הי' שמע בקולו וזה היה סיבת מיתתו ושלח לה רשימה מה שנשאר ממנו ובתוך הרשימה נכתבו בגדי' שנודע לה שהוליך עמו וחתום על האגרת זה בלשון ר"ת י ב גאלד שמיד וגם גוף האגרת ג"כ בלשון זה ונתברר מתוך הרשימה שהוא ר"ת יאהאן בערנאט ואמרו אנשי' שכך היה חתום א"ע בלשון יאהן בערנאט גאלד שמיד וגאלד שמיד כינוי משפחתו הוא ושם אביו הי' בער ובאמת היה אז פשוט בעיניהם שמת זה הירץ הנ"ל וכתבו שם לאיי הנ"ל לתבוע ירושה ולא בא תשובה ואי אפשר לה לחקור יותר כי הוא רחוק מאוד מק"ק ברלין וכ"ז הי' קודם נשואי' ועתה מת בעלה בלא ז"ק ורוצה להנשא להגון לה אחר ימי מיגר אלמנותה כמה שנים ורצתה לברר דברי' בפני ב"ד כי מת אחי בעלה. ולא הי' בירור רק זה האגרת:

עוד הוגבה עדו' פה ק"ק גלולא מבתולה אחת שהיתה משרתת אצלה באסטראווי. שאמר בעלה קודם מיתתו בחליו אשר מתבו שידע שלא יחי' עוד זאת נחמתי כי אשתי האהובה לי לא תהיה זקוקה ליבם כי אחיו מת ואמרה שהי' אז אצלה מו' סיני מ"צ באסטראווי ועל איש א' שמו הירש. ומו' סיני כתב לברלין כי בעת חליו לא שמע ממנו דבר וגם לא היה דעתו צלולה בחליו רק קבל עדו' מכמה אנשים ונשים כי תמיד הי' מלולו בפיו כי אמו ילדה הרבה בנים ולא נשארו כי אם הוא ואח ואחו' וגם אלו הלכו לעולמם ולא נשאר כי אם הוא לבדו והפליג בשבח אחיו שהי' מושלם והלך למצוא הון באי רחוקה ושם נטמן וכמו כן דברי' כאלו מורי' שלא הי' ספק בלבו על מיתת אחיו עכ"ד השואל. ואף כי כבר נשאלה שאלה זו לפני ש"ב הגאון המפורסים מוה' צבי הירש נ"י אב"ד ק"ק ברלין והמדינות והגאון הנ"ל צידד הרבה להתיר האשה מזיקת יבום בקש הרבני הנ"ל מאתי לחוו' דעי אף אני להלכה ולמעשה דלמטי שיבא מכשורי:

תשובה לא אוכל להמלט מעשו' רצון הרבני הנ"ל כי המו מעי עליו ולתקנות עגונות אשר רבותינו ז"ל חשו טובא עיינתי בדבר זה ואחלה פני חונן לאדם דעת יצילני משגיאות ויאיר עיני בתורתו ואדברה נגד מלכי' ולא אבוש:

והנה יסודי היתר נשעני' על שני דברים על הגדת הבעל ועל כתב הנשלח ובכל א' מהצדדי' יש פקפוקים ובהגדת הבעל יש שני פנים אם הגיד אחר נשואי' או קודם ויתבאר בס"ד הכל באר היטב אולם תחלה צריכים אנו להתעורר דעל הכל אינן שני עדו' כשרים אף אם באיזה צד יתכן שהבעל נאמן משום מגו ועדיף מע"א. אבל לא נתברר ע"ז שני עדים כשרים שאמר כך ואף גם יתבאר בנ"ד אין הבעל רק כעד דעלמא ונודע כי דעת הרא"ש להחמיר בע"א ביבמה. אולם באמת דעת הפוסקים האחרונים לסמוך על דברי הרי"ף והרמב"ם להתיר ע"א ביבמה בפרט במקום עגון ודבריהם דברי אלקים חיים. אך אכתי ראוי' לתת טעם לישב קו' הרא"ש ז"ל דרבא קאמר ק"ו דע"א נאמן ביבמה מדהתיר איסור כרת. והאי מרבנן דחי היא עצמה תוכיח וכתבו הגאונים דרבא לא חש לתשובתו וכתב הרא"ש הא יפה דחה האי מרבנן כי היכי דהיא לא מהימנא ביבמה לעלמא אף דמהימנא להתיבם כך י"ל בעד שאינו נאמן ביבמה דסניא לי'. ואפשר לענ"ד לומר דרבא באמת הא פשט מדגלת דטעמא הוא משום דעבידא לגלוי ולא משום דדייקא א"כ פשיטא דע"א נאמן ביבמה רק הא דיליף ק"ו לרווחא דמלתא ונהי דהאי מרבנן דחי לי' לא חש רבא להשיבו משום דבלא"ה נאמן מטעמא דעבידא לגלויי אולם נראה דקושית הרא"ש היא כך דהא איהי לא מהימנא דחשדינן שתשקר במזיד א"כ אף לטעמא דעבידא לגלויי לא ניחא דהא תוס' כתבו דעכ"פ בעי דיוקא זוטא דאי לא"ה לא סמכינן אסברו' עבידא לגלויי לחוד דהא לעיל קאמר משום חומר וכיון דחשדינן לה דמשקרא ליכא אף דיוקא זוטא ולא מהימן ע"א. ובזה מתישב יותר דרבא קאמר ק"ו אף דס"ל טעמא עבידא לגלויי דבא להוכיח דהכא איכא דיוקא זוטא עכ"פ ומוכיח מדמהימנא לומר מת בעלי שתתיבם ודחי לי' האי מרבנן דהכא אף דיוקא זוטא ליכא דהא משקרת. ובאמת לכאורה זה צ"ע על התוס' למה מהימן ע"א כיון דליכא דיוקא זוטא וצ"ל דלא חשדינן לה דמשקרת רק דאמרה עפ"י אומדן דעת וזה משקרת לומר שנודע לה בבירור. אך הרמב"ם ז"ל מישב קו' זו וכתב טעמא דהיא לא מהימנא דאיסור לאו קל בעניני' קשה א"כ ע"א נמי ע"כ כוונתו לגבי ע"א אין לחוש לזה דאצלו שוה לאו וכרת שהוא אינו עובר דאין לו הנאה מזה ולהכי קאמר שם דלא דייקא משום דסניא לי' אבל בדידה איכא סברא אחריתי דאיסור לאו קל בעיני' ועוברת להנאתה וכוונתו נמי ע"ד שכתבתי לא שתשקר רק אומרת עפ"י אומדן והאי מרבנן דחי לדברי רבא לטעמא דע"א נאמן משום דדייקא א"כ כיון דאיהי לא מהימנא משום דאיסור לאו קל בעיני' תו אין לסמוך על דיוקא דידה ורבא ס"ל טעמא משום עבידא לגלויי לעיקר להכי לא חש להשיבו דהשתא יש חילוק בין ע"א לדידה:

תו נלענ"ד לומר לשטת הרמב"ם ז"ל דבמס' סוטה ד' יו"ד פליגי ר"י ורבנן אי בעל' נאמן על סוטה מק"ו מנדה ולחד בריית' דחו שם דהיא הנותנת איסור לאו קיל לי' ולחד ברייתא דחה משום שיש לו היתר א"כ י"ל רבא יליף ק"ו דסמכינן אסברו' עבידא לגלויי באיסור כרת כ"ש באיסור לאו דלגבי עד אין לומר איסור כרת חמירא לי' דהיא אינו חייב כרת בעדותן ודחי האי מרבנן היא עצמה תוכיח ורבא לא חש לי' דבדידה י"ל דס"ל כהך ברייתא דאיסור לאו קיל לה והאי מרבנן לא שמיע לי' האי ברייתא. עוד אפשר לענ"ד לומר לחלק בינה לע"א. דהנה לענ"ד הי' נראה לישב ק' תוס' למה קאמר משום דעבידא לגלויי הא לעיל קאמר משום חומר דבמס' בכורו' קאמר טעמא דעבידא לגלויי לא משקרא מ"מ בעדו' אשה לא סמכו ע"ז. ותדע דהא אף לטעמא דעבידא לגלויי בעי נמי דיוקא זוטא עכ"פ. אך זה י"ל אי איכא תובעי' בעי דשמא זה מהני בעדו' אשה ג"כ א"כ י"ל להכי צריך סברו' דייקא דעי"ז אית לי' תובעי' שהיא מדקדקת ולהכי ירא לשקר ואף דביבמה לא דייקא בעי שמא משום עבידא לגלויי מהימנא דאף דזימנין דסניא לי' מ"מ העד ירא לשקר שמא תידוק ולא סניא לי' בשלמא אי אנן סמכינן על סברות דיוקא י"ל זמנין דסניא לי' כו' א"כ אין לסמוך ע"ז אבל אי טעמא דעד אינו משקר דירא שתדקדק אחריו זה ירא אף ביבמה דשמא לא סניא לי' זה ברור לענ"ד והשתא יש מקום לומר דהיא לא מהימנא דהיא אינה יראה לשקר דמי ידקדק אחרי' אבל העד ירא ממנה שתידוק וא"ל שמא שכרתו ולא ירא ממנה דכבר צריכי' אנו לומר אף לשיטת תוס' דאינו חשודה לשקר רק לומר עפ"י אומדן א"כ ירא העד ממנה וכן משמע לשון הש"ס זמנין דסניא לי' ולא דייקא אבל לא שתשקר ותשכור להעד:

ובזה נלענ"ד לישב נמי שיטת הרא"ש שתמו' מאוד מ"ש לחלוק על פי' רש"י דלא מיבעיא באומר מת בעלך ואח"כ בנך אף דאית לי' מגו דסובר שלא תדקדק אחריו מה בכך דל"ל מגו הא לטעמא דעבידא לגלויי א"צ מגו ולמה יגרע מאומר מת יבמך לחוד ולמ"ש ניחא דכאן כיון שסובר שלא תדקדק אחריו תו לא סמכינן אסברו' עבידא לגלויי דסובר שלא יהיה תובעי' דמשו"ה לא מהימנין לי' במגו דסובר כך א"כ אזדא סברו' עבידא לגלויי ולשיטת תוס' צריכי' אנו לדחוק ולומר אף אנו חוששי' שלא דייקא דיוקא זוטא וזה לא הוזכר ברא"ש רק שהעד סובר שלא תדקדק אחריו ולשיטתינו ניחא שפיר א"כ עשינו סמוכי' בס"ד דע"א נאמן ולכאורה הי' נראה ראי' דאין ע"א נאמן ביבמה מפ' שבועות העדו' הכל מודי' בעד מיתה שהוא פטור באומר לה ולא אמר לב"ד והכל מודי' שהוא חייב דלא אמר לה ולא לב"ד ואם איתא משכחת לה דחייב דאמר לה מת יבמך ולא אמר לב"ד דהיא לא מהימנא והוא הי' נאמן ואפשר דאינו מפסיד לה ממון בבירור דשמא יחלוץ לה ותטול הכתובה ובלא"ה אין זה קו' דחדא מיניהו נקט אך בהא יש לעיין אף אי ע"א נאמן מ"מ בעד מפי עד למה נאמן דהא אסברו' דייקא לא סמכינן ביבמה וצריכי' אנו לסברו' עבידא לגלויי ובעד מפי עד ליכא סברות עבידא לגלויי באמת אם אומר מפי עד שהוא חי י"ל דירא שלא יבא זה העד ויכחישנו אבל אם אומר מפי א' שמת כמו בנ"ד שאומרי' מפי הבעל שמת או כתב יד דיכול להשמט אין זה כ"י י"ל דאינו נאמן ואמת כי זקיני הגאון מהרמ"פ כתב בפשיטו' דעד מפי עד נאמן ביבמה. אך שמא יש לחלק בין האומר מפי חי או מפי מת אך באמת לא ראינו שחלקו בזה הפוסקים. וגם לפי"ז הי' צריך לפרש כשאמר מפי אחר ממי שמע דאל"כ מצי לאשתמוטי שלא שמע מזה. וזה הי' קשה נמי בע"א במלחמה ומים דשם נמי לא סמכינן רק אמילתא דעבידא לגלויי א"כ לא ליהני העדי' מפי עד רק שיפורט ממי שמע ושהוא בחיים. ואנן חזינן בתשו' הפוסקים שלא הזכירו זה כלל. אמת ביבמה יש לנו עוד טעם מרווח להתיר ויתבאר לקמן בס"ד כאשר נסלק מנ"ד חששו' הרמב"ן שלא להחמין לבעל אך אומר טעם מספיק לכל הני מילי שזכרנו הו"ל שאם יתחזק לשקרן לא יתלו שאמר לו איש אחר ושקר דודאי לא הי' משקר לפניו דהא עבידא לגלויי רק יתלו שהוא אמר השקר דמצי לאשתמוטי ותו י"ל והיא עיקר בעיני כל אלו החששו' הם חששו' דרבנן שלא תידוק דמשו"ה כתב הרמב"ם אם ניסת לא תצא ומשו' הני חששא דרבנן סמכינן אעד מפי עד אף במקום דאיכא לאשתמוטי דהרמב"ם בבכור נמי לא בעי שיאמר פלוני נתן לי במומו ע"ש אך הטור חולק ע"ז ע"ש:

עוד נלע"ד לומר דטעמא דהכא דסמכינן אעבידא לגלויי אינו משום שיתפש בשקרן רק הטעם דלמה לי' לומר זה כיון שדבריו לא יועילו וכ"כ הרמב"ם סוף ה' גירושי' משו"ה האמיני' בעדו' עגונה והקילו כל הקולו' דדבר זה סופו להגלו' אם חי הוא סופו לבא וי"ל עד כאן לא בעי סברו' דליכא לאשתמוטי אלא במאי שאפשר שלא יבוא לידי בירור ואנן סמכינן מ"מ ירא הוא שמא יתגלה ואז כיון שאין חשש משו' שיתפס בשקרא דמצי לאשתמוטי י"ל דלא מהימן אבל בעידי מיתה יתברר האמת ומה יועיל בשקרותו ותו יש לי ראיה לזה משיטת הרא"ש שזכרנו דס"ל לכ"ע אינו נאמן העד לומר מת בעלך ואח"כ בנך דסובר שלא תדקדק אחריו ורוצה לקלקלה א"כ לא סמכינן נמי אסברא עבידא לגלויי כיון שסובר שלא תדקדק אחריו ולא יתגלה שקרותו א"כ קשה ממ"נ אי לא יתגל' השקר הרי לית לה קלקול ואם יתגלה השקר מה בכך שהיא לא תדקדק הא כל כוונתו שיתגלה השקר ואנן אמרינן דלא משקר אינש במה שיתגלה שקרותו. ע"כ הרא"ש ס"ל דטעמא דעבידא לגלויי לא שירא שיתבדה רק דל"ל לעשות זה כיון שהיא תידוק ויתגל' שקרותו ולא יועיל כלל עדותו לקלקלה שלא יהיה בידו לקלקלה ולהכי כתב במת בנך סובר שלא יתגלה תיכף שלא תדקדק ואח"כ יתגלה השקר ובהא לא אכפת לי' אם יתבדה א"כ אף בעד מפי עד מה בכך שלא יתבדה מ"מ ל"ל לשקר הא יודע שתידוק ולא יועיל לו השקר כלל לקלקלה ולטובתה פשיטא דלא חשדינן לי' דהא סופו שיתגלה ויהיה לה רעה יותר ולכן יש לנו פנים בהלכה להתיר עד מפי עד כה"ג ובקונטרס העגונות כתבתי עוד כמה צדדים ת"ל להתיר אך ד"ת כל זמן שאדם ממשמש בהם כו' הוספנו מ"ש פה בס"ד וביבמה בלא"ה הדבר מרווח להתיר כמ"ש לקמן בס"ד:

ועתה אבא לפלפל מצד גוף העדיות אם הי' נתברר שהבעל העיד זה אחר נשואי' דאית לי' מגו דהוא פוטרה בגט לכאורה לכל הדעות נאמן אף דש"ע סתם כדעת הרא"ש בהוחזק באחי' אינו נאמן לומר אין לי אחי' דלא אמרינן מגו במקו' חזקה דמה לי' לשקר דלא כרמב"ן דס"ל דנאמן והרי הרמב"ן נמי לא כתב דנאמן אלא משום דמפרשינן לדיבורי' דאין לי אחי' היינו שמת א"כ להרא"ש דבהא לא נאמן אפשר אף באומר בהדיא מת אחי לא מהימן דלא סמכינן אמגו במקום חזקת איסור (וכע"א דעלמא אי אפשר להאמינו כמ"ש הרמב"ן ורשב"א ויתבאר לקמן בס"ד) אך הא הרא"ש מודה בדאמר יש לו בני' דנאמן במקו' דהוחזק באחי' כיון שאינו סותר החזקה לגמרי דהוא ש"ס ערוך בפ' יש נוחלי'. ע"כ הא דאין מהימן לומר דאין לי אחי' כשהוא כנגד החזקה דיש לו אחי' דלא מתרצינן דיבורי' בהכי דכוונתו שמת אבל כשאומר בהדיא שמת מודה הרא"ש דנאמן דאינו סותר החזקה כמו דנאמן לומר יש לי בני'. ואין לפקפק דהא מעיד נגד חזקת חי דבהא נמי אינו סותר חזקת חי דיתכן שמת אחיו מה בכך שעד עתה חי הי' ולא דמי למכחיש חזקת אחי' דסותר החזקה וראי' דהא בגיטין ד' ס"ד מבואר דשליש ואשה נאמני' במגו לומר לגירושין יהב דאף דיש חזקת א"א רק כיון שאין זו סתירה לחזקה דיתכן שגירשה נאמן במגו הה"ד לומר מת אחי נגד חזקת חי נאמן במגו רק הרא"ש ס"ל דלא מתרצינן דיבורי':

ובאמת לשיטת הרמב"ן לכאורה קשה הא ביש נוחלי' דקאמר כיון דיש קול דאיכא עדי' דאית לי' אח לא מהימן לומר דאין לי אחי' שמזה למד הרמב"ן הה"ד לענין חזקה דלא מהימן אף שם נתרץ דיבורי' שכוונתו שמתו אחיו וצ"ל שם אמר בהדיא שלא הי' לי' אחי' מעולם וכן מוכרח דאלכ"ק הא אביי קאמר שם בב"ב הא איכא עדי' כו' והוא קאמר הכא דלר' נאמן במגו במקו' חזקה ולרמב"ן הה"ד קול. וכן מוכרע דחזקה עדיף מקול דהא בשבוי' אם יש חזקה דנשבי' וודאי לא מהימנא במגו דלא נשבית ובקול לדעת הרמב"ם אף קודם שהתירו נאמנת וכן בא"א דקאמר רק חוש לה בחזקת א"א. והב"ש למד מזה סי' קנ"ג דבקול שיש עדי' שהיא א"א לחוש ובהוחזקה א"א לא מהימנא לכ"ע (ובאמת לא ראיתי שהביאו בפוסקי' הך דמס' קידושין דקאמר חוש לה. ואי דס"ל כשמואל דחיישינן שמא ש"פ במדי הא נ"מ בדבר שאינו מתקיים. אך הך דיש נוחלי' הביאו היכא דיש קול דאיכא עדי' דיש אחי' ונלמד א"א גמורה מכ"ש ומזה תימא על מ"ש תוס' בקידושין ובכתובות בשם רש"י דאיסור שבוי' קיל דהוא בלאו והקשו הא יש סקילה אם יעבוד בשבת ולזה י"ל דכמה דאין עדי' אין לחוש וכשיבואו אח"כ העדי' מ"מ העבודה לא מיפסל דקי"ל כר' יהושע בנודע אח"כ שהוא חלל עבודה כשרה דכתיב ברך ד' חילו וגו' א"כ לא חלל שבת אך הא קשיא הא בהך דיש נוחלי' דליכא רק איסור יבמה לשוק דהוא ג"כ לאו ואפ"ה חש לי') א"כ כיון דאביי אף במקו' קול לא ס"ל מגו כ"ש בחזקה וקשיא דאביי אדאביי ודוחק לומר ס"ל כר"נ דהלכה כר' מחבירו (ואפשר זה טעם הרמ"ה דחש לדר"נ) להכי מחלק הרמב"ן שם אמר לא הי' לי מעולם וכאן מתרצינן דיבורי' ובאמת לשיטת הרא"ש קשיא זה נהי דהוא להלכה דחי מילתא דאביי אבל מ"מ קשיא דאביי אדאביי ואפשר ס"ל לאביי כרמב"ן דמתרצינן דיבורי' אבל איהו פסק דלא כאביי או יש לומר שם לא הוחזק באחי וי"ל שמתרצינן דיבורי' שאינו מכחיש הקול דהוא לא ידע שנולדו לו אחי' אבל הכא דמוחזק באחי' ע"כ לומר דמתרצינן דיבורי' שמת ולא שלא ידע מאחי' כיון דהוחזק לכל העולם דיש לו אחי' וזה סברו' אביי אבל אנן פסקינן דלא כאביי ולא ס"ל דמתרצינן דיבורי' כלל משום המגו. וכ"כ בתשו' מהר"א ששון דהרא"ש מודה באומר להדיא מת אחי דנאמן ומה שהקשה שם מהר"א ששון דלמה כתב הרא"ש היפך ממה שנמצא בדברי רמב"ן והביא הר"ן בשמו דקי"ל כאביי נלענ"ד דהרא"ש אינו מפרש דהרמב"ן מישב השמטו' הרי"ף בברייתא דיש לי בני' ואין לי אחי' דסמך על מ"ש ביש נוחלי' דנאמן יש לי בני' בהוחזק באחי' ומינה דאין לי אחי' נאמן היכא דנוכל לתרץ דיבורי' דאיהו כתב שסמך על פשט השמועה וכ"כ ביש נוחלי' ולפ"ז אין זה פשט לשון המשנה דבהא פליגי ר' ור' נתן ואין זה ענין למשנתינו להכי פי' רא"ש דברי רמב"ן דמקשה מאביי נחלקו בפשט המשנה אי מיירי בהוחזק באחים או לא לאביי מיירי בלא הוחזק באחי' אבל אנן נקטינן כפשט השמועה דסובר המקשה דמיירי בהוחזק באחי ופסק כר' ולא כר"נ ובין להמקשה ובין לאביי פליגי ר' ור"נ בהוחזקו אך לתי' א"נ שכתב הרמב"ן דר' ור"נ פליגי בנאמן לאסור ולא הוחזק באחי א"כ ע"כ לא פליגי בנאמן להתיר דאי לא מוחזק באיסור למה לא יהא נאמן להתיר. רק אביי חדית דפליגי בהוחזק באחי' אי נאמן להתיר ולהמקשה לא פליגי רק באיסור אבל לתרוויהו מתני' מיירי בלא הוחזקו באחי וס"ל לרא"ש אף בהך תירוצא דא"נ נשאר הרמב"ן בסברתו דאנן לא קי"ל כאביי רק כמו שדעתו של המקשה דפליגי בלא הוחזק באחי ובהוחזק באחי לא מצינו כלל מי שסובר שנאמן רק מה שמצינו ביש נוחלי' משנה יתירה דנאמן לומר יש לי בני' בהוחזק באחי' אבל לומר אין לי אחי' במקו' דהוחזקו לא אשכחן מאן דס"ל דנאמן משום דמתרצינן דיבורי' להכי לא מהימן כך הבין הרא"ש בדברי רמב"ן ומ"ש לבסוף דמתרצינן דיבורי' זה קאי לתי' ראשון של רמב"ן ז"ל) א"כ מבואר דאין חולק שנאמן לומר מת אחי במגו דיכול לגרשה כמו דנאמן לומר יש לי בני' אף דמוחזק באחי' וזה ברור:

אך הא קשיא דדעת הטור אם יש עדי' דאית לי' אחי' אינו נאמן לומר יש לי בני' כמ"ש ב"י דדווקא נגד חזקה נאמן דאינה ברור כ"כ אבל לא נגד עדו' אף שאינו סותר העדו' והב"ש כתב דאין חולק ע"ז אף שקשה להסביר הטעם מ"מ מי יבא אחר המלך א"כ י"ל נמי לומר מת אחי לא יהיה נאמן מטעמא דמגו דהא זה לא נלמד רק מדנאמן לומר יש לי בני' ושם מבואר נגד עדו' שיש לו אחי' אינו נאמן מאין נלמד דנאמן לומר מת אחי מאחר שיש עדי' שהיה לו אחי' והוי חזקת איסור ברור אף שאינו סותר העדי' זה הוא הפקפוק מצד זה:

ומצד השני אם נאמר שהעיד הבעל קודם הנשואי' יש לפקפק יותר דאינו נאמן דאין כאן מגו כלל דבידו לגרשה כיון שעדיין לא נשאה כמ"ש בתשו' מהר"א ששון ז"ל הובא ג"כ בדברי ש"ב הגאון מברלין. אך בתשו' הנ"ל כתב די"ל כיון שאמר קודם נשואי' דעדיין לא היה לה חזקת איסור א"צ למגו ונאמן ע"א והגאון הנ"ל התאמץ בכל עוז להחזיק סברא זו אף דאין דבר שבערוה פחות משנים רוצה לסמוך על מהרי"ק אי לא איתחזק איסורא מהני אף בדבר שבערוה רק שעומד נגדו דאיכא חזקת חי רוצה לחלק בין חזקות אלו ומביא ראיות לזה ואני בעניי לא ראיתי שמוכרחים הראיות ראי' א' מהא דנשבע רב נחמן דאכלו כוורי לחסא אף שהי' מים שאל"ס משום דסמך ארוב כמ"ש בתה"ד אכתי אי ע"א אינו נאמן מהתורה אכתי למה נשבע תמיהני אף אי נאמן ע"א מהתורה הא שם הי' עכו"ם מל"ת ובוודאי אינו נאמן מהתורה ותו באתחזק איסורא ובדבר שבערוה וודאי אינו נאמן מהתורה וזה קשה נמי על הראי' ב' שלו דבמים שאל"ס דיעבד לא תצא ולא אמר דחכמי' לא עשו תקנה במים שאל"ס והניחו על ד"ת הי' לו לומר דתצא אף לדידי' מי ניחא הא אינו נאמן משום דבר שבערוה ואתחזיק איסורא מן התורה. ע"כ על סברות דייקא סמכו כשל תורה וגם הראי' שהביא מאבילות דלמהר"ם אין מתאבלים ע"פ ע"א וטרח להוכיח ולא כתב בפשיטות דאינו נאמן נגד חזקות חי דאיהו ס"ל באתחזיק איסורא לא מהימן. גם זה צ"ע בעיני הא סוף דברי מהר"ם דמסיק דל"ד לערלה דנאמן עכו"ם לאסור דהוא שלו אבל של אחרים אינו נאמן במקום חזקת היתר הרי מה שאינו נאמן להתאבל ע"כ הוא משום דאיכא חזקה נגדו חזקת חי דה"ט דידי' שאינו נאמן לחומרא נגד חזקה אי לא"ה הי' נאמן להחמיר ע"כ דמתחלה לא הקשה בפשיטות דהוא נגד חזקה דבעי להקשות אף אי לא הווי חזקה אינו נאמן לאסור ואמת שצריך לכאורה ישוב מאי חזקת היתר יש בפירות באומר שהם של ערלה והי' למהר"ם לישב שם ליכא חזקת היתר וצ"ל דאיכא רוב שאינן של ערלה:

אולם לדינא נלענ"ד מוכח אף בדליכא חזקה כלל לא מהימן ע"א בעדות אשה דהא דבעי רב ששת למפשט בע"א ביבמה נאמן מהא דאמרו לה מת בעלך ואח"כ מת בנך אלמא ע"א מהימן מאי ראי' שם הוחזקה בחזקת היתר דהא הוחזקה שיש לה בן ולא נודע שמת הבן רק ע"פ העד כמ"ש תוס' ורא"ש שם דאית לי' לכ"ע מגו רק שדחו המגו עכ"פ ליכא חזקת איסור כלל ומאי פשט מהיכא דליכא חזקת איסור לע"א במקום ח"א כשנודע שיש לה יבם שנאמן לומר שמת ע"כ אי אינו נאמן אף בהא לא מהימן משום דבר שבערוה. וכן יש ראי' ממס' קידושין במקומו דאמר בשעת קידושין יש לי בנים ופליגי ר' ור"נ אי מהני מגו במקו' חזקה ל"ל כלל המגו הא אמר בשעת קידושין דעדיין לא הוחזקה בחזקת איסור כלל (כ"ש לרש"י שאמר קודם שנשאה רק ע"ז י"ל שגרע מע"א שאמר לטובתו אך לרמב"ן שפי' שאמר לאחרים מוכח שפיר) דהא בשעה שקידשה אמר כך ע"כ דאין חילוק ולא מהימן בלא מגו. א"כ לכאורה קשה ההיתר מצד הגדת הבעל (ולפי"ז מיושבים ד"ת פ' אשה שלו' דכתבו להקשות על מגו במקום חזקה מנאמן להתיר והה"ד אפכא שנתקשה מהרא"ש בכוונתם דבפשיטות לא קשה למה נאמן להתיר דשם ליכא חזקת איסור שהי' בשעת קידושין רק הקשו אי הי' אפכא שאסר ואח"כ בשעת מותו התיר. וע"כ מיירי נמי אפכא דהא ר"נ קאמר נאמן אף לאסור וכיון דחזר הרי אינו מתירה מאי אף דקאמר לימא נאמן לאסור ע"כ אף קאמר דאי היה אפכא נאמן להתיר לר"נ ג"כ ודו"ק) וא"ל דלא גרע מע"א דעלמא דנאמן לומר מת יבמך דכבר כתב בזה הרמב"ן והרשב"א טעמא דבעי מגו להבעל מה טעמא דאיהו לא חש לשקר דסובר שלא תדקדק אחריו בחיים ולאחר מותו לא אכפת לי' שיתגלה שקרותו ולרשב"א טעמ' משום דסמכ' על הבעל טפי ולא דייק' והוכחתם ברורה דאל"כ ל"ל טעמ' דמגו כלל הא לא גרע מע"א דעלמ' אמת הראב"ד השיב לזה דביש לי בנים צריך מגו דלא עביד' לגלויי ול"ד לאומר מת אך קשה לחלוק על הני אריות' ודעת הרמב"ם ז"ל דנאמן לומר ניתן לי בן הי' נראה לישב ע"ד שכתבתי למעלה דלמה ישקר העד אי נתכוין לקלקלה הרי ע"כ דעתו שיתגלה אח"כ דאל"כ לא יהי' קלקול הרי יתגלה שקרותו אבל הבעל י"ל שאומר לטובתה שסובר שלא יתגלה שקרותו אבל שאר העד למה יעשה זה ולחשש שהיא שכרתו אין לחוש שהיא מ"מ דייק' דיוק' זוטא עכ"פ אף במה שיכול להיות שלא יתגלה ודוק בזה (ובפי' דברי הראב"ד שכתב הגאון הנ"ל דהקשה קו' רמב"ן ז"ל ל"ל מגו הא ע"א נאמן לרמב"ם דלא כפי' ה"ה אף שגם לפני עלה במחשבה לפרש כך קשי' לי לשון אפילו בעל הא בלא מגו גרע בעל מעד דאיהו בע"ד כמ"ש הראב"ד משו"ה פלגינן דבורי' בפלוני בא על אשתי דל"ד לקרוב דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דהבעל אינו בגדר עדות רק הוא בע"ד א"כ י"ל כי היכי דהיא עצמה לא מהימנ' הה"ד בעלה ומ"ש הגאון נ"י דהיינו רבות' דעד י"ל ששכרתו כמ"ש תוס' מה דלא שייך גבי בעלה באמת לטעמ"דשכרתו יש לחלק דלא תשכור לבעל דמה שקנתה אשה לבעלה אבל הא תוס' ס"ל דדייק' דיוק' זוטא כ"ש שלא תשכרנו רק אפכא חייש שמא יקלקלה ששכרוהו לקלקלה וזה אפשר שייך נמי בבעלה) עכ"פ אין אנו יכולים להקל נגד רמב"ן ורשב"א ותימהני שהגאון אב"ד מברלין כתב דדעת רמב"ן רק סמוך למיתה לא חש לעבידא לגלויי ולא בחיים הרי הרמב"ן כתב להדי' דסבור שלא תדקדק אחריו וכ"כ מהרא"ש שכן כיון הרמב"ן ויסודתו בהררי קודש כמ"ש לעיל דבאית לי' תובעים דווקא לא משקר:

תוכן העניינים

תפארת צבי אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה