תפארת צבי אבן העזר· רבי צבי הירש בוצ'קו
הלכות קטן שקידש
תשובה קג
על דבר ההוראה שהורה להתירא ה"ה כבוד ש"ב ובד"ז הרב המאוה"ג המפורסים ענותן שפל ברך ויקר הערך כבוד מו' צבי הירש נ"י אב"ד דק"ק לאקאטש.
וכ"ד בדבר קטן שקידש ונשא אשה והוא כבן ט' שנים ועכשיו הוא כבן י"א שקידושיו ונשואיו בטילי' וא"צ ליתן גט:
וקצתן מהנדזיין בדבר ואמרתי לבטל העוררי' מהוראה זו ואף כי מתחלה עלה בלבי שלא להאריך בראיות ולהביא סברו' הנדחות כאשר כתב הגאון מהר"ם פאדוה בתשו' רמ"א סי' מ"ח מתלונן על הגאון רמ"א שכתב הרבה סברות דחוי' באמרו כי בזה אדרבה יתן מקום לכשנגדו להשיב אבל יען כי נגלו טעמים של המהנדזין בדבר הלכה ברורה זו ולא יאמרו ידינו רמה בסברו' חזקות ובצורו' ולגזור גזירות לכן אראם כי אף לסתור דבריהם ידינו ת"ל לא אסורות ונוציא אסורים בכושרות ומתחלה נרד לעומק הענין שלא יסתור לפסק זה דברי מהרי"ק שורש ל"א שהביא דעה הנדחה דקטן שקידש לו אביו יש לחוש לקידושין דזכין לאדם שלא בפניו דוודאי איהו בעצמו תברי' לגזיזי' וכתב כל הפוסקים חולקי' ע"ז והרב ב"י כתב סי' מ"ג דבריו תמוהי' ולא משמע כן בכל הש"ס ופוסקים והרי מבואר במשנה כתובות דף צ' ע"א קטן שהשיאוהו אביו כו' משמע דאינה מקודשת כלל דאל"כ פשיטא דאית לה כתוב' ומינה מוכיחים תוס' פ' הנשרפין דף ע"ו ע"ב דלא חשיב ב"ז אבל קידושין לא הוי. ואף מאן דכתב להחמיר וודאי עיקר דבריו סמך אהא לכשתגדיל גדלו הקידושין. וע"ז נחלקו הרבה ועל סברא זו דזכין כו' לא הזכיר מהרי"ק שום דחי' כי ממילא הדבר נדחה כמו שיתבאר בס"ד והמחמיר סמך עצמו רק על טעם דכי גדלו כו'. א"כ בנ"ד דהכל הוא עדיין בקטנות פשיטא אין מי שחוכך להחמיר בדין זה. ותדע דהרי לטעמא זכין לאדם כו' יש לתמו' הרבה עליו חדא דהרי בש"ס קידושין אמרינן דלמא ארצוי' ארצה כו' מבואר אי לא ארצי קמי' לא אמרינן זכו' הוא לו כו' וכן כתבו כל הפוסקים אף גבי בת אנן חיישינן לארצוי' היינו דאתתא בכל דהו ניחא לה משא"כ בן וכ"כ הגהו' מרדכי מס' קידושין בהדיא א"כ האיך תסיק אדעתי' דליהני מטעם זכו' ואף אם במקום דיש לחוש שיהי' דין המלכו' לבטל נישואי' ח"ו על כל זה מאן לימא לן דבהא ניחא לי' לבן דלמא הי' נושא אחרת אם הי' בר דעת ותו מאי להני זכות דקאמר הש"ס בב"מ י"ד ע"א זכי' מדרבנן אית לי' לקטן א"כ וודאי אף משום זכי' אין כאן קידושין דאו' כמ"ש המשנה למלך בשם מהרי"ק פ"ג מה' גירושין ואף לפי ספרים דגרסי סתמא אית לי' זכות כמ"ש תוס' כתובות ד' י"א דאז אפשר אית לי' זכו' מדאו' מ"מ הסכימו תוס' דהוא דווקא במקום דאית ליה זכות גמורה שאין כאן שום חוב אז מהני זכות והכא הרי מתחייב בשיעבודי אשתו וגם שמא יחפוץ באחרת אין לדמות וודאי לזכות גמור וזה ברור לכל רואי שמש ובר"פ בן סורר ד"ה קטן כתבו תוס' ברוב ספרים גרסינן מדרבנן ע"ש. ותו אף לפי מ"ש תוס' דזכות דאו' אית לי' במקום שזכות גמור הוא לו מ"מ נ"ל דווקא זכות דהוא יכול לזכות אף אחרים זכין לו. אבל לגבי קידושין כיון דהוא בעצמו אינו זוכה ליקח אשה האיך יזכו לו אחרים. הא ש"ס ארוך הוא מס' נזיר דף י"ב מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושלוחי' מצי עביד והה"ד זכות דמטעם שליחות אתרבאי אף שכתבו תוס' בכתובות דף י"א כיון שזכות גמור הוא יש לו שליחות הא שליחו' גופי לא מהני במידי דאיהו לא מצי עבד ול"ד לזכות דאית ליה זכות לעצמו מדאו' אי דעת אחרת מקנה אותו אבל בקידושין דאיהו לא זכי האיך שלוחי' זכי לי' והנה בס' אורח מישור הקשה הא סוגיא דנזיר עם הסוגיא דקידושין דף כ"ג ע"ב אהדדי דשם מסיק הש"ס אע"ג דאנן לא מצינן למיעבד שלוחא דידן מצי עביד כיון דשייך בתורת גיטין. והאמת לענ"ד לא קשה מידי דהתם בנזיר אף השליח אינו בידו עכשיו ועושה אותו שליח על אח"כ משא"כ בקידושין השליח יכול לעשות עכשיו. א"כ לפ"ז יש מקום לומר דיש זכות לקטן דהמזכה יכול לעשות מיד. אבל מ"מ לא מהני דהדבר נסתר מצד סוגי' דקידושין דהרי אינו בתורת גיטין וקידושין ולא מצי משוי שליח כלל. א"כ זכות וודאי לא מהני. ותו אמינא גדולה מזו אף לדברי מהרי"ק היינו אם האב השיא אותו וקידש לו אשה אבל כל שנעש' ברצון האב והבן בעצמו קידש האשה למה ליהני קידושין אלו ואין לדמות זה למאי דקי"ל סי' ל"ז בקידושי קטנה שהאב יכול לקבל הקידושין על בתו ויעמוד אצלה היינו משום דמהני קבלת הקידושי' מטעם חצירו וידו משא"כ בבן הנותן קידושין והאב אינו נותן מי מהני ואף למאי דסוברים דיכול לומר צאי וקבלי קידושין לא מבעיא למאן דס"ל הטעם משום ערבות או משום שנותן זכותו לה לא שייך הכא דלית לי' זכות לאב עלי' אלא אף לרא"ש דס"ל דלזכותו נעשה שליח הכא לא מצי האב למשוי שלוחא לבן כיון שהוא לית לי' זכות עלי' רק הוא זוכה לבן שהוא כשלוחו והאיך יעשה הוא שליח לבן ליזכה לעצמו והבן לית לי' זכות בקידושין. ותו הרי מוכח מרא"ש גופי' מדהוצרך להשיב בהך דאומר לקטנה צאי וקבלי כו'. דהא דמשום הכא זכיא במעות היא דאית לה זכות ולא קאמר בפשיטות דהיא שלוחו של אב. על כרחך אף דהיא שלוחו מכל מקום לא זכיא בכסף קידושין והם בטלי':
והוצרך לומר קטן אית לי' זכי' אם כן אף אם הי' בן שלוחו של אב א"י לזכו' בהאשה ותו אף אם זוכה לטובתו האיך יקנה להאשה המעות קידושין בשליחות האב והרי וודאי צריך השליח שיאמר הרי את מקודשת וכאן הרי האב לא אמר כלו' וקטן לא הוי שלוחו של האב לזכות לעצמו וכל זה ברור וא"כ מבואר בנ"ד אף החולקי' במהרי"ק יודו בנ"ד אין כאן קידושין כלל ואף שכתב הב"ח להחמיר בקטן שהגיע לפרקו היינו שנה אחת אבל לא בן ט' שני' ואף ע"ז כל הפוסקי' הקשו על הב"ח וכתבו כי דבריו תמוהי'. ועיקר ראיית הב"ח מסי' קמ"א דכתב הטור והמחבר אם הבעל רך בשני' טוב לבדוק הבעל שאין קטן עושה שליח והקשה ממ"נ הא קידושי קטן אינם כלל ומזה מוכיח שיטתו' ומדברי תוס' ב"ב ד' קנ"ו מוכח דלא כוותי' דהקשו הך קו' ע"ש וק"ל. והד"מ תי' דנ"מ אי נתיחד אחר הגט דאף דהוי גט ישן לא תצא וקטן שנתיחד חיישינן לקידושי' ותצא עכ"ד ולענ"ד דבריו צ"ע דוודאי ע"כ כוונת הד"מ דנ"מ אי נתיחד קודם שבא הגט לידה אחר שיתן לשליח דאי אחר שבא גט לידה אף בגדול קי"ל אי נתיחד אחר גט חיישינן לקידושין דאין אדם עושה בעילתו ב"ז (ואם נאמר ביחוד לחוד אינו וודאי שבא עלי' א"כ אף קטן שיחד עצמו אחר הגט לא ניחוש שבא עלי' ודוק בזה ע' סי' קמ"ט) ע"כ חייש שמא יבא עלי' קודם שיבא הגט לידה דבעלמא אין חוששין אף לביטול הגט לא שייך אין אדם עושה בעילתו ב"ז דאף שאינו מבטל הגט כל זמן שלא בא הגט לידה מותר לו לבא עלי' משא"כ קטן שהגדיל בא לשם קידושין ע' מ"ל פ"ג מה' גירושין ודו"ק ולפ"ז קשה למה כתב הטור שאין קטן עושה שליח אף אי עשה שליח מ"מ חיישינן בקטן כיון שאינו עושה בעילתו ב"ז ע"כ בא עלי' לשם קידושין א"כ ממילא בטל שליחות הראשון. ומ"ש המ"ל הפשט בדברי הטור דבודקין שמא לא הוי גט כלל לפסול לכהונה ע"ז נמי קשה ל"ל שאין קטן עושה שליח ת"ל דאינה צריכה גט שהי' קטן כשקידש. ותו הא תוס' כתבו ב"ב ד' קנ"ו למה לא פריך הש"ס ממ"נ אי הי' קטן כשקידש א"צ גט ואי הי' גדול מהני הגט ואי הי' ספיקא ניזיל לחומרא מדאו' דחיישינן שמא נשרו. ולכאורה דבריהם תמוהי' מה בכך דהי' ספיקא ממ"נ מהני הגט. וצ"ל דה"פ משו"ה צריך בדיקה דשמא בשעת קידושין לא נתברר מה שהי' ונבדקי' עכשיו אם נמצא שאין לו שערו' נפטרה בלא גט ע"ז הקשו הא חיישינן שמא נשרו וזה בעיני קשה על תי' של המ"ל ודו"ק:
אך לענ"ד בלא"ה ניחא דברי הטור משו"ה בודקין אותו דהרואה דמשוי שליח יסבור שהוא גדול ויסמוך עליו לשוי' לדידי' שליח ושאר מילי דנ"מ. עכ"פ דברי הב"ח גופי' חלוקי' עליו כל האחרונים. ואין לסייע סברתו מיבמות ד' ס"ט דקתני אונס ושוטה לא פוסלין ולא תני קטן ותוס' הרגישו בדבר ותירצו לא שייך עברה וכוונתם דקטן אינו מוליד וקשה לכאורה למ"ד ר"פ בין סורר דקטן מוליד קשה למה לא תני קטן ע"כ משו' דלא פסיקא לי' דסמוך לפרקו פוסל מדרבנן כדברי כ"ע דהוי קידושי דרבנן:
אך אין זה ראי' דש"ס הקשה שם וניחוש שמא עיברה ומשני בזנות לא חיישינן וכתבו תוס' שוטה מאי א"ל ותירצו אין אדם דר עם נחש ומתהפכת א"כ בקטן אינה מתהפכת ופוסל דחיישינן שמא עיברה. רק תוס' הקשו ליתני קטן למ"ד קטן אינו מוליד דלא חיישינן שמא עיברה ותירצו שפיר משו' סיפא עיברה לא תני קטן משא"כ למ"ד קטן מוליד בלא"ה ניחא דלא תני קטן דחיישינן שמא עיברה ודוק. עכ"פ יהי' איך שיהי' בקודם שהגיעה לפרקה כ"ע מודי' דאין קידושי קטן כלו' כשקידש הוא עצמו ומ"ש רמ"א סי' ס"ז שהשיאנה ב"ד והניחו דבריו בתימה ח"מ וב"ש אין לדחוק ולומר דס"ל דיש קידושין דרבנן בשום זמן כמו שעלה על דעת המפקפקי' בהודאה דהא וודאי ליתא כיון למ"ש הב"י דהשיאוה ב"ד לא מהני אף דב"ד פסקו הכתובה דמהני בשוטה בקטן לא מהני ואף שנעשה עפ"י אביו והב"ד פסקו לה הכתובה ותו כמו דהאב יכול להשיא סמוך לפרקו ואינן קידושי' להחולקי' על הב"ח כך הב"ד משיאין אבל אינן מועילי' הקידושין. וא"ל דברי רמ"א שהב"ד השיאו בטעות שסברו דהוא גדול דא"כ מאי ענין נשואי ב"ד הוא בעצמו התחייב א"ע שסבור שגדול הוא. ותו א"כ פשיטא דאין לה כתובה דהי' בטעות החיוב ומ"ש חד מרבוותא (לא רציתי לפרוט בשמי' כי לדעתי לא ניחא לי' דלתאמרי האי שמעתא משמי' וכעין זה התנצל הגאון חו"י בהקדמת ספרו ע"ש) די"ל בדורו' דחשו לביטול נשואי' ח"ו דומה לשוטה דלא אתי לכלל נשואי' ותקנו רבנן נשואי' לדעתי וודאי כתב כך רק להפיס דעת השואל. ומעולם לא עלה על לבו לחדש גזירות ותקנות גזירה עבידא דבטלא ומאן דביש לי' בהאי מתא כו'. וגם אף שאין קידושין מועילים כיון שאין ב"ז וכשיגדיל יקיימה תו אין חשש גזירת נשואי' של המלכות עליו למה נתקן לי' נשואי' כ"ש שלא תיקן שום אדם תקנה זו. ומה שהוכיח מדמברכין בשעת נשואי קטן וודאי הדבר דחוי עפ"י מ"ש בתשו' מיימוני דברכה מהני לאחר גדלות ע"ש א"כ יצא הדבר כשחר פרוס ע"פ דינא א"צ גט כלל בנ"ד כאש' הורה הר"ב הנ"ל נ"י עד כה דברתי לחבת הקודש תורתינו הקדושה אבל אני אומר על מה זה קול הרעש שיבאו איש נגד רעהו בדבר קנטורי' כי אינני אף מי שרצה להחמיר יהי' כוונתו שלא לש"ש וודאי התורה חוגרת שק אם עושי' אותה כינור האיך יעשו' כרומח וקרדומו' ללחום בה שלא לש"ש ע' בתשו' חו"י שלמד זכו' על שנמצא בש"ס פעמי' דברי קנטורי' כמו תרדא וקבסתן וכדומה שאין לו מוח כו' (ובזה שגג החו"י דכתב רב שקלי' למטרפסי' דאמרו עליו כינוים כו' דרב לא אמר כדומה שאין לו מוח רק ר' רבינו הקדוש אמרה יבמות ד' ס') וכתב שעש' לעורר לב תלמידיו שלא ירגילו להבהיל שכל' אבל כיון דליכא האי טעמא אלו ואלו דברי אלקי' חיים ואחרי רבי' להטות וחזינן דמר אמר שבועתא דהכי אמר רב כו' דלבי' אנסי' וקפץ בר קפרא ונשבע ביבמו' וקפץ ר"ח ונשבע כו' אי לבי' אנסי' מאי הו"ל למיעבד לכן חלילה לא ישמע בדבר זה דברי קנטורין ומכאן והלאה חושבנא אם יתחזק שום אדם נגד דבר זה וודאי ידע אשם בנפשו והרי ר"ח נידה למערער על הגט שלא כדין שלא לעגן בנו' ישראל והה"ד כזה לעגן בת ישראל בחנם הייטב בעיני ה' ואמר רב לשמואל אכול ואי לא כתיבנא עלך זקן ממרא הובא בתוס' פ' אין מעמידין אבל אינני מסתפק בחכמי לב ישרי' בלבותם לא יטו עקלקלותם ושלו' על ישראל ויודו על האמת כאשר עשו רבותינו מעולם הדר בי' רב חזרו ב"ה להורו' כב"ש ואמר ר"י דברי' שאמרתי לפניכם טעות הם בידי כו' כך מדת חכמי' לקבל האמת ממי שאמרו וזה תהלו' מעלו' חכם אמיתי ובפרטות כי מלתא דרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא בשל סופרי' הלך אחר המיקל כחא דהתירא עדיף וכבר הסכי' הגאון המפורסים ש"ב דק"ק דובנא להתיר ואף אנא נקיטנא בשיפולי גלימא והדבר ברור להתיר וכן הלכה דברי הכותב למען אמת ושלום היום יום ג' כ"ט אדר שני להק"ת נביאי' לפ"ק:
גם אין להחמיר להמתין צ"א יום מטעם הבחנה דקי"ל קטן אינו מוליד אין חשש ודומה למאי דקי"ל סי' י"ג בקידושי טעו' והיא קטנה א"צ להמתין דמלתא דלא שכיח לא גזרו רבנן. כ"ש כיון שאין נשואי' אינו בגדר גזירת חכמים וזה פשוט. ובלא"ה ד' ניסן יכלו צ"א יום מיום התרה' גם זאת אגיד דתמו' דברי מהרי"ק אם נאמר דאית לי' זכי' לאב עבור בנו מדאו' כמ"ש מ"ל בשמו הא בש"ס קדושין ד' י"ט מבואר דאין אישו' לקטן ולמהרי"ק משכחת כה"ג. ע"כ סמך מהרי"ק על הסברא כי גדולי כו' וגם ברש"י יבמות ד' צ"ו מבואר ברש"י דאין קידושי קטן אף מדרבנן מועילי' אף דס"ל סמוך לפרקה הוא קודם י"ג אי יגדיל י"ל דלא הוי קידושין ובפ"ב מה' סוטה שכתב הרמב"ם דאם הקטנה נשאת לגדול וכן קטן שנשא גדולה אינה שותה היינו משום דאין אישות לקטן אבל מ"ש הרמב"ם וכייל קטן בהדי הנך שאסורה לבעלה ואשת קטן שריא לבעלה דאין כאן קידושין ואינה אסורה אי זנתה תחתיו ע"כ לאו דווקא נקט רק בא לומר אסורה לבעלה אבל קטן אינו בעלה וזה ברור ודו"ק:
תשובה קד
טובל רגליו בשמן המור גבור בתורת ד' כארי ונמר ידיו רב לו טעמו לא פג וריחו לא נמר מראש צורי' אראנו הר המור ה״ה כבוד אהו' ש"ב ידידי וחביבי נצמד במורשי לבבי:
הרב המאור הגדול הגאון המפורסים עטרת תפארת ישראל פאר הזמן והדרו על ראשו בהלו נרו כש"ת מו' דוד טעבל נ"י עיניו יחזו בשוב ה' סדר עבודה לירושלים ברנה וקול זמר ונפשו תשבע בצחצחות מיין המשומר ר"ד י"א:
מכתבו נחמד אף נעי' הגיעני וגילת רנן וכבוד והדר מעוטר ומפואר בכל מיני הוד והדר ובגופא דעובדא. וודאי היה מהראוי להטמין ידי כי אף אם הוא הי' מיקל ואני מחמיר הייתי מבטל דעתי כ"ש שהוא מחמיר אבל יען כי ידעתי כי חפץ האמת הוא מעכ"ת ואף הוא חפץ בהצדיק האשה שלא תכוה ח"ו בגחלת איסור חמור והוא בקש ממני לחוות דעתי על כן אומר מזכה אני במקומי. וטעמו ונימוקו של מעכ"ת עיקרו של שיש לקטן זכי' בדעת אחרת מקנה אותו והאשה מקני' עצמה לקטן במידי דאית לי' זכות. על זה אומר אי כדברי מעכ"ת חדא א"כ מצינו אישות לקטן והש"ס צווח דליכא אישות לקטן בקידושין ד' ומה שמחלק מעכ"ת היינו בזמן התלמוד אבל לא בנ"ד בזמן הזה י"ל דהוי אישות חדא דקרא מלא לא אשת קטן קרא דבר בכל הזמנים חלילה לעקור תורה שלימה לחלק בין הזמנים ותו אטו בזמן הש"ס לא אשכחן זנות הני דאסורי לבא בקהל ואין להם תקנה רק שישא גיורת דלא שכיחא אטו בהנהו יהי' קידושי קטן מועילי' או בזמן שהותרו שבט בנימין כו' אטו אז היה קידושי קטן מועילי' וקרא כתיב וחטפתם איש אשתו ולא קטן ותו אטו בזמן הש"ס לא הי' גזירת שתבעל לטפסר ואיכא צנועות דמסרן נפשייהו על ק"ה כ"ש שאינן נושאי' אנשים ואיכא זנות לקטן להשיאו ואין כל חדש תחת השמש וודאי מלומדים ישראל בעינוי ככל גזירות הש"י מהם. ועכ"ז לא נמצא פקפוק על קידושי קטן. ותו א"כ קידושי חרש דמבואר ר"פ חרש דלא הווי רק קידושי' מדרבנן ושם קאמר רב מלכי' פסק כתובה ומבואר שם דזכין לו שלא בפניו ע"ש. ולדברי מעכ"ת הוי קידושי חרש דאו' כיון דחשבינן לי' לזכות מה שנושא אשה אף קידש בעצמו היא מקודשת עצמה לו. ותו שוטה דאין אדם דר עם נחש בכפיפה וודאי זכו' הוא לו אם נושא אשה להוי קידושי' דאו'. ואף שהרמב"ם ז"ל כתב בשוטה אין מעשיו כלל וודאי למאן דס"ל קטן אית לי' זכו' מדאו' י"ל שהוא דווקא כשהגיע לעונת הפעוטו' ושוטה ל"ל אף דעת זה מ"מ הא וודאי איכא אף שוטה שיודע זה כהאי דאמר דבר תורה שוטה מתגרשת אי יודעת לשמור גיטה וכ"כ הגאון פ"י בגיטין ד' ס"ה ע"ש. א"כ יתכן קידושי דאו' בשוטה וזה תימה דהוא נגד הש"ס. ותו לדברי מהרי"ק דס"ל בקטן הוי זכו' וזוכה לו אביו א"כ האיך משכחת לה דאינן כלל קידושי קטן הא היא זכתה לו אבל לענ"ד הדבר ברור בקידושין לא מהני דעת אחרת מקנה אותו דדוקא במכר המקנה עיקר והוא המוכר אבל קידושין בעינן כי יקח ולא תלקח ונתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי ואף דהוי ספק היינו שהוא הנותן והסכי' למעשי' אבל כל שמעשיו אינן כלום והיא המקני' עצמה הוי תלקח וזה ברור. ותו אף אם דעת אחרת מקנה אותו הא קטן קנוי לא מקנה והאיך קנתה האשה הכסף ואין בזה שום פקפוק ומ"ש מעכ"ת די"ל חופה קונה מנ"ל ברור היינו אם היה רצונו לקדשה בחופה אבל כל שמקדשה בכסף אף שהיתה תחת החופה עמו הא דעתה הי' על הכסף ולא סמכה דעתה על החופה וזה ברור ופשוט ובגוף הדבר באומדנו' המוכיחו' שזכר מעכ"ת דהוי זכות לקטן להמציא לו אשה כבר כתבתי במכתבי הראשון וכי דוקא נצטרך שיהיה הקידושין גמורי' אף אם קידושי' אינן כלו' מ"מ יצא מזה ידי חשש הפחדי' וזה ניחא לי' לקטן שיצא מידי חשש ובידו יהיה לחזור ואין לומר שמא האשה תחזור דטפי תלינן בדעת האיש מדעת האשה דאתתא בכל דהוא כו' וכ"ש שהיא יותר חוששת לקול הפחד ואין להאריך בזה ולענ"ד הדין זה ברור כשמש דאין כאן שום איסור ח"ו ובוודאי מעכ"ת יוסף באומץ כח עיונו לצדד כחא דהתירא להסכי' עמנו בדברי הלכה זו ואם באולי ח"ו עם כל זה יהי' נשאר ספק בלב מעכ"ת עליו מוטל הדבר כראוי ליראי ה' המבקשי' דבר אמת כמי"ב למצוא תקנה זו שיחזור הקטן עכשיו דהא קטן יכול לחזור אי דעת אחרת מקנה ומלמדין אותו לחזור חזרה דמצוה טפי ממיאון דמצוה דמלמדין הקטנה שתמאן ולא עוד אלא שכופין אותו לחזור דבלא"ה אסורה עליו שוב ולדעת הרמב"ם במאיס עלי כופין ליתן גט אף דנחלקו עליו בגט בכה"ג לחזרה כופין וגם הב"ד שיודעים שזכותו הוא לחזור דלא יהי' אגוד בה דכמה דאגודא בי' לא יהבי לי' אחרית ראוי שהם יבטלו מעשיו ונעשים שלוחו בזה לזכותו וכל זה אמינא אם ח"ו יהיה לבי נוקפו הלא יש פתח תקוה אבל לבי אומר לי שאין צריך לכל זה והדבר ברור להתיר ומעכ"ת יסכי' עמנו בזה בס"ד. ובענין מ"ש מעכ"ת מאמירה ומעשה. נפלאתי דמחשיב מעכ"ת זה למעשה ומבואר ר"פ האיש מקדש דהוי רק דיבור לר"י אף נתינת מעות ליד אשה ובלא"ה לא דמי קידושי' להא דהא קי"ל אין קידושיו כלום ויסתור מעכ"ת זה עם הכלל דאמירה ומעשה והאמת צ"ל בשוטה דלהרמב"ם אין מעשיו כלום אף שהגיע לדעת עונת הפעוטות מ"מ בטלו חכמים מעשיו או דס"ל לרמב"ם קטן לית לי' זכי' דאו' רק דרבנן דלא כמהרי"ט ובשוטה לא תקנו חכמים כלום. ובמ"ש לעיל דחופה אינן כלום דכך י"ל להורות אם נמצא קידושי טעות שהיה טעות של כסף דאין הקידושין כלום אף שהי' חופה דעיקר סמכה על הקידושין כסף דהרי אמר תהא מקודשת בטבעת ולא בחופה. והרי אי בעל סומכי' על קידושי הראשונים בקידושי טעות כ"ש בחופה ודו"ק:
תשובה קה
ודוד בא עד ראש לבני גולה פאר והוד באהבה כלולה יקר מאבני סגולה ה"ה כבוד אוה"נ ש"ב ידידי הרב המאוה"ג הגאון המפורסים לשם ולתהלה כקש"ת מו' דוד טעבלי נ"י ויזרח עד כי ישכון ה' בקרבינו סלה:
מכתבו הנחמד מעולפת ספירים מול עבר פניו מאירי' כזוהר הרקיע מזהירים אבל לבבי בקרבי סוער כי עדיין לבב מעכ"ת נוקפו בדבר זה ושאנחנו נעבור על דעתו הרמה אבל אמרתי אשרי הדור כי מיני' יתקלס עילאה וכך נאה לומר נצחוני בני אבל אדברה נא עוד הפעם אולי יחליף רוחי בקרבי כי אשמע שדברי נכנסו באזנו וודאי מנזהותי' דמר לא אמרינן בה ולא חדא כי יקל ביד מעכ"ת לעקור דברינו ולטוחנן הדק כחלק שאינו מתחלק אבל מטיבותי' אמינא בה טובא בס"ד כי יעיין בהם בעין החמלה ושתים הנה קריאותיו אשר התפלא על פליאותי עליו. ראשית דבריו דהא חשיב מעשה כיון שנגמר מיד הלא וודאי הקטן יכול לחזור עדיין כמ"ש במכתבי הראשון ואין כאן מעשה רק דיבור ומ"ש מעכ"ת במאי דהוי זכו' מועיל המעשה ולא במאי דהוי חוב להכי לא יסתיר הכלל דאין קידושי' לקטן לא ידענא שותא דמרן מאין ולאין למד זה מעכ"ת לחלק דבעי זכות בהדי מעשה הא בחולין שמשם מקור דין זה אין כאן זכות וגם בקידושי' דעלמא אין כאן חוב ברור עכ"פ נהי דזכו' לא הוי חובה לא הוי בבירור אבל בר מן דין ובר מן דין אומר אי כדברי מעכ"ת כל היכי דאיכא זכות מהני אמירה למעשה למה צריך דווקא דעת אחרת מקנה לכל הפוסקים ולכמה רבוותא אף זה לא מהני למה לא מהני אמירה ומעשה אלא וודאי מאי דבעי קנין לא מהני אמירה ומעשה בשום אופן. ותו מה שלא נח דעתו הרמה בתקנתא דחזרה לא ידענא למה הרי אי קנה קרקע והחזיק הוי אמירה ומעשה ואפ"ה קטן יכול לחזור גלל כן לדעתי הנמוכה יסכים מר בדעתו הרמה והרחבה שלא לעורר עוד על האשה זו בחזקת היתר עומדת עפ"י חכמי ישראל וכן נעשה מעשה בהרבה קהלות גדולות של חכמים ואף זאת אבקש מטו מאתו היות כי שארינו הרב המאוה"ג המופרסים בתורה ויראת ה' אבד"ק לאקאטש מארי דאתרי התיר הדבר והאיך ירימו ראש נגדו אנשים הידועים לנו שהמה כוונתם לקנטר ולא מצאו ידיהם ורגליהם בבהמ"ד ובלא"ה בעו"ה נתמעט כבוד התורה ועכשיו מצאו מקום לרדות כי יתפוס בבגדו בקידה רבה ויאחז גרגיר א' בראש אמיר לאמור ידי רב לי מצאתי און והוא לא ידע ואשם גלל כן לדעתי מוטל על גדול הדו' כמוהו לפרישתו וקדושתו לגעור בעושי אלה ולחזק דברי חכמים וחכם גדול הוא שמקיים דברי חכמים והי' בזה שלום רב כאות נפשו ונפש ש"ב ידידו כוסף אהבתו ומצפה לראותו ולשמוח בו ובתורתו צבי הירש מזאמושטץ:
תשובה קו
על דבר המעשה שאירע בק' שנאבד בעת כי יצאה הבערה ללה"ב יניק וחכים והניח שוממה ועגונה אשתו ילדה ורכה ואין רפאות תעלה לה אחרי חיפוש בנרות לא נשמע שמץ מנהו והתעורר ה"ה הרב המאוה"ג מו' יוסף חיים אבד"ק האלשיץ למצוא מזור לה יען כי בעלה כשקידשה הי' קטן ואף שאח"כ הי' עמה בגדלותו האשה אמר' שלא נגעה בו הן הנה קורותיו ושיחר פני לעיין בשריותא ודינא דהאי אתתא במאי:
והנה כבר האריכו רבני' מופלגי' באריכות מופלג בדיני' אלו וכ"א לדרכו פנו ואני אלקטה בשבלים אחורי הקוצר והחונן לאדם דעת יצילני משגיאה להורות דיעה להבין שמועה. הנה עמל הוא בעיני להאריך בפלפולי' בהא דקי"ל הן הן עידי יחוד הן עידי ביאה דלדעת הרמב"ם במגרש אשתו ולנה בפונדקית הוי ספק ולדעת רש"י נראה דהוי ודאי קידושין דכתב בד' פ"א ע"ב ד"ה הן עידי יחוד כיון דגייסי אהדדי וודאי בעלה. אולם אני תמה היאך אפשר לומר דהוי וודאי קידושין דהא בד' ע"ג ע"ב מוקי להך דר"י בר"י בלא ראו שנבעלה וקאמר חוששין משום קידושין מבואר דאינו וודאי רק ספק נהי דהא לא קשיא על הרמב"ם דדעתו כשראו שנבעלה הוי קידושין וודאי דלפי ה"א שם אף בראו שנבעלה קאמר רק חוששין דסמך על מסקנא דר"י בר"י מיירי בלא ראו שנבעלה ומלשון אף דקאמר אין הכרע כלפי שאמר ת"ק אין חוששין בראו קאמר איהו אף בלא ראו חוששין ובראו י"ל דהוי וודאי אבל עכ"פ בלא ראו מבואר דהוי רק חששא ותו מבואר במס' יבמות ד' י"ד ע"ב ר"ש אומר נמנעו מן הוודאי ולא נמנעו מן הספק מ"ש מוודאי דאיכא איסורא ספק נמי כו' ופירש"י קס"ד לא נמנעו מספק למה שאסור מספק דהיינו המגרש אשתו ולנה עמו בפונדק דליכא אלא ספק שמא בא עליה לשם קידושין הרי מבואר ברש"י דאינו וודאי רק ספק וכן פי' רש"י שם בחד לישנא ספק אשת איש היינו המגרש ולנה כו' ולדעתי נראה בדעת רש"י היפך מדברי הרמב"ם ז"ל דס"ל אף דבעל אינו וודאי דלשם קידושין בעל אבל הא וודאי דבעל כיון דגייסי אהדדי והן עידי יחוד כו' ולפ"ז רש"י שפיר כתב שם דוודאי בעל ובקדושין כתב רש"י דהוי ספק כיון דהוי ספק אי בעל לשם קידושין אע"ג דהא רב ס"ל קטנה שלא מיאנה והגדילה ונשאת א"צ גט אלמא דוודאי בעל לשם קידושין משום דאין אדם עושה כו' וכן מוכח מדקי"ל בבעל בגדלותה חיישינן שמא נשרו דהוי ספיקא דאו' והא ס"ס הוא שמא לא בעל לשם קידושין ושמא לא נשרו ע"כ וודאי בעל לשם קידושין אבל פשוט דל"ד למגרש ולנה עמו כו' דהתם י"ל שאינו רוצה לישאנה ומה בכך שהיתה אשתו עכשיו אינו רוצה לישאנה אבל קטנה שלא מיאנה הרי רוצה להיות אשתו אמרינן באשתו לא שבק היתרא כו' כיון שרוצה שתהי' אשתו ונשאה בהיתר בוודאי ובאמת לכאורה קשיא לשיטת הרמב"ם אי אינו וודאי שבעלה א"כ אף שבעלה להוי כמקדש בלא עדי' דהא לעדי' אינו בריא שבעלה והוי ספק אולם י"ל דלק"מ כיון שרואים היחוד ואלו הי' כוונתו ביחוד זה לשם קידושין וודאי הווי קידושין דבקדושי ביאה עידי יחוד הן עידי ביאה רק דעדות אינם יודעים כוונתו למה נתיחד אי לשם קדושין אי לאו עכ"פ העדי' ראו מה שצריכים לראות רק מחשבתו אינן יודעי' הוי שפיר מקדש בעדי' וחילי דידי מהא דהביא ב"י ורמ"א סי' כ"ח סעיף ב' בשם הר"ן דאם קידשה בגזל אינה נאמנת לומר שקיבלה לשם קידושין משמע אלו היתה נאמנת הוי קידושי' אמאי הא הוי קידושין בלא עדות דהא העדי' לא ידעי כוונתה אם כוונה לשם קידושין או לאו ע"כ דהא אין צריכין לידיעת עדות רק שיראו דרך הקידושין וכן מוכח מהא דקידשה בציפי דאית בה דינרי דהש"ס מסתפק בכוונות האשה אם כוונה לשם קידושין א"כ להוי מקדש בלא עדות ע"כ להא לא בעינן עדות ע' בא"ה סי' כ"ח מה שנחלק הב"ש וח"מ בדין ספק קרוב לו וי"ל שם לא ראו מה שצריכי' לראו' הוי טפי מקדש בלא עדים וכמו כן י"ל אפכא כאן לא שמעו לשון קידושי' גרע מהתם וראי' מציפי יש לדחות דהתם הספק אם אומרים כלל הסברא דסברא דלא לשדי' משום חיוב ואנו מסופקים בדין וסברא ולסברא דאתתא דינא גמור הוי קידושין וודאי ובזה י"ל בפשיטות אף במגרש ולן לדידן הספק אי אמרינן סברא זו המיחד עם אשתו גרושה וודאי בעל או לא אמרינן סברא זו ואינו דומה למקדש בלא עדות כיון שהוא ספק בדין וסברא כמו במקדש בציפי ועכ"פ הדבר ברור אף לרמב"ם דמשוי ספק אי בעל אינה נאמנת לומר לא נבעלתי כיון שיש לנו ספק בדינא אפשר הוי כמסתמא. ובזה אפשר ליישב נמי דעת רש"י דלכאורה אכתי מצינו סתירה לדבריו ממס' קידושין דף ס"ה ע"ב דכתב מסתמא בעל לשם קידושין והרי זו סתירה ממ"ש ביבמות דהוי ספק קידושין ונסתר תירוצי דלעיל דהוי וודאי לביאה וספק לקידושין דבמס' קידושין כתב רש"י דבעל לשם קידושין דאנן מחזיקין דבעל לשם קידושין ולמ"ש צריך לומר דמ"מ אינו וודאי רק כוונתו לפרש הצד ספק שמחזיקין למקודשת די"ל מסתמא בעל והיינו מצד חזקה דאי לא הוי ספק דשמא משום דמשום דחזקה בעל הוי קידושין בלא עדות. ע"כ הספק הוא שמא הוא חזקה ולא ביאר שם רש"י דיש ספק בזה כיון דלהמקשה שם ס"ד דפליגי בדאו' הוי מקודשת וודאי א"כ אצ"ל דמתרץ חזר מדברי המקשה וי"ל שנשאר בסברתו מצד עידי יחוד י"ל דהוי חזקה ואין צורך זה לביאור סוגיא דקידושין אבל לפי המתבאר בסוגיא דיבמות וגיטין בהך דחוששין בלא ראו שנבעלה מוכח דהוי ספק אם סברא זו אמת דמחזיקים בחזקת בעולה. ואפשר לומר עוד בסוגיא דיבמות למאי דס"ד ר"ש קאמר לא נמנעו מספק דין ע"כ מגרש ולן הווי קידושי ספק ולמסקנא דין ספק היינו ספק מעשה י"ל במגרש ולן הווי קידושין וודאי אבל מהך דגיטין מוכח דהווי קידושי ספק ודוק עכ"פ הא נ"ל ברור דהאשה אינה נאמנת לומר לא נבעלתי אף אם הוא ספק ואינו דומה לאומרת לא קדשתני דכאן הספק הוא אם הוא חזקה דבעל או לאו ואם הוא חזקה אינה נאמנת ומשו"ה ב"ה דס"ל צריכה גט שני לא קשה נשיילה להאשה אם היא מודי' אסורה דשוי' נפשה חתיכה דאיסורא ואם לאו למה צריכה גט. ע"כ נאמנות שלה אינה מועלת כלל וכן מוכח עוד דפריך בקידושין דף ס"ט שם מהיא אומרת לא קדשתני היכא משכחת לה לא בעדים ולא מוקי כה"ג דנתיחד עמה ואומרת לא נבעלתי. ע"כ כה"ג לא מהימנא אשה לומר לא קדשתני אך הא ליתא דגרושה בלא"ה אסור בקרובותי' ואם נתיחד עם אשה דעלמא בהא וודאי אם נתיחד עמה לשם קידושי ביאה לכ"ע לא מהימן לומר לא בעלתי דהווי קידושי ממש רק בכי האי גוונא דאנן לא ידעינן דעתו למה נתיחד אינן קדושין רק משום דגייסי אהדדי יש בגרושה סברא לומר שבעל לכן מסתמא נתיחד אדעתא דהכי וכשיש ספק י"ל מהימנא ומ"מ העיקר דאיהי לא מהימנא כיון דהוא ספק אי מסתמא רוצה לבעול לא מהימנא והש"ג כתב אי שניהם מודים לא בעי גט וב"ש סי' קמ"ט הניח בצ"ע מנ"ל הא. ולכאורה עדיפא הוי לי' לאקשויי מ"ש שניהם מודים והיא לבדה אומרת לא נתקדשתי למה לא מהימנא הא הוי כאומרת לא נתקדשתי ע"כ הווי כחזקה דהספק הוא אי הווי חזקה ולצד ספק זה לא מהימנא א"כ שניהם מודים נמי וליכא למימר הש"ג נקט שניהם דאז גם הוא מותר בקרובותי' דז"א דהא מיירי בגרושה שלו ובלא"ה אסור בקרובותיה אולם בהא נראה לי דברי שארי הרב הגאב"ד ד"ק זבאריז מו' סענדר נ"י יפה תי' לקו' זו דהבעל מהימן במגו דיכול לגרשה עכשיו רק גרשתי לא מהימן דאית לי' קול אבל האי מלתא מהימן ואע"ג דלקמן סי' קמ"ז אינו נאמן לאסור הצרה אם אמר לא בעלתי דהתם אין בידו לגרשה דאף אם מגרשה הצרה מותרת:
אולם כל זה הפלפול ביחוד שאחר הגירושין אבל כנוסה היא בחזקת בעולה וודאי ואין בזה ספק כמ"ש בתוס' יבמות וקי"ל בסי' קמ"ט ע"ש ובעיני אין זה נכנס כלל בגדר הספק להסתפק בכנוסה אי בעל דהא אמרינן ריש פ' האשה שהלכה דאמרינן רוב מתעברות ויולדות כ"ש דאמרינן דבעל ואין בזה רוב כי לכך היא נשאת והכל יודעים כו' ואף שכתבו תוס' שם לחד תי' דהוי רוב התלוי במעשה אף תשמיש אדם נ"ל ברור דהיינו דווקא התם דאזל למדה"י ואין אנו יודעים אם דר עם אשתו אז י"ל שמא מרד עלי' או היא מורדת או אינו יכול וכדומה. אבל כל שהוא לפנינו ודרי' יחד ולא נשמע ביניהם שום ענין הנתחדש סוקלי' ושורפי' על חזקות ורובות כאלו ואין בזה שום ספק כלל. לכן עמל הוא בעיני לצרף זה אף לספק. רק מה שיש לעיין בדינים אלו הוא דבעי עידי קדושין ואם נאמר דבעל לשם קדושין בעי עידי יחוד עכ"פ וע' תשו' רשב"ץ הביא בשם תשו' רשב"א בסי' כמה ייסר לתלמיד הבא למלאו' ידו ולכתוב באומרת לא נתקדשתי דניחוש שמא יהיה עדים אף שאומרת נתקדשתי בפני פלוני ופלוני אין לחוש כלל שיבואו עדים כ"ש בנ"ד שאין כאן עדים כלל עידי יחוד אין לחוש כלל לקידושי' בעדים אולם דא עקתא דדעת הגהו' מיימוני דאנן סהדי באשר שדר עם אשתו והווינן בהו עידי יחוד והריב"ש כתב על סברא זו דהיא סברא יחידית ואין לעגן עבור זה בת ישראל והנה לכאורה נ"ל להוכיח דלא כשיטת הגהות דבמס' יבמות ד' ק"ט ע"א קאמר טעמא דר"א דאסר בגרושה שהחזירה לאחי' דגזר אטו יתומה בחיי אב וקשה מאי גזירה שייך קידושי גדול אטו קידושי קטן ע"כ דגזר אטו בעל ולא בפני עדים רק ידור עמה כדרך איש ואשתו ולא יבעול בפני עדי יחוד ואז יטעו דהוא שוה לנתיחדה בעדים ושפיר גזר ר"א ואי אמרינן כסברות הגהות לא שייך למגזר הא אטו האי אולם ראיתי לרשב"א בחידושיו הקשה ק' זו ותי' דר"א גזר אטו בעל בגדלות ולא ס"ל דהכל יודעים כו' ולהכי גזר ורבנן ס"ל אדם יודע כו' ולא גזרי דאף אי בעל באמת בגדלות מקודשת היא. ואטו לא בעל לא גזרינן דאינו דומה קידושי קטנה לגדולה עכ"ד. ולפ"ז מוכח כהגהות דאל"כ אף לרבנן נגזור דרו ביחד ובעל אטו בעל בעידי יחוד דהם יסברו דבעל בעידי יחוד ע"כ דאף בלא עידי יחוד לא גזרינן דהוי מקודשת ואפשר לדחות דלא גזרינן אטו לא בעל בעדות דכיון דבעל מסתמא בפני עדים בעל דאין אדם עושה כו' והווי מלתא דלא שכיחא שיבעול בלא עדים או דגם זה ידוע לכל שאין קידושי קטן כלו' ולא גזרינן אטו הא ולכאורה קשיא על הגהות מהא דקאמר במס' שבועות ד' ל"ד ראי' בלא ידיעה בד"נ לא משכחת לה ואם איתא לדהגהו' הא משכחת בקידושין שקידש קטנה או קטן שקידש ובגדלותן דרו יחד איש ואשתו דהווי עידי ידיעה בלא ראי' ולחייב קרבן שבועה אם רוצה שיעידו שדרו יחד באותו העדו' נהי דהא לא קשיא עדי יחוד דקי"ל הן עדי ביאה הא הווי ידיעה בלא ראי' די"ל דהיינו ראי' שראו היחוד ואין צריך לראות יותר דהיינו הביאה אבל בהך דדרו איש ואשתו יחד דאמרינן אנן סהדי הווי ידיעה בלא ראי' אולם לבתר עיונא לא קו' הוא כלל דהיינו עידי ראי' שרואו' דדרו יחד ואין צריך לראות יותר כמו עידי יחוד והוי כמו שראו תינוק מורכב על כתיפה וגדלתה ובא עלי' וסקלו' דהווי ראי' שראו מורכב על כתיפה רק שם הראי' עיקר שבא עלי' ע"ש וק"ל אך זה שיש לי עיון בדין זה דהגהו' האיך נימא דרו יחד הווי עידי יחוד וביאה הא וודאי שאינו בועל לשם קידושין רק פעם א' ואח"כ בועל ע"ד קידושין הראשוני' שהי' בגדלות ועל אותו ביאה הראשונה בשעה שבעל לשם קידושין מי יהי' מעיד שידע שאז בעלה וכי אנן סהדי דבועל אותה תמיד ותו הא וודאי משהגדיל וידע שהביא שתי שערות בעל לשם קידושין דאם פ"א לא קפיד ולא בעל לשם קידושין מה"ת לנו לומר שבעל אח"כ לשם קידושין כיון דלא קפיד אביאת זנות ע"כ פעם ראשון שבא לשנים י"ג שנים ויום א' הביא שערות דאיכא חזקה דרבא ואז בעל לשם קידושין ואותו יום שנעשה בן י"ג שנים ויום א' לא הי' ידוע לכל והאיך היינו אז סהדי על קידושין שלו הא לא הי' ידוע שאז הוא גדול וא"ל כיון דאנן סהדי כשהביא ב' שערות בעל לשם קידושין אף שלא ידענו מתי הביא ב' שערות די בכך כיון שראינו הקידושי' ולא ידענו אם גדול הי' לא הווי מקדש בלא עדים זה אינו דלא ראו הקידושין שלא היינו יודעים מתי בעל לשם קידושין דכיון דבשעה שבעל לשם קידושין לא היינו יודעים שגדול הוא וכשאין אנו יודעים שגדול הוא לא ידעינן אי בעל לשם קידושין א"כ לא ראו כלל בגוף הקידושין ול"ד לראו הקידושין ולא ידעו אם גדול הוא דכאן אם אינו גדול לא קידש כלל דלמה יבעול לשם קידושין רק סברא זו דחיתי לעיל לחד תירוצים של הרמב"ם כיון דאנו רואים הביאה אף שלא ידענו כוונתו לא הווי מקדש בלא עדים. אבל סבר' זו נכונה היא דמתי שהיו הקידושין לא ידענו כלל אם אז בעלה ולהכי אף אם אפשר הי' עידי יחוד לא הוו אז עידי ביאה על אותו זמן שקידשה בביאה דאינם יודעים שאז רצה לבעלה לשם קידושי' ואף אם היו עידי יחוד על כמה לילות שבוודאי תוך אותו הלילות בעל פ"א לשם קידושין מ"מ לא הווי מקדש בעדו' דבשעה שבעל אין אנו יודעים אם בעל אז ולא הווי עידי יחוד דקי"ל הן עידי ביאה ולא היו אז קידושי' א"כ בשביל ששהה עוד עמה נאמר וודאי בעל משך הזמן יחולו קידושיו למפרע ובזה נסתר הראי' שהביא ב"ש בסי' קמ"ט שהביא רמ"א בגרשה הווי וודאי בעולה דהיינו אי כנסה בביאה הראשונה אמרינן וודאי אבל בביאה שני' אף דוודאי בעל מ"מ אינו בחזקת שתמיד בועל ולא הוי עידי יחוד דנימא מסתמא בעל אזי לשם קידושין ובאותו פעם שבעל לשם קידושין לא הווי ידוע לעדות של יחוד ואין כאן עידי קידושין.
והנה זאת עולה במחשבתי בהשקפה הראשונה להחזיק ולקיים דברי חכמי' המדחי' דברי הרא"ה והגה"מ וראיתי אח"כ בדברי ש"ב ומחו' הרב הגאון אב"ד זבאריז כיון ג"כ לסברתינו וכבר דברתי מזה עם כבוד ש"ב הגאון אב"ד דק"ק לבוב ונטה אזנו לסברא זו ולהאי חששא שהמציא בתה"ד לומר כיון דאין עושה ב"ז ע"כ ייחד לו עדות י"ל דלא חיישינן דהרמב"ם ז"ל כתב רק כשמצוי אצלו העדו' באותו שעה אמרינן וודאי בעל לשם קידושין אבל לחוש לעדות לא חיישינן ונאמנת לומר לא נתקדשתי ותו גם התה"ד דחה זה ותירץ דהא לא חיישינן ששמא טועה וסובר דא"צ עדו' ע"ש ועכ"פ וודאי לא חיישינן לעדים אחרים ובפרט אם בעיר לא נמצאים א"כ אין לחוש שמא נזדמנו לו אנשים אחרים ולקחו לעידי יחוד הא חששא רחוקה וק"ל ובענין חזקה דרבא דאמרינן חזקה שהביא שערות ע' שו"ת נודע ביהודה שהאריך בזה. ומה שהקשה בתוס' ב"ב נימא חזקה דרבא הא חזקה דרבא הוא למיאון ולא לחליצה י"ל כיון דאיכא חזקה דאין עדים חותמי' כו') והנה אף שאנא מדמה לא אעבד עובדא בעצמי אך דעתי להצטרף להמנות עם רבנים המתירים כי היכי דלמטי כו' ומשו' קול פשוט אין לאסור דאין הקול שחזר וקידשה רק שנתקדשה לקטן ואף אם אנן אומרים שנתקדשה לקטן כיון שידוע שהי' קטן אין לחוש דהא וודאי הקול יצא שראו הקידושין ולא ידעו לחלק בזה ואין קול כלל שהי' גדול ול"ד לנתקדשה לחד מבני פלני' דיש פלוגתות הפוסקים דס"ל לחד מ"ד דהווי ספק שמא נתקדשה לגדול שידענו שיש לו בן גדול אבל הכא אין קול כלל שנתקדשה לגדול אבל מ"מ צ"ע למעשה:
תשובה קז
נשאלתי מכבוד ידידי הרבני המופל' החריף ושנון מוה' יוסף נ"י בדבר הקידושין דנתהוו באתרא ק"ק זלאטשוב וגופא דעובד' הווי ששני עדים העידו שקידש א' אשה א' אך ע"א אומר ששמע שאמרה לו אל תשטה בי קנה לך תפוחי' אבל אינו ידוע לי אם אמרה כך בשעת מעשה או אח"כ והשני אינו יודע מזה דבר:
והנה הנראה לכאורה בדין זה הוא דיש להחמיר מפני שספק הוא אם אמרה כך בשעת מעשה ואין להעמידה בחזקת פנוי' דדומה לספק קרוב לו דמבואר סי' מ"ז דמחמירי' כיון שידוע שזרק לה הקידושין וספק קרוב לו לא מוקמינן לה אחזקתי' והוא נלמד מתוס' כתובות דף כ"ב והאמת די"ל דווקא בידוע בלא"ה שזרק הקידושין אז איתרע החזקה אבל לא באופן אחר וכ"כ הב"ש שם בהדיא. ואף דהי' אפשר לומר דלדעת רמב"ן שהביא הב"ש סי' מ"ב אף בהכחשה אם קיבלו הקידושין האב נמי מחמירין מספק:
יראה לי דהיינו משום די"ל דמחמירי' בע"א אבל מספק בלא עדות יראה דמוקמינן אחזקתה אבל יש להכריח מהא דקאמר בנפל הבית חולצת ולא מתיבמת ושם הווי נמי חזקה ומ"מ חולצת אף שאין עדי' רק שם י"ל נמי משו' דאתרע דהרי הי' נפילה בבירור ולא נודע מי מהם מת ראשון להכי חולצת אבל מ"מ כל שלא נודע הקידושין י"ל דלא דמי להא וכן מ"ש תוס' גיטין ד' ע"ח ע"ב ד"ה והא אי אפ"ל מבואר מקושיתם אף מספק שיש לנו בלא עדי' נמי חולקי' אבל גם שם אתרע אבל נידון דידן הדבר ברור דליכא לדמוי' לחזקה דאתרע דהכא אינו ידוע כלל שהיא קיבלה הקידושי' נהי דידוע שהוא רצה לקדשה אבל אינו ידוע ממנה כלו' והרי בקידשה ושתקה לאחר מתן מעות אמרינן דלא נתרצתה כל שאינו לנו ידיעה ברורה שרצתה לא מפקינן לה מחזקתה והרי אין העדי' מעידי' שידוע להם שנתרצתה במאי תיפוק מחזקתה ומוקמינן אחזקתה שלא נשתנה בה כלו' ולא קיבלה לשם הקידושין ואף שראינו שקבלה מ"מ אי לא שמעו ממנה הריצוי לאו כלום הוא בשתיקה דאחר מתן מעות רק בשעת מתן מעו' הראי' דנתרצתה מדקיבלה הקידושין אבל כל שספק אם אמרה משטה אתה פשיטא דיש לנו לאוקמי אחזקתה ותו טעמא דמסתבר' לומר דווק' בספק קרוב לו שהדבר נפל במקרה וראוי הי' ליפול לו כמו לה או בנפל הבית שראוי הי' או הוא או בנו ימות ראשון לית לן לאוקמי אחזקה אבל כל שצריכי' לומר שנעשה מעשה חדש שלא נודע לנו הריצוי שלה מהני החזקה. וקצת ראי' לזה מדנקט ספק קידושי' כגון קרוב לו ולא נקט הספק אם נתרצתה למאן דלא בעי למימר יגיד עליו ריעו תנא בקידושין והה"ד לגירושין. וגם ראיה מקטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' דלא חיישינן שמא נתרצה האב בסי' ל"ו משום דאית לה חזקת פנוי' אף להמחמירי' בקטנה שהלך אבי' למדה"י היינו משום שכתב המרדכי דמסתמא ניחא לי' שיעשו קרובים הטוב והנאות עי"ש שמעינן אף דידוע הקידושין לא אתרע חזקת פנוי' דידה אף שלא נודע שמא הי' ריצוי כיון דלא נשמע אם נתרצה האב לגבי' דידי' לא אתרע החזקה רק י"ל התם שלא ראינו ולא שמענו מהאב כלום אבל הכא הרי קיבלה הקידושין ואיתרע חזקתה אבל כבר הוכחנו משתיקה דלאחר מתן מעות דלאו כלום אף שאינו לפנינו מותר בקרובותי' דבעינן שיהא הוכחה שנתרצתה לשם קידושין רק י"ל התם הווי מקדש בלא עדי' כל שאין הוכחה שהי' ריצוי אבל הכא העד מסופק א"כ שמא אח"כ אמרה להשטו' כוונתי והרי הי' הקידושין וספק אם הי' קידושין י"ל הרי כבר אתרע בשעת קבלתה ויש להחמיר אם נחשבי' לספק שקול אבל שם אם נחשבי' לספק שקול הווי מקדש בלא עדי' אבל בלאיה דבר ברור מצד הסבר' דכיון דע"כ ספיק' הווי אין בזה גריעותא לחזקה זו:
וכל הני מילי רק מידי דרבנן הוא ואין לנו לדמות מילי דרבנן זה לזה דל"ד לספק קרוב לה דמחמרינן מדרבנן כמ"ש לעיל דהתם אתרע החזקה משא"כ הכא לא חשוב אתרע כיון שלא ידענו אם הי' בריצוי:
תשובה קח
אלופים מסובלים ברב פעלים בפאר מהללים והוד מכללום ה"ה התורנים מופלגים ב"ד צדק דק"ק דאברין:
הגיעוני מכתבם הנכתב יום ט' למב"י זה איזה שבועות ויען כי הייתי טרוד מאוד בטרדות שונות אחרתי עד כה להשיבם וכעת לא אעבור עוד המועד ואשיב בקצרה על שאלתם בענין שנתהווה בקהילתם שראובן נתקשר שישא בן שמעון בתו קטנה דבורה ויש לו בת אחרת קטנה הימנה וביום שאחרי הקישור הי' שמעון ובנו החתן בבית ראובן והרגיש שדבורה משודכתו ואח"כ בלילה נתקבצו אבי החתן ושארי האנשים ונתנו הינומא על ראש הכלה דבורה ואח"כ נקרא החתן ועשה חופה בבית ראובן והוליכו חתן וכלה לחופה כנהוג ואבי החתן הקרא החתן לאמור הרי בתך מקודשת לי כדמו"י ולא הזכיר שם דבורה ואבי הכלה קיבל טבעת של קידושין ומסר לבתו דבורה ואמר לה הא לך קידושין מבעלך שקבלתי עבורך והחתן גדול והביא ב' שערות וכולם יודעים כיסוי הינומא והעמדה תחת חופה והסבוב של הכלה כנהוג ושתי' כוס של ברכה הכל הי' לבתולה דבורה ואחותה קטנה עמדה בין הנערים להחזיק כלונסו' לחופה האם יש לחוש שתהא דבורה אסורה כיון שלא הזכיר שם המקודשת בשעת קידושי' ע"כ תורף השאלה:
והנה ראיתי תשובה ששלחתם אלי מכבוד ידידי המפורסים אב"ד דק"ק שאטלאנד והסכי' להתיר אשה דבורה לבעלה ודבריו ישרים ונכונים ואני אבוא להוסיף על דבריו שלא להיות כמסייע שאין בו ממש לכן אכתוב בס"ד מה שראינו בזה בעזה"י. דוודאי צריכי' אנו להבין דברי הגהות מיימוני' שכתבו בשם מוהר"ר שמחה דאף בשדיך יש לחוש כיון שדרך עולם לברר דבריהם וזה לא בירר אף שידענו שכיון לזו לא מהני דנראה כוונתו כיון שלא בירר מוכח שלא כיון לזו א"כ הרי סתר דבריו דתחלה הרי כתב אף שידענו שכיון לזו לא מהני הרי ידענו שכיון לזו ואם כוונתו לומר כיון שלא בירר אין אנו סומכים שיודעים כוונתו הי' לו לכתוב כך שאי אפשר שנדע כוונתו אבל נראה בדעת מהר"ש דה"ק דהא הר"ן הקשה הא באומר חרם יכול לפרוש שכיון לחרם ים אף דהווי דברי' שבלב ומישב הר"ן התם אינו היפוך אמירתו אבל אם הוא היפוך אמירתו לא סמכינן אדברים שבלב כ"כ הר"ן בקידושין דף נו"ן א"כ לכאורה הכא נמי קשיא לי' למהר"ר שמחה כיון שנדע כוונתו למה אינו נאמן לפרש למי כיון דהא אינו היפך אמירתו ונסמוך על דברי' שבלב ע"ז מישב כיון שדרך עולם לברר וזה אינו מברר הרי לשונו הוא כאומר אחת מקודשת ואף דאנו יודעים כוונתו מ"מ הווי היפוך דיבורו אין סומכים על דברים שבלב אף דלגבי איש זה אין ראי' מדלא פירש שכוונתו לא הי' למשודכתו דהא שם קאמר שידענו כוונתו כך א"כ למה לא פירש ע"כ שאינו ראי' ממה דלא פי' מ"מ אי לא היינו יודעים כוונתו הי' זה ראי' גמורה מדלא פירש שכיון לאחת סתם א"כ אף שבאמת כיון לזו הווי דברי' שבלב כיון שהם היפך הכוונה הגלוי' מדבריו וזה ברור וגם הטעם שכתב הר"ן שם דע"כ אי אפשר לפרש שני הכוונות להלשון חרם שייך נמי הכא דע"כ לא כיון לשתי כוונות שבלב רק הכא צריך אומדן דאי לא"ה אינו נאמן שהי' כך בלבו א"כ כיון שזכינו לדין דאין דעת מהר"ש דמחמת שלא פי' אנו יודעים שלא כיון לזו אף שיש הוכחות רק שכוונתו דאף שבאמת כיון לזו הווי דברים שבלב השתא י"ל הרי קי"ל באומדנות המוכיחים טובא כמו בשמע שמת ומברחת מהני דברים שבלב כמ"ש תוס' ורא"ש בכתובות דף צ"ז ודוכתי טובא דמהני האומדנא הה"ד בנ"ד דיש אומדנו' המוכיחים טובא נוכל לסמוך על דברי' שבלב וגם בנ"ד אינו דברי' שבלב לחוד רק דיש אומדנו' ע"י מעשיו המוכיחים כוונתו מדנכנס תחת החופה דאי כוונתו לקדש אחותה הקטנה הא עמה לא נכנס לחופה למה זה עמד תחת החופ' והניח לברך ברכות נשואי' הא לא נשא זו הקטנה שאינה עומדת עמו תחת החופה וכיון שמעשיו היפך דבורו סמכינן אמעשה דעדיף מדבור כמבואר ר"פ האומר א"כ הכא שנכנס עם דבורה לחופ' וודאי כיון לקדש אותה:
ותו הא בתוספת"מבואר שתולין שקידש גדולה לגדול רק דהפוסקי' דחו מתוספת' אין ראי' דמיירי שעסוקים באותו ענין א"כ בנ"ד שהיו עסוקי' באותו ענין שהכניסו דבורה לחופה ונתנו לה כוס של ברכת אירוסין לשתות ואחר כך קידש כה"ג דומה לדברי התוספת' ותולין שקידש לזו. ותו הרי כתב מהרי"ט ח"א סי' קל"ח להשיב על מי שרוצה לדמות הנותן קידושין למשודכתו דלהווי ידים מוכיחים דהא לדעת ר"ת באומר אחת מבנו' מקודש' דתולין שקידש המשודכת וכתב דטפי סומכין על הוכחה זו בקידש אחת משתי אחיות דהא עכ"פ רצה לקדש אחת סומכים שהיא המשודכת אבל במקום שיש לומר שלא כיון כלל לקדש אין סומכין על אומדנא זו שכיון לקדשה כיון שהוא משודכתו עכ"ד א"כ מינה מוכח מאי דחשבינן לידים מוכיחות בלא ידענו שכיון לקדש כלל כ"ש שהוא הוכחה ברוצה לקדש א' וכיון דעסוקי' באותו ענין א"צ לפרש אף שלא ידענו שכיון שקידש כ"ש שיש לנו לסמוך שכיון לקדש זו שעסק עמה באותו ענין שהוא בא עמה לחופה ולבש הקיטל שידע שיכניסו זו שכיסו בהינומ' ואין לך עסוק באותו ענין גדול מזה וודאי שתולין שכיון לקדש דבורה שהכניסוה לחופה וסבבוה אותו ושתתה כוס הברכה כנהוג לכלה שמתקדשת וגם קבל קנין על כתובה לדבורה דהא אחרת לא הכניסו לחופה ולמה יתן לה כתובה וגם העדי' שראו זו בהינומא ע"כ כוונו לקבל קנין על דבורה אף אם הי' שקבלו קנין סתם ע"כ כוונו לדבורה והוא מדלא ביאר למי יתן הכתובה ע"כ כוונתו ג"כ על כלה דבורה דהא ידע דעדי' כוונו על דבורה שכסו בהינומא והווי עסוק באותו ענין. ותו אף אם נאמר לגבי' הווי דברים שבלב כיון שלא פי' למי מקדש אבי הכלה שלא אמר ההיפוך והוא וודאי לא כיון לקבל קידושין עבור אחרת רק עבור דבורה שהרי הכניס בתו דבורה לחופה ועסוק להכניסה א"כ הוא וודאי לא כיון רק על דבורה ואין זה היפך אמירתו א"כ אין איסור שדבורה תשאר תחת בעלה דהא האב לא כיון לקדש אחותה הקטנה. וא"ל כיון דיש הוכחה דלא פי' המקדש הודה האב לדבריו אף שתחלה כיון לבתו דבורה די"ל דהא ביארנו משום דלא פי' אין הוכחה שלא כיון לדבורה רק שאנו אומרים משום דלא פי' הווי הכוונה היפוך מדיבור ואין סומכים על דברים שבלב אבל מ"מ הכוונה אף של המקדש הי' על דבורה משום האומדנו' א"כ האב ודאי כיון שקיבל קידושין עבור דבורה ובו אינו היפך מאמירה ואף שלא ביאר המקדש שמקדש דבורה מ"מ אין אבי הכלה רצה לקדש רק דבורה ואינה אסורה דבורה משום אחות אשה והא דחש מהר"ש משום דבורו של המקדש דשם אין אנו יודעי' דעת האב רק משום דשדיך אז י"ל אם המשדך רוצה לישא זו גם האב מוחל לו הקישור ומשיא זו אבל כאן ראי' מההוכחו' מצד מעשה האב של זו שלא כיון לאחרת מה בכך שמקדש לא פי' מ"מ האב לא כיון להשיא אחרת כאשר פעל ועשה מעשים רבי' ובזה מיושב מה דקשה על מהר"ש דלא סמך אאומדן דמשודכת והא בש"ס סמך אאומדן דלא שבק מצוה דרמיא עלי' וכן הקשה הגאון אב"ד דק"ק ש"ל ובדברינו מיושב שפיר דבמשודכת אין כאן אומדן מהאב דכיון שהחתן חפץ בזו אינו עובר על החרם אם גם האב מסכי' לדבריו אבל אם מצד האב יש אומדן לא מהני במה שאמר המקדש סתם וכאן מעשים רבים שעשה האב להשיא בתו דבורה ורצה שיהי' נשואי' ואחרת לא הכניסה לחופה איך ירצה לקדשה שיהי' רק קדושי' ולא נשואי' ויבטל כל מעשיו ולגרש בתו זו שהכניס לחופה אין לנו לחוש לזה כלל. והא נמי לא קשה באומר האב בתי מקודשת סתם למה נסמוך על אומדן דלא שבק מצוה דרמיא עלי' הא לא פירש האב כוונתו ותקשי על מהר"ש וכבר עמד בזה הגאון הנ"ל דנראה דוקא באומר המקדש ולא פי' אין סומכין על כוונה דהוי היפוך מדיבור שדבורו מועיל לקדש אבל מה שאומר האב אינו מועיל לקידושי' שהרי אח"כ צריך הבעל לקדש א"כ דאין אמירה זו קידושי' רק לגלות דעתו שרוצה לקדש בתו שני' בדברים שבלב וזה ברור ודוק וגם י"ל האב לא חש לברר שסמך שהמקדש יברר שאין עלי' מוטל רק לגלות כוונתו שרוצה לקדשה וכיון שזה מבין כוונתו לא חש לומר יותר ואם זה המקדש לא אמר ג"כ מה הי' לאב לעשות מ"מ הוא לא כיון רק לגדולה דעלי' רמי' לקדושי וכדרך זה כתב ג"כ הגאון הנ"ל. ותו נראה כיון שבזמנינו אינו מצוי שאומר בתך מקודשת לי דסומכי' על רמ"א סי' ל"ח דנכון שיחזיק האב ידי קטנה ויאמר הרי את לכן אין ראי' משינוי הלשון דכיון שלא ידע הנוסח בפרט שבזמנינו מקרין לפני החתן והוא אינו אומר כלל מלבו אין ראי' ממאי דלא פי' ומודה מהר"ש דיש לסמוך על הכוונה ולענ"ד ברור שאשה דבורה מותרת לבעלה רק באופן שיסכים עמנו כמו כן ש"ב הגאון המפורסים אב"ד דק"ק פוזנן יצ"ו. אגב אכתוב כאן מ"ש ראי' למ"ש ב"ש בשטר יש קפידא באומר בתך או את ובכסף אין קפידא דמוכח זה דקאמר בסוגי' בתך מקודשת דשוי' שליח וקאמר לא שביק מה דאית לי' הנאה כו' וקשה אמאי לא פריך הא תנא סתמא אף בקידושי שטר ולית לי' הנאה ע"כ בשטר בלא"ה לא מיירי דהא בשטר יש חילוק היאך הי' כתוב בתוכו או בתך או את והי' נודע למי קידש הקטנה או גדולה וזה ברור:
תשובה קט
להרב דק"ק דאברין.
הגיעוני מכתבו ע"י הבי דואר ולא אדע למה זה איגע להשיב לו כל פעם תחת רדפי טוב כוונתי להסיר תלונתו מעל הגאונים דק"ק פוזנן וש"ל שלא חשו להשיב לו על דבריו שרצה לחלק באומדנא בין איסור לממון אמרתי להפיס דעתו להראות לו בעליל דמצינו שסמכו על אומדנא במסוכן וציינתי לו לעיין ר"פ אע"פ והוא כתב דמחייכנא בי' לא ידענא מאי חוכא אף לפי מ"ש דיליף שם כ"ש ממון מאיסור מ"מ הרי רואה דאף באיסור סומכי' על אומדנא בדיני גיטין ומה נשאר לו לפקפק ידעתי גם ידעתי דהי' מקום לומר כדדחי פ' מי שמת לר"נ שאני התם דאמר כתבו אבל מר"פ אעפ"י מוכח דלקושטא הטעם משום אומדנא דאל"כ מאי מדמה לדראב"ע ע"כ בפ' מי שמת קאמר לר"נ טפי עדיף להוכיח מר"ש בן מנסיא דיש מקום לדחות ממסוכן אבל למסקנא אין הטעם רק משום אומדנא ואף גם כתבתי לו אז שתנוח דעתו שלא יסבור דיש כאן איסור דאורייתא והראיתי לו מקום לעיין בפ"ב דמציעא בתוס' שמחלקי' בין איסור לממון דמדאוריי' ממון עדיף רק אי מחלקינן בין איסור לממון הוא רק מדרבנן א"כ כאן נמי דמוציאי' ממון מאומדנא דמוכח אין כאן לחלק מדאוריי' בין איסור לממון וכיון שהוא אינו מדאו' אין לנו לבדות מלבינו חששות והוא לא דק וסבור שאני מדמה חשש דהכא לחשש ריב"ש ולהק הוא ויגיעת בשר להשיב על דברים כאלו ועיקר פקפוקו שרצה לדמות למים שאל"ס ולסי' מ"ב ושאר דוכתי דחשו בעדות אשה ולא סמכו על אומדנא אף שראיתי במהרי"ו סי' ע"ח שהביא ראי' משם דאין סומכי' באומדנות הדבר פשוט דל"ד לנ"ד דשם אין נודע שהי' כך לכן אין סומכי' על אומדנא אבל בנ"ד ודאי כיון לזו שנכנס עמה לחופה וכתב לה הכתובה ונכנס אדעתא דנשואין ולא כיון לאחותה שאין עמה רק אירוסין אלו הי' רוצה לקדשה למה לבש בקיטל כדרך נשואין ועמד תחת חופה ולא יחלוק על זה כ"א עקש ופתלתול רק אנו כתבנו לחוש שהוי דברים שבלב וכתבנו באומדנא דמוכח אינו דברים שבלב ואין זה ענין לכל הני מילי שמסופקי' אנו אם האמת כך הי' וישבנו דברי ספר יראים שאינם סותרים לדברינו בתשו' ראשונה בס"ד ואין מקום לחלק כמו שחלק בשם חכם א' בין נ"ד לאומדנא דמוכח שאין ניכר מפאת גוף הדיבור רק מצד המעשי' שהי' שם שעמדה אצלו וסבבו אותה דתקשי עלי' מבוגרת ומשודכת שכתב ר"ת ונדחק בחילוקי' שאינם נכונים וגם שכתבתי בתשובתי ראשונה דעדיף נ"ד מידים מוכיחות ובידים מוכיחות מהני נזיר עובר לפניו וכ"ש נ"ד מוכיח טובא שזו קידש ואין בזה שום פקפוק כלל וצור ישראל יצילני משגיאות ויעשה עמי לטובה אות להראיני מתורתו נפלאות ואף בזה לא דק מה שהביא מסי' מ"ב סעי' ד' דלדידי' מי ניחא הא שם מקילי' ואין סומכי' על אומדן ע"כ שם טעמא דבעי עדים ואין ענין לנ"ד:
תשובה קי
מימי חורפי
שאלה מעשה אירע בק"ק זאמישט נער אחד קידש אלמנה אחת בפני עדים בבית איש אחר ובא לידי הגביו' עדות מעדי' שהי' בשעת מעש' שם שהוגבה ע"פ הגאון אב"ד דשם ובד"צ. ותורף העדות הי' ששמעו היאך שאמר לה הרי את מקודשת לי במטבע ושמעו שנפל המטבע לארץ ולא נודע מיד מי נפלה המטבע אם מידו אם מידה והוא אמר לעדים אתם עדים רבותי שהיא אשתי ואח"כ אמר לה טול המטבע ותן להמסובבים לדבש לשתות ולא נודע דבר מה היא השיבה ובדברי עד א' בא שהיא ברחה מיד וקצת מהעדים הזכירו בעדותן שראו אותו אוחז בידי' רק עד א' העיד שלקח אותה בחזקה והביאה מן החדר לתוך הבית שהמסובבי' היו שם וא' העיד שכמדומה לו שאמרה איני רוצה וא' העיד מתחלה הי' נדמה לו שרוצה היא ואח"כ נדמה לו שאינה רוצה ועמד השואל ושאל מה דינה של האשה הזאת והיא השיבה אמרי' שנתבהלה מאוד מחמת שאחזה בידה ואינה יודעת כלום מכל הדברים שאירעו אז ושואלת להתיר לה מאיסור אשת איש ועמדה בפני ב"ד הנ"ל להתיר אותה:
תשובה טרם אכתוב העולה על רוחי אציע דברי לפני קורא משכיל היות כי נדרשתי ללא שאלוני לחו' דעי בענין הנ"ל וגם ידעתי אין בי יכולת להכריע אף כהכרע הקטנה רק אני מציע דברי אחרי כי הוגד לי ממעשה הזאת כתבתי הנראה לענ"ד להלכה ולא למעשה והרב הנ"ל וב"ד המה אדונים בדבר זה להורות לה דרך אשר תלך ואת המעשה אשר תעשה:
אחרי העיון היטב בשאלה הנ"ל נ"ל אם הי' ידוע לנו שבאה המטבע ליד האשה ונפלה מידה לית דין צריך בשש דהיא מקודשת גמורה ואף שהיא תשיב אמרי' שנתבהלה מאימתו ולא ידעה דבר לאו כל כמינה לאפוקי נפשה מאיסור אשת איש בדברים בעלמא ואין צורך ראי' לזה מ"מ לרווחא דמלתא יש להביא ראי' ממס' קידושין ד' ס"ה דמקדש בע"א מהני מהא דתנן האומר לאשה קדשתיך וכו' והיא אומרת לא קדשת היכי משכחת לה בעדי' ואם איתא משכחת לה שאמרה שנתן לה שלא ברצונה והעדים לא ראו אם הי' ברצונה או שנתבהלה מחמתו ע"כ דהוי קידושין גמורים ואדרבא מבואר סי' מ"ב אף אם קידשה שלא ברצונה ולא זרקה הקידושין נמי הוי מקודשת ואינה יכולה לומר שהי' לה בהלה וכדומה הבלי' שאמרה האשה הזאת. וגם אין לדמות להא דתניא נתן לה קידושין וזרקה בפניו אינה מקודשת וכן פסק בש"ע סי' ס"ז דהכא היא בעצמה מודי' שלא זרקה מעצמה הקידושין א"כ מה"ת לומר שזרקה טפי אמרינן כיון דקבלה כבר היתה רוצה בקידושין. אך מ"מ לכאורה יש מקום להאמינה במגו שלא ידעה מה שעשה עמה במיגו דאי בעי' אומרת שהיא זרקה הקידושין מידה. אך מ"מ אין זה כדאי להתירה חדא משום שנתבאר טענה זאת אינה כלום אף במגו לא מהימנא דאי הי' מקום לטענה זו בלא מגו תהי' נאמנת דאית לה חזקת פנוי' וכיון שכבר ביארנו דבמקום חזקה לא מהני הטענה אף אי אית לה מגו נמי לא מהימנא דמגו לא עדיפא מחזקה ואין מקום להאריך בזה. ועוד כיון שנפל תוך ד' אמות שלה כמשמע קצת מלשון העדים. והב"ש שם נסתפק אם זרחה תוך ד' אמות שלה אי מהני אי לאו א"כ אין כאן מגו רק כאן כיון שהי' ג"כ תוך ד' אמות שלו אולי יש לחלק מ"מ אין להתירה זה אם הי' ברור לנו שבאה המטבע לידה וזה ברור ואם היינו יודעי' בבירור שנפלה מתוך ידו לכאורה אין מקום לאסרה כיון שמעולם לא בא לידה מה"ת נאמר שהיא מקודשת ואם נפשך לומר שתהי' מקודשת שנפל אח"כ לארץ וקצת משמע מתוך הגביות עדות שנפלה המטבע סמוך להם והוי ספק קרוב לה ספק קרוב לו דקי"ל ברשות שאינן של שניהם מקודשת מספק וכן מבואר בסי' ל' סעי' ה'. אך משום הא ליכא למיחש למידי כיון שלא בא לידה רק משום זריקה לחוד אינה מקודשת בשתיקה דשמא לא רצתה כלל וכן פסק שם בש"ע סעי' ו' וכן כתב הרב בהגה"ה סי' כ"ח סעי' ד' דאם זרק לה הקידושין בעינן שתאמר לו זרוק קידושין ובלא"ה אין ראי' דהיא נתרצית לקידושין כיון שלא קיבלה בידה המעות אין ראי' מהשתיקה וכן כתב הריב"ש ואף שבסי' מ"ב כתב הרמ"א לחלוק על סברא זו דאם לקח יד אשה בחזקה ולא זרק לה הקידושין דהיא מקודשת כו' וכ' שם הח"מ שנחלק על דברי הרמ"א בסימני' הנ"ל היינו משום דכיון דלא זרקה ע"כ היא נתרצה לקבל הקידושין אבל בהך סברא ע"כ לא נחלק דאמרינן דשתיקה לחוד הוי ראי' מחמת הזריקה בהא לא נחלק ויתבאר בעה"י באריכות בדברי וכאן כיון שמונח על הארץ תוך ד"א שלה ודאי אין לחוש כלל דמחמת שתיקה אין ראי' כדברי הרמ"ה ומחמת שלא שדחה לארץ אין ראי' כיון דכבר מונח על הארץ ואף להחולקי' בזרק לתוך חיקה בשתיקה היינו משום דאיבעי לה למשדי והא לא שייך בזרק לתוך ד"א שלה א"כ אינה מקודשת בשתיקה האף כי נלענ"ד לומר באמת אי זרק לתוך חיקה בשתיקה לית לן למימר היא אינה מקודשת כיון דשתקה דהרי מבואר בש"ס די"ב ע"ב גבי האי גברא דקדיש בציפותא כו' דקאמר רבא הוי שתיקה דלאחר מתן מעות ולאו כלום הוא ופי' רש"י דמימר אמרה לא אכפת לי בדיבורי' כיון דלאו אדעתא דהכי קבלתינהו ואמר רבא מנא אמינא לה כו' מפקדון ודחי לי' רב הונא ברי' דרב יהושע כו' משום דהתם הוי לה למשדינהו כו' ופריך ליה רב אחאי אטו נשי דינא גמירי והנה לפי הנראה מסוגיא הנ"ל הא דהוצרך רבא לאוכוחי דשתיקה לאו כלום הוא לאו משום דתיסק אדעתא דלהני משום דהוי לה למשדי דבהא אינו ראי' מפקדון עכ"פ כמו דפריך לרב הונא נהי דסבר הכא נמי אמרינן אטו נשי' כו' עכ"פ אין כאן ראי' מפקדון דהרי בפקדון מסברא ידעינן דאי אפשר לה למשדי דחייבת באחריות וא"צ ראי' לזה וזה פשוט:
ע"כ עיקר הוכחה אינו אלא דלמא מהשתיקה לחוד מוכח דרוצה היא בקידושין דאל"כ למה שתקה והוכיח כיון דהוא אחר מתן מעות אין ראי' משתיקה כמ"ש רש"י ז"ל ורב הונא דחי לי' נהי משתיקה אין ראי' איכא ראי' מדלא שדתינהו א"כ כיון שרבא הוצרך להביא ראי' דשתיקה לאחר מתן מעות לא מהני ולזה יש לו ראי' מפקדון שתיקה דשעת מתן מעות אף שהיא לא קיבלה רק זרק לתוך חיקה או נתן לידה בחזקה יש ראי' משתיקה כיון דהוא בשעת מתן מעות ודאי מהני וכן מוכח מדברי רש"י ז"ל דכתב הטעם דלא מהני שתיקה דלאחר מתן מעות דסברה לא אכפת לי באמירתו כיון דלא קבלתי אדעתא דהכי ולא כתב כדברי הריב"ש דהיא לא עשתה מעשה המורה שהיא רוצה משתיקה לחוד אין ראי' ע"כ צ"ל באמת אין ראי' מהמעשה שלה שקבלה הקידושין רק מדשתקה בשעה שהוא נותן לה על דעת קידושין ע"כ היא רוצה אבל אם הי' המעות בידה שלא לשם קידושין לא אכפת לה באמירתו כיון שלא בא לידה דבר לשם קידושין. וכן משמע מלשון הש"ס דקאמר שתיקה לאחר מתן מעות לא מהני משמע קודם מתן מעות מהני השתיקה ולא משום הקבלה שקיבלה. וכן נראה מבואר בדברי הגהות מרדכי סוף גיטין דכתב בהדיא דהשתיקה מהני בשעה שנותן לידה והיא שותקת ולא מהקבלה רק שהי' לה לומר איני רוצה. א"כ לפ"ז נראה לכאורה בנ"ד אף אם נפל מתוך ידו לתוך ד"א שלה והיא שתקה הרי היא מקודשת כיון דשתקה בשעת מתן מעות ולא קאמרה איני רוצה אולם באמת כבר הסכימו הרמ"ה והטור והמחבר והרב בהגה"ה והריב"ש והב"ש דשתיקה כי האי לאו מלתא היא רק בעינן נמי שתקבל דבר לשם קידושין אז מוכח הריצוי וכן נמי דעת הרמב"ם דכתב דבעינן שיזרוק לה קידושין מדעתה וכן כתב הש"ע סי' ל' סעי' א' ע"כ דהם מפרשים כיון דשתיקה דלאחר מתן מעות לא מהני מוכח דבעינן נמי קבלת מעות ואין ראי' כלל מהשתיקה א"כ גם בשעת מתן מעות אין ראי' משתיקה לחוד כיון שהיא לא קבלה הקידושין אז אפשר שהם מחלקי' בין זרק לתוך חיקה או לתוך ידה דבתוך חיקה או ד"א שלה לא אכפת לה כ"כ בזריק' ואין ראי' משתיק' ובזה יש לישב קצת דברי הרמ"א בסי' מ"ב שלא יסתרו למ"ש בסי' כ"ח דשם מיירי נפל לתוך ידה בזה הראי' הוא מהשתיקה ולא מחמת שלא זרקה ונקט לא זרקה דאי זרקה פשיטא אינן מועיל השתיקה אך זה דחוק לחלק אך מ"מ נ"ל בנ"ד כיון שהוא ג"כ קרוב לו עכ"פ אין ראי' משתיקה לזה דלא אכפת לה כלל דלא יהיב לה מידי דהוא ג"כ ברשות שלו כמו ברשות שלה וגם בקצתן מהעדי' בא בלשון עדותן שהוא אמר אתם עידי כו' קודם שנפלה המטבע לארץ וכבר אמר אתם עידי זיא איז מיין ווייב מזה מוכח שהוא אמר שקדשה כבר והיאך קידשה אח"כ בזריקה אך בקצתן מהעדים בא בחילוף מ"מ לכאורה נראה שלא הי' דעתה לקדשה עם הזריקה שאמר שתקח המטבע ותתן להמסובי' משמע שהוא היה אומר שנגמר מתחילה קודם הזריקה ומשום שלא אמר אח"כ הרי את מקודשת אין להקל דכיון שאמר לה הרי את מקודשת הוי כעסוקין באותו ענין ואין צריך יותר כמבואר סי' כ"ו ועכ"פ יש להקל מטעמים שזכרנו דמשום זריקה לחוד אין ראי' שנתרצית אף ששתקה ודע לך עפ"י דברי' שכתבתי נ"ל לישב מה שהקשה הח"מ והב"ש על הרמ"א בהגה"ה סי' מ"ב דכתב דנתן לידה בחזקה ולא זרקה כו' הוי קידושין ובסי' כ"ח פסק כרמ"ה דשתיקה לא מהני בזריקה ותי' הב"ש דחוק מאד דליכא למימר הריצוי דמעיקרא מהני דשם בצפתא נמי הוי ריצוי מעיקרא על פחו' משוה פרוטה. אולם לפמ"ש ניחא בפשיטות דהרמ"ה לא בא אלא להשמיענו דשתיקה אף בשעת מתן מעו' אין ראי' כלום כל שהיא לא קיבלה המעות רק הראי' בשביל לשדינהו איכא עכ"פ הוא שוה כמו לאחר מתן מעות דאיכא נמי הך סברא רק שהשתיקה לחוד לא מהני ונ"מ בפקדון דבשעת מתן מעות מקודשת ולאחר מתן מעות לא אמרינן הסברא דלישדינהו א"כ בשתק בזריקה אז אינה מקודשת דסברא לשדינהו לא שייך וגם משתיקה אין ראי' כיון שלא קיבלה הקידושין מידו ולהכי הביאו הטור לענין פקדון דשם אין ראי' מן הזריקה וליכא למימר כיון דהוא שעת מתן מעות א"כ לא בא בתורת פקדון לידה מעולם די"ל שאמרה לו הנח ואני אשמור ואח"כ זרק בתורת קידושין. ובהכי אזדא לה מ"ש הב"ש סי' כ"ח דאי מיירי הרמ"ה בפקדון מאי הקשה הרמ"ה מזרק לה קידושין כו' ולק"מ חדא שם מיירי שזרק על הארץ קרוב לה ולא שייך לשדינהו ומשתיקה נמי אין ראי' ואמאי הוי מקודשת ועוד דהרי בזה פליגי רב הונא ברי' דרב יהושע ורב אחאי וקשה לרב אחאי מתני' דזרק לה כו':
א"כ דברי הרמ"א נכונים היכא דיש ראי' מכח לשדינהו מזה לא מיירי הרמ"ה רק עיקר הדין דשתיקה לא מהני וגם מ"ש המחבר סי' ל' זה הדין בשם יש מי שאומר אין ראי' חדא הרמ"א באמת נ"ל דנחלק בזה עוד גם שם לא בא אלא להשמיענו הדין דמשתיקה אין ראי' על הריצוי אבל מן הזריקה לא מיירי התם ונ"מ אי נערה בגדי' כמ"ש הב"ח או לפקדון כו' או אם זרק קרוב לה ולא לתוך חיקה דאין ראי' מהזריקה מאי דלא שדי' ואין ראי' מדברי הש"ע אלו לחלוק על הרמ"א דממאי דלא זרקה יש ראי' שנתרצית ודוק:
היוצא לנו מכל מה שכתבנו דאם לא בא ליד האשה המעות אז היא אינה מקודשת ואם הי' בא לידה היתה מקודשת רח בנ"ד נפל הספק שלא ידענו אם בא לידה או לאו. ולכאורה הי' נראה כיון דהוא ספק הרי היא בחזקת פנוי' ואי אפשר לאסרה מספק דהרי מוכח מסוגיא דקידושין שזכרנו דבעינן לאוכוחי בכל דוכתא דהיא נתרצית בקידושין מחמת השתיקה וכל היכי דלא מוכח אמרינן מספק אינה מקודשת כסתם מתני' האומרת לא קדשתני כו'. ואף שהיא תשיב אמרי' שאינה יודעת כלל והעדים מעידי' שנתן לה מ"מ י"ל שהיא לא נתרצה ואין זה דומה להא דכתב הרב בהגה"ה סי' מ"ב סעי' ג' דאם אומרת לא קבלתי ועדי' מעידים שקבלה אינה נאמנת לומר אח"כ לשחוק כוונתי. והה"ד כאן כיון שאמרה שלא ידעה מהקבלה והעדי' מעידי' שנתן ושמעו הקול וגם לשון הקידושי' אינה נאמנת לומר לא רציתי דהא ליתא חדא כיון שהעדי' אינם יודעים ג"כ האמת אם בא לידה א"כ אינם מכחישים אותה כלל בדברים ועוד דכיון דלא קבלה גם דברים הראשונים נכונים שאמרה שאינה יודעת דבר ומה שאמרה שלא שמעה הקידושין אין זה הכחשה לעדי' שמא באמת לא שמעה ותו דהוי מילי דכדי ולא דכירי לה אינשי כיון שלא קיבלה כלו' מה אכפת לה בהלשון שאמר ואף שהח"מ שם כתב דבקדושין החמירו אף במידי דכדי מ"מ כ"ע מודי' בכה"ג אין כאן חשש שמשום אמירה לחוד כל שלא נתן לידה הוי מילי בעלמא ואי משו' שזרק לתוך ד"א שלה והיא אמרה שאינה יודעת נמי מהימני' כי אין העדי' יודעים שזרק רק שמא נפל שלא במתכוין מידו לארץ א"כ שפיר אינה יודעת אם קידש אותה והיא לא נתרצית מעולם ושפיר נאמנת כיון שלא ידענו שנתרצית לקידושין כן היה נראה נכון לפום רהיטא:
אך לכאורה דא עקתא הואיל שאמר לעדי' אתם עדים שהיא אשתי והיא שתקה בזה יש לדון שהיא הודי' לדבריו ואף שהיא אמרה שאינה יודעת לאו כל כמינה כמבואר בפתח דברינו אך מבואר בח"מ סי' פ"א סעי' ז' דאם הוא אומר לחבירו מנה לי בידך ושתק ואומר אתם עדי ושתק לא מהני דהאי דשתק לא אכפת לי' הה"ד בזה כיון ששתקה לגמרי לא מהני מאי דקאמר עדים אתם ואין לחלק ולומר דבשלמא התם צריך הנתבע להשיב דלא יתחייב בשתיקה משא"כ הכא בשתיקה בשעת מתן מעות מקודשת וא"צ להשיב דבר ומהני אתם עדי דהא ליתא דגם הכא אין החיוב משום השתיקה רק משום דקיבלה הקידושין כמה שהארכתי לעיל וזה לא ראו העדים א"כ הוי כאומר הוי עדים שקבלה מידי הקידושין והיא שתקה דלא מהני דלא אכפת לה ועוד נ"ל דהכא וודאי לא מהני במה שאמר אתם עדי דכיון שהיא יודעת האמת שלא קבלה הקידושין מאי מהני במה שאומר לעדים שיעידו שקבלה הקידושין היא יודעת שאי אפשר לעדי' להעי' דבר זה שיודעת שלא קבלה כלו' ואף אי הוי מהני התם היינו משום דיכולי' להעיד ששתק והודה לדבריו משא"כ כאן עדי הודאה לא מהני רק עדי ראי' והיא יודעת שלא ראו דבר מאי עדות יש כאן משו"ה שתקה. ואף אי נימא דה"ק אתם עדי' שאני מקדשה עתה ואמר כך בשעה שהוא נותן לידה קודם שהגיע עדיין לידה פשיטא איכא למימר משו"ה שתקה דסברה אי מגיע לידי אזרוק המטבע ויראו שאיני רוצה בקידושין ובאמת לא בא לידה הקידושין ונפלה המטבע מידו דאי נימא דכוונתו הי' שהיו עדי' שמקדשה בזריקה שזורק המעו' לידה והיא שתקה בהא וודאי י"ל דשתיקה דלא אכפת לה במה שאומר אתם עדי כמ"ש לעיל דכאן צריך הריצוי שלה ולא מהני במה שאומר אתם עדי א"כ יש להקל מחמת כל הטעמי' שזכרתי רק זאת תמהני שלא הוזכר דבר בגביו' עדו' שחקרו על מה ששתקה כשאמר להעדי' אתם עדים ודו"ק:
ובר מן דין נ"ל ברור אף אם היא היתה מודית שבאו הקידושין לידה מ"מ לא מהני דבעינן שיראו העדים הנתינה מידו לידה כמו שפסק בהגה"ה סי' מ"ב סעי' ז' והוא מדברי המרדכי פ' המגרש מהגהות מרדכי שם ותשו' מיימוני' והאריכו כולם בדין זה ומדברי כולם נלמד דכל שלא ראו העדים הנתינה ממש מידו לידה לא הוי קידושין אף שהאמת שבא לידה דהמקדש בלא עדי' אין חוששין לקידושין והה"ד בנ"ד כיון שלא ראו העדי' שבא לידה דבר א"כ אין עדו' על גוף המעשה והוא דומה ממש למעשה שם בהמרדכי שלא ראו אם נפל לתוך חיקה ומ"ש חיקה מידה ואין לדמו' למה שכתב המרדכי שם דאי נפל לאויר החצר לתוך חלל המחיצ' כו' מהני הראי' כמו דאמרינן הן עידי יחוד הן עידי ביאה כו' א"כ אפשר כאן כל שלא ראו שנותן לתוך ידה ולא נודע אם בא לידה שמא הוא דומה לאויר החצר לבד שאין דומה כלל בלא"ה לא ניחא דהרי כאן אנן באמת מסופקי' אם נפל מידו או מידה ואין העדים יודעים דבר האיך נאמר דהראי' זו מועיל שוודאי בא לידה הרי זה הוא בספק שאנו דנין אם בא לידה או לאו בשלמא התם אמרינן וודאי נפל לתוך החצר ואין אנו יודעי' דבר הסותר אבל הכא ע"כ נפל מיד א' מהם ולא נודע מיד מי ואין העדי' יודעים דבר א"כ אין עדו' שנגמרו הקידושין. ועוד דע"כ נמי בעינן שיעידו שהיא קבלה לשם קידושין וכאן לא נודע אם קבלה דבר דבהא אין הוכחה בשביל שרצה ליתן תוך ידה בזה לא נגמר הענין שיודעים שהיא תקבל מידו ובוודאי אין זה גמר הראי' שיכולין להעיד על זה משא"כ בזרק לתוך חצירה ברשותה מיד שראו שבא לאויר נגמר כל העדו' בראי' זו דאם יפול וודאי מקודשת דהרי יבא לידה משא"כ בנ"ד אין זה גמר העדי' דצריכים לראות שהיא תקבל וזה ברור:
ואף דהב"ש כתב בשם מרדכי פ' האומר דאם יש אומדנו' יכולי' להעיד כאלו ראו גוף המעשה ומדמה לד"מ דסגי בעדי ידיעה עכ"ז יודה בנ"ד דאינה מקודשת דשם במרדכי מדמה זה לדין הן עידי יחוד הן עידי ביאה דהוי הראי' שראו העדו' שעפ"י דבר זה יכולין לשפוט מאומד דעתם שהיה קידושין אבל בנ"ד אין דבר המוכיח יותר שנפל מידה לשנפל מידו אף אם נאמר אומדנו' שרצתה לקדש את עצמה מאי אומדנא יש שקידשה שמא נפל מידו ולא בא לעולם ברשותה והאיך אפשר לעמוד ע"פ דברי עדי' שהיה קדושין וגם שם נתברר להעדו' מתוך כל מה שראו ע"פ אומדנו' שהי' קידושין וכאן לא נתברר לעדי' דבר והם מסופקי' א"כ אין כאן עדו' כלל על הקידושין ודינו כמקדש בלא עדו' דע"כ אי מספקינן שנפל מידה היינו לומר שנפל שלא במתכווין מידה דאי הפילה במתכוין פשיטא דהיא אינה מקודשת דהרי זרקתה בפניו אינה מקודשת ע"כ מספקינן שמא נפל מידה שלא במתכווין אף שקיבלה הקידושין כמו כן יש לומר שנפל מידו שלא במתכווין אף שרוצה לקדש ומאי אומדנא יש בזה. ועוד דוודאי לא נימא מאומדנא שהגיע לידה דאף אי אינה מודי' נמי תהי' מקודשת וכיון דבלא הודאתה לא מהני האומדנא אף בהודאתה לא מהני דאין העדו' יודעים דבר והוא אשר רציתי לבאר דהודאתה לא מהני בנ"ד דאין עדים בזה וא"ל דהוי עדו' על הזריקה תוך ד"א שלה וזה ראו שפיר כבר כתבתי דשם צריך ריצוי בפירוש ובר מן דין אינם יודעים בבירור שזרק לתוך ד"א שלה שמא נפל שלא במתכוין מידו לרשותה והוא לא רצה לקדשה בזה נהי שאם היה דעתו לקדשה במה שנפל תוך ד"א היה מהני אף שלא אמר כלו' דעסוקי' באותו ענין אם נפל ממילא לא שמענו דמקודשת ועוד שמא בא כבר לידה ומידה נפל ובהא וודאי לא מהני שנפל מידה לתוך ד"א שלה ובמה שבא לידה מתחילה אינה מקודשת דאין עדי' ע"ז אך בזה י"ל לכאורה דהווי עדו' ממ"נ או במה שבא לתוך ידה או לתוך ד"א שלה אבל כבר ביארתי דאין לספק כל זה והא ליכא למימר אף אם נפל מידה. כיון דלא הוי הקידושין הוי המעות שלו וכשבא לתוך ד"א שלה היא מקודשת דלא גרע מאם יש ת"י מעות שלו ומקדשה מקודשת אף שאינו נותן לה עתה דז"א דהוא אינו אומר עכשיו דבר והאיך תהי' מקודשת במעות זה ועי' סי' כ"ו כתב הרב בהגה"ה במקו' דלא הווי הקידושין צריך לחזור וליטול הכסף וליתן לה כו' עי' ב"ש שהקשה מ"ש מגט ולענ"ד יש לתמו' יותר הרי אף המקדש במלוה היה ראוי להיות מקודשת רק משום דניתן להוצאה לא מהני כמבואר בסי' ל"א מה"ת צריך ליטלה הימנה כיון דהוא מעו' שלו מה"ת לא מהני הקידושין אם מקדשה במעות זה. ונלענ"ד ביאור דברי הרב דלא בא לומר שצריך לטול הכסף רק כוונתו דאם רוצה בנתינה הראשונה לקדש אותה עכשיו דהרי מתחילה נתן לה לשם קידושין שיהיה שלה רק כיון שלא אמר בלשון קידושין לא מהני ואם יאמר יהיה שלה משעת נתינה ועתה אני אומר שהוא בתורת קידושין לא מהני כיון שעתה בשעה שמקדש אינו נותן לה וצריך לקידושי' הראשונים שיהיה כאלו נותן לה מחדש הכסף קידושין מעתה וכ"ש אם יאמר כך וכך כוונתי מתחילה במאי שאמר מיועדת כו' כולהו גוונא לא מהני אלא שעתה יקדש אותה בנתינה זו ונקט מלתא דפסיקא שיטול ממנה ויחזור ויתן והה"ד אם יאמר כיון שמתחילה לא היה כלו' החזק עתה מעכשיו מה שבידך לשם קידושין הוי כאלו יותן עכשיו ולא בא אלא לאפוקי שאם לא יבטל מתנה הראשונה ואז לא הי' מועילי' הקידושין ויאמר שיועיל מעתה הקידושי' מחמת הנתינה הראשונה שנתן לה במתנה רק צריך לבטל מה שנתן לה ויהיה שלו עכשיו ומעכשיו מקנה לה א"כ הוא כנותן דבר בשעת הקידושי' וזה נראה ברור לדעתי. א"כ בנ"ד אם היה נותן לידה לשם קידושין ונפל מידה אינו מבטל הנתינה הראשונה נהי דלא מהני הקידושין שהיה בלא עדו' הוא לא ביטל הקידושין ולהכי לא מהני מה שבא תוך ד"א שלה ודו"ק. עכ"פ מתוך מה שביארנו נתבאר דיש לבטל הקידושין מחמת מה שזכרנו אבל גליתי אוזן הקורא בדברינו שאיני תוקע עצמי למעשה בדבר זה ח"ו רק אני כותב להלכה וכמגלה לאוזן הקורא מה שיש לצדד בדין זה והמשפט ניתן לרבותי הגאוני' להם משפט הבחירה וכאשר נצטוינו שאל זקיניך ויאמרו לך לא תסור וגו' וה' יראני נפלאות מתורתו דברי הכותב אסקופה הנדרסת לפני ת"ח ומתאבק בעפר רגליהם כפוף לשמוע דבריהם:
אחרי כותבי תשו' זאת ת"ל סמכו רבים רבנים מאוה"ג ידיהם והתירו האשה לבד חכם א' דבר עמדי פא"פ והשיב כי מדברי הרמ"א סי' נ"ח מבואר אי נתרצית לקדושי לי' היא מקודשת והאריך באומדנו' דכאן הוי נתרצית ורבי' בטלו דבריו שאין כאן אומדנא רק אני השבתי לו אף בנתרצית אין לחוש רק אם יש סברא הי' לה למשדי משא"כ בנ"ד וכן מבואר בב"ש סי' מ"ב וראי' ברורה לזה דהרי בסוגיא דקידשה מתחילה בציפת' כו' והיא היתה מרוצה להתקדש לי' אפ"ה אי ליכא סברא דלשדינהו אין חשש וזה ברור ודוק. וכן ראיתי אח"כ בר"ן במקומו. וכן מוכרח מאמר כנסי פקדון ואח"כ אמר התקדש לא מהני שדיך כיון דלא שייך אבעי למשדי והיא לא עשתה מעשה לגלו' שרצתה בקידושין. ומה שמשמע ברמ"ה אי ארצוי מיקדשה היינו היכא דהוי למשדי ובלא הוי למשדי לא מהני ריצוי כמ"ש הב"ש סי' מ"ב באמת לח"מ דמפרש דברי רמ"ה בנערה בגדי' משמע ריצוי מעיקרא מהני אף כה"ג אבל זה תמו' למה ליהני מ"ש מפקדון וה"נשם עכ"פ בא לרשותה אבל אם נפל על הארץ אצלה לכ"ע אין חשש שלא נודע כלל שבא ברשותה והרכין ראשו החכם המפקפק ואשה הזאת נשאת לבעלה ואין פוצה ומצפצף:
$$ציור בספר$$