אור ברסלב
תפארת צבי אבן העזר הלכות יבום וחליצה › תשובה קיב

תפארת צבי אבן העזר· רבי צבי הירש בוצ'קו

הלכות יבום וחליצה · תשובה קיב

תשובה קיא

צבי תפארת תפארתו על ראש גיא שמנים מימיו נאמנים דורש במ"ט פנים. ה"ה אוה"נ ש"ב הרב האי גאון הדור פרי עץ הדר פ"ה ע"ה אש דת מימינו החריף הבקי המפורסים בכל קצוי ארץ כ"ש מפארים ומהללי' מוה' צבי הירש נ"י אב"ד דק"ק בראד יצ"ו:

אחד"ש כמשפט לכמ"ב באתי להטריח אותו בדבר מצוה על דבר האשה הנעצבת עמכם בזה כבר נשאל זאת מעמדי קודם שבאתי הלו' ושמעתי שכבר נפק ודק במילתא ויצא הדבר מלפניו להתירה לה ע"י גט וחליצה והראה לי איזה שורו' העתקה ממכתבו הטהור ולהיו' שנתעורר הרב הגאון פלוני ואסרה איסו' עולם ועד עתה הית' האשה הנ"ל מכתתת רגלי' למדינת הגר לבקש את אישה ולא מצאה וכעת דפקה שערי בית מדרשא לדרוש את ה' ותורתו למצוא לה עזר ותרופה גלל זה באתי בדברי אלה והנני שולח לידו העתק מדברי הרב הנ"ל וגם אשר השיבותי לו וימחול על כבודו הרמה יעיין עוד בדבר ולהוסיף ידו שנית אחר העיון לחוות דעתו הרמה ולכתוב לי ונא שיהי' מן הזריזי' מקדימי' למצוה כזו להיו' האשה היושבת צרורה עיני' מטייפי' ומייחלים למעיינה הישועה ולהיות שבטוח אני שמאליו יתעורר בלא פועל אקצר ואומר שלו' לאד"ה כ"ד א"ה ש"ב הד"ש כ"ה בלב ונפש חפיצה אצפה לתשובתו ה"ק ישכר בער מגזע צבי חונה פה ק"ק זלאטשוב:

לש"ב הרב הגאון החריף ובקי החסיד המפורסים מוה' ישכר בער נ"י אבד"ק זלאטשוב:

ע"ד האשה הנעצבת שהועד לה על הריגת בעלה המומר במלחמה ולא הי' העדות מספיקי' להתירה אולם נמצא לה תרופה שצוה קודם הליכתו למלחמה לעדות לכתוב וליתן הגט והיא זקוקה ליבם ומהרי"ט בח' א"ה סי' ק"ג התיר בזה ליתן גט וחליצה ועם שהיו בדורו חולקי' עליו מעשה רב והרב רב גוברי' וראיותיו הברורות יתנו עידיהן ויצדקו ואף האשה זו לא יגרע נחלתה ונסמוך על דברי מהרי"ט בפרטו' במידי דחששא בעלמא ואין זכרון לראשונים בחששו' כאלו לעגן בת ישראל ואין לזה מקור בש"ס ופוסקים ראשונים רק קרא עלי' ערעור חכם א' (ואין רצוני לפרוט שמו אולי לא לרצון יהיה לפניו) וחש לדברי החולקי' על דברי מהרי"ט ודחה דברי מהרי"ט בזרוע ולענ"ד דברי מהרי"ט קיימין ונכתוב מה שחנני ה' לחזק סברות מהרי"ט:

והנה מקור דין זה מעין סתום אין הכרע כלל לפרש כך שהם נשענו על דברי הרמב"ם פ"ו מ"ה גירושין שכתב באלו שנותנים עליהם חומרי חיים כו' אם היה גט ביד השליח לא יתן לה ואם נתן לה ה"ז ספק מגורשת וכתב ה"ה לא יתן לה דאין לנו להחזיקה בספק גרושה דזה וודאי לענ"ד פי' דברי ה"ה כפשטן אם היא זקוקה ליבם לא יתן לה הגט ותהי' בספק מגורשת ואח"כ תחפש הבירור אי מת בעלה אם תהי' זקוקה ליבם או תחפש אחרי היבם. דאין לנו לעשות כן לכתחלה דלא ליפוק חורבא שתקיל לעצמה להנשא בלא חליצה אם יהיה קשה לה למצוא היבם. ואף דחששא רחוקה היא דעד כאן לא מהמנין לה לומר מת יבמי אלא משום דלמא סניא לי' ורצה להשמט מתחתיו אבל הכא דבלא"ה אסורה ליבם מספק ליכא סברו' סניא לי' (ומשו"ה רוצה מהר"ם מינץ לומר לדידן ליכא סניא דהא חולצת) אך הרמב"ם ז"ל לטעמא דחש במת יבמי כיון שאיסור לאו קל בעיני' לא מהימנא משו"ה י"ל שאוסר ליתן לה הגט שלא תסמוך ע"ז. והרי טעם זה נכון לדברי הרמב"ם יותר ממה שכתבו בו כל החולקים על מהרי"ט וכמו שיתבאר בס"ד. ואף דחשש זה לא הוזכר בש"ס ואף שם דברי הרמב"ם ז"ל צריכים ישוב דכתב טעם אחר שאינו בש"ס הארכתי בזה במקום אחר בס"ד בתשובה אולם אף אם נניח זה וודאי היכא שיבמה כאן והיא חולצת תיכף מאי יש לנו לחוש ולגזור אטו שאר נשי' וודאי כיון שמסור לב"ד זריזי' הם ולא ימסרו לה רק אם יחלוץ תיכף ולסלק זה החשש היה נראה יותר נכון לחלוץ קודם ועל החליצה לחוד וודאי לא סמכה דהא איסור א"א חמור בעיני' ומהרי"ט רצה שיחלוץ תחלה וכתב דאין בזה קפידא רק לרוחא דמלתא צוה שיהיה הגט קודם דשמא ימות בין חליצה לגט אבל ברור דאין לחוש לזה כמ"ש מהרי"ט עצמו אבל כיון דלדעתי אין לחוש שתסמוך ע"ז כיון שהיבם לפני' ואנו מצריכים לה לחלוץ והיבם חפץ בכך למה נחוש ונגזור גזירות אין לשנות וליתן הגט קודם כמו שצוה מהרי"ט והנה מהרי"ט כתב כי הרש"ך כתב טעם לאסור דשמא היא תסמוך דעתה על הגט ותנשא בגט זה לחוד וזה דחה מהרי"ט שפיר דוודאי לא נחוש שתסמוך דעתה כמו דלא חיישינן בכל הספיקות והרבה בחבילות ראיו' מהך דשנים אומרים זה אומר אני קדשתי' דצריכה גט משניהם דאמאי לא נחוש אם נצריך גט מא' שתנשא על סמך זה לאחר והקשה זה החכם הבא לסתור דברי מהרי"ט מאי ראי' הוא זו אדרבה אם נאסור אותה לכל טפי תנשא לא' מהם מחמת קריבות דעתה שזה נשאה ודבריו תמוהים אנן אמרינן במזיד לא תעבור רק מחמת הגט תסמוך דעתה כיון דחכמי' האמינוהו והצריכו גט ממנו ע"כ שהיא מספק לא תתלה להקל הה"ד בהא. תו דחה כיון שספק בא מחמת שנים שאני לא ידענא מאי חילוק יש בין שנים לא' ואף מ"ש דמירתתא כיון שזה עומד ואומר אני קדשתי יראה שיברר ז"א דא"כ למה לא פי' רש"י כך בשנים מרתת דיברר השני רק רש"י פי' שהאב יכירו והא לא שייך הכא ותו מה יענה להך משנה מי שקידש א' משתי אחיו' וא"י איזה מהן קידש דנותן גט לזו וגט לזו נמי נימא דהיא תסמוך ע"ז שקידש אחותה כיון שנתן לה גט ותנשא בלא גט. וא"ל דשאני התם דטוענ' ברי לי שלא קידש אותי דהא ס"ד דקידושין שאין מסורי' לביאה הוי קידושין וס"ד שכולם אינם יודעים ואפ"ה מתיר שיתן גט לזו ולזו וא"ל שאני התם דיודעת שהוא ספק שאין שום אדם יודע אבל הכא סבורה שב"ד קים להו שהוא חי דהא מודעינן לה שהוא מחמת ספק א"כ מאי לחוש. וגם הראי' שהביא מהרי"ט מנתקדשה שלא לדעת אבי' ועשה אחיו מאמר דלא חשו כשיתן הגט עכשיו והחליצה כשתגדיל שתאמר גיטא מעליא הוא ותנשא בלא חליצה ודחה זה המדחה שאני התם שהספק על שנים ולא ידענא מה בכך שהספק משנים הראשון מת ואינו לפנינו ותתלה לשני נתרצה. ואף שבמה שדחיתי אני יש מקום לדחות ראיו' מהרי"ט דשאני איסור לאו דקיל בעיני' אך מקטנה שנתקדשה כו' מוכח אף לאיסור לאו לא חשו דאל"כ ניחוש שתנשא בלא חליצה וגם ראיו' שהביא מקידש אחת משתי אחיו' מוכח דלא חשו לחליצה ע"ש:

ולענ"ד נראה עוד ראי' מוכרחת מר"פ החולץ דקאמר לר"י תחלוץ תוך ט' ותנשא אחר ט' קשה נגזור שמא תנשא מיד והיא מעוברת צרתה והולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם ע"כ לא חשו שתעבור ע"ז כיון שהתקנה מזומנת לפני' שהיא תמתין עד לאחר ט' כ"ש אם היבם מוכן לפני' לחלוץ מיד ותו ראי' מיבמו' ד' ל"א דחיישינן דקידשה לדידה קידושי וודאי ואתית לפקוע הקידושי' ומשני כיון דחלצה מידע ידעה דהוא חומרא בעלמא אלמא כיון דאנן מודיעי' לה שצריכה חליצה לא תטעה אף שנאסרה ליבם ותו מי לא עסקינן שהיבם אי אפשר לחלוץ שרגלו עקומה ואסרינן לה ליבם ומ"מ לא מפקעת עצמה ממי שקידשה כיון דמודעינן לה אי הוי מצי לחלוץ לה היה חולצה הרי יודעת דהיא חומרא בעלמא א"כ הה"ד הכא אי מודעינן לה שצריכה חליצה לא ניחוש לזה כ"ש אי חולץ לה מיד רק ראי' זו יש לדחות דיבמה לשוק קיל בעיני' משא"כ התם אבל בלא"ה עיקרן של דברי' כמ"ש מהרי"ט ז"ל ובפירו' השני שכתב מהרש"ך דמבטל היבום ותצטרך לחלוץ יפה כתב שם מהרי"ט ביטול כזו לא שמענו כיון דמקיים חליצה אין לנו לעכבה על הספק ולדידן בלא"ה קי"ל מצו' חליצה קודמת ואין צורך להאריך בזה ובחשש שהמציאו שלא יאמרו יש גט לאחר מיתה הא וודאי ליתא דהא מצרכינן חליצה ומידע ידעי כדקאמר הש"ס ביבמות וא"ל דלמא איכא דידע בגט ולא בחליצה הנה כבר הביא המהרי"ט בשם רמב"ן היכא דאין תקנה אין לחוש לזה דווקא בהכרזה חשו ע"ש ולי נראה טעם הדבר בהכרזה אי לא ידעי בהכרזה יאמרו חלוצה התירו לכהן אבל הכא אכתי למה יאמרו שהתירו גט לאחר מיתה טפי יתלו דקים להו לרבנן שהי' חי והא ביבמו' קאמר שם ד' ל"א במפולת מי יאמרו קמו רבנן במפולת אבל הכא יאמרו קים להו לרבנן כו' א"כ הכא נמי וודאי טפי יתלו דקים להו לרבנן דחי הוא משיאמרו טעו רבנן והתירו גט לאחר מיתה ותו הכא לאו גט לאחר מיתה היא דגזרו רבנן בפ' מי שאחזו דהתם הגט ניתן לאשה לידה קודם מיתה אבל הכא הרי לא נתן לה עדיין הגט ומת קודם שניתן לה מאי חשש גט לאחר מיתה איכא יאמרו יוצאה בלא גט טפי יאמרו רבנן ידעו ונתברר להם שהוא חי. ומבואר הוא בגיטין ד' פ"א ופ"ט שאינם מיחסי' לחכמי' לטעו' רק יאמרו עיינו רבנן ולא הוי בי' קידושין או סמוך למיתה גירשה וכדומה ותו הא מוכח אף לר"ן דמשני הך תירוצא בקידושי' בקטנה שנתקדשה שלא לדעת ועשה אחיו מאמר צריכה גט ומיאון וחליצה והקשה ל"ל מיאון הא די בחליצה ותי' איכא דשמע בהא ולא בהא אבל אי איכא נמי מיאון כולו האי לא חשו וקשה א"כ כיון בתרי מילי חש שישמע בהא ולא בהא א"כ לעיל דקאמר צריכה גט וצריכה מיאון נימא איכא דשמע מגט ולא ממיאון ותצא אחותה בלא גט כיון דהוי רק ב' מילי. ע"כ כיון דאין תקנה לא חשו כ"כ רק שם שתקנה בחליצה וכ"כ הר"ן שם בהדיא היכא דליכא לתקוני לא חשו וכן התוס' ז"ל דתי' באופן אחר קו' הר"ן מחליצה וכן רבינו ישעי' אלמא לא ס"ל חשש זה ומאן דס"ל לא חש בדיעבד רק לכתחלה:

ומה"ט אין לחוש נמי דהיא תתקדש לאחיו ותצא בלא גט דהא אצרכו' חליצה ותדע דמחמרינן בה כדמשני הש"ס כיון דאצרכו' חליצה מידע ידעי דחומרא בעלמא הוא ולאיכא דשמע בגט ולא בחליצה אין לחוש כמ"ש לעיל ואף גם היא עצמה הא מצרכינן לה חליצה וידעה דהיא חומרא בעלמא היא ובלא"ה אין שום חשש שתתקדש לאחיו וודאי למה תעשה כך הא ידעה דנתגרשה ואסורה עליו ובש"ס חיישינן דנתקדשה כבר מקודם שצוינו שלא תתיבם והיא היתה מתקדשת דהיתה סבורה שהיא בחזקת פנוי' ומשו"ה בספק קרוב לה תנשא לאחר אבל כיון שאנו נותני' לה גט למה תנשא לאחר והרי שם קאמר כיון דאצרכו' חליצה מידע ידעה כו' כ"ש אם נצריכה לה גט למה תנשא לאחיו דידעה שהיא אסורה לו כיון שגירשה אחיו והא דחיישינן שמא יקדש אחותה בהך דנתקדשה שלא לדעת דהיינו שיקדשה על סמך שלא נתרצה אבי' אבל לאחר הגט אין לחוש שיקדש אחותה כיון שרואה שמצריכי' גט ממנה למה יקדש אחותה וזה ברור דוודאי שתעבור איסורא מילתא דלא שכיחא לא גזרו כ"ש שעכשיו אינן נוהגי' ביבו' והוא רחוק שישאנה אחיו כ"ש דהאי חששא שמא שמע מהגט ולא מחליצה הוא רק לכתחלה ולא לדיעבד ואלו הדברי' פשוטי' ומבוארים והחשש שחשו עוד שמא נשא שם אשה ותפטר בחליצה של זו הכא בנ"ד כיון דמומר הוא אין לחוש לזה וגם בלא"ה אין שום סברא לחוש לצרה אחריתי דאי נשא איכא רובא דמתעברו' ויולדו' וכמ"ש מהרי"ט:

והנה באמת לענ"ד הי' נראה אפכא דהרמב"ם ז"ל אוסר ליתן הגט לשליח דמיירי שלא במקו' יבום וחש שמא יתברר שמת ותצטרך כרוז לכהונה כמו דחשו בחליצה אבל במקו' יבום אין חשש דאם יתברר שמת חולצת ואסורה לכהונה ממ"נ. ותו הט"ז סי' קנ"ח בא"ה כתב דאין לחוש שמא יצטרך כרוז רק במקום דאפשר לברורי מחמרינן עלה אבל שתתעגן לעולם במקו' שאין דרך להתברר אין לחוש א"כ אם נהרג במלחמה בין הנכרים מסתמא לא יהיו עדי' כשרי' ואף אם נכרים יאמרו מסל"ת לבד דאינו ברור שיאמרו מסל"ת וישראל ישמע רק אף אם יאמרו כך לא יהיו נאמני' להתירה לכהונה דווקא לענין עגון הקילו אבל לא להתירה לכהונה ומדינא אסורה ואין צריך כרוז והיינו אני והוא נחביאנו במערה דליכא סהדי ותו נלענ"ד עוד לומר דמוכח שם דלאו בכלהו גווני חשו לכרוז דאלכ"ק למה באמרה מת בני ואח"כ בעלי ביש לה בן דחוששי' לדברי' למה לא פריך למה חולצת וליחוש דלמא אתי עדי' ויאמרו שבעלה מת קודם ולא תבעי חליצה ונצריכה כרוז לכהונה:

וא"ל הא שווי' נפשה חתיכה דאיסורא ואסורה לכהן דז"א דכבר כ' הב"ש סי' ל"ט ס"ק י"א אף משום סברו' כאן נמצא אינה צריכה גט אף שהיא אומרת אחר שנתארסה נולדו בה המומין כ"ש אי סהדי מכחישי' אותה אין לחוש לדבריו להכי נ"ל דעד כאן לא חיישינן שמא נצריכה כרוז אלא התם דכיון דרוב נשי' מתעברו' ויולדו' רק דחשו למיעוט מפילו' להכי חשו אי חלצה שיתברר כפי שהוא האמת הרוב שצרתה מעוברת או שהיא עצמה תלד ולד של קיימא וחלצה בחנם ומצריך אתה כרוז לכהונה נהי דאנן מחמירי' עלי' ואומרי' לא תנשא בלא חליצה אכתי קרוב שיתברר שא"צ חליצה דיש לנו רוב ולהכי בפ' החולץ ובפ' האש' שהלכה אמרינן דחיישינן שתבעי כרוז:

וכן הך דניתן לי בן ואמרה מת בעלי ואח"כ בני דחוששין לדברי' היינו נמי משום דרוב נשים מתעברות ויולדו' א"כ אמרינן מסתמא יש לה בן וכיון שיש לה בן וודאי קושטא אמרה דמת אחר מיתת הבעל דאל"כ למה לה להזכיר מיתת הבן תאמר ניתן לי בן. אך אנו אין סומכי' על הרוב ואמרינן דלית לה בן ובהא חיישינן שיהא האמת כדברי' (ובהכי ניחא מ"ש הט"ז סוף דבריו משו"ה חיישינן לכרוז כיון שיתכן שיבא הבן מצד הירושה וממילא יביא העדים. ולכאורה תמי' הא היא אומרת מת הוא ובש"ס קאמר דאתיא סהדי ומסהדי כדקא אמרה ע"כ דכונתו דהחשש הוא שיש לה בן דזה עיקר החשש משום דלזה יש רוב חיישינן ע"ז אף שלא נחוש למיתתו של הבן וזה ברור) א"כ יש בזה טעם נכון דחיישינן לכרוז משא"כ בעלמא דיש חשש ספק גמור אצלינו מצריכי' חליצה ואין חוששי' לכרוז דמי יודע שיתברר דאין צריך חליצה ואין לחוש לחששו' רחוקו' כאלו ומשו"ה ניחא הך דיש לו בני' שהביא הט"ז ואינך והשתא נ"ד נמי אין לחוש לכרוז אף שלא במקום יבם א"כ אין שום מקו' לחוש חששו' כאלו במקום שאין יתד בש"ס ופוסקי' אין להעמיס חומרות על עגונות ואנן חזינן דפריך בבכורו' והא משום עגונא אקילו ולא ס"ד שתגזור חומרא עלי' ומשני בתחלתה החמירו אבל לא באופן כזה:

ומ"ש זה החכם שדוחה דברי מהרי"ט שיש לו ראי' מש"ס לדברי הרמב"ם דקשה למה תני במתני' חומר חיים לענין תרומה הו"ל למיתני לענין אשת איש ומ"ש התוי"ט דהוי כ"ש קשה לי' מאי כ"ש הוא הא בש"ס עביד צריכא האי אפשר והאי לא אפשר אלא ע"כ לא מצי למיתני חומרי חיים שיתן לה הגט דלכתחלה אין ליתן הגט ואי כבר נתן ליכא חומרא וא"ל נותני' עלי' חומרי מתים והיינו שאינו נותנו לה הגט דא"כ חומרי חיים ל"ל שלא תנשא בחליצה לחוד מחומרי מתים שמעינן לה דאי חולצת ואינה צריכה לגט מאי חומר הוי ועוד כיון שהטעם שאינו נותנו לה משום דאין להחזיקה בגרושה על הספק א"כ היאך נכנס בנתינת חומר מתי' כי חומר חיים היינו שמחזיקי' אותו בחי וודאי וכצ"ל בחומר מתי' והמניעה בנתינת גט היינו מספק עכ"ד העתקתי לשונו אף שהוא מגומגם לא רציתי לשנו' הלשון אל הכוונ' שלא יאמר שיש לו כוונה אחרת באותן הדברי':

והנה ראו נא כמה נתחבט להעמיד דברי' דחוים הקו' שהקשה על התוי"ט לק"מ דעד כאן לא מחלקינן בין אפשר ללא אפשר היינו מאי דסמכינן על חזקה ס"ל באפשר אין סומכי' על החזק'. אבל לענין ספק חי ספק מת אין חילוק בין אפשר ללא אפשר. ותו הא הריב"ש סי' שע"ט כתב דהך דר"א בן פרטא רובן לאבד ואפ"ה לא אזלינן בתר רובא משום דאיכא תרי חזקה נגדו חזקת א"א וחזקת חי ע"ש א"כ עיקר הרבותא דנותני' חומרי חיים והיינו אפשר שיתן לה השליח הגט ומ"ש דאי אפשר למיתני חומרי חיים דאין ליתן הגט וכתב אח"כ וא"ל על חומרי מתי' סיפא לאו ריש' אך האמת שיתכן למתני תרתי חומרי חיים שהשליח מחויב ליתן לה הגט ואם אין ביד השליח גט לא תנשא וחומרי מתי' שצריכה נמי חליצה ומ"ש ל"ל חומרי חיים כיון שנותני' עלי' חומרי מתי' ע"כ צריכה גט דאל"כ מאי חומר איכא לא ידענא מאי קאמר אטו היבם תמיד אצלינו החומר הוא אם אין היבם כאן צריכה דווקא לחלוץ ולא מהני לה גט ואף מ"ש דצריכה חומרא להיות מוודאי ולא מספק תמו' הא זה שאין אנו מחזיקים אותה בגרושה היינו מספק ולמה לנו להחזיק אותה בוודאי מחמת ספק שמת אין להחזיקה בגרושה אבל הא וודאי מוכח ממתני' דאין להחמיר טפי מחומרו' שניהם. והיכא שיצאנו שני החומרו' אין כאן חשש כלל:

ובנ"ד נמצא עוד דבר א' שמומר א' העיד מסל"ת שבעלה מת ששאלו אותו מה אתה נאנח והשיב חבירי נהרג וכיון ע"ז האיש בבירור ועדות זה מספיק להתירה רק החכם האוסר הטיל קוצים לומר דחייש כיון שבא עוד עדות שכל חביריו של המומר שנהרג תבעו כומר א' עבור פקדון שהי' לזה המומר אצלו והביאו ראיה שנהרג ובהא חש משו"ה אומר שהוא נהרג לאחזוקי שקרי' דמסתמא גם הוא אז ביקש הפקדון ורצה להחזיק שקרי' ע"ד חברך חברא אית לי' ועדיף מקונטרמיסין ובאמת הוא דבר תימא וחוכא להחזיק חומרא כיון שהכומר כבר החזיר להם הפקדון מאי הי' צורך לומר שוב שנהרג כבר הי' להם עדות והתפארות ליכא הכא ודברי' אלו בדוי' ורחוקי' מן הדעת. ובוודאי היכא שאין רגלים לדבר אין לחוש לשום חשש כמבואר סי' י"ד וכל התשו' מלאי' מדין זה. כ"ש ששם היו עדות ומאי נ"מ מזה שיספר זה ליהודים אחרים שנהרג ולא ספר כלל מהפקדון ומאי יחזיק שקרייהו איכא. ובדבר החשש דבעי קברתיו כבר נחלקו גדולי עולם אי עד מפי עד בעי קברתיו. והראנ"ח כתב דנהגו כל גדולי עולם להתיר בלא קברתיו ובס"ד בתשו' אחרת כיפי תליתי דווקא בעד המעיד י"ל אם קברו הי' מספר לנו כיון שרוצה שנתיר ע"פ עדותו מה לו לספר שנהרג טפי יאמר מה שההיתר תלוי בו שקברו והרי מת הוא תהי' מיתתו מאיזה סיבה שהיתה כ"ש אם נאמר כדברי מהריב"ל שקבור' ממש הי' מזכיר שהי' הדבר רשום אבל י"ל שהזיזו ממקו' למקום:

ובעד המעיד אי הי' מזיזו כדי שידע שמת הוא הי' אומר לנו שזה עיקר ההיתר משא"כ המספר שמועה לחבירו מספר לו החידוש שזה נהרג ולמה לו לספר שהזיזו וכדומה כ"ש נ"ד שזה השיב על מה שנאנח והשיב שזה נהרג למה יספר הקבורה ע"ז לא נאנח ויש מקום מרווח להתיר האשה עפ"י מסל"ת זה רק כיון שמומר דינו כקטטה וגם הוא במלחמה לא רציתי לעשו' מעשה להקל כ"כ כיון שיצאנו מידי כל החששו' בגט וחליצה בחששו' רחוקו' וגרועו' כאלו אין לנו לעגן בת ישראל כיון שמדינא מותרת כנ"ל ברור בס"ד. ולית מאן דחש להחמיר ובדרבנן עבדינן עובדא והדר מותיבין תיובתא ראוי להתירה מכבלי העיגון:

עוד ראי' נ"ל דהחשש שחשו חכמי' אינו אלא אי חומרא הוא קאמר ביבמות ד' ל"א הא אתי לידי קולא ולמה יחמירו הא נפיק מיני' חורבא ועיקר החורבא כיון דמדינא מיבם ואנן אסרינן ליבם יאמרו למה החמירו החכמים ע"כ משום דקים להו דלא הווי קידושי' וכן בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' דאין לחוש כלל לריצוי האב מדאו' רק חששא הוא כמבואר שם לרב ושמואל חיישינן כו' ולהלכה לא חיישינן ע"ש א"כ לא יתלו שעשו חומרא רק יאמרו ידעו שנתרצה אבל היכא שכ"ע יודעי' מדינא מתני' חומרי חיים וחומרי מתי' אין לחוש כלל שעי"ז נפיק חורבא דיתלו מספק מחמירי' מדינא אף דרובן לאבד איכא תרי חזקה נגדו חזקת א"א וחזקת חי וכ"כ הריב"ש סי' שע"ט ובזה נתישב קו' מהרש"א ביבמות ד' פ"ח שכתבו תוס' ברי לי מרע חזקת איסור ובנתגרש כתבו דבעי חזקת אשה דייקא ולהריב"ש ניחא דוודאי מאי מהני דייקא הא איכא תרי חזקה חזקת א"א וחזקת חי ומאי מהני חזקת דייקא נשאר עוד חזקה רק בברי לי איכא נמי תרי חזקה דעבידא לגלויי לא משקרא וחזקה דדייקא א"כ צריך ברי לי וחזקה דדייקא נגד ב' חזקות א"א וחזקת חי אבל במת בנך ואח"כ בעלך ליכא חזקת חי דמאי חזקת חי טפי יש לבעל מלהבן א"כ בברי לי די דאיכא חד חזקה דעבידא לגלויי דלא גרעה משאר עד אף דלא דייקא ודו"ק. עכ"פ כיון דמדאו' יש להחמיר לא יבואו להקל משום שצריך גט וחליצה וראי' לזה דאף להקל לא חשו חכמי' לזה דקאמר שם בגירושין העמידוה בחזקת היתר לשוק ולא חשו זימנין דקידשה אחר קידושי וודאי להערוה ואתו לאפוקי קידושין ע"כ אין לחוש לזה כיון שלא עשו שום תקנה ואוקמי' אדינא ולמה יאמרו קים להו לחכמי' אלמא אף אי מקילי' לא יתלו דקים להו כ"ש אי מחמירי' מדינא ולא מחומרא:

ועוד נ"ל דלא חשו חכמים שהיא תתקדש לאחר דודאי בחיי בעלה תחזיק עצמה בספק א"א מה"ת תעבור ותנשא נהי דאחר שתראה צרתה אינה מתיבמת יש מקום לטעו"י אך השתא אין חשש לקידושין דהא שריא לעלמא ובחיי בעלה לא תתקדש דהא אסורה בחזקת א"א אבל בספק קידושין בחיי בעלה תתקדש כיון דמספק היתה בחזקת היתר והעמידנה על חזקת פנוי' אף דחכמי' החמירו כמבואר בתוס' כתובות ד' כ"ב מ"מ חיישינן שתתקדש ולא תחוש לחומרא דהא אם ניסת לא תצא אבל בספק גירושין אין לחוש שתתקדש לאחר כיון דמדינא אסורה ואם ניסת תצא והא דלקמן פי' רש"י מצריכה חליצה ומידע ידע דחומרא היא היינו משום דלמה לחכמי' להחמיר עלי' שתחלוץ כיון דאתי לידי חורבא אף חשש רחוק אבל כל שלא החמירו חכמים אין לחוש לחשש רחוק. א"כ מבואר אף דלא מודעינן לה דצריכה שניהם אין לחוש שתסמוך ותיעבד עובדא רק הש"ס קאמר למה לחכמים להחמיר דאתי לידי קולא טפי נניח על עיקר הדין כיון שאפשר לבא לידי תקלה. אבל לחוש ולגזור גזירות אנן לא גזרינן. ובזה נדחה החשש שתנשא לאחיו אחר הגט כמ"ש לעיל דהא הוכחנו מהש"ס דאין לחוש שתתקדש באיסורא והרי יודעת דגרושה היא איך תשא לאחיו ואי חלצ' מיד הרי חליצה היא כ"ש כיון דמצרכינן חליצ' ומידע דחומרא היא ואין לחוש דשמעו מגט ולא מחליצה דהא היא ידעה מתרווייהו. והא דחיישי בש"ס דקדשה לאחותה היינו קודם הגט שיסבור דאינה מקודשת. אבל אחר הגט איך לחוש שיקדש אחותה כמ"ש לעיל. עוד השבתי על דברי שארי הרב המאוה"ג אב"ד מזלאטשוב בהא שכתב בריש דבריו לפלפל אי ירד למלחמה נותני' עליו חומרי חיים וחומרי מתי' ורצה לכאורה להוכיח דהא מלחמה קאמר דאמרה בדדמי ומפולת הוא כמלחמה ומפולת נותני' עלי' חומרי חיים א"כ הה"ד מלחמה וז"א דמפולת היינו שבתי העיר נופלים ושם מיירי שנפלו עליו מפולת ואף שרש"י פי' תרתי במפולת כמלחמה מ"מ הא דמדמה למלחמה העיקר שבתי' נופלים:

עוד כתב דווקא אי מחו לי' הווי בדדמי מבואר בש"ס משום דנטרא לי' י"ל אי לאו דמחו לי' לאו בדדמי הוא מלחמה:

אבל זולת זה איכא בדדמי. רק זה י"ל הבדדמי הוא משום שלא חזר כמ"ש רש"י בכתובות אין לבי נוקפי שאלו הי' קיים הי' בא:

א"כ במומר שאין ראי' דלא בא ליכא בדדמי ומה שכתב עוד כיון שרגילי' שיהרגו במלחמה הוא מוציא מידי וודאי כמו בחולדה בפסחים לדעתי שם רגילות שתאכל החולדה ואינו רגילות שלא תאכל אבל במלחמה נהי שרגילי' שנהרגים אף שאין נהרגי' רגילי' והוי ספק גמור ומ"ש דלא הוי מסלפ"ת דאומר עבור ממון שלקח מהמומר כבר כתבתי לעיל הא ליתא למה נחזוק מספק דעביד הכיכ"ש שאין תועלת שכבר קיבל הממון עי' בק"ע סי' קנ"א ועוד בדוכתי טובא כ"ש שבא בשאלה דאשה אמרה שאין לו שייכות ואח"כ אמרה שהיתה מסופקת ומספק אין להחזיק דלאו מל"ת הוא ואף שהי' נאנח דמי לסוף יבמות דקא בכיא ע' תוס' דשוי' כמל"ת אף דלאו מל"ת הוא דבכיא ע"ש ומ"ש עוד דמל"ת אינו נאמן להחמיר א"כ די בגט י"ל הא מבואר ביו"ד סי' שי"ג אי מאמין לי' אסור א"כ הכא שנראין הדברים אמיתיים משו"ה נאנח נראה דאין להקל בזה. ואף מה שהאריך דע"א בעי שתיקה י"ל מל"ת עדיף מע"א ע' סוף יבמות כשתהא כפונדקית ע' תוס' שם. רק בלא"ה מבואר עד כשר עדיף מעד פסול ובסוף יבמות דקאמר לכשתהא פונדקית היינו לענין אשה ולא לעד כשר וע' תוס' שכתבו הוי כע"א ונ"ל שכוונו לאשה. ולענ"ד הרמב"ן דייק דקברתיו מועיל בע"א במלחמה מהך דכרכום ביתר דהי' מל"ת ע"כ מל"ת הוי רק כע"א ולכאורה קשה למה מל"ת נאמן במלחמה הא סברו' עבידא לגלויי ליכא בעכו"ם ע"כ רק דייקא והא במלחמה לא דייקא וצ"ל דלרמב"ן הפשיטו' הוא דלא חיישינן דהאשה לא תידוק כיון שלא היתה במלחמה לא חיישינן שתשמע המלחמה ודמחו לי' ולא ההריגה כמ"ש הרמב"ן ובזה מיושבי' דברי הרא"ש דס"ל אין ע"א נאמן ביבמה אף דבע"א במלחמה ס"ל דאפשט הא בעיא אלמא דעבידא לגלויי עיקר דלמ"ש הפשיטו' הוא דדייקא האשה ולא תסמוך על העד כיון שלא היתה שם א"כ לא מוכח סברות עבידא לגלויי והשתא ניחא דעד מפי עד נאמן במלחמה אף דלא עבידא לגלויי דמשתמיט ואמר זה המגיד לי כיחש דלמ"ש מוכח דאשה דייקא כיון שלא היתה במלחמה ודוק עכ"פ יצא מלובן וברור דמהני גט וחליצה ואריך למיעבד הכי:

תוכן העניינים

תפארת צבי אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה