אור ברסלב
תפארת צבי אבן העזר הלכות יבום וחליצה › תשובה קיא

תפארת צבי אבן העזר· רבי צבי הירש בוצ'קו

הלכות יבום וחליצה · תשובה קיא

הלכות יבום וחליצה

נשאלתי באם שרי להשיא קטן שיש לו יבמה הזקוקה לו ורצונו לחלוץ לה רק שאי אפשר לו עבור שהוא קטן האם נמנע אותו מלישא אשה משו' תרגמ"ה:

וזאת תשובתי דבר זה כבר נשאל עליו הגאון ח"צ בתשו' קט"ז והאריך לחלוק על רמ"א בסי' קנ"ט שכתב שאסור לישא אשה כל זמן שזו זקוקה לו אם לא שנשתדך קודם והקשה ע"ז הא שומרת יבם אינה אשתו כמו ארוסה וכיון דדעת רמ"א בארוסה לא גזר רגמ"ה כ"ש ביבמה וחילי דידי' מיבמות ד' ס"א דמרבינן אירס אשה ונתמנה להיו' כ"ג מיקח אשה וממעטינן יבמה דאשה כתיב אלמא יבמה לא מקרי אשה כמו ארוסה עכ"ד ופטפט חכם א' נגדו די"ל יקח דרש דמשמע בארוסה רק הש"ס פריך א"ה יבמה נימא תרתי ומדחי לי' אשה כתיב מרבינן רק חדא והוא דחה בעצמו דבריו דמשמע מפי' רש"י דאשה דרש ולא יקח זה לדעתי אינו מוכרח דאשה למעוטי רק דמשמע אחת דמרבינן מיקח ולכאורה היה אפשר לי לומר כיון ביבום מדאו' שריא אלמנה רק בדרבנן גזרו ביאה ראשונה כו' רק ביאה שני' אסור מדאו' וע"ז לא שייך יקח א"כ ע"כ דקאי על ארוסה רק הא ליתא דאלמנה מהנשואים מדאו' אסורה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה וצריך יקח משו' אלמנה מהנשואין ותו מאירוסין שומרת יבם הווי כארוסה ואי נימא דאירס לא ישא כ"ש שומרת יבם מאירוסין דזקת ארוסה עושה ספק ארוסה עי' יבמות דף ל"ח איברא בלא"ה מבואר במסכת סוטה פלוגתא דתנאי דלמר עדיפא לי' ארוסה ולמר עדיפא לי' שומרת יבם כו'. ואף דמסיק דמיירי דבא עלי' כשהיא ארוסה כו' מ"מ לאו מה"ט נאמר עדיפא לי' שומרת יבם אולם וודאי מי לא ידע דארוסה הווי אשתו דחייבת מיתה כשזנתה והוי אשת רעהו. רק לענין סוטה י"ל דשומרת יבם עדיפ' שיש לו יכולת עלי' להשקותה דכבר מסורה לידו ברצונו דיבא עלי' על כרחה אבל לקרו' אשה ארוסה אשתו טפי אבל אף לענין חרגמ"ה י"ל בארוסה לא תיקן דבידה שלא להכנס לחופה אם תרע עינה באשת חיקו ואינה רוצה להיות צרה לזו ונכוף אותו לגרשה אבל ביבמה דבא עלי' בע"כ חייש טפי לתקנתה דידה אבל בר מן דין לא ידענא מאין ולאין למד דס"ל לרמ"א דלרגמ"ה בארוסה לא תיקן ומ"ש הח"צ משום שכתב סי' א' אם אינו רוצה להנשא לו והברור שט"ס הוא וצ"ל אם אינה רוצה וכן מורה לשון להנשא לו וכן לפטור ממנו וכמ"ש החכם המשיב לו ואיהו דחה דבריו בגילא דחטתא ואדרבה מראש דברי הרמ"א ניכר כוונתו שכתב על דברי הש"ע וכן בארוסה אם אינו רוצה לכנוס אלא לפטור ר"ל דאין כופין אותו לכנסה ואם רוצה לפוטרה פוטרה ואם אינה רוצה לקבל הגט אין עליו החרם משום דמי יכוף אותו שיתחייב בשאר כסות ועונה אבל אם רוצה לכנס אשה ואינו רוצה לפטור זו חל עליו החרם ומ"ש בית הילל להקשו' על לשון וכן בארוס' משמע דשוה ליבמה והקשה הא חלוקים זה מזה ביבמה לא החרי' ושרי לישא יבמתו על אשתו ובארוסה לא התיר רק אם רוצה לפטור ומה שתירץ הב"ה דחוק תי' א' דכתב כמו שלא גזר חרם ב' נשים כך לא גזר לגרש ע"כ זה דוחק וגם אינו נכון דמשמע לקמן דא"צ לגרשה בע"כ רק ישא אחרת וגם מ"ש דשוה עכ"פ אם היא אינה רוצה דשרי ליקח ב' נשים מ"מ ל"ד ליבמה. ולענ"ד נראה דבריו כפשטן דרצה לומר לא גזר במקום מצוה כמו גבי יבמ' כך לא גזר לעגנו אם אינו רוצה לקח אותה וודאי לא נכוף אותו אך ס"ד עכ"פ לא יקח אשה אחרת קמ"ל דלא גזר במקום מצוה והווי שפיר לשון וכן ומ"ש הח"צ בשאלה קנ"ד לישב קושית הב"ה וודאי לא נעלם דבר זה מב"ה דקמ"ל דאסור לישא אחרת על ארוסה רק איהו מדייק דל"ד ליבמה והנה ראיתי בסוף התשובה הביא בשם דברי שבות יעקב לישב הקושי' דה"ק אם דעתו לכנוס אותה לבסוף אסור דכל העומד לכנוס ככנוסה דמיא והשיג עליו הח"צ כיון שרוצה לישא אחרת וודאי לא ישא זו דהיא אסורה עליו. ולדעתי אין זו השגה דמשכחת שנושא אשה לימים ומודיע לה שמגרשה דשרי ומ"מ כיון שרצונו לישא ארוסתו אף שדעתו לישא אותה אחר הגירושין אסור דככנוסה דמיא או חיישינן שמא לא יגרשה אח"כ וק"ל:

אבל עיקרן של הדברים הא דבארוסה לא גזר רגמ"ה היינו אי רוצה לפוטרה ואינו רוצה לעגנה אבל כל שאינו רוצה לפוטרה אסור ליקח אחרת. אבל מ"מ אף דדברי ח"צ אינם מוכרחי' מ"מ עבור חרגמ"ה הי' מקו' להקל בנ"ד כיון שרצונו שלא לעגנה ואנוס הוא שאינו יכול לפוטרה לא חל החיוב כמו בארוסה אבל לכאורה דא עקתא אם יש לו אח אחר יראה דאין מקום להתיר לישא משודכתו שלא יהי' אח"כ חליצה פסולה עבור שיש לו אשה אחרת ואנו נוהגין להתיר החרם קודם החליצה הרי אנו נצטרך להתיר לו החרם ואינו נכון שישא לכתחלה אשה ונצטרך להתיר החרם והיינו שגורם להפקיע חרגמ"ה ואם לא נתיר יהיה חליצה פסולה. וראיתי בתשו' אבן שוהם כתב בשם הגאון מהו' אברהם ברודא להקל דאין חשש משום חליצה פסולה ומשוי לס"ס אי הלכה כרב כו' ואין דבריו נכונים דהיכא דזיקתו של זה גרע לרב וודאי צריך לחזור ע"כ האחי' וגם לשמואל לחד לישנא אמר שמואל אאמצעית רק לחד לישנא דמחלק בין לפטור נפשה ובין לפטור אחרת. ובהא לענ"ד וודאי קי"ל דלא כשמואל דהא עיקר ראיית הרא"ש דהלכה דלא כרב דאמר ר' יוחנן אחיו' איני יודע מי שנאן דקשה לחלוץ לשני' כו' ואי חליצה פסולה צריך לחזור ע"כ האחי' י"ל משו"ה לא חלץ דהווי חליצה פסולה וגם שני חולץ והווי אח"כ חלוצתו. ומשם לא מוכח רק בשווי' אבל הגרוע אינו פוטר מהמשובח ומנלן לפסוק בהא כשמואל והרי שמואל גופי' מודה בצרה מחלקין בין שוה לגרוע כדמוכח מחלץ לאחיות וכן בעלת מאמר ובעלת הגט א"כ וודאי הגרוע אינו פוטר הזיקת המעולה וכ"כ המחבר בסי' קע"ד דחייבי לאוין אינה פוטרת צרתה ע"כ משום דהוא זיקה גרוע ובסי' ק"ע מייתי שני דעות (ע"ש סי' ק"ע מ"ש דלדעת רש"י בשוי' עדיף ב' יבמות ויבם א' דאינה צריכה חליצה כל אחת וב' יבמי' צריך חליצה מכ"א לכאורה הא לשמואל צרה גרוע טפי. רק לכאורה מוכח מפ' ר"ג דפריך לרב מוכן ב' יבמו' ומגופי' לא פריך ע"כ ב' יבמות עדיף מב' יבמים):

והנה בסברא זו דגרע טפי וודאי אינה פוטר יראה לישב גירסת הספרים ר"פ ד' אחי' דפריך מדקאמר זה חולץ לאחת כו' מוכח ח"פ צריך לחזור ע"כ האחי' והקשה הרשב"א לשון א"ה קמיית' נמי לא משמע כך דהא פריך מקמייתא דבה קאי. ויראה לישב דלכאורה קשה דלמא קמייתא משו"ה נפטרת בחליצה מכ"א דגרוע נפטר ע"י העדיף אף דשווי' אינו פוטר זא"ז אבל המעולה פוטר הגרוע והנה נ"מ אם לא' אסורה שני איסורי' אחות חלוצה ואחות זקוקה ולא' אינו רק אחות זקוקה להכי פוטר זה אחות חלוצה של זה וזה אחות חלוצה של זה. וכ"כ הב"ש סי' ק"ע ס"ק י"ד וכן מוכח בש"ס לרב אשי דאף התחיל בצרו' לא יגמור באחיו' והתחיל באחיות יגמור בצרו' אף דהיא צרת קרובת חלוצתו. וא"ל דכיון דלתא דקרובת חלוצה היא גרוע מינה דהא שוה הצרה לקרובה כמ"ש הרא"ש וא"ל לרב אשי גרעי דא"כ מאי פריך המקשה מתחלה הווי לי' צרת קרובת חלוצתו דלמא גרוע מינה ע"כ הסברא פשוטא דשוי' הם. א"כ לרב אשי מאי א"ל. ע"כ לרב אשי אחותה איכא תרתי זיקה ואחות חלוצה משא"כ צרה להכי גריע מינה. א"כ מוכח היכא דאיכא חד איסורא גרוע לגבי תרי איסורא. א"כ מאי פריך קמייתא נמי ע"כ דהקשה מראשונה שנחלצה קודם שנחלצה השני' והיא שווית לשני האחים דליכא עדיין אחו' חלוצתו ואח"כ אף שנעשית אחו' חלוצתו לא נפטרה אז בחליצה זו. א"כ כיון שפריך רק מראשונה אתי שפיר אף לגי' הספרים א"ה קמייתא נמי. דמתחלה מייתי מהא דקאמר זה חולץ וזה חולץ ופריך רק מאחת היינו הראשונה ודו"ק:

עי' סי' קס"ד מ"ש דחלץ בימי הבחנה חליצה של זה שחלץ מקרי גרוע לגבי' אחי' וחליצה דידהו עדיפא ולא הבנתי הא איהו שליחות דידהו עבד ושוה הוא לאחיו ואפשר כיון שחלץ הוא תוך הזמן לאו שלוחייהו הוי בזה דלא ניחא להו וצ"ע כי יראה דאין חילוק כלל. עכ"פ מתבאר דהיכא דאסורה רק על זה יש לפסוק להלכה דצריך לחזור ע"כ האחי' א"כ האסורה מחמת חרם הווי כשני' וצריך לחזור ע"כ האחי' והנה דעת רמ"א לחלק בין פסול זיקה לשאר פסולים אבל קשה מסי' קע"ד שזכרנו דשם אף ח"ל ועשה אינו פוטרת צרתה ואפשר מחלק רמ"א בין אחי' לצרתה כדמחלק שמואל וצ"ע מנ"ל והנה לכאורה באמת דברי הרמב"ם דמבואר פ' כיצד איסור מצוה ואיסור קדושה בא עלי' וחלץ לה נפטרה צרתה. ומה שנדחק הב"ש צרתה כמותה דחוק דהוי לי' לפרושי ותו הוי לי' למימר בא על א' מהם כו':

אך לענ"ד יש לישב דבר"פ ר"ג נמי פריך למ"ד ח"פ צריך לחזור ומשני אינהו סברי אין זיקה ואיהו למ"ד יש זיקה קאמר כך יש ליישב הברייתא כמ"ד אין זיקה. ולמ"ד יש זיקה י"ל דלא נפטרה צרתה אף דקצת קשה הא טעמא דח"פ הוא משום דאינו עולה ליבום והכא כתיב יבמתו דמ"מ עולה לחליצה ע' סי' קע"ד ס"ק ד' בב"ש מ"מ קשה לחלוק על הרמב"ם וש"ע ולכאורה היה אפשר לומר דהכא לא שייך כל העולה ליבום שהאיסור בא מצד אחר כיון דהיא ראוי' לו רק איסור דב' נשים עלי' ולא מצידה ול"ד לאחות אשה ודכוותי' דהיא הערוה ואפשר לדמות קצת למ"ש תוס' דף מ"ד לענין חרש וחרשת דמקרי עולה לחליצה רק פומייהו דכאיב להו וקצת צ"ע מקטן דקאמר בפ' האשה בתרא בשלמא לא חולצין איש כתיב אלא לא מייבמין כו' ונימא משום דאינו עולה לחליצה כו' וראיתי בתשו' כ"י דעתו למסקנא לא אמרינן כל העולה לחליצה ונדחק לפרש מ"ש תוס' משו"ה לא משני דיחלוץ לחדא ומיבם לחדא דכיון שלא בנה כו' די"ל הא אינו עולה לחליצה כו' ופי' הוא דה"ק כיון שא"צ חליצה הוי אשת אח שלא במקום מצוה ויבום אסור וכתב שמצא כך בב"ש סי' קס"א ועם דבריו אלו הי' מיושבת קצת קושייתי מקטנה וקטן אבל דבריו תמוהים במח"כ דמ"מ י"ל נהי דאינה עולה לחליצה עולה ליבום די"ל החליצה אינו פוטרה וצריך יבום ומ"ש הב"ש ה"פ דקשה לי' מההיא שאינו עולה לחליצה הא אי בעי חלץ ואין איסור ואיך דרשינן שאסור לייבם לזה השיב כיון דדרשינן שאינה עומדת לכך ממילא אסורה משו' אשת אחי אבל מודה דהדרשה דרשינן וחילי דידי דתוס' ד' מ"א ע"ב כתבו אף לספרי' דגרסי כיון שלא בנה למסקנא כיון דדרשינן כל שאינו עולה ליבום הה"ד דרשינן איפכא הרי מבואר דלא כתשובות כנסת יחזקאל שס"ח ע"ש:

ולפ"ז אפשר לישב קו' מקטן וקטנה כיון דחליצה מותר ליתן רק הפשט דא"צ חליצה והה"ד יבום וזה לא שייך בקטן דהא בעי יבום כשיגדיל אך תוס' הקשו משמע דהפשט חליצה אינו מועיל א"כ קשה מקטן רק תוס' ס"ל באמת יבום אינו מועיל בקטנה. ולקושיתי מקטן וקטנה הי' נ"ל ע"פ מ"ש הרא"ש ריש יבמות דנדה לא מקרי כל שנאסרה שעה א' אף שהיתה נדה דעומדת ליטהר. ומשו"ה נדה מותרת לחלוץ ולא קרינן כל העולה ליבום דחזיא לאחר זמן אלמא לענין הא מחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה דמיא. א"כ אף לענין קטן וקטנה י"ל האי סברא רק דקשיא לי מהבחנה דדעת רמ"א סי' קע"ד דהוי חליצה פסולה וכן הוא בש"ס דאמרינן בי' כל העולה ליבום כו' אף דשם נמי תלוי בזמן. וא"ל שם משו"ה אינו עולה ליבום שמא מעוברת היא דהא שם לר' יוחנן מהדר ליישב ולדידי' חליצת מעוברת מהני משום דמגלי מלתא למפרע אף דבאותו שעה לא היתה ראוי מספק אמרינן מגלי מלתא דאז ראוי' היתה ודמי לקידש אחת משתי אחיות אי אתי אליהו כו' כיון שאין איסורו אלא מספק אמרינן תגלי מלתא למפרע והכא עיקר הטעם משום דאסור משום גזירה דרבנן בהבחנה וקשה קושיא הנ"ל וע' תשו' ח"צ שאלה ק"ח אי מת הולד תוך ל' פסק דלא הוי חליצה פסולה משום דכיון דהוי רק מספק דומה לקידש א' מב' אחיות אבל צריך אתה שתדע אי חלצה בחיי הבן ומת תוך ל' וודאי הווי חליצה פסולה ולא אמרינן ג"כ סברת הח"צ ממ"נ אי לא קיימא ליבום או דקיימא לא הוי ח"פ דקי"ל כר"ל דתגלי מלתא למפרע לא אמרינן וחליצה מעוברת לא מהני עי' בתוס' שם דמה שצריך להתברר על מה שיהי' לא אמרינן תגלי מלתא למפרע ע"ש אבל לאחר מיתה הוי הבירור מה שהיא באותה שעה (ובלא"ה בן אין לו עיין עליו קרינן כדקאמר לר"ל בעובר כך לכ"ע כבן פחות לבן ל') אכ"ק קושיתי דהוי לזמן ראוי ועולה ליבום מזה הי' נראה כדעת המחבר דדיעבד מהני חליצת תוך ג' חדשים רק לכתחלה קאמר אינה חולצת כמו יבום ומדמה לאינו עולה כו' ובלא"ה י"ל בדיעבד מהני כיון דדיעבד מהני אף היבום דאם בעל' קנו וכ"כ הרא"ש לענין נדה משו"ה עולה ליבום דדיעבד מהני. רק זה שלא כדעת הרמב"ם סי' קע"ד לענין חייבי לאוין דאינו פוטרת צרתה הא דדיעבד מהני הביאה והוי עולה ליבום רק באלמנה לכ"ג או חייבי עשה י"ל כיון דמדאו' אסורה ליבם אם בעל' לא קנו רק הא כלל שניות ומשו"ה הניח הב"ש בש"ע שכתב הרמב"ם אלמנה מן הנשואים אין פוטרת צרתה אף לנפשה לא תפטר:

ויש לי עוד מקום עיון בסי' קע"ו לענין איסור מצוה ואיסור קדושה באחיות דקי"ל חולצת דהוי אחות זקוקתו ובפ' ד' אחי' קאמר מדאורייתא רמיא קמי' כו' וכ"כ רש"י שם הואיל ומדאו' רמיא הוי אחו' זקוקתו (דודאי משום שצריכה חליצה לא הוי אחות זקוקתו כאשתו כיון שאינה מיבמה לאו אשתו מקרי) א"כ באלמנה לכ"ג מן הנשואים וכן חייבי עשה דמדאו' אסור ליבם להוי במקום ערוה רק המעיין שם בלשון הגמ' משמע לאו משום מדאורייתא חזיא ולא קא חזיא רק איסור לאו לא חשיב כערוה רק הש"ס פריך על איסור מצוה דרבנן נהי דעל איסור קדושה דהיינו אלמנה לכ"ג ל"ק דאצטריך משום מן הנשואי' רק הקו' על איסור מצוה ל"ל דהיינו מדרבנן כדקאמר ד' כ' רק לשון רש"י אינו כך ע"ש ודוק. ומזה הי' נראה אף בח"ל דיעבד קנה והוי זקוקה דאיכא תורת יבום ומשו"ה לא הוי כערוה והיינו סיוע לדברי הרמב"ם רק צרתה אינה פוטרת ואף דפריך על רבא דס"ל כל מקום שאתה מוצא כו' משו"ה אלמנה לא מייבם דאפשר בחליצה ופריך ואם בעלו קנה י"ל כיון דאפשר בחליצה לא קאי עלי' דין יבום אבל משום עשה ול"ת אינה רק אסורה משום העשה ואכתי דין יבום גבה כנ"ל דאל"כ האיך סתם באיסור קדושה דחולצת ולא קאי במקום ערוה הא מדאו' לא רמיא קמי' ליבום ע"כ כמ"ש ודוק היטב בכל זה. אבל לנ"ד עדין אין ארוכה דמ"מ אינו עולה ליבום לדעת הרמב"ם משום חרגמ"ה אף דדיעבד קנה כמ"ש הרמב"ם בכל ח"ל ועשה דהוי ח"פ והנה בדבר שהוא בידו יראה דלא הוי ח"פ דלאו מחוסר מעשה הוא והיינו טעמי' דנדה בידה לטבול אף דאינו בידו משום דעומדת לכך כמ"ש הרא"ש א"כ כיון דמשום זמן חשיב עולה ליבום מה שבידו עדיף טפי מזמן דהא נסתפק המ"ל ה' אישות לענין קידושי' לזמן אי הוי דבשלב"ל ובידו ודאי לא הוי דבשלב"ל כמבואר פ' האומר רק הכא בנ"ד נמי לאו בידו הוי לגרש הראשונה דאיכא חרגמ"ה. לכן נראה למסקנא בדאיכא אח קשה לסתור דברי הרמב"ם דבשני' חשיב לח"פ ואסור לישא אשה עד שיחלוץ שלא יהי' ח"פ אך בסדר חליצה מבואר דלא הוי ח"פ דארי' דרביעא עלי' כמ"ש לעיל. ואפשר עוד כיון דעכשיו בשומרת יבם לא עביד איסורא כשכנס אף שאח"כ יכנוס יבמה אינו עובר חרגמ"ה דביבמה לא החרים כמ"ש הח"צ לענין ארוסה ס"ק כ"ד כך באמת לענין יבמה אבל בדליכא אח רק הוא ורוצה לחלוץ וא"י משום שערות ויתן בטחונות שלא לעגנה ח"ו רק תיכף כשיהי' ראוי לכך יחלוץ לה והוא ברצון האשה הזקוקה ליבם יראה להתירו לישא משודכתו ובמידי דרבנן אזלינן להקל וכן נ"ל ברור בס"ד:

עתה הנה שאל השואל מאת ה"ה הרב המאור הגדול מוה' אייזק בעה"מ מנחה חדשה שאלה זו ובתוך דבריו שאל מענין לענין וכתב עוד להקשות על הב"ש סי' קנ"ח ס"ק א' בזה"ז דאיכא חר"ג י"ל דע"א אינו נאמן לומר מתה אשתך דאיתחזק איסורא והקשה הרב הא הוי לי' מלתא דעבידא לגלויי והנה הוא טובא מגרר גריר בתר דברי התשב"ץ דכתב לדעת הרמב"ם מדאו' אנן סמכינן על הך סברא מלתא דעבידא לגלויי וע' ברמב"ם פ' י"ד ה' ט"ו כתב טעמא דדייקא ובש"ס משמע להדיא דמהדר למיהב טעמא לע"א ולא עד מפי עד כמ"ש הרמ"ך וגוף הדבר דיהיב טעמא בש"ס משום מלתא דעבידי לגלויי ולעיל קאמר משום דייקא כמ"ש תוס' ונדחקו ליישב דמהני נמי דיוקא וס"ל דיוקא זוטא מהני ולענ"ד י"ל דבמס' בכורות ס"פ פסולי המוקדשי' קאמר הטעם נאמן לומר מאיש פלוני קניתי משום דהוי כו' מלתא דעבידי לגלויי ואית לי' תובעי' ועל מלתא דעבידי לגלויי לחוד לא סמכינן באיסור ערוה עכ"פ רק משום דאית לי' תובעי' והיינו סברות דייקא ומנסבא והוי אית לי' תובעי' ומשו"ה ניחא דבעי ביבמה וקטטה אף די"ל דלא דייקא דדלמא סניא לי' כו' מ"מ אמרינן דהוי מלתא דעבידי לגלויי דהם יראי' שמא תדוק שפיר נהי זמנין דרחמא או סניא מ"מ הם לא יסמכו ע"ז או דילמא לא על עד סמכינן רק עלה וזמנין דלא דייקא להכי לא מהני העד ובעי שפיר ודוק היטב:

והנה ראיתי עוד מקשה הרב הנ"ל לתשב"ץ דעד מפי עד לא שייך מלתא דעבידי לגלויי א"כ ביבמה לא ליהני עד מפי עד ומשו"ה הקשה למהר"ם פדואה דס"ל דמהני עד מפי עד:

לענ"ד בודאי היכא שזה העד מפי עד אומר ממי שמע ודאי נאמן דהוי מלתא דעבידי לגלויי שזה שאמר לו יכחשו שלא אמר לו ואם האמת שאמר לו ודאי אותו שאמר לו קושטא אמר דהוי מלתא דעבידא לגלויי שהבעל יבא וזה מבואר בבכורות ד' ל"ו מאיש פלוני ודאי נאמן משום דהוי מלתא דעבידי לגלויי ואף אומר סתם שמעתי מא' דעת הרמב"ם בבכור הובא ביו"ד סי' שי"ח סעי' ט' ועי' ש"ך ס"ק כ"ח דנאמן אף שלא הזכיר את שמו דהא דקאמר הש"ס אית לי' לאשתמוטי גבי לקחתי מאיש נאמן היינו הפשט דיאמר אצלי מוחזק לנאמן אבל לא שיאמר לא קניתי מזה אלא מאחר רק אפשר אם אומר מיד שמעתי מא' ואיני יודע ממי אפשר אית לי' לאשתמוטי דווקא אם אמר מתחלה סתם י"ל שירא אח"כ יתפס שיאמרו ממי שמעת ואם יאמר שכחתי יחזיקוהו לשקרן אבל אם מתחלה אמר איני יודע אפשר שייך אשתמוטי ובזה מיושב קו' הט"ז שם דלמה כתב הרמב"ם גבי חכם התיר לי משום דאינו חשוד על שחוטי חוץ תיפוק לי' דהוי מלתא דעבידי לגלויי אף שלא הזכיר שם החכם כמו שלא הזכיר שם הכהן. ולמ"ש ניחא ברישא נ"מ אף שאומר איני יודע מי החכם לא שייך מירתת אפ"ה נאמן משום חומרת ש"ח ודוק. ואפשר הי' לי לומר קצת אם יבא הבעל יתלו השקר בו דזה שהגיד לו ודאי לא הי' משקר דמלתא דעבידי לגלויי היא. רק מ"מ יש להתיישב בעד מפי עד וא"י מי אומר לו אבל בלא"ה מקילי' בשגם די"ל ל"ל לשקר העד אינו חשוד לקלקל והיא ודאי לא שכרתו נהי דלא דייקא משום דרחמא לי' אבל אינה משקרת דעכ"פ דייקא דיוקא זוטא כ"ש שלא תשקר א"כ חששא רחוקה היא דלא דייקא משום זמנין דסניא ליה וגם נ"ל כיון דעבידא לגלויי ל"ל לומר השקר הא תידוק ולא תסמוך עליו שהוא סובר שתדקדק כמ"ש ובלא"ה י"ל סברת מהר"י מינץ לדידן דאין מייבמין לא שייך סברת סניא לי' דלא ידור עמה אף שצ"צ כתב די"ל דאינה בכלל היתר אין לחוש כיון שעכ"פ לענין העד הי' בכלל היתר משום מלתא דעבידא לגלויי תו מקילי' אף עד מפי עד ומתירי' דהוחזקו כו' כיון שכבר גם שם הקילו לסמוך בדברים הניכרי' שהוא אמת רק הצ"צ כתב לדעת האומרי' בע"א אינו נאמן משום דסברת דייקא עיקר ומ"מ כתב מהר"י מינץ די"ל עתה יש סברות דייקא ודחי לי' הצ"צ דלא הי' בכלל היתר והוי כשאר עדות שבתורה אבל אחרי שביארנו בעד מפי עצמו הי' בכלל היתר אף עד מפי עד די"ל דלא שייך סברות מלתא דעבידא לגלויי מ"מ לדידן שרי כיון שגם בזה הקילו דהרי אף בשאר נשים מתחילה אמרו ע"א והקילו יותר אף עד מפי עד כיון שכבר א"צ עדות סמכינן על דבר שדעת סומכת הה"ד ביבמה כיון שתקנו שא"צ עדות גמורה אף אי לדידהו לא סגי עד מפי עד לדידן שבטל הטעם סגי עד מפי עד כיון דלדידן בטל הטעם ותקנו דלא בעי עדים וזה ברור ודוק:

עוד כתב הרב הנ"ל להוכיח דדעת הרא"ש ביבמה ע"א לא מהני דהרא"ש בב"מ חתר להביא ראי' דלשון עדים תני אף במקום דסגי ע"א והקשה אמאי לא מייתי ראי' ממתני' יבמו' ד' קי"ט ע"ב לזו יש עדים כו' הא די בע"א ע"כ יבמה בעי ב' עדים ואני אומר הקו' ליתא דתני עדים כמ"ש תוס' דקמ"ל דלא אסרו הא משום הא א"כ הוי רבותא טפי אף דלזו יש עדים גמורים לא אסרו הא משום הא. ובלא"ה לא ידענא מאי קו' הא פלוגתא דתנאי טובא סוף יבמות אי משיאי' ע"פ ע"א ותני עדים מה דהוא אליבא דכ"ע. רק אנא אמינא הא קשיא לי טובא איך ס"ד דע"א ביבמה לא מהני הא שם בעי למימר טעמא משום דצרתה מעידה לחברתה וכי עדיפא צרה מע"א אי ע"א לא מהני כ"ש צרה וא"ל שאני התם דמקלקלה נפשה דהא בעי למימר טעמא דר"א לאו משו"ה אלא משום דעדותה מועיל מזה מוכח ע"א ביבמה נאמן. רק ז"א בלא"ה תקשי הא ר"א ס"ל לקמן סוף יבמות דאין ע"א נאמן להשיא אשה ע"כ הכא שאני משום שבאה להעיד על עצמה נאמנת וצ"ע על התוס' שם שהקשו לפלוג ר"א לעיל על מתני' דחמש נשים מאי דעתייהו בזה וכי אפשר דפליג ר"א היכא דאינה מעידה על עצמה מי עדיפא מע"א ואמת לכאורה קשיא לי למה נתיר במסלפ"ת ביבמה דליכא סברות דייקא וגם עבידא לגלויי דסובר שאין תועלת וליכא תובעין א"כ מסלפ"ת לא יהי' נאמן בדאו' וא"ל הך סברא רחמא או סניא נמי הוי רק חששא דרבנן ומשו"ה נאמן דא"כ ע"א כשר לא גרע ממסלפ"ת ומאי בעי הש"ס ולא תהא כהנת כפונדקי' ולפי מ"ש לעיל כיון דהותר ע"פ ע"א תו שרינן לדידן אף מסלפ"ת דעכ"פ הוציאו מכלל והקילו בלא עדים עפ"י סברא יש לנו כח לסמוך על סברא דאנו יודעי' כמו לר"ע סוף יבמות דאנן מתירי' עפ"י אשה ועפ"י פונדקי' שהוציאו להם הכלים דחזו דברים הניכרי' סמכו עליו אף שלא הוציאו מהכלל אשה מ"מ כיון שהוציאו מהכלל דשריא לסמוך במקום שיש ראי' הה"ד פונדקי' דיש הוכחה לזה. ואפשר הי' נ"ל דדעת חכמים אין שום אדם משקר בשום דבר העשוי לגלות לא משום שיתפס בשקר דאף מסלפ"ת דלא ס"ד דיהי' שום נ"מ לישראל ויחקור אחר זה שיתפסנו אח"כ בשקר מ"מ אין רצון שום אדם לשקר במה שיתגלה ובזה ניחא בעד מפי עד אבל יותר נכון מ"ש לעיל:

תוכן העניינים

תפארת צבי אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה