תפארת צבי אבן העזר· רבי צבי הירש בוצ'קו
הלכות יבום וחליצה · תשובה קטז
השאלה זו שייך ג"כ להלכות יבום וחליצה
שאלה עמד השואל ושאל הדין בהיות שכתבה לו אשתו מעיר אחרת שילדה זכר והוא בכור פטר רחם האם יעשה פדיון הבן אחר שלשים יום אף כי לא ידע מה הי' לו לולד אם הוא מת או חי:
תשובה זאת אשר נראה לפענ"ד להשיב ע"ז דרך פשוט. הנה משום הספק בדין זה לכאור' אינו אלא כיון דאנן קי"ל כרשב"ג במס' שבת דף קל"ו ע"ב כל שלא שהה למ"ד יום באדם הוי נפל לכאורה כל כמה דלא ידעינן הבירור ששהה ל' יום מספקינן לי' לנפל ואין לחלק לומר כיון דמת הרי אתרע לה מלתא ולהכי חיישינן שמא הי' נפל משא"כ מסתמא לא נחזיק לנפל. דהא ליתא דהרי מבואר אף נפל מן הגג ואכלו ארי נמי הוי נפל אף דשם אינו ראי' ממיתה ע"כ מצד הספק אנן אמרינן דהי' נפל א"כ אף בנ"ד נמי יש לחוש איברא כי דייקינן בי' חזינן דלאו מלתא הוא דהנה תוס' הקשו ביבמות ד' ל"ו ע"ב ובמס' נדה דף מ"ד ע"ב וניזל בתר רובא דרוב נשים ולד מעליא ילדן ותירצו דחכמי' החמירו ולא רצו לסמוך על הרוב כמו בנפל למי' שאין להם סוף כו' ובמס' יבמות ד' קי"ט כתבו עוד טעם לזה משום דיש לומר דלא חלקו חכמים בין מת לפיהק ומת א"כ בנ"ד כיון דלא נודע כלל אם הוא חי או מת אין לחוש דוקא במת לא חלקו אבל אם לא נודע מה"ת לנו לחוש. אך לתי' תוס' שם יש להבין הא אסורה להנשא לרשב"ג עד דשהה הולד ל' יום אלמא דחיישינן שמא ימות הולד וכן אסור לשחוט הבהמה קודם ח' ימים אלמא דחיישינן שמא ימות ואמאי לא סמכו על הרוב שלא ימות. אך שם כיון דאיכא לברורי מבררינן וממתינין עד שיהי' בן ל' ובבהמה גזרינן שחיטה אטו מיתה ע"י פיהוק כמ"ש תוס' שם משא"כ בנ"ד שיש ספק שמא כבר הוא חייב בפדיון למה לא יפדה יסמוך על הרוב ולא שייך לומר דאפשר לברורי דאסור לו להמתין על הבירור כיון דכבר הוא חייב בפדיון משום הרוב. ועוד כיון דעקרא דמלתא מדרבנן הם חששו להחמיר אבל למה נקל מדרבנן דמדאו' הוי ולד מעליא חייב בפדיון וכן כ' הרמב"ם פ"א מה' יבום וחליצה בהדיא דאינו רק מד"ס מה שישהה וכן מוכח מדקאמר בד' ל"ו אם אשת כהן אינה חולצת אלמא אינו רק מידי דרבנן וכן דעת כל הפוסקי' אך ראינו רש"י ז"ל במס' בכורות דף מ"ט כתב דהא דמחזיר הכהן תוך ל' אם משום דשמא נפל כו' א"כ לכאורה אנן מספקינן שמא נפל הוא אך התוס' שם השיגו עליו וכתבו דאף דכלו לו חדשיו אנן לא מספקינן כלל ואפ"ה אין פודין תוך ל' יום ע"כ היינו משום קרא כתיב מבן חודש תפדה. אולם אף לדעת רש"י ז"ל נראה היינו לרשב"ג דלכאורה משמע דאיהו מפרש הכי טעמא דקרא במס' שבת דקאמר כל ששהה כו' שנאמר ופדויו מבן וא"כ לדידי' מדאו' מספקינן למלתי' שמא הוא נפל אבל לדידן אינו מדאו' רק אנן חיישינן מדרבנן לרשב"ג היכי דאפשר וכן כ' מהריב"ל ח"ג שאלה מ"ד וכ"כ תוס' במס' בכורות ד' כ' ע"ב ד"ה חלב פוטר אף דבשאר דוכתי לא כתבו כך כמו שיתבאר בס"ד בסמוך וכן נראה דעת הרי"ף ז"ל במס' שבת שהביא הני ברייתא ספק בן ז' ספק בן ח' אין עליו והקשה הר"ן הא איהו פסק כרשב"ג וקשה אליבי' מימהל היכי מהלינן ע"כ כמו דמתרץ רב אדא דאיכא ממ"נ אי בן קיימא הוא שפיר ואי לאו מחתך בבשר הוא א"כ הא דממעט ספק אינו רק למיכשרי' והרי"ף פסק דלא כר"א במכשירי' א"כ בספק יש לנו למול בשבת והר"ן ז"ל כתב דהרי"ף לא ס"ל האי דרב אדא ודבריו תמוהי' אכ"ק מימהל היכי מהלינן כיון דהרי"ף פסק כרשב"ג אך למ"ש ניחא דהש"ס פריך לרשב"ג אי ס"ל דהוי מדאו' ק' היכי מהלינן ואנן ס"ל דהוא מד"ס א"כ לא קשה ממילה דמה"ת יחמירו חכמים וידחו מצוה מן התורה. תו י"ל דהש"ס פריך אי רשב"ג ס"ל כר"מ דחיישינן למעוטא דלא מכרעת מלתא דרשב"ג לא חש למעוטא כמו שהניחו תוס' בקו' במס' בכורות ד' כ' ע"ב ד"ה חלב פוטר א"כ פריך שפיר מימהל היכי מהלינן משא"כ לדידן אינו רק מדרבנן וק"ק דלא פריך לר' מאיר מימהל היכי מהלינן בשבת דלמא הוא נפל ואפשר באמת בעינן כלו לו חדשיו או דלר"מ הוי לא אפשר כדאמר במס' חולין ולרשב"ג אפשר להמתין להני דבהא פליגי נמי רשב"ג ורבנן אי ל' יום מהני שנדע ע"י כך שהוא בבן קיימא ויתבאר בסמוך בס"ד. ועוד הי' לי ליישב דעת הרי"ף דס"ל כמ"ש תוס' מס' עכו"ם ד' מ"א ע"ב דלרשב"ג חששו למיעוט זה הואיל ומצוי כמו במים שאל"ס ומוכח דהוא מדרבנן כמו מים שאין להם סוף ובמס' נדה ד' מ"ד ע"ב כתבו בהדיא דלרשב"ג נמי אינו אלא חומרא בעלמא א"כ לכאורה ודאי צריך ישוב דפריך מימהל היכי מהלינן מה"ת יבטלו חכמי' מצות מילה כיון דמדאו' אזלינן בתר רובא ואף אם נאמר דחיישינן מהתורה דבעינן ל' יום בבן חודש י"ל התם שאני דאין הולכין בממון אחר הרוב וצ"ל דה"פ הא קי"ל היכי דאיכא לברורי לא סמכינן ארובא והכי מפרש רשב"ג קרא ופדויו מבן חודש דאז נתברר ולא רצתה התורה לסמוך על הרוב במקו' דאיכא בירור א"כ פריך על מילה נמי דהי' לנו להמתין ולא למול בשבת ואי קשיא הא כאן הוי כליכא לברורי דהיאך ימתין ויבטל מצוה דאו' שהוא ביו' השמיני ימול די"ל על התורה גופה קשה למה צותה התורה למול היום בשבת תצוה להמתין א"כ לפי הוצעה זו ניחא דהנה לעיל ד' ק"ו איתא כל המקלקלין פטורי' חוץ חובל ומבעיר דאצטריך קרא למשרי מילה ור' יהודא דס"ל חובל בעלמא נמי פטור אי לא דמתקן הוא ל"ל למשרי מילה ומשני התם מתקן הוא א"כ למ"ד חובל בעלמא פטור שפיר מהלינן ממ"נ אי בן קיימא הוא שפיר ואי לאו לאו מתקן הוא ופטור בלא"ה ואי קשיא הא במקלקל אסור מדרבנן עכ"פ דפטורי דשבת פטור אבל אסור. דהא ליתא דכיון מדאו' חייב למול היו' א"כ סמכינן ארובא ולא שייך דהא איכא לברור דהיאך ימתין ויבטל מצוה דאו' כיון דמדאו' א"צ להמתין דהרי מקלקל פטור מדאו' תו ליכא למיחש למידי א"כ אף דמדרבנן מקלקל אסור סמכי ארובא ואיכא לברורי ליכא דהרי מבטל מצוה דאו' א"כ לפ"ז בספק בן ז' ספק בן ח' אסור למול מדרבנן דמקלקל אסור מדרבנן ובש"ס בעי לישב אף למ"ד מקלקל בחבורה מדאו' צריך לומר מלתא אחריתי דמחתך בבשר משא"כ לדידן (ועוד דל"ל מאי דקאמר מחתך כו' מחתך בבשר היינו דכיון דאינו מתקן הוי מקלקל ופטור והש"ס פריך עלי' מהא דת"ר ספק בן ז' כו' ושני דלעיל קל"ה מוקי קרא דערלתו להכי ומדאו' מקלקל פטור פריך שפיר ומוקי קרא למכשירי'. והרי"ף מייתי הך מלתא ושני דנהי לדידי' קרא לאו להכי מ"מ מדרבנן אסור משו' מקלקל אך זה דוחק בלשון הגמ' וע' תוס' שכתבו ערלתו אינו אלא אסמכתא בעלמא ואין להאריך בזה):
אך יותר נראה בעיני לומר טעם לדברי הרי"ף דהנה באמת מה שהקשיתי לשיטו' תוס' דפריך ממילה ולכאורה הדבר תמו' כיון דמדאו' סומכין על הרוב מאי קשיא ממילה למה נקיל בחנם אך לענ"ד ליישב זה דהנה באמת לכאורה תמו' הדבר בעיני דקתני בברייתא ספק בן ז' ספק בן ח' ולא תני ספק בן ח' ספק בן ט' אך נראה ברור דהנה במס' יבמו' ד' ל"ז פריך אהא דקאמר ספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון וניזיל בתר רובא דרוב נשי' לט' ילדן ומשני הואיל ולא הוכר עובר' כו' חזינן דבן ז' הוי מיעוטא להכי שפיר מספקינן לבן ח' דליכא רובא לא להכי ולא להכי אבל ספק בן ח' ספק בן ט' אזלינן בתר רובא דהוא בן ט' ומהלינן. א"כ נראה הא דפריך מימהל היכי מהלינן היינו אף בן ז' ועלה קאי רב אדא ממ"נ והרי"ף פסק דלא כוותי' וכ' ספק בן ז' ספק בן ח' אין מלין כפשטא דברייתא א"כ אף בן ז' אין מלין דחיישינן שמא הוא בן ח' דהכא ליכא רובא אך הרמב"ם פסק כרב אדא שם עכ"פ מדברי כולם נלמד אף אם נפרש דברי רשב"ג דהוא דאו' עכ"פ לדידן אינו רק דרבנן כמ"ש תוס' בהדיא בכמה דוכתי שהבאתי לעיל ואף אם נחוש מדאו' היינו במקו' דאיכא לברורי אבל כאן שנדחה המצוה משו' דאיכא לברורי הא לא אמרינן ושפיר סמכינן ארובא וחייב לפדות בנו וכן מודי' בזה ואף לרשב"ג אינו אלא היכי דיש לברר הדבר ומש"ה במת תוך ל' ועמדה וניסת אינו רק מידי דרבנן ומקילין א"כ נ"ד אין בו מחלוקת ושפיר דמי לפדות ואף כי הדבר ברור הוא כך כמו שהוכחתי עוד אביא ראי' לזה דמוכרח לומר כך דבד' קי"ט מס' יבמו' פריך לא תנשא אמאי וניזיל בתר רובא ורוב נשים מתעברו' ויולדו' ומשני ס"ל כר' מאיר דחייש למיעוטא:
חזינן בהדיא אף אע"ג שאנן קי"ל כרשב"ג אף בילדה ולא שהה ל' יום מספקינן לנפל ואלו אי לא ידעינן אי ילדה או לאו שרינן לה אף להנשא וסמכינן ארובא אלמא דשם לא חשו רק כמ"ש תוס' רק אי מת גזרו אטו פיהק ומת אבל אי לא ידעינן אי מת או לאו סמכינן ארובא ואף אי לא ידעינן מהלידה סמכינן ארובא ותנשא כ"ש אי ידעינן מלידה סמכינן ארובא ועוד אפשר לומר אף דאנן קי"ל כרשב"ג היינו רק במת אבל שריא להנשאיתוך ל' יום כל שלא מת הולד רק דהפוסקי' לא הזכירו דין זה דבלא"ה אסורה משו' מינקת חבירו להכי אין נ"מ רק במת אבל משו' הדין שמא ימו' הולד לא חיישינן תוך ל' יום:
וראי' לדין זה ממ"ש הרמב"ם וטור וש"ע א"ה סי' קס"ג אם צרתה במד"ה והיא פסולה לכהונה בלא"ה חולצת לאחר ט' ותנשא מיד וקשה הא אינהו פסקו חליצת מעוברת לא שמי' חליצה וכש"כ דחליצה בתוך ל' יום לא מהני אף אם אין הולד בן קיימא וזה מוכרח מר"פ החולץ דהא איכא עין עליו וגם תגלי מלתא למפרע לא אמרינן א"כ היאך תחלוץ מיד לאחר ט' ניחוש שמא ילדה צרתה והולד מת תוך ל' יום א"כ אז החליצה לאו כלל הוא דהרי מהאי טעמא לא תחלוץ תוך ט' ותנשא לאחר ט' כמבואר בגמ' ע"כ אנן סמכינן מסתמא אם תלד ולד יהי' בן קיימא אף דשם פסקינן סמוך מעוטא לחזקה ואתרע לה רובא ומשו"ה לא תנשא כשנוייא דרבא שם וע' רמב"ן למס' יבמו' שכ"כ בשם רב האי גאון ומשו"ה פסקינן להך מתני' אף דקי"ל כרבנן דלא חיישי למיעוט א"כ לכאורה למה תחלוץ לאחר ט' ניחוש שמא לא הי' בן קיימא אף דהוא מעוטא ונצרף חזקה דיבום. וי"ל כיון דחלצה ליכא חזקה דיבום ולא הוי רק מעוטא בעלמא. ועו' י"ל דאינהו ס"ל כתי' ראשון שתי' רמב"ן משו"ה חיישינן התם למיעוטא די"ל שמא לא נתעברה דהוי רובא דתלוי במעשה ושמא לא בא עלי' בעלה משא"כ אם ילדה וניחוש שמא אינו בן קיימא שפיר סמכינן ארובא אלמא אף תוך ל' סמכינן ארובא וחולצת כ"ש אם כבר עבר ל' יום נימא וודאי הוא חי ולא נקל כלל בפדיון וזה ברור ודוק אך לפמ"ש תוס' ר"פ החולץ ד"ה תגלי מלתא יש לדחו' דכאן הוי הספק במה שהוא באותה שעה ודו"ק:
אך הנה הטור א"ה סי' קס"ד הביא בשם הרמ"ה דאם מת תוך ל' יום ונתיבמה לא תצא א"כ לכאורה מוכח דס"ל דהוי ספיקא דאו' דאי לא"ה קשה עלי' למה נימא לא תצא הא מדאו' ולד מעליא הוי ואיך הקילו חכמי' אך דברי הרמ"ה תמוהי' טובא באמת למה לא ניזיל בתר רובא בפרט להחמיר וגם הדבר תמו' אף אי הוי ספיקא דאו' למה ניקל מספק ומה שתי' בבד"ה ספיקא דרבנן הרגיש הב"ש דאף אם נניח דהוי ספיקא דרבנן כאן ליכא למימר הכי ועוד תמוהי' דבריו כמו שהקשה הטור בש"ס קאמר איכא רבנן קאי כוותי' אבל נתיבמה לרשב"ג ספיקא הוי ולרבנן ודאי הוי ולמה ניקל מספק. אך יען כי גוף דברי הרמ"ה אינם אצלינו ולא נדע באיזה אופן דיבר נגשש כעור באפילה לפרש דבריו במאי קא מיירי ולפי' נראה לומר דאיהו ס"ל כשיטות רז"ה במס' שבת הובא בב"י א"ה סי' קנ"ז דמת מחמת חולי דינו כפיהק ומת דלכך הוי נפל ומאי דקאמר בש"ס מת תוך ל' כו' היינו אכלו ארי א"כ י"ל איהו מיירי במת מחמת חולי ואז הוי ספיקא לכ"ע ומדמה נפל מן הגג לרשב"ג אף דהוי ספק כמו מת מחמת חולי לכ"ע מספק לא מפקינן והשתא ניחא דברי הטור שלא השיג עליו מתחלה שכ' אם יבם ואח"כ ילדה ומת תוך ל' שכ' נמי הרמ"ה מספיקא לא מפקינן ולא השיג הטור אך י"ל שם ניחא מספק לא מפקינן. אך כאן הקשה דהיאך למד מדברי הש"ס אי מיירי נמי כה"ג הרי חזינן דכאן משו"ה לא תצא דסמכינן ארשב"ג אבל בהא לכ"ע הדין כך אף אי מיירי בפיהק ומת ולעיל כיון דנשאת בהיתר לא אצטריך להאי טעמא כמ"ש הפוסקי' דסבר לעשות מצוה בלא"ה לא תצא ולא בא הטור לבאר דברי הרמ"ה אי מחמת חולי או נפל מן הגג כיון דקושייתו קשה עליו לכל הפירושי' ואם היינו מפרשי' כך דברי הרמ"ה היו נכונים דבריו וגם קו' טור י"ל קצת דעיקר הטעם מספיקא לא מפקינן אשה מבעלה דאל"כ כיון דאנן קי"ל כרשב"ג ודאי הי' לנו לאפוקי מבעלה רק מאי דקאמר משו' דהיכא דלא אפשר עבדינן כרבנן לא בא לומר רק דלא נקנסי' הואיל ונשא באיסור כמו במעוברת חבירו קאמר דמשמע דס"ל כרבנן וליכא אמורא אף לכתחלה לא חיישינן למידי וביבמה ליבם ס"ל לרמ"ה בלא"ה לא קנסינן הואיל ומצוה עביד אף שנשא באיסור וליכא חששא רק הך ספיקא אמרינן מספיקא לא מפקינן מיני' ודו"ק. ומ"ש הטור ואם נתייבמה משמע דקאי על הדין נשאת לכהן שכ' הטור והיינו דהטור ס"ל הך דחולצת מיירי נמי במת מחמת חולי והעתיק דברי רמ"ה אם נתייבמה דמיירי נמי מחמת חולי ולהטור מיירי בדין א' ולא הוצרך לפרש דמיירי במת מחמת חולי והרמ"ה שכ' על לשון הש"ס י"ל דכ' דמיירי במת מחמת חולי ולענין השגת הטור אין נ"מ דשפיר השיב הטור כמ"ש להטור ותו להטור לרבנן בהאי נמי לאו ספיקא הוא ודו"ק עכ"פ למידין אנו מדברי כל הפוסקים שזכרנו בס"ד דליכא כי אם מידי דרבנן בהאי ולד וכאן לית למיחש למידי דמשום מידי דרבנן לא נפסוק לפטור הבכור ואף לרשב"ג נמי דעת רוב הפוסקים דאינו רק מידי דרבנן ואף דבקרא כתיב ופדויו מבן חודש אינו משום חשש נפל רק דינא דקרא הוא אף בכלו לו חדשיו וכמ"ש בשם התוס' רק עדיין נשאר לבאר דרשב"ג יליף מקרא ופדויו מבן חודש תפדה אלמא דמפרש קרא הכי אך הא לא קשיא ואדרבא יהי' דברי תוס' מוכרחי' דרשב"ג לאו מקרא יליף דהנה בפ' הערל ד' פ"א ע"ב קאמר מאן דס"ל אשתהי ס"ל כרשב"ג דס"ל בן ח' ושהה ל' יום אינו נפל והנה לכאורה יש להקשות מאי מוכיח דרשב"ג ס"ל אשתהי הא התם שאני דמוכחא מלתא דשהה ל' יום והוא בן ז' מדחי ל' יום דלרשב"ג הוי ל' יום כמו לרבנן בן כ' דמודו דהוי בר קיימא אף דהוא בן ח' ע"כ אשתהי הה"ד לרשב"ג בן ל' אבל בלא"ה מנ"ל לומר אשתהי אך צ"ל הפשט הוא כך דבאמת רשב"ג ורבנן פליגי בתרתי בן ח' ושהה ובן ט' ולא שהה. ונראה דהיינו חד פלוגתא דרבנן ס"ל מחמת בן ל' לא מוכחא כלל דהוא בר קיימא דאפשר חי ל' יום ואינו בר קיימא רק בן ט' סמכינן ארובא וא"צ ל' יום וקרא דכתיב ופדויו מבן חודש הוא דינא דאור' ולא משום נפל. רק ר' שמעון בן גמליאל ס"ל דבן ח' אפשר לשהות במעי אמו וקשי' לי' האיך תפטור מן התורה לגמרי ולא תכתוב לנו דינו כיון דגם זה יזדמן שיולד לבן ח' ע"כ דלזה נמי צותה התורה לפדו' מבן חודש וק' נהי דהא לא קשי' למה הצריך ל' יום דהוא גז"ה אפכא קשה מאי מהני בן ל' ניחוש שמא נפל הוא ע"כ בן ל' יום אי אפשר להיות נפל להכי ס"ל כיון דמוכח יש בדיקה לנפל ל' יום לעולם לא סמכינן ארובא וממתינין ל' יום ובמת תוך ל' חשו חכמי' כמ"ש תוס' משא"כ לרבנן דס"ל דלא אשתהי ולא יזדמן בן ח' שיהי' כלל להכי לא אצטריך בתורה לכתוב דינו א"כ י"ל בן ל' אינו מועיל ואינו מעלה ומוריד כלל וקרא דכתיב ובן חודש היינו בן ט' מגז"ה ולא משום נפל א"כ וודאי מת תוך ל' יום סמכינן ארובא כיון דאין לנו ראי' דבן ל' מהני כלל האיך נחוש למעוטא לעולם נחוש כך אף אם ימות לאחר כמה שנים כיון דלדידהו אין ראי' מל' יום ובהכי מיושב קו' תוס' דלמא רבנן לא פליגי רק בבן ח' דלפמ"ש חדא באידך מישך שייכא דאי לא"ה אין ראי' דבן ל' מהני כלל ובהכי ניחא מה שהקשיתי דמוכח דס"ל לרשב"ג אשתהי דאל"כ מנ"ל דמהני כלל ל' יום שמא ל' יום אינו ראי' כלל דהתורה פטרה בן ח' כיון דאי אפשר לחיות ולא מיירי התורה רק סתם ולדו' ומזה מוכח נמי דמת מחמת חולי לרבנן אינו כפיהק דאלכ"ק כיון דלדידהו ל' יום אינו ראי' כלל א"כ לעולם ניחוש במת מיד ודו"ק:
ובהכי מיושבין דברי הרמב"ם ז"ל הל' מילה פ"א דכ' גמרי סימנים ולא שהה מטלטלין. והקשו דהוא דלא כדין ונדחקו דהוי ג' מחלוקת ולפמ"ש ניחא טובא דלרשב"ג אף בלא ראי' כלל אמרינן שמא אשתהי רק אי לא גמרו סימני' מוכח דאינו בר ז' אבל אי גמרו סימני' הוי ספיקא נהי שצריך ל' יום שיצא מספק אבל מתחלה הוי ספק ושפיר מטלטלין דטלטול דרבנן וספיקא דרבנן להקל והוי נמי ספק פקוח נפש ושרי ואינו דומה לבן ח' דאין מניקתו רק משום דידה ולא משום הולד ודו"ק:
איברא מה חזינן לספוקי בנ"ד הוא אף אי נאמר בעלמא אף אי לא שהה ל' יום הוי ולד מעליא דסמכינן ארובא כאן לענין בכור נימא אין הולכין בממון אחר הרוב וכדקי"ל סי' רל"ב בח"מ א"כ כאן אפשר שלא יצטרך ליתן לכהן נהי דבעי לפדיון שפיר עבד וסמך ארובא אך לכן פי' אפשר דאין כופין דאין הולכין בממון אחר הרוב והנה במס' בכורות ד' כ"א ע"א בתוס' בד"ה ור' יהושע נראה כיון דלענין אסורא חיישינן לרובא צריך ליתן לכהן אך התם שאני צריך ליתן משום הקרבה אבל ה' סלעי' יש לדמו' לפטר חמור אך עיינתי בזה וראיתי כי הוא מחלוקת הרמב"ם והראב"ד ז"ל פ"א מ"ה נחלט דלדעת הרמב"ם ז"ל שם אף לא כלו חדשיו נוחל ומנחיל וביאר ה"ה דבריו דהיינו ספק כלו חדשיו וגמרו סימני' עי"ש והראב"ד כתב ע"ז דהוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי וודאי וצ"ל בדעת הראב"ד אף דאיכא רובא מ"מ אין הולכין בממון אחר הרוב אבל לדעת הרמב"ם אף בממון הולכין אחר הרוב ואנן פסקינן בש"ע ח"מ סי' רע"ו כדברי הרמב"ם ז"ל בהא דאף לענין ממון נמי אזלינן בתר רובא כה"ג א"כ הה"ד לענין בכור נמי חייב לפדו' כדברי הש"ע: