תפארת צבי אבן העזר· רבי צבי הירש בוצ'קו
הלכות יבום וחליצה · תשובה קטו
נשאלתי בדבר זה שאירע אשת איש שהמירה ויצאה מהכלל והיתה אצל אדון א' ואח"כ מת בעלה ונישאת לנכרי ואח"כ חזרה לדת ישראל ונשאת לישראל ויש אח לבעלה אשר היא זקוקה לחלוץ ממנו ואי אפשר להשיג ממנו חליצה כי גבה טורא בינייהו לכן נשאלתי אם יש להוציאה מבעלה וראיתי מה שהשיב ע"ז כבוד הגאון המפורסים מו' מאיר אבד"ק פרעשבורג וצידד להתיר ותורף דבריו הם שאין לסמוך על הפוסקים דס"ל דסוטה פטורה אף מחליצה כיון דהראב"ד חלק ע"ז רק כתב שיש לסמוך על תשובת הגאון שהתיר במומר דהוי ערוה דקנאי' פוגעי' בה והה"ד למומרת אף שתה"ד סי' ס"ט הוכיח מהחולקי' על הגאון במומר דלא ס"ל הך סברא וכתב הרב הנ"ל למאי דקי"ל כרמב"ן לחלק בין נכרי לנכריות דנכרי הבא על בת ישראל אינו בכלל גלוי עריו' וכ"כ רמ"א יו"ד סי' קנ"ז ובארמית וודאי קנאים פוגעי' בו ולהכי במומרת כ"ע מודי' והא דמרדכי ריש יבמו' כתב דמומרת אסורה רק משום סוטה ולא משום קנאי' היינו דטעמא דקנאי' מהני במומרת גופי' דערוה לא צריכא קרא דל"ד כמ"ש תוס' דהא אסורה לכל בערוה וא"צ שיהי' דומה לאחו' אשה אבל בצרה וודאי צריך שיהי' דומה ולהכי בצרת מומרת אינו משום ערוה רק משום צרת סוטה אבל במומרת גופה משום ערוה פטורה מחליצה עכ"ד הגאון הנ"ל ואף כי דברי הרב הגאון הנ"ל חביבי' עלי מאוד בפרט כי פתח פתח בכחא דהתירא דעדיף בשעת הדחק ובמקום עגון אבל אהבת האמת אלצני לכתוב אשר עם לבבי ותורה היא אין מחניפי' בה:
ראשית דברי אם נחוש לדעת הראב"ד אף משום דקנאי' פוגעי' נמי אין להקל דהא עיקר טעמא דהראב"ד משו' שסמך את עצמו על סוגיא דסוטה דקאמר אי לדידי' מי לא בעי גיטא אף דטומאה כתיב בה כעריו' דעת הראב"ד דמ"מ אי אפשר לפוטרה בלא חליצה משום דבעי גיטא ולא כהחולקי' עליו כמ"ש תוס' במאי דהוי כערוה לא אכפת לן במאי דבעי גיטא א"כ לשיטת הראב"ד מה בכך דקנאי' פוגעי' והוי ערוה מ"מ בעי חליצה דהא בעי גט:
אולם לענ"ד הי' נראה דיש לסמוך על הראשוני' דלא ס"ל כהראב"ד ואף דחשו האחרוני' לדברי הראב"ד אינו רק אלא לכתחלה אבל במקום שכבר נשאת והוא שעת הדחק יש לסמוך על הראשוני' ומפיהם אנו חיים אולם נחזי אנן דמדברי הסוגיא שם לכאורה יש להוכיח סברו' הראב"ד דהא הנ"י כתב דצ"ע באשת כהן שנאנסה אי פטורה מחליצה דנימא נמי טומאה כתיב בה. והמ"ל ה' יבום וחליצה כתב דאשתמיט לי' להנ"י סוגיא דסוטה דפריך אשת כהן הדיוט שנאנסה ויש לו אח חלל מותרת ליבם הרי דלא אמרינן טומאה כתיב בה. אך המ"ל הקשה הא מבואר פ' הבא על יבמתו דכהן לוקה משום טומאה בנאנסה דהכל הי' בכלל אשר הוטמאה. א"כ לכאורה הסוגי' קשי' אהדדי ומזו אפשר לומר דלא קי"ל כרב דטומאה כתיב בה וכ"כ הגאון מפ"ב הנ"ל אבל לאחר העיון מבואר דאין ראי' מזה דהנה דברי המ"ל תמוהי' טובא במה שהשיב על הנ"י דהש"ס מיירי דיש לו אח חלל ומשו"ה שרי דלגבי דידי' ליכא אסורא א"כ אף דטומאה כתיב בה בהא ליכא אסורא אבל כהן הדיוט שיש לו אח כהן הדיוט דאסורה בנאנסה לדידי' נמי שפיר י"ל דפטורה מחליצה דטומאה כתיב בה כעריו' וזה מספקא להנ"י א"כ לא קשיין סוגיו' אהדדי אך לענ"ד מוכח אף בכהן הדיוט שיש לו אח כהן הדיוט נמי אינה פטורה מחליצה דהא ריש יבמו' פריך לרב ולרב אסי לתננהו ומשני לפי שאינו בצרת צרה ואם נחלק באשת כהן שנאנסה בין אם האח כהן לחלל א"כ אכתי לתננהו ומשכחת לה צרת צרה שנשאה החלל וחזרה ונפלה לפני כהן הדיוט ע"כ בנאנסה אין הצרה פטורה וזה ברור ולפ"ז נשאר הקו' דהא מבואר בש"ס דקאי עלה אשר הוטמאה וע"ז אי אפשר לומר דבאמת לא קי"ל כרב דהא מוכח אף לרב שרי בנאנסה דאל"כ לרב לתננהו דמשכחת לה בצרת צרה ע"כ אף רב מודה בנאנסה וצריך טעמא דהא היא נמי בכלל אשר הוטמאה ואפשר לי לומר דהרשב"א כתב דהא דאמרינן טומאה כתיב בה סמך על דרשא דלאחר ולא ליבם ואי לאו הך דרשא לא ממעטינן ליבום אף דהוי טומאה א"כ בנאנסה דלא קאי עלה קרא דלאחר ולא יבם דהא משכחת לה שתהי' ליבם ביש לו אח חלל א"כ אף קרא דטומאה לא פטורה מיבום ועכ"פ יהי' איך שיהי' אין מכאן הוכחה להראב"ד. אך לענ"ד מוכח כשיטת הרי"ף דלכאורה קשה אמאי פטור לרב סוטה מחליצה הא ביבמות בד' כ' קאמר דחייבי כריתות פטורה מחליצה דכתיב אם לא יחפוץ כל העולה ליבום כו' וחייבי לאווין מרבינן מיבמתו דעולה לחליצה ואף למסקנא נמי דרשינן הקרא לענין אלמנה מן הנשואי' וכ"כ הרשב"א וה"ה בשם ההלכו' וקשה ע"ז נמי מאי ראית ע"כ כתי' הגמ' דתפסי בה קידושין א"כ סוטה דתפסי בה קידושי' למה לא נילף מיבמתו דחולצת כמו ח"ל וצ"ל כיון דכתי' טומאה כערוה ובערוה אינה חולצת אמרינן דשוה לגמרי כערוה ואם נאמר כראב"ד דחולצת קשה למסקנא דלמא יבמתו לסוטה אתי דלא נימא כיון דאינו עולה כו' קמ"ל מ"מ חולצת דאיכא סברא דלדידי' בעי גט ובלא קרא מ"מ ה"א דאינה חולצת דאינה עולה ליבום כו' דלפי האמת דאשכחן חולצת ולא מתיבמת בח"ל קאמר בסוטה נמי חולצת אבל בלא קרא ה"א כל שאינה ליבום אינה חולצת והשתא דכתיב קרא מוקי בסוטה ובשאר ח"ל מנא לי' נילף מלא יחפוץ דכל שאינה עולה ליבום כו' ע"כ סוטה דמיא לערוה ואינה חולצת ואף דבשאר ח"ל נמי בעי גיטא מ"מ לא נילף מסוטה די"ל סוטה שאני דאינה בלאו על היבם אבל ח"ל ליבם לא. ועוד נלענ"ד ראי' להרי"ף דהא בריש יבמו' קאמר לרב ורב אסי אי ס"ל כהדדי חדא למעוטי צרת ממאנת וחדא צרת מחזיר גרושתו:
ופי' הרשב"א שם דכולהו לא ס"ל חד דחברי' דליכא רק תרי מיעוטי וכ"כ תוס' דאין למעט רק מכל א' חדא והמיעוט כתב הרשב"א בשם רמב"ן דהיינו באינך הצרה מותרת אף ליבם וכן מוכח דהא למסקנא צרת איילוני' וממאנת ומחזיר גרושתו מותרת א"כ מאי ממעט במתני' דלרש"י ממעט דחולצת אף שאינו מתיבמת א"כ למסקנא דכולהו שרי מאי ממעט וא"ל לרש"י ממעטינן בין למ"ד חולצת דחולצת ולמ"ד מתיבמת דמתיבמת דאי לכ"ע יש לנו למעט הנהו מחזיר גרושתו וממאנת א"כ מאי האי דקאמר אי לא ס"ל דהדדי חדא למעוטי דחברי' הא לכ"ע יש למעט הנך א"כ איך ממעטת תלת מילי ע"כ כרשב"א למ"ד מותרת ליבם ממעט ולא למ"ד חולצת א"כ למסקנא כבר יש לנו תלת מילי למעט רק צרות איילוני' אין צריך למעט דרבא קאמר תני' שהי' איילוני' א"כ הא תני בהדיא במתני' ולא ממעט רק תרי א"כ ע"כ צרת סוטה אסורה דאין לנו ע"ז מיעוט ממתניתי' וא"ל דסוטה חולצת הצרה וליכא למעוטי דהא הש"ס קאמר בהדיא אי דלא כרב ממעטינן וכיון דלפי האמת ממאנת ומ"ג מותרת ואנן לא ממעטינן רק תרי מילי ע"כ הלכה כרב בצרת סוטה וסוטה דפטורה לגמרי וזה ראי' נכונה לענ"ד א"כ ברור לענ"ד דיש לסמוך על הראשוני' במקו' הדחק ועגון. רק הראב"ד כתב חולצת והקשה לח"מ מנ"ל דצרתה בעי חליצה ולמ"ש ניחא דראב"ד ס"ל כשיטת רש"י דממעט ממתני' דחולצת הצרה ולא מתיבמת רק כבר הוכחנו דהפשט כרשב"א דממעט זה שמתיבמת א"כ הא דאמרינן אי ס"ל דלא כרב למעוטי כו' היינו דמתיבמת א"כ חזינן דצריך מיעוטא ואי אפשר לומר כראב"ד דחולצת ודלא כרב דהא אשכחן דש"ס ממעט דלא כרב ולרשב"א אי חולצת אינו נכלל במיעוט יהי' איך שיהי' כיון דבעי מיעוטא אי דלא כרב ואנן לית לן מיעוטא נקטינן כרב וזה ברור ודוק:
אבל דא עקתא נהי בוודאי סוטה קי"ל כהרי"ף אבל מומרת י"ל דהוי ספק סוטה ובספק סוטה לא כתיב טומאה ואינה פטורה מחליצה. והתוס' הקשו שם אהא דפריך ותיבם יבומי הא אסורה מספק ולא הבנתי תירוץ הרא"ש דהא לא כתיב ע"ז טומאה מה בכך מ"מ אסורה מספק דאי וודאי זנתה הרי אסורה ליבם ואפשר דה"ק דאנן ילפינן מסוטה ספק טומאה ברה"י טמא אף דלהרמב"ם ספיקא מדאו' שרי ע"כ טומאה שאני וילפינן דהכתוב אסרה משום ספק טומאה. א"כ צריך קרא לאסרה ליבם ובלא קרא ה"א דהכתוב נתן לה דין טומאה לענין בעל ולא לענין יבום ולהכי בעינן תלת קראי לבעל ובועל ותרומה. ותו י"ל לפי מ"ש תוס' סוטה ד' כ"ט דצריך קרא לתרומה וכהונה דלא ילפינן מבעל דהוי ספק חיוב מיתת ב"ד אף דתרומה במיתה הה"ד לענין יבם צריך קרא לאסור ולא ילפינן מבעל די"ל כיון דליכא מיתה שריא דמוקמינן לה בחזקת היתר ליבם כמ"ש תוס' שם ובזה יש להשיג על המ"ל שהאריך לענין בועל לומר דמספק תתיבם לש"ס דידן דליכא קרא על הספק דלפמ"ש כיון דשם ליכא חזקת היתר ליבם היכא דנשאת לבועל א"כ מספק אסורה ליבם ואף מ"ש שם המ"ל להוכיח מדאו' אסורה לאחי בועל דהא קי"ל אחיו של זה ושל זה חולצין ולא מיבמין גבי מי שהלך למדה"י ונשאת ואמאי לא תתיבם לאחי שני ע"כ משום דאסורה לאחי בועל ואי במזיד דאו' שרי לא גזרינן בשוגג כדקאמר אחותה דבמזיד לא אסרה שוגג מותר עכ"ד. והאמת לדעת הרא"ש דס"ל דלא קנסינן לאשה כי אם מטעמא שמא יאמרו גירש זה כו' קשה כאן למה נקנסה הא ליכא חשש דשמא יאמרו גירש דממ"נ אי לא גירשה הראשון וזנתה הרי אין קידושי שני כלום ומותר לאחיו של בועל לישאנה כיון שאינה מיבמה רק נושאה ואי גירשה הראשון הרי אינו בועל כלל ומאי גזירה יש בזה (והאמת בש"ס אי' לראשון לא מיבמין מדרבנן ולשני לא מיבם לא דאו' ולא דרבנן ואין הלשון לא מיבמין מדרבנן רק לא מדרבנן והפשט י"ל שאינה צריכה יבום לא דאו' ולא דרבנן וכן משמע שם ברש"י במתני' אבל האחרונים הביאו בשם הירושלמי דקנס הוי ומוכח כרי"ף ז"ל) ועכ"פ הא קשיא אף במזיד אי זנתה שרי דאו' לאחיו ולמה קנסו שוגג אם לא שנאמר יתכן במזיד לאסור אם זנתה ואח"כ נתקדשה ולא מסתברא משום זה לגזור הכא דהי' או ביאה או קידושין אבל באמת אין ראי' להמ"ל מכל זה דשם קאמר ליכא קנסא כלל במזיד לא דאו' ולא דרבנן והכא עכ"פ שייך קנס דרבנן ע"ש) עכ"פ נ"ד אי הוי ספק איכא חזקת איסור לשוק ותו אף דליכא חזקת היתר ליבם דהא כל שלא חזרה קנאי' פוגעי' ואסורה מספק ליבם מ"מ איך פטורה מחליצה. אולם אחר שביארנו דיש לסמוך על הראשונים דסוטה פטורה מחליצה דלא כראב"ד דס"ל כיון דבדידי' בעי גיטא כו' א"כ חוזר וניער ההיתר משום דקנאי' פוגעי' בה דהוי ערוה ונדחה מ"ש למעלה לדחו' דברי הגאון מפ"ב אי ס"ל דלא כראב"ד ז"ל. אך קשה מאוד לסמוך על היתר זה דהך דקנאי' אינו רק בפרהסיא ויתכן לקיים מצו' יבום בביאה אחת בצנעא וביאה ראשונה שריא. ובר מן דין אי אפשר להתיר מטעם זה דהא ע"כ אם נאמר דקנאי' פוגעי' צ"ל הא דכתב המרדכי ורמ"א הטעם משום צרת סוטה דיש חילוק בין צרה לערוה גופי' כמ"ש התה"ד וכמ"ש הרב הנ"ל. ולכאורה יש לתמוה על דברי התה"ד אכתי נדה אמאי אינו כערוה ופטורה מיבום וחליצה דהא היא ערוה גופי' ומאי בין מומר לנדה. ע"כ צ"ל דהתה"ד מיישב דברי הגאון דס"ל כשני תירוצי תוס' ריש יבמות דכתבו עוד סברא דשאר עריו' אין דרכיהן דרכי נועם שימתינו עד שיותרו העריות ע"י מיתת אשתו אבל נדה יכולה להמתין והוי דרכי נועם ומזו הסברא נדה לא הוי ערוה אבל מומר דמ"מ ל"ד לאחות אשה דהא אסורה לכל ע"ז קאמר דס"ל להגאון ערוה אינה צריכה להיו' דומה אבל סברות דרכי נועם אמרינן אף בערוה דכיון דיש היתר למה נפטרה מיבום וא"ל סברות כל שנאסרה שעה אחת כיון דאיכא דרכי נועם אם תמתין כצ"ל בהכרח ליישב החילוק בין נדה למומר ואף דהרא"ש כתב עוד דטעמי' דנדה רגילות ליטהר וכן מ"ש דנדה קונה בנדתה מ"מ הרא"ש ודאי סמך עצמו על התי' הראשון דאינה אסורה לכל דמה תי' הוא זה שקונה אותה בנדתה היא גופא קשיא תהי' כערוה ולא לקני ע"כ כערוה לא הוי דאסורה לכל רק שהקשה עכ"פ בשעה שאסורה ליבם לא יפטור החליצה שאינו עולה אז ליבום ע"ז השיב חדא דרגילה ליטהר ותו דקונה אי בעלה וקרוי זקוק ליבם ואי הוי דומה לערוה מה בכך דרגילה ליטהר תהי' כערוה ולא ליהני מה שתטהר דאז היתה ערוה לזה צריך תי' הראשון דהיא אינו כערוה ולתה"ד דבערוה גופי' א"צ להיות דומה לאחות אשה לא נשאר שום תי' כי אם תי' ב' של תוס' כיון דהוי דרכי נועם שיכולה ליטהר ומה שתמתין זמן מועט כן ממתינין כל הנשים והוי דרכי נועם ואין לאסרה כערוה דאין האיסור תמיד דהא יכולה ליטהר ומש"ה קונה אף בנדתה דאין עלי' שום ערוה א"כ במומרת במאי נחלק בינה לנדה לומר דהיא ערוה דהא בדידה נמי איכא דרכי נועם שתמתין עד שתחזור דהא בידה לחזור ומה עיגון יש בזה שלא תנשא עד שתחזור ותתיבם וחל עלי' יבום אף בהמרותה דאם יבא עלי' יקנה אותה כמו בנדה כיון דיכולה ליטהר לא הוי ערוה והכא עדיפא מנדה דשם עכ"פ צריכה להמתין עד שתטהר וכאן יכולה לחזור בכל עת מהמרותה והא דכתב הרא"ש נדה רגילה ליטהר מטעם זה אין להתיר מומרת שחזרה לומר דל"ד לנדה דאינה רגילה כ"כ לחזור די"ל דדוקא בנדה בעי הך סברא דהא צריכה להמתין עכ"פ אבל זו שאינה צריכה להמתין ובידה לחזור בלא"ה לא היתה ערוה מעולם דהא יכולה לחזור מיד זה אף לרא"ש שכתב שני תי' דרגילה לטהר וגם דל"ד לאחות אשה משו' דס"ל אי הוי דומה מה בכך שבידה לטבול מ"מ תחלה היתה ערוה אבל אם נאמר כתה"ד ערוה אינה צריכה להיות דומה לאחות אשה ע"כ צריכי' אנו ליישב על נדה תי' הב' של תוס' כיון דיכולה ליטהר מתחילה לא הוי ערוה דהא הוי דרכי נועם א"כ במומרת דודאי הוי דרכי נועם דבידה לחזור לא הוי ערוה. ותו הא באמת חזרה ולדעת תוס' בתי' הב' כל שחזרה להיתר והוי דרכי נועם לא אמרינן כל יבמה שאין אני קורא כו' א"כ איך נתירה בלא חליצה. ותו נ"ל אף אי קנאי' פוגעי' כיון דעכ"פ תפסי קידושי' מנ"ל לדמות לח"כ דאינה עולה לחליצה נדמה לח"ל לחליצה דהא ליכא סברת מסתברא דתפסי קידושי' וסוטה דפטור משום דהכתוב קראה טומא' כעריות השוותה התורה לגמרי כערוה אבל משום קנאי' מ"ל דדומה לערוה דלא תפסי קידושי'. רק ע"ז אפשר לומר כיון דסוטה הוי כערוה ופטורה מחליצה אף דתפסי קידושי' תו יש לדמות קנאי' לערוה זו דסוטה והש"ס קאמר מסתברא כו' וכיון דע"כ לא קאי יבמתו על עריות דאיכא דלא תפסי קידושין א"כ אף ערוה דתפסי קידושי' אינה בכלל יבמתו דהא סוטה אינו בכלל ואף שכבר ביארנו דיש לסמוך על הראשונים דלא כראב"ד בדיעבד ועוד יש להוסיף תבלין דאין ראי' מש"ס דקאמר אטו מי לא בעי גיטא כו' דא"כ אף לענין יבום יקשה כך דקי"ל בח"ל דשריא ליבום היכא דליכא עשה ול"ת א"כ אי הוי אסורה עלי' בלאו דסוטה נימא דשריא ליבום מהתורה ואפ"ה משום שהיא אסורה על אחיו פטורה מיבום י"ל דה"ה חליצה ורב יוסף שם אפשר ס"ל כדס"ד דגמ' יבמות דף כ' בחייבי לאוין מדאו' לא רמי' קמי' ליבום להכי מחלק בין יבום ובין חליצה משא"כ לדידן ודוק. אבל כל זה אינו שוה לי להתיר משום קנאי' ואף בספק סוטה. והנלענ"ד לצדד להתיר דבמומרת כתב התה"ד בשם הגאוני' בודאי זנתה א"כ משוה לה לוודאי סוטה ויש להוכיח כן דהא רבא ס"ל בתמורה ד' כ"ט כהן הבא על עכו"ם לוקה משום זונה וכ' תוס' דוקא בנבעלה הדין כך ואיך לוקה שמא לא נבעלה ע"כ מדאו' כבעולה חשבינן לה דרוב עכו"ם פרוצים בעריו' כמבואר כתובות ד' ט"ז ע"ב ורובא דאו' א"כ נחשבה בודאי סוטה ומומרת ודאי דינה כנכרית בזה:
אך ראיתי תוס' סנהדרין ד' פ"ב כתבו דאינה לוקה רק בידוע שנבעלה ומספק אינה לוקה. אך לכאורה קשה הא רבא קאמר סתמא דלוקה (ולא קאי שם על זונה ר"ל שנבעלה קודם דהא שם באתנן הפשט עכשיו משו' ביאה זו קורא אותה זונה) ונראה ליישב דברי תוס' דרבא לטעמי' דס"ל במס' בכורות דאין חילוק בין רוב התלוי במעשה ושאר רוב להכי ס"ל דלוקה דאזלינן בתר רובא ותוס' שם בסנהדרין קאי לדידן דקי"ל כרבינא שם דמחלק בין רובא התלוי במעשה לשאר רוב ולחד תי' תוס' יבמות ריש אשה בתרא אין חילוק בין תשמיש אדם לבהמה ולהכי לדידן כתבו דבעי' שיהי' ידועה שנבעלה אבל לתי' ב' של תוס' שם דיש חילוק בין אדם לבהמה וכן נראה דס"ל לפוסקים דהא ס"ל הך דרוב נשים מתעברות ע"כ אמרינן רובא בתשמיש אדם א"כ אף בעכו"ם הווי וודאי זונה משום הרוב והוי וודאי סוטה ופטורה מחליצה ובתשו' תה"ד סי' רמ"א כתב בשם הגאונים דאי נשתמדה לבדה אסורה דהוי כמו עדות ע"ש וכן הוא במרדכי ריש יבמות כתב אשתו שהמירה פטורה מחליצה ויבום דהוי סוטה וכן מבואר לשון רמ"א שכתב ויש להחמיר כראב"ד לכן מומרת כו' מבואר לרי"ף מומרת פוטרת צרתה דהוי סוטה וודאי וכן מוכח מסי' א' שכתב רמ"א דלכן מזכינן גט באוסטרייך שנייבם הצרה דאי לא"ה הוי צרת סוטה ובספק סוטה הא לא פטרה צרה כלל דלא כתיב בה טומאה מוכח דמומרת כוודאי סוטה חשיב. רק לכאורה יש סתירה לזה מסי' ז' דכתב דע"א מועיל להתיר מומרת כמו שבוי' אבל זה כתב בד"מ מתשו' הרא"ש כלל כ"ט סי' א' ושם מבואר בנאנסו התיר ולא מיירי שם ברצון ואף דהב"ש סי' קט"ז סק"ה כתב דלהאוסרים אינו אלא משום ספק איהו לטעמי' אזיל דהבין דברי רמ"א סי' ז' דקאי על ברצון ולכן תמה על היש חולקים ואי הרמ"א מיירי ברצון והקיל כשבוי' בע"א ע"כ אינו אלא ספק אבל לפי מה שנתבאר דהרא"ש לא מיירי ממומרת ברצון ואף רמ"א נראה דמיירי בהכי אם כן לא אסרינן מספק רק בוודאי כמבואר בתה"ד ותשו' הגהו' מיימוני' ובכי הא יש נמי לצרף סברות הראשונים דמומרת הווי ערוה ואפשר דאינהו מחלקי' בין נדה למומרת דנדה עומדת לטהר ודלא כרא"ש דסברא זו אינו מועיל אלא לאחר טבילה כמו שהארכנו לעיל בזה והגאוני' לא ס"ל כך אלא מחלקי' בהאי חילוקא בין נדה למומרת ובשעת דחק גדול כזו אפשר להקל אבל עם כל זה לא אסמוך על דעתי הקלושה אם לא שיסכימו רבנים גאוני הדור וה' יצילני מכל מכשול וינחני בדרך אמת:
ולכאורה הי' נראה לי הוכחה לדברי הראב"ד ז"ל דהא בדף כ' מבואר דלרב מרבי' ח"ל מיבמתו ופריך מאי ראית ומשני ח״כ לא תפסי קידושין ח"ל תפסי קידושין וכ' ה"ה בשם ה"ג דאף למסקנא דרשינן יבמתו לאלמנה מן הנשואין דחולצת ולא קשיא מאי ראית משום תי' הש"ס דתפסי קידושין כו' ולפ"ז קשה למה סוטה פטורה מחליצה אף דהוי כערוה הא ערוה גופי' מצינן לרבויי מיבמתו אי לאו משו' דלא תפסי קידושין א"כ סוטה דתפסי בה קידושין נרבה מיבמתו כח"ל ועשה רק לרב ניחא דהוא יליף מיבמתו דח"ל אינה מתיבמת ולהכי קרא אתי ומינה מוכח דח"ל חולצת ומינה ילפינן אף אלמנה מן הנשואים אף דא"צ בה קרא לאסור ליבם מ"מ חולצת דבאיזה סברא נחלק בחליצה בין ח"ל ועשה לח"ל גרידא כיון דקרא אסר אף ח"ל גרידא ליבום והתירה חליצה אף ח"ל ועשה נמי אבל סוטה טומאה כתיב כעריות לא נרבה מיבמתו דקרא ע"ז לא קאי דקרא קאי לאסור יבום וממילא נשמע היתר חליצה ועל סוטה א"צ לרבות איסור יבום דהא כתיב בה טומאה א"כ כיון דקרא לא קאי על סוטה משוינן לה כעריות אף דתפסי קידושין דאין לנו לימוד לרבות דחולצת דהא קרא דיבמתו לא קאי ע"ז. והש"ס דפריך מאי ראית היינו שמא קאי על ח"כ להתיר חליצה. ומשני דלא קאי על ח"כ א"כ קרא לא קאי על היתר חליצה רק אאיסור יבום ולזה א"צ קרא בסוטה תו לא מרבינן סוטה מרבוי זה וניחא לרב אבל לדידן פסקינן דלא כרב וקאי קרא דיבמתו להתיר חליצ' בח"ל ועשה ובח"ל גרידא מתיבמת א"כ י"ל קרא דיבמתו קאי נמי על סוטה דחולצת ויש לכוין זה בדברי רב יוסף דאי לדידי' הוי בעי גיטא דהוי קידושי' תופסי' ומרבינן מיבמתו ולהכי פסק דלא כרב בצרת סוטה ודוק אך להחולקי' על הראב"ד נראה דס"ל אף לדידן אין לרבו' מיבמתו סוטה כיון דכתיב טומאה כעריות אין לחלק בין עריות לסוטה אף דתפסי בה קידושין ואדרבה מוכח כהרי"ף דאל"כ קשה למסקנא שמא קרא דיבמתו לסוטה אתי משום דאיכא סברא אי לדידי' מי לא בעי גיטא ואי לאו קרא סד"א דכל שאינו עולה ליבום לא נחלוץ אבל ח"ל ועשה מנ"ל לרבות דחולצת דמדינא אסורה עלי' דאינו דוחה ל"ת ועשה אף דאיכא סברא אי לדידי' לא בעי גיטא מ"מ נמעט דאינו עולה ליבום דאסורה על היבם אבל סוטה קיל דאינה אסורה על היבם בלאו ע"כ סוטה כיון דכתיב טומאה כעריות אי אפשר לרבו' מיבמתו דשוה היא לעריות ודו"ק:
תו נלענ"ד להוכיח כדברי הראב"ד וחזיתי' לראב"ד בחלמא מתריצנא שמעתא כוותי' ונקדים דבד' כ' הקשו תוס' מאי פריך מאי ראית הא לח"כ א"צ יבמתו תו תמהו תוס' שם על רבא דקאמר בתר הכי משום דאפשר לקיים בחליצה ומותבינן עלי' הא קתני אם בעלו קנו והא רבא גופי' אותיב מברייתא זו ואיך קאמר בתר הכי דאפשר בחליצה ע"ש. והנה בטעם דברי הראב"ד דס"ל דלא כרב לכאורה י"ל דלרב האי יבמתו לאסור יבום להכי לא קשה נוקי יבמתו על סוטה דא"צ לאסור יבום דבלא"ה אסורה כערוה אבל למסקנא קאי יבמתו להצריך חליצה בהא קאי על מן הנשואי' דאיכא עשה ול"ת ילפינן נמי מינה סוטה דחולצת רק ז"א דא"כ מאי פריך מאי ראית על ח"כ נימא דלהא לא בעי קרא כקו' תוס' שם ע"ש:
וכן נלענ"ד לישב ברווחא בס"ד קושיות תוס' שזכרנו דבאמת רב דיליף מיבמתו בא ללמוד דאינו עולה ליבום ופריך מאי ראית דאף בח"כ נהי דאינה מתיבמת דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת מ"מ בד"א דלא פקע מינה דין יבום דהוי כמו נדה אף דאסורה אי בעלה קנאה דלא פקע מינה דין יבום דהא תוס' ריש יבמות כתבו נדה ל"ד לאחות אשה ואי לאו דגלי קרא דאינו עולה ליבום ה"א אף אחו' אשה גופה יש בה דין יבום כמו נדה ואי בעלה קנאה רק איסורא רבע עלה קמ"ל קרא דיבמתו דלית בה דין יבום כלל ואם בעלה לא קנה. ותו אי פקעא איסור אחות אשה סד"א דחזיא ליבום. ואף דקי"ל כל יבמה שאין אני קורא בשעת נפילה הוי כאשת אח שיש לה בנים היינו אי פטורה משעה ראשונה ואח"כ בא החיוב אמרינן כל יבמה שאין אני קורא כו' כמו באשת אחיו שלא הי' בעולמו ד' פ"ה אבל השתא די"ל יבמתו קאי לח"כ דחולצת הרי זקוקה ליבום היא רק שאסורה ליבם אם כן אי פקע אחות אשה ס"ד דליבם וכן סד"א אף כשהיא אחות אשה בעלה קנה קמ"ל קרא דיבמתו דאינה עולה ליבום דלענין יבום אינה זקוקה כלל רק חליצה ואף אי פקע אחות אשה אינה ראוי' ליבום דכבר בשעת נפילה לא היתה ראוי' ליבום. והשתא ניחא דלא קשה דלמא הקרא למן הנשואים אתי כמו שהקשו תוס' דהא כיון דכתיב שאינה עולה ליבום היינו שאינה בת יבום כלל וזה וודאי אינו משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דאכתי אמאי אינה בת יבום כלל דאף דאין דוחה ל"ת מ"מ שייך יבום אי בעלה ע"כ קרא גלי בח"ל אינה ראוי' ליבום א"כ אף אלמנה מן האירוסין אינה מתיבמת דהא גלי קרא דליכא כלל עשה דיבום בח"ל והשתא פריך שפיר מאי ראית דלמא הקרא אתי לח"כ שאינה ראוי' ליבום דזה נמי לא הוי ידעינן מדאינו דוחה ל"ת שיש בו כרת ולהכי פריך רבא שפיר מאם בעל' קנה דהא קרא דיבמתו אתי למעט דין זה דלא קני' דאי אתי רק להשמיענו דחולצת קשה דלמ' למן הנשואי' אתי ע"כ קרא קמ"ל אין בה דין יבום ופריך שפיר מאם בעלו קנו אבל לקמן רבא דאמר לא מקרא דיבמתו נפקא דאינה מתיבמת רק מסברא דאפשר בחליצה א"כ אף שאינו דוחה ל"ת ס"ד דרבא דאם בעלו קנו דאית דין יבום בהא רק איסורא רבע עלה ואפ"ה דחה הש"ס דברי רבא כדקאמר לקמן כיון דאין עשה דוחה ליכא דין יבום ואינה פוטרת צרתה א"כ אף בעלו אמאי קנו אבל סברו' רבא לא הי' כך ודו"ק:
והשתא מוכח כשיטת הראב"ד דקשיא אמאי סוטה פטורה נילף מיבמתו דהיא חולצת דהא תפסי קידושי' ונילף מיבמתו דהוי כח"ל ועשה דגלי יבמתו דחולצת רק לרב ניחא דלדידי' יבמתו קמ"ל דאין בה דין יבום ונהי דעל ח"ל ועשה אף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה צריך יבמתו דסד"א דיש בה דין יבום אבל על ח"כ לא קאי יבמתו למסקנא וידעינן זה בח"כ דאינה בת יבום למסקנא מדפוטרת צרה וכתיב לצרור או כיון דלא יחפוץ קאי עלה ואינה בת חליצה תו פטורה מיבום לגמרי וא"צ יבמתו ע"ז בח"כ והש"ס פריך מאי ראית שמא מהא ילפינן ח"כ דאינה בת יבום אבל למסקנא לא קאי יבמתו על ח"כ רק ח"כ יליף או מלא יחפוץ או מלצרור וסוטה כתיב טומאה עעריו' וידעינן כבר הא דאין בה דין יבום דבהא שוה לערוה וידעינן סוטה מהיכא דידעינן ערוה ולא קאי ע"ז יבמתו א"כ לא מוקמינן יבמתו להתיר חליצה דהא לרב לא דרשינן יבמתו להתיר חליצה רק לאיסור יבום כמ"ש תוס' רק תוס' דחו זה מקו' מאי ראית ולפמ"ש נתישב שפיר קו' מאי ראית ולהכי רב לא יליף סוטה מיבמתו ופטורה מחליצה כערוה דע"כ יבמתו לא קאי ע"ז אבל למסקנא דדרשינן יבמתו על ח"ל ועשה דעולה לחליצה דעל שאין שייך דין יבום א"צ דהא למסקנא היכא דאיכא ל"ת ועשה ליכא דין יבום וקראי קאי רק להתיר חליצה א"כ י"ל אף סוטה נרבה מיבמתו ולהכי ס"ל סוטה חולצת וזה יש לכוין בגמ' משו' דאי לדידי' בעי גיטא קידושי' תופסי' נרבה מיבמתו ולא קשה מה שהקשינו למסקנא אף מיבום לא נמעט דאי לדידיה כו' ויהי' כח"ל ומתיבמת מהתורה דהש"ס בעי לומר משו' זה חולצת דכיון דבעי גיטא הרי קידושי' תופסי' ונרבה מיבמתו דחולצת ודוק היטב ותדע דהש"ס שם קאמ' זה משו' יבמתו דהא צריך קרא דיבמתו לח"ל ועשה אף דאיכא נמי סברות אי לדידי' הוי כו' ע"כ בלא קרא הא מ"מ אינה חולצת דכל שאינו עולה ליבום כו' רק השתא דגלי יבמתו אף סוטה חולצת דאי לדידי' נמי בעי גיטא ומרבינן מיבמתו וזה ברור. ובפ' ב"ש נמי קאמר מי איכא מידי כו' על קטן וקאי נמי על שפטורה מחליצה אינו סותר למ"ש דכיון דאין קו"ה להקים זרע אינה בת יבום כלל ופריך שפיר מי איכא מידי אבל בח"כ פריך מאי ראית דשמא אי לאו קרא ה"א דראוי' ליבום רק ואיסורא רבע עלה ולהכי לא אמרינן כל שנאסרה שעה אחת כו' אי פקע איסור אחות אשה ודו"ק. תו י"ל שם קאמר כל יבמה כו' משום דאינה חולצת ג"כ בקטנותו ואיכא דרכי נועם כמ"ש תוס' ריש יבמות אבל הכא קראי קמ"ל דחולצת ח"כ קמ"ל דאינה בת יבום אף אי אח"כ פקע איסור אחות אשה. וא"ל הא יבמה שנאסרה שעה אחת כו' דהא תוס' כתבו ריש יבמו' הטעם משום דרכי נועם והכא איכא דרכי נועם אי תמתין דכיון דחולצת איכא דרכי נועם דהא יכולה לחלוץ א"כ ה"א אי לא חלצה ומתה אשתו לא פקע דין יבום וקמ"ל קרא דיבמתו דמ"מ לענין יבום לא הווי כלל זקוקה ולהכי אם בעלו לא קנו א"כ קרא קמ"ל דין יבום ג"כ ולא אחליצ' לחוד דהא רב לא דרש הקרא דקאי לענין חליצה ולהכי ניחא אף אי קאי על ל"ת ועשה נילף ג"כ ח"ל גרידא דמ"מ שמעינן הדין דאינה בת יבום וליכא עשה דיבום כלל ודוק היטב והשתא מיושב הקו' זו באופן אחר שהקשינו דנילף מיבמתו לסוטה דלפמ"ש הא דפריך מאי ראית היינו דקרא אתי לח"כ דקמ"ל דאינה בת יבום אף אי פקע אחו' אשה אבל על סוטה א"צ לזה קרא דהא כבר היא אסורה ליבום ולא פקע (ולכאורה היה נמי מקו' בזה לישב קו' תוס' על ח"ל ועשה רק זה יש לדחו' דבאלמנה לכ"ג משכחת לה שפקע האיסור שעבר ממשיחתו) והשתא למסקנא דיבמתו לא קמ"ל דאינה בת יבום דמסברא ידעינן זה כדפריך על רבא דכיון דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אם בעלו לא קנו ע"כ קרא לא אתי לדין יבום ילפינן אף סוטה מיבמתו דחולצת כמו ח"ל ועשה כמו שכתבנו לעיל בתי' הראשון ודו"ק והחולקי' על הראב"ד נ"ל דלדידהו לא קשה נילף מיבמתו דכיון דגלי קרא דכתיב בה טומאה הווי ממש כערוה אף דתפסי קידושי' כמ"ש לעיל עכ"פ הראינו פני' לדברי הראב"ד ז"ל ודוק בזה:
שוב בא לידי מכתב מהגאון פאר הדור אב"ד ק"ק פראג מו' יחזקאל לנדא כתב ג"כ שאין להקל בנ"ד אבל הוסיף ע"י לכתוב היתר וז"ל דתוס' כתבו ביבמו' ד' י"ח ע"ב דלריב"ב דווקא קידש אומרי' לו ימתין אבל בנשא פקע זיקה הה"ד בנשא יבמה פקע זיקה דהיא ערוה משום א"א ודעה זו הובא בש"ע סי' קנ"ט וכתב לדחות זה דיש חילוק בין חד לתרי אחי דשם נשאר הזיקה ובאמת סי' קע"ה מבואר דאין חילוק אולם עוד כתב לחלק דדוקא לאסור אחו' אשה פקע הזיקה דאי אפשר להיו' מותר משא"כ א"א יתכן לגרש וכתב שאינו זוכר אם הוא אינו מכזב בדמיונו שזה מוזכר באיזה ראשון ומסתפק אם אינו בתוס' והלך למצוא ראיו' לזה ממקו' אחר מד' צ"ד דס"ל לרב אשי לשמואל אם גירש מותרת ליבם ואף דשמואל ס"ל יבמה שהותרה ונאסרה והותרה לא תחזור להתירה. ע"כ א"א שאני דלא פקע זיקה ועו' הביא ראיו' מסוף יש מותרו' דקאמר לא עשו מתי' כחיים משום דרכי נועם וכתב רש"י שאם תחלוץ תתגנה מוכח דאסורה לבעלה אף דהוי ערוה לא פקע זיקה עכ"ד. ובאמת תמיהני אף שלפי שעה נעלם ממנו מקור החילוק לא היה לו להביא עצו' מרחוק הא ממקומו הוא מוכרע דרש"י ז"ל כתב לרב גידל נשואי' יש כאן ואסורה ליבמה ופליג אדרב אשי מאי כתב רש"י דפליגי שם קאי לשמואל דס"ל קידושי' תופסי' ופקע זיקה דהוי ערוה משום א"א ורב גידל קאמר משם רב דאין קידושי' תופסי' להכי אסורה ליבם דהוי כזינתה ע"כ לא פקע הזיקה. ועו' ראי' דבמס' גיטין פ' הזורק פריך נשאו אין זנו לא דלמא תני נשאו לרבותא אף נשאו תצא ואסורה ליבם מדרבנן ובזנו אסורה דאו' כרב המנונא. ותו ראי' דתוס' כתבו פ' הזורק דאי כרב המנונא גזרו ביבמה שמא יאמרו כו' אבל אי מזיד מותרת אין לגזור עלי' א"כ למה אסורה למי שנשאה דתנן דתצא מזה ומזה הא כאן אף שניסת במזיד אין איסור דאו' דפקע זיקה למה אסורה עלי' בניסת בטעות ואין לאסור משום דמחלפא דבמקו' דשריא במזיד אין לגזור עלי' ותו הא לה"א דלא ס"ל משו' אחלופי למה אסורה לזה שנשאה ע"כ דזה אסור מדאו' ואין כאן ספק כלל והאמת זה מבואר בתוס' יבמות ד' ט"ז ריש ע"א גבי בני צרו' ע"ש החילוק של הגאון הנ"ל אולם מה שיצא הרב הנ"ל לדון עוד לפרש דברי הירושלמי גיטין שהביאו תוס' יבמות ד' י"א דהקשה לתני א"א לר"א פוטרת צרתה ותי' דהבעל אסרה ויכול להתירה ופי' תוס' משו"ה לא חשיב והרב נ"י מפרש כיון דיש היתר אינה ערוה. ולהכי דעתו במומר לא הוי ערוה וכן מומרת דהא יכולי' לחזור בתשו' עכ"ד ולענ"ד אי אפשר לומר כך דהא בפ' ב"ש ד' ק"ז ס"ל לרבא בקטן נמי שייך כל שנאסרה בשעת נפילה אף דזמן ממילא אתי וגירושין חשיב טפי מחוסר מעשה ממחוסר זמן ומשו"ה כתב מ"ל דלא הוי דשלב"ל וכיון דבקטן ס"ל דפקעי זיקה כ"ש אשת איש דמחוסר מעשה שמא זה לא יגרשה ותו הא תוס' בנדה כתבו טעמא דלא הוי ערוה דרגילות ליטהר אם לא הוי כערוה א"כ משום היתר גירושין לא הוי זקוקה וברור דתוס' ז"ל כתבו החילוק בין אחות אשה לא"א דלא פקע זיקה כיון דיתכן היתר אף שאין בידה אבל אם תחלה הי' אסורה אמרינן משום דרכי נועם פקע זיקה דהיאך תתעגן שמא לא יגרשה כמ"ש תוס' ריש יבמות דטעמא דאין קורא כו' משום דרכי נועם אבל להפקיע זיקה ליכא סברות דרכי נועם ומחלקי' שפיר התוס' ותו י"ל שם הוי גט ברור דהא אסורה לבעלה ויגרשה בבירור להכי לא פקע הזיקה דאסרינן לי' עלה ויהי' מחויב לגרשה ולא תפקע הזיקה. ומשו"ה נלענ"ד לחלק בין מומר למומרת במומר הוי דרכי נועם דיכולה לחזור ודוק היטב: