תפארת צבי אבן העזר· רבי צבי הירש בוצ'קו
הלכות גיטין · תשובה צט
נשאלתי לחוות דעתי בא' שגירש אשתו ואח"כ ביטל הגט בעוד שהי' מונח ביד המסדר טרם שהניחו כדרך שמכפלי' הגט. וזה תורף העדות ע"א העיד שחזר פניו אליו ואמר הריני מבטל הגט עד שפעטיר (בלשון אשכנז) ר"ל עד אח"כ. והשני העיד שגם הוא שמע דברים אלו הריני מבטל ומיד קפץ העד ממנו ולא שמע יותר מה שאמר ע"כ השאלה. ומאוד הפציר כי אבי האשה הוא ת"ח ומופלג ורואה בעיגון בתו ודופק אתרעי דבי דינא לעיין בדינה וזחלתי ואירא לחוות דעי באיסור ערוה החמורה. אבל לתקנות עגונות לא אוכל להשמיט מלחוות דעי ומצור ישראל אשאל מאדם מערכי לב ומה' מענה לשון הוא יענני על דבר אמת ויצילני משגיאות דרך מצותיו ארוץ כי תרחיב לבי:
הנה דבר זה נפתח בגדולי רבותינו הקדושים הרמב"ם ס"ל דיכול לבטל הגט אחר שנכתב ורבותינו האחרוני' הבאים אחריו כולם חלקו עליו וחלקו כבוד לחוש לדבריו ע' במהריב"ל בתשובותיו סי' קכ"ז ורל"ב ותרפ"ב בדיעבד כשר. ורבינו הש"ע נקטה לספק אשת איש ולדעת החולקי' על הרמב"ם הדבר ברור דאין חשש בנ"ד דאמר שמבטל הגט וגיטא לא בטל ואף דבש"ס פ' השולח נקט כל לשנא דבטל הגט ואפ"ה ס"ל דכוונתו לביטול השליחות א"כ ה"נ נימא שביטל המעשה הנתינה ולא הגט עצמו. אף שריב"ש כתב דאם אמר הריני מבטל הגט להחולקי' לאו כלום הוא אולם אולי יש לחוש למ"ש אבל בנ"ד שאמר שהוא מבטל עד אח"כ ודאי לא כיון שמבטל הנתינה דאיך אמר עד אח"כ ר"ל שמבטל הנתינה לזמן ואיך יבטל הנתינה לזמן כיון שבטלה הנתינה מה תהי' אח"כ אבל יכול להיות שמבטל הגט לזמן ויתבאר לקמן בס"ד בארוכה ביאור זה הענין א"כ רק לדעת הרמב"ם הוא החשש:
והנה לכאורה מוכח בהדיא כדעת החולקי' על הרמב"ם דהא בש"ס נקט כולהו לישני דביטול הגט ועלה אמר חוזר ומגרש קשה למה נאמר שכיון לביטול השליחות מנין לנו זה הא זה הלשון כולל יותר שביטול הגט מביטל השליחות ולמה נקיל מספק ע"כ דלא מצי לבטל הגט:
ובאמת הרמב״ם ז"ל כתב אם הוא ביד השליח צריך שיאמר שיהי' בטל מלהיות גט וכשהוא בידו די כשאמר שמבטל הגט אך היא גופא טעמא בעי למה לא נאמר אף כשהוא ביד השליח שמבטל הגט ולא השליחות נהי שמוכח כך מש"ס דחוזר ומגרש על הש"ס גופא קשה א"כ מוכח דלא כרמב"ם לכאורה. אך ז"א דבפ"ט מה' גירושי' ה' כ"ה כתב הרמב"ם אם אמר לכתוב גט לאשתו ונתייחד עמה אינו גט דוודאי בעל וביטל הגט. והקשה ה"ה מ"ש מגט ישן דאינו רק פסול מדרבנן ותי' כיון שהוא בעצמו עושה מעשה ומגרש אין לחוש לביטול. והמ"ל פ"ה מה' גירושין כתב להקשות למה כתב הרמב"ם הדין אם נתייחד קודם הכתיבה ולא אח"כ ותי' דקמ"ל אף שאח"כ צוה ליתן אינו כלום דכבר ביטל הכתיבה ע"ש ודבריו נפלאו הא גם בגט ישן מה בכך שהוא מגרש הא אם ביטל הגט אינו חוזר ומגרש לרמב"ם ע"כ הפשט הוא אי הוי מבטל הגט לא הי' נותן לה דלא הי' מכשילה א"כ אף בקודם הכתיבה אי מצוה אח"כ ליתן מוכח שלא ביטל דאם הי' מבטל הגט לא הי' מצוה ליתן דהא אין כאן כתיבה ומ"ש מגט ישן. ובאמת הי' נראה לי ליתן טעם אחר דכשהגט בידו אף שנתייחד עמה אינו מוכרח שמבטל הגט דלמה יבטלנו לגמרי הא בידו שלא ליתנו לה ומניח הדבר בבחירתו ורצונו ואע"ג דקאמר בגיטין ד' י"ח אנחי' בכסתי' אקדומי פורענות כו' ע' רש"י שאין מניחו על סמך זה אי ירצה כיון שעתה אינו רוצה לגרשה היינו דאינו מניח לכתוב אבל כיון שכבר כתב מניח אצלו אף שאין רוצה לגרשו עכשיו מ"מ אינו מבטלו כמו דאמרינן בש"ס שמא כתובי' הי' ונמלך עליהם כו' ולא שביטל להגט דא"כ אף אם אמר תנו אין נותנין להרמב"ם דאין חוזר ומגרש בו ע"כ דחייש שנמלך ואינו מבטל כך הוא בגט ישן כיון שהגט בידו. ואי קשיא מה הועילו בזמן בכתב ונמלך ואח"כ יגרש דזה לא שכיחא ג"כ שימליך ואח"כ יגרש. אבל כשהגט ביד השליח מוכרח לבטל כשאינו רוצה עכשיו לגרש שאם יתן השליח שלא יהי' גט:
ובזה יש מקום ליישב דברי הש"ע שפסק ססי' קמ"ט בנתיחד עמה קודם גט דהוי ספק ובסי' קמ"ח בגט ישן ע"י שליח לא תצא ומ"ש בין זה לזה בין לטעם ה"ה ובין לטעמא דידי והוא צריך עיון גדול:
ולמ"ש יש ליישב קצת דודאי כמה דסגי' לי' בלא ביטל אינו מבטל רק עבור שירא שלא יתן לה השליח מוכרח לבטל אבל בגט ישן דבלא"ה לא תנשא סומך ע"ז וא"צ לבטל כי סובר בלבו שתודיע לשליח מהיחוד ולא יתן לה הגט דכיון דלא תנשא לא תרצה בגט זה. עכ"פ נקטינן מהא דסברו' ה"ה כיון שמגרשה ע"כ לא ביטל ע"י יחוד דאל"כ לא הי' מכשילה. א"כ בזה יש ליישב דברי הרמב"ם משו"ה אם הגט ביד שליח חוזר ומגרש דמדחוזר ומגרש ע"כ מוכח שאז לא כיון לבטל הגט רק השליח אבל כשהגט בידו אף שרוצה לחזור ולגרש אינו מועיל דהא ע"כ ביטל הגט דמה הי' לו לבטל דהא ליכא שליח וביטל הנתינה אינו משמע בלשון ביטל הגט אבל ביטל השליחות יתכן שלזה כיון בביטולו וסמכינן עלי' להכי חוזר ומגרש וזה ברור. ובזה מיושב על נכון מ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' גירושין הל' י"ט אם ביטל השליח אפי' הן עשרה בטלו כולם ותמהו עליו למה מחלק בין עידי כתיבה לעידי שליחות ובש"ע סי' ק"מ סעי' ס"א כתב דין זה בשמו וכולם תמהו על הרמב"ם והראב"ד הקשה הא קי"ל כר' דלא בטלו כולן. ולמ"ש דבריו מחוורי' דוודאי אף אי נימא עדות שבטלה מקצתה לא בטלו כולה היינו אי ביטל השליחות אבל אי ביטל הגט הכל בטל רק בעלמא תולי' שביטל השליחות מדחוזר ונתנו לה אבל הכא הא אינו מצוה ליתן מחדש להכי העדים לא יתנו אף שביטל קצתן דשמא ביטל הגט להכי לא יתנו כולם. אבל בש"ס מיירי שביטל בהדיא רק קצתן ע"כ לא ביטל הגט רק השליחות. אבל הרמב"ם מיירי שביטל סתמא הגט להכי הכל בטל. אבל כשביטל עידי כתיבה כשמצוה אח"כ ליתן ע"כ לא ביטל הגט:
ויותר נ"ל ליישב דברי הרמב"ם עם סוגי' הש"ס דבש"ס נמי מיירי שבטל סתם ואפ"ה ניחא הכל די"ל כמ"ש תוס' שם די"ל יכול דרבי היינו דיעבד דס"ל בטלו מבוטל להכי ס"ל לרבי יכול לבטל זה שלא בפני זה אף דיש חשש שמא יתן העד השני והוא ביטל הגט דהא ס"ל בטלו מבוטל אף במקום חשש. וא"ל כתי' תוס' דמשמע דיכול לבטל אף זה שלא בפני זה וליכא שנים. דהא מבואר בש"ע סי' קמ"א סעיף י' דאחר שנכתב הגט יכול לבטל הגט זה שלא בפני זה כדעת הריב"ש א"כ שפיר קאמר ר' יכול לבטל זה שלא בפני זה. אף די"ל שבטל הגט הא ס"ל בטלו מבוטל ואי דעתו הי' לבטל השליחות עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ולא בעי שנים כמ"ש תוס' ולרשב"ג אינו יכול דבין שביטל הגט בין שביטל השליחות בטל השני דהא ס"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ואיהו הא ס"ל בטלו אינו מבוטל והכא יש חשש ג"כ שהשני יתן והגט או השליחות כבר בטל להכי ס"ל אינו יכול לבטל. ואי קשיא א"כ סיפא דקתני אם אמר לשנים זה שלא בפני זה יכול לבטל אף לרשב"ג דלא בטל השני אכתי קשה דלמא בטל הגט דז"א דהא לרשב"ג בטלו אינו מבוטל להכי יכול לבטל ממ"נ אי כיון לגט הא אינו מבוטל ואי לשליחות השני לא בטל א"כ אף אם יתן השני אין לחוש לכלום. אבל זה שביטל בפניו אסור ליתן דשמא ביטל השליחות והוא בטל והשני לא בטל והאי יכול נמי דיעבד דלכתחלה לא יבטל הגט אף דביטל אינו מבוטל. או כיון דאינו מבוטל אף לכתחלה אין קפידא אבל דברי הרמב"ם מיושבי' בס"ד ודו"ק:
אך ע"ז תי' איכא לאקשויי איך קאמר לר' אי יהבי אחריני לית לן בה הא נחוש שביטל הגט ואסורים האחרים ליתן דהא לר' בטלו מבוטל והגט בטל אף שלא בפני שנים לשיטת הריב"ש שזכרנו. ותו ל"ל לומר לר' לא בטלה כולה אף אי בטלה כולה נמי יכול לבטל דיעבד דשמא היה כוונתו על הגט והגט בטל אף שלא בפני שנים ונשאר קו' תוס' מנ"ל דר' סבר בטלה כולה דלמא יכול לבטל דיעבד. וא"ל הא אי כיון לשליחות לא בטל דהא לביטול השליחות בעי שנים זה בפני זה מ"מ מספק לר' בטל דשמא כיון לבטל הגט:
אולם אם נאמר דלא כהריב"ש יתכן לישב הסוגי' אף אם נאמר כרמב"ם דיכול לבטל הגט רק דנימא לגט בעי נמי שנים זה בפני זה דלא כהריב"ש א"כ אין לחוש לביטול הגט שלא היה בפני שנים רק אפכא הוא דבטל לר' שמא כיון לבטל השליחות ובשליחות עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ולא בעי שנים זה בפני זה ולהכי בטל לר' ולרשב"ג בטלה כולה. ואי קשיא א"כ ל"ל לומר לרשב"ג דלמא יהבי כו' נימא משו"ה אינו יכול לבטל לרשב"ג דבעי שנים זה בפני זה כיון דבטלו כולן. די"ל זה בלא"ה קשה לפי' התוס' וי"ל היינו דקאמר דלמא יהבי דמשו"ה בעי שנים קודם תקנות ר"ג ותו י"ל דמיירי בכל גווני בין שהי' בפני שנים כו' או זה שלא בפני זה ובהי' לפני שנים כא' צ"ל טעמא דרשב"ג משום חששא דלמא יהבי ואי קשיא א"כ הדרי קושי' אדוכתי' בביטל בפני שנים למה לר' יכול לבטל שמא ביטל הגט ובטל כל העדות. די"ל הא לר' בטלו מבוטל אף אם יש חשש דאחריני יהבי. רק הש"ס קאמר טעמא דאי יהבי אחריני כו' דמהני נמי אף שלא ביטל רק בפני א' מ"מ מהני דס"ל לא בטלו כולן וא"צ שנים. וע"ז קאמר אי יהבי כו' דאז אין חשש לביטול גט דהא בעי שנים ואי ביטל בפני שנים בלא"ה ניחא לר' דהא ס"ל בטלו מבוטל ובאמת אחריני נמי אסורי' ליתן דלר' יכול לבטל אך הרמב"ם ע"כ ס"ל כהריב"ש כמ"ש מדכתב בשלוחי הולכה דבטלו כולן משביטל א' ע"כ משום די"ל שביטל הגט אלמא לא בעי בפני שנים דהא כן לנו בכתבו כתב בפניהם או בפני שנים אחרי' מבואר דמיירי למי שביטל בפניהם זה שלא בפני זה ועלה קאמר דמהני ביטול בשליח הולכה ע"כ לביטול הגט לא בעי שנים כריב"ש א"כ קשה לישב הסוגיא וי"ל דהרמב"ם ס"ל דווקא אחר שנכתב הגט יכול לבטל הגט בפני שנים זה שלא בפני זה כדעת הריב"ש אבל מודה הריב"ש דקודם שנכתב הגט בעי שנים זה בפני זה דשם אינו מבטל הגט שעדיין אינו בעולם רק העדי' שלא יהי' שלוחי' ובעי שיהי' שנים זה בפני זה וכן נראה מריב"ש סי' תפ"ב וכ"כ הריב"ש בתשו' תפ"ב א"כ בש"ס דמיירי דאמר לעשרה כתבו ומבטל קודם שכתבו בעי שנים לביטול הגט להכי לא נחוש בש"ס לביטול הגט רק לביטול השליחות לא בעי שנים לר' דלא בטלה כולה ולהכי ס"ל יכול לבטל ואף דר' מיירי בכל גווני אף שהיה שנים זה בפני זה נמי לר' יכול לבטל אף די"ל שביטל הגט דהא ר' ס"ל בטלו מבוטל והרמב"ם מחלק באמת בין עידי כתיבה לשלוחי' דבשלוחי' אחר שנכתב הגט בטלו כולן דשמא נתכווין לביטול הגט ולא בעי שנים וזה ברור בישוב דברי הרמב"ם:
ויראה עוד מל' הרמב"ם ז"ל שכתב שיבטל או זה שלא בפני זה או בפני שנים אחרי' דכשמבטל בפני שני' אחרי' וודאי מבטל כולן משמע אף כשמבטל לכ"א זה שלא בפני זה נמי מיירי שאומר שמבטל כולן רק דלא מהני נגד אותן שלא בטל בפניהם דשלא בפניה' בעי שנים רק אותן שבטל בפניהם בטלי' לר' דס"ל עדות שבטלה מקצתן לא בטלה כולן ומהני לגבייהו הביטול ולא לגבי אחריני. ואף אי בש"ס נמי מיירי שאומר שמבטל כולן מהני לר' ממ"נ בין שביטל בפני שני עדי' ובין שביטל בפני עידי כתיבה בעצמן זה שלא בפני זה דאי בטל בפני עדי' כולן בטילי' דיעבד דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ואי לא הי' שנים מ"מ אותן שהי' בפניהם מהני דס"ל לא בטלה כולן ולאותן שבטל בפניהם א"צ שנים ולרשב"ג בכל גווני לא בטל או משום דלא הי' שנים ואי הי' שנים איכא חורבא דשמא יהבי ובמקום חשש דיהבי לרשב"ג בטל אינו מבוטל ואף דלשון אי יהבי לית לן בה דקאמר לר' אינו בכל גווני דאם הי' בפני שנים אסורי' לכתוב אינו קשה דכן צריכים אנו נמי לומר לפי' תוס' דהא ע"כ מיירי בכל גווני ע"כ משום דכשהי' בפני שנים אין צריך לפרש טעמי' דיכול לבטל דבטלו מבוטל וקאמר הטעם רק אי לא הי' בפני שנים כא'. ודו"ק:
אך לכאורה יש להשיב על דברי הריב"ש דעיקר הוכחת הריב"ש דלא הוזכר ב"ד בביטול הגט להכי א"צ שיהי' זה בפני זה. קשה לרב ששת דס"ל אינו חוזר ומגרש ע"כ סתם ביטול היינו הגט ואיהו מפרש מתני' בפני כמה מבטלו בפני ב' הרי אף גט צריך ב"ד. וצ"ל לרב ששת באמת גט צריך ב"ד דעלה קאי עושה ב"ד ומבטלו. אבל לר"נ לא מיירי בביטול הגט ולא הוזכר דבעי ב"ד אבל מ"מ דוחק למה נשוי פלוגתא בין ר"ש לר"נ ואף שוודאי גם זה הי' עושי' בראשונה שהי' מבטלי' גט עצמו בהדיא ובוודאי תיקנו ג"כ שיהי' ב' או ג'. ותו אמאי לא תני במתני' בראשונה אף ב"ד לא הי' צריכי' שהיו מבטלי' הגט ותיקן ר"ג שלא יהיה עושים כן ואי ע"ז לא קאי תקנו' ר"ג א"כ אין ענין לביטלו מבוטל ונסתר מ"ש. ותו למה לא יחוש ר"ג לזה. לכן דברי הריב"ש צ"ע:
וגם מזה יש ראי' דלא כרמב"ם דוודאי טעמא דצריך עשרה למשלפינהו לא שייך על ביטול הגט דמאי ענין להני עשרה כיון שאינו מבטל להם רק להגט נהי די"ל דמיירי שמבטל השליחו' אבל מאי פריך וליבדרי אבדורי אכתי קשה דלמא יבטל הגט בפני כל א' וא' עד שימצא כולם אלא מוכח דא"י לבטל הגט אחר שנכתב אלא השליחו' וצריך עשרה דווקא למשלפינהו וא"ל שמא יבטל קודם שנכתב דלק"מ דהרמב"ם דס"ל אף קודם כתיבה אינו מבטל הגט רק השליחות להכי פריך שפיר ולבדור אבדורי ודו"ק א"כ מוכח דלא כרמב"ם ז"ל דס"ל דלאחר כתיבה יכול לבטל הגט או דלא כריב"ש רק דצריך דווקא ב' ביחד לבטל הגט ואז אי יבדרו לא מצי בטל הגט והא פסקו כל הפוסקים כהריב"ש א"כ מוכח דלא כהרמב"ם ועוד נ"ל לענ"ד ראי' דלא כרמב"ם ז"ל מגיטין ד' ע"ו דקאמר גבי האומר ה"ז גיטך ע"מ שאעבור נגד פניך ל' יום ולגט ישן אין חוששי' שהרי לא נתיחד עמה. ואי נימא כרמב"ם ז"ל דיכול לבטל הגט למה קאמר לגט ישן אין חוששי' הא שם כבר נתן הגט לידה ולמה נקט חששא דגט ישן הא איכא חשש אי נתיחד עמה שמא ביטל הגט דהא אזדא דברי ה"ה וגם דברינו לעיל דכיון שהוא מסר לה הגט אח"כ או כשהגט עדיין בידו ליכא רק חשש דגט ישן דהא הכא אין הגט בידו וכבר מסר לידה ולמה נקט רק חשש דגט ישן ע"כ א"י לבטל הגט. וא"ל דמיירי באומר נאמנ' עלי דאי נתיחד לא מהני נאמנות כמ"ש הב"ש סי' קמ"ח ע"ש והדין עמו כמבואר בריב"ש סי' שנ"ח דטפי מסהדי לא מהימנא. א"כ אי הווי חשש יחוד לא מהני נאמנות. וא"ל כיון שהימנה אין לחוש לערעור של יחוד דא"כ אף בגט ישן יש טעם זה ע"כ לא מערעור מיירי רק דה"ק לדידן אנן לא חיישינן ליחוד דאי הוי חיישינן ליחוד הי' חשש גט ישן א"כ קשה טפי הי' לו לומר אי היה חשש יחוד הוי לן לחוש לביטול ע"כ אין חשש לביטול הגט משום יחוד ובתר הכי פריך מערעור דבעלה ומשני באומר נאמנת ע' בתוס'. ואפשר אם כבר נתן הגט ליד האשה הוי מעשה לכ"ע ואינו יכול לבטל הגט אף להרמב"ם ז"ל להכי צ"ל גט ישן ועוד יש קצת ראי' דלא כרמב"ם ז"ל דהא בד' פ"ח פריך הש"ס וליחוש דלמא אימלך אמלוכי ע"כ הפי' שביטל הגט קודם הכתיבה ע"ש בתוס' א"כ לשון אמלוכי היינו ביטול הגט א"כ בסוגיא דשיירות מצויות קאמר נמי שמא נמלך אם נאמר נמלך הכוונה ביטל הגט א"כ מאי מהני דאמר עכשיו תנו כיון שביטל הגט ע"כ אינו יכול לבטל הגט ואפשר ל' נמלך שלא ליתנן אינו סובל ביטול הגט כמו אמלך אמלוכי ד' פ"ח ואי קשיא למה נותני' ליחוש שמא ביטל הגט די"ל דאינו חשוד לקלקלה בידים כמבואר שם בתוס' ע"ש עכ"פ הראינו פנים להלכה דלא כרמב"ם ז"ל וכל הראשונים חשו לדבריו רק לכתחלה כמ"ש הריב"ש רק הש"ע נקט ספק מגורשת אבל כל הראשונים חשו רק לכתחלה ובנ"ד אף אם נבא לחוש לדבריו כיון שאמר שמבטל עד אח"כ אם נאמר שמבטל הגט לזמן כמו שקאמר בלשון אשכנז עד שפעטר לא מוכח דשעת נתינה נמי קאי בדבריו שהגט יהי' בטל דכוונתו הי' שיהי' בטל עד שפעטר ואז בשעת נתינה כבר רצה להכי דעת הפוסקי' במבטל קודם כתיבה כשמצוה לכתוב חזר מבטולו רק לרמב"ם כשאמר שלא יועיל הוי מודעא אבל כאן לא אמר שלא תועיל הנתינה חזר מדבריו בהנתינה ואף אם גם בלבו הי' שגם אז לא רצה הוי דברים שבלב ואינן דברים דדוקא אי מסר מודעה על הגט אף שאח"כ נותנו לה לא הוי דברים שבלב דסמך א"ע על המודעא אבל הכא לא מוכחא מלתא דשמא אז כלה זמנו שגמר בדעתו א"כ הוי דברים שבלב דלא מוכחא דאז בשעת נתינה חפץ בביטולו וזה מוכח מש"ס קידושין פרק האיש מקדש דיליף דברים שבלב אינן דברים מיקריב אותו ודחי משום דניחא לי' דליהוי כפרה. וכן מוכיח מגיטי נשים ודחי נמי מצוה לשמוע דברי חכמים. ולכאורה תימא הא פ' חזקת הבתים יליף ר"ה דתלוי' וזבין זבינא זבינא נמי מיקריב אותו ומגיטי נשים ודחו נמי כמו בקידושי' ועכ"פ קשה האיך מוכח דדברים שבלב אינן דברים שאני הכא דאגב אונסי' גמר בלב שלם כדס"ל לר"ה נהי דאפכא לא קשה מ"ל תלו' וובין מהני דלמא טעמא משום דברים שבלב דאי לאו דתלוי' וזבין הוי זבינא לאו דברי' שבלב הוא דאנו יודעי' אונסו ואומדנא דמוכח בודאי מבטל המקח כמבואר בסי' ה' בח"מ וכן מוכרח דאל"כ למסקנא למה לי לרב הונא לומר אגב אונסו כו' הא קי"ל דברים שבלב לא הויין דברי' אבל אפכא קשה מנ"ל דדברי' שבלב לא הוי דברים ותו תימא אי ס"ד דלאו טעמא הוא דאגב אונסו כו' א"כ לא הוי דברים שבלב ומי ניחא אף אי דברי' שבלב לא הוי דברים:
שוב ראיתי בחידושי הרשב"א בקידושין הרגיש בקושיא הראשונה. וע' מה שתי'. ולענ"ד לא העלה ארוכה דעכ"פ צ"ל סברות ניחא לי' בכפרה אף להמקשה הי' מועיל אי משום דברים שבלב אי דגמר ומרוצה ואכתי מ"ל דברים שבלב דלמא משום דגמר ומרוצה ולכאורה עלה בלבי לומר אי דברים שבלב הוי דברים למה נאמר אגב אונסי' גמר ומקנה נהי שהוא אמר הא זה בידו שלא להסכים בלבו ע"כ דברים שבלב לא הוי דברים:
אך אין זה נוח לי דאי לאו דברירא לן שגמר בלב שלם (שירא שאם יאמר אח"כ שהי' אונס יחזרו ויאנסו אותו) אינו דברים שבלב דאונסו מוכיח עליו כמו שכתבנו למעלה א"כ אף בלב גמר להקנות ואיך מוכח דדברי' שבלב לא הוי דברים. לכן נלענ"ד לומר דאף דאית לי' תלוי' וזבין זבינא זבינא כו' אינו ברור שמקנה אבל ספיקא הוי רק כיון דליכא אומדנא דמוכח הוי זבינא זבינא דהוי דברים שבלב ואינן דברים ובהכי י"ל לסייע דעת י"א ברמ"א סי' רי"ז במתנה דברים שבלב הוי דברים דזה מוכיח דתלוי' ויהב לאו כלום היא אמאי להכי מפרשי' הי"א משום דכיון דאינו ברור דמקנה במתנה לאו כלום הוא דדברים שבלב הוי דברים במתנה ובזה ניחא דעת הרי"ף הובא סי' ר"ד בשטר קנה אף בלא יהב עדיין זוזי כיון דהוי מכר דברים שבלב לא הוי דברים ודוק:
אך על דיעה זו דדברים שבלב לא הוי דברים במתנה קשה א"כ מאי ראי' מייתי במס' גיטין בעובדא דגידל בר עילאי מהאי גיטא דאשקלי' כו' הא תוס' כתבו במס' ב"ב דגט מעושה הוא כמכר א"כ במכר י"ל גלוי דעתי' לאו כלום אבל דגידל לא אשקלי' והוי כמתנה ובהא דברים שבלב סגי רק בלא גלוי דעתא לא מהימנינן לי' שביטל שלא ידעינן כוונתו אבל אי גילה דעתו סגי. רק זה אפשר לדחות דעכ"פ אביי בא לדחות לדברי רבא דאיהו נמי מוכיח מגיטא דאשקלי' רב ששת ע"כ בא לומר גילוי דעת מהני ולא משום דברי' שבלב לזה מוכח דליתא מגיטא דאשקלי' רב יהודה כו' אבל מ"מ מוכח בגט דדברי' שבלב לא הוי דברים מדקי"ל גלוי דעתא לאו מלתא הוא וכ"כ תוס' ריש השולח ד"ה מהו דתימא ע"ש. א"כ כיון דדברים שבלב לא הוי דברי' בגט אף דהוי כמתנה א"כ אם אמר שביטל עד אח"כ ונתן גט לא מוכח אם אז הי' דעתו בלבו שיהי' בטל או כבר כלה הזמן דעלה בלבו שיהי' בטל והיכא דלא מוכחא מלתא הוי דברים שבלב ואינן דברים ודוק. ותו הא תוס' כתבו בד' יו"ד ע"כ אם ביטל שליחות עדות וחזר ועשאן שלוחי' ודאי כשר וא"צ לבטל הביטול שעשה מקודם דאף דדעת הרמב"ם אם ביטל הגט קודם שנכתב הוי מודעה ואינו די שיחזור ויצוה לכתוב רק כשיבטל דבריו הראשונים והרמב"ן נחלק עליו במס' ב"ב הובא בב"י סי' קל"ד בא"ה בארוכה והריב"ש סי' קל"ב האריך בזה וכתב דהרמב"ן בחידושי מס' גיטין הודה לו אבל היינו אי אמר בלשון זה גט שיעשה בטל הוא הרי גילוי דעתא שרצונו לכתוב גט בפסול א"כ אין ראי' ממה שמצוה מחדש דמ"מ סמך על ביטול הראשון אבל נדון שכתבו תוס' שמבטל שליחותן כשחוזר ואומר להם כתבו הרי ממנן שלוחי' מחדש ואין זה צריך לפני':
אבל נ"ד שלא הזכיר מה שיתן יהי' בטל רק שביטל לזמן ובדעתו באיזה זמן שירצה יתן דהא הגט לא בטל לעולם כמו שיתבאר בסמוך בס"ד א"כ די בזה כשנתן דחזר מבטולו ואין צורך שיפרש שמבטל דבריו הראשונים שבמה שנותן הוי הריצוי ולא דמי להא דאמר רב ששת במס' עירובין ד' כ"א ע"ב והובא בש"ע סי' קל"ד דצריך ביטול מודעא אף דלרמב"ם ביטל הגט הוי מודעא דהיינו כשאומר מה שאכתוב יהי' בטל דאז הוי מודעא:
אבל המבטל גט סתם ולא הזכיר מה שיעשה יהי' בטל רק בטלו עכשיו כשחוזר ונותן סגי וא"צ שיבטל דברי' הראשונים דהנתינה הוי הריצוי ושם דייק הש"ס מדקאמר עד שיתן ולא עד שירצה דצריך ביטול מודעא דהא אמר בהדיא שנתינה לא תועיל ואומר שרוצה ליתן בפסול אבל כשלא אמר כן רק שמבטל די אי נותן אח"כ דהא לא גילה דעתו שרוצה ליתן כשיהי' פסול א"כ נ"ד שביטל לזמן והשאיר היכולת בידו ליתן הגט מיד כשנתן הרי נתרצה וזה ברור:
אך לכאורה דא עקתא דלמא לרמב"ם כיון שביטל לשעה הגט לעולם בטל ואין זה בידו לבטל לזמן כיון ששעה א' נעשה חרס ואינו יכול לחזור ולגרש בו ויש לדמות להיום אין את אשתי ולמחר את אשתי דלדעת רש"י ורא"ש ותוס' כיון דפסקה פסקה ע' פ' המגרש הה"ד בביטול אולם לדעת הרמב"ם אף שם דלא הוי גט ע' סי' קל"ד סעי"ח:
ולענ"ד בביטול כ"ע מודי' דלא הוי ביטול לעולם דבגט ע"כ רצה שהיום יהי' כריתו' גמר דאלא"ה הוי שיור וכיון שיום א' נכרת הרי פסקה אבל בביטל מה בכך שמשייר בי' עכשיו שהגט יהי' גט לאחר זמן ותו הא הרמב"ם כתב שעיקר הביטול הוא שרוצה שיהי' בטל מלהיות גט ע"ש אבל אם רוצה שיהי' אח"כ הרי לא בטל מלהיות גט והא בידי' למשדי תנאי דהגט יהי' על אחר זמן א"כ ודאי בביטול לזמן אינו בטל לעולם וזה ברור וע' במס' נדרים ד' כ"ט אף בקדושת הגוף איכא דס"ל דפקעה רק באשה אין אישות לחצאין. א"כ אין ראי' כלל מהיום אין את אשתי לביטול דהתם אף שמתנה כך לאו כל כמיני' אבל הכא אומר שהגט לא יועיל עד אח"כ מי לא מהני והרי הניח בו תורת גט ואנן בעינן שיבטלו מתורת גט דהעדים שחתמו אין יכול לבטל ולא דמי למקדש אשה לל' יום דמקודשת לעולם ע' סי' מ"ם היינו משום דאי לא תתקדש לעולם אף עכשיו אינה מקודשת דאינה מקודשת לחצאין אבל על הגט יכול לומר עד זמן זה לא יועיל דהא מה שביטל הגט הוא שאינו רוצה שיועיל גוף הגט והיינו אי שווי' כחרס אבל כל ששייר בו שיועיל אף הרמב"ם מודה דמהני ואינו חולק על רבותינו החולקי' עליו. ותו דודאי ל"ד לקדושת הגוף ואישות דשם כיון שחל עליו תו לא פקע אבל זה בידו לומר הגט לא יועיל עד הזמן פלוני כמו שיכול להפקיר לזמן ולאסור בהנאה לזמן וטפי י"ל לדעת הרמב"ם אם אין בידו לבטל לזמן אינו חל כלל כמו בגירושין אבל לאח"כ הגט קיים בלי פקפוק. וגם אין זה ענין לומר דהוי תנאי או חזרה כמו במקדש מעכשיו ולאחר ל' יום דהכא הלשון ברור בכוונתו שאמר שיהי' בטל לזמן ואין כאן לשנא דסתרי אהדדי. וא"ל כיון דאמר הריני מבטל לא מהני מה שאמר לזמן דהמקדש ומגרש תוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי דדוקא התם במעכשיו אמרינן תנאי הוי דעדיין לא נתן כסף הקידושין תדע דבעי למימר נמי חזרה הוי אבל אי מבטל הגט בטל הוא ואינו יכול תכ"ד לפרש דבריו. זה אינו דהא להרמב"ם הקדש נמי תכ"ד לאו כד"ד עי' סי' רנ"ה בח"מ ובמ"ל ה' תמורה מקיים דבריו ואפ"ה הי' מועיל הקדש לשלשים יום אי לאו דקדושת הגוף לא פקעה אלמא דיכול תכ"ד לפרש שיהי' לזמן. ועי' תוס' ב"ק ד' ע"א באין יכול לכוין להוציא ב' שמות כא' דבריו קיימים תוכ"ד אך שם מיירי בלשונות הסותרות. אבל כשאינו סותר ומפרש דבריו לכ"ע יכול לפרש דבריו ותו בביטול נ"ל תוכ"ד כד"ד דבקידושי' וגירושי' הטעם דלאו כד"ד דמסתמא אינו אומר אלו הדברים אלא אם גמר בלבו זה כמ"ש הר"ן וזה לא שייך בביטול. ומ"ש הב"ש סי' מ"ט דוקא במעשה אמרינן תוך כ"ד לאו כד"ד פשוט דאין כוונתו לחלק בין מעשה לדיבור כמבואר במקורן של דברים בר"ן וריב"ש. רק כוונתו לחלק בין העדאת עדים לעושה מעשה אבל לבטל הגט י"ל כד"ד ותו הכא טפי הי' לומר תנאי מחזרה דאם אינו יכול לחזור הא אמר מילי דכדי ודומה להא דקאמר שם בפ' האיש מקדש כיון דאין גט אחר מיתה י"ל תנאי הווי ואף דמ"מ לפי אמת אמרינן שם תנאי הוי דאיתא סברא דלרחוקה אתי אבל הכא אפכא כיון דלרחוקה אתי טפי י"ל שרצה תנאי וגם כיון דהוי מילי דכדי אין לתלות בחזרה אבל פשוט שאין כאן לא תנאי ולא חזרה רק ביטול לזמן ואין הגט בטל לעולם כמו שביארנו בס"ד אך בזה יש לעיין דע"כ כוונתו הי' באמירתו שאף שיתן לא יהי' מועיל דאם כוונתו הי' שיבטל כעת עד שירצה ליתן למה לי' לבטולי הא בידו שלא ליתן ע"כ הי' הכוונה אף שיתן יהי' בטל א"כ מאין לנו הכוונה שאז כשנתן רצה שיהי' גט וה"ז דומה למודעא דלא מהני הנתינה עד שיבטל המודעא כמבואר בערכין מ"מ לעיל נ"ל ברור אף אם נאמר לרמב"ם דיכול לבטל לזמן בשגם שזה אינו מוכרח די"ל כל שאינו מבטלו לגמרי מודה רמב"ם ז"ל דאינו יכול לבטלו רק אף אם נאמר שיכול לבטלו עכ"פ יכול לחזור אף תוך הזמן דדוקא כל שבטלו לעולם מתורת גט אינו יכול לחזור ולגרש בו אבל זה שבטלו לשעה למה לא יכול לחזור בו אח"כ א"כ בנתינה זו חזר מדבריו אף שהי' בדעתו לבטל לאיזה זמן חזר עכשיו וגירש תוך הזמן וא"ל עכ"פ הוי מודעא שחפץ שאותו זמן לא יהי' גט ומנין לנו שנתרצה בשעת נתינה שיהי' גט דודאי להרמב"ן והעומדי' בשיטתו כמבואר סי' קל"ד האומר בטל הגט ולא הזכיר שהוא אנוס אינו מודעא אבל אף לרמב"ם דס"ל דהוי מודעא היינו שפירש ואמר גט שאכתוב בטל אז גילה דעתו שרוצה לכתוב גט שביטל אבל הכא לא הזכיר גט שאתן יבטל לא הזכיר שרוצה ליתן גט בטל רק הוא אמר שביטל הגט וי"ל שלא הי' דעתו ליתן גט בטל רק כוונתו הי' אם יסרבו בו ליתן הגט יודיע להם שביטל הגט או העדים יודיעו זה. או שלא רצה שיהי' בטל רק זמן זה ששהה עד שנתן כמו שביארנו בפתח דברינו בשם ה"ה מדנתן אח"כ לא ביטל הגט הה"ד הכא כיון שנתן אח"כ ע"כ כיון בביטולו רק הזמן ששהה עד שנתן כיון דלא שמענו מפיו שרוצה ליתן גט פסול למה נבדה מלבינו מודעא:
ובזה מודה הרמב"ם וטפי נימא דאם לא הי' רצונו ליתן או שהי' תוך זמנו שרצונו שיהי' בטל לא הי' נותן הגט ע"כ אז בשעת נתינה לא הי' בדעתו שהגט יהי' בטל רק גילה דעתו לעדי' שלא יסרבו עליו ליתן הגט ע"כ ביטל אז וגם אין אנו אחראי' ליתן טעם למה גילה לעדי' הביטול עכ"פ כיון ששמענו ממנו שביטל לזמן ואח"כ נתן ראוי לנו לומר שעד אותו זמן ביטל ולא שהי' דעתו ליתן גט פסול. וגם למה נתלה שעבר על דברי חכמים לבטל גט שלא בפניו טפי י"ל בשעה שביטל לא רצה ליתן או אפשר הי' רוצה מעות מהאשה אז סבר אם לא יתנו לו יאמר שבטל הגט ולא יסרבו בו ליתן וכיון שלא אמר שרצה מעות יותר ע"כ חזר ממחשבתו ותו והוא עיקר אנן לא חזינן דנחלקו הרמב"ם והרמב"ן באומר שגט יהי' בטל דהוי מודעא רק בשהזכיר גט שאכתוב יהי' בטל דדומה למודעא אבל כיון שלא אמר כך אינו מודעא ובדבורו שאמר שמבטל גט לזמן לא מבטלי' הנתינ' שעשה מעשה ונתן ואף שחשב שהוא בטל הוי דברים שבלב דלא הי' מתחלה מודעא וביטול לחוד אינו מועיל דלא ביטל לעולם וכשנתן או דחזר מביטולו או דלא ביטל רק לאותו זמן ואף אם נראה כך בכוונתו כל שלא ביאר דבריו שלא תועיל הנתינה אין מבטלים המעשה בדברים שבלב ולא יחלוק הרמב"ם לשוי' מודעא במה שאמר הגט בטל ומה שביטל הרי חזר ואמר הרי את מגורשת בגט זה הרי רצה שיהי' גט עכשיו ולא מסר מודעא אף שיאמר שיהי' גט שלא יהי' מועיל וכ"ע מודי' דאין זה מודעא רק דברים שבלב וזה ברור:
וגם ראי' לזה מדברי רמב"ן ב"ב הובא בב"י באומר גט זה בטל ולא אמר כשאכתוב יהי' בטל לאו מודעא היא ולא נאמר למה ביטל הא בידו שלא ליתן ע"כ כיון למודעא ע"כ דעתו שכל שלא ביאר המודעא אינו רק ביטל ויכול לחזור אח"כ וכמ"ש:
וגם הא כתב שם רמב"ן דלרשב"ם דבעי שיהי' אנוס ואי אינו אנוס אף שמבטל הגט הווי דברים שבלב הה"ד אפכא אי מבטל ולא ביאר מה שיאמר אחר כך לא יהי' כלום הווי רק גילוי דעתו והווי דברים שבלב וכ"ע מודים דאין זה מודעא תורף השורש ההיתר בקצרה כך הוא להחולקים על הרמב"ם אין חשש דאין יכול לבטל הגט ואף לרמב"ם הרי ביטל לזמן וי"ל או שחזר ממחשבתו כיון שגירש בגט וביאר שתהי' בו מותרת לכל אדם או שכבר הגיע הזמן שחשב אז בדעתו ואין לומר שנראה שכיון שיהי' הגט בטל בשעת נתינה א"כ אף שנתן אז כיון שגילה בדעתו שרצונו שיהי' אז גט בטל לא הווי דבריו שבלב דבלבו אז הי' שהגט בטל די"ל כיון שלא ביאר בהדיא מה שיתן לא יועיל ומה שיאמר שיהיה הגט לא יועיל רק שביטל סתם בהא לא נחלק הרמב"ם על הרמב"ן דאף שמבטל חוזר ומגרש רק הרמב"ם מיירי שאומר בהדיא מה שיעשה לא יועיל ואף ע"ז חולק הרמב"ן רק שהודה לו כמ"ש הריב"ש סי' רל"ב הוא בב"י סי' קמ"ב אבל בגילוי דעת על המודעא לא מהני כמ"ש הרמב"ן ב"ב כיון שלא ביאר בהדיא מה שאומר אח"כ לא יהי' מועיל אף שנאמר שמוכח שכיון כך גלוי דעתא במודעא לאו כלום הוא כמ"ש הב"ש סי' קל"ד סעיף ק' א' וזה ברור. ועכ"פ כיון שיש לספק שכך הי' דעתו ולא מוכח מהנתינה שעמד בדעתו שיהי' בטל תו הווי לי' דברים שבלב כל שלא אמר שיתן הגט בביטולו ול"ד למסירת מודעא וע' בחידושי הרשב"א מס' נדרי' הובא שם בנדרים בר"ן דף כ"ט ע"א דעיקר הטעם דקידושין וגירושי' לזמן לא פקעה משום דרחמנא אמר לא תפקעי והטעם דהווי קנין גוף ואי אפשר בגוף לשייר ובהקדשות ס"ד כיון דאשכחן בי' קדושת דמי' אף קדושת גוף לפקע כיון שלא הקדיש לעולם ומשני לי' דלא פקע ע"ש א"כ בביטול וודאי ל"ד להני ופשיטא דלא שייך לומר דלא לפקע כיון שלא בטלו לעולם ומבואר הדין שכתבתי למעלה וא"ל דכתיבה ראשונה בטלה עכ"פ דז"א כבר כתבנו שאינו מבטל הכתיבה רק הגט ותו אף אם יאמר כתיבת הגט לא יהי' מועיל רק אחר זמן הזה נמי מהני דהא קי"ל סי' קצ"ב האומר כתוב גט לארוסתי כשאכנסנה אגרשנה ה"ז גט מפני שבידו לגרשה הרי אף דאז הכתיבה לא הועילה מהני לאחר כך כל שבידו א"כ אם רצה אז לא תועיל רק על אח"כ ובידו לגרשה תיכף מהני א"כ לא נתבטל גט על אחר זמן והוא ראי' ברורה לענ"ד ולא נשאר שום גמגום רק משום דלא ידעינן זמנו שרצה שיהי' גט מתי כלה בזה סמכינן אנתינתו ע"כ אז כלה הזמן ואף שכפי אשר נודע לי הי' הפסק שיתן להאשה מעות כפי הפשר שהי' ביניהם והי' פסק שיתן אביו מעות להאשה אם לא יגרש:
אולם כיון שכל זה הי' ע"פ פסק ב"ד אין זה ענין לאונס והוא לא אמר שיתן בפסול הגט רק שביטלו לזמן י"ל כשנתן או שחזר מדבריו או שכך עלה בלבו מתחלה הזמן הזה או שרצה איזה הוספה לכן הודיע לעדות שבאם לא ימלאו רצונו לא יתן הגט או עניני' אחרים שעלה בלבו ואין זה המבטל הנתינה אף לרמב"ם כיון שאין דבור ברור הווי דברים שבלב ואף שאמר בלשון אשכנז שפעטער ולא קבע זמן כל שעתא זמני' מתי שירצה הגט קיים וגם אומדן דעת שכיון שקודם שיתן הוא מבטל דלאחר שיתן המנהג לקרוע הגט וזה יודעים הכל מאי מהני לי' ששייר לעצמו שמבטל עד שפעטיר ע"כ ביטל קודם הנתינה וכשנתן אז וודאי רצה שיהי' גט וזה הוכחנו דביטל לזמן לא ביטל לעולם. וכיון דרבותינו לא חשו לדברי הרמב"ם רק לענין לכתחלה ואיכא הני סברות דיש לומר דמודה הרמב"ם אין להחמיר אף לכתחלה. וזה נכון לענ"ד:
ועוד יש היתר גדול בנ"ד שעד השני לא שמע רק הנני מבטל ולא שמע מה מבטל ובקידושי' אם אמר הרי מקודשת ולא אמר לי אינה מקודשת כמבואר סי' כ"ז ואף דשם מהני מדבר על עסקי קידושין הכא ל"ד דאדרבה דבר שיהי' קיום לגט וביטול מודעא האיך מוכח דכיון על ביטול הגט. וא"ל דדמי לנזיר העובר לפניו ואמר אהא הה"ד הכא הגט מונח לפניו דהא גבי והדין מונח ג"כ לפניו ואפ"ה צריך כדין. ותו הא גבי אהא כתבו הרשב"א והר"ן פ' האיש מקדש גבי דברים שבלב דאף אהא הווי דברים שבלב רק מהני משום יד ואף דבסוף דבריו כתב הרשב"א לחלק בדברים שבלב מ"מ אהא הווי וודאי משום יד כמבואר בש"ס נדרי' ולענ"ד אין יד לביטול לכ"ע דעד כאן לא בעי אלא בקידושין כמ"ש הרא"ש דדומה להקדש וכן פיאה וצדקה הוקש להקדש אבל מאי ענין ביטול להקדש ובגירושי' כתב הר"ן משום דעבד מעשה מהני יד אבל בביטול דליכא רק דיבור לא מהני בי' יד ואף שכתב הר"ן משו"ה בעי בקידושי' דצריך מעשה ולא סגי בדבור משמע במאי דסגי דבור מהני יד צ"ל הר"ן ס"ל רק בקידושי' אי הווי סגי בדבור הי' דומה להקדש כמ"ש הרא"ש אבל שאר מילי לא ותדע דאל"כ מאי בעי בפיאה וצדקה ותו כיון דחזינן במאי דעבד מעשה מהני טפי יד א"כ ביטול המעשה י"ל דלא מהני יד ותו עכ"פ הוא רק בעיא כמו פיאה וצדקה. וכיון דדעת הרמב"ם הוא חומרא דחשו רק לענין לכתחלה ואיכא ספיקא אי שייך בזה וקרוב דלא שייך יד אין אנו אחראי' לחוש לחומרא בכל זה וא"ל שמא כוונתו לבטל הנתינה ולא הגט וזה מהני לכ"ע ע' ב"ש דהכא ע"כ לא כיון לנתינה דהא אמר עד שפעטיר וכיון שיתן איך תהי' הנתינה הזו כשירה ע"כ צריך שיחזור ויתן. ע"כ דבעי לומר אם ירצה ליתן יהי' כשר או מבוטל הגט. ובהא הווי רמב"ם ז"ל יחיד ואין להחמיר כ"כ כיון דאהני סברות שזכרנו למעלה ומודעא ליכא כיון שלא הזכיר שמה שיתן יהי' בטל לא גילה דעתו שרוצה ליתן גט בטל:
וגם הא ביאר כוונתו שמבטל הגט ולרוב הפוסקים אינו מועיל ביטול הגט א"כ במקום הני סברות שרי אף לכתחלה רק לחומר הנושא איני סומך על דעתי עד דלעייני רבנן במילי ה"ה שאריי הגאונים מפורסמים אב"ד דק"ק לבוב וק"ק דובנא אם המה יסכימו לדברינו אלה אהי' סניף לדבריהם ועצתי אמונה לגזור על האיש הבליעל למגזר שוקיו בנגרא דפרזלא דמאן דבטל גיטא וכו' וירכין אודנא לבא לאחת מערי הקהילות הנ"ל ויוחתך משפטו לפני ב"ד ולא יתירו לו כו' עד כי יאמר רוצה אני ויקיים דברי חכמי' לגרש בגט חדש ובאם יעמוד במרדו באפקירותא יתירה ויסכימו הגאונים להתיר האשה מכבלי העגון אני סניף לטהור להסכים עמהם וה' יראיני נפלאות מתורתו הכ"ד הכותב צבי הירש מזאמושטץ: