תפארת צבי אבן העזר· רבי צבי הירש בוצ'קו
הלכות גיטין · תשובה צז
לאחי טוב רואי מראה פני' בהלכה משנתו בפיו סדורה וערוכה תזל כטל אמרתו וכמעין גני' משוכה שפתותיו שנוני' חרבו שלופה קשתו דרוכה ה"נ אהובי אחי ידידי וחביבי הרב המאוה"ג המופלא ומופלג חריפי שמעתתי' טובא ידיו רב לו בהויו' דאביי ורבא כ"ש מוה' משה זלמן נ"י יצו ה' אתו את הברכה ביום הכסה כי יבא יכתב עם הכתוב לחיים מאדון המערכה. ועיניו יחזו בנין קרית מלך רב מקדש מלך עיר מלוכה.
קדמו עיני לשוח באמרותיך הנשלחים לידי מברעסלי במגילה עפה היא זקוקה וצרופה מתוקה בפי כדבש צופה כולך יפה מנופה בשלש עשרה נפה שמן הטוב שמן לאלפא שמעתתי' חריפא מים עמוקים כמיא דרדיפא. שאבתי מימיו בששון והיו כמים קרים על נפש עיפה שמחתי באמרותיו כי ראיתי ת"ל תלמידו מתקיים בידו חזק ואמץ לא תרפה וה' הטוב יוסף לו אומץ וחיל:
יהי כעץ שתול על פלגי מים מריח מים יפריח וכגנה יצמיח. והי' פריו למאכל ועלהו לתרופה והנה ערכתי בפ"ע אשר השיגה ידי על אמרותיו הנעימים ואם במקומות נטתה ידי לבנות ולנטות קו כן המדה את והב בסופה. אולם טרם אענה אכתוב אשר חזיתי בס"ד להלכה למעשה בדבר הנדון אשר כתב ומה' אתחנן יורני מה אדבר להשיב שואלי דבר ברוח צח לא לזרו' ולא להבר כי אם ברוח ה' ולו נתכנו מצעדי גבר:
תורף השאלה היתה בשכ"מ שכתב גט לאשתו סמוך לערב ובלילה לא הספיק הזמן לכתוב גט אחר וחתמו העדים בלילה והיא רוצה להנשא ויש חשש עגון כי היבם קטן בן שנה האם נתירה להנשא. ואמת חמסי על הדייני' העיני בשר להם ולא ראו המבואר סי' קכ"ז דכשר לכתוב גיטא דנא אחרינהו ואריך הוי למיעבד כן אבל אחרי אשר כבר נעשה המעשה. נעיין עפ"י דין תורותינו הקדושה. ההתירי' הגלוים בנ"ד הם שהוא שעת הדחק. וגם שהיו עסוקים באותו ענין ובכל חד מצדדי' נמצאו רבי' וגדולי הראשוני' המקילי' אולם נדבר על כל היתר בפרטות:
הרי"ף ז"ל השמיט דיש לסמוך על ר"ש בשעת הדחק. והב"י כתב דדעתו לפסול. והרא"ש כתב דס"ל להרי"ף כר' יוחנן דאמר כולן משום תנאי ור"ל דס"ל להרי"ף כאיכא מ"ד שכתב הרא"ש דלא כשר אלא בחתמו תרי ביומי' ומשו"ה השמיט הרי"ף דבעלמא אסור ובחתמו ביומי' בלא"ה כשר דס"ל כר"י עכ"פ מבואר בעלמא אין לסמוך על ר"ש בשעת הדחק ואפשר הי' עוד למימר משו"ה לא סמכינן על ר"ש כי אם בחתמו תרי ביומי' דהא תוס' הקשו לר"ש ניחוש שמא הקדימו זמן בכוונה ותרצו חזקה שעשו כהוגן א"כ לדידן דאינו כשר רק שעת הדחק א"כ העדים לא עשו כהוגן דאז לא הי' דחק בשעה שחתמו א"כ ניחוש שהקדימו בכוונה רק בחתמו תרי ביומי' אין חשש דאלו וודאי עשו כהוגן רק בכה"ג ס״ל להרי"ף דכולן משום תנאי א"כ משו"ה פוסל הרי"ף בעלמא א"כ נ"ד שהעדים חתמו ג"כ משום שעת הדחק י"ל דסמכינן על הר"ש. (ובסוף קונטרס של מעלתו ראיתי כתב גם מעלתו בסגנון זה אך להרא"ש שם לא העלה ארוכה דמ"מ למה הוא בטל במוקדם) אך גם זה לא מסתבר דאם איתא דמשכחת לה דכשר בשעת הדחק הי' להרי"ף להביא הך דסמך על ר"ש דיהי' נ"מ בעלמא היכי דידעינן שנכתב ביום דבלא"ה נכתב ביום דפסול מי ידעינן ע"כ שיש שמעידי' ע"ז א"כ יתכן שהעדי' יודעי' מתי נכתב להכי יותר נראה כדברי הרא"ש וב"י דלרי"ף דלא חתמו תרי ביומי' פסול ולא סמכינן על ר"ש:
אך הא קשיא לי בוודאי יש לפסוק כר"ש מדפליגי ר"י ור"ל אליבי' אי הכשיר מכאן ועד י' ימים ע"כ משום דס"ל כוותי' בשעת הדחק ופליגי אליבי' אך לשיטות רש"י דפי' משום גט ישן החשש דפייס אי אפשר לומר דפליגי ר"י ור"ל דנ"מ לשעת הדחק דהא בשעת הדחק כשר גט ישן נהי דהא לא קשיא כ"כ לרש"י מאי קאמר בהך דחתם תרי ביומו והא אמר ר"ל לא הכשיר ר"ש אלא לאלתר לרש"י כיון שהחשש משום גט ישן כשר בשעת הדחק (וראיתי אף מעלתו הרגיש בזה ולא העלה ישוב לזה) דצ"ל דלא הי' לו להתיר לסמוך על ר"ש כיון דאיכא נמי הך פסולא אבל אי ר"ל ור"י לדינא פליגי קשה ואף לשיטת תוס' דמפרשי' החשש משום ביטול לא מסתבר דאם ניסת תצא דבפסולי דרבנן אם ניסת ל"ת ולרש"י שעת הדחק היינו ניסת ויתבאר לקמן בס"ד. אך י"ל דס"ל לתוס' דשעת הדחק היינו שאי אפשר להשיג גט אחר וי"ל משום פיוס אף כה"ג לא תנשא ושפיר נ"מ בפלוגתא ר"י ור"ל לדידן בשעת הדחק להכי פליגי אליבא דר"ש אך לדעת הפוסקים בגט מוקדם יכול לגרש ע"י שליח ע"כ שפיר פליגי ר"י ור"ל לר"ש ונ"מ לדידן אי חיישינן שמא פייס לא יגרש ע"י שליח א"כ לא מוכח דשעת הדחק כשר. אך לכאורה יש להוכיח דמוקדם פסול ע"י שלית דאל"כ מאי האי דקאמר איכא בינייהו בין ר"י לר"ל בחתם תרי ביומי ואינך מכאן ועד עשרה ימי' לר"ל פסול ולר"י כשר וכן הך דריב"ל דפריך והא אמר ר"י משום תנאי הא ע"כ מיירי שמסר אחר שחתמו העדים דאל"כ למ"ד משום עדים פסול אף אי איתא לדר"ש דהא מסר הגט בלא עדי' שאמר הבעל וכן לעיל למה קאמר אינך מכאן ועד עשרה ימי' אף באותו יום פסול אי חתמו אחר מסירה למ"ד משום עדים. א"כ כיון שמסרו אח"כ נמי בלא"ה פסול אף למ"ד משום תנאי דהא איכא ב"א לר"י נהי דעל ריב"ל לא קשה די"ל דס"ל כמ"ד משום פירי וליכא איסורא במסירה אחר שחתמו כולם. אבל לעיל דקאמר לר"י כשר בכולן משום תנאי אי חתם ביומי' קשה הא פסול אליבי' שלא נמסר ביום הכתיבה ואיכא ב"א. מזה הי' ראי' לבעל העיטור דאיפוך הך דבת אחותו ור"ל ס"ל משום ב"א להכי ניחא לעיל למ"ד משום תנאי כשר היינו לר"י דס"ל משום פירות אבל כל הפוסקים לא ס"ל כך נשאר הקושיא. ע"כ במוקדם ע"י שליח פסול א"כ י"ל דמיירי שמסרו ע"י שליח ומשום שלא מסרו ביום שנכתב כשר רק משום שלא חתמו ביומי' דהוי מוקדם הי' פסול אי לאו דסמך על ר"ש ולהכי לעיל לר"י כשר דכולן משום תנאי כשר ע"י שליח א"כ כיון דראי' זו לכאורה מוכרחת א"כ נשאר הפלוגתא דר"י ור"ל נ"מ לשעת הדחק ומוכח דהלכה כר"ש בשעת הדחק וא"ל דנ"מ בפלוגתו' ר"י ור"ל אי אחר חתימה שהה ומסר ע"י שליח דכשר כה"ג אף אי מוקדם פסול די"ל כהרשב"א בחתמו אין לחוש לפייס ודוק אך יש לדחות דלעולם מוקדם כשר ע"י שליח והא דנ"מ בין ר"י לר"ל בחתם תרי ביומי' דלר"י כשר אף שלא מסרו ביום הכתיבה די"ל במוקדם אם ניסת תצא ומשום שלא מסרו בזמנו הוי כאין בו זמן ומוקדם שאני שנחתם בפסול ויתבאר לקמן בס"ד א"כ לפי מה שנוכיח לקמן בס"ד דבמוקדם ל"ת לר"י מוכח התי' הראשון דנ"מ אי שלח ע"י שליח א"כ במוקדם ע"י שליח פסול ואין נ"מ בפלוגתו' ר"י ור"ל אליבא דר"ש לדידן אלא בשעת הדחק א"כ מוכח דהלכה כר"ש בשעת הדחק אולם מה הוא שעת הדחק יש לעיין אם נאמר הלך לדרכו הוי שעת הדחק אפשר לדמות נ"ד לשעת הדחק אף דאפשר בחליצה כיון שקשה לה להמתין. אך אם נאמר שם ההיתר היתה שניסת אין ראי' להתיר לכתחלה אף בשעת הדחק להנשא:
והנה הב"ש הקשה הא הר"ן כתב בשם רש"י במוקדם ל"ת ומאי כתב הואיל וניסת שרי לר"ש הא לכ"ע שרי ותי' דמיירי הכא שהבעל לא מחל הפירות. א"כ מדרש"י נקט גוונא זה אף שהוא עפ"י אוקימתא דחוקא ע"כ דמספקא לי' שמא שעת הדחק אינו אלא בניסת להכא דחקינן בהא א"כ מנין לנו להקל בלא ניסת ואף לפי מ"ש י"ל משו"ה כתב רש"י ניסת דס"ל מוקדם ע"י שליח כשר ולא מיירי ע"כ הכא דמסרו ע"י שליח וע"כ הא דמתיר משום דר"ש ולא חש שמא נמסר ביום הכתיבה דבהא ל"ת. אך אין טעם נכון לחלק בין לא נחתם ביומי' ללא נמסר ביומי' דבזה תצא ובזה לא תצא (אולם לכאורה דברי הב"ש תמו' דמפרש מ"ש רש"י לא תצא מיירי דהבעל מחל הפירות מאי מהני מחילת הפירות דהבעל ניחוש לטריפות הלקוחות כמבואר בב"מ גבי מצא גיטי נשים דפריך ניחוש לטריפות הלקוחות. ואפשר כוונתו דמחל בשעת הכתיבה תיכף אך יראה מדברי הב"ש דמחל בשביל שנותן המוקדם וכן מורה לשונו ע"ש. וע"ז קשה מאי מהני עכשיו המחילה ואפשר ליישב דברי הב"ש באופן זה. דודאי לכאורה קשה מאי נחוש שתטרף הפירות הא ללקוחות טענינן שהבעל קנה מאתה הפירות. ומעלתו הרגיש בזה וכתב שם אין לבעל חזקה בנכסי אשתו והא ליתא דאחר שנתגרשה יש לו חזקה להכי נראה דחש שימכור פירות המחוברים לקרקע לרבנן דר"ש פ' האשה שנפלו דף ע"ט דפירות שגדלו ברשותו שלו והיא לא תתנם ללקוחות דהשדה הוא שלה. והיא נאמנת לומר שלא מכרה לבעל להכי שפיר בב"מ חש לטריפות הלקוחות משום פירות המחוברים דאף דלר"ש המחוברים שלה אף שגדלו ברשותו כיון שעדיין מחוברים מ"מ פריך שפיר דשם לא בעי לאוקמי הברייתא כר"ש דלר"ש בלא"ה אין חשש לפירות דהא כיון שנתן עיניו לגרשה אין לו פירות אבל לדידן דקי"ל כר"ש בא"ה פסק שפיר רש"י במוקדם ל"ת דאין חשש לטריפות הלקוחות והבעל הא מחל אבל אי לא מחל יש חשש שתגבה ממנו הפירות תלושין דהוא לא יטעון שקנה והגט יהי' נכתב בזמן קודם ותגבה מאותו זמן ממנו אבל בלקוחות אין חשש לתלושי' דאנן טענינן לקוח עבורם):
אך לענ"ד קו' הב"ש לא קשה מאי דפי' רש"י הדחק ניסת דס"ל לרש"י ריב"ל ס"ל כר"ל משום פירי דרש"י מסופק שמא שעת הדחק לא הווי אלא בניסת ע"כ ס"ל מוקדם ל"ת והיינו אי ס"ל כר"ל דאז מוקדם ואין בו זמן לא שוי' בטעמם דבאין בו זמן חששא דפסידא דאשה (וי"ל דמחלה האשה והיא לא תוכל למכור הפירות דבין חתימה לנתינה דמי יקנה מאתה הא חייש שלא יתן לה הבעל הגט ומשעת נתינה יכולה לבא לב"ד שיכתבו לה א"כ חששא דלקוחות ליכא רק חששא משום דידה). אבל מוקדם משום פסידא דלקוחות תצא דהשטר פסול כמו שטרי מוקדם דעלמא משום גזרה שמא תגבה והשטר חספא אבל לר"י דטעמא משום ב"א וליכא חששא דלקוחות דהא לרש"י כל אשה צריכה להביא ראי' אימת מטי לידה ואף לתוס' ע"כ מוסר ע"י עידי מסירה כמ"ש מהרש"א ז"ל ואיכא קלא ויאמרו אייתי ראי' רק לר"י מוקדם נמי פסול משום חשש ב"א כמ"ש תוס' דמספק לא קטלינן לה אף דאיכא קול ושוה מוקדם לאין בו זמן כיון דתרווייהו חד טעמא הוא. בפרטות דב"א הוא רק חששא דרבנן דזנות לא שכיחא רק מ"מ חששו ובכל פסולי דרבנן לא תצא כמבואר פ' המגרש ד' פ"ו בהרא"ש להכי כ' הר"ן בשם רש"י לדידן לא תצא במוקדם אבל ריב"ל י"ל דס"ל כר"ל משום פירי ואיכא טריפה שלא כדין שוה למוקדם בשטרות דשטר פסול אף שהוא מדרבנן מ"מ אם ניסת תצא כיון שהגט אינו מועיל מדרבנן א"כ מדדחיק רש"י לאוקמי בניסת ודס"ל כר"ל ע"כ משום דמספקא לי' שמא שעת הדחק אינו אלא משום דניסת. א"כ לכאורה מוכח דמספקא לרש"י די"ל דצא מקרי שעת הדחק בלא ניסת. אך זה יש לדחות די"ל רש"י כתב משו"ה בניסת מיירי דמוכח דס"ל משום פירי מחמת קושיא דלעיל דאל"כ ת"ל דפסול משום שלא נמסר ביומו ע"כ ס"ל משום פירי ולא אכפת לן אי לא נמסר ביומו. ואי קשיא לעיל למה לר"י כשר בחתם תרי ביומי' הא איהו ס"ל משום ב"א א"כ לפסול שלא נמסר ביומו דלעיל קאמר האיכא בינייהו בחתם תרי ביומו ונ"מ בשלח ממדה"י דלא נמסר ביומי' כשר ומוקדם פסול להכי צריך טעמא משום דהוא תנאי כשר לר"י אבל הכא לא מיירי בנשלח ממדה"י דאל"כ מאי פריך והא אמר ר"ל לא הכשיר ר"ש אלא לאלתר הא בנשלח ממדה"י ליכא חששא דפייס ע"כ לא מיירי בכה"ג. וא"ל דמיירי ששלח ע"י שליח בעירו די"ל הא לא מהני רק שלח ממדה"י כדעת הר"ן. וא"כ צ"ל ר"י ור"ל דפליגי אליבא דר"ש נ"מ לשעת הדחק ולא למגרש ע"י שליח דלשיטה זו לא אמרינן פייס ע"י שליח. וכיון דע"כ ס"ל ריב"ל כר"ל כו' א"כ שפיר כתב רש"י דמצי למימר דניסת דלר"ל מוקדם תצא לא מחמת דס"ל לרש"י שמא שעת הדחק אינו רק בניסת רק רש"י נקט לדוגמא איזה שעת הדחק הי' בשלמא אם אין ההכרח דס"ל לריב"ל כר"ל למה ידחוק רש"י השמועה דמיירי בניסת ויהי' הכרח דס"ל כר"ל דלר"י בלא"ה כשר ע"כ משום דמספקא לי' שמא שעת הדחק אינו רק בניסת אבל אי בלא"ה מוכח דס"ל לריב"ל כר"ל אין ראי' ממאי דפי' רש"י דמיירי בניסת דנקט כמה גווני אבל אין ספק לרש"י אי שעת הדחק לא הוי רק בניסת ודוק:
והשתא י"ל הא דהשמיט הרי"ף דשרי בשעת הדחק דס"ל להרי"ף דלא סמך על ר"ש אלא בניסת והיינו איהו דסבירא ליה כר"ל משום פירי אז אי לאו דר"ש תצא במוקדם אבל הרי"ף דפסק משו' ב"א בלא"ה ל"ת בניסת ובלא ניסת לא סמכינן אדר"ש א"כ נ"ד אין להתיר דאי שרי בלא ניסת אכתי הווי להרי"ף להביא דין זה נהי דלר"י שוה מוקדם לאין בו זמן מ"מ הא באין בו זמן לא מקלינן בשעת הדחק אי לא ניסת דג' גיטין פסולי' פסולי דרבנן אין חילוק להקל בשעת הדחק ומשו' דר"ש נקיל בשעת הדחק ע"כ לא שרי בלא ניסת אך לכאורה מוכח לר"ל לא תצא במוקדם ונסתר זה דלכאורה קשה מאי פריך לר"ל מאי איכא בין ר"ש לרבנן הא בפ' איזהו נשך מוקי ר"ל הך דשטרות מוקדמים פסולים כר' מאיר דפריך מזמן שני תגבה ומשני במחלוקת שנוי' ור"מ היא א"כ מאי קושיא שמא ר"ש כרבנן ס"ל וכשר מוקדם אך זה אינו דעכ"פ אי אפשר שתגבה מזמן שני הכא דזמן שני אין כתוב בגט דמזמן ראשון אין ראי' והווי אין בו זמן ואכתי פסול ומ"ט דר"ש א"כ לר"ל משום אין בו זמן פסולי' דמוקדם ולא תצא אך י"ל ר"ל ס"ל הלכה כר"מ דפסול דתני סתם מוקדמי' פסולים ותו עכ"פ ריב"ל י"ל בהא ס"ל כר"י דלרבנן נמי מוקדם פסול ולהכי תצא. ע"פ זה נ"ל להוכיח איפוך בתרייתא כדברי הרי"ף וס"ל לר"י משום ב"א. דאל"כ קשה הא בב"מ דף י"ט פריך וליחוש שמא כתב ליתן בניסן ומשני דאמרינן אייתי ראי' ופריך מ"ש משאר שטרות דלא יחזור ומשני התם אמרי למה אהדרו רבנן למיטרף ע"כ קים להו דנמסר ביומי' אבל בגיטא אמרינן דאהדרו' דלא תתעגן ויאמרו לענין ממון אייתי ראי' כו'. וקשה לר"ל אף בשאר שטרות יאמרו דאהדרו' לגבות מבני חרי או לזמן שני דהא דמוקדמי' הם פסולים רק לר"מ ולרבנן כשר. ואמאי ס"ל לרבנן דר"מ לא יחזור במצא שט"ח ע"כ ר"ל הוא דס"ל יש לבעל פירות עד שעת חתימה ולדידי' בלא"ה לא קשה וא"צ הסברא דאייתי ראי' א"כ מוכח כהרי"ף איפוך בתרייתא. (ואין להקשות אף בגיטין איך יאמרו דאהדרו רבנן כי היכי דתנסוב הא איכא חשש ב"א דמספק לא מקטלינן ואיך מסרו הב"ד שטר כזה דאי לא נמסר בזמנו אסורה להתגרש בגט זה ואיך מגרשה עכשיו. ואף דאיכא קלא חדא דמ"מ ספק יהי' ותו דאף קלא ממש דעת הר"ן שאין לגרש שלא ביום הכתיבה על סמך קול אלא במקום עגון ושם מה עגון יש הרי הבעל לפנינו ומוסר לה עכשיו הגט א"כ יאמרו מדאהדרו רבנן ע"כ נמסר בזמנו דאף לאנסובי לא הי' להם לגרש בגט זה די"ל שם אין חשש ב"א דאף אי לא נמסר לא נקטלי' משום דשמא מסר לה קודם וממנה נפל נהי דאתרע בנפילה מ"מ לא נקטלי' מספק וזה ברור) ויהי' איך שיהי' דעת הרי"ף והרמב"ם שלא להקל בשעת הדחק אולם יראה הטעם דהשמיט הרי"ף ולא פסק כריב"ל ואף דיש הוכחה כוותי' מפלוגתו' ר"י ור"ל אליבא דר"ש. ונקדים דעת הרא"ש במוקדם הגט בטל ולכאורה הי' נראה להוכיח כוותי' דלקמן סוף המגרש איתא חמשה שגרשו נשותיהם כשר וינתן לכ"א אנו פלוני ופלוני גרשנו את שהעדים נקראים עמו כשר ומפרש ר' יוחנן זמן לכ"א זו פרטי ופריך תיפוק לי' דהוא נכתב ביום ומשני משמי' דר"ל דכתב לכל חד חד בשבא א"כ מוכח דמוקדם פסול ובטל דאי דיעבד כשר א"כ מאי פריך ות"ל הא בשביל שאין העדים נקראי' עם הגט אף דיעבד פסול ובשביל נכתב ביום פסול מדרבנן ע"כ אף בנכתב ביום נמי פסול דיעבד כדברי הרא"ש ז"ל:
אך באמת דברי הרא"ש ז"ל תמוהים מאוד למה יהי' בטל מדאו' הא מוקדם מדרבנן פסול משום גזירה והמחוור שבתירוצי הוא כמ"ש מעלתו שי' דהעדי' הם פסולי' א"כ מוכח מסוגיא זו דאין העדים פסולים דאל"כ מאי פריך ות"ל דלמא באמת אינך גיטין פסולי' משום שנכתב ביום רק דקמ"ל דאותו הגט שנקראים עמו כשר דס"ד דהעדים פסולים א"כ אף זה שנכתב ביומי' פסול כיון דבאותו חתימה נפסלו דחתמו גם על אותן שנכתבו ביום קמ"ל דהעדים לא קאי רק על זה ולפיכך זה כשר ע"כ דאין העדי' פסולים דהם יכולים לומר סברנו שימסור ע"י שליח ויהי' קול וגם למה שכתבתי לר"י ליכא חשש משום פירות א"כ ליכא טריפא דלא כדין אינו בדין לפסול עדים אך א"כ הקושיא חזקה מאי פריך ות"ל דהווי נכתב ביום משום מוקדם ל"ת או דכשר בשעת הדחק או דמהני ע"י שליח ומשום שאין נקראים עמו פסול בכל גוונא:
מזה מוכח דמוקדם פסול אף שעת הדחק ואם ניסת תצא אולם י"ל דאין ראי' מכאן דהא קי"ל דבעי עידי מסירה א"כ הא דקאמר את שעדי' נקראים כשר אף באין נקראי' ינתן בע"מ וא"ל דמיירי שאין העדים לפנינו ובדאיכא ע"ח תולין שנמסר בע"מ אבל אותן שאין העדים לפנינו אין תולין שהי' ע"מ כמ"ש בש"ע באמת על דין זה סי' ק"ל דמשמע מתני' דרישא קתני כשר וינתן סיפא עלי' קאי דלא ינתן ואמאי ינתן בע"מ רק לכתחלה בעי ע"ח וע"מ כמבואר סי' קל"ג א"כ כיון דעל לכתחלה קאי פריך שפיר ות"ל דהווי נכתב ביומי' והרי"ף ז"ל לטעמי' דס"ל ע"ח כרתי לחוד ולדידי' הכא מיירי דליכא ע"מ וברישא כשר ע"פ ע"ח לחוד ובסיפא את שנקראים עמו כשר אף בלא ע"מ. ואת שאין נקראים פסול בלא ע"מ א"כ קשה מאי פריך ות"ל דלמא לענין דיעבד מיירי מתני' מזה מוכח דשעת הדחק פסול אף בנכתב ביום ופסק דלא כריב"ל משום דמסתמא דש"ס ואמוראי בתראי מוכח דפסול בשעת הדחק א"כ לדידן דקי"ל בהא דלא כרי"ף ופסול בלא ע"מ דין ס"ל לרוב הפוסקי' א"כ לא מוכח נגד ריב"ל לפסוק וכשר בשעת הדחק. ובאמת בחמשה שכתבו קשה בעיני להתיר בלא ע"מ דדלמא ממטי גיטא לאתתא דהך כמו בב' יב"ש א"כ סיפא נמי בע"מ ומשום לכתחלה קאמר ע"י נקראים כו' ופריך שפיר ות"ל כו' אולם עדיין לבי מהסס אם נ"ד מקרי שעת הדחק בלא ניסת ואף גם בשכ"מ שיכולה להמתין עד שיגדל היבם אי קרוי שעת הדחק. ולכאורה נראה דלא מקרי שעת הדחק דמשמע גיטין הבאים ממדה"י אי לאו שאית להו קלא הי' פסול אף דלר"ש כשר דס"ל משום פירות כמ"ש תוס' אלמא גיטין הבאים ממדה"י לא חשיב שעת הדחק ובפרק החולץ ד' ל"ט מדמה קטן שיגדל וגדול שיבוא ממדה"י ואי לאו דשהוי' מצוה לא משהינן היינו מצווי' להשהות משום מצוה לכתחל' משמע דלא חשיב שעת הדחק. אך י"ל הא דצריך קלא לבא ממדה"י היינו לרבנן דפסלו אף שעת הדחק משום ב"א. ובני הרבני מוה' ליבש נ"י רצה להביא ראי' דזה קרוי שעת הדחק מריש הזורק בגיטא דשכ"מ דנכתב בפניא דמעלי' שבתא ויהב למחר. והקשה הפ"י הא הוי מוקדם וע"י שליח לא מסתבר לי' לאוקמי דלא הוזכר בש"ס שליח ואי נימא גט שכ"מ הווי שעת הדחק ניחא דלא חיישינן למוקדם זה אך אין מועיל בתי' דאכתי מאי שעת הדחק פי' שם הא יכול למסור ע"י שליח ע"כ שבאמת הי' ע"י שליח וק"ל (אולם מתוך מ"ש מוכח כרמב"ם דמאוחר פסול דאל"כ מאי פריך ות"ל דהווי נכתב ביום נוקי שאין זמנם שוי' והי' מאוחר ע"כ דפסול). א"כ מצד שהוא שעת הדחק עדיין לבי מהסס להתיר:
ונבוא להיתר הב' מצד שעסוקי' באותן ענין והרמב"ם אינו מחלק בגיטין בין עסוקים באותן ענין ללא עסוקים והב"י כתב דיש חשש פירות שהלקוחות אינם נמנעים מליקח אפשר להשיב נהי דביום אינם נמנעים כששמעו שלא חתמו ביום מ"מ בלילה לא יקחו שלא ידעו שמא חתמו העדים ומשום חשש שקנו ביום אין חשש דהא ביום א' לא תגבה האשה מהם דוודאי עסוקים באותן ענין לא שייך כי אם לאלתר ביום ולילה וזה פשוט ומוכרח דמי מדפריך ות"ל דהוא נכתב ביום נימא דנ"מ בעסוקים באותו ענין משום נכתב ביום לא פסלי ע"כ כיון דתני חמשה שכתבו זמנים שונים בכמה ימים לא שייך עסוקים באותו ענין אולם בלא"ה אין חשש פירות לר"י דאיכא קלא ע"י ע"מ כמ"ש לעיל וליכא רק חשש ב"א י"ל הא תוס' הקשו בזה"ז ליכא קטלא ותירצו דיחפה על בנים ממזרים ובעסוקים באותו ענין לא שייך זה כיון שהוא באותו יום ולא גירשה ע"י שליח דאי לא"ה כשר ע"י שליח מוקדם להרשב"א. א"כ כיון שהוא כאן בלא"ה יכולה לומר מבעלה הולד דבשלמא אם שהה זמן מרובה בין כתיבה לחתימה יתכן שלא יהי' הבעל עמה בין כתיבה לחתימה ד"מ הכתיבה הי' בניסן והחתימה הי' בתשרי ובנתיים לא הי' בעלה עמה ונתעברה בסיון הרי הבן ממזר ע"כ צריך לחפות שחתמו ומסר בניסן אבל נכתב ביום מאי פסול יש על הבנים. רק באין עסוקים גזרו אטו שאר שטרות דיש חשש מוקדם כיון דבגט לזמן מרובה יש חשש מוקדם ג"כ גזרו הא אטו הא. אבל בעסוקי' באותו ענין דכשר בשאר שטרות ובגט נמי ליכא ב"א למה נפסל הגט והרמב"ם ז"ל לא הביא החילוק אפשר ס"ל כהך תי' תוס' דיש לגזור שמא יחפה שתחזור לו. אבל אנן קי"ל בא"ה סי' קט"ז בזנתה מאוסה לי' ולא חיישינן שיבא עלי' אם כן ליכא חששא דיחזירנה בזנתה. וא"ל שמא יקנא לה ונסתרה דבספק כתב הב"ש די"ל שלא תמאס בעיניו אף משום זה אין לגזור דלא שכיחא לקנאו' דנזהרי' בזה"ז לקנאו' כמבואר סי' קע"ח. ולהכי אין לחוש בזה"ז כלל. ותו הא בלא"ה יכול להחזיר שיאמר שמחל הקנוי קודם הסתירה:
ובזה נ"ל לישב פי' המשנה של הרמב"ם שכתב משו"ה לא חש ר"ש לזנות דאינה שכיחי שתזנה באותו יום בין יום ללילה. ולכאורה דבריו תמוהי' מאוד כמו שהרגיש מעלתו הא קי"ל כר"י דכשר אפי' מכאן ועד עשרה ימים. ונראה דתוס' פי' הא דקאמר ר"י אי פייס קלא אית לי' היינו במגרש מחמת קטט אבל במגרש שלא תתעגן יש לחוש שמא פייס דליכא קלא סברא זו י"ל נמי לענין לחוש שיחזירה אין לחוש כשמגרשה מחמת קטטה (דהא הרא"ש נמי כתב דתחלה לא חשו לזו החשש רק בשביל שכבר תיקנו זמן נשאר חשש זה אלמא חשש זה רחוק בעיניו) אבל אם מגרשה שלא תתעגן שפיר יש לחוש שרוצה להחזירה והנה תוס' כתבו זנות ל"ש היינו בעדים והתראה או בשביל שאינה באיסור תחתיו כל ימיו לא חשו ע"ז קשה לר"ש דס"ל זנות ל"ש אכתי נחוש שיחזירה ותהי' באיסור כל ימי' וע"ז א"צ התראה ואף בלא עדים משכחת דאסורה דכריסה בין שיני' רק במכאן ועד עשרה ימי' דכשר לר"ש משום דקלא אית לה וזה אינו רק במקום קטטה כמ"ש תוס' ואין העדים חותמים מכאן ועד עשרה ימים אלא במקום קטטה ואז אין לחוש שיחזירה אבל לאלתר אף בלא קטטה חותמי' דלא חיישינן שמא פייס א"כ נחוש דיחזירה. להכי פי' רמב"ם ר"ש לא חייש לזנות קרוב ובשהה ליכא חשש דהוא במקום קטטה אבל רבנן חיישי דיחפה משום קטלה וחיישי אף בכאן ועד יו"ד ימים במקום קטטה שלא יחזירה אפ"ה חשו דחס עלה לקטלא ור"ש ס"ל זנות זה לא שכיחא ודו"ק היטיב:
ובזה ניחא מה שהקשינו לעיל מאי קאמר על ריב"ל דמכשיר בשעת הדחק והא ר"ל ס"ל דלא הכשיר אלא לאלתר כו'. וכי משום חשש דפייס נחמיר שעת הדחק וגם מעלתו הרגיש בזה:
ולמ"ש י"ל היינו דחש ר"ל שמא פייס ואינו רוצה לגרשה ומה שמגרשה עכשיו אינו משום הקטטה רק שרוצה להחזירה ומגרשה כדי שיאמר שגירשה קודם ותהי' מותרת לו והא אף ר"ש חייש דלא שייך לומר זנות ל"ש דחייש לחזרה בהיא כל ימי' באיסור דדווקא לאלתר לא חש כלל לזנות כמ"ש הרמב"ם ויש מקום ויתד לתלות דברי הרמב"ם ז"ל. ותו נ"ל להוכיח דהך טעמא עיקר משום ממזירו' ולא משום שאסורה לחזור דהרא"ש הקשה על תירוצי תוס' למה קאמר ר"י משום ב"א לימא משו'כל הנשי' דחש לממזרות שיחוס על בני' הנולדים לו ממנה (ונראה כוונתו דקשה האזה הבן אינו ממנו רק שיחוס שלא יצא פסול על בני' הכשירי שאמם זנתה כשהית' א"א או כיון שאומרי' שהוא בנו חס שיצא שם עליו ממזרו' לכן יאמ' שגירש' קודם ואינו בנו ואינו ממזר) ונראה לישב קושיתו דהנה המהרש"א ז"ל פי' בתוס' ד"ה עד שעת נתינה דוודאי מגרש ע"י ע"מ ולענין לקוחות כיון שיש קול אף שלא נדע מתי מסר הגט לא תטרף אבל משום ב"א חיישינן שלא נקטלה דזה אין לחוש שימסור בלא ע"מ דאינו גט כלל א"כ משום הכי לא קאמר ר"י משום ממזרו' או שיחפה להחזירה דא"כ מוקדם אמאי פסול כיון שיש קול ע"י ע"מ אסורה לחזור ובני' ממזרי' מספק להכי קאמר משום ב"א ולא נקטלה מספק ואי קשיא לדידן למה מוקדם פסול י"ל דהרי"ף ס"ל ע"ח נמי כרתי בלא ע"מ א"כ חיישינן שיגרשה בע"ח לחוד ולא יהיה קול דע"ח לא מפקי קול אף שלא חתמו באותו יום דאל"כ אף לר"ל אין חשש פירות דעדים מפקי לקול שחתמו אח"כ והרי יש לבעל פירות עד חתימה ע"כ ע"ח לא מפקי לקול אבל ע"מ מפקי לקול וחיישינן שלא יהיה ע"מ ויחזירה ונכשיר הממזרי' אבל ר"י רצה לומר טעם זה דזה הוא מתקנות ר"ג שיהי' חתימה א"כ לדידן שפיר פסול מוקדם אבל בזמן המקדש קודם התקנה הי' בע"מ אמאי אז הי' מוקדם פסול בליכא ע"ח רק ע"מ הא איכא קלא להכי קאמר משום דלא קטלינן לה ובזה"ז דליכא קטלא נגד זה הכל חותמים ופסול מוקדם דליכא ע"מ ויש לחוש שיחזירה או תקנות ממזרו' ודו"ק. וי"ל קודם תקנות ר"ג הי' פסול בע"ח וצריך ע"מ דווקא ויש קול כמ"ש הרמב"ם דהעדים בשטר מהתורה אינו מועיל רק בימי ר"ג תקנו שיחתמו ויהי' מועיל או כיון דמדאו' בעי דרישה וחקירה מוקדם בע"ח פסול כמו מאוחר דליכא דרישה וחקירה רק בע"מ היה מועיל שהם יעידו על מסירה אבל השתא בתר תקנות ר"ג הוא לדידן דלא בעי דרישה וחקירה שרי לגרש במוקדם בע"ח ולא בעי דרישה וחקירה רק איכא טעמא דממזרו' כיון דליכא קול אך ע"ז קשה בפ' כל הגט דפריך על כותב טופסי גיטין צריך שיניח הזמן ופריך לר"ל לארוסה דל"ל פירי ל"ל זמן ותי' עולא משום תקנות ולד קשה ל"ל טעם זה לר"ל אף דזנות ל"ש חייש שלא יחזירה כמ"ש לעיל ומשו"ה צריך שיניח הזמן דפסול אף בארוסה מוקדם והא דיהיב ר"ל טעם משום פירי היינו אי ליכא ע"ח ואיכא קלא כמו לר"י אבל הכותב טופסי גיטין מיירי בתר התקנה דר"ג ויש ע"ח איכא חששא שלא יחזירנה רק הש"ס הוכיח דר"ל לא חש להא דאל"ה נהי דלר"י כיון דצריך טעמא דבת אחותו שלא יקטלינה למוקדם קאמר משו' ב"א דדי בטעם זה לאין בו זמן אף בארוסה אבל ר"ל נהי דבמוקדם טעמא משום פירי דליכא טעמא דיחזירה כיון דיש קול מ"מ לענין הטעם דתקנו זמן הי' לו לומר שלא יחזירה דכיון דאין כתוב זמן ליכא קול כמ"ש תוס' ולמה נתן טעמא משום פירי דאז בארוסה א"צ זמן נימא משום שלא יחזירנה ואף ארוסה צריך זמן ע"כ ר"ל לא חש להא א"כ פריך שם שפיר אך הא גופא קשיא על ר"ל למה לא חש כיון דזנות כזה שכיחי ע"כ ליתא לטעמא שלא יחזירנה כמ"ש לעיל רק משום בני' ממזרו' וי"ל ר"ל ס"ל כר"א פ"ק דכתובות לדברי המכשיר בה פוסל בבתה והרי תוס' הקשו איך תאמר שגרשה קודם הא הווי חזקת א"א ותי' דאיכא תרתי בה חזקת כשרות והרי היא גרושה לפנינו ולמ"ש לא מהני הני חזקתה להכשיר הולד ולהכי בלא"ה לא מהימנא וא"צ זמן משום זה להכי קאמר משום פירי והשתא מוכח איפוך בתרייתא כרי"ף דאי ר"י אמר משום פירי הא איהו ס"ל דמכשר בבתה א"כ נימא משום פסול ממזרים צריך זמן דנ"מ לארוסה ע"כ ר"ל אמר משום פירי וי"ל דס"ל כר"א וליכא חשש משום ממזרו'. ואי נימא החשש שמא יחזירנ' נשאר הקושיא מ"ש דר"ל דלא חש ע"כ לא חיישי שיחזירנה דמאוסה בעיניו רק פסול ממזר יש לר"י דמכשיר בבתה. וביום ולילה שעסוקים באותו ענין ליכא חשש ממזרות להכי הגט כשר והא דליכא בארוסה חשש ממזרות לדידן אף לר"ש דשמא נכשיר הבני' בשביל שנראה הזמן דאף לר"א בני' כשרים שיאמרו גרשה בזמנו י"ל בארוסה לית לי' לעז בני' ולא יחפה כמ"ש הרא"ש ולהכי ניחא למסקנא דאמרינן אף לר"י משום ולד דליכא ממזרים בארוסה לדידן אף דלה"א ס"ד לר"י יש חשש למסקנא נקטינין כעולא אף לר"י ומיושב מה שהקשו על הרי"ף דעולא לא סבר כר"י ודו"ק ואפשר עוד לומר דאף הרמב"ם מודה לדידן דאמת י"ל פסול ממזרו' שייך אף בלאלתר דבאמת ביום שנכתב לא היתה האשה כאן וזנתה ולא תוכל לומ' מבעלה נתעברה ביום הכתיב' רק שתאמר שבא עלי' בליל החתימה דאז היתה אצלו דהא גירשה בלא שליח וכיון דיולדות לט' אינה יולדות למקוטעי' ידעו שמבועל נתעברה ביומא דכלו תשעה ולא מבעלה להכי יחפה שיאמר שגירשה ביום וזה מדין הש"ס אבל עכשיו שהטבע נשתנה כמ"ש הפוסקי' דיולדות לט' למקוטעין יכולה לומר מבעלה נתעברה בליל חתימה ובלא"ה ליכא פסול ממזרו' אף לרמב"ם ותו כיון דנוהגי' עכשיו כשהאשה בשעת כתיבה כותבי' העומדות א"כ בוודאי היתה האשה עם הבעל בשעת הכתיבה וכיון דהי' אצלה ביום הכתיבה ונחתם בלילה ואז היה גם כן אצלה שגירשה א"כ אימת שזנתה יכולה לתלות בבעלה ולא מהני הזמן ואף לרמב"ם כשר א"כ כיון דבנ"ד ליכא חשש ב"א ופירות כמ"ש לעיל יש לסמוך בפשיטות על המקילין כ"ש דנראה דהוא שעת הדחק דרש"י פירוש שהלך לדרכו ולא פי' שהלך באופן שלא יבא כלל שלא נודע מקומו אנה הוא משמע כל שקשה לקבל גט אחר חשיב שעת הדחק הה"ד שתהי' זקוקה ליבם זמן רב לכן אף דעתי להקל בנ"ד באופן שיסכימו עמי עוד רבני' מובהקי' וגם נראה ראי' ברורה לרש"י לפי' ראשון אין כונתו בהלך למדה"י אינו שעת הדחין דמודה דהוי שעת הדחק לסמוך על ר"ש ונקט תרי גוני דאל"כ קשיא קושיא דלעיל מאי פריך דלא מכשר מכאן ועד עשרה ימי' הא הוא רק חשש גט ישן ואם ניסת לא תצא ע"כ שעת הדחק אינו דוקא בניסת ופריך שפיר ודו"ק:
ועתה אשיבה ידי על סדר קונטרסו בעזה"י להראות לו חבת הקודש משמשתי בדבריו לחבבם כי יקרי' המה בעיני מכסף נבחר:
מ"ש אות א' בדברי הרי"ף נתבאר בפתח דברינו כי הנכון כדברי הב"י ומ"ש לרמב"ם דכיון דכולל אין בו זמן בהדי נכתב ביום דעתו להתיר בשעת הדחק כמו אין בו זמן דכשר בניסת או הלך לדרכו אין זה נכון חלילה להקל באין בו זמן בהלך לדרכו דבפסולי דרבנן לא אשכחן להתיר זה רק אם ניסת ל"ת בהלך לדרכו אבל זה נכון לענין ניסת השוה מדותיו דמפרש הך דריב"ל דכשר בשעת הדחק אי ניסת ולהרמב"ם כל מוקדם כשר אי ניסת וא"צ לדר"ש כמ"ש להרי"ף לעיל דריב"ל ס"ל משום פירי ואיהו פסק כר"י והא דלא פסק כריב"ל דיש לפסוק כוותי' נגד ר"י כמ"ש הרא"ש נראה דסתמא דש"ס ריש הזורק דפריך מה שקנתה אשה כו' וכן רבא דקאמר גיטא וחצירה באין כאחד מוכח דיש לו פירות עד שעת נתינה דאי לא"ה אין באי' כאחד כמ"ש תוס' שם דאי יש לה פירות הווי שלה עי"ש ודו"ק:
ומ"ש אות ב' וג' כבר נתבאר שיפה כתב בטעמי' דרא"ש משום פסול עדים מוקדם פסול רק לרמ"ה א"צ ליישב כתירוצו דס"ל אם ניסת תצא במוקדם דזה ניחא בלא"ה אף דהוא חספא מדרבנן כשאר מוקדם מ"מ תצא אבל להרא"ש דס"ל שהוא בטל ע"כ כתירוצו דהעדים פסולים:
ומ"ש דכאן יכולים העדים לומר רצינו להעיד אח"כ שלא נמסר ביומו אין זה נכון דא"כ בשאר שטרות נמי יאמרו דאקרי וכתבו ליתן בניסן ולא נמסר ביומו דרך אמנה ע"כ ע"ז אינם נאמני' אבל לומר שכתבו ליתן בניסן אף לרב אסי דבעי שטר אקנייתא נאמני' דאקרי וכתב וכן מבואר סי' מ"ג בש"ך ס"ק ט"ו נהי דהא לא קשיא עליו דיכולים לומר בשאר שטרות שמחל השיעבוד דמ"מ אי אפשר להכשירם דהא זה עיקר פסולם שהעידו שקר האיך יאמרו עוד שקר אח"כ אבל לומר שלא נמסר בזמנו אינו שקר כיון שלא נכתב בזמנו והקדימו הזמן יכולים לומר שלא נמסר באותו זמן שנכתב דזה אמת שלא נמסר ביום זה. א"כ אף בשאר שטרות יכולי' לומר כך ע"כ אין זה התנצלות דמ"מ העידו שקר להוציא ממון אין התנצלות שיעידו עוד שמא לא יהי' אז בפני ב"ד אך מ"ש לעיל דסוברי' שיתן ע"י שליח הוא נכון. ומ"ש עוד ליישב לפי שיטתו למה נכתב ביום כשר להרא"ש והניח בקושיא תמיהני הרי לר"ש כיון שנתן עיניו לגרשה כו' לא נפסלו העדים א"כ לר"ש הגט כשר וסומכי' עלי' משא"כ הקדימו הזמן בכתיבה אף לר"ש פסול וכן תי' הב"ש לשיטתו:
ומ"ש אות ה' ליישב קו' הפ"י דאי אפשר לומר דתיקנו זמן משום דבלא"ה הוי עדי' שאי אי"ל יפה השיב דא"כ למה הולד כשר אף בגוף הקושיא למה הולד כשר שתי' הפ"י להתיר האיסור לא אמרינן הכי והקשה מעכ"ת עליו הא איכא פירות ונהי בממון לא בעי עדות שאי"ל היינו מדרבנן מדאו' למה כשר לא קשיא דהא תקנות פירות דרבנן ומדאו' הגט כשר ואף דמדרבנן איכא פירות הימנו רבנן על הפירות עדות זה משום תקנתא דידה בממון ואי דמדאו' איכא כתובה למ"ד כתובה דאו' י"ל חדא ר"מ הוא דס"ל כתובה דאו' ולדידי' בלא"ה הולד ממזר באין בו זמן דכל המשנה ממטבע שטבעו כו' א"כ לא ס"ל כמתני' דג' גיטין פסולי' כו'. ותו אין הזמה על הכתובה דיכולים לומר לא באנו לחייב כתובה שסברנו שמחלה לו רק אי אומר גירש אשתו ולא נתן כתובה אז יש דין הזמה ריש מכו'. ע"כ באו להפסיד ממון אבל לא בגירש לחוד. ותו מאי קשיא לי' דמדאו' בעי בממון עדות שאי"ל איך הימנו רבנן הא קי"ל סוף יבמות דעדות נשים לא בעי דרישה וחקירה והימנו רבנן ולענין איסור נכון דלא בעי עדות שאי"ל דהרי ריש האשה רבה מספקא לי' אף באתחזק איסורא אי ע"א נאמן ובדבר שבערוה דבעי ב' נמי מספקא להתיר אי בעי ב' ע"ש בתוס' נהי דבעי ב' מ"מ שיהי' יכול להזים לא קפדינן והוא הנכון כמ"ש הפ"י והגאון אב"ד מפראג דלא שייך דין הזמה באיסור ותו י"ל דהוי כאשר עשה אי מעידי' להתירה לעלמא או לאוסרה שנגמר עדותן וליכא בזה דין הזמה עי' ה' עדות פ' כ"א הלכה ד' במ"ל לענין עבד והדבר מוכרע דהא בקידושי' לא בעי זמן פ' ארבעה אחין ע"כ מטעם זה. ואמת יש להקשות לכאורה דהא הוי חצי דבר אי עידי חתימה לא הוי ע"מ. רק להרי"ף שהביא תוס' פרק מרובה דראו מה שיכולים לראות באותו שעה בעדו' ולשיטת תוס' צ"ל כיון דסמכינן על ע"ח שנמסר אף שצריך עדות כיון שהאשה מהימנא שהי' מסירה לאו חצי דבר הוא כמ"ש תוס' גיטין ד' ס"ב לענין שליש ע"ש. ותו דלא בעי עידי חתימה לר"א רק ע"מ לאו חצי דבר הוא רק לעיל לשיטת תוס' דבעי נמי עידי מסירה צ"ל כמ"ש. (ואף מה דקשה למה חותמי' עדות זה שלא בפני זה אי לאו משום גזירה ולא הוי עדות מיוחדת ומצאתי אח"כ הערה זו בב"ש סי' קל"ג וי"ל כמו שתי' הרי"ף על ח"ד כיון שכ"א ראה מה שיש לו לראות אין צריך לצרף עם האחר דווקא במקום שמעשה אחד יש להיות בפני ב' שראו שהלוה או שהרג אבל חתימה כל חד מעשה באנפי נפשה היא ע"ש בזה. ומ"ש בגרושה לא שייך תקנות חכמים משום נעילת דלת דלא חשו משום חינא לר"ש ומוכרת שלא בב"ד אין צורך לדמות תקנות חכמים זה לזה בלא"ה אי אפשר לומר משום חינא לא לבעי דרישה וחקירה דהעדי' באו לגרשה וזה חוב לאשה לכ"ע שיוצאה מתחת בעלה א"כ אם גוף הגירושי' יתבטלו בשביל שלא יהי' עדות שאי"ל הוא טובתה ולמה יבטלו חכמים דין זה דוקא אם מגורשת היא יש לה טובה שמוכרת שלא בב"ד משא"כ הכא:
ומ"ש אות זיי"ן ביש בו זמן הוי עדות שאי"ל כחילוקו של הגאון מפראג דהא אפשר להזים ע"י שיאמרו בזמנו כתבנו בע"פ. אבל אין בו זמן לא יבואו כלל המזימי' לדעתי בלא"ה באין בו זמן מבואר ברמב"ם ה' מלוה הביאו הש"ך באריכות סי' ל"ג בשטר שאין בו זמן הוי עדות שאי אי"ל דהרי עכ"פ לא הי' דרישה וחקירה מה בכך שאח"כ יכולי' לומר שהי' בזמנו ויהי' אפשר להזים כיון דמדאו' בעי דרישה וחקירה לא מהני דהא לא חקרו. ואף חילוקו של הגאון נמי אין מחוור כ"כ כיון דיכולים לומר אחרינוהו נמי לא הי' דרישה נהי אם נעמיד בשיטת הש"ך דכיון דאפשר לבא לידי הזמה הוי עדות שיכול להזים מ"מ לא הוי דרישה וחקירה ומדאורייתא בעי דרישה וחקירה כמ"ש הש"ך. אך בלא"ה קו' פ"י לא קשה על יש בו זמן דהוי עדות שאי אי"ל דיכולי' לומר אחרינוהו א"כ מדאו' אינו גט כיון דמדאו' בעי דרישה וחקירה מאוחר פסול כמבואר ריש פ' אחד ד"מ דפריך מאוחרי' אמאי כשרי' ע"ש ואינם נאמני' מדאורייתא לומר אחרינוהו ומדרבנן דנאמני' לומר אחרינוהו לא קפדינן דלא בעי דרישה דהא בהא תליא וזה ברור אך באין בו זמן לגמרי נשאר הקושי' דיהי' מדאו' פסול דלא הי' דרישה וחקירה ולעיל כתבנו באמת אינו כשר מדאורייתא בלא ע"מ ולתקנות ר"ג די בע"ח לרי"ף ומדרבנן לא בעי דרישה וחקירה ולא קשה איך עקרו מידי דאו' דהא קי"ל הכי בכל עדות נשים. רק העיקר לענין איסור ליכא הזמה ולא בעי דרישה וחקירה ומדרבנן איכא ממון כתובה ופירות ועשאוהו כממון לענין דרישה וחקירה סוף יבמות והכי קי"ל ותו לשיטת רוב הפוסקים אין ע"ח כרתי רק ע"מ רק על החתימה סמכינן בגלוי מלתא שהי' ע"מ א"כ א"צ עדות שי"ל על חתימה וע"מ יעידו בע"פ ואף לרי"ף דמפרש תקנות ר"ג הי' שיהי' בע"ח לחוד שיהי' חותמי' באמת מדאו' לא הי' מועיל ע"ח אבל עכשיו שתקנו דלא בעי דרישה וחקירה נאמנים ע"ח בלחוד כמו דנאמני' לעדו' כל הנשים בלא דרישה וחקירה ומדאורייתא הי' צריך רק ע"מ וזה נכון:
אות ח' הקשה איך נחוש שיחפה על ב"א בלא"ה יכול לחפות שע"י גט בכ"מ אפקעינהו לקידושי' יראה בעיני דהא אי זנתה ודאי לא אפקעינהו לקידושי' כמ"ש ד' ל"ג דלמה יפקיעו כיון שקטלינן לה רק שם בביטל שעשה שלא כדין לתי' א' של תוס' הפקיעו הקידושי' אבל אי הוא לא עביד שלא כדין רק משום תקנתא דידה הפקיעו הקידושי' ע"י גט אי זנתה לא הפקיעו ומה שתי' הוא דעדי' לא יחתמו אם לא יהי' לפניהם ע"מ אינו נכון דקי"ל כותבי' גט לאיש כו':
אות יו"ד מה שהשיב לקושי' מהר' אביגדור כהן כיון דמדאו' גיטא לא הוי בשטר רק מדרבנן לרמב"ם והם אמרו בלא קיום לא מהני. דבריו טובים אבל סתר בזה דברי עצמו כיון דתולי' שהי' ע"מ הוי מדאו' גיטא ולמה קטלינן לה:
ומ"ש מאות יו"ד עד י"ד אף שבאו דבריו שלא כסדר נקטה נפשי בקצרה דבריו לרב יוסף דמוקי תקנות ר"ג לר"מ הוי גיטא דאו' כמ"ש הפ"י להכי לא יכול לחפות בגט שיש בו זמן דלא הפקיעו לקידושי' כיון דמדאו' הוי גיטא רק באין בו זמן יחפה אף דלרש"י קטלינן במחקה מספק (ודעתו צ"ל אף באין בו זמן נקטלה ויש להטעים דבריו מכח קו' תוס' דנוקי בחזקת א"א ולא ס"ל תי' תוס') רק החיפוי באין בו זמן הוא דהוי גיטא דרבנן דהא לא הוי עדות שיכול להזים להפקיע הקידושי' להכי מקשה מגזי' נמי יהי' עדות שאי אי"ל ותי' כיון שיש רמאות לא הפקיעו לקידושי' והם דברי' בהשכל ע"ד חדוד אבל אינם נכוני' דלפי דבריו מדאו' צריך זמן דבזה מתרץ קושי' מהר"ם שי"ף והתקנה הי' דבלא זמן כשר ואנן אמרינן אפכא מפני מה תקנו זמן הרי התקנה דלבעי זמן ותו למה יתירו חכמים בלא זמן כיון דהם נמי חשו ומדאו' צריך זמן:
ומ"ש אות י"ד וט"ו אי כתב שבוע קטלינן לה ובעי עדות שהיתה פנוי' כשזנתה תוך השבוע כיון דלא כתב זמן ברור לבד שאין זה נכון בסברא עוד תמיהני איך מיישב הקושיא בש"ס מה הועילו חכמים בתקנתם הא שפיר הועילו למקטלה. ואפשר שמפרש הקושיא אי כתב שבוע מה מועיל שם הזמן הא לא נדע מתי הי' גט אבל רש"י לא פי' כך מה מועיל הא לא ממנעי למכתבי' מבואר הפי' דהקושיא דלא קטלינן לה דיחפה תמיד ודלא נקטלה ואף מ"ש באות זה בנ"ד ע"כ לא כיון לחפות על ב"א דהי' יכול לכתוב שבוע עפ"י ב"ד ולא הוי קטלינן לה לא ידענא מה רצונו בזה האם חיישינן דבשעה שכתב רצה לחפות דא"כ הי' חותם תיכף ולא הוי קטלינן לה באותו יום אי זנתה רק אנן חיישינן שתזנה אחר הכתיבה ויתן עכשיו הגט הנכתב לחפות עלי' ועכשיו לא הי' בידו לכתוב שבוע:
ומ"ש אות ט"ו להקשות על גי' הספרים בפירוש רש"י דחיישינן שזנתה ביום הכתיבה הא לא קטלינן לה ולא חשו באותו יום בין צפרא לפניא לא קני' באמת באותו יום אין בידם לתקן עכ"פ תיקנו אם לא יתוודע ביום הכתיבה לא יחתמו העדי' הגט בלילה ומה שהקשה על הספרים שזנתה בלילה יפה הקשה הא בידו לכתוב עכשיו גט רק יראה כוונות רש"י לא דחיישינן עכשיו ויחפה משום זה נותן הגט רק דחיישינן עכשיו אינו יודע זנות כשיתוודע לו הזנות יחפה עלי' לומר כבר נתגרשה ביום דבלא"ה בשעת מעשה אם הי' יודע הי' כותב שבוע או שבת עכ"פ החשש אח"כ כשיתוודע לו הזנות יחפה:
ומ"ש לישב דברי פירוש המשנה הנאני שדבריו בנוים על אדני השכל. רק דבריו סתר שהסכים לחלוקו של הגאון אב"ד מפראג אף שיכול לומר אחרינוהו חשיב יכול להזים דאם יאמרו אח"כ כתבנו בזמנו יהי' מוזמים זה יכול לומר על חשש מוקדם לר"ש אם יאמרו בזמנו חתמום יש הזמה אך דבריו על צד ההשכל אם לא נאמר כחלוקו של הגאון ומיושב פי' המשנה דלמאוחר לא חיישינן דהרמב"ם ס"ל מאוחר פסול אך לר"ש דמוקדם כשר הווי עדות שאי אי"ל ומדרבנן כשר דאפקעינהו לקידושי' ולא חש לב"א דבכל גט הווי הפקעת קידושי' דיכולי' לומר הקדים הכתובה ולא הווי יכול להזים רק למ"ד לאלתר דווקא מכשיר ר"ש הווי יכול להזים ולא צריך לומר אפקעינהו לקידושי' ואפ"ה לא חייש לב"א ע"כ דזנות ביומי' לא שכיחא זהו תורף דבריו:
אבל לפי האמת לא נהירין דתיפוק לי' בלא"ה לר"ש ליכא ב"א דיכול לחפות אף אם הזמן ע"י גט מוקדם א"כ יפרש היינו דקאמר לר"ש לא קאמינא דלדידי' ליכא למימר טעמא שמא יחפה דבלא"ה מחפה. רק הש"ס פריך מ"ט ר"ש מכשיר מוקדם ולא חש לפסול ב"א. א"כ תירוצו אין לו מקום דמשו"ה לא חש על מוקדם על ב"א דהפקיעו קידושי' היא גופא קשיא יפסול מוקדם ויהי' יכול להזימם ולא יחפה תו כתב שם בנ"ד דחתמו בלילה אף לר"ש פסול כיון שאמרו שחתם בלילה יש הזמה ואיכא ב"א ליתא דהא הר"ש מכשיר נמי בנכתב ביום ונחתם בלילה אטו דווקא לעשרה ימים מכשיר הוא מכשיר אף שאמרו שנחתם בלילה דלרבנן ע"כ מיירי שיש ע"ח ע"ז א"כ ידענו מתי חתמו דאי לא"ה לא מהימני ואף אי מהימני עכ"פ הם אמרו לפנינו המעשה ואפ"ה מכשיר הר"ש ותו איך חש לב"א בחתם בלילה הא בידו לחתום אחר עשרה ימים ולא נקטלה ותו לדבריו למה קאמר ר"ל משום פייס ולא משום עדות שאי אי"ל:
ומ"ש אות י"ט בענין שעת הדחק נתבאר בתשובתי בס"ד לעיל. ומ"ש להקשות על הב"י דכתב בעסוקים באותו ענין יש חשש לקוחות שלא ימנעו מלקנות הא הפירי שלה הם. וודאי ברור דעת ב"י כרמב"ם דלא כתוס' שאין לה פירות עד שיחתמו אף שעסוקים באותו ענין. רק דכתב זה שלא תאמר אין חשש טריפה דהלקוחות לא קנו לזה קאמר אינם נמנעים מלקנות:
ומ"ש אות כ"א ודעתו דגובה ממשעבדי עבור מזונות שעבר עד הגירושי' כיון דיש קצבה שלא יגיע יותר ומדמה למ"ש תוס' ב"מ דף ט"ו ד"ה תריץ לענין שבח ומשו"ה כתב להקשות לענין מזונות לא שייך לכתוב יום הנתינה דיעשה על זה מלוה בשטר שתטרוף ממשעבדי דקודם הגט אינה יכולה לטרוף הנה גוף דבריו שתגבה ממשעבדי מזונות שעבר וודאי ליתא דא"כ אף קודם גירושי' מה שיעלה אח"כ לא תגבה אבל מה שתגיע לה קודם הגט תגבה כמו בשבח מה שהשביח אח"כ לא יגבה ומה שהשביח קודם שקנה גובה ובאמת הש"ך הבין כך ג"כ בתו' סי' קט"ו רק הוא חלק עליהם דלא פלוג עבדי רבנן בתקנתא ואני אומר תוס' ז"ל מודים דלא פלוג רק שם בקושיתם דהקשו דהתקנה לא שייכה אלא אם קנה אח"כ ע"ז הקשו הא הוא קצוב אבל לפי תירוץ תוספות דהתקנה שייכה במקום אחר קודם שהשביח אז לא פלוג עבדי רבנן בתקנתא ודו"ק וגוף הדבר שכתב שעושה מלוה בשטר לא מחוור דגוף החיוב כבר הוא רק ע"י גט בטל החיוב שאח"כ אבל לא שהחיוב בא מחדש על העבר:
ומ"ש אות כ"ב לחלק בין מוקדם למאוחר לענין חשש שיחזירנה דבמוקדם אינו ירא להחזירה דהעדי' אינם נאמני' משא"כ במאוחר ירא מהעדים אף כי חילוקו ניתן לומר אבל סתר דברי עצמו מ"ש אות י"ד דהא במוקדם נמי יכולים עדים לומר שנמסר אח"כ ומהימנו וגם דברי הראב"ד אינם מיושבים מ"ש דאין בו זמן פסול ומאוחר כשר שם נמי ירא מהעדים אך לפי מ"ש לעיל בתשו' ניחא דברי הראב"ד באין בו זמן פסול משום שלא יחפה על בנים ממזרים דאף במוסר בפני עידי מסירה באין בו זמן ליכא קול ולא תיאסר אבל במאוחר אם ימסור קודם זמן הכתוב בגט נמי יהי' קול ותיאסר מספק להכי לדידן הגט כשר:
ומ"ש אות כ"ג וכ"ד הם דברי' ישרים לבד במ"ש דאין לבעל חזק' ליתא דאחר שגירשה יש חזקה. וקושיתו על רש"י שכתב טעמא דפירו' משום לקוחות ולא דתגבה ממנו נראה מיני' אין חשש דממ"נ אם הפירו' בידה נאמנת לומר גרשני קודם במגו דלקוח ואם יהי' בידו בלא"ה יכול לטעון לקוח ולא יתן הפירו' התלושי' ואם יתודע לה כשירצה לתלוש לא תניחו דהא הגט בידה. ע"כ שיתלוש קודם שיתודע לה א"כ יכול לטעון לקוח להכי פי' רש"י משום לקוחות ואף שפירות בידה יגבו הלקוחות ולא תהיה נאמנת גרשני קודם במגו דלקוח עכשיו דהא לקוחות קנו קודם ממנה דהם קנו בזמן שאומרים קודם הגט והיא תאמר קנתה אחר הגט אם לא נאמינה שגירשה קודם וק"ל:
ומ"ש אות כ"ה להשיב על ת"ח משום דלא חיישינן שכתב ליתן בניסן דע"מ לא יניחו למסור לא אדע למה לא שת לבו לדברי תוס' והרשב"א שם בתי' השני כיון דיש קול לע"מ ליכא חשש טריפת לקוחות ויכולי' למסור כמ"ש מהרש"א ובזה נראה לישב קושי' תוס' על רש"י דפי' דצריכה לאתויי ראי' הא בב"מ מוכח דאינה צריכה לאתויי ראי' אלא בנפל:
דהנה לכאורה מאי קשיא שמא לטעמא דב"א אינה צריכה להביא ראיה דע"מ לא יניחו למסור ביום אחר משום ב"א אבל לטעמא דפי' יניחו הע"מ א"כ צריכה להביא ראיה להכי לא קאמר ר"י משום פירות דלפירש"י לפירות אין לחוש דהא צריכה להביא ראי' להכי קאמר טעמא דב"א ואינה צריכה להביא ראיה דהעדים לא יניחו למסור א"כ למסקנא ניחא בב"מ לר"י אינה צריכ' להביא ראי' אך מ"מ הקשו תוס' שפיר לימא ר"י משום פירות ומשום זה נמי לא יניחו העדים למסור שלא ביומי' ולא תצטרך ראי' אך למ"ש לטעמא דפירות איכא קלא בעידי מסירה ואין לחוש אי אין מסור ביומי' א"כ צריכה להביא ראי' דעדי' יניחו למסור גט שלא נכתב ביומו ול"ל זמן. להכי קאמר משום ב"א ואז העדי' נמנעים שלא למסור ביומי' דלטעמא דב"א לא מהני קלא כמ"ש מהרש"א א"כ למסקנא א"צ לאתויי ראי' מתי מטי גיטא לידי' אבל אי הווי אמר טעמא דפירות הי' צריך להביא ראי' אף שיש זמן א"כ ל"ל הזמן תייתי ראי' וזה ברור ודו"ק:
ואין להשיב על זה כמו שהשיב ע"ז בני הרבני המופלא מוה' ליבש שי' אכתי לימא ר"י לטעמא דפירות דעשו זמן שלא תצטרך להביא ראי' דא"ל אף ביש בו זמן תצטרך להביא ראיה דשמא לא מסר בזמנו דהעדים אין חוששי' לפסידא דלקוחות דהא איכא קלא ומוסרי' שלא ביומי' דשמא העדי' נזהרים משום שלא נדע יום הנתינה ויהי' פסידא דידה כמו באין בו זמן להכי העדי' נזהרים דזה אינו דהא לרש"י גיטין הבאים ממדה"י נמי ספיקא הווי יום הנתינה רק דאמרינן אייתי ראי' אף לר"ל כמ"ש רש"י וקשה נמי לחוש לפסידא דידה לר"ל כמו אין בו זמן ע"כ משום זה לא ימנעו מלמסור שלא ביומי' א"כ צריכה להביא ראי' אי טעמא משום פירות לר"י דאית לה עד שעת נתינה דהעדים לא ימנעו מלמסור ולא מהני הזמן דהא קי"ל כותבי' גט לאיש ולא חיישינן שימסור שלא בזמנו ע"כ דסומכי' דאיכא קלא א"כ צריכה תמיד ראי' אבל אי טעמא משום ב"א סומכי' שפיר שבא לידה בזמנו דהעדים היו מעכבים למסור משום ב"א ועכ"פ היו באו לב"ד לומר שלא נמסר ביומי' משום חשש. וא"ל בגיטין הבאים ממדה"י אף דיש פסידה דידה דתצטרך ראיה אף לר"ל לנתינה (דבכה"ג אין לה משעת חתימה כמבואר בתוס') טעמא דשם מוחלת דרוצה לקבל גט שלא תתעגן דמ"מ צריכה תמיד להביא ראיה אף ביש בו זמן דשמא מחלה ומסר לפני העדים שלא ביומי' ולא מיחו בדבר משום תקנתא דידה דהא מחלה ומשום לקוחות אין חשש דיש קול להכי לא קאמר משום פירות אבל משום ב"א העדי' מוחי' להכי א"צ ראי' למסקנא מתי מטי גיטא לידה אלא בנפל ושם ליכא חשש ב"א כמ"ש בתשובתי דבלא"ה מספק לא קטלינן לה אף באתרע בנפילה ודו"ק:
ומ"ש אות כ"ז כ"ח כבר כתבתי מזה בתשובתי בס"ד וקושיתו טובי' וכיון לדעתי בזה וכבר ישבתי הכל בס"ד לעיל:
ומ"ש אות כ"ט ולמ"ד ותורף דבריו במוקדם פסול דהווי עדות שאי"ל לא ידענא מאי קאמר סתם גיטין וודאי הווי יכול להזים דאינם נאמני' לומר שהוא מוקדם לרבנן דשטר פסול ואם נתברר שהוא מוקדם פסול הוא לענין פירות ומזונות ואין ע"ז דין הזמה ונשאר רק העדים על הגט ומה ששייך לזמן השני ויכול להזימם ע"ז מזמן שנתברר לפנינו שחתמו:
ומ"ש אות ל"א לישב קו' הב"י משום זה פוסל הרא"ש שמא הקדימו העדים בכונה עדיין לא העלה ארוכה למה הגט בטל משום שמא הקדימו ואף גם כיון שמודה בהקדי' בכוונה פסול א"כ בלא"ה ניחא דברי הרא"ש דמיירי שהקדימו בכוונה ומאי צורך לתרץ משום שמא אבל גוף הסברא ישרה. וכבר כתבתי בפתח דברינו לישב בזה הסגנון דברי הרי"ף. הנה אהובי אחי שי' בדקתי אחריו עד מקום שידי מגעת לא לעקור כי אם לטעת ישמע החכם ויוסף לקח ונבון יקנה דעת כי ברב פלפול יוסף אומץ למצוא לדעת קדושי' לשתות בצמא דבריהם מנחל מבעת וחיבה יתירה ממני מדעת כי דבריו יקרים בעיני מאלפי זהב וכסף נבחר וענדתי' לראשי לפארי מגבעות ויחקור בשכלו הרמה מקור תשובתי בעזה"י ימצא טעם כעיקר בדאו' בדברים שכליים וישרים ודעת מכרעת:
וה' יאיר עיני במאור תורתו וישם בלבנו יראתו ויתברך בבואו ובצאתו ומאוד ישגה אחריתו כנפשו הרמה ונפש אחיו ידידו מעתיר בעדו בכל עת לא איש כי אם תולעת צבי הירש מזאמושטץ חופ"ק אה"ו יעא"ס: