אור ברסלב
תפארת צבי אבן העזר דיני עריות ושניות ופסול כהונה וקהל › ז

תפארת צבי אבן העזר· רבי צבי הירש בוצ'קו

דיני עריות ושניות ופסול כהונה וקהל · ז

ו

נשאלתי מאיש אחד כשר שקרה לו מקרה בילדותו וקטנותו שמיעך לו נער אחד בביעי הזרע והרגיש אז כאב גדול ולא הביט על המראה לראות מה עלתה לו. אבל אח"כ נתגדל ונשא אשה ושהה עמה שני שנים ולא הוליד ואח"כ מתה אשתו וכהיום מפני שהרגיש קצת כאב לפעמים נזכר לראות מה הוא לו. וראה שביצה אחת נדוכית באיזה מקום באופן שאינו רק משהו נידך. ועתה שוקדי על דלתי בהמ"ד למצוא לו רפואה מן התורה לישא בת ישראל. וכבר קדמוני רבני' מובהקים וחתרו למצוא לו תקנה בחשבם זה לספיקא אם קרה לו מקרה על זה שמיעך לו או שכבר היה לו זה מן השמים ולא ע"י מיעוך זה נעשה דכא. ואני לא באתי לידי מדה זו דוודאי תולין במצוי בין להקל בין להחמיר וכן קי"ל ביו"ד סי' נ"ז. ואף דבב"ב בסוגיא דרוב וקרוב קאמר הש"ס רוב ומצוי קאמרת רוב ומצוי ליכא למ"ד משמע מצוי לחוד לא מהני כ"כ י"ל היינו משום דאיכא קורבא נגדו עי"ש. ואף גם דיש לנו להעמידו בחזקה הבאה מחמת רוב כדעת הפוסקים ולומר השתא הוא דאתרע ואף החולקים שם היינו משום כיון שיצא שעה אחת מחזקתו וכיון שאינו ידוע אותו שעה ותולין עד שעת הכיבוס גבי כתם אבל הכא שיש לנו טעם לתלות בשעה זו שהוכה ע"י אדם לכ"ע תולין בזה. ותו לדעת הרשב"א דאין תולין בזאב רק משום דמצוי הוא אבל בשאר גוונא אין תולין מש"ה מחמיר בצמקה אף שראינו שהפחידה הכא נמי אין מצוי שיהיה נדכא מעצמו ודבר המצוי אף לס"ס אין מצטרפין:

וההיתר העיקרי שרצה ש"ב הרב המאוה"ג המופלג מראדוויל לסמוך על דברי הרמב"ם הלכות אישות שכתב אם ניתק ומיעך האבר נעשה גדול מיד כשהוא בן י"ג שנה שאינו מביא סימן לעולם נראה מדבריו שזה אי אפשר להיות בשום פעם ומאחר שראינו שזה האיש הביא סימנים ויש לו זקן ממילא ודאי הי' בידי שמים עכ"ד. לענ"ד אי אפשר לסמוך על זה לבד דכיון דאין זה נכנס בגדר הספק הוי כוודאי טריפה דחי יב"ח ואפ"ה אין מתירין לו. ואף אם נאמר דטפי יש לתלות שהיה בידי שמים אף שקרוב שבא ע"י אדם מלתלות בנס מ"מ לענ"ד הרמב"ם ז"ל לא בא לומר שדבר זה לא יארע במציאות דבלא"ה צריכין אנו להבין מאין למד הרמב"ם כך ואדרבה מבואר במס' קידושין דיש זקן לאשה וסריס ומנין לנו לחלק איזה סריס יביא זקן ואיזה לא יביא לעולם ונראה עיקר דבריו נלמדים מהא דקאמר אכל חלב מבן י"ג ונולדו סימני סריס דקי"ל נעשה סריס למפרע דקשה אע"ג די"ל שהיה סריס מתחילה מ"מ מאן יימר דגדול הי' באותו שעה ע"כ כיון שאז היה סריס אין להחזיקו בקטן דסתם משהוא בן י"ג ויום א' מביא שערות רק שזה סריסותו הוא דגרמה לו ומש"ה היכא שלא נבדק איכא חזקה דרבא כמבואר פרק בא סימן מש"ה בעינן להמתין עד בן י"ח או ך' לכל חד כדאית ליה שנדע שסריס הוא אבל בשנדע שהוא סריס למפרע מחזיקין ליה בגדול מש"ה היכא שניתק גיד שלו דוודאי הוי סריס דלוקין מיד העושה לו כך דמסרסו הוי תיכף גדול וזה ברור א"כ כיון שכל הילפותא בא מהיכא שידוע שהוא סריס חמה שהוא סריס למפרע אין אנו צריכין לחדש ולומר דזה אינו מביא סימנים בשום אופן דאף אם הוא נסרים חמה שיתכן שיביא סימנים דחזינן בהדיא דנעשה סריס למפרע אף שהביא שערות מבן ח"י ולמעלה מ"מ חשוב גדול כיון שהיה סריס בשנת י"ג אף שזה הסריס הביא אח"כ שערות מ"מ אמרינן משנת י"ג נעשה גדול דמניעות שערות תולין שסריסותו גרמה לו א"כ אף סריס אדם שידוע שהוא סריס כן הוא דתולין משום זה לא יביא אח"כ שערות ומ"מ הוא גדול וע"כ הא דכתב הרמב"ם שאין זה מביא סימנים אינו דחשבו לנמנע דאף שהוא רק אינו מוחזק שיביא סימנים כמו סריס חמה נמי גדול הוא וזה אינו מועיל לנידן דידן שנסמוך על זה שהביא סימנים שאינו סריס דאין זה מכלל הנמנעים והרי בסריס חמה הוי סריס בא' מכולן ואמת לשון זה שכתב הרמב"ם בסריס אדם כן כתב הריב"ש סי' תס"ב הובא בב"י ח"מ סימן רל"ה אף על סריס חמה כתב מש"ה הוי גדול שאין זה עתיד להביא סימנים. והרי מבואר בש"ס דסריס חמה דיתכן שיביא שערות ע"כ הקטן דאינו בחזקת שיביא שערות דמסתמא בן י"ג בחזקת גדול וזה ברור ואף אם ודאי מורה הלשון דע"פ הרוב אינו מביא סימנים אין זה כדאי לספוק הודאי שברור לנו שנעשה ע"י מיעוך הכאב ואף שדבר זה היה בקטנותו מ"מ כיון שנזכר בדבר יכול לשוויה נפשיה חתיכא דאסורא:

אבל לגודל הפלגת המצוה שהפליגו חז"ל וחשבו למצוה רבה כי כופין הרב לעבור בעשה לשחרר העבד שיקיים המצוה ואף מוכרים ס"ת לישא אשה ואף משום הרהור עבירה לחוד נראה נמי דכופין לשחרר העבד דאל"כ קשה מאי פריך הש"ס בפסחים פ"ח תרי מתני' להדדי בחציו עבד ומוקי לה חד כמשנה ראשונה נוקי תרווייהו למשנה אחרונה וחדא מיירי שאין עבד ראוי להוליד כגון שהוא סריס וכדומה ע"כ מ"מ הרהור איכא א"כ אף אם זה באולי לא יוליד מ"מ משום הרהור נמי ע"כ כופין כמו שהוכחתי והרהור עבירה קשה משבת כמ"ש הח"מ ע"ש סי' א' סעיף ח' עיינתי למצוא לו תקנה:

הנה לענ"ד אני חוכך טובא כפי המתבאר בסוגיא אינו מבואר דך שיפסול בכ"ש אף דתנן ניקב נימוק וחסרה ופרש"י בכ"ש יראה דקשיא לרש"י חסרה היינו ניקבה כמו דפריך הש"ס גבי ריאה וכ"ש דלא שייך לומר חסרה היינו בידי שמים דבידי שמים כשר בפ"ד להכי פרש"י ניקב היינו מפולש וחסרה משהו אף שאינו מפולש וכ"כ הסמ"ג ומה שכתוב מהרש"ל למה תני נימוק באמצע בין ניקבה לחסרה יראה דאי לא"ה ה"א ניקבה וחסרה היינו שהיה דווקא נקב וחסרון כמ"ש באתרוג דתני ניקב וחסרה. והוי הפירוש שהיה דוקא נקב שיש בו חסרון א"כ חזינן אי חסר בכ"ש ואי לא"ה צריך שיהיה מפולש ואף שהמפרשים נימוקו שהקטינו ע"י מיעוך מ"מ לא שמענו בכ"ש נידך ולא הקטין. ומ"ש רש"י ואפי' חסרו בכ"ש הוא פירוש על חסרו ולא על הקטינו רק מהרש"ל בשם רשב"א הביא ביש"ש דהיינו חסרו אי הקטינו ורבים חולקים ע"ז אבל מ"מ נידך לא שמענו שאין כאן נקב ולא חסרון מאין לנו שיהא בכל שהוא כיון דלא הוזכר איסור זה אי היה בכ"ש לא הוי שתקי מיני' חכמי הש"ס:

וראיתי להרשב"א ביבמות שהקשה למה לא תני איזה דך. ותירץ בנפצע תני משום חדושא דאפילו אח' מהן ולכאורה נראה דר"ל אבל דך אינו באחד מהן אבל כל הפוסקים ס"ל אף נידך א' מהן מזה נראה דהכי קאמר דאין רבותא שוב בנידך כיון דתני נפצע מזה היה נראה דאף לענין כ"ש שוה. אבל אף בפ"ד לא הוזכר כ"ש רק בניקב וחסרו הוזכר כ"ש ומנין לנו לדמות זה לנפצע ודכא:

ותו כיון דנ"ד בביצה שמאלית הוא יש לנו לצרף הך דעה דבעל ביצה אחת כשר הוא. ואף דתנן נפצע א' ר' ישמעאל פליג עלי' והלכתא כוותיה דאמרו בכרם ביבנה ואף שתוס' פירשו דנקט בירושלמי ובלבד שלמיו ר"ל שהיה מתחלה שלם. אבל נפצע ונחסר לא הא פירשו נמי דהוא שני תיבות של ימין לאפוקי שמאל ולהך פירושא אין ראיה דבעי שלימים ולא פצועים:

ואף שבתוס' כתבו ע"ז והוא רומיא משמע דמחמיר לפי' ב' אף דהוו קולא לענין שלימים י"ל דתוס' כתבו דחומרא הוא דמחמיר כב' הפירושים. ואף שהטור מביא בשם ר"ת דבעי שיהי' שלימים ושל ימין והיינו דמחמיר כשני הפירושים. ובאמת הך גירסא של ימין שהוא ב' תיבות מסתבר טפי דהאיך יתכן ובלבד שלימים. הא השתא אין לו רק א' היה לו לומר שהיו שלימים וגם גוף הדין תלי ברבבתא דלפי מה שחלק ר"ת בין היה פצוע לניטל לגמרי דזה כאב טפי האי מלתא הוי לש"ס לפרושי וכן הלשון דקאמר פצוע בכולן דך בכולן כרות בכולן משמע דשווין ואין חילוק לענין ביצה אחת:

וגם מבואר הוא בפרק שמונה שרצים המסרס אחר מסרס חייב דכתיב ונתוק וכרות אם על כרות מחייב נתוק לכ"ש כו' ולפי פי' התוס' דכרות היינו עדיין מעורה בגידין ונתוק היינו שנכרת לגמרי ק' מאי כ"ש הוא זה הא לר"ת עדיף טפי אם הוא ניטל לגמרי מאם הוא מעורה. ותו הא י"ל דקרא דנתוק איצטריך משום ביצה א' ואף דהוזכר בכל מקום כרות ביצה אחת היינו משום שהם מפרשים כרות היינו שנכרת לגמרי ע"פ פי' רש"י אבל לפי' התוס' מנ"ל:

ותו אף דהאמת כן דמעורה אינו מועיל מנ"ל להש"ס להקשות ולמיעבד כ"ש דלמא גרע אף לענין ביצה אחת מזה מוכח דלפירוש התוספות ע"כ אינו תלוי' בשלימות הביצה רק דר"ת מחלק כך אפשר דס"ל כפרש"י בהך דכרות עמ"ש א"כ לפי מסקנת התוס' אין לחלק כך. וע"כ בירושלמי הפי' הוא של ימין לאפוקי שמאל ויש לנו עכ"פ ס"ס גדולה אם הוא של ימין דווקא פוסל וגם ספק אם דך פוסל בכ"ש וגם אם הוא רק חד ספק ג"כ נ"ל דהוא מן התורה שרי רק מדרבנן אסור. וזה מבואר בדברי הרמב"ם דפצוע דכא מותר בספק ממזרות וקשה האיך היא מותרת בו שמא כשירה היא ואסורה בפ"ד ע"כ מספק מותרת בפ"ד ואף שקשה ממ"נ ליתסר או משום לאו דממזר הוא או משום פ"ד וכבר הרגיש בזה ש"ב הרב מראדווי"ל שיח' ודיבר עמדי פא"פ מזה. וניחא לנו ע"פ דברי מהרי"ט דהתורה עשתה ספק כוודאי ומותר בשניהם בישראלית וממזרת אבל לאו דפ"ד נהי דממ"נ ליכא אסור מספק ע"כ כדברי הריטב"א דאף ספק פ"ד שרי ולהרמב"ם שרי אף מספק. ואף אי ספיקא דרבנן הוא יש לסמוך ולהקל אמאן דשרי בעל ביצה ימנית:

תו נראה לי ראי' מדברי הרמב"ם הלכות ביאת מקדש דפסק במומי אדם דלא הוי מום כי אם בנימוחו ב' ביצים ולא ביצה אחת ע"ש. ונראה ודאי מדמום לא הוי כשר נמי לבא בקהל דכל הני דפסולין לבא בקהל ודאי דפסולין לעבודה. דלמ"ד לאו בקדושתייהו קאי מותר לישא ממזרת. והא קי"ל אין בודקין ממזבח ולמעלה ואף דשם קאי על הבנים וזה לאו בר בנים הוא. הא ודאי דאף אשתו מותרת לכל דאין בודקין ממזבח ולמעלה ע"כ זה שמותר בממזרת פסול לעבוד עבודה ע"כ נימוח ביצה אחת מותר לבא בקהל א"כ אשכחן חילוקא בין נימוק לנימוח ותו מנ"ל נידך דמסברא לא נוכל לדמות א' לחבירו דאין לך אלא מה שמנו חכמים:

תו היה נ"ל להכריח בבעל ביצה ימנית כשר מהא דחשוב הרמב"ם מסרס אחר מסרס בג' בני אדם זא"ז זה ניתוק הגיד וזה הביצים וזה החוטים וקשה לחשוב זה ביצה אחת וזה אחרת ע"כ אין פסול אלא בימנית. רק ז"א דהרמב"ם ז"ל הא ס"ל אף ביצה אחת פסול והיה מה שיהי' ע"כ אין זה דיוק דבלא"ה קשה לתני בחוטים כמה בני אדם ע"כ בהא לא כיון רק בא לומר בכל אבר יש סירוסים. ואפשר דיתכן בכל אבר יש כמה בני אדם ודו"ק:

בענין מה דס"ל להרמב"ם פ"ד אסור בממזרת היה נ"ל להוכיח דבריו מר"פ יש מותרת דקשה לחשוב פ"ד וכתבו התוספות שם דליכא חידוש רק במצרי ב' כיון דאיכא פלוגתא ואי לאו בקדושתייהו קאי ושרי בממזרת משכחת לה בכל גוונא דמתני' או שהיה המת פ"ד ונשוי ממזרת או היבם פ"ד ע"כ בקדושתייהו קאי וק"ל:

ולדינא הנ"ל לענ"ד הוא דאף דכתבו הפוסקים לר"ת אינו כשר אלא בשלימה ונטולה היינו מצד ספק שמסופק בפירוש הירושלמי דלגירסא של ימין דהוי ב' תיבות אין זכרון לראשונים אם היו שלימים ואי דתנן נפצעו י"ל ריב"ב פליג ונהי דר"ת לא התיר בכה"ג מצד ספק. עכ"פ אינו רק ספיקא כ"ש לפמ"ש דלפירוש התוספות דכרות היינו שמעורה מוכח שאין חילוק בין נפצעו לניטל מסוגיא דפרק שמונה שרצים שזכרתי וכיון דספיקא הוי יש לצרף הספק דשמא דך אינו בכ"ש וגם לדעת הרמב"ם בספק אחד אין להחמיר בפ"ד כפי' דהריטב"א דספק פ"ד נמי אימעט מקהל ודאי וגם בספק י"ל כיון דרובן ש סירוסים נמי מביאין שערות כדמשמע לשון הרמב"ם א"כ סמכינן אספיקא בהבאות שערות כדסמכינן אספק טריפות בחיות יב"ח לומר דאינו פ"ד במה שנידך משהו ביצה השמאלית:

כל אלה חברו יחדיו דאפשר בשעת הדחק לסמוך להקל. אבל מה אני ומה חילי להכריע בדבר הזה להתיר בפרטות כי עמוס התלאות אנכי אבל אני מציע דברי אלה לפני גדולים חקרי לב מה שראיתי להפך בזכותם ולהעיר בדבר הזה בפרט ש"ב הגאון אב"ד מדובנ"א כי הוא המתחיל במצוה בדבר זה אבל על הכרעותי אל יסמוך שום אדם ומי שלבו שלם בדבר הזה ידין כפי שכלו ורב גדלו:

הכ"ד הכותב בנחיצה לרוב טרדות העומדים ממולי

הנה תשובה זו באה ליד הגאון המפורסם ש"ב אב"ד מפראג זצ"ל והביא בספרו נודע ביהודה והתשובה שבאה לפניו הי' כתובה בשבוש דאיכא שבת והמעתיק לא העתיק יפה כמו שיראה הרואה כו' ובמה שכתב הגאון לפקפק בהך דנעשה גדול למסתר כתבתי להשיב עליו בחידושינו מס' קידושין בס"ד ובגוף הדין הסכים הגאון לדברי דכיון שהוא דך כ"ש וביצה שמאלית עשרה דיש להקל:

תוכן העניינים

תפארת צבי אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה