תפארת צבי אבן העזר· רבי צבי הירש בוצ'קו
דיני עריות ושניות ופסול כהונה וקהל · ו
לאיש חמודות חכם ומבין חידות בכל לו עשר ידות ה"ה כבוד אהו' ש"ב ידיד ד' וידיד נפשי רך בשנים ואב בחכמה לא יבצר ממנו תושי' ומזימה הרב הגדול המופלא ומופלג חריף ושנון זית רענן חכם וסופר אשכול הכופ' כקש"ת מוהר"ר זכרי' מענדיל נ"י:
אמרותיו הנעימים הגיעני ולטרדות שאלות הכרחי' אשר לא יכולתי מלט ממשא דבר ה' הוכרחתי להניחם בגנזי עד כי הגיעו ימי' אשר פניתי אל לבי לעיין באמרותיו היקרים וראיתי מעכ"ת שואל ומשיב כהלכה בנוים על אדני צדק וקו משכל שכל הקודש בשכל הישר וסברות מראה פנים מסבירות והי' למאורות:
והנה בחידושי למס' כתובות כתבתי בעזה"י קונטרס מיוחד בדינים אלו ותחיל' עלה על לבי להעתיקם כי נמצא בהם דברים מדברי' כי נכללו בדברינו בעזה"י אך ד"ת כל זמן שאדם ממשמש בהם מוצא טעם לכן אחבר האוהל להיות אחד אשר חנני ד' כעת ואשר עלה במצודתי מאז והי' לאחדים בידי וצור ישראל יצילני משגיאות ויעשה עמדי נפלאות לטובה אותיולא ראיתי להשיב על דברי' כסדר רק אכתוב הנלע"ד וכשיעיין ימצא תשובה על הרב' דברים מדבריו ובדבר ששנה ושילש לסמוך דהיכא שמבורר הדברי' וספק לפנינו עדיף משאר ספיקו' אין דעת לסמוך על סברות כאילו להקל והפ"י גופיה הניח זה בצ"ע וגם שארי דברים שבאו בדבריו שהם סברות שקולות בלא ראיות קשה לסמוך להקל ובמה שנתכוונו דבריו לדעתי אכתבם בסמוך בס"ד הכל על אופניו:
תורף שאלתו פנויה שנתעברה ואומרת מאיש פלוני וכהן הוא והוא אומר צדק' ממני שהיתה משרתת בביתו והמקו' הוא רובן עכו"ם וישראלים ועכו"ם דרים בשכונה אחת אם שריא להתנסבא ליה ולא נחוש לרוב פסולים וגם אם אין איסור משום תוך ימי עיבורה ומניקתה וגם משפט הילד מה היא. והנה גוף השאלה מבואר בתשו' הרא"ש כלל ל"ב דין י"ח מועתק בקצרה ברמ"א סי' ג' אם הבועל כהן אומר ממני היא מעוברת הולד כהן וכשר ואינו מחלק בין רוב כשרים לפסולים. אך לכאורה יש מקום לחלק ולומר דדוקא הולד כשר עפ"י דיבורה דהא דיעבד שריא ע"פ דיבורה כר"ג דאמר נאמנת וגם ולד כדיעבד דמיא לקהל תו לא חלקו בין קהל לכהונה וכ"ז מבואר בפוסקים אבל לגבי הכשר אשה הוי לכתחלה ולא עבדינן עובדא ברוב פסולים א"כ מאין לנו להתיר עפ"י הודאת הבועל אך המעיין גוף דברי הרא"ש יראה דאין לחלק בהא דהוא למד דינו מהא דקאמר בכתובות דף י"ד חדא דהא קא מודה ועוד דהלכה כר"ג משמע דאי מודה אף ר"י מודה עיי"ש. א"כ מינה נשמע דאין להחמיר לכתחילה אף דקאמר ואת לא תעביד עובדא דהלכה כר"ג ולכתחלה חוששין לדברי ר' יהושע אבל למה נחמיר יותר ממה שמחמיר ר"י אף דמגמ' גופיה אין ראיה דמתיר בארוס וארוסה אי מודה היינו משום דלהוציאה מבעלה הוי דיעבד אבל מצד הסברא נשמע דר"י אינו מחלק בין דיעבד לכתחלה וכן ר"ג והיכא דהוא מודה אין פלוגתא בין ר"י ור"ג לתרוייהו שרי לכתחילה ואנן דפסקינן כר"ג לא רצו לפסוק כר"ג לענין לכתחילה אבל למה נחמיר במקום שר"י מודה דאין פלוגתא כלל אם הוא מודה (ותימהני על מעלתו שלמד להתיר האשה מדשרינן הולד עפ"י הודאתו והרי החילוק מבואר בפוסקים דלגביה הולד הוי כדיעבד למה נחמיר על הולד וכשהוא כשר תו מחזקינן אותו כבנו עפ"י הודאתו אבל במקום שאין להתיר על פי דיבורה דאסורה לכתחילה מנ"ל להתירה עפ"י דיבורו של בועל אך הדין אמת דאין לאסור לכתחילה כמ"ש) אולם מעלתו נתקשה למה באמת מהימן הבועל להחזיקו לכהן לכל מידי דאור' וליוחסין כנראה מדברי הרמ"א ונלחץ אל הקיר דמהימן משום נאמנת ע"א דמהני באיסורים וכתב דאפי' נאמר דע"א בעלמא אינו נאמן הכא שיש ספק למי נבעלה מהני עדותו לברר הדברים ותלה דבריו בדברי הר"ן בקדושין דף ס"ג ובפ"י שם ולמד מדבריהם דלברר הספק עדיף משאר עדות ולקמן נדבר מזה האמור בדברי ר"נ ופ"י אבל לנ"ד שאנו עסוקים בה וודאי אין בזה ספק דע"א אינו נאמן ליוחסין כמבואר בש"ס וכל הפוסקים ואין האב נאמן לומר זה בני להשיאו אשה כמבואר בש"ס ורמב"ם פי"ח מה' א"ב וכן מוכח בב"ב פ' יש נוחלין דדחק לענין מאי אמרו זה בני נאמן ולא קאמ' לענין כהונה ויוחסין לכן ברור שאין ע"א נאמן ליוחסין ואב אינו נאמן ע"ז לומר זה בני ואיני מכיר חלוק כלל בין שמברר הדבר או שארי עדים בכל מקום שאנו מסופקים ליוחסין מסופקים אנו בן מי הוא ולדבריו דהי' ע"א נאמן לברורי מלתא א"כ הטעם הפשוט דכתב רמ"א דבועל נאמן לכהונה היא דהיא נאמנת על עצמה דאית לה חזקת כשרות ואגב דידה נאמנת על הולד דהמכשיר בה מכשיר בבתה או דירך אמו היא או דאי אפשר לחלק הדבר האמינו בכל דמדאורייתא אף ליוחסין ע"א נאמן ומדרבנן בעי ב' עדים והכא דהיא מהימנא לעצמה נאמנת על ולדה רק דאי אפשר לעשות הבן כהן על פיו נראה משום דאין הולד מיוחס אחרי אביו ע"פ דבורה דאם האב יכחיש הוא נאמן דתורה האמינתו לומר שאינו בנו לכן אף שאינו לפנינו אי אפשר להאמין לה דאם יבא ויכחיש אינה נאמנת לכן לא נתנו לה חכמים הנאמנות ולהכי דברי רמ"א נכונים כשהוא מודה מהני הודאתו לשוי' לבנו דבלא"ה כשר הוא עפ"י דבורה של האשה רק שאינה נאמנת לשוי' למיוחס אחריו וכשהבועל אומר שהוא בנו נשאר נאמנותה אבל אם הבועל לחוד אומר ולא היא אינו נאמן ליוחסין לשוי' לבנו אמת כי מדברי ריב"ש סי' מ"א הי' נראה דאינה נאמנת על הולד שכהן הוא כיון דליכא חזקה המסייע לה ולא משום דבעי מיוחס אחריו. אך מדברי רש"י ז"ל לא משמע כך בכתובות דף י"ב שם דכ' משתקין אותו כדלקמן משמע משום דבעי מיוחס אחריו ולדברי הריב"ש באמת צריך ישוב מ"ש דהיא לא מהימנא והבועל נאמן. ונראה באמת ליוחסין בעי שני עדים ולא מהימן האב לומר זה בני ליוחסין אבל הכא דכשר ליוחסין עפ"י דיבורה דלזה מהני חזקת כשרו' דידה אף שלא רצו להאמין אותה שהוא כהן דאינה נאמנת להעיד שהבועל הי' כהן (וגם אינה נאמנת לומר על כהן מיוחס הנודע לנו שהוא בנו דלאו כל כמינה להחזיק זה לאבי העובר) אבל הבועל נאמן לומר שהיא בנו היכא דאין חשש יוחסין דהא קי"ל בח"מ סי' רע"ט דאב נאמן לומר שהוא בנו מצד הסברא אף על נכסים שנפלו לו אחר מכאן עיין בסמ"ע או שנלמד מקרא דנאמן כמו בבכור כך נאמן לומר שהוא בנו אף דרש"י ורשב"ם ב"ב ד' קל"ד לא כתבו כך צריכים אנו לפרש כך לדעת הש"ע והיא מהרא"ש בשם מהר"מ ולהכי הבועל נאמן רק במקום יוחסים לא האמינו אותו אבל היכא שהיא מכשרתו ליוחסים הבועל נאמן לשוי' לבנו והוא ממילא כהן. ובש"ס ב"ב לא מוקי זה בני בהכי י"ל דמשמע שאין מעיד רק הוא ולפמ"ש צריך תחלה עדים להכשירו בקהל ואח"כ עדותו שהוא בנו וק"ל (ובמ"א כתבתי בס"ד דיש לישב למה נאמן האב לומר על נכסים שנפלו לאחר מכן זה בני הא בש"ס מבואר דטעמא דנאמן ליורשיו משום מגו הוא ובנכסים שנפלו לאחר מכאן ליכא מגו נראה דהה"מ כתב בפי"א מהלכות מכירה לדברי רמב"ם בדבר שאינו קצוב אינו יכול ליתן במתנה והקשו עליה א"כ מאי קאמר בב"ב מגו דיהיב במתנה הא א"י ליתן דבר שאינו קצוב ותירץ דיכול ליתן לו דרך חוב על כמה אלפים ועי"ש ולכאורה תמוה עליו מאי משני בנכסים שנפלו לו אח"כ הא זה נמי יכול ליתן דרך חוב ויהי' משועבדים כל הנכסים שיפלו לו אח"כ והי' מקום לומר דאינו יכול ליתן דרך חוב אי דאקני לא משתעבד רק הרמב"ם פסק קנה והוריש משתעבד נסתר זה אך נראה ליישב בדרך זה דקשה דלא הוי מיגו דיתן דרך חוב דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב ולא יכול לגבות משום חוב אך שיכול ליתן מטלטלי אגב קרקע אך מטלטלין שאין לו עכשיו אין יכול ליתן אג"ק וקאמר דאתיא כמ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וע"ז קאמר בנכסים שנפלו כשהוא גוסס א"י להקנות וכ"ז ניחא בקרא אבל לדידן דמטלטלי משתעבדי וא"צ לכתוב כלל אגב קרקע וקנה והוריש משתעבד איכא מיגו על כל הנכסים ובזה מיושבים דברי הרי"ף דכ' פ' מי שאחזו דנאמן לומר זה בני בכור במיגו ובש"ס קאמר משום קרא ונ"מ לנכסים שיפלו אח"כ ולמ"ש נכון דלדידן דמטלטלי משתעבדי איכא מיגו דהי' נותן לו חוב (וא"ל דא"כ הי' הוא לוקח הכל ולא שאר בניו והוא רוצה שיקח פי שנים שמא לא ישאר מאתו יותר מחובו. זה קשה על הה"מ שזכרנו וי"ל שיתנה אם יתנו לו פי שנים פטורים מהחוב תו ישבתי למ"ד שעבודא ל"ד אין תקנה שיתן לו חוב דמדאו' אינו גובה מיורשים רק מדרבנן גובה דיש מיגו ומ"מ איצטריך קרא אבל לדידן יש מיגו וזה ברור ודו"ק ועכ"פ יש טעם נכון לחלק על עדות הולד בין ברי דידה ושל הודאת הבועל דהוא נאמן לומר זה בני כמ"ש הסמ"ע שזכרנו אי מקרא אי מסברא אבל אכתי לא נתיישב לר"י דמנ"ל אי בועל מודה נאמן והיא לא מהימנא וכשמודה אף היא שריא למה הבועל נאמן עליה יותר משהיא נאמנת נהי דע"א דעלמא וודאי נאמן אף לר"י כמ"ש מעלתו אף דתני שתביא ראיה ע"א נמי בכלל ראי' וגדולה מזו כתב הרא"ש ריש ב"מ דקאמר צריך לפורעו בעדים הראוי להאמין ודי בע"א וראיה ברורה לזה דהא הר"י למד דינא משבועה וכמו בשבועה ע"א נאמן הה"ד נבעלה ואין לדחות נבעלה עדיף משבוי' ור"י יליף מכ"ש משבויה ושמא בהא אף ע"א אינו נאמן דהא במדברת קאמר ר"י היינו שבויה ובודאי אין לחלק בין מדברת לנבעלה כדקאמר בש"ס בהדיא תני נסתרה להודיעך כחו כו' אבל אין חילוק דין ביניהם. ותו במדברת תני חד לישנא אם נבעלה שתביא ראיה ובמדברת ודאי מהני ע"א הה"ד בנבעלה ומה שמעלתו נדחק ליישב למה יהיה ע"א נאמן ברוב פסולים שהוא נגד הרוב ולמה נאמן ע"א נגד הרוב ורוצה מעלתו ליישב זה עם דברי הר"ן שכ' בקדושין דף ס"ג לענין חזקה אינו חזקת אשת איש ונאמן זה לומר אני קדשתיה אף שהיה מתחלה ספק עליו אין זה ענין לרוב דשם י"ל דהעדים יודעים הבירור ולא הוחזק כלל איסור אשת איש תחלה אבל הכא היה רוב פסולים בבירור. ואף שהפ"י רוצה לומר אף נגד הרוב סברא זו הוא גופא הניח דבריו בצ"ע ומשם בקידושין אין ראיה כלל דבשעה שקידשה המקדש אי אפשר לומר שוודאי לא היה שמעון משום דרוב אנשים הם אחרים דא"כ לא נוכל לומר שקידשה אף ראובן ושום אדם משום הרוב וע"כ קידשו אחד מבני העולם מהרוב יש טפי שנאמר שאינו שמעון רק איש אחר משנאמר שהוא שמעון. אבל הכא נאמר שהוא מרוב הפסולים דכשרים הם המיעוט אולם בנ"ד א"צ לכל זה דכבר תירצו הראשוני' טעם לנאמנו' האשה במקום רוב לתוס' הטעם דמהני לברי דידה בודקת ומזנה והב"ש כתב הטעם דאינו ברור שהיה רוב דדלמא אזלא היא לגבייהו והוי קבוע אולם בקונטרס שלי כתבתי דע"כ תוס' לא ס"ל כך דאי כדבריו מאי כתבו דמדמה לשבויה דרוב הוא ככל הא לא דמי ברוב י"ל דאזלא היא לגבייהו והוי פלגא וסמכי' אחזקת כשרות ולהכי שרי משא"כ בכולם פסולים וגם הכא בנ"ד שהיתה משרתת בביתו ואומרת שנבעלה בביתו ליכא רוב פסולים דהיא בביתו והוי קבוע. ועכ"פ ע"א נאמן בבירור אבל יש לדון למה הבועל נאמן לר"י ואינו מועיל תי' של מעלתו דע"א נאמן כיון דמדמה לשבויה אינו נאמן דהא בשבויה אין הבעל נאמן על עצמו א"כ בהך דארוס וארוסה למה מהני לר"י כשהוא מודה להתירה לו הא בשבויה אינו נאמן על עצמו ואף דיעבד תצא וכל מ"ש בזה אינו עולה ישוב לקושיא זו. ואין לומר דוקא לכהונה אינו נאמן על עצמו אבל לא באשת ישראל כדמשני לעיל מעלה עשו ביוחסים ואסרו ביחוד דא"כ אין זה תלוי כלל בפלוגת' דר"י ור"ג שם בארוסה דקאי לאוסרה על בעלה כמ"ש תוס' ישינים לחד שינויא וע"כ דלעיל דקאמר מעלה עשו קאי על יחוד ולא בנבעלה א"כ כיון דלר"י היא לא מהימנא למה הבעל נאמן על עצמו. והיה אפשר לומר לפי מ"ש הב"ש ס"י וס"ק ט"ז דאי זנתה מאוסה בעיניו אבל בנאנסה לא מאוסה עליו א"כ שפיר י"ל מש"ה נאמן בארוס וארוסה דאם לא בא עליה יודע הוא שזנתה ולא היה מקיימה משא"כ שבויה ואף דקי"ל בסוטה מוסרים לו ב' חכמים דחוששין שיבא עליה שם אינו ברור לו שזינתה לא מאוסה עליו משא"כ לפי טעם זה בועל פנויה לא יהיה נאמן לר"י לישא אותה דאינה מאוסה בעיניו אי זינתה קודם שנשאה אך קודם שכנסה לא אמרינן אינו נאמן על עצמו דבשבויה לכ"ע אין בעל נאמן ובפודה שבויה פליגי אי ישאנה א"כ למ"ד לא ישאנה שמא עיניו נתן בה לר"י דמדמה נבעלה לשבויה דאינו נאמן על עצמו נמי לא ישאנה אבל לאחריני מהימן אבל קשה להחולקים סי' ו' שם למה הבעל נאמן לכן יותר נראה טעמא דנאמן הבעל בארוס וארוסה דבטענת ברי אדם נאמן על עצמו כמ"ש הרשב"א הובא בפ"י כתובות דף כ"ג אולם הפ"י מקשה מהא דסוקלין על חזקות ע"ש ולענ"ד פשוט להכחיש חזקה אין אדם נאמן משום טעם ברי דידיה כיון שידענו ע"פ חזקה שמשקר אבל בחזקת אשת איש שאינו מכחיש החזקה רק שאומר שגרשה היה אפשר לומר דנאמן על עצמו וכדברי הרשב"א שאינו מכחיש החזקה שאומר אמת שהיתה א"א אבל עכשיו מת בעלה או גרשה והא דאשה אינה נאמנת מהתורה לומר מת בעלי היינו דזה הנושא אותה אינו יודע האמת אבל כשבעל יודע האמת מהני ברי דידיה ודידה ולהכי נאמן הכא להעיד שבא עליה שזה טענת ברי אבל בשבויה אף שאומר ברי ששמרה חשדינן ליה שאומר בדדמי ולא שמרה כראוי ואינו יודע האמת אבל באומר שבא עליה יודע הוא האמת שפיר מהימן לר' יהושע ולא דמי לשבויה והא דאינו נאמן לכנוס באומר אני קדשתיה היינו משום דהיא טוענת שמא היא אסורה לינשא לו ומש"ה כתב הר"ן להקשות דהוי איתחזק איסורא דא"א א"כ הכא כיון שבעל נאמן כ"ש המעיד על פנויה דנאמן דהא בשבויה חמיר טפי אי בעלה מעיד עליה דאף דיעבד תצא ושרי הכא כ"ש שמעיד על השבויה אף דלא ישאנה מ"מ בדיעבד לא תצא דלא גרע מאני קדשתיה דלא תצא כמבואר בסי' ל"ז באה"ע והמעיד על אשה משום לעז לא מפקינן כ"ש דהכא שרי לישא אותה ומעתה כיון שכן הוא לר"י דבעלה נאמן וכן הבועל בפנויה נאמן פשיטא דלדידן דקי"ל כר"ג דהיא מהימנא רק לכתחילה מחמירים עליה ברוב פסולים במקום שבועלה מודה אין להחמיר כיון דלר"י נמי נאמן לא מחמרינן לכתחילה כמ"ש הרא"ש דבמקום דר"י מודה אין להחמיר וכמ"ש לעיל וזה ברור. וראיתי מעלתו מחלק בין מעיד על השבויה לנ"ד לחלק בין חששא דלזות שפתים דהכא להתם ותמיהני שרוצה לסמוך להקל בסברא זו. אך למ"ש מוכרח הדבר דלא גרע המעיד קודם נשואין מאם בעלה מעיד דמהני בארוס וארוסה תו אין מקום להחמיר באחר המעיד דע"כ לא דמי בהא לשבויה אף לר"י מטעם שכתבתי. א"כ כיון שמדינא א"צ כלל עדים לר"ג למה נחמיר על העדים דבעי לכתחילה שלא יהא העד בועלה דלר"י מועיל נמי עדות זה מדינא. ותמיהני על מ"ש מעכ"ת ובזה ניחא דאין בעלה מעיד בשבויה והכא בא לקחת כו' מאי ענין עדות בעלה להכא לשאנה בעלה אף דיעבד אינו נאמן ומעיד על שבויה רק לכתחילה לא ישאנה ע"כ שאני בין בעל למעיד על פנויה דבעלה עיקר עדותו על עצמו דלכהן אחר אינו מעיד משא"כ המעיד דהוא רק חששא שמא העיד כדי שישאנה וק"ל. ומעתה יותר נמי הספק שיש לספק בעדות הבועל דהא מבואר בסנהד' באומר רבעני לרצוני אינו עדות דרשע הוא והתורה אמרה כו' ורבא פליג עליה דפלגינן דבוריה ואי לא"ה אינו עדות כלל ומבואר בתשובות רשב"א והובא בח"מ סי' ל"ז סי' כ"ו באומר אני באתי על פלונית לא פלגינן דיבוריה וגם לחד תירוץ תו' כתובות בסוגיא דעדים שאמרו כתבו כיון שצריכים אנו לעשות פירוש לא פלגינן דיבוריה ה"ה הכא דבא להעיד שנבעלה לכשר וכשאומר נבעלה לחוד לא מהני רק שאומר שנבעלה לי ואי זה לא מהימן צ"ל דבור אחר שנבעלה לכשר וכה"ג לא אמרינן פלגינן דיבוריה דוקא ברבעני די שיאמר רבע וא"צ לפרש למי רבע אבל הכא צריך לומר לכשר נבעלה ה"ה בנ"ד שכל הפנויות נדות ובועלה פסול לעדות דעבר עבירה של תורה ופסול דאורייתא פסול לעדות שבויה כמו שפסול לעדות אשה וכן בנבעלה קאמר זו עדות שאשה כשרה לה אבל עדות פסולי עדות אינם כשרים א"כ איך יהי' הוא העד כיון שהוא פסול דאו' אף דאינו נפסל עפ"י הודאת עצמו כמ"ש רש"י ביבמות שקרוב פסול הוא וכן בסנהדרין ע"ש וקרוב מגזירת הכתוב פסול א"כ י"ל אף שאמת הדבר אינו פסול לעדות ומועיל הכא עדותו דז"א דא"כ ל"ל לרבא לומר פלגינן דבורו ע"כ שאי אפשר לקבץ שני הפכיים דאם נרצה לומר שאינו נפסל על פי עצמו מוכרחים אנו לומר שהענין שקר וכ"כ בתשו' חות יאיר סי' ק"ד עי"ש א"כ בנ"ד אי אפשר שיהיה עד כשעבר עבירה שיש בה מלקות דפסול לעדות ולפי מ"ש אינו נאמן מתורת עדות רק שהוא נאמן על עצמו כשטוען ברי ואף פסול לעדות נאמן על עצמו בטוען ברי אך זה יש לעורר דמטעם אין אדם משים עצמו רשע אמרינן דמשקר הוא לא כפי הנראה דטעמא משום קורבה כמ"ש דהא אינם נאמנים לומר שהיו אנוסים מחמת ממון וע"כ אינו משום טעם שכתב חוות יאיר שזכרנו שאי אפשר שיועיל העדות כשנפסל על ידו דחשיב עדותו כמאן דליתא דא"כ למה נאמין לו שכ"י הוא ולא היו אנוסים נחשב כל עדותו כמאן דליתא ע"כ. מש"ה אינו משים עצמו רשע שאינו נאמן ואמרינן דאמר שקר ומעלתו הרגיש בזה ורוצה לומר דהכא נאמין לו משום שמזלזל נפשו כמ"ש הר"ן סוף נדרי' שנאמנת באומרת טמאה אני לך למשנה ראשונה מה"ט אף דשם נמי עושה עצמה רשעה כשאומרת שזינתה מרצונה ואף למשנה אחרונה רוצה לחלק בין היכא דנאמנת מדינא לאינה נאמנת וקשה לסמוך ע"ז לחלוק מסברא להקל וגם מטמאה אני לך אין כאן ראיה כלל דלא שייך אינו משים עצמו רשע כמ"ש תוס' ב"מ דף ג' ע"ב דיכול לומר מזיד הייתי שאינו רוצה להביא חולין לעזרה לא שייך אינו משים עצמו רשע הה"ד בטמאה אני לך אינה רוצה לעשות איסור לדור עמו להכי לא שייך אינו משים עצמו רשע שם אבל הכא שפיר י"ל דאינו משים עצמו רשע. אך כיון שהרא"ש כתב דנאמן אף שהוא כתב נמי שמסתמא היא נדה עכצ"ל דה"ט דס"ל דווקא נגד אחרים אינו נאמן לעשות עצמו רשע שע"י עדותו יועיל נגד אחרים אבל לגבי עצמו מהימן ויראה שזה כוונת תוס' שאינו רוצה להביא חוב"ע היינו דמהימן ע"ע וכן נאמן לחובה אי מודה בגזילה מביא אשם גזילו' ומשוה נפשי' רשיעא וכ"כ בשיטה מקובצת ריש ב"מ ע"ש שהקשה איך מקריבי' הקרבן ומישב דכשהוא אומר ברי לי סומכים עליו או כשמקריב בעצמו הה"ד הכא נאמן על עצמו ותו דבנ"ד דהיא מהימנא מדינא רק דחיישינן לכתחילה דבעי תרי רובא היינו אי להבועל ספק דלא נסמוך על דבורה אבל כשאין ספק לו אין לאוסרה עליו לכתחלה כן היא דעת הרא"ש גם י"ל שהיה שוגג ובזה היה מיושב קושיות הש"ך ביו"ד סי' קס"ט ולא יסתרו הדברים דבשוגג הייתי נאמן ושם מיירי שאמר שהיה מזיד וגם הי' מקום לומר שם דאינו יכול להוציא ממנו רבית שיאמר איני רוצה ליתן ריבית שהוא אסור לי ליתן רק זה לא מסתבר בנ"ד דכ"ע ידעי דין זה וגם אפשר לומר כיון שמצוה לכונסה אם בא עליה יכול לומר שרצונו לקיים ונאמן כמ"ש תוס' שרוצה לעשות תשובה ואינו רוצה להביא חולין לעזרה כך יכול לומר שרוצה לעשות תשובה ואיני רוצה לבטל המצוה וכיון שמדינא שריא ליה עפ"י דיבורא דידה ואין צריכים להודאתו רק משום לכתחילה נוכל לסמוך על דברי הרא"ש שהאמין להבועל ולא חש להא דאינו משים עצמו רשע וק"ל ועתה נשים לב מה שיש עוד לחוש בנ"ד לסברת הרמב"ם דחש כמו שהפקירה עצמה לזה כך הפקירה עצמה לאיש אחר אף דהרא"ש לא ס"ל כך הרמ"א חש לדברי הרמב"ם וכן בש"ע סי' קכ"ו והב"ש כתב ברוב כשרים אף דבעי תרי רובא לכתחילה מ"מ בזה נוכל לסמוך על הרא"ש דלא חש שהפקירה עצמה לאחר דאף אם הפקירה עצמה איכא רוב כשרים וליכא איסורא דאורייתא נאמר דלא ניחוש שהפקירה עצמה כמ"ש הב"ח בתרומה דרבנן אף לרמב"ם לא ניחוש שהפקירה עצמה אולם ברוב פסולים נראה לב"ש דחיישינן שהפקירה עצמה ומעלתו כתב דדומה לנסתרה ולא ידעינן שנבעלה דאף לר"י היא נאמנת כך הוא לחששא דשמא אפקרה עצמה אמת שכך כתבתי בקונטרס שלי אבל לא לדמות לנסתרה דימצא בע"ד מקום לחלוק דשם לא ידעינן כלל דעבדה מעשה משא"כ בידעינן דאפקרה נפשה חיישינן טפי אבל כך כתבתי דהא איכא ס"ס כמו בלא נבעלתי דשמא לא נבעלה לאחר כלל ואת"ל שנבעלה שמא שלא לפסול אפקרה נפשה ואף דפ"י ר"ל ברוב פסולים לא מהני ס"ס כתבתי דמבואר בתוס' דאמרינן ס"ס ברוב פסולים כמ"ש ד"ה השבתנו דנדחקו לפרש הפשט ואי ברוב פסולים אינה נאמנת לומר לא נבעלתי היה מתפרש הפשט ברווחא ע"כ ס"ל דמהני ס"ס וכן מוכח מדברי הרמב"ם דלא העתיק נסתרה אף דר"א איתותב ומיירי בנסתרה למה לא הביא הדין וא"ל דנלמד מכ"ש מנבעלה בשלמא מתני' תני להודיעך כחו דר"י אבל הרמב"ם פסק כר"ג אף בנבעלה למה יביא נסתרה זה אינו דהיה להביא דלכתחלה אסורה כי אם בתרי רובא ע"כ דא"צ תרי רובי אף לכתחלה דבהא ר"י נמי מודה דהוי ס"ס למה נחמיר לכתחלה ואף אם נאמר כפי' כ"מ דלרמב"ם לר"ג גופיה בעי לכתחלה תרי רובא:
ור"ג פליג על ר"י בס"ס היינו מכח דר"ג קיל לה שמא דלא מהני ס"ס אבל בברי מהני ס"ס כמו לר"י שמא וספק ספיקא שרי לכתחלה דאטו ר"ג ס"ל דס"ס אינו מועיל רק שמא קיל ליה אבל ברי וס"ס מהני לר"ג כמו לר"י להכי לא כתב הרמב"ם בנסתרה אסורה לכתחלה בלא תרי רובא דאף ברוב פסולים שרי היכא דאיכא ס"ס. ומה שקשה ע"ז ממ"ש תוס' סוגי' דפ"פ אי הוי רצון רוב גמור לא הוי אמרינן ס"ס דאונס ורצון ותחתיו ואינה תחתיו נלע"ד לא דמי לרוב פסולים דהכא איכא חזקת כשרות אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כמ"ש תוס' משא"כ התם דבעי חזקת כשרו' לספק אינה תחתיו דאל"ה הוי חזקת הגוף כמ"ש תוס' ואי אפשר לצרף החזקה ושני הספיקות אבל הכא מצרפין החזקה רק לרוב ותו דכבר כתבתי בשם ב"ש דאינו מוכרח שיש רוב דדלמא אזלא לגבייהו עוד נלע"ד לדון דלא דמי רוב דרצון להכא דתוס' כתבו במס' נדה פ' כל היד בהך דאין שליא בלא ולד דלא כרש"י דרוב שליות יש ולד דאל"כ נצרף מיעוט דאין ולד בשליא לפלגא דלא יצא רוב במקצת שליא כדקאמר במס' בכורות סמוך מיעוטא דנדמה לפלגא דנקבות והוי זכרים מיעוטא וע"ש. וצריכים אנו לחלק בין נדמה ושליא לרוב דרצון דכתבו התוס' אי הוי רוב גמור לא הוי מצרפין זה לס"ס ולא אמרינן סמוך מיעוטא לפלגא דאינה תחתיו ועי' בתשובת ריב"ש סי' שע"ב דמחלק בין נדמה לפלגא דנקיבות לשאר ספיקות וקשה עליו מד"ת אלו בשליא. ונראה דהתם בנדמה שפיר מצרפין המועט לפלגא ששניהם באים לספק דלא ילדה זכר שחייב בבכורה דנדמה נקבה פטורה מבכורה ויש בשניהם חד טעם והוי הרוב שלא ילדה זכר וכן בשליא מצרפין המיעוט והפלגא שאין וולד במקצת השליא דיש ספק שאין רוב וולד כאן ומיעוט שאין כאן וולד כלל ויש רוב שלא היה רוב וולד בשליא אבל בספק תחתיו וספק אונס אי אפשר לצרף המיעוט דאונס לפלגא דאינה תחתיו וכל ספק בא בפ"ע ואיך יצורף שיהיו רוב אונס או אינה תחתיו וזה פשוט וברור א"כ רוב פסולים ויש ספק אם נבעלה כלל ואם לא נבעלה כלל הרי לא נבעלה לפסול ויש מיעוט דאף אם נבעלה נבעלה לכשר ולא לפסול מצרפי' המיעוט ופלגא שלא נבעלה לפסול ודומה לשליא דמצרפי' הספק שאין רוב למיעוט שאין כאן ולד כלל ובזה מיושב הס"ס שכתב רמ"א סי' קפ"ז ס"ס ספק מצדדים או ממכה אף דרוב דמים ממקור ולא מצדדים דשפיר מצרפי' דם שבא לפעמים מצדדים ופלגא דמכה והוי דם מקור מיעוטא ובזה מיושב קו' שכ' דלא הוי שם א' דלפי מ"ש ההיתר משום דדם המקור המיעוטא ולא משום ס"ס מטהרי' רק משום רובא כמו בנדמה ונקיבה דהוי נמי שם א' ופטור מבכורה מטעם רובא ולא דמי לשם אונס חד הוא דשם לא שייך רובא דכל ספק הוא לזמן אחר או שנבעלה בקטנות או בגדלות באונס ולא שייך רוב אבל בזמן א' שנוכל לספק בשני הענינים הוי רוב כמו בנדמה וראיה ברורה לזה ממס' בכורות פ"ג דף ך' ע"ב מר"י בהיתה לה חמות ובעי לומר דר"י חייש למעוטא וקשה הא ר"י אית ליה ס"ס ונימא בהיתה לה חמות ס"ס ע"כ דלא הוי ס"ס דשם אחד הוא אבל רובא איכא דסמיך פלגא דנקבות למיעוט מפילות ע"ש ודו"ק א"כ בנ"ד שרינן ברוב פסולין אם יש ספק אם נבעלה כלל כן נראה נכון בס"ד ועיין במס' נדה די"ח בנמצא דם טמאה דרוב ממקור ולהכי ביש לה מכה שמוציאה דם ליכא רובא ממקור ומצרפינן למיעוט הצדדים. ובחידושי נדה כתבתי בס"ד עוד בזה דיש לדחות זה עפ"י דברי הרשב"א בחידושי יבמות פ' בתרא והארכתי שם דחוזר ונראה התם שלא בשעת ווסתה:
אולם יש ללמוד זכות על הב"ש דלא רצה להקל ברוב פסולים אף דיש ס"ס דס"ס לא עדיף כרובא אף דרשב"א כתב דהוי כרוב אין הדבר ברור כ"כ ועכ"פ כתרי רובי לא הוי א"כ אינו מועיל הס"ס דהא לענין היתר לכתחלה בעי תרי רובי אך הא נמי ספק דאפקרה הסכים הב"ש דסגי בחד רובא אך לכאורה גם זה אינו ברור דס"ס הוי כחד רובא (אמת לפי מ"ש לעיל הוי הכא רובא כמו בנדמה) אולם המפקפק בדברי רשב"א הוא הפ"י ובחדושי כתבתי ת"ל להשיב על קושיותיו דהקשה על ראיית רשב"א מר"י דרובא לא מהני וס"ס מהני ע"כ ס"ס עדיף דשאני הכא דרוב משפחות כשרים הם לדעתי אין זה השגה דאטו מיירי דוקא שהלך בעלה אצלה מי לא מיירי נמי שהלכה לבית בעלה כדרך נשואים ואפ"ה מתיר ר' יהושע אף דהוי קבוע והוי פלגא וגם באשה דהדרא לניחותא הוי קבוע דוקא בזנות שהספק על אותו פעם שבעל כשפירש אבל בנשואין לא שייך זה. וממה שהקשה איך מייתי ראיה מר"י ר"ג פליג עליו לענ"ד מר"ג נמי מוכח דהא בשמא לר"ג אף ברוב כשרים דיעבד תצא ובאלמנות עיסה מודה ר"ג דלא תצא רק לכתחלה לא תנשא אף דהוי שמא לא תצא ע"כ ס"ס עדיף מרוב ותו בנ"ד דאנן מחמירים לכתחלה אף דהלכה כר"ג משום דחיישינן לר"י וכיון דר"י גופיה מתיר בס"ס דלדידיה עדיף מרוב למה נחמיר אנן לכתחלה דלר"ג מהני ברי דידה דלא אפקרה לאחרינא כדשמואל דאמר בדוקי ואם נבא לחוש לפי' הכ"מ דלר"ג גופי' בעי לכתחל' תרי רובא ונאמר כפ"י לר"ג ס"ס לא עדיף מרובא נמי אין חשש בנ"ד דממ"נ אי כפי' כ"מ א"כ מאי פריך מאלמנות עיסה על ר"ג הא כיון דליכא תרי רובא אף שם לא תנשא ע"כ דמדמה ס"ס לתרי רובא והמתרץ לא דחו ליה ס"ס לא הוי כתרי רובא רק משני ליה בשמא לא ס"ל לר"ג דמהני ס"ס משמע בברי מהני ס"ס כתרי רובא דאי הוי שם ברי היתה נשאת לכתחלה לר"ג כמו בתרי רובא. וגם דמוכרח לפי' הכ"מ הא דבעי תרי רובא היינו משום גזירה דאזלא לגבייהו דאל"כ איך קאמר את לא תעביד עד דאיכא רובא הא לר"ג בעי תרי רובא ואמאי סגי בחד רובא ע"כ תרי רובא היינו חד רובא רק דחש דאזלא לגבה א"כ מוכח דלא כב"ש שכתב דאח"כ למסקנא הדר מגיירה רק בעי תרי רובא משום מעלות יוחסים קשה איך קאמר לעיל עד דאיכא רובא משמע חד רובא ע"כ תרי רובא צריך דחשו שלא יהיה חד רובא וקאמר ליה גוף הדין דבעי רוב ומש"ה בעי תרי רובא א"כ כיון דהטעם משום גזירה בעי תרי רובא אין מקום להחמיר בס"ס דליכא גזירה. א"כ נתבאר דהכא לב"ש ברוב כשרים לא חיישינן דאפקרה לאחרי' ולא בעי תרי רובא א"כ ברוב פסולים דאיכא ס"ס הוי כחד רוב ואין לחוש דאפקרה לאחרינא ומשום רוב אין לחוש. וכבר כתבנו דיש לומר הכא ס"ס אף במקום רוב. ותו כיון דדיעבד תנשא ע"פ דבורה א"כ מאמינן אנו לה שלא נבעלה לפסול איך יעלה על לב דלא נשויה לספק שלא נבעלה לצרופי לס"ס להתיר אף לכתחלה ואף אי בעלמא אין מצרפי' נגד הרוב לס"ס הכא דמדינא מאמינין לה נגד הרוב למה לא נצרף זה לס"ס ותו הא הב"ש תפס כדברי הב"ח באיסור דרבנן אין לחוש דאפקרה נפשה א"כ אף ברוב פסולים הא רק משום חומרא דרבנן מחמירים לכתחלה ומשום חומרא דרבנן לא מספקינן דאפקרה נפשה. וגם כתבתי בקונ' הנ"ל בס"ד מ"ש הרמב"ם בחליצה לחוש שזנתה עם אחר לא מבעיא גבי צרתה חיישינן דאתחזק אסורא ולא מהני ברי דידה ובתרומה מהני ברי דידה לגבי נפשה (וראיתי מעלתו כיון בזה לדעתי) ובאיסור יבמה לשוק אף דלית לה חזקת איסור שהוא בעצמה רוצה להנשא אינה נאמנת דהוי דבר שבערוה ולא מהני ברי דידה להבעל שתנשא לו אבל בתרומה שריא משום ברי דידה וגם דע"א נאמן באיסורים משא"כ ביבמה וגם ביבמה אינה נאמנת לומר מת יבמי להתיר עצמה לשוק להכי לא מהני ברי דידה ומש"ה ניחא דרמב"ם חשש אף בלא דיימא דס"ל דהא דבעי דיימא היינו לרב לשוייה ממזר אבל שתוקי הוי בכל גווני ובעי טענת ברי דידה ובחליצה לא מהני טענת ברי דידה כמ"ש. וראיתי בתשובת כנסת יחזקאל רוצה ג"כ ליישב כך אך הוא כתב עוד דלשמואל צריך חזקת היתר ובחליצה ליכא חזקת היתר שלא נבעלה לאדם וע"ז לכאורה קשה א"כ דקאמר אביי מסתברא מלתא דרב כו' ומייתי ראיה מתרומה קשה הא חשש שנבעלה מאחר איכא בתרומה דליכא חזקת היתר ולא בעי דיימא ולדידי' מי ניחא למה אוכלת בתרומה. אך י"ל דאיהו קאמר לרב דלדידי' אי לא חש בלא דיימא אינו משום חזקה דהא איהו פסק כר"י ולא כר"ג ע"כ סמך רק על ברי ולהכי אף תרומה תאכל אך א"כ מוכח דלרב מהני ברי פשיטא קשה למה נאמר לשמואל צריך חזקה בלא דיימא מעלמא דיחמיר טפי מר"ג לכן נראה כמ"ש באמת דאין הטעם משום חזקה רק משום ברי ובחליצה הוי דבר שבערוה ואינה נאמנת נגד הבעל:
וראיתי עוד שמעלכ"ת כתב לחלק בין אשה לולד דעל האשה לא חיישינן דאפקרה נפשה ומוכיח זה מדברי תוס' ישינים דתי' דאומר שבא עליה ביאות הרבה וקשה אמאי היא שריא אי בא רק ביאה א' אדם אחר אסורה לו ע"כ עליה בלא"ה לא נחוש דאפקרה נפשה דאית לה חזקת היתר באמת קשה בעיני לסמוך ע"ז דבש"ס לא מחלקין בין דידה לולדה. וגם לפי מ"ש ההיתר הוא משום דהוי ס"ס להכי לא חיישינן דאפקרה נפשה מזה לא שייך בארוס וארוסה דלא הוי ס"ס דהכל פסולים אצלה ואם נבעלה לאחר פסולה היא וליכא רק חד ספק שלא נבעלה לאחר ואך קושייתו על תוס' ישינים לא קשה דבאמת לענין לאוסרה לא קאי כמ"ש תוס' שם ד"ה חדא ובוודאי באמת לא אסרה משום דס"ל להלכה כר"ג רק רצה ליתן שתי טעמים על הולד חדא דהא מודה ועוד כו' ומאשה לא מיירי ומ"מ לא אסרה דסמך על טעם שני דהלכה כר"ג וגם נראה עוד ליישב דברי הרמב"ם אף אי מיירי בתרומה דאו' לא חשש שנבעלה לאחר דהא בש"ס קאמר שמואל בעשרה כהנים שפירש א' הוולד שתוקי משום שנאמר לזרעך כו' קשה ת"ל דלא הוי כהן דנחושו שהפקירה נפשה לאחר דהא לרמב"ם חיישינן בחליצה לזה אף שאמרה ברי דליכא חזקת היתר רק דשלא נבעלה לפסול סמך על ברי שלה א"כ ששתק מדין כהונה ל"ל משום זרעך אחריך ע"כ דאין לחוש בלא"ה דאפקירה נפשה דהוי ס"ס כמ"ש דשמא לא נבעלה כלל ואת"ל אפקרה נפשה לאחר שמא לכהן נבעלה אף דישראלים הוי רובא כבר כתבתי דרוב זה מהני ס"ס וגם י"ל דאזלא לגבי' וליכא רוב ולהכי צריך טעמא זרעך אחריך והשתא י"ל משו"ה תאכל בתרומה לרמב"ם דהוי ס"ס שמא נבעלה לכהן ואי דהא מ"מ אסורה לאכול בתרומה דהא הולד לא יאכל משום זרעך אחריך האיך יאכיל לאמו די"ל לאיסור זרעך אחריך הוא רק מעלה לא חיישינן דאפקרה נפשה א"כ אף תרומה דאורייתא תאכל דהוי ס"ס ומשום מעלה דזרעך בה הוא דרבנן ומיושב קושית ב"ש שפיר על הב"ח למה הוא נושא כפיו דאיכא איסור דאורייתא דאין האיסור רק משום מעלה דהא איכא ס"ס. וא"ל א"כ מאי פריך הש"ס מתרומה די"ל אביי מוכיח שפיר דאי רב ס"ל הולד ממזר בלא דיימא אף בדרבנן חייש רק הרמב"ם פסק כשמואל רק לענין איסור דאו' ס"ל דשמואל משוה לספק משא"כ גבי דרבנן אבל רב אינו מחלק בין דאו' לדרבנן כדיימא מוכח בלא דיימא לא חייש ולהכי מיקל בתרומה אבל בחליצה ליכא ס"ס כלל ובקונטרס כתבתי בס"ד דיש להקשות ביבמות ס"פ נושאין דפריך מעולה במשמר כו' קשה בלאו הכי תקשי כיון דלגבי משמר הוי איסור דאורייתא לעבוד עבודה למה לא נחוש דאפקרה נפשה לאחרינא. ע"כ כתירוצי דהוי ס"ס וכתבתי עוד דקשיא לרב דחייש לאפקרה איך מיישב שם. ולדידיה ליכא לשנויי בממאנת ובקדושי טעות דאיהו ס"ל כנסה סתם צריכה גט. אך צ"ל כמו שתירצו תוס' בכתובות דף ע"ב לר"א ע"ש המורם מתוך מ"ש בבועל מודה יש לפסוק כהרא"ש דמהני הודאתו על הבן והה"ד עלי' מהני הודאתו אף דלגבה הוי לכתחלה א"צ לחוש לכתחלה כיון דדיעבד שריא עפ"י דבורה ור"י לא פליג כשהוא מודה אין לחוש על לכתחלה ומשום אינו משים עצמו רשע כ"ש אין לחוש דנאמן לגבי עצמו אף שאינו נאמן לגבי אחרים וכ"ש בנ"ד דליכא רוב פסולים דהא היא בביתו והוא קבוע ומדינא מהימנא לומר שנבעלה לו ויש ספק שקול למי נבעלה וודאי יש להאמינם ולחשש שמא אפקרה נפשה לאחרינא ביארנו דהוי ס"ס ושריא אף לר"י לכתחלה בשמא והה"ד לר"ג בברי וס"ס אין להחמיר לכתחלה ומשום חשש מעוברת חבירו ומניקת אם אומר שבעלה כמה פעמים והיתה בביתו תולין ביה רוב בעילות כמ"ש תוס' לכן אף דעתי נוטה להתירה לינשא לו רק שיושיבו ב"ד על ככה ויסכימו לדברינו ויאיימו ויגזורו עליו שיאמר האמת ויתן תודה ויקבל עליו תשובה על חטאו וכשיקיים איזה זמן התשובה שסדרו עליו אחר כך יתירו לו לישא אותה ולא קודם בכדי שיתאמת הדבר שעושה בלא רמיה ותפלתי לה' יסלח על שגיוני ובאור תורתי יאיר עיני: