תפארת צבי אבן העזר· רבי צבי הירש בוצ'קו
דיני עריות ושניות ופסול כהונה וקהל
א
ע"ד המעשה שאירע בק"ק ברעזאן שקידש איש א' ונשא בחופה בתולה אחת שהיתה בת בנה של אשתו ראשונה שמתה והקדושין הי' בשגגה שלא ידע מהדין או ששכח שהיא נכד אשתו. ועמד השואל ושאל אם צריכה ממנו גט וכהיום כבר נשאת האשה הזאת לכהן והיתה השאלה איך ומה לעשות אם תצא מזה ומזה:
והנה מקור הספק הוא דקי"ל בחמותו לאחר מיתה נחלקו רש"י ורמב"ם ז"ל לדע' רמב"ם חמותו לאח' מית' הוא בכרת ומפרש הא דקאמר ביבמות דף צ"ד לר"ע איסורא מיהא איכא דה"ק דאיכא איסור כרת ורש"י ז"ל מפרש דאיסורא היינו רק לאו ואיסור ארור שוכב עם חותנתו ועוד זאת דע' הרמב"ם ז"ל דבת אשתו שוה לחמותו לענין איסור כרת דאין בה שריפה רק כרת לאחר מיתה. ולפי זה יש לבעל דין מקום לחלוק ולומר אפשר לדעת רש"י דבחמותו ליכא רק איסורא הה"ד בבת אשתו א"כ הקדושין תופסי' אך מבואר הדבר ברשב"א ז"ל דטעמא דהרמב"ם משום דכיון דעיקר עונש שריפה בדידה לא כתב רק נלמד מחמותו א"כ די' לבא מן הדין כו':
אבל לענין כרת פשיטא דאית בה כרת בחיי' ולא נילף מחמותו וכן מבואר יותר ברשב"א ורמב"ן רבו דהקשה על שיטת הרמב"ם אמאי הוי רק כרת בבת אשתו נימא דון מינה ואוקי באתרה דלענין כרת ודאי אסורא לאחר מיתה כו'. הרי מבואר כמ"ש דאם נאמר אף לענין כרת למידים מאי אוקי באתרה איכא. ותו הרי הרמב"ן ס"ל בהא דלא כרמב"ם וחמותו הוי רק איסורא ואפ"ה כתב דראוי' להיות בשריפה בבת אשתו משום דון מינה ואוקי באתרה דפסיקא לי' דלענין כרת הרי היא אסורה לאחר מיתה כמחיים וזה ברור:
רק הא קשיא לכאורה א"כ מאי הקשה הרשב"א על הרמב"ם לדידי' אמאי לא פריך הש"ס לתני אמרו לו מתה אשתך ונשא בתה כו' ולשני איסורא איכא כדמשני על חמותו וקשה מאי קושיא אף להמקשה דלא ידע דאיסורא איכא מ"מ ידע בבתה איכא כרת ולהכי לא תני נשא אשה כו' אך צ"ל דשם הקשה לשיטת הרמב"ם כיון דדעתו דאיכא כרת בחמותו ע"כ דיליף לכרת מבתה א"כ המקשה דס"ד אף בחמותו ליכא כרת ע"כ אף בתה היא כך. או להמקשה ס"ד דאין לחלק בין שריפה לכרת דלהכי לא מחלק בחמותו ולהכי ס"ד אף בבתה כך אבל לשיטת רש"י חמותו ממעטינין ולא בתה:
ועכ"פ הדבר מבואר ברמב"ן ורשב"א כמ"ש ותו אי נימא בבתה ממעטינן לגמרי אף איסורא דאורייתא מנ"ל דאיכא הא בחמותו צריך קרא אחרינא ארור שוכב עם חותנתו ומבואר בהפוסקים דאיכא איסורא דאורייתא וכן מוכח נמי דאל"כ לתני נשא בתה כסבור שמתה אשתו ולא שייך התירץ איסורא איכא וכן מבואר פ' כיצד ד' כ"א הא פסיקא לי' כו' מבואר דאיסורא מדאורייתא ומ"מ האיסור ע"כ לענין אזהרה וכרת הוי מחיים כלאחר מיתה. רק לזה י"ל דיליף אף לענין איסור מחמותו רק זה דוחק. ותו ראי' מדפריך ריש יבמות וסנהדרין כתיב ערות בתך כו' היא בת דידה קלי כו' דאל"כ ת"ל דהוי בת אשתו מאי קושיא דלמא לאחר מיתת אשתו מיירי ע"כ דאין חילוק לאזהרה וכרת. ומשום שריפה לא קשי' דלא הוזכר שריפה כאן. וכן מורה לשון הטור וש"ע דכתבו סתם אסור מדאורייתא בבת אשתו לאחר מיתה ולא הוזכר בשום א' דאינו רק לאו ע"כ יש בו כרת והכי נקטינן כיון דדעת הרמב"ם כך הוא. וכן דעת רמב"ן ורשב"א וטור וש"ע יש לסמוך עליהם ברווחא ע"ש. וכן מוכח ברש"י ותוס' ריש יבמות ד"ה בתו דכתבו ע"כ אינו מאשתו דאל"כ היינו בת אשתו קשה נימא שמתה אשתו ע"כ דלאחר מיתת אשתו נמי בתה ערוה היא וכן מתוס' ד' ט' ע"ב ד"ה בתו מאנוסתו מוכח כמ"ש ותו אמינא לרווחא דמלתא בחייבי לאוין שלא הכיר בה קי"ל דאין לה כתובה סוף אלמנה נזונות ובפ' המדיר פריך הש"ס מ"ש דאין לה כתובה ומ"ש דבעי גיטא ע"ש ומשני צריכה גט מדבריהם א"כ אף בזה י"ל כיון שלא הכיר בה דהוא רק מדרבנן צריכה גט ואז בדרבנן הלך אחר המיקל ואין להחמיר אם כבר נשאת ואין פקפוק לאסרה לכהונ' משום דעת הרמב"ם הובא בא"ה סי' ז' דחופה מחללתה מכהונה כיון שיש עדות שהיתה נדה בשעה שכנסה ולא בא עלי' וודאי לא הוי חללה דהרי טעמא דרמב"ם משום דהוי בעולה ואף שח"מ כתב דמשמע אף בנדה נתחללה באמת הניח בצ"ע ולדעתי מוכרח הדבר דהרמב"ם לא ס"ל הכי דאל"כ למה כתב בה' תרומות משום דיש חופה לפסילו' אסורה בתרומה ת"ל דהא כבעולה היא ע"כ שם מיירי אי איכא עדים שלא נבעלה וכן מוכח שם כל הסוגי' ביבמות ע"ש:
ותו אף אם דעת הרמב"ם כך ע"כ משו' לא פלוג השון חכמי' מדותיהם ואסרו כל נשואה אבלזו שאין כאן נישואין דקדושין אין תופסי' אין כאן פסול ואף לדעת תוס' משום דיש חופה לפסולו' הוי חללה כאן כיון דאין קדושין תופסי' ברור בעיני דלא שייך חופה לפסולו' הכא דהש"ס מדמה לקדושין ואינו רק בחייבי לאווין לכן לדעתי האשה זאת מותרת לבעלה השני. ואחרי כתבי תשובה זו באו לידי כתבי הגאון המפורסי' אב"ד דק"ק פראג על יבמות וכתב כמה ראיו' שכתבתי ודעתו ג"כ דאין קידושין תופסי' דהוי איסור כרת ועם כל זה לא נשענתי על בינתו וצרפתי אלי ב"ד צדק דק"ק יצו' ויצא הדבר בהיתר:
ב
נשאלתי מאיש א' מק"ק זאלאזיץ היות כי אירע שם אשה אחת נשאת לבעל ובעלה הלך מאתה וילדה בי"א חדשים מעת נשואין ובעלה מודה שבעת נשואין בא עלי' וכשחזר ובא לביתו ראה שהיא מעוברת וסבר הי' שתלד בזמנו אבל אחר שילדה לזמן תוך י"א חדשים רוצה לאסור האשה לבעלה ואף הולד רוצים להחזיק לממזר ועיקר יסודם עבור שיצא עלי' קול שהרה לזנונים היתה וילדה קודם נשואין כשהיתה אלמנה ורוצים לדמות זה לדבר מכוער שכתב הרמ"א דלא תלינן אשתהי אם ראו דבר מכוער והה"ד בקול ובאמת אם הקול הי' רק על קודם נשואין אין כאן התחלת שאלה כמבואר בתשו' מהר"ם פדואה הובא ברמ"א סי' ד' סעי' ט"ו:
וגדולה מזו מבואר שם בתשו' הנ"ל אף שראה פ"א נופלת במטה עם הנואף ומאותו עת חשבו שהוא ט' חדשים וילדה ואם תתלה בבעלה היתה לשמנה מתיר משום אשתהי אשתהי והרי היתר אף בפרוצה קודם נשואין ואף אם הי' בה דבר כיעור אחר נשואין תלה דאשתהי אשתהי והרי נפשטה השאלה ולכאורה משמע דפליג על מהר"מ דהתיר אף בכיעור לומר אשתהי אשתהי ולענ"ד הי' נראה דמהר"מ פדואה ומהר"מ לא פליגי דאיהו בא לאוסרה על בעלה ומהרמ"פ מיירי מולד ומהרמ"פ מחלק שם בין הולד לאשה ע"ש. אך הרמ"א לא ס"ל כך ובטלה דעתי אבל אף להמהר"ם וודאי קול שהיתה עליו כשהיתה פנוי' אין חשש ואף אם על עכשיו הוא הקול:
לא מבעיא אם הקול רק על כיעור לאו כלום הוא דפריצותא בעלמא חזו בה וכן מבואר בתשו' רש"ל הובא בב"ש סי' י"א ס"ק י"א. רק אף שהי' קול זנות אין לדמות קול לדבר מכוער דבקלא כ"ע ל"פ דקלא בתר נשואין לא חיישינן ובע"כ יש פלוגתא ואף מהנטען אין מוציאין רק משום ע"כ ולא משום קול כמבואר בח"מ סי' י"א ס"ק ו' והרי מבואר מדברי מהרמ״פ דאף משום כיעור אינו אוסר ותונה באשתהי ולמה נאמר שיחלוק עליו מהר"ם אף בקול וגם עיקר טעם מהר"ם דאין תולה דאשתהי רק אם הי' לה חזקת כשרות כמבואר בב"ש סי' ז' ס"ק י"ח ולענ"ד מדברי תוס' נדה ד' ל"ח מוכח דלא כוותי' דאל"כ למה כתבו התוס' שם דלא קי"ל כרבה תוספאה הא אף לרבה תוספאה אין הוכחה דאשתהי ולמה נתלה התם באשתהי ע"כ ס"ל להתוס' דאף בלא חזקת כשרות לרבה תוספאה אמרינן אשתהי א"כ נהי דתוס' לא ס"ל כרבה להלכה אבל אנן דקי"ל כוותי' שרי בכל גווני. ואף דבן ח' אין מתירין רק בהוכחה גמרו סמני' ושהה ל' יום. (ונהי דמהאי דבעי גמרו אין ראי' דאי לאו גמרו הרי רואים שהוא נפל) רק הוא בעי שיחי' עכ"פ ל' יום אלמא בעי הוכחה ואין לדחות דהיינו לרשב"ג דס"ל כל הנולדים בעי ל' יום ולרבנן נהי דס"ל בן ח' לא אשתהי עכ"פ כיון דס"ל סתם ולדו' לא בעי ל' יום איך נאמר בהא כרשב"ג דאשתהי אפשר אין צורך שיחי' ל' יום אי נפסק בסתם ולדות כרבנן זה אינו דהא תוס' הקשו שם ביבמות ד' פ' דלמא לשמואל רק בבן ח' פסק כרשב"ג מאי קושיא אי כרבנן ס"ל בסתם ולדות אף בבן ח' לא בעי ל' יום אי ס"ל דאשתהי ע"כ אף אי אשתהי צריך הוכחה שיחי' ל' יום והכי קי"ל לענין יבם דשרי ליבם אי הי' בן ח' ולא שהה ל' יום ע"כ בעי הוכחה א"כ נאמר אף הא דרבה תוספאה בעי הוכחה קצת. וזה קושיא על תוס' נדה שזכרנו. רק זה אינו די"ל אי אינו חי ל' יום מוכח אפכא דהי' נפל ותולין טפי שהי' נפל מדמת תוך ל' אבל כל שאין הוכחה לכא ולכאן ס"ל לתוס' דאשתהי אשתהי והיינו נמי כדברי מהרמ״פ דתולה דאשתהי אף שיש לומר שזנתה עם הראשון. אבל עכ"פ משום קלא אין שום גמגום לאסור הולד. אך יען כי הח"מ כתב על זה והכל לפי הנראה ואני מבחוץ איני יודע אופן של הדבר ואולי שם יש קול שהכל מרננים שמבואר בסי' י"ד סעי' ט"ו וזה עדיף מקול והוא וודאי עדיף מכיעור דבכיעור שרי לכהן כמבואר סוף סי' ו' ובזה הכהן חושש א"כ יש לומר דדומה לדברי מהר"מ (רק כתבתי למעלה שהקול ורנון צריך שיהי' זנות אחר נשואין ולא מכיעור) ואם הי' כך יש מקום לומר אף בלא דברי מהר"ם שם לא שייך רוב בעילו' בבעל כיון שלא הי' אצלה ודומה לפרוצה ביותר דיש חשש ממזרות אבל כבר הסכים הב"ש אף בפרוצה ביותר לדעת רוב הפוסקים אין חשש ממזרות ע"ש ולענ"ד הדבר מוכרע דהא זה אינו רק ספק אף בפרוצה יותר דליכא רובא דבעל לגבי בועל למה נפסוק להחמיר הא הוי ספיקא דרבנן ולמה נפסוק הא בעיא דלא אפשיטא להחמיר הא ספק ממזר מדאור' יבא ואף אי חיישינן אינו רק ספק ואנן מבעי' לן שמא לא חיישינן כלל הי' לפסוק להקל דהוי ספיקא דרבנן. ע"כ לענין כהונה בעי ופסק להחמיר כדברי רוב הפוסקים. ותו אי אינה פרוצה ביותר וליכא רק הרנון שהכל מרננים וקול. אף אם נאמר נ"ד לא הוי רוב בעילות של בעל ויש חשש על הולד כמו בדידה שם היכא דליכא רוב ע"ש מ"מ שם אין חשש רק לכתחלה ולא דיעבד ולגבי חשש ממזרות הוי כדיעבד כמבואר בש"ס כתובות ד' י"א בארוס וארוסה וכן הוא בר"ן וכו' ע"ש. והשתא מה שמסופק הב"ש ס"ק כ"ו אם יש להוציאה מבעלה בפרוצה ביותר לדברי הפוסקים דיש חשש ממזרות בפרוצה ביותר אין כאן ספק כלל דהא ממזרות הוי דיעבד ועכ"פ דעת רוב הפוסקים כמ"ש הב"ש דאין כאן פסול ממזרות ואין להוציאה ג"כ רק למ"ש י"ל דשאני פסול בני' דהוי ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא משא"כ לגבי בעלה. עכ"פ נתברר דעל הולד אין חשש כלל. ותו אומר אני לרווחא דמלתא שאין כאן שום חשש על הולד אף אם נאמר דחישינן בקול לומר דלא אשתהי כדכתב מהר"מ דחיישינן מ"מ הוי רק ספיקא והא איכא ס"ל שמא מעכו"ם נתעברה והבן כשר כמ"ש מהרי"ל הובא בב"ש ס"ק מ"ג ומה שהקשה הב"ש מהפוסקים דס"ל בפרוצה ביותר יש חשש ממזרות הא איכא נמי ס"ס לענ"ד לא קשה מידי דבאמת שם מיירי ברוב ישראל רק הספק שמא מעכו"ם נתעברה היינו דאזלה איהי לגבי' והוי' קביעי ובפרוצה ביותר הרי נבעלה להרבה בני אדם ותולין ברוב בעילות של ישראל לגבי העכו"ם להכי לא הוי ס"ס אבל באינה פרוצה ביותר דיש רק חשש זנות א' יש ספק דאזלה איהי לגבי' ומה שתולה הב"ש הפלוגתא בדברי הרמב"ם והטור אי תולין בעכו"ם נראה ודאי במחצה על מחצה או ברוב עכו"ם לא פליגי והרי מהרי"ל מתיר בס"ס דספק עכו"ם והולד מותר לכ"ע ואין שום גמגום וחלילה חלילה להוציא לעז על ישראל כשר רק בעסק האשה עם בעלה אחרי שמכחשת אותו ואמרה שבא עלי' תוך הזמן שהיתה אצלו בלבוב אינו נאמן נגדה להפקיע כתובתה וזה פשוט ומה שרוצים לומר דהוי מקח טעות שיצא עלי' קול שילדה באלמנותה הא ליתא דמוכח בתוס' כה"ג לאו מקח טעות הוא דהא תוס' במס' כתובות ד' ט' ע"ב ד"ה אי למיתב דפירשו הא דאית לה מנה למ"ד כנסה בחזקת בתולה יש לה מנה דהוי ס"ס שמא קודם אירוסין ואת"ל אח"כ שמא באונס וקשה נימא דאף אי קודם שמא ברצון והוי מקח טעות שאין רוצה זונה כעין שכתבו תוס' בתירוצם על פ"פ ע"ש. ע"כ אי ברצון קודם אירוסין זנתה לאו מקח טעות הוא רק המקח טעות שרוצה בתולה ולמ"ד כנסה בחזקת בתולה מנה יש לה אית לה מנה א"כ בבעולה אין כאן מקח טעות לכ"ע ואין זה צריך לפני'. ורק לענין אם תהי' מותרת לבעלה ביארתי לעיל כל צדדי האופנים אם הקול רק על הקודם נשואין ואף אם הקול אחר נשואין רק שאינו רק קול בכיעור אין כאן מיחוש כלל והכל מבואר למעלה בס"ד באריכות והבן בן כשר ומותר בלי שום גמגום וצור ישראל יצילנו משגיאות ויאר עינינו בתורתו תורת אמת ולעבדו ביראה ולבב שלם ובתשו' מהריב"ל ח"ד סי' ט' פקפק רק בקלא דל"פ וע"א בכיעור אבל בקול לחוד אין גמגום. נהי דאין ראי' ממהר"ם דמיירי אף בקלא דל"פ ול"ל כיעור די"ל חדא נקיט וראי' ברורי' שזכרנו למעלה יתנו עדיהן ויצדקו:
ג געל ענין הנזכר
בירך לקחתי וברוך אשיב ליודע מחשבות לחשוב מושל על דבר אמת מקשיב ה"ה כבוד אהו' מחו' וא"נ הרב המאו"הג המופלא ומופלג בנן של קדושים פ"ה ע"ה כש"ת מוה' אלעזר הלוי נ"י אב"ד דק"ק זלאזיץ:
הגיעני מכתבו ועל השנות הדבר פעמים דבר שפתים אך למחסור כי לפענ"ד הכל מבואר בתשובתי הראשונה בענין היתר הולד הארכתי שם בשביל שח"מ כתב והכל לפי הנראה. אמרתי שלא ליתן תורת כ"א בידו להכי כתבתי אף לפ"ד האוסרין הוי ס"ס ומעלתו במכתבו הוסיף מדעתו דהא להרמב"ם שרי דתולין בעכו"ם אף שלא אמרה כ"ש הכא שאמרה. לא ידענא מאי קאמר אטו היא אמרה מעכו"ם נתעברה היא אמרה מבעלה ואם נאמר דלא אשתהי הרי בעלה מכחישה שאח"כ לא בא עלי' אך אין צורך לכל זה כמ"ש כבר במכתבי הראשונה (וע' ברא"ש פ' עשרה יוחסין שכתב על בה"ג דאין תולין דע"י שם רע בא דהאב ואמו מודי' צ"ל בכוונתו או או קתני דוודאי בהודאות האב לחוד סגי דנאמן לשווי' לברי' ממזר ע"ש) ובדבר היתר האשה על בעלה אם הקול והרינון שזנתה לא עבור דבר פריצות שראו ממנה רק הרינון הוא על זנות זה מקרי קול אבל אם הרינון שמתנהגת בפריצות מסתמא זנתה אין כאן קול ורנון ובקול ורנון על זנות ואשתהי יש מקום להחמיר כדברי הרב בהגה"ה לענין כיעור ואשתהי אף שכתבתי בתשובתי ראשונה מתוס' נדה מוכח דא"צ חזקת היתר וגם דברי הרמב"ם מורי' כן שכתב בלשון שלילה אין הוולד משתהי יותר מי"ב חודש משמע פחות מיב"ח תמיד אשתהי ושוה י"א חדשים לט' חדשים מדלא כתב לרבותא דיכול לשהות הולד יותר מט"ח עד יב"ח רק בלשון שלילה ע"כ לא ס"ל כמהר"מ:
ובהך דס"ל להרמב"ם דהכל מרנני' גרע מקול תוס' בשם ר"ח במס' סוטה ד' כ"ז לא ס"ל כך דכתבו לפרש שם הסוגיא דדומה גרע מקול ע"ש ואף דיש לומר דהכל מרנני' מודה ר"ח דעדיף מקול רק שם מפרש דומה היינו חשודה:
עכ"פ נלמד דלאו כולהו הכל מרנני' בחדא מחתא מחתינהו דחשודה גרע מקול רק אם הרנון שזנתה י"ל שראו עדי' שזנתה והם הוציאו הקול ורנון אבל אם כל הרנון עבור הפריצות הא אמרינן בש"ס סוף גיטין יצא שם מזנה בעיר אין חוששין דאימא פריצות' חזו בה ועבור רנון זה אינה אסורה לבעלה כלל ובאם הבעל רוצה לגרשה אם יש חרגמ"ה כתב מעלתו כיון שהרמב"ם כתב דלא תקנו כתובה לפרוצ' כ"ש חרגמ"ה שלא הי' לעולם תקנתו רק לזמן עכ"ד ודאי זו התקנה שלא לגרש ע"כ היא לעולם רק תקנה דלא ישא ב' נשים לא היתה לעולם. והרמב"ם שהפסידה הכתובה היינו דווקא אחר התראה וכמבואר בש"ס מס' סוטה (רק בע"כ נמי הפסידה הכתובה הוא בד"מ סי' י"א ובב"ש סי' י"א ס"ק ו' דבע"כ אין חר"ג) ולא ידעתי למה הוצרך ללמוד זה מכתובה הא מבואר בסי' א' ס"ק מ' שם דאין איסור חר"ג בעברה על דת רק שם י"ל דמיירי הכל בהתראה אבל הרמב"ם ס"ל בע"כ נמי אין לה כתובה וב"ש כתב בע"כ אין חר"ג אף בלא התראה ואם הכל מרנני' עדיף מע"כ יש מקו' להוציאה ע"כ בלא כתובה אבל לענ"ד נראה אף דלענין כהן מחמירין טפי בהכל מרנני' מע"כ דאין איסור לכהן היינו דיש לו לחוש לקול אבל לענין כתובה דווקא בע"כ הפסידה דנהי דלא זנתה דהברור שעשתה דבר כיעור ולא עבור הזנות הפסידה כתובתה רק עבור שעשתה הכיעור בוודאי אבל משום הקול ורינון אין להפסידה כתובתה כיון שאינו ברור שעשתה שום דבר ופריצו' בעלמא אין מפסידה הכתובה כיון שלא יש עדים על כיעור המבואר סי' י"א ואף לענין איסור חר"ג החילוק זה מבואר וברור דל"ד לע"כ דשם משום הכיעור שעשתה מפסיד' לה הכל ולא משום הזנות ע"כ אף דבהכל מרנני' חשו טפי מזנות מ"מ הוי רק חששא ולא בטל התקנות חכמים ממנה אבל בעידי כיעור ודאי עשתה דבר כיעור והפסידה כל תקנת חכמים וזה ברור אולם בעוברת על דת הסכי' מהרמ"פ לענין חר"ג אין צריכה התראה ויכול לגרשה בע"כ אך מעלתו לא הזכיר לי אם אשה זו נודע שעברה על דת והכתובה וודאי לא יוכל להפסידה בלא התראה כנ"ל ובר מן דין אין מה צורך לפלפול בזה מבואר בסי' קט"ו דהוספ' שליש דינו כנדוניא ולא הפסידה אף בזנתה א"כ פשוט שאין הפלפול רק אם לא נתן לה כתובה על הוספ' שליש ואף בהא לא הפסידה כתובה כיון שהוא מכחשת אותה ואומרת שבא עליה תוך הזמן ואף בלא"ה אינו יכול להפסידה ממון משום שיש חשש באשתהי ורנון ומשום ספק אינו יכול להפסידה ממון דהוי אינו יודע אם פרעתיך וזה ברור. ומאי דאכפל והדר מעלתו דהוי מקח טעות בשביל מה שיש קול קודם הנשואין עלי' כבר כתבתי ראי' מוכרחת על זה בתשובתי הראשונה מתוס' שאין המקח טעות מה שזנתה רק מה שאינה בתולה אך לכאורה עלה בלבי לומר אפשר כיון שלא ישא דומה היינו שחשודה על כמה פעמי' הוי מקח טעות רק זה אינו דאין לדמות פניו' דקל איסורה ותו דהא בעלה משמרה רק הך דדומה מיירי אם אשת איש היתה דומה ויצאה מבעלה ע"י מיתה חושש הכהן משום זונה ואף לרש"י דמשמע דקאי נמי על ישראל היינו בשביל שדומה שמזנה תחת בעלה אבל דומה פנוי' שנחוש כשתהי' אשת איש זו לא שמענו שוב ראיתי במהרי"ט בתשו' לא"ה סי' ט"ו וכוונתי ת"ל לדבריו בחלוק זה דלא ישא דומה. רק בסוף דבריו כתב די"ל מ"מ הביאת זנות הוי פגם והוכיח זה דהא מוכת עץ כתובתה מנה ואפ"ה מקח טעות לגמרי משמע ע"כ הטעם לאו משום דאינה בתולה רק שנבעלה היא פגומה בעיניו דבעולה הוי פגומה רבתא. ונפלאתי עליו טובא הא שם כתובות ד' י"א בנכנסה עם הראשון בעי לאכוחי דכנסה בחזקת בתולה ויש לה מנה ורב אשי דחי שהרי כנסה ראשון ולדברי מהרי"ט הי' לו להשיב שאני התם דאינה פגומה דנבעלה עם הראשון בהיתר ומשום בתולה אין קפידא דהא קי"ל מ"ע יש לה מנה ע"כ הקפידא אינו משום פגם רק אינו רוצה בעולה ע"י מעשה כמבואר שם בסוגיא נדמי' לבעולה ע"ש ותו הרי אף באונס ל"ל כלום דהוי מקח טעות וגם ראי' שהבאתי מתוס' מבואר דלא כמהרי"ט ובלא"ה בנ"ד כיון שיש קול אינו נאמן לומר שלא ידע הקול כדקי"ל בעבדי' בכתובות ד' נ"ז ובש"ע ח"מ היכא דקלא א"ל אינו יכול לטעון מקח טעות לכן הדבר ברור דכתובה יש לה לכ"ע ולענין איסור אם הרינון עבור פריצות אין שום איסור כמבואר הכל למעלה דהיכא דחזי פריצות משו' זה בא הקול ובש"ס מבואר סוף גיטין יצא שם מזנה כו' אימר פריצ' אף שלא נודע שראו פרוצו' מ"מ תולין שמא ראו פריצו' ויצא קול זנות מבואר אם ודאי ראו פריצות לכ"ע אין חשש דוודאי י"ל משום שראו פריצו' בא הקול ואף הכל מרנני' אין איסור כ"ש אם בוודאי שכל הרינון עבור הפריצו' אין איסור כי אם בקול ורינון על זנות ממש ולא משום הפריצו' אז יש מקום להחמיר באשתהי כמ"ש לעיל ומה שרמז מעלתו מעוברת על דת ישראל לא ידעתי מהו העובדא אם עוברת על דת ובענין מ"ש התה"ד הובא ברמ"א ברגילה להתיחד עם עכו"ם הוי עוברת על דת התה"ד לא החליט הדבר והניח בשמא אם צריכה התראה לכתובתה ושורש סברתו כיון דבסוטה ד' כ"ד מבואר דטעמא דאשת חרש מקנין דצריכה התראה כיון דל"ל אימתא דבעל וכתב רש"י דלא הוי פריצ' כ"כ מזה למד התה"ד אם עושה כמה פעמים הרי פרוצה ביותר באית לה אימתא דבעל א"צ התראה. וכתב בעצמו לא מפני שאנו מדמי' כו'. ולענ"ד נראה בל"ל אימתא כשבעלה לא היה בביתו אף ברגילה התה"ד מודה דהא ליכא פריצ' יתירא דל"ל אימתא דבעל. וכן מבואר שם ברש"י דפי' שם במתני' דמקנין לאשת חרש אם רואי' שמתנהגת בפריצו' הרי עושה כמה פעמי' ואפ"ה דחי הש"ס דל"ל אימתא דבעל מוכח כמ"ש ודו"ק:
ובאמת מ"ש אם רואי' פריצו' הרינון אינו אוסר דהא משום פריצו' בא הרינון אין להקשות דבעי הש"ס פרוצה ביותר כו' אלמא שאין תולין הרינון בפריצו' רק גרע טפי דשם מש"ה כתב הרמב"ם קול ורינון דהקול היינו זנות והעולם יש להם מקום לתלות ע"י פריצו' שראו או פריצו' יתירא חזו בה או אפשר הרינון נמי משום קול זנות אבל אם הכל מרנני' עבור שראו שאינה מתנהגת כשורה הרי הקול ושוברה עמו ואין מיחוש וכבר כתבתי בלא"ה לתוס' ורמב"ם אין חשש ברינון ואשתהי לכן אם הוא באופן זה שריא לבעלה וק"ל:
ד על ענין הנזכר
רב שלום מעתה ועד עולם לה"ה הרבני המופלא ומופלג מו' מרדכי נ"י מק"ק זלאזיץ:
מכתבו הגיעני ע"ד עובדא דקהלתכם וכבר כתבתי פעמים ת"ל ] דבר דבור על אופניו מה שיש לישא וליתן לדינא ומעלתו כתב מה שראה להסתפק ושואל בדברינו אף כי רוב דבריו מאליהם סתורי' ראיתי להשיב לו מפני כבוד התורה וכל מי שאומר דבר הלכה כו' אולם אבא בקצרה:
ראשית דבריו כתב על מ"ש דמהר"מ פדואה לא ס"ל כמהר"ם דהא שם הי' כיעור ואפ"ה כתב שהרינון הי' אחר הנשואין והתיר משום דאשתהי והקשה ע"ז הא הכיעור הי' קודם נשואין:
נפלאתי איך לא דקדק כלל במה שכתבתי והדבר פשוט אטו אנן רוצים שם לומר שזנתה פעם אחר אחר הנשואי' רק עיקר הסברא של מהר"ם כיון שיש כיעור אין לתלות דאשתהי ותולין שאז נתעברה כשראו הכיעור א"כ הה"ד בעובדא דמהרמ"פ הי' לו לתלות הרינון בקודם נשואין כשהי' הכיעור ולא יתלה דאשתהי וזה פשוט אין מהצורך כלל לכפול הדברים המבוארי' בלי נפתל ועקש:
ומה שהאריך דתוס' חולקים על השאלתות והרמב"ם ומחבר פסק כתוס' ומזה הוליד דלדידהו ע"כ שוה לקול לא דקדק כלל בהשמועה מה ענין זה לזה אף דתוס' ס"ל ע"כ שוה לקול מ"מ הפוסקי' כתוס' אין הכרע דאף זה הפוסקים דע"כ שוה לקול רק לקולא דאין מוצאין בע"כ ולשאלתות ע"כ חמור:
אבל מאי דמשמע מתוס' בקול לחוד מוציאי' מנטען הא פסקינן בהדיא דלא כוותייהו וצריך ע"כ וקול ובקול לחוד אף ר' מודה דאין מוציאין דלתוס' הפסק הוא בקול לחוד מוציאי' כדכתבו בסוטה:
ולית הלכה כוותייהו. ולפי מה שפירש הרא"ש השאלתות נמי בעי ע"כ וקול או כיעור בראיית הבעל וקול ולר' בכיעור לחוד די ובקול לחוד אין שום הוראה לאסור א"כ מבואר דע"כ עדיף מקול ואין מהצורך להאריך במה שמבואר וכ"כ הח"מ סי' י"א דהרמב"ם לא ס"ל כהתוס':
ועכ"פ אין ללמוד מדברי מהר"ם דמחמיר בע"כ שנחמור אף בקול דע"כ חמור לי' טובא וזה פשוט. ומה שדחה ראייתי מתוס' נדה דמש"ה כתבו דלא קי"ל כרבה דאי לא"ה הוי אמרינן אשתהי אף דליכא חזקת היתר דמ"מ הוי ספיקא אין בדחי' זו ממש דמנ"ל לתוס' כך דלמא אי ליכא חזקה אין חוששין כלל לאשתהי דהא עיקר סברות מהר"ם דדבר רחוק לומר אשתהי. רק עבור שיש לאשה חזקת היתר תולין אף במציאות רחוק אבל כל שהי' כיעור לא נתלה בדבר רחוק דאטו משום שהי' כיעור ל"ל חזקת היתר ונחמיר מספק רק הפשוט כיון שאין לנו דבר המכריח אותנו לא נתלה בדבר רחוק וטפי נאמר דלא אשתהי א"כ שם בקשתה למה נאמר כלל שיצאה מדרך הנשים ואשתהי ע"כ תוס' ס"ל דזה מזדמן דאשתהי לרבה תוספאה ואף אם הי' ע"כ מ"מ אין בנו כח לאוסרה כיון שזה רגיל וזה פשוט וע' ברא"ש פ' י' יוחסין מבואר דרבה תוספאה מספק מכשיר ולא משום וודאי ע"ש ומ"ש עוד לומר השתא נתעברה שחזקה אין בדבריו כלום הוא היפך הכלל רוב נשים מתעברות ויולדת והוא אמר עדיין לא נתעברה ומ"ש עוד על מה שכתבתי דהכא יש לדמות לפרוצה ביותר אי ליכא רוב בעילות דבעל. ומ"מ הב"ש היקל בפרוצה לענין ממזרת והשיב הוא כיון דליכא רוב בעילות דבעל יש פסול ממזרת תמהני כי אחז טפל והניח עיקר הלא שפתי שם ברור מללו משום דליכא רוב אין חשש דיעבד דהא לגבה אין נ"מ ברוב בעילות דנתחללה בפ"א ואפ"ה אין חשש דיעבד א"כ ליכא פסול ממזרות רק אם נאמר פרוצה ביותר עדיף ע"ז הבאתי אף שם מקילין כ"ש בהא לפי דליכא רק הכל מרנני' ולא פרוצה ביותר ואף בלא רוב בעילות אין פסול ממזרות בפרוצה ביותר כיון דהש"ס לא מיירי כלל מפסול ממזרות מנין לנו להחמיר בדיעבד לענין ממזרות במקום ספיקא דרבנן כמ"ש באריכות בתשובתי הראשונה:
ומה שכתב בענין ס"ס המה מילי דכדי שאינו רוצה זה לעשות ספק שמא מבעלה נתעברה כיון שהנטעני' ממנה המה רוב ותולין בהו זה תימא נהי דחיישינן לאחזוקי בוודאי מי קאמר ובענין היתר האשה הלא מבוא' הכל בספרתי איזה האופן הרינון אם מחמת כיעור לאו כלום הוא ובאם לאו הדין חרוץ הוא ומשפט כתוב הוא:
תשובה שאי' לו שעשה סנגורים לדבריו ואינם נכונים א' השיב למהר"ם אף אם הי' הכיעור זמן רב יותר משיולדה מחמיר בשביל שהורע חזקתה ולא בשביל שתולה אז שזינתה אף דלא משמע כך מדברי מהר"ם מ"מ אף לפי הבנתו אשיב לו אם תולין בשביל שראו בה פעם א' כיעור שזנתה אחר כך למה לא נתלה שזנתה בעת שנעשה הכיעור קודם הנשואין ע"כ לא ס"ל כמהר"ם וזה פשוט ומ"ש עוד דמהר"ם ס"ל מטעם זה דהוי ספק ממזר. זה שקר שמבואר כל הטעמי' שווי' בעיניו להתיר. ותו במה סילק הטעם זה והתירו הא נשאר ריעותא זו דילד' לח' והי' כיעור. ומ"ש לר' בכיעור תצא ולא בקול ולרבנן פליגי עלי' לא ידעתי מאי קאמר אטו רבנן מחמירין טפי מר' בקול. ומ"ש בענין רוב נשים מתעברות דהא ר"מ כתב חזקה הוא דהשתא נתעברה אינו יודע מה הוא שח וכי דומה נשואי' לזונה בנשואין מתעבר' ואשה מזנה מתהפכת ומה זה פלפול וספיקי' שחידש דיש חילוק בין יושבות תחת בעלה אין מהצורך לאבד זמן בזה להשיב. ומ"ש לשמואל דלא ס"ל רוב בעילות תולין בבעל חייש לממזרות דבריו אינם כלום הא ראייתו הי' לסייע להסוברים דקאי על פסול כהונה ולא על פסול ממזרות דעל ממזרות הוי דיעבד א"כ אף שמואל מיירי רק מפסול כהונה ותו שם מיירי לכתחלה איזה אשה ישא אם יש לו אחרת ע"ש ברש"י ומ"ש עוד לחזק דעתו דרינון הוי ודאי מה צורך להשיב על מילי דכדי לשווי' רינה לוודאי וראייתו דאל"כ ל"ל רוב בעילות כו' ונ"ל דס"ס הוא שמא לא זנתה ושמא הוא מבעלה זה אינו כלום דמ"מ לא יכניס א"ע לכתחלה לישא אשה זו עי' מרדכי דלאו בכל ס"ס מקילין להכניס א"ע ובלא"ה לא הוי ס"ס גמור דהכל שם אחד הוא וחוץ רוב בעילות מועיל אף אם עדי' מעידי' שזנתה עב"ש:
ה.
ה בימי ניסן והיתה אתו אמונת חוסן לה"ה כבוד אוה"נ ע הרב המאוה"ג המופלא ומופלג פ"ה כש"ת מוה' יהודא ליב סג"ל אב"ד דק"ק פאדהייץ יצ"ו:
מכתבו הגיעני ושמחני במעשה ידיו פלפול בחכמה ותורת חסד על לשונו יתברך מצורו וקונו וישפיע לו ברכה במעונו:
עד כי יקבץ רועה צאנו. ע"ד שאלתו אם אריך שישא אדם אשת אבי חמיו ופלפל מעלתו דירושלמי דאוסר ובש"ס דידן דשרי תלוי' אי דר חתן בבית חמיו משו"ה נמשכו הפוסקים אחר ירושלמי לדידן דשרינן לדור בבית חמיו איכא מראי' עין אף שדבריו נאמרו בהשכל אבל לדעתי מה זה תלוי' בדירת החתן אם אשתו היתה בביתה קודם נשואין איכא מראי' עין שהיא בתה של זו. אך לענ"ד נראה כך לומר דבאמת בתשובת נודע ביהודא הקשה על תוס' שכתבו דדורו' אחרוני' אסרו מאי פריך רבא וכללא הוא כו' והא אשת חמיו שרי הא רבא הי' בתר דורו של ר' חנינא דהוא מרא דשמעתא בירושלמי דאוסר אשת חמיו לכאורה י"ל אף דבירושלמי אוסר משום מראי' עין אינו בכלל שני' והרי יש מאן דס"ל אשת אחי אמו מן האם אינה בכלל שני' ע' בב"ש דדחה זה עכ"פ אשת חמיו אינה אסורה משום שניו' וי"ל שאין כופין לגרש אף לירושלמי ואם נאמר כך היה מוכח קצת באשת אבי חמיו איכא מראית עין דאל"כ למה פריך מאשת חמיו דמ"מ יש איסו' מראית עין הוי לי' לאקשוי' מאשת אבי חמיו דאף מראית עין ליכא ובנקבה ערוה ע"כ שוה אשת אבי חמיו לאשת חמיו או שאר נ"מ שיש לשני' ע' תשו' צ"צ אך לישנא דרבא דאמר מותר לא משמע כך ומשמע דשרי לגמרי לכן יותר נראה דאף ירושלמי דאוסר מ"מ הוא דווקא כהך דקאמר בסוטה חורגה הגדילה בין האחי' אסורה ומסיק ולא היא קלא אית לי':
וכתב הרא"ש דבחמותו ל"ל קלא מ"מ נראה דאינו אוסר רק אי גדלה עמה והיתה מגדלתה אזי יטעו שהיא אמה אבל בלא היתה גדילה עמה הבת אף הירושלמי לא חש למראי' עין דהרי בחורגה אף מאן דלא ס"ל קלא אית לי' מתיר באינה גדילה אצלו א"כ אף דכתב הרא"ש בחמותו ל"ל קול באינה גדילה שריא דבאינה גדילה אינו תלוי' בקול להכי שפיר ניחא דקאמר רבא כללא הוא כו' דהא אשת חמי' מותר באינה גדילה עמה כמו למ"ד חורגה הגדילה אסורה וברייתא תני מותרת ע"כ מפרש הברייתא באינה גדילה עמה כך י"ל דמפרש רבא הברייתא באשת חמי' אבל באינה גדילה עמה לא גזרו. ודברי הירושלמי והגמרא אתין שפיר דמסתפינא להקל באינה גדילה שלא ראיתי שחלקו הפוסקים ואפשר כיילי בכיילי רבא. ואף משום לא פלוג אסרו תמיד שכן דרך שגדילה הבת עמה. מ"מ אין לנו לגזור על אשת אבי חמיו אם אין חמיו גדל אצל אשת אביו כ"ש אם מוכחא מלתא שהיא אינה אמו שהיא צעירה ממנו אין לגזור כ"כ בדבר שההיתר מבואר בגמ':
ונראה לענ"ד עוד לומר מה שבכל אשכנז ופולין נזהרים בזה כירושלמי כמ"ש הצ"צ וב"ש בשם מהרי"ל היינו דבימי חכמי הש"ס שהי' נושאים ב' נשי' לא הוי מראי' עין דלמה יתלו שהיא אמה של אשתו בשביל שנשאת לחמי' ידוע שיש לו כמה נשי' אבל למנהגינו שתופסי' חר"ג שאינם נושאין ב' נשים חשו טפי למראי' עין ותפסו דברי ירושלמי שלא יתלו שחמי' נשא אשה אחרת. ומעתה כיון שאינו גזירת חכמי הש"ס רק קדמונינו תופסי' חומרא זו במקום דאפלג דרא שניכר שחמי' אינו בנה שהיא אינה זקינה ממנו מאן לימא לן שתפסו חומרא זו. ונוסף יש לצדד מה שצידד הגאון בנודע ביהודא למאן דמכשיר בגר בחמותו אחר מיתה דאקליש אסורא לא גזרו משום אחלופי כך לא נגזור חשש זה לאחלופי אחרי מיתת אשתו באקליש אסורא רק הוא חש שמא יש מראי' עין משום אמו או אשת אב. והשתא באשת אבי חמי' דאם אמו ואשת אבי אביו שני' לא מבעי לן לגזור כולי האי. ואף שכבר כתב הש"ך להחמיר כרא"ש וטור אין לנו לתפוס כל החומרי' במידי דאסור משום מראי' עין ובמה שלא פורש איסורא לכן בכה"ג דעתי נוטה להקל:
ואף גם י"ל באשת חמיו יש לצדד כירושלמי משום דבתה אסורה וזה הי' נמי סניף להחמיר אף דבבת חורגו לא החמירו צרפו המראית עין לזה להחמיר ואשת אבי חמיו בתה מותרת וקיל מאשת חמיו וגם ע"כ הא יש הפס"לזה דמה דבחמותו שני' אין נכון לגזור על אשה שאינה חמותו א"כ הי' להירושלמי להשמיענו זה. עד כמה דורות אשת חמיו אסורי' ע"כ אין לאסור רק באשת חמיו ולא דור שלמעלה אם אין חמיו גדל אצל אשה זו והוא אינו צעיר ממנה שאין לטעות שהיא אמו וזה נכון ואין לפקפק עלינו לדמות לחורגה שאינה גדילה דשרי דשם יש הוכחה שאינה בתו מדלא גדיל' אצלו א"כ הכא אין הוכחה שאינה נכדה מדלא גדילה אצלה דהבת אצל אמה דלשון ש"ס הוא איפכא ובגדילה אסורה דמיחזי כאחותה אבל באינה גדילה א"צ ראי' להתיר רק דלא מתחזי כאחותה שריא והא דירושלמי מייתי ראי' מדוד שנשא רצפה היינו משום דאי תורה הוא אין חילוק בין גדילה אצלה ואינה גדילה אבל למאי דמסיק דאינה תורה אף שהי' גזירה בימי דוד יש לחלק בין גדילה אצלה לשאינה גדילה ושאלה זו שלחתי לש"ב הגאון המפורסים אב"ד מברלין והסכים לרוב הדברים וכתב דביש"ש נמי משמע כך דיש הפסק לאשת חמי':
ו
לאיש חמודות חכם ומבין חידות בכל לו עשר ידות ה"ה כבוד אהו' ש"ב ידיד ד' וידיד נפשי רך בשנים ואב בחכמה לא יבצר ממנו תושי' ומזימה הרב הגדול המופלא ומופלג חריף ושנון זית רענן חכם וסופר אשכול הכופ' כקש"ת מוהר"ר זכרי' מענדיל נ"י:
אמרותיו הנעימים הגיעני ולטרדות שאלות הכרחי' אשר לא יכולתי מלט ממשא דבר ה' הוכרחתי להניחם בגנזי עד כי הגיעו ימי' אשר פניתי אל לבי לעיין באמרותיו היקרים וראיתי מעכ"ת שואל ומשיב כהלכה בנוים על אדני צדק וקו משכל שכל הקודש בשכל הישר וסברות מראה פנים מסבירות והי' למאורות:
והנה בחידושי למס' כתובות כתבתי בעזה"י קונטרס מיוחד בדינים אלו ותחיל' עלה על לבי להעתיקם כי נמצא בהם דברים מדברי' כי נכללו בדברינו בעזה"י אך ד"ת כל זמן שאדם ממשמש בהם מוצא טעם לכן אחבר האוהל להיות אחד אשר חנני ד' כעת ואשר עלה במצודתי מאז והי' לאחדים בידי וצור ישראל יצילני משגיאות ויעשה עמדי נפלאות לטובה אותיולא ראיתי להשיב על דברי' כסדר רק אכתוב הנלע"ד וכשיעיין ימצא תשובה על הרב' דברים מדבריו ובדבר ששנה ושילש לסמוך דהיכא שמבורר הדברי' וספק לפנינו עדיף משאר ספיקו' אין דעת לסמוך על סברות כאילו להקל והפ"י גופיה הניח זה בצ"ע וגם שארי דברים שבאו בדבריו שהם סברות שקולות בלא ראיות קשה לסמוך להקל ובמה שנתכוונו דבריו לדעתי אכתבם בסמוך בס"ד הכל על אופניו:
תורף שאלתו פנויה שנתעברה ואומרת מאיש פלוני וכהן הוא והוא אומר צדק' ממני שהיתה משרתת בביתו והמקו' הוא רובן עכו"ם וישראלים ועכו"ם דרים בשכונה אחת אם שריא להתנסבא ליה ולא נחוש לרוב פסולים וגם אם אין איסור משום תוך ימי עיבורה ומניקתה וגם משפט הילד מה היא. והנה גוף השאלה מבואר בתשו' הרא"ש כלל ל"ב דין י"ח מועתק בקצרה ברמ"א סי' ג' אם הבועל כהן אומר ממני היא מעוברת הולד כהן וכשר ואינו מחלק בין רוב כשרים לפסולים. אך לכאורה יש מקום לחלק ולומר דדוקא הולד כשר עפ"י דיבורה דהא דיעבד שריא ע"פ דיבורה כר"ג דאמר נאמנת וגם ולד כדיעבד דמיא לקהל תו לא חלקו בין קהל לכהונה וכ"ז מבואר בפוסקים אבל לגבי הכשר אשה הוי לכתחלה ולא עבדינן עובדא ברוב פסולים א"כ מאין לנו להתיר עפ"י הודאת הבועל אך המעיין גוף דברי הרא"ש יראה דאין לחלק בהא דהוא למד דינו מהא דקאמר בכתובות דף י"ד חדא דהא קא מודה ועוד דהלכה כר"ג משמע דאי מודה אף ר"י מודה עיי"ש. א"כ מינה נשמע דאין להחמיר לכתחילה אף דקאמר ואת לא תעביד עובדא דהלכה כר"ג ולכתחלה חוששין לדברי ר' יהושע אבל למה נחמיר יותר ממה שמחמיר ר"י אף דמגמ' גופיה אין ראיה דמתיר בארוס וארוסה אי מודה היינו משום דלהוציאה מבעלה הוי דיעבד אבל מצד הסברא נשמע דר"י אינו מחלק בין דיעבד לכתחלה וכן ר"ג והיכא דהוא מודה אין פלוגתא בין ר"י ור"ג לתרוייהו שרי לכתחילה ואנן דפסקינן כר"ג לא רצו לפסוק כר"ג לענין לכתחילה אבל למה נחמיר במקום שר"י מודה דאין פלוגתא כלל אם הוא מודה (ותימהני על מעלתו שלמד להתיר האשה מדשרינן הולד עפ"י הודאתו והרי החילוק מבואר בפוסקים דלגביה הולד הוי כדיעבד למה נחמיר על הולד וכשהוא כשר תו מחזקינן אותו כבנו עפ"י הודאתו אבל במקום שאין להתיר על פי דיבורה דאסורה לכתחילה מנ"ל להתירה עפ"י דיבורו של בועל אך הדין אמת דאין לאסור לכתחילה כמ"ש) אולם מעלתו נתקשה למה באמת מהימן הבועל להחזיקו לכהן לכל מידי דאור' וליוחסין כנראה מדברי הרמ"א ונלחץ אל הקיר דמהימן משום נאמנת ע"א דמהני באיסורים וכתב דאפי' נאמר דע"א בעלמא אינו נאמן הכא שיש ספק למי נבעלה מהני עדותו לברר הדברים ותלה דבריו בדברי הר"ן בקדושין דף ס"ג ובפ"י שם ולמד מדבריהם דלברר הספק עדיף משאר עדות ולקמן נדבר מזה האמור בדברי ר"נ ופ"י אבל לנ"ד שאנו עסוקים בה וודאי אין בזה ספק דע"א אינו נאמן ליוחסין כמבואר בש"ס וכל הפוסקים ואין האב נאמן לומר זה בני להשיאו אשה כמבואר בש"ס ורמב"ם פי"ח מה' א"ב וכן מוכח בב"ב פ' יש נוחלין דדחק לענין מאי אמרו זה בני נאמן ולא קאמ' לענין כהונה ויוחסין לכן ברור שאין ע"א נאמן ליוחסין ואב אינו נאמן ע"ז לומר זה בני ואיני מכיר חלוק כלל בין שמברר הדבר או שארי עדים בכל מקום שאנו מסופקים ליוחסין מסופקים אנו בן מי הוא ולדבריו דהי' ע"א נאמן לברורי מלתא א"כ הטעם הפשוט דכתב רמ"א דבועל נאמן לכהונה היא דהיא נאמנת על עצמה דאית לה חזקת כשרות ואגב דידה נאמנת על הולד דהמכשיר בה מכשיר בבתה או דירך אמו היא או דאי אפשר לחלק הדבר האמינו בכל דמדאורייתא אף ליוחסין ע"א נאמן ומדרבנן בעי ב' עדים והכא דהיא מהימנא לעצמה נאמנת על ולדה רק דאי אפשר לעשות הבן כהן על פיו נראה משום דאין הולד מיוחס אחרי אביו ע"פ דבורה דאם האב יכחיש הוא נאמן דתורה האמינתו לומר שאינו בנו לכן אף שאינו לפנינו אי אפשר להאמין לה דאם יבא ויכחיש אינה נאמנת לכן לא נתנו לה חכמים הנאמנות ולהכי דברי רמ"א נכונים כשהוא מודה מהני הודאתו לשוי' לבנו דבלא"ה כשר הוא עפ"י דבורה של האשה רק שאינה נאמנת לשוי' למיוחס אחריו וכשהבועל אומר שהוא בנו נשאר נאמנותה אבל אם הבועל לחוד אומר ולא היא אינו נאמן ליוחסין לשוי' לבנו אמת כי מדברי ריב"ש סי' מ"א הי' נראה דאינה נאמנת על הולד שכהן הוא כיון דליכא חזקה המסייע לה ולא משום דבעי מיוחס אחריו. אך מדברי רש"י ז"ל לא משמע כך בכתובות דף י"ב שם דכ' משתקין אותו כדלקמן משמע משום דבעי מיוחס אחריו ולדברי הריב"ש באמת צריך ישוב מ"ש דהיא לא מהימנא והבועל נאמן. ונראה באמת ליוחסין בעי שני עדים ולא מהימן האב לומר זה בני ליוחסין אבל הכא דכשר ליוחסין עפ"י דיבורה דלזה מהני חזקת כשרו' דידה אף שלא רצו להאמין אותה שהוא כהן דאינה נאמנת להעיד שהבועל הי' כהן (וגם אינה נאמנת לומר על כהן מיוחס הנודע לנו שהוא בנו דלאו כל כמינה להחזיק זה לאבי העובר) אבל הבועל נאמן לומר שהיא בנו היכא דאין חשש יוחסין דהא קי"ל בח"מ סי' רע"ט דאב נאמן לומר שהוא בנו מצד הסברא אף על נכסים שנפלו לו אחר מכאן עיין בסמ"ע או שנלמד מקרא דנאמן כמו בבכור כך נאמן לומר שהוא בנו אף דרש"י ורשב"ם ב"ב ד' קל"ד לא כתבו כך צריכים אנו לפרש כך לדעת הש"ע והיא מהרא"ש בשם מהר"מ ולהכי הבועל נאמן רק במקום יוחסים לא האמינו אותו אבל היכא שהיא מכשרתו ליוחסים הבועל נאמן לשוי' לבנו והוא ממילא כהן. ובש"ס ב"ב לא מוקי זה בני בהכי י"ל דמשמע שאין מעיד רק הוא ולפמ"ש צריך תחלה עדים להכשירו בקהל ואח"כ עדותו שהוא בנו וק"ל (ובמ"א כתבתי בס"ד דיש לישב למה נאמן האב לומר על נכסים שנפלו לאחר מכן זה בני הא בש"ס מבואר דטעמא דנאמן ליורשיו משום מגו הוא ובנכסים שנפלו לאחר מכאן ליכא מגו נראה דהה"מ כתב בפי"א מהלכות מכירה לדברי רמב"ם בדבר שאינו קצוב אינו יכול ליתן במתנה והקשו עליה א"כ מאי קאמר בב"ב מגו דיהיב במתנה הא א"י ליתן דבר שאינו קצוב ותירץ דיכול ליתן לו דרך חוב על כמה אלפים ועי"ש ולכאורה תמוה עליו מאי משני בנכסים שנפלו לו אח"כ הא זה נמי יכול ליתן דרך חוב ויהי' משועבדים כל הנכסים שיפלו לו אח"כ והי' מקום לומר דאינו יכול ליתן דרך חוב אי דאקני לא משתעבד רק הרמב"ם פסק קנה והוריש משתעבד נסתר זה אך נראה ליישב בדרך זה דקשה דלא הוי מיגו דיתן דרך חוב דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב ולא יכול לגבות משום חוב אך שיכול ליתן מטלטלי אגב קרקע אך מטלטלין שאין לו עכשיו אין יכול ליתן אג"ק וקאמר דאתיא כמ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וע"ז קאמר בנכסים שנפלו כשהוא גוסס א"י להקנות וכ"ז ניחא בקרא אבל לדידן דמטלטלי משתעבדי וא"צ לכתוב כלל אגב קרקע וקנה והוריש משתעבד איכא מיגו על כל הנכסים ובזה מיושבים דברי הרי"ף דכ' פ' מי שאחזו דנאמן לומר זה בני בכור במיגו ובש"ס קאמר משום קרא ונ"מ לנכסים שיפלו אח"כ ולמ"ש נכון דלדידן דמטלטלי משתעבדי איכא מיגו דהי' נותן לו חוב (וא"ל דא"כ הי' הוא לוקח הכל ולא שאר בניו והוא רוצה שיקח פי שנים שמא לא ישאר מאתו יותר מחובו. זה קשה על הה"מ שזכרנו וי"ל שיתנה אם יתנו לו פי שנים פטורים מהחוב תו ישבתי למ"ד שעבודא ל"ד אין תקנה שיתן לו חוב דמדאו' אינו גובה מיורשים רק מדרבנן גובה דיש מיגו ומ"מ איצטריך קרא אבל לדידן יש מיגו וזה ברור ודו"ק ועכ"פ יש טעם נכון לחלק על עדות הולד בין ברי דידה ושל הודאת הבועל דהוא נאמן לומר זה בני כמ"ש הסמ"ע שזכרנו אי מקרא אי מסברא אבל אכתי לא נתיישב לר"י דמנ"ל אי בועל מודה נאמן והיא לא מהימנא וכשמודה אף היא שריא למה הבועל נאמן עליה יותר משהיא נאמנת נהי דע"א דעלמא וודאי נאמן אף לר"י כמ"ש מעלתו אף דתני שתביא ראיה ע"א נמי בכלל ראי' וגדולה מזו כתב הרא"ש ריש ב"מ דקאמר צריך לפורעו בעדים הראוי להאמין ודי בע"א וראיה ברורה לזה דהא הר"י למד דינא משבועה וכמו בשבועה ע"א נאמן הה"ד נבעלה ואין לדחות נבעלה עדיף משבוי' ור"י יליף מכ"ש משבויה ושמא בהא אף ע"א אינו נאמן דהא במדברת קאמר ר"י היינו שבויה ובודאי אין לחלק בין מדברת לנבעלה כדקאמר בש"ס בהדיא תני נסתרה להודיעך כחו כו' אבל אין חילוק דין ביניהם. ותו במדברת תני חד לישנא אם נבעלה שתביא ראיה ובמדברת ודאי מהני ע"א הה"ד בנבעלה ומה שמעלתו נדחק ליישב למה יהיה ע"א נאמן ברוב פסולים שהוא נגד הרוב ולמה נאמן ע"א נגד הרוב ורוצה מעלתו ליישב זה עם דברי הר"ן שכ' בקדושין דף ס"ג לענין חזקה אינו חזקת אשת איש ונאמן זה לומר אני קדשתיה אף שהיה מתחלה ספק עליו אין זה ענין לרוב דשם י"ל דהעדים יודעים הבירור ולא הוחזק כלל איסור אשת איש תחלה אבל הכא היה רוב פסולים בבירור. ואף שהפ"י רוצה לומר אף נגד הרוב סברא זו הוא גופא הניח דבריו בצ"ע ומשם בקידושין אין ראיה כלל דבשעה שקידשה המקדש אי אפשר לומר שוודאי לא היה שמעון משום דרוב אנשים הם אחרים דא"כ לא נוכל לומר שקידשה אף ראובן ושום אדם משום הרוב וע"כ קידשו אחד מבני העולם מהרוב יש טפי שנאמר שאינו שמעון רק איש אחר משנאמר שהוא שמעון. אבל הכא נאמר שהוא מרוב הפסולים דכשרים הם המיעוט אולם בנ"ד א"צ לכל זה דכבר תירצו הראשוני' טעם לנאמנו' האשה במקום רוב לתוס' הטעם דמהני לברי דידה בודקת ומזנה והב"ש כתב הטעם דאינו ברור שהיה רוב דדלמא אזלא היא לגבייהו והוי קבוע אולם בקונטרס שלי כתבתי דע"כ תוס' לא ס"ל כך דאי כדבריו מאי כתבו דמדמה לשבויה דרוב הוא ככל הא לא דמי ברוב י"ל דאזלא היא לגבייהו והוי פלגא וסמכי' אחזקת כשרות ולהכי שרי משא"כ בכולם פסולים וגם הכא בנ"ד שהיתה משרתת בביתו ואומרת שנבעלה בביתו ליכא רוב פסולים דהיא בביתו והוי קבוע. ועכ"פ ע"א נאמן בבירור אבל יש לדון למה הבועל נאמן לר"י ואינו מועיל תי' של מעלתו דע"א נאמן כיון דמדמה לשבויה אינו נאמן דהא בשבויה אין הבעל נאמן על עצמו א"כ בהך דארוס וארוסה למה מהני לר"י כשהוא מודה להתירה לו הא בשבויה אינו נאמן על עצמו ואף דיעבד תצא וכל מ"ש בזה אינו עולה ישוב לקושיא זו. ואין לומר דוקא לכהונה אינו נאמן על עצמו אבל לא באשת ישראל כדמשני לעיל מעלה עשו ביוחסים ואסרו ביחוד דא"כ אין זה תלוי כלל בפלוגת' דר"י ור"ג שם בארוסה דקאי לאוסרה על בעלה כמ"ש תוס' ישינים לחד שינויא וע"כ דלעיל דקאמר מעלה עשו קאי על יחוד ולא בנבעלה א"כ כיון דלר"י היא לא מהימנא למה הבעל נאמן על עצמו. והיה אפשר לומר לפי מ"ש הב"ש ס"י וס"ק ט"ז דאי זנתה מאוסה בעיניו אבל בנאנסה לא מאוסה עליו א"כ שפיר י"ל מש"ה נאמן בארוס וארוסה דאם לא בא עליה יודע הוא שזנתה ולא היה מקיימה משא"כ שבויה ואף דקי"ל בסוטה מוסרים לו ב' חכמים דחוששין שיבא עליה שם אינו ברור לו שזינתה לא מאוסה עליו משא"כ לפי טעם זה בועל פנויה לא יהיה נאמן לר"י לישא אותה דאינה מאוסה בעיניו אי זינתה קודם שנשאה אך קודם שכנסה לא אמרינן אינו נאמן על עצמו דבשבויה לכ"ע אין בעל נאמן ובפודה שבויה פליגי אי ישאנה א"כ למ"ד לא ישאנה שמא עיניו נתן בה לר"י דמדמה נבעלה לשבויה דאינו נאמן על עצמו נמי לא ישאנה אבל לאחריני מהימן אבל קשה להחולקים סי' ו' שם למה הבעל נאמן לכן יותר נראה טעמא דנאמן הבעל בארוס וארוסה דבטענת ברי אדם נאמן על עצמו כמ"ש הרשב"א הובא בפ"י כתובות דף כ"ג אולם הפ"י מקשה מהא דסוקלין על חזקות ע"ש ולענ"ד פשוט להכחיש חזקה אין אדם נאמן משום טעם ברי דידיה כיון שידענו ע"פ חזקה שמשקר אבל בחזקת אשת איש שאינו מכחיש החזקה רק שאומר שגרשה היה אפשר לומר דנאמן על עצמו וכדברי הרשב"א שאינו מכחיש החזקה שאומר אמת שהיתה א"א אבל עכשיו מת בעלה או גרשה והא דאשה אינה נאמנת מהתורה לומר מת בעלי היינו דזה הנושא אותה אינו יודע האמת אבל כשבעל יודע האמת מהני ברי דידיה ודידה ולהכי נאמן הכא להעיד שבא עליה שזה טענת ברי אבל בשבויה אף שאומר ברי ששמרה חשדינן ליה שאומר בדדמי ולא שמרה כראוי ואינו יודע האמת אבל באומר שבא עליה יודע הוא האמת שפיר מהימן לר' יהושע ולא דמי לשבויה והא דאינו נאמן לכנוס באומר אני קדשתיה היינו משום דהיא טוענת שמא היא אסורה לינשא לו ומש"ה כתב הר"ן להקשות דהוי איתחזק איסורא דא"א א"כ הכא כיון שבעל נאמן כ"ש המעיד על פנויה דנאמן דהא בשבויה חמיר טפי אי בעלה מעיד עליה דאף דיעבד תצא ושרי הכא כ"ש שמעיד על השבויה אף דלא ישאנה מ"מ בדיעבד לא תצא דלא גרע מאני קדשתיה דלא תצא כמבואר בסי' ל"ז באה"ע והמעיד על אשה משום לעז לא מפקינן כ"ש דהכא שרי לישא אותה ומעתה כיון שכן הוא לר"י דבעלה נאמן וכן הבועל בפנויה נאמן פשיטא דלדידן דקי"ל כר"ג דהיא מהימנא רק לכתחילה מחמירים עליה ברוב פסולים במקום שבועלה מודה אין להחמיר כיון דלר"י נמי נאמן לא מחמרינן לכתחילה כמ"ש הרא"ש דבמקום דר"י מודה אין להחמיר וכמ"ש לעיל וזה ברור. וראיתי מעלתו מחלק בין מעיד על השבויה לנ"ד לחלק בין חששא דלזות שפתים דהכא להתם ותמיהני שרוצה לסמוך להקל בסברא זו. אך למ"ש מוכרח הדבר דלא גרע המעיד קודם נשואין מאם בעלה מעיד דמהני בארוס וארוסה תו אין מקום להחמיר באחר המעיד דע"כ לא דמי בהא לשבויה אף לר"י מטעם שכתבתי. א"כ כיון שמדינא א"צ כלל עדים לר"ג למה נחמיר על העדים דבעי לכתחילה שלא יהא העד בועלה דלר"י מועיל נמי עדות זה מדינא. ותמיהני על מ"ש מעכ"ת ובזה ניחא דאין בעלה מעיד בשבויה והכא בא לקחת כו' מאי ענין עדות בעלה להכא לשאנה בעלה אף דיעבד אינו נאמן ומעיד על שבויה רק לכתחילה לא ישאנה ע"כ שאני בין בעל למעיד על פנויה דבעלה עיקר עדותו על עצמו דלכהן אחר אינו מעיד משא"כ המעיד דהוא רק חששא שמא העיד כדי שישאנה וק"ל. ומעתה יותר נמי הספק שיש לספק בעדות הבועל דהא מבואר בסנהד' באומר רבעני לרצוני אינו עדות דרשע הוא והתורה אמרה כו' ורבא פליג עליה דפלגינן דבוריה ואי לא"ה אינו עדות כלל ומבואר בתשובות רשב"א והובא בח"מ סי' ל"ז סי' כ"ו באומר אני באתי על פלונית לא פלגינן דיבוריה וגם לחד תירוץ תו' כתובות בסוגיא דעדים שאמרו כתבו כיון שצריכים אנו לעשות פירוש לא פלגינן דיבוריה ה"ה הכא דבא להעיד שנבעלה לכשר וכשאומר נבעלה לחוד לא מהני רק שאומר שנבעלה לי ואי זה לא מהימן צ"ל דבור אחר שנבעלה לכשר וכה"ג לא אמרינן פלגינן דיבוריה דוקא ברבעני די שיאמר רבע וא"צ לפרש למי רבע אבל הכא צריך לומר לכשר נבעלה ה"ה בנ"ד שכל הפנויות נדות ובועלה פסול לעדות דעבר עבירה של תורה ופסול דאורייתא פסול לעדות שבויה כמו שפסול לעדות אשה וכן בנבעלה קאמר זו עדות שאשה כשרה לה אבל עדות פסולי עדות אינם כשרים א"כ איך יהי' הוא העד כיון שהוא פסול דאו' אף דאינו נפסל עפ"י הודאת עצמו כמ"ש רש"י ביבמות שקרוב פסול הוא וכן בסנהדרין ע"ש וקרוב מגזירת הכתוב פסול א"כ י"ל אף שאמת הדבר אינו פסול לעדות ומועיל הכא עדותו דז"א דא"כ ל"ל לרבא לומר פלגינן דבורו ע"כ שאי אפשר לקבץ שני הפכיים דאם נרצה לומר שאינו נפסל על פי עצמו מוכרחים אנו לומר שהענין שקר וכ"כ בתשו' חות יאיר סי' ק"ד עי"ש א"כ בנ"ד אי אפשר שיהיה עד כשעבר עבירה שיש בה מלקות דפסול לעדות ולפי מ"ש אינו נאמן מתורת עדות רק שהוא נאמן על עצמו כשטוען ברי ואף פסול לעדות נאמן על עצמו בטוען ברי אך זה יש לעורר דמטעם אין אדם משים עצמו רשע אמרינן דמשקר הוא לא כפי הנראה דטעמא משום קורבה כמ"ש דהא אינם נאמנים לומר שהיו אנוסים מחמת ממון וע"כ אינו משום טעם שכתב חוות יאיר שזכרנו שאי אפשר שיועיל העדות כשנפסל על ידו דחשיב עדותו כמאן דליתא דא"כ למה נאמין לו שכ"י הוא ולא היו אנוסים נחשב כל עדותו כמאן דליתא ע"כ. מש"ה אינו משים עצמו רשע שאינו נאמן ואמרינן דאמר שקר ומעלתו הרגיש בזה ורוצה לומר דהכא נאמין לו משום שמזלזל נפשו כמ"ש הר"ן סוף נדרי' שנאמנת באומרת טמאה אני לך למשנה ראשונה מה"ט אף דשם נמי עושה עצמה רשעה כשאומרת שזינתה מרצונה ואף למשנה אחרונה רוצה לחלק בין היכא דנאמנת מדינא לאינה נאמנת וקשה לסמוך ע"ז לחלוק מסברא להקל וגם מטמאה אני לך אין כאן ראיה כלל דלא שייך אינו משים עצמו רשע כמ"ש תוס' ב"מ דף ג' ע"ב דיכול לומר מזיד הייתי שאינו רוצה להביא חולין לעזרה לא שייך אינו משים עצמו רשע הה"ד בטמאה אני לך אינה רוצה לעשות איסור לדור עמו להכי לא שייך אינו משים עצמו רשע שם אבל הכא שפיר י"ל דאינו משים עצמו רשע. אך כיון שהרא"ש כתב דנאמן אף שהוא כתב נמי שמסתמא היא נדה עכצ"ל דה"ט דס"ל דווקא נגד אחרים אינו נאמן לעשות עצמו רשע שע"י עדותו יועיל נגד אחרים אבל לגבי עצמו מהימן ויראה שזה כוונת תוס' שאינו רוצה להביא חוב"ע היינו דמהימן ע"ע וכן נאמן לחובה אי מודה בגזילה מביא אשם גזילו' ומשוה נפשי' רשיעא וכ"כ בשיטה מקובצת ריש ב"מ ע"ש שהקשה איך מקריבי' הקרבן ומישב דכשהוא אומר ברי לי סומכים עליו או כשמקריב בעצמו הה"ד הכא נאמן על עצמו ותו דבנ"ד דהיא מהימנא מדינא רק דחיישינן לכתחילה דבעי תרי רובא היינו אי להבועל ספק דלא נסמוך על דבורה אבל כשאין ספק לו אין לאוסרה עליו לכתחלה כן היא דעת הרא"ש גם י"ל שהיה שוגג ובזה היה מיושב קושיות הש"ך ביו"ד סי' קס"ט ולא יסתרו הדברים דבשוגג הייתי נאמן ושם מיירי שאמר שהיה מזיד וגם הי' מקום לומר שם דאינו יכול להוציא ממנו רבית שיאמר איני רוצה ליתן ריבית שהוא אסור לי ליתן רק זה לא מסתבר בנ"ד דכ"ע ידעי דין זה וגם אפשר לומר כיון שמצוה לכונסה אם בא עליה יכול לומר שרצונו לקיים ונאמן כמ"ש תוס' שרוצה לעשות תשובה ואינו רוצה להביא חולין לעזרה כך יכול לומר שרוצה לעשות תשובה ואיני רוצה לבטל המצוה וכיון שמדינא שריא ליה עפ"י דיבורא דידה ואין צריכים להודאתו רק משום לכתחילה נוכל לסמוך על דברי הרא"ש שהאמין להבועל ולא חש להא דאינו משים עצמו רשע וק"ל ועתה נשים לב מה שיש עוד לחוש בנ"ד לסברת הרמב"ם דחש כמו שהפקירה עצמה לזה כך הפקירה עצמה לאיש אחר אף דהרא"ש לא ס"ל כך הרמ"א חש לדברי הרמב"ם וכן בש"ע סי' קכ"ו והב"ש כתב ברוב כשרים אף דבעי תרי רובא לכתחילה מ"מ בזה נוכל לסמוך על הרא"ש דלא חש שהפקירה עצמה לאחר דאף אם הפקירה עצמה איכא רוב כשרים וליכא איסורא דאורייתא נאמר דלא ניחוש שהפקירה עצמה כמ"ש הב"ח בתרומה דרבנן אף לרמב"ם לא ניחוש שהפקירה עצמה אולם ברוב פסולים נראה לב"ש דחיישינן שהפקירה עצמה ומעלתו כתב דדומה לנסתרה ולא ידעינן שנבעלה דאף לר"י היא נאמנת כך הוא לחששא דשמא אפקרה עצמה אמת שכך כתבתי בקונטרס שלי אבל לא לדמות לנסתרה דימצא בע"ד מקום לחלוק דשם לא ידעינן כלל דעבדה מעשה משא"כ בידעינן דאפקרה נפשה חיישינן טפי אבל כך כתבתי דהא איכא ס"ס כמו בלא נבעלתי דשמא לא נבעלה לאחר כלל ואת"ל שנבעלה שמא שלא לפסול אפקרה נפשה ואף דפ"י ר"ל ברוב פסולים לא מהני ס"ס כתבתי דמבואר בתוס' דאמרינן ס"ס ברוב פסולים כמ"ש ד"ה השבתנו דנדחקו לפרש הפשט ואי ברוב פסולים אינה נאמנת לומר לא נבעלתי היה מתפרש הפשט ברווחא ע"כ ס"ל דמהני ס"ס וכן מוכח מדברי הרמב"ם דלא העתיק נסתרה אף דר"א איתותב ומיירי בנסתרה למה לא הביא הדין וא"ל דנלמד מכ"ש מנבעלה בשלמא מתני' תני להודיעך כחו דר"י אבל הרמב"ם פסק כר"ג אף בנבעלה למה יביא נסתרה זה אינו דהיה להביא דלכתחלה אסורה כי אם בתרי רובא ע"כ דא"צ תרי רובי אף לכתחלה דבהא ר"י נמי מודה דהוי ס"ס למה נחמיר לכתחלה ואף אם נאמר כפי' כ"מ דלרמב"ם לר"ג גופיה בעי לכתחלה תרי רובא:
ור"ג פליג על ר"י בס"ס היינו מכח דר"ג קיל לה שמא דלא מהני ס"ס אבל בברי מהני ס"ס כמו לר"י שמא וספק ספיקא שרי לכתחלה דאטו ר"ג ס"ל דס"ס אינו מועיל רק שמא קיל ליה אבל ברי וס"ס מהני לר"ג כמו לר"י להכי לא כתב הרמב"ם בנסתרה אסורה לכתחלה בלא תרי רובא דאף ברוב פסולים שרי היכא דאיכא ס"ס. ומה שקשה ע"ז ממ"ש תוס' סוגי' דפ"פ אי הוי רצון רוב גמור לא הוי אמרינן ס"ס דאונס ורצון ותחתיו ואינה תחתיו נלע"ד לא דמי לרוב פסולים דהכא איכא חזקת כשרות אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כמ"ש תוס' משא"כ התם דבעי חזקת כשרו' לספק אינה תחתיו דאל"ה הוי חזקת הגוף כמ"ש תוס' ואי אפשר לצרף החזקה ושני הספיקות אבל הכא מצרפין החזקה רק לרוב ותו דכבר כתבתי בשם ב"ש דאינו מוכרח שיש רוב דדלמא אזלא לגבייהו עוד נלע"ד לדון דלא דמי רוב דרצון להכא דתוס' כתבו במס' נדה פ' כל היד בהך דאין שליא בלא ולד דלא כרש"י דרוב שליות יש ולד דאל"כ נצרף מיעוט דאין ולד בשליא לפלגא דלא יצא רוב במקצת שליא כדקאמר במס' בכורות סמוך מיעוטא דנדמה לפלגא דנקבות והוי זכרים מיעוטא וע"ש. וצריכים אנו לחלק בין נדמה ושליא לרוב דרצון דכתבו התוס' אי הוי רוב גמור לא הוי מצרפין זה לס"ס ולא אמרינן סמוך מיעוטא לפלגא דאינה תחתיו ועי' בתשובת ריב"ש סי' שע"ב דמחלק בין נדמה לפלגא דנקיבות לשאר ספיקות וקשה עליו מד"ת אלו בשליא. ונראה דהתם בנדמה שפיר מצרפין המועט לפלגא ששניהם באים לספק דלא ילדה זכר שחייב בבכורה דנדמה נקבה פטורה מבכורה ויש בשניהם חד טעם והוי הרוב שלא ילדה זכר וכן בשליא מצרפין המיעוט והפלגא שאין וולד במקצת השליא דיש ספק שאין רוב וולד כאן ומיעוט שאין כאן וולד כלל ויש רוב שלא היה רוב וולד בשליא אבל בספק תחתיו וספק אונס אי אפשר לצרף המיעוט דאונס לפלגא דאינה תחתיו וכל ספק בא בפ"ע ואיך יצורף שיהיו רוב אונס או אינה תחתיו וזה פשוט וברור א"כ רוב פסולים ויש ספק אם נבעלה כלל ואם לא נבעלה כלל הרי לא נבעלה לפסול ויש מיעוט דאף אם נבעלה נבעלה לכשר ולא לפסול מצרפי' המיעוט ופלגא שלא נבעלה לפסול ודומה לשליא דמצרפי' הספק שאין רוב למיעוט שאין כאן ולד כלל ובזה מיושב הס"ס שכתב רמ"א סי' קפ"ז ס"ס ספק מצדדים או ממכה אף דרוב דמים ממקור ולא מצדדים דשפיר מצרפי' דם שבא לפעמים מצדדים ופלגא דמכה והוי דם מקור מיעוטא ובזה מיושב קו' שכ' דלא הוי שם א' דלפי מ"ש ההיתר משום דדם המקור המיעוטא ולא משום ס"ס מטהרי' רק משום רובא כמו בנדמה ונקיבה דהוי נמי שם א' ופטור מבכורה מטעם רובא ולא דמי לשם אונס חד הוא דשם לא שייך רובא דכל ספק הוא לזמן אחר או שנבעלה בקטנות או בגדלות באונס ולא שייך רוב אבל בזמן א' שנוכל לספק בשני הענינים הוי רוב כמו בנדמה וראיה ברורה לזה ממס' בכורות פ"ג דף ך' ע"ב מר"י בהיתה לה חמות ובעי לומר דר"י חייש למעוטא וקשה הא ר"י אית ליה ס"ס ונימא בהיתה לה חמות ס"ס ע"כ דלא הוי ס"ס דשם אחד הוא אבל רובא איכא דסמיך פלגא דנקבות למיעוט מפילות ע"ש ודו"ק א"כ בנ"ד שרינן ברוב פסולין אם יש ספק אם נבעלה כלל כן נראה נכון בס"ד ועיין במס' נדה די"ח בנמצא דם טמאה דרוב ממקור ולהכי ביש לה מכה שמוציאה דם ליכא רובא ממקור ומצרפינן למיעוט הצדדים. ובחידושי נדה כתבתי בס"ד עוד בזה דיש לדחות זה עפ"י דברי הרשב"א בחידושי יבמות פ' בתרא והארכתי שם דחוזר ונראה התם שלא בשעת ווסתה:
אולם יש ללמוד זכות על הב"ש דלא רצה להקל ברוב פסולים אף דיש ס"ס דס"ס לא עדיף כרובא אף דרשב"א כתב דהוי כרוב אין הדבר ברור כ"כ ועכ"פ כתרי רובי לא הוי א"כ אינו מועיל הס"ס דהא לענין היתר לכתחלה בעי תרי רובי אך הא נמי ספק דאפקרה הסכים הב"ש דסגי בחד רובא אך לכאורה גם זה אינו ברור דס"ס הוי כחד רובא (אמת לפי מ"ש לעיל הוי הכא רובא כמו בנדמה) אולם המפקפק בדברי רשב"א הוא הפ"י ובחדושי כתבתי ת"ל להשיב על קושיותיו דהקשה על ראיית רשב"א מר"י דרובא לא מהני וס"ס מהני ע"כ ס"ס עדיף דשאני הכא דרוב משפחות כשרים הם לדעתי אין זה השגה דאטו מיירי דוקא שהלך בעלה אצלה מי לא מיירי נמי שהלכה לבית בעלה כדרך נשואים ואפ"ה מתיר ר' יהושע אף דהוי קבוע והוי פלגא וגם באשה דהדרא לניחותא הוי קבוע דוקא בזנות שהספק על אותו פעם שבעל כשפירש אבל בנשואין לא שייך זה. וממה שהקשה איך מייתי ראיה מר"י ר"ג פליג עליו לענ"ד מר"ג נמי מוכח דהא בשמא לר"ג אף ברוב כשרים דיעבד תצא ובאלמנות עיסה מודה ר"ג דלא תצא רק לכתחלה לא תנשא אף דהוי שמא לא תצא ע"כ ס"ס עדיף מרוב ותו בנ"ד דאנן מחמירים לכתחלה אף דהלכה כר"ג משום דחיישינן לר"י וכיון דר"י גופיה מתיר בס"ס דלדידיה עדיף מרוב למה נחמיר אנן לכתחלה דלר"ג מהני ברי דידה דלא אפקרה לאחרינא כדשמואל דאמר בדוקי ואם נבא לחוש לפי' הכ"מ דלר"ג גופי' בעי לכתחל' תרי רובא ונאמר כפ"י לר"ג ס"ס לא עדיף מרובא נמי אין חשש בנ"ד דממ"נ אי כפי' כ"מ א"כ מאי פריך מאלמנות עיסה על ר"ג הא כיון דליכא תרי רובא אף שם לא תנשא ע"כ דמדמה ס"ס לתרי רובא והמתרץ לא דחו ליה ס"ס לא הוי כתרי רובא רק משני ליה בשמא לא ס"ל לר"ג דמהני ס"ס משמע בברי מהני ס"ס כתרי רובא דאי הוי שם ברי היתה נשאת לכתחלה לר"ג כמו בתרי רובא. וגם דמוכרח לפי' הכ"מ הא דבעי תרי רובא היינו משום גזירה דאזלא לגבייהו דאל"כ איך קאמר את לא תעביד עד דאיכא רובא הא לר"ג בעי תרי רובא ואמאי סגי בחד רובא ע"כ תרי רובא היינו חד רובא רק דחש דאזלא לגבה א"כ מוכח דלא כב"ש שכתב דאח"כ למסקנא הדר מגיירה רק בעי תרי רובא משום מעלות יוחסים קשה איך קאמר לעיל עד דאיכא רובא משמע חד רובא ע"כ תרי רובא צריך דחשו שלא יהיה חד רובא וקאמר ליה גוף הדין דבעי רוב ומש"ה בעי תרי רובא א"כ כיון דהטעם משום גזירה בעי תרי רובא אין מקום להחמיר בס"ס דליכא גזירה. א"כ נתבאר דהכא לב"ש ברוב כשרים לא חיישינן דאפקרה לאחרי' ולא בעי תרי רובא א"כ ברוב פסולים דאיכא ס"ס הוי כחד רוב ואין לחוש דאפקרה לאחרינא ומשום רוב אין לחוש. וכבר כתבנו דיש לומר הכא ס"ס אף במקום רוב. ותו כיון דדיעבד תנשא ע"פ דבורה א"כ מאמינן אנו לה שלא נבעלה לפסול איך יעלה על לב דלא נשויה לספק שלא נבעלה לצרופי לס"ס להתיר אף לכתחלה ואף אי בעלמא אין מצרפי' נגד הרוב לס"ס הכא דמדינא מאמינין לה נגד הרוב למה לא נצרף זה לס"ס ותו הא הב"ש תפס כדברי הב"ח באיסור דרבנן אין לחוש דאפקרה נפשה א"כ אף ברוב פסולים הא רק משום חומרא דרבנן מחמירים לכתחלה ומשום חומרא דרבנן לא מספקינן דאפקרה נפשה. וגם כתבתי בקונ' הנ"ל בס"ד מ"ש הרמב"ם בחליצה לחוש שזנתה עם אחר לא מבעיא גבי צרתה חיישינן דאתחזק אסורא ולא מהני ברי דידה ובתרומה מהני ברי דידה לגבי נפשה (וראיתי מעלתו כיון בזה לדעתי) ובאיסור יבמה לשוק אף דלית לה חזקת איסור שהוא בעצמה רוצה להנשא אינה נאמנת דהוי דבר שבערוה ולא מהני ברי דידה להבעל שתנשא לו אבל בתרומה שריא משום ברי דידה וגם דע"א נאמן באיסורים משא"כ ביבמה וגם ביבמה אינה נאמנת לומר מת יבמי להתיר עצמה לשוק להכי לא מהני ברי דידה ומש"ה ניחא דרמב"ם חשש אף בלא דיימא דס"ל דהא דבעי דיימא היינו לרב לשוייה ממזר אבל שתוקי הוי בכל גווני ובעי טענת ברי דידה ובחליצה לא מהני טענת ברי דידה כמ"ש. וראיתי בתשובת כנסת יחזקאל רוצה ג"כ ליישב כך אך הוא כתב עוד דלשמואל צריך חזקת היתר ובחליצה ליכא חזקת היתר שלא נבעלה לאדם וע"ז לכאורה קשה א"כ דקאמר אביי מסתברא מלתא דרב כו' ומייתי ראיה מתרומה קשה הא חשש שנבעלה מאחר איכא בתרומה דליכא חזקת היתר ולא בעי דיימא ולדידי' מי ניחא למה אוכלת בתרומה. אך י"ל דאיהו קאמר לרב דלדידי' אי לא חש בלא דיימא אינו משום חזקה דהא איהו פסק כר"י ולא כר"ג ע"כ סמך רק על ברי ולהכי אף תרומה תאכל אך א"כ מוכח דלרב מהני ברי פשיטא קשה למה נאמר לשמואל צריך חזקה בלא דיימא מעלמא דיחמיר טפי מר"ג לכן נראה כמ"ש באמת דאין הטעם משום חזקה רק משום ברי ובחליצה הוי דבר שבערוה ואינה נאמנת נגד הבעל:
וראיתי עוד שמעלכ"ת כתב לחלק בין אשה לולד דעל האשה לא חיישינן דאפקרה נפשה ומוכיח זה מדברי תוס' ישינים דתי' דאומר שבא עליה ביאות הרבה וקשה אמאי היא שריא אי בא רק ביאה א' אדם אחר אסורה לו ע"כ עליה בלא"ה לא נחוש דאפקרה נפשה דאית לה חזקת היתר באמת קשה בעיני לסמוך ע"ז דבש"ס לא מחלקין בין דידה לולדה. וגם לפי מ"ש ההיתר הוא משום דהוי ס"ס להכי לא חיישינן דאפקרה נפשה מזה לא שייך בארוס וארוסה דלא הוי ס"ס דהכל פסולים אצלה ואם נבעלה לאחר פסולה היא וליכא רק חד ספק שלא נבעלה לאחר ואך קושייתו על תוס' ישינים לא קשה דבאמת לענין לאוסרה לא קאי כמ"ש תוס' שם ד"ה חדא ובוודאי באמת לא אסרה משום דס"ל להלכה כר"ג רק רצה ליתן שתי טעמים על הולד חדא דהא מודה ועוד כו' ומאשה לא מיירי ומ"מ לא אסרה דסמך על טעם שני דהלכה כר"ג וגם נראה עוד ליישב דברי הרמב"ם אף אי מיירי בתרומה דאו' לא חשש שנבעלה לאחר דהא בש"ס קאמר שמואל בעשרה כהנים שפירש א' הוולד שתוקי משום שנאמר לזרעך כו' קשה ת"ל דלא הוי כהן דנחושו שהפקירה נפשה לאחר דהא לרמב"ם חיישינן בחליצה לזה אף שאמרה ברי דליכא חזקת היתר רק דשלא נבעלה לפסול סמך על ברי שלה א"כ ששתק מדין כהונה ל"ל משום זרעך אחריך ע"כ דאין לחוש בלא"ה דאפקירה נפשה דהוי ס"ס כמ"ש דשמא לא נבעלה כלל ואת"ל אפקרה נפשה לאחר שמא לכהן נבעלה אף דישראלים הוי רובא כבר כתבתי דרוב זה מהני ס"ס וגם י"ל דאזלא לגבי' וליכא רוב ולהכי צריך טעמא זרעך אחריך והשתא י"ל משו"ה תאכל בתרומה לרמב"ם דהוי ס"ס שמא נבעלה לכהן ואי דהא מ"מ אסורה לאכול בתרומה דהא הולד לא יאכל משום זרעך אחריך האיך יאכיל לאמו די"ל לאיסור זרעך אחריך הוא רק מעלה לא חיישינן דאפקרה נפשה א"כ אף תרומה דאורייתא תאכל דהוי ס"ס ומשום מעלה דזרעך בה הוא דרבנן ומיושב קושית ב"ש שפיר על הב"ח למה הוא נושא כפיו דאיכא איסור דאורייתא דאין האיסור רק משום מעלה דהא איכא ס"ס. וא"ל א"כ מאי פריך הש"ס מתרומה די"ל אביי מוכיח שפיר דאי רב ס"ל הולד ממזר בלא דיימא אף בדרבנן חייש רק הרמב"ם פסק כשמואל רק לענין איסור דאו' ס"ל דשמואל משוה לספק משא"כ גבי דרבנן אבל רב אינו מחלק בין דאו' לדרבנן כדיימא מוכח בלא דיימא לא חייש ולהכי מיקל בתרומה אבל בחליצה ליכא ס"ס כלל ובקונטרס כתבתי בס"ד דיש להקשות ביבמות ס"פ נושאין דפריך מעולה במשמר כו' קשה בלאו הכי תקשי כיון דלגבי משמר הוי איסור דאורייתא לעבוד עבודה למה לא נחוש דאפקרה נפשה לאחרינא. ע"כ כתירוצי דהוי ס"ס וכתבתי עוד דקשיא לרב דחייש לאפקרה איך מיישב שם. ולדידיה ליכא לשנויי בממאנת ובקדושי טעות דאיהו ס"ל כנסה סתם צריכה גט. אך צ"ל כמו שתירצו תוס' בכתובות דף ע"ב לר"א ע"ש המורם מתוך מ"ש בבועל מודה יש לפסוק כהרא"ש דמהני הודאתו על הבן והה"ד עלי' מהני הודאתו אף דלגבה הוי לכתחלה א"צ לחוש לכתחלה כיון דדיעבד שריא עפ"י דבורה ור"י לא פליג כשהוא מודה אין לחוש על לכתחלה ומשום אינו משים עצמו רשע כ"ש אין לחוש דנאמן לגבי עצמו אף שאינו נאמן לגבי אחרים וכ"ש בנ"ד דליכא רוב פסולים דהא היא בביתו והוא קבוע ומדינא מהימנא לומר שנבעלה לו ויש ספק שקול למי נבעלה וודאי יש להאמינם ולחשש שמא אפקרה נפשה לאחרינא ביארנו דהוי ס"ס ושריא אף לר"י לכתחלה בשמא והה"ד לר"ג בברי וס"ס אין להחמיר לכתחלה ומשום חשש מעוברת חבירו ומניקת אם אומר שבעלה כמה פעמים והיתה בביתו תולין ביה רוב בעילות כמ"ש תוס' לכן אף דעתי נוטה להתירה לינשא לו רק שיושיבו ב"ד על ככה ויסכימו לדברינו ויאיימו ויגזורו עליו שיאמר האמת ויתן תודה ויקבל עליו תשובה על חטאו וכשיקיים איזה זמן התשובה שסדרו עליו אחר כך יתירו לו לישא אותה ולא קודם בכדי שיתאמת הדבר שעושה בלא רמיה ותפלתי לה' יסלח על שגיוני ובאור תורתי יאיר עיני:
ז
נשאלתי מאיש אחד כשר שקרה לו מקרה בילדותו וקטנותו שמיעך לו נער אחד בביעי הזרע והרגיש אז כאב גדול ולא הביט על המראה לראות מה עלתה לו. אבל אח"כ נתגדל ונשא אשה ושהה עמה שני שנים ולא הוליד ואח"כ מתה אשתו וכהיום מפני שהרגיש קצת כאב לפעמים נזכר לראות מה הוא לו. וראה שביצה אחת נדוכית באיזה מקום באופן שאינו רק משהו נידך. ועתה שוקדי על דלתי בהמ"ד למצוא לו רפואה מן התורה לישא בת ישראל. וכבר קדמוני רבני' מובהקים וחתרו למצוא לו תקנה בחשבם זה לספיקא אם קרה לו מקרה על זה שמיעך לו או שכבר היה לו זה מן השמים ולא ע"י מיעוך זה נעשה דכא. ואני לא באתי לידי מדה זו דוודאי תולין במצוי בין להקל בין להחמיר וכן קי"ל ביו"ד סי' נ"ז. ואף דבב"ב בסוגיא דרוב וקרוב קאמר הש"ס רוב ומצוי קאמרת רוב ומצוי ליכא למ"ד משמע מצוי לחוד לא מהני כ"כ י"ל היינו משום דאיכא קורבא נגדו עי"ש. ואף גם דיש לנו להעמידו בחזקה הבאה מחמת רוב כדעת הפוסקים ולומר השתא הוא דאתרע ואף החולקים שם היינו משום כיון שיצא שעה אחת מחזקתו וכיון שאינו ידוע אותו שעה ותולין עד שעת הכיבוס גבי כתם אבל הכא שיש לנו טעם לתלות בשעה זו שהוכה ע"י אדם לכ"ע תולין בזה. ותו לדעת הרשב"א דאין תולין בזאב רק משום דמצוי הוא אבל בשאר גוונא אין תולין מש"ה מחמיר בצמקה אף שראינו שהפחידה הכא נמי אין מצוי שיהיה נדכא מעצמו ודבר המצוי אף לס"ס אין מצטרפין:
וההיתר העיקרי שרצה ש"ב הרב המאוה"ג המופלג מראדוויל לסמוך על דברי הרמב"ם הלכות אישות שכתב אם ניתק ומיעך האבר נעשה גדול מיד כשהוא בן י"ג שנה שאינו מביא סימן לעולם נראה מדבריו שזה אי אפשר להיות בשום פעם ומאחר שראינו שזה האיש הביא סימנים ויש לו זקן ממילא ודאי הי' בידי שמים עכ"ד. לענ"ד אי אפשר לסמוך על זה לבד דכיון דאין זה נכנס בגדר הספק הוי כוודאי טריפה דחי יב"ח ואפ"ה אין מתירין לו. ואף אם נאמר דטפי יש לתלות שהיה בידי שמים אף שקרוב שבא ע"י אדם מלתלות בנס מ"מ לענ"ד הרמב"ם ז"ל לא בא לומר שדבר זה לא יארע במציאות דבלא"ה צריכין אנו להבין מאין למד הרמב"ם כך ואדרבה מבואר במס' קידושין דיש זקן לאשה וסריס ומנין לנו לחלק איזה סריס יביא זקן ואיזה לא יביא לעולם ונראה עיקר דבריו נלמדים מהא דקאמר אכל חלב מבן י"ג ונולדו סימני סריס דקי"ל נעשה סריס למפרע דקשה אע"ג די"ל שהיה סריס מתחילה מ"מ מאן יימר דגדול הי' באותו שעה ע"כ כיון שאז היה סריס אין להחזיקו בקטן דסתם משהוא בן י"ג ויום א' מביא שערות רק שזה סריסותו הוא דגרמה לו ומש"ה היכא שלא נבדק איכא חזקה דרבא כמבואר פרק בא סימן מש"ה בעינן להמתין עד בן י"ח או ך' לכל חד כדאית ליה שנדע שסריס הוא אבל בשנדע שהוא סריס למפרע מחזיקין ליה בגדול מש"ה היכא שניתק גיד שלו דוודאי הוי סריס דלוקין מיד העושה לו כך דמסרסו הוי תיכף גדול וזה ברור א"כ כיון שכל הילפותא בא מהיכא שידוע שהוא סריס חמה שהוא סריס למפרע אין אנו צריכין לחדש ולומר דזה אינו מביא סימנים בשום אופן דאף אם הוא נסרים חמה שיתכן שיביא סימנים דחזינן בהדיא דנעשה סריס למפרע אף שהביא שערות מבן ח"י ולמעלה מ"מ חשוב גדול כיון שהיה סריס בשנת י"ג אף שזה הסריס הביא אח"כ שערות מ"מ אמרינן משנת י"ג נעשה גדול דמניעות שערות תולין שסריסותו גרמה לו א"כ אף סריס אדם שידוע שהוא סריס כן הוא דתולין משום זה לא יביא אח"כ שערות ומ"מ הוא גדול וע"כ הא דכתב הרמב"ם שאין זה מביא סימנים אינו דחשבו לנמנע דאף שהוא רק אינו מוחזק שיביא סימנים כמו סריס חמה נמי גדול הוא וזה אינו מועיל לנידן דידן שנסמוך על זה שהביא סימנים שאינו סריס דאין זה מכלל הנמנעים והרי בסריס חמה הוי סריס בא' מכולן ואמת לשון זה שכתב הרמב"ם בסריס אדם כן כתב הריב"ש סי' תס"ב הובא בב"י ח"מ סימן רל"ה אף על סריס חמה כתב מש"ה הוי גדול שאין זה עתיד להביא סימנים. והרי מבואר בש"ס דסריס חמה דיתכן שיביא שערות ע"כ הקטן דאינו בחזקת שיביא שערות דמסתמא בן י"ג בחזקת גדול וזה ברור ואף אם ודאי מורה הלשון דע"פ הרוב אינו מביא סימנים אין זה כדאי לספוק הודאי שברור לנו שנעשה ע"י מיעוך הכאב ואף שדבר זה היה בקטנותו מ"מ כיון שנזכר בדבר יכול לשוויה נפשיה חתיכא דאסורא:
אבל לגודל הפלגת המצוה שהפליגו חז"ל וחשבו למצוה רבה כי כופין הרב לעבור בעשה לשחרר העבד שיקיים המצוה ואף מוכרים ס"ת לישא אשה ואף משום הרהור עבירה לחוד נראה נמי דכופין לשחרר העבד דאל"כ קשה מאי פריך הש"ס בפסחים פ"ח תרי מתני' להדדי בחציו עבד ומוקי לה חד כמשנה ראשונה נוקי תרווייהו למשנה אחרונה וחדא מיירי שאין עבד ראוי להוליד כגון שהוא סריס וכדומה ע"כ מ"מ הרהור איכא א"כ אף אם זה באולי לא יוליד מ"מ משום הרהור נמי ע"כ כופין כמו שהוכחתי והרהור עבירה קשה משבת כמ"ש הח"מ ע"ש סי' א' סעיף ח' עיינתי למצוא לו תקנה:
הנה לענ"ד אני חוכך טובא כפי המתבאר בסוגיא אינו מבואר דך שיפסול בכ"ש אף דתנן ניקב נימוק וחסרה ופרש"י בכ"ש יראה דקשיא לרש"י חסרה היינו ניקבה כמו דפריך הש"ס גבי ריאה וכ"ש דלא שייך לומר חסרה היינו בידי שמים דבידי שמים כשר בפ"ד להכי פרש"י ניקב היינו מפולש וחסרה משהו אף שאינו מפולש וכ"כ הסמ"ג ומה שכתוב מהרש"ל למה תני נימוק באמצע בין ניקבה לחסרה יראה דאי לא"ה ה"א ניקבה וחסרה היינו שהיה דווקא נקב וחסרון כמ"ש באתרוג דתני ניקב וחסרה. והוי הפירוש שהיה דוקא נקב שיש בו חסרון א"כ חזינן אי חסר בכ"ש ואי לא"ה צריך שיהיה מפולש ואף שהמפרשים נימוקו שהקטינו ע"י מיעוך מ"מ לא שמענו בכ"ש נידך ולא הקטין. ומ"ש רש"י ואפי' חסרו בכ"ש הוא פירוש על חסרו ולא על הקטינו רק מהרש"ל בשם רשב"א הביא ביש"ש דהיינו חסרו אי הקטינו ורבים חולקים ע"ז אבל מ"מ נידך לא שמענו שאין כאן נקב ולא חסרון מאין לנו שיהא בכל שהוא כיון דלא הוזכר איסור זה אי היה בכ"ש לא הוי שתקי מיני' חכמי הש"ס:
וראיתי להרשב"א ביבמות שהקשה למה לא תני איזה דך. ותירץ בנפצע תני משום חדושא דאפילו אח' מהן ולכאורה נראה דר"ל אבל דך אינו באחד מהן אבל כל הפוסקים ס"ל אף נידך א' מהן מזה נראה דהכי קאמר דאין רבותא שוב בנידך כיון דתני נפצע מזה היה נראה דאף לענין כ"ש שוה. אבל אף בפ"ד לא הוזכר כ"ש רק בניקב וחסרו הוזכר כ"ש ומנין לנו לדמות זה לנפצע ודכא:
ותו כיון דנ"ד בביצה שמאלית הוא יש לנו לצרף הך דעה דבעל ביצה אחת כשר הוא. ואף דתנן נפצע א' ר' ישמעאל פליג עלי' והלכתא כוותיה דאמרו בכרם ביבנה ואף שתוס' פירשו דנקט בירושלמי ובלבד שלמיו ר"ל שהיה מתחלה שלם. אבל נפצע ונחסר לא הא פירשו נמי דהוא שני תיבות של ימין לאפוקי שמאל ולהך פירושא אין ראיה דבעי שלימים ולא פצועים:
ואף שבתוס' כתבו ע"ז והוא רומיא משמע דמחמיר לפי' ב' אף דהוו קולא לענין שלימים י"ל דתוס' כתבו דחומרא הוא דמחמיר כב' הפירושים. ואף שהטור מביא בשם ר"ת דבעי שיהי' שלימים ושל ימין והיינו דמחמיר כשני הפירושים. ובאמת הך גירסא של ימין שהוא ב' תיבות מסתבר טפי דהאיך יתכן ובלבד שלימים. הא השתא אין לו רק א' היה לו לומר שהיו שלימים וגם גוף הדין תלי ברבבתא דלפי מה שחלק ר"ת בין היה פצוע לניטל לגמרי דזה כאב טפי האי מלתא הוי לש"ס לפרושי וכן הלשון דקאמר פצוע בכולן דך בכולן כרות בכולן משמע דשווין ואין חילוק לענין ביצה אחת:
וגם מבואר הוא בפרק שמונה שרצים המסרס אחר מסרס חייב דכתיב ונתוק וכרות אם על כרות מחייב נתוק לכ"ש כו' ולפי פי' התוס' דכרות היינו עדיין מעורה בגידין ונתוק היינו שנכרת לגמרי ק' מאי כ"ש הוא זה הא לר"ת עדיף טפי אם הוא ניטל לגמרי מאם הוא מעורה. ותו הא י"ל דקרא דנתוק איצטריך משום ביצה א' ואף דהוזכר בכל מקום כרות ביצה אחת היינו משום שהם מפרשים כרות היינו שנכרת לגמרי ע"פ פי' רש"י אבל לפי' התוס' מנ"ל:
ותו אף דהאמת כן דמעורה אינו מועיל מנ"ל להש"ס להקשות ולמיעבד כ"ש דלמא גרע אף לענין ביצה אחת מזה מוכח דלפירוש התוספות ע"כ אינו תלוי' בשלימות הביצה רק דר"ת מחלק כך אפשר דס"ל כפרש"י בהך דכרות עמ"ש א"כ לפי מסקנת התוס' אין לחלק כך. וע"כ בירושלמי הפי' הוא של ימין לאפוקי שמאל ויש לנו עכ"פ ס"ס גדולה אם הוא של ימין דווקא פוסל וגם ספק אם דך פוסל בכ"ש וגם אם הוא רק חד ספק ג"כ נ"ל דהוא מן התורה שרי רק מדרבנן אסור. וזה מבואר בדברי הרמב"ם דפצוע דכא מותר בספק ממזרות וקשה האיך היא מותרת בו שמא כשירה היא ואסורה בפ"ד ע"כ מספק מותרת בפ"ד ואף שקשה ממ"נ ליתסר או משום לאו דממזר הוא או משום פ"ד וכבר הרגיש בזה ש"ב הרב מראדווי"ל שיח' ודיבר עמדי פא"פ מזה. וניחא לנו ע"פ דברי מהרי"ט דהתורה עשתה ספק כוודאי ומותר בשניהם בישראלית וממזרת אבל לאו דפ"ד נהי דממ"נ ליכא אסור מספק ע"כ כדברי הריטב"א דאף ספק פ"ד שרי ולהרמב"ם שרי אף מספק. ואף אי ספיקא דרבנן הוא יש לסמוך ולהקל אמאן דשרי בעל ביצה ימנית:
תו נראה לי ראי' מדברי הרמב"ם הלכות ביאת מקדש דפסק במומי אדם דלא הוי מום כי אם בנימוחו ב' ביצים ולא ביצה אחת ע"ש. ונראה ודאי מדמום לא הוי כשר נמי לבא בקהל דכל הני דפסולין לבא בקהל ודאי דפסולין לעבודה. דלמ"ד לאו בקדושתייהו קאי מותר לישא ממזרת. והא קי"ל אין בודקין ממזבח ולמעלה ואף דשם קאי על הבנים וזה לאו בר בנים הוא. הא ודאי דאף אשתו מותרת לכל דאין בודקין ממזבח ולמעלה ע"כ זה שמותר בממזרת פסול לעבוד עבודה ע"כ נימוח ביצה אחת מותר לבא בקהל א"כ אשכחן חילוקא בין נימוק לנימוח ותו מנ"ל נידך דמסברא לא נוכל לדמות א' לחבירו דאין לך אלא מה שמנו חכמים:
תו היה נ"ל להכריח בבעל ביצה ימנית כשר מהא דחשוב הרמב"ם מסרס אחר מסרס בג' בני אדם זא"ז זה ניתוק הגיד וזה הביצים וזה החוטים וקשה לחשוב זה ביצה אחת וזה אחרת ע"כ אין פסול אלא בימנית. רק ז"א דהרמב"ם ז"ל הא ס"ל אף ביצה אחת פסול והיה מה שיהי' ע"כ אין זה דיוק דבלא"ה קשה לתני בחוטים כמה בני אדם ע"כ בהא לא כיון רק בא לומר בכל אבר יש סירוסים. ואפשר דיתכן בכל אבר יש כמה בני אדם ודו"ק:
בענין מה דס"ל להרמב"ם פ"ד אסור בממזרת היה נ"ל להוכיח דבריו מר"פ יש מותרת דקשה לחשוב פ"ד וכתבו התוספות שם דליכא חידוש רק במצרי ב' כיון דאיכא פלוגתא ואי לאו בקדושתייהו קאי ושרי בממזרת משכחת לה בכל גוונא דמתני' או שהיה המת פ"ד ונשוי ממזרת או היבם פ"ד ע"כ בקדושתייהו קאי וק"ל:
ולדינא הנ"ל לענ"ד הוא דאף דכתבו הפוסקים לר"ת אינו כשר אלא בשלימה ונטולה היינו מצד ספק שמסופק בפירוש הירושלמי דלגירסא של ימין דהוי ב' תיבות אין זכרון לראשונים אם היו שלימים ואי דתנן נפצעו י"ל ריב"ב פליג ונהי דר"ת לא התיר בכה"ג מצד ספק. עכ"פ אינו רק ספיקא כ"ש לפמ"ש דלפירוש התוספות דכרות היינו שמעורה מוכח שאין חילוק בין נפצעו לניטל מסוגיא דפרק שמונה שרצים שזכרתי וכיון דספיקא הוי יש לצרף הספק דשמא דך אינו בכ"ש וגם לדעת הרמב"ם בספק אחד אין להחמיר בפ"ד כפי' דהריטב"א דספק פ"ד נמי אימעט מקהל ודאי וגם בספק י"ל כיון דרובן ש סירוסים נמי מביאין שערות כדמשמע לשון הרמב"ם א"כ סמכינן אספיקא בהבאות שערות כדסמכינן אספק טריפות בחיות יב"ח לומר דאינו פ"ד במה שנידך משהו ביצה השמאלית: